בע"ה כז' אדר התשע"ח
ויקרא מ
למה נבואת משה קשורה לעבודה במשכן?
הספר והפרשה נקראים על שם הנבואה של משה: ויקרא. רש"י מסביר שהמילה הזו מלמדת אותנו על הייחוד של נבואת משה מול כל הנבואות שהיו לפניו ושיהיו, כולל הנבואה אצל הגוים כמו בלעם.
רש"י אומר לנו גם כן ש"לכל דברות ואמירות קדמה קריאה. אם כן, למה דווקא עכשיו, בסיטואציה המיוחדת הזאת שהתורה תתחיל על חוקי הקרבנות, יש להזכיר את המיוחדות של נבואת משה?
כדי לענות, נתחיל ונסכם את ההבדלים המובאים במדרשים:
| משה | בלעם |
| פה אל פה | פה אל אזן/ או/ במחשבה |
| פנים אל פנים / רצון אל רצון | לא אישי |
| בעמידה | נופל וגלוי עיניים/בשכיבה |
| משה היה מוכן לשמוע , לקבל ההתגלות | בלעם ידע מראש מה יגיד לו ה' |
| ה' דיבר אל משה רק אחרי קריאה | ה' דיבר עם בלעם כל הזמן |
המהרל מסביר את תוכן ההבדלים:
פה אל פה: כשמצטטים יש לצטט במדויק ולא להכניס את האוזן שלי באמצע!
יש טעות בדתות שמכניסים הבעיות והאשליות שלהם בתוך הפה של האלוהים שלהם. זו לא התגלות זו יצירת דת שמתאימה לי.
פנים אל פנים: לכאורה מדובר על פני משה ופני ה'. אבל מניטו מסביר שמדובר על התגלות של כל הפנים ולא פן אחד של המציאות! לכל מידה יש מידה הפוכה. פנים מול פנים! לא יראני האדם וחי כי הוא לא יכול לתפוס את כל הפנים ביחד. משה הצליח. ה' התגלה אל משה גם במידת הדין וגם במידת החסד. "וידבר.. לאמור" . בכל הפנים של מציאות ה'. מדובר אם כן ב"נוכחות" .
בעמידה: לא בעלפון, בשכרות, בשינה,..אלא בהכרה מלאה וקבלת אחריות.
בלי לדעת מה יאמר לו: יש קבלת השני בלי לכפות עליו מה אנו רוצים שיהיה או יאמר!
לא כל הזמן: כי חייבים תנאי קדושה! לבלעם זה היה ללא הכנה וללא קדושה.
לסיכום: הקדושה העוברת דרך משה היא אישית., היא עוברת דרך רצון הבורא לדבר עם אדם ספציפי, והוא קורא לו בשמו ופוגש מולו אדם שהכין את עצמו, על ידי חוקי הקדושה. וזה סוד העניין: הקדושה.
שה' יתגלה לאדם (למשל דרך הנבואה) זה קיים בהרבה דתות. אבל המיוחד ביהדות שהחיבור נעשה על ידי קדושה. חוקי מגבילים מאוד שיוצרים מרחק, כבוד, הדדי ואחר כך חיבה, יחס אישי.
יש מדרש שמניטו מצטט שאומר שההבדל יכול להסתכם על ידי משל: מלך ששולח לאוויר מעות והן נופלות ומתפזרות לכל עבר. יש מי שמקבל אותם ויש מהן שהולכות לאשפה. מי שמקבל, מקבל במקרה. אצל משה, המלך קורא לו אישית ונותן לו בדיוק לפי רמת היכולת והצורך.
אם כן אפשר לענות על השאלה הראשונה:
נבואת משה מתאפשרת על ידי ההכנה בקדושה.
נזכור שמטרת המשכן היתה להפגיש בין האדם והבורא. התנאי היה : שהאדם יבנה מקדש, כלומר שיבנה את התנאים למפגש שהם : חוקי הקדושה.
אם העיקר זה המפגש, ושהמפגש יהיה בין שני רצונות, ללא כפיה, בחיבה, חייבים, וזה הפרדוקס, שהמפגש הרצוני הזה יתקיים תחת חוקים מאוד נוקשים ובשמירת מרחק גדולה!
כי מאוד קל להיכנס לאקסטאזה, להדביק על האלוהים הבעיות שלנו, להשליך את החלומות עליו וליצור בעצם מפגש מלאכותי.
המפגש בין ה' למשה מלמד על המפגש הנכון עם האלוהים והמפגש הנכון בין בני אדם:
כל אחד חייב לשמור על חופשיותו וזהותו, כשהמפגש לא אמור למחוק את חופשיות השני.
כל אחד חייב לרצות במפגש
וחייב המפגש להתנהל בתנאי קדושה.
נסכם ההבדלים בעוד טבלה:
| משה | נביאי אומות העולם |
| ויקרא | ויקר |
| חיבה (אישית) | מקרה |
| קדושה | טומאה (=ללא כל הכנה) |
| תורה | פילוסופיה |
| הלכה למעשה | דעות |
לכן, עצם העבודה במשכן אמורה ליצור תנאי הקדושה שיאפשרו המפגש.
והמפגש מלמד על אופי הקדושה והעבודה במפגש.
אם כן יש קשר הדוק בין תיאור הנבואה המיוחדת של משה ותיאור הקרבנות
הקרבנות
לכתחילה, הקרבנות הם אמצעי מפגש. קרבן מלשון קרבה. הקרבן אמרו להיות רצון האדם להתקרב לה'. לכן כתוב:" אדם כי יקריב מכם קרבן—–לה' !". כמו שמסביר הרמב"ם: אם האדם רוצה להתקרב על ידי קרבן (כנראה בגלל שאז זו היתה דרך הפולחן המקובלת, אז יש תנאי: הקרבן חייב להיות "לה'"ולא לשום אלוה אחר!
כמו שכתוב גם בהמשך:
ויקרא פרק ז (לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח ַשְּׁלָמִים:(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם…. לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי: פ
אם הם רוצים קרבנות, אז רק כך!
רק "לה'" כלומר לא למידה אחת בלבד. לא לאלוהים! ("זובח לאלוהים יחרם בלתי ל ה' לבדו")
לכל אדם יש רצון טבעי לעבוד, לסגוד, לעשו פולחן. אפילו לאנשים שקוראים לעצמם חילונים. יש להם אידיאולוגיה, מידה, אפילו דמויות שהם מעריצים והולכים לפיהם. הבעיה היא שכל הפולחנים האלה סוגדים רק לפן אחד לש המציאות. הפולחן היחיד המותר הוא לה', כלומר לאחד, להוייה ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו, ושמכיל את כל המידות עולן.
החובה והרצון
לכאורה יש ניגוד עמוק בין החופש, הרצון מצד אחד, לכפיה , לחובה, מצד שני. ובכל זאת אנו מוצאים את שתי המערכות גם יחד בהרבה תחומים חשובים:
- מתן תורה:
המטרה היא "נעשה ונשמע" מרצון אבל היה גם חלק כפייתי "כפה עליהם הר כגיגית
- התרומה
ראינו שהתרומה חייבת לבוא מ"כל נדיב ליבו". אסור לכפות על הבאת התרומה לבניין המשכן. כי זה יסתור המטרה שהיא מפגש מרצון. ובכל זאת, יש כפיה להביא כסף לאדנים. סכום שווה לכולם: מחצית השקל. זו חובה המגדירה גם הסכום וגם את נותני התרומה. המטרה היא נדבת הלב. אבל אי אפשר בלי מימד כפייתי ומסגרתי שהם האדנים, היסודות של המשכן, כדי לאפשר לצד הרצוני להתפתח
- הקרבנות:
התורה מתחילה בתיאור הקרבנות כאל מהלך רצוני של האדם "אדם כי יקריב.." אבל, בסוף פרשת ויקרא ובעיקר בפרשת צו, מתוארים הקרבנות חובה .קרבן התמיד….
גם הקרבנות שבאים מרצון כמו נדבה, חייבים לעבור דרך חוקים מאוד נוקשים
- מנחות
המנחות מעניינים במובן הזה : יש חופש שניתן לאדם בהכנת הסולת. הרבה מתכונים מוצעים בתורה. אבל מהרגע שהמנחה מגיעה לידי הכהן, מתחילים החוקים לחול. גם מספר המתכונים מצומצם. אבל יש בחירה בין המתכונים!
- כל מפגש
כל מפגש, בין בני אדם, בין האדם והאלוהים, חייב להכיל את העיקר: הרצון להיפגש. אבל כדי לאפשר למפגש להתקיים יש לעשות אותו בקדושה: בכבוד. כשכל צד מאופק. בהכרה מלאה. באחריות. וכל זה (קדושה) דורש חוקים נוקשים שאנו מטילים על עצמנו או שהתורה מטילה עלינו או שחוקי הדרך ארץ מטילים עלינו. לטובתנו ולטובת המפגש עצמו!
- החופש
במאה הקודמת פרח הרעיון של החופש הטוטאלי. אהבה ללא מגבלות. מתירנות קיצונית. המטרה היתה נעלה. אכן העיקר היא האהבה והחופש. אבל מתחיל העולם לגלות שללא גבלות החופש עצמו נפגע קשות! כי היראה שומרת על האהבה עצמה. נכון שאסור לחשוב שהמטרה היא הייראה. אבל אסור בקצה השני לחשוב שהאהבה יכולה להתפתח ללא יראה!
המשך ספר שמות
יכולים לשאול: למה המסורת חתכה בין סוף ספר שמות להתחלת ספר ויקרא? הרי מדובר בהמשך הסיפור. אותו הזמן, אותם הדמויות(ה' ומשה), אותו המקום. אותה העלילה. אותו הנושא. אז למה ההפרדה בין שני ספרים שונים?
נזכור מה קרה בסוף ספר שמות: בניין המשכן הסתיים ומטרתו היתה המפגש בין האדם וה'. הכל הצליח. כבוד ה' ירד ומילא המשכן אבל נדמה שיש כישלון חרוץ: משה לא יכול להיכנס במשכן. וכך מסתיים ספר שמות!:
שמות פרק מ (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:
.. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(…
נשארנו עם הרגשת פיספוס ענקית! אין מפגש!
ופתאום, מתחיל הספר שלנו בקריאה מה' למשה כדי שייכנס:
ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק …
המסר ברור: אין המפגש מחוייב המציאות! בניין המשכן אינו מספיק! חייב להיות רצון מה' חייבת להיות הכנה, צפיה, ענווה מצד משה! כבר ראינו דבר דומה במעמד הר סיני:
שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
גם שם ירד הענן, גם שם היה אמור להיות מפגש ובכל זאת, במשך שישה ימים, משה לא היה יכול להיכנס! עד ליום השביעי שבו "קרא" אליו ה'. בדיוק כמו עכשיו במשכן!
היחס בין שני רצונות הוא מורכב ואין דרך קיצור אם רוצים שהמפגש יתרחש בכבוד ובמשמעות. חייבים קדושה, הכנה, חוקים, מרחק, מניעה, ורק אז יכולה להיות חיבה ויחס אישי.
ההפסקה הזאת בין סוף ספר שמות והתחלת ספר ויקרא יכולה בהחלט להצטדק. יצירת המתח ואפשרות הכישלון הם לימוד בפני עצמו והסבר מצויין לצורך בדיני קדושה המפורטים בקרבנות.
אבל הרב יואל בין נון מציע עוד הסבר אפשרי:
ספר במדבר:
ספר שמות יכול להימשך דרך שני כיוונים:
- ספר ויקרא= הסיפור שמתרחש בתוך הבית, על ידי הכהנים: טיפול בבעיות האישיות (טומאה, כפרה, קרבה..)
- ספר במדבר= המתרחש מחוץ למשכן, על ידי הלויים ובני ישראל. ארגון החברה (משילות, ארגון המחנה..)
אכן, שני הספרים מתחים באותה נקודת זמן, אבל מתארים שני תחומים שונים
ספר ויקרא
ספר שמות
ספר במדבר
וזה בהחלט מצדיק את החלוקה לשלושה ספרים שונים: שמות- ויקרא-במדבר למרות ששלושתם עוסקים בזמן ומקום אחד.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 