בע"ה כז אדר התשעה

מישל בן שושן

 

ויקרא גז

 

אין הקרבנות מעיקרי הדת

ה"גלילי זהב" טוען שכל מעשי הקרבנות הם רק "במקרה". הוא לומד זאת, באופן טכני, מהמילה הראשונה "ויקרא". העובדה שכתוב "ויקר" עם אלף קטנה, רומזת על זה שכל הדברים הבאים בעקבות ההתגלות אל משה כאן, באה "במקרה" כמו "ויקר"- מקרה.

(ה"ראייה " הזאת איננה עקרונית. אי אפשר לגבש עמדה כה נחרצת ומשמעותית רק בגלל שאות אחת כתובה בצורה קטנה יותר. זו רק אסמכתא למחשבה כוללת שמסתמכת על השקפה. נראה לי שרוב הפירושים המתבססים על רמזים או מילים בתורה, אינם יונקים את הרעיון שלהם מהאות או מהמילה . הם רק סימוכים טכניים. נראה לי שכל הציתותים של הפרשנים (כולל בתלמוד) אינם אלא אמצעים לחזק, או הישען, או כסימן מנמוטכני. אבל הרעיון המרכזי שהפרשן מביע נובע מהשקפת עולם שמבוססת על קריאתו והבנתו של כל התורה וכל המסורת)

הרב מצטט גם הרבה פסוקים מהתנ"ך ומהתלמוד ומהסברה, שמחזקים הטענה הזו.

1. כתוב "אדם "כי " יקריב .." לא כתוב "דבר אל בני ישראל ויביאו קרבנות" . המילה "כי" , פירושה "במידה ואתם רוצים להקריב קרבן, אז תעשו אותו כך ולא אחרת" אסור להקריב בני אדם. אסור להקריב כמו שמקריבים עובדי העבודה הזרה מסביבכם.
2. במשך ההיסטוריה של עם ישראל, הזמן שבו הקריבו קרבנות הוא מיעוט והסתדרנו יפה בלעדיהם!. הלימוד של הקרבנות נחשב כאילו הקרבנו ממש קרבנות
3. במדרש רבה פרשת צו כתוב ש"לעתיד כל הקרבנות הבאים מחטא בטלין". הסיבה המפורשת שם היא שלא יהיו יותר חטאים. אבל ניתן לשער שזה בגלל שבני האדם לא ירגישו צורך בקרבן ממשי.הג"ז אומר:"גם לעתיד, שיבנה הבית המקווה במהרה בימינו, לא ינהגו קרבנות יחיד הבאים על חטא". מכיוון שהחטא בא "במקרה" , כלומר הוא לא מחויב המציאות. ואם כן , הקרבנות באים גם הם "במקרה". זה לא דבר עקרוני שאי אפשר בלעדיו!

4 הרבה נביאים מדברים בגנות הקרבנות. למשל ירמיהו "כי לא דברתי עם אבותיכם ולא ציוויתים..על עולה או זבח"!!

5 הפירוש החשוב של הרב על הפסוק האחרון של פרשת פקודי:"לעיני בני ישראל בכל מסעיהם" , שהוא , לא במקרה, סמוך לפרשת ויקרא, מתאר מצבים שונים שבהם עם ישראל יהיה נתון.(עמוד אש בלילה ועמוד ענן ביום= יש שוני בין הגלות,החושך וישוב הארץ-היום, או בין זמן של מקדש-ענן וזמן שאין מקדש-אש) כלומר, התגלות ה' אל עמו, צורת הפולחן של העם כלפיו, ההשגה של בני האדם את האלוהים, שונה היא ותלויה בזמנים שונים, במצבים שונים. כל המצבים השונים האלה הם ה"מסעות" של ישראל. אם כן, צורת הפולחן , על ידי קרבנות למשל, יכולה להיות שונה , יחסית למצב העם והתפיסה שלו. ראייה זו מהפכנית אבל היא תואמת את ההיסטוריה! ליהודים יש הרגשה כאילו כל הזמן וכולם חוו את היהדות כמו שהם חווים אותה. אבל ברור לכל מי שלמד היסטוריה שהיהדות קבלה פנים שונות ומשונות במשך הדורות והמקומות. אין לאף אחד "מונופול" על איך צריכה להיות היהדות! כשהרב "מעיז" לתאר נושא חשוב בתורה כדבר "במקרה", לא עקרוני, נתון למצבי העם והתקופה, הוא מגלה תפיסה אמנם מהפכנית אבל שתואמת את המציאות.

 

המשכן הוא "במקרה"

כתוב בשירת הים "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך (הכניסה לארץ- ואחר כך) מכון לשיבתך( בניין מקדש)". אין בניין המקדש היה מתוכנן במדבר! עיקר המקדש יכול להתגשם אך ורק בארץ. ייתכן שהמשכן הוקדם כי היה צורך בתיקון חטא העגל. או, כמו שהרב מציע, כדי שעניין אחדות מסביב למקדש יהיה כבר נרכש במדבר כדי שיבצעו אותו בארץ. אכן, הרבה יותר קל ליצור אחדות ב נסיעה במדבר מאשר בארץ גדולה אחרי יישוב כל חלקי העם בחלקו. כשם שכל המצוות אינן בעלי תוקף רק בתוך ארץ ישראל, כך המשכן איננו בשלמותו בחוץ לארץ.

 

הקריאה  אל משה איננו מושלמת

"ויקר"= במקרה. אכן, משה צדק מעבר לענווה שלו: ההשגה שלו, הדיבור אליו והקריאה האינטימית איננה מושלמת כי היא מתרחשת מחוץ לארץ ישראל!!

הזוהר:"הכא אלף זעירא אמאי? בגין דהאי קריאה לא הוי בשלימו. בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא". האלף הקטן בא לציין שהקריאה של ה' אל משה איננה בשלמות כי שלמות לא נמצאת אלא בארץ הקודש!

 

 

אדם כי יקריב

למה התורה משתמשת במילה "אדם" ולא באיש , למשל? כי השם "אדם" מורה על בריאת האדם.

• אדם= בנוי מעפר, מן האדמה= החלק החומרי
• אדם= יש משהוא באדם שמנסה להדמות לאלוה: אדמה לעליון. = החלק הרוחני.

הכינוי אדם= חיבור בין הגשמי לרוחני.

בתור זה שהאדם הוא חיבור בין גוף ונפש, הוא זקוק לכפרה על חטאים. כי החטא, אפילו שהוא נעשה עלידי הגוף, משפיע על הנפש. לכן, יש לתקן את החטא על ידי הבאת קרבן שהוא גם מורכב מגוף ונפש: הבהמה.

• אדם כי יקריב מכם= החלק שבא מכם, ההורים שלו, הגוף שלו
• קרבן לה'= החלק שבא מהאלוהים, הנשמה.

 

 

זריקת הדם

מצווה לזרוק את דם הקרבן על קרנות המזבח.

אם מדובר בבהמה יש שתי אפשרויות: אם זה חטאת, אז יש לדרוק הדם מעל ל"חוט הסקרה", בחלק העליון של המזבח. אם זו "עולה"(נדבה), יש לזרוק הדם מתחת לחוט הסקרה. אבל, אם זה עוף, זה הפוך: חטאת מתחת לחוט הסיקרה ועולה מעליו. למה?

• מי שמביא בדרך כלל בהמה כקרבן, הוא עשיר.

אם עשיר מביא נדבה (קרבן עולה), זה לא יוצא דופן. אולי הוא רוצה להראות את עשורו. מכל מקום זה לא מעשה מפואר עד כדי כך, זורקים הדם למטה.

אבל אם העשיר מביא חטאת, זה יוצא דופן שעשיר מודה על פחיתותו לרבים. הקרבן שלו ראוי יותר וזורקים הדם למעלה.

• מי שמביא קרבן מהעוף, הוא בדרך כלל עני. עבורו, להתוודות על חטא, להיות זה שחוטא, מתאים למעמדו בחברה: זה לא דורש ממנו מאמץ עליון. כולם מחשיבים אותו פחות. אבל אם הוא מביא נדבה, עולה, במקום לאכול אותה הוא מקריב אותה לה', זה באמת מאמץ ראוי לשבח וזורקים דמו מעל לחוט הסקרה.

 

בהמה	חטאת	למעלה מחוט הסיקרה	עולה	עוף
	עולה	למטה מחוט הסיקרה	חטאת

 

 

הדם והחלב

הם שני הפכים

• הדם= הצד החם, הרותח,כעס -אבל גם זריזות,תנועה ויוזמה
• החלב= הכבדות, קרירות,עצלות -אבל גם שיקול דעת ומתינות

שני ההפכים האלה טובים כשמשתמשים בהם לטובה. כלומר, יש צדדים טובים בכל אחד מהם אבל יש גם צדדים רעים. הקרבת הדם והחלב רומז על ביטול החלקים הלא טובים האלה אצל האדם המקריב.

 

אשר נשיא יחטא

ולא נאמר "אם נשיא יחטא" כמו בשאר המקרים. כאילו התורה לוקחת בחשבון שנשיא, בהכרח יחטא בגלל מעמדו והגאווה של התנשאות מעל לחוק.

אבל יש עוד פירוש: "אשרי העם שהנשיא שלו חוטא"!! ככי אם הדור כולם רשעים, אף אחד לא ישים לב לחטאו של הנשיא! אבל בדור שכולם צדיקים, חטא הנשיא זועק לשמים!

 

אם לא-לו יגיד

בספר התורה, כתובה המילה "לוא" כאילו היא בעלת שתי המשמעויות ההפוכות. השאלה היא "האם יש להוכיח אדם שחוטא?" זה מאוד תלוי בתוצאות ההוכחה. אם אנו בטוחים שההוכחה תעזור לו לשוב אז כן יש להיגד לו. אבל אם יש ספק שזה יגרום לו, להיפך, לחטא במזיד ודווקא וזה עלול להרחיק אותו יותר, יש להימנע מההוכחה! אם כן, ההחלטה נתונה באדם המוכיח, איך יקרא את המילה לו או לא!

בין כה, הרב אומר שאם אדם הוא עד לדבר כל שהוא, לא לחינם הדבר בא מולו. לפעמים, האנשים רגישים לחטאים שהם בעצמם עוברים עליהם! מתוך עוונות שבידו הוא שם לב לעוונות של האחרים! לכן את עצמו יש להוכיח , יותר מאשר חברו!

לכן כתוב "נפש כי תחטא.." כי נפשו של הרואה עצמו איננה טהורה!!

 

הגזלן

יש קודם כל להשיב את הגזלה למי שגזל ממנו ורק אחר כך יש להביא קרבן אשם. כי יש קודם כל לתקן את העיוות כלפי האדם ורק אחר כך לטפל בתיקון כלפי ה'.

הרב מביא סיפור חסידי:

שני רבנים נפגשים. האחד מציע לעשות ווידוי על חטאותיהם. השני אומר לו: אני מתעצב הרבה יותר על הבהמות הכשרות שאסרנו בטעות מאשר על הטרפות שהכשרנו.

כי הרבה יותר חמור בעיניו לגרום לנזק כספי לבעל הבהמה שנפסלה לאכילה מאשר גרימת אכילה לא כשרה!

 

בין חברו למקום

למה משה זרק מידיו את שתי לוחות הברית? הרי בני ישראל עברו "רק" על החלק שבין אדם למקום. הוא היה יכול לשמור על הלוח השני של המצוות בין אדם לחברו.

אלא שאין הפרדה בניהם בכלל אם הוא ישליך אחת, אז ממילא השניה איננה יכולה להתקיים! הרב עושה הקבלה בין חמשת הדברות הראשונות לחמשת הדברות האחרונים. אחד תלוי בשני.