ויקרא שמ

25-03-09

מישל בן שושן

 

ויקרא שמ

 

הגלגולים(יא,יט)

השם משמואל מצדד בתיאורית הגלגולים שפיתח רבי חיים ויטל, תלמידו של האר"י ז"ל. והוא מסביר בעזרתה את סוגיית הקורבנות:

האדם שחטא והתנהג "כבהמה",אחרי מותו, נשמתו עלולה להתגלגל לתוך בהמה. לפני הכניסה לגיהינום (שם, אם החטאים גדולים מדי, הנשמה עלולה להישרף כליל ולא יישאר ממנה כלום) הנשמה הזאת יכולה להתגלגל לתוך בהמה. הגלגול הזה הוא כבר לא נעים לה וכך יש כבר חלק מ"מירוק" החטאים בעצם הגלגול. בנוסף, אם המירוק הזה מספיק ,ואם מביאים את הבהמה הזאת לקרבן, שחיטת הבהמה והעלאתה "לריח ניחוח" מציין שהנשמה המגולגלת תיקנה את כל עוונה.

אז, גם האדם המביא את הקרבן הזה, מתקן כי הוא הביא לתיקון נשמה אחרת!

במידה והנשמה המגולגלת הזאת עדיין לא סיימה את המירוק שלה בחיי הבהמה, והיא עדיין לא יכולה לעלות ל"ריח ניחוח" , אז, כדי למנוע הקרבתה, מזדמן לה פסול כל שהוא , שהוא קשור לעצם העוון שעלה הנשמה התגלגלה. למשל, אם הנשמה חטאה ברצח, אז השור שהתגלגלה בו, יגח שור אחר או אזם אחר (ואם יש רק עד אחד למקרה היא לא יכולה להיסקל, ואז) היא בגדר שור פסול לקרבן. היא תמשיך להישאר בגלגול השור הזה עד סוף המירוק שלה.  אז אחרי מות הבהמה, הנשמה הולכת לגיהינום אם יש עוד משהו לתקן או לגן עדן במקרה השני.

המעבר בגינם הוא בגדר "טהרה", (בטבילה באש) של הנשמה אחרי שהיא עברה את כל התיקונים שלה.

  • כך השם משמואל מסביר שהתורה מחייבת, למשל,לסקול בהמה שנרבעה על ידי בן אדם. הרי שבאופן הגיוני, אין הבהמה אחראית על מעשיה כי אין לה זכות בחירה. אלא שהנשמה המגולגלת בתוכה היא זאת שמחייבת את המהלכים הקשורים לבהמה הזאת והסקילה היא מירוק עוון הנשמה ההיא!!
  • כך השם משמואל מסביר העובדה שאסור להביא לקרבן בהמה נרבעת או שהרגה בנגיחה …. אפילו אם מצד אחר, היא כשרה לגמרי להקרבה! הפיסול שלה נובע ממצב הנשמה המגולגלת בה!!!

 

 

 

ויקרא אל משה (י)

אבל באברהם, המלאך הוא זה שקרא לאברהם ולא ה' ישירות!

ה"קריאה של המלאך" היא מאורע שמזמין את האדם להיות קשוב לדבר ה'. אברהם, ושאר האבות ושאר הנביאים חוץ ממשה, חיו כבני אדם עסוקים בעסקי היום יום. הם לא היו "קשובים" כל רגע לדבר ה'. אבל ממשה היה מנותק מחיי בני האדם הרגילים והיה מוכן כל הזמן להקשבת דבר ה'. הוא היה בגדר מלאך כבר. ולכן , אצלו, הקריאה הישירה מה' היא העלאתו לדרגת עוד יותר גבוה מזו של מלאך.

 

 

המעיים של התורה(יז)

ספר ויקרא הוא נמצא באמצע ספר התורה. כמו שהמעיים של האדם נמצאים במרכז גופו!

ספר ויקרא , העוסק בקורבנות, בניתוחי קצבים של הקרביים, הוא לא נמצא כ"נספח" לתורה, בסופה או בצידה כהוראות מיוחדות לכוהנים או לקצבים. אלה המסורת שמה אותו במרכז!

כמו שאין האדם מסתכם בראשו או בדיבורו או בשכלו אלא בכל גופו. כולל המעיים שלו. כולל החלק הגשמי ביותר.

כל דבר שקורא לאדם בכל חלקי גופו, יש להם השפעה, בכל חלקי נפשו, רוחו, נשמתו…..כל המדורים המוגדרים כתחומים נפרדים, הם בעצם קשורים מאוד ואף הם התרגום , כל אחד בשפתו הוא שמה שקורה במדור אחר! לכן, עבודת ה' יכולה להיתרגם באכילת מאכלים מסויימים, בעשיית מעשים מסויימים, בחוויית הקרבן המאוד בהמתי, בלימוד, בשכל, ובתחומים אחרים שבאדם!

הקרבה אל הבורה, עוברת דרך כל מיני צינורות, וכנראה שהגוף, המעיים של האדם, הכבד, הכליות, הלב, ..אינם חלקים לא רלוונטיים בקרבה הזאת, להיפך.

ולראייה, אנו, בעם ישראל, חוגגים חגים מאוד "שכליים" לכאורה, כמו ראש השנה, פסח, .או שבת,  על ידי סעודות, אוכל!!

האדם הוא בהמתי בחלקו והחלק הזה הוא חלק בלתי נפרד מיכולתו להתקרב אל הבורא.

כמו, שדרך אגב, הוא חלק חשוב בקרבה אל האדם האחר. הקשר המיני, הקשר החברתי, הקשר החברי, הם מונעים גם הם משיקולים רגשיים, גופניים, מאינטרסים לא רק שכליים!

 

ארבע סוגים של קרבנות(יז)

עולה, שלמים, חטאת ואשם, הם ארבעת סוגי הקורבנות העיקריים. הם באים כדי לתקן ארבעת החטאים הקרדינלים : גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה והלשון הרע. ארבעת המלכויות שהתנכלו לישראל, באו כל אחת כדי למנוע מישראל לתקן כל אחת מהן. והם הצליחו , בסופו של דבר, על ידי החיכוך איתם, לעזור לישראל לברר את הסוגיות האלה עוד יותר ולהקים את התיקונים לעברות אלה ביותר שאת. כל גלות הביאה עימה את הבירור של סוגיה אחת וחיזוקה! גם שם ה', בארבע אותיותיו פונה לתיקון ארבת העוונות האלה. וגם שלושת האבות ודוד המלך, תיקנו כל אחד בתחומו , בזהות הישראלית, מידה המאפשרת להתמודד בעתיד עם ארבעת הבעיות האלה.

כך שיש בהיסטוריית עם ישראל, כמה אפשרויות של התמודדות, ליבון, בירור, ותיקון הסוגיות האלה. בין על ידי העבודה של יחידי סגולה, אבות האומה, בין על ידי מצוות מסוימות, בין על ידי ההיסטוריה עצמה, בין על ידי ייסורים של היחיד או של האומה כולה, בין על ידי קרבנו, כמו שאנו פוגשים כאן, וכשהמקדש ים היו קיימים. אם מישור אחד לא "עובד", אז יש אפשרות להפעיל, מלמעלה, את המישורים האחרים. אבל המטרה היא זהה: תיקון ארבעת הבעיות העיקריות של האנושות.

 

האבות החטאים המלכויות הקרבנות
אברהם גילוי עריות בבל חטאת
יצחק עבודה זרה מדי עולה
יעקב שפיכות דמים יוון שלמים
דוד לשון הרע אדום אשם

 

 

 

אדם כי יקריב (כח,ל,לא)

 

"אדם" ולא "איש":

אדם= היצור שמצליח ל"אחד" בתוכו כל הבריאה. אדם שמצליח להתייחס לכל,באופן כזה שהוא מצליח ליצור קשר עם הדברים הראויים ולהתנתק מהדברים הלא ראויים.

  • האיש   שהצליח להיות "אדם" אמיתי הוא ..יוסף!!

הוא היה זה שתמיד קרא לאחדות בין האחים. אבל הוא זה שהצליח להיפרד מאשת פוטיפר (שלא הייתה ראויה לו כאשת איש), למרות הכל!

לכן, האנשים שהיו סוחבים , במדבר את ארונו של יוסף, נקראו "טמאים לנפש אדם". האדם פר- אקסלנסס שהוא יוסף. ומכוון שהם טענו שהם טוענים את האדם, שמסמל את אחדות כל העם, אין להפריד בינם לשאר העם בהקרבת קרבן הפסח, ולכן משה קבל טענותיהם ויצרו את "פסח שני" עבורם.

  • קרבה אמיתית עם האלוהים עוברת דרך עבודה של האדם להתייחס לכל הבריאה ולא להתכחש לחלק ממנה. אפילו אם הוא מתנתק מהקשר עם חלקים גדולים שהם "לא ראויים לו" , הוא חייב לקחת אותם בחשבון בכלל המציאות ולדעת את מקומם:

אני אציע משל: החזיר: אני חייב לדעת שיש חיה כזו. אני גם חייב להכיר שיש בה סימני טהרה וסמני טומאה. ומצד שני אני חייב לאסור על עצמי לאכול ממנה.

לפני שאני אוכל, אני חייב לדעת מה אני אוכל, איפה זה צמח, מה טיב האוכל. ..

אין להתכחש מעובדות החיים. מהמציאות. מהאדם האחר. אפילו אם אינני מחייב להיות ה"חבר של כל אחד", אני מחויב לקחת בחשבון את קיומו ולהתייחס, אם צריך, אליו.

רק כך אני יכול להתקרב אל הבורא בצורה נכונה ולא לעשות ממנו "אלוהים שלי" אלוה פרטי, כי זה גובל בעבודה זרה!!

בסיכומו של דבר: רק "אדם" יכול ל"הקריב" .

 

 

 

ללא קשר (לכאורה) עם הפרשה)לה)

 

השם משמואל, (דף לה), נותן עצה,הוא מציע לכל אדם להרגיש שהוא "שליח". שליח ה' בעולם.זה פירושו של "קבלת מלכות שמים". כך הוא יצבור כוח השליח ויקבל על עצמו את החיים ביותר "קלות"..

(כמובן שאין הרגשה זו באה כדי לסתור שום אחריות וצורך בעשייה ,והחלטות קשות מצידו. זה נכון שזה מזכיר את האיסלם בצד השלילי שלה, בעניין ה"מכתוב", של התנתקות האדם מאחריותו. אבל, אם ניקח זאת בעירבון מסויים עם כל שאר המגבלות של היהדות, ההרגשה הזאת, יכולה לאזן ולמתן את החרדה , המתח העצום שנדרש מהיהודי באחריותו האין סופית במעשיו ובהחלטותיו!)

 

 

 

 

 

יישוב המחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם(לו)

 

  1. הרמב"ן סובר שהעיקר הוא השכנת השכינה בעם ישראל. העיקר הוא המשכן עצמו. הקרבנות הם לא העיקר , הם רק עוזרים להיטהר לפני הפגישה עם האלוהים. הקרבנות באים לכפרה, כדי שהאדם יוכל להתקרב אל בוראו.
  2. הרמב"ם סובר להיפך, שהעיקר הם הקרבנות . הם מקרבים את האדם לה'. והמשכן הוא טפל. זה רק בניין שמרכז בתוכו את עבודת הקורבנות.
  3. השם משמואל מנסה ליישב המחלוקת כך: יש בקרבנות שני המישורים ביחד: ישנם קורבנות שמכפרים , כדעת הרמב"ן. ויש קרבנות שמקרבים, כדעת הרמב"ם. גם המשכן, לפעמים נקרא "משכן" כשהתהליך הוא מלמעלה למטה, שה' יורד לשכון אצל האדם. והוא נקרא גם "מקדש" כשהאדם צריך לעשות את התהליך ההפוך מלמטה כלפי מעלה, להיטהר כדי שהמפגש יקרה.

כך שלמקדש עצמו ולקרבנות עצמם יש שני צדדים הפוכים ומשלימים. העיקר הוא הצלחת המפגש בין הבורא לאדם.