בחוקותי פי4

בע"ה כ אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

בחוקותי  פי 4

 

פרשת הערכים

מתוך רעיון מבריק של הרב יוני גרוסמן

 

פרק כז הוא האחרון של ספר ויקרא.  מיקומו מפתיע וננסה לתת לזה הסברים.

אבל תוכנו עוד יותר מפתיע וננסה להתחיל בעיון משמעות המצוות שיש בו

 

  1. הערכים

פרק כז (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיקֹוָק:(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

 

מדובר באדם שנודר לתת לבית המקדש את "הערך" של אדם אחר, או של בהמה או של שדה או של בית. בכל אחד מהמקרים, התורה מסבירה מה עליו להביא לבית המקדש. איזה סכום כסף, ואיך אפשר להעריך בית או אדם או בהמה בכסף.

  • במקרה של נפש אדם:

התורה נותנת לנו "תעריפון" לפי גיל האדם המוערך.:

גיל זכר נקבה
60+ 15 10
20-60 50 30
5-20 20 10
1חודש-5 5 3

אבל, מה הם הקריטריונים של התעריפון הזה?

פרשנים רבים ניסו להתמודד עם בעיתיות המספרים האלה. נזכיר כאן כמה מהאפשרויות שהוצעו:

  1. לפי כוח העבודה. גברים בין 20 לשישים אמורים להיות בעלי כוח עבודה גדול מילד בין 5. אבל הסבר זה איננו מספק, בגלל כמה סיבות:
    1. למה שהתורה לא תיתן להעריך את כוח העבודה , כל אדם לפי כוחו. כמו שעושים ב"שוק העבדים"! יכול להיות אדם בין 21 חלש ומולו צעיר בין 19 חזק מאוד!
    2. גיל הפרישה מהעבודה, הוא, אצל הלויים 50. למה כאן גיל הפרישה מהעבודה יהיה 60?
    3. הקפיצות בין הגילים אינו משקף את המציאות. אדם בין 59 ועשרה חודשים יאבד מערכו חודשיים אחר כך!
  2. לפי כוח הפריון. ההסבר הזה פותח על ידי הרב אמנון בזק , לגבי החלוקה של הגברים. הוא מצא כמה פסוקים בתורה שקשורים על עניין הפוריות שיכולים להצביע על קשר מספרי בין הגילים ומצב הפוריות. גם הסבר זה איננו מספק דיו. הוא טוען שלגבי הנשים, הקריטריון איננו הפריון (כי , לדעתו, עבור התורה אין לאישה זרע עצמי, הזרע בא רק מהגבר!) ועבור הנשים הקריטריון הוא "כוח העבודה".
  3. הרב סעדיה גאון מציע שיש להבין את הסכומים, בהדרגה ולא כסכום קבוע . למשל, צעיר בין 5 יהיה שווה 5שקלים, ובין 10 יהיה שווה 10 שקלים, עד גיל 20, עשרים שקלים. זה מסביר שאאין בעצם "קפיצות" אבל, אם כן, למה התורה כתבה זאת בצורה של קפיצות מספריות?
  4. הרב אברהם אבן עזרא, שרגיל למצוא הסברים לכל דבר, מרים ידיים במקרה הזה ומכריז שזו "גזרת הכתוב"! ואכן, עדיין לא נמצאה תשובה מספקת לגבי המספרים שבטבלה המוצעת.

בכל זאת, אנו מבינים שהתורה קובעת סכומים שרירותיים. בניגוד לבית שהכהן בא ומעריך אותה לפי שוויה בשוק הנדל"ן, האדם (וגם השדה) מקבלים הערכה קבועה לפי הגילים. ויש לפחות לתמוה על כך.

 

פסוק עוד יותר מפתיע הוא הפסוק המסיים את העניין של ערך האדם:

(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן: ס

למשל, אדם מגיע אל הכהן ומספר לו שהוא נדר את ערך חברו. הכהן שואל אותו , בין כמה הוא החבר הזה? ומתברר שהוא מבוגר יותר ממה שהוא חשב. הוא חשב שהחבר בין 19 אבל מסתבר שהוא בין 21. הוא התכוון לתת למקדש 20 שקל, בעוד שהוא חייב חמישים! אין לו את הכסף!. לא נורא, הכהן מעריך בעצמו את שווי החבר הזה , ולפי הכסף של הנודר הוא קובע ערך חדש שמתאים ליכולת הכספית של הנודר!!  זה מאוד מפתיע! אם בסופו של דבר זה יהיה תלוי ביכולת הכספית ובהערכה של הכהן, למה התורה נותנת לנו ערכים קבועים במספרים מדויקים?? שתשאיר הכל בידי הכהן שיקבע את הסכום לפי המעריך והמוערך!!

  • מקרה של בהמה:

אדם שנודר לתת בהמה טהורה למקדש, פשוט מביא אותה. הוא לא יכול להחליף אותה בכסף. היא נהייתה "קודש" מיד אחרי שהוא נדר.

במקרה של בהמה טמאה, זה יוצר בעיה כי אי אפשר להשתמש בה במקדש. לכן, יש אפשרות להמיר את ערכה (שקבע הכהן) ויש להוסיף חמישית מערכה , ככנס, על זה שהבהמה שהיתה אמורה להיות בבעלות הקודש, חוזרת לבעלותו.

  • מקרה של בית

אם הנודר נדר לתת את ביתו למקדש! ובכל זאת הוא רוצה את ביתו בחזרה, אז הכהן מעריך את הבית והנודר מוסיף עוד חמישית מהערך ונותן את כל הסכום למקדש.

  • במקרה של שדה:

במקרה הזה, התורה לא משאירה לכהן הרבה מרחב תמרון. היא קובעת שהערך הוא לפי שווי תבואה של שעורים בחמישים שקל, במספר השנים עד היובל.

  • בכור

אדם שנודר לתת בכור בהמה, לא עשה כלום! כי כל בכור שייך כבר למקדש!

  • מעשר:

כמו כן אם אדם נודר לתת את המעשר לה', אין לזה תוקף כי התורה מחייבת כבר המעשר להיות קודש לכהן!

  • חרם:

לפני דין המעשר, התורה מתארת מקרה שבו אדם "מחרים" אדם אחר או בהמה או שדה… בדיוק כמו שהוא עשה ב"הקדש". הוא כמובן חייב למלא אחר נדרו אבל הוא לא יכול לקבל את הדבר בחזרה כמו בהקדש.

כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיקֹוָק מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק:….

 

 

הרב פרופסור יונתן גרוסמן מנסה להבין מה יכול להביא אדם לנדור ערכו של אדם אחר או ערך ביתו? למה פשוט לא לנדור סכום כסף למקדש?

כשפוגשים את המונח "נדר" בתורה, מוצאים שמדובר , ברוב המקרים במצב של מצוקה. אדם נמצא במצוקה, מבקש עזרה מה' ומבטיח לתת  משהוא בתמורה להיענות לתפילה שלו.

כך מצאנו , למשל אצל יעקב , כשהוא ברח לחרן, הוא מציע ,"עסקה" עם ה':

"אם יהיה  האלוהים עמדי ושמרני בדרך..ונתן לי לחם…וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך!".

כך גם אצל עם ישראל מול הכנעני שבא להילחם נגדו.

במדבר פרק כא (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

ההסבר פשוט וקולע:

אדם שרואה למשל חבר סובל ממחלה קשה. והוא בא ומתפלל לשלומו. ואפילו מוכן לקבל על עצמו "עסקה" עם האלוהים! כמו שהיום מחליפים לחולה את שמו, או נותנים צדקה לרפואתו או שמבקשים מרב גדול להתפלל עבורו, כאן, האדם מוכן לתרום סכום כסף גדול השווה לערכו של חברו כדי , אולי , להציל את חייו או לרפא אותו. ויש לזה, לעניות דעתי שלושה ממדים:

  1. כמו שאנחנו מכבים ומדליקים את המחשב כשיש לו בעיה ואין אנו יודעים איך לתקן אותו, כך מנסים, לגבי אדם חולה "לאפס אותו כלפי האלוהים. כאילו מוכרים אותו לה' וקונים אותו בחזרה! מסירת הערך שלו היא תחליף למסירת הנפש לאלוהים! זה דומה לקרבן שהאדם מקריב "במקום, להקריב עצמו. כמו שאברהם הקריב אייל במקום יצחק בנו. כמו שעושים "כפרות". שהכסף יהיה "כפרה" על החבר!.
  2. האדם שנמצא במצוקה יכול לעשות זאת בעצמו עבור עצמו ולנדור את הערך שלו. אבל , לרוב, מדובר על אדם אחר, קרוב ואכפתי שעושה זאת עבורו, ובכך, הוא מביע את הקשר המיוחד. לבקש על עצמי רפואה , זה דבר חשוב אבל זה הגיוני. אבל אם אדם אחר מתפלל בקינות עבורי, זה עוד יותר משמעותי. זה אומר לבורא עולם: אני מוכן לשלם עבור הכפרה שלו, כדי שיחיה!
  3. העובדה שמדובר בסכום קבוע לפי גיל האדם יכולה לעזור מאוד להרגשה הטובה של החולה: הנה אתה חולה מאוד ולא "שווה " הרבה בשוק העבודה!. ובכל זאת, הערך שלך הוא הערך של אדם בריא בגילך! זה מזכיר לשני האנשים, הנערך והנודר, שהוא עדיין שווה לפי קריטריון חיצוני למצב המצוקה שבו הוא שורר! ולכן חשובים הערכים, למרות שבפועל, יש מרחב תמרון לכהן להפחית את הסכום אחר כך.

לגבי שדה או בית, יכול אדם להרגיש שלבית שלו יש בעיה. כמה אסונות פקדו אותו ביית הזה והוא מרגיש שלבית יש תפקיד באסונות האלה. ואז, הוא "מאפס" את הבית, כמו שעושים במחשב! הוא עושה RESET לבית! איך? הוא מוסר אותה לבעלות המקדש! היא משודרגת בקדושה! ואחר כך, הוא קונה אותה בחזרה!

ההקדשה היא שדרוג השדה או החפץ. הוא מעוניין לשמור על החפץ . אבל הוא רוצה לאפס אותו או לשדרג אותו בקדושה. ולכן התורה מחשבת את הצורות שבהם הוא יכול לקבל בחזרה את החפץ שהוקדש! זו לא "מתנה" כדי שהחפץ ישנה בעלות תמידית אלא החלפת בעלות רגעית כי הוא יקנה בחזרה את החפץ על ידי פדיון כספי!

לגבי החרם, זה בדיוק הפוך: במקום שהאדם ירצה לשדרג חפץ או חבר, או ביתו, במקרה הזה הוא רוצה להיפטר לגמרי מהחפץ או מהקשר עם הבין אדם. במקרה זה, החפץ עובר לבעלות הכהן או, אם הוא ציין זאת , למקדש, ואין שום אפשרות לקבל את החפץ בחזרה. כי זו לא היתה הכוונה מראש!

ההקדשה היא שדרוג הקשר והחרם הוא ביטול הקשר.

 

  1. מיקום הפרק הזה

כבר דיברנו בקובץ על פרשת בהר על מיקומם של שתי הפרשיות "בהר" ו"בחוקותי".

נחזור על עיקרי הדברים:

כל ברית כוללת קובץ מצוות, טקס, הסכמה הדדית והסכם שכולל מה עושים במידה ומקיימים ההסכם ומה עושים במקרה של הפרת ההסכם.(ברכות וקללות) כך קרה בברית ערבות מואב בספר דברים.

הברית הראשונה שנכרתה בהר סיני כללה את כל המרכיבים חוץ מהמרכיב האחרון: הברכות והקללות! התורה עקרה אותן ממקומן הטבעי, אחרי פרשת משפטים ושמה אותן כאן, בסוף ספר ויקרא, כדי שכל מה שנאמר בספר ויקרא, שלא נאמר על הר סיני אלא באוהל מועד למשה, יכללו בתוך ברית סיני! ולכן, שתי הפרשיות "בהר ובחוקותי" נעקרו מספר שמות (בין פרשת משפטים לפרשת תרומה) ונכתבו בסוף ספר וקירא. זו הסיבה שהתורה מציינת בהתחלת פרשת בהר שהיא נאמרה "בהר סיני":

פרשת בהר   :פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

בסוף פרק כו, אחרי סוף הברכות והכללות, יש פסוק שמסיים את כל הפרק ואפילו את כל הספר בצורה יפה מאוד:

 

פרק כו.(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

גם הוא חוזר על הפרט החשוב שזה קשור להר סיני. והא גם מסכם את כל מה שנאמר בספר ויקרא:

  • "החוקים והמשפטים"= רמז לכל החלק השני של ספר ויקרא מפרק יח ועד הסוף
  • "והתורות"= מסכם את כל החלק הראשון של ספר ויקרא מפרק א' עד פרק יז':

 

פרק א-יז פרק יח-כו
קדושה בתוך המשכן קדושה מחוץ למשכן, המחנה. בני האדם
תורות… משפטים ,חוקות

 

אכן, הרב מאיר שפיגלם מחלק את ספר ויקרא לשניים:

החלק הראשון מדבר על קדושת המשכן ומה שעושים בו. עד פרק יז. ובו משתמשת התורה הרבה במונח "תורות" כמו "זאת תורת העולה.."

ויקרא פרק ו (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

וחלק שני (מפרק יח והלאה) שעוסק בקדושת המחנה, מחוץ למשכן. קדושת בני האדם בחברה. ושם משתמשת התורה במונחים "משפטים וחוקים":

ויקרא פרק יח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:…(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם ..

לסיכום: הפסוק בסוף פרק כו, אחרי הברכות והקללות, הוא פסוק מסיים ראוי לכל ספר וקירא:

פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ויקרא         בהר בחוקתי
א         פרק כה פרק כו פרק כז
אהל מעד סיני
אדם כי יקריב מכם         שמיטה-יובל ברכות קללות ערכים

 

אבל כל זה עוד יותר מקשה עלינו:

למה התורה כתבה אחרי הפסוק הזה את כל פרק כז', הפרק שלמדנו לעיל, על הערכים???

אם מעיינים בפרק הזה, הוא נראה קשור מאוד לפרק כה דווקא. הוא היה אמור להיות כתוב אחרי פרשת בהר ולפני הברכות והקללות!

יש לזה הרבה סיבות (שהוא היה אמור להיות בסוף בהר):

  • הוא מזכיר הלכות הקשורות ליובל שזה הנושא של "בהר"
  • הוא משתמש במונח הנדיר בתורה "מך", בדיוק כמו בפרשת בהר ("כי ימוך אחיך")
  • המבנה שלו מאוד דומה למבנה של פרשת בהר : חלוקה בין האדם, השדה, הבית
  • הוא נאמר בהר סיני והפסוק האחרון מציין זאת בדיוק כמו שהפסוק הראשון של בהר ציין זאת:
    • התחלת פרשת בהר :פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(
    • סוף פרק כז': לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

 

שלושה הסברים לדבר:

  1. אי אפשר להכניס דברים שבאים מרצונו הטוב של האדם בתוך ברית חוזית! נדרים ונדבות הם דבר הנתון לליבו של האדם. אין שום מצווה לנדור, ולכן אי אפשר להגיד שאם לא נודרים אז באות קללות! זה מחוץ לתחום החוזה הפורמלי! ולכן פרק זה הוצא ממקומו והוכנס אחרי הקללות.
  2. התחלת ספר ויקרא דברה על קרבנות נדבה של האדם:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

והנה שבהתחלתו וגם בסופו הספר מדבר על אותו העניין: נדבת הלב. רצון האדם. ההתלהבות האישית הפרטית. ! יש ערך גדול למהלך הרצוני של האדם כלפי הקודש! זה אולי המטרה העליונה של כל החלק החוקי, הכפייתי! לגרום לאדם שמרצונו ירצה להכנסי קדושה בחייו ולהתקרב אל ה'!

  1. מעניין מאוד שבסוף ספר במדבר, אנו גם פוגשים פרשת הנדרים, פרשת מסעי! כולל היוזמה של בנות צלפחד ! כבר צייננו שיש הקבלה בין שני הספרים "ויקרא" "ובמדבר". הראשון מדבר על הצד הדתי, הפולחני, על הקדושה. והשני על אירגון החברה והמחנה, הצד הלאומי.  והנה שניהם מסתיימים עם הערך של האדם והערך של נדבת האדם, היוזמה שלו והרצון שלו כאילו הם  המטרה העליונה של כל התורה כולה!

 

לסיכום:

פרק כז', מקומו הטבעי היה אחרי פרשת בהר . אבל הוא נעקר ממקומו ונכתב בסוף הספר, אחרי הברכות והקללות של ברית סיני, כדי להזכיר את תחילתו של ספר ויקרא שעוסק בנדבת לבו של האדם המחפש קרבה אל הקודש. וייתכן שזה מורה על כוונת כל הברית: לגרום לאדם להתעורר מלמטה כלפי בוראו אפילו ללא כפייה חוזית.