צו פי 4

בע"ה יג אדר ב התשע"ט

מישל בן שושן

 

צו פי 4

מתוך שיעור של הרב – פרופסור יונתן גרוסמן

  1. האכילה

בפרשת צו, התורה חוזרת על דיני הקרבנות. אותם הקרבנות שהיא דברה עליהם בפרשת ויקרא. ההבדל המהותי הוא שבפרשת ויקרא, מדברים אל "האדם" שבא להביא קרבן. בעוד שבפרשת צו, מדברים אל הכהנים שאמורים לטפל בקרבנות האלה. ובעיקר, מה אוכלים מכל סוג של קרבן.

  • יש חלקים מהקרבן שהכוהנים אוכלים
  • יש חלקים שעולים על המזבח
  • ויש חלקים שנאכלים על ידי הבעלים של הקרבן.

הסיווג של הקרבנות לפי אכילתם מצביעה על החשיבות של האכילה בעבודת הקרבנות.

 

פרשת ויקרא: האדם   פרשת צו : עבודת הכהן: נאכל על ידי
נדבה עולה   עולה הכל למזבח
מנחה   מנחה חלק המזבח וחלק הכהנים
שלמים   מנחת הכהנים "
חובה חטאת   חטאת המזבח והכהנים
אשם   אשם המזבח והכהנים
    שלמים המזבח, הכהנים ובעל הקרבן

 

מתוך הטבלה הזו, נראה בברור שה"שלמים" בהופיעו בפרשת ויקרא במקום השלישי, מופיעים בפרשת צו במקום השישי.  בפרשת ויקרא, הקרבנות חולקו , כאמור, לפי כוונת האדם המקריב. מתחילים בקרבנות נדבה ומסיימים בקרבנות חובה. אבל בפרשת צו, מתחילים עם הקרבן שכולו עולה על המשבח ו"נאכל" שם על ידי האש. ומסיימים עם השלמים שבאכילתם משתתף בעל הקרבן.

  1. התודה

 

קרבן השלמים נחלקים, בפרשה שלנו, לשנים:

  • שלמי תודה
  • שלמי נדר או נדבה

קרבן התודה הוא קרבן מאוד מיוחד ונראה למה:

 

קיימת חלוקה בין כל הקרבנות לפי סדר השחיטה והאכילה:

  • קדשי קדשים: הם קרבן העולה וקורבן החטאת והאשם
  • קדשים קלים: הם בעיקר קרבנות השלמים

אם נסווג אותם לפי שלושה קריטריונים נקבל טבלה מסכמת זו:

 

 

  קדשי קדשים (עלה, חטאת, אשם.) קדשים קלים (שלמים…)
שחיטה בצפון המזבח בעזרה
מקום האכילה בעזרה בירושלים
זמן אכילה יום ולילה יום לילה ויום

 

 

 

אם נבחן את שני קרבנות השלמים המתוארים בפרשה לפי הקריטריונים האלה, נמצאים כמה הבדלים:

השלמים שהם נדרים או נדבה , שייכים לקדשים קלים בכל שלושת הקריטריונים. אבל קורבן התודה שייך לקדשים קלים על ידי שני הקריטריונים הראשונים ולקדשי קדשים בקריטריון השלישי:

ויקרא פרק ז (טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת ..:(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

 

 

  שלמים : נדר שלמים: תודה
שחיטה בעזרה בעזרה
מקום האכילה בירושלים בירושלים
זמן האכילה יום לילה ויום יום ולילה

 

  1. זמן האכילה

הקריטריון השלישי, זמן אכילת הקרבן הוא זה שמקשה לנו בקרבן התודה. בתור קרבן "שלמים", הקרבן תודה אמור להיות קרבן קדשים קלים. אבל הוא לא נאכל לשני ימים ולילה בינהים אלא רק  יום ולילה כמו הקדשי קדשים.

למה יש הבדל בין זמני האכילה?

  • א. יום ולילה

הקרבנות החשובים ביותר, "קדשי הקדשים" נאכלים באותו יום שמקריבים אותם וגם בלילה שאחרי. כי בבית המקדש, היום מתחיל בבוקר ומסתיים בלילה. מחוץ למקדש, היום מתחיל בערב ומסתיים בסוף היממה שממחרת, כמו שאנו רגילים בשבת או בחגים.

לכן, כל מה שקשור לקרבנות בבית המקדש, נאכל לפי הזמן של ה', , זמן המקדש: מהבוקר ועד סוף הלילה. המזבח מתחיל "לאכול" הקרבנות מהבוקר ועד לסוף הלילה. הכהנים, הקשורים למזבח (הם אוכלים מה שהמזבח לא אוכל) גם הם אוכלים לפי זמן המזבח: יום ולילה. כל מה שנשאר למחרת, אסור לאכול אותו והוא "נותר" ונשרף.

  • ב. לילה ויום

זה היום של בני האדם: מתחילים את היום בערב שלפני

  • ג. יום ולילה ויום

קרבן השלמים הוא חיבור ה', הכהנים והאדם המקריב. לכן, זמן אכילתו הוא שילוב בין זמן האכילה של המקדש וזמן האכילה של בני האדם:

 

    יום לילה יום
קדשי קדשים זמן המקדש יום ההקרבה והלילה אחריו  
  זמן האדם   היום מתחיל בערב של היום לפני
קדשים קלים השלמים: נדר , נדבה יום ולילה ויום
קרבן תודה   יום ההקרבה והלילה אחריו  
קרבן פסח     רק בלילה  

 

קרבנות השלמים אמורים "לעשות שלום" בין עולם המקדש והאדם. בין ה', הכהנים והאדם, על ידי זה שכל אחד משלושתם אוכל חלק מהקרבן וגם זמן האכילה של הקרבן כולל את הזמן של המקדש והזמן של האדם.

הערה: קרבן הפסח, נאכל רק בלילה! רק מה שמשותף בין שני הזמנים!!

 

מסקנה:

קורבן תודה הוא קרבן שלמים, ובתור כך הוא קרבן "נדבה", קרבן שמביאים ללא שום חובה. אבל יש בתודה דבר שמייחד אותו: לא אומרים תודה רק מתוך נדבה . מרגישים מחוייבות כלפי מי שאומרים תודה. ולכן, יש בו דינים השייכים לקרבנות שאינם "נדבה" , לא שהם לגמרי "חובה" , אבל בכל זאת, יש מאפיין אחד ששייך לקדשי קדשים.

צו פי2

בע"ה ו ניסן התשע"ח

מישל בן שושן

 

פרשת צו  פי2

מתוך חידושים של הרב יואל בן נון

 

  1. מבנה הפרשה

פרשת צו נראית כהמשכה של פרשת ויקרא. בגלל הנושא המשוטף: הקרבנות. אבל מהר מאוד שמים לב שיש מבט אחר לגמרי על אותם הנושאים.

  • אם פרשת ויקרא עמדה מנקודת מבטו של האדם שרוצה להקריב קורבן (באיזו נסיבה הוא מביא מה….)
  • צו היא הפרשה מנקודת מבטם של הכהנים המקבלים את הקרבן(מה לעשות עם קרבן כזה, מי אוכל מה..). וממשיכים , בחצי הפרשה בעניין הכהנים שאמורים להיכנס לתפקיד בתום 7 ימי מילואים.

יש עוד הבדל בין שתי הפרשיות:

  • פרשת ויקרא נחלקת בין קרבנות נדבה (אדם שרוצה להקריב קרבן..) לקרבנות חובה (אדם שחוטא חייב להביא קרבן חטאת כדי לכפר על החטא שלו)
  • בעוד שבפרשת צו, החלוקה שונה: הקריטריון הוא "מי אוכל מה". החלק הראשון מדבר על "קדשי קדשים" שנאכלים בעיקר על ידי הכהנים, בתוך חצר בית המקדש. והחלק השני עוסק ב"קדשים קלים" שנאכלים, בעיקר, על ידי בעלי הקרבן.

 

פרשת ויקרא   חלוקת הפרשה: בין..
  עלה …נדבה
  מנחה
  שלמים
  חטאת………..מנחת חוטא …חובה
פרשת צו    
תורת הקרבנות תורת העלה ……קדשי קדשים:

נאכלים על ידי הכהנים בחצר אוהל מועד

תורת המנחה
               מנחת חינוך כהנים  – חביתין
תורת החטאת
תורת האשם
תורת זבח השלמים ……קדשים קלים:

נאכלים בעיקר על ידי הבעלים: מסביב למשכן בירושלים

               אם על תודה
                  ואם נדר או נדבה
עבודת המילואים
פרשת שמיני חנוכת המשכן ב1 בניסן בשנה השנית  

 

 

  1. קרבן התודה

 

זה קרבן מיוחד שנמצא בתוך "קורבנות שלמים" אבל יש בו כמה ייחודים מעניין, ובניהם, דבר שיכול ללמד אותנו על עניין החמץ והמצא שאנו אוכלים בפסח:

הקרבת התודה זהה ברוב פרטיה להקרבת קורבן שלמים, אך יש שני דינים ייחודיים לקורבן תודה:

א. ביחד עם הקורבן יש להביא ארבעים לחמים, מהם ארבעה ניתנים לכהנים לאכילה, והשאר נאכלים על ידי הבעלים, קרוביהם וחבריהם.

ב. אכילת התודה מוגבלת ליום ההקרבה והלילה שלאחריו, בעוד ששלמים נאכלים עד תום היום השני להקרבה

 

ויקרא פרק ז (יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:(יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

 

אדם שרוצה "להודות" לה' אחרי שיצא ממחלה או ממצב מסוכן אחר, מביא קרבן "תודה" . בנוסף לקרבן החי הזה, הוא מביא 40 חלות כ"מנחת תודה". 40 החלות האלה מחולקים כך:

30 חלות מצא משלושה סוגים שונים. בסה"כ, הכמות בנפח היא "איפה" סולת. (בערך 25ליטרים)

10 חלות חמץ. שגם הן, בס"ה בכמות של איפה סולת (25ליטרים).

 

לחמי התודה
10   חלות מצות בצק מעורבב עם שמן זית ואפוי בתנור 25ליטר
10   רקיקי מצות לחמים דקים שנמשחו בשמן זית לאחר האפיה
10   סולת מורבכת (מצה) בצק שנחלט לזמן קצר במים רותחים ולאחר מכן נאפה וטוגן מעט בשמן זית
10    חלות חמץ.   25 ליטר

 

מה שמיוחד מאוד במנחה הזאת, היא שיש חצי מכמות החלות שהן חמץ. בעוד שאנו יודעים שאסור להביא חמץ במקדש, במשך כל השנה. יש לנו כמה פסוקים מפורשים שמחייבים לעשות את כל הלחמים והמנחות "מצא", במשך כל ימות השנה:

  • ויקרא פרק ב (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
  • ויקרא פרק ו (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:

יש לנו ,חוץ ממנחת התודה ,עוד יוצא מן הכלל אחד אחר: שני הלחמים שמביאים בחג השבועות:

ויקרא פרק כג (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:

הרב יואל בן נון מציע הסבר מעניין:

  • המצא מסמלת התחלת תהליך. או שאנו נמצאים בתוך תהליך
  • החמץ מסמל סוף תהליך

*אם כן, כל העבודות במקדש מציינות שאנו באמצע תהליך של תיקון העולם, של תיקון עצמי…

*כמו כן, יציאת מצרים היא התחלת תהליך של היסטורית עם ישראל. היא לא סוף אלה רק התחלה. אסור לחשוב שיציאת מצרים היא סוף הגאולה. היא רק נקודת היציאה של הגאולה. היא מציינת שהגאולה אפשרית אבל אסור לחשוב שנגאלנו אחת ולתמיד. המטרה היא שניגאל באמת מכל שעבוד מלכויות, שנהיה עצמאים בארצנו ושכל העולם כולו ייגאל. זה יקרה באחרית הימים. אבל עד אז, אנו מציינים שאנו רק בהתחלתו של תהליך. לכן, אסור לאכול חמץ בחג הזה.

*כמו כן, קרבן התודה, הוא הקרבן היחיד שמקריבים עבור דבר שהסתיים לגמרי. אנו מודים לה' על שהוא הציל אותנו מצרה, שקרתה בעבר. כל שאר הקרבנות , הם אמצעי להמשיך לחיות ולתקן.

*גם חג השבועות הוא סמל לסייום של תהליך. זה חג שמתרחש 50 ימים אחרי היציאה ממצרים. 50 הוא סמל סוף אולטימטיבי של תהליך. אפילו אם א נו חיים , למחרת חג השבועות כאילו אנו עדיין בתוך התהליך, שבועות מציין הסוף שיבוא. ההתגלות של ה' בהר סיני הוא סימן, ציון , להתגלות הגדולה שתבוא באחרית הימים,, אז לא יישאר שום ספק לכל באי עולם על הימצאות והשגחת ה' בעולם.

*וזה גם יכול להסביר את הגמרא הזו:

ויקרא רבה פרשה ט ז רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה

אכן, באחרית הימים, נחייה את סוף התהליך של התיקון. ואז לא יהיה חיוב לתקן ולעבוד. אנו רק נוכל להודות. ולכן רק קרבן תודה יישאר!

.

  1. הרמת הדשן:

 

הפרשה שלנו מתחילה עם מצווה מיוחדת

ויקרא פרק ו :(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

  • הפן האקולוגי: ראה לי שיש כאן רמז עבה לצורך שבני האדם ידאגו תמיד על בעיה הפסולת, מה קורא לבקבוק פלסטיק שאני זורק לפך אחרי השימוש? מה קורה לפסולת הגרעינית? מה קורה לגזים שתעשייה פולטת?. העבודה הראשונה של הכהן היא לטפל בזבל ננערם על המזבח ביום שעבר. הכהן מטפל בזה. ולא אדם זוטר. זו העבודה הראשונה של יום העבודה העמוס.
  • גם במישור הפסיכולוגי, נראה לי יש לימוד חשוב: מה עושים עם מה שעוכל בלילה. נראה לנו שהלילה איננו זמן יעיל, איננו זמן פעיל. איננו זמן שניתן להפיק ממנו תועלת כלכלית או יצירתית. והנה תורת הקרבנות מלמדת שהליליה זה זמן חשוב בגלל אותם הדברים: יש להפסיק להיות יצרני, יש לעכל את מה שנעשה עד כה. יש לעבור למימד אחר, שבו מתרחשים דברים לא פחות חשובים עבור האדם. הרמת הדשן, בבוקר מלמדת שעבודת העיכול שעברה בלילה היא חשובה ויש לקחת אותה בחשבון ולהכניס אותה לתוך היום החדש.

באופן טכני, הרב יואל בן נון שם לב לדבר פשוט:

הרי כל "קדשי הקדשים" נאכלים על ידי הכהנים. אבל קרבן העולה הוא קדש קדשים והוא נאכל רק על ידי אש המזבח! לכהנים מגיע רק העור (שלא נאכל!). לכן, הכהן מטפל במה שנשאר מ"אכילת " העולה במזבח. כאילו הכהן אחראי על תוצאות האכילה של העולה! בתור קדש קדשים השייך לו!

 

  1. מנחת התמיד:

 

ויקרא פרק ו (יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:(יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק

זה קרבן מנחה מעניין מאוד:

לכאורה זה נעשה אך ורק ביום הראשון של הכניסה לעבודה של כהן. מנחה זו אמורה אם כן , להיות "חד פעמית". אבל יש מילים מוזרות באמצע "מנחה תמיד"! מה תמיד בדבר שהוא חד פעמי?

ההלכה לומדת שאכן מנחה זו היא חד פעמית  עבור כל כהן שעובד במקדש. אבל, עבור הכהן הגדול, כל יום הוא יום חדש עבורו! ולכן כל יום, הכהן הגדול מקריב מנחה זו, יחד עם קרבן התמיד בבוקר ואחר הצהריים. אבל הכהן הגדול איננו אוכל ממנה כי היא המנחה שלו עצמו!

 

  1. ההגעלה במקדש

אנו רגילים לדבר על דיני הכשרת הכלים על ידי הגעלךה במקרים של

  1. שינוי מטרת כלי: מחלבי לבשרי ולהיפך
  2. הכשרת כלי ששימש לאוכל לא כשר עד כהכדי להגעיל אותו
  3. העברת שימוש כלי מחול לפסח כדי להגעיל ממנו את החמץ

אבל אנו מגלים שגם במקדש היתה הגעלת כלים כל יום:

כי כלי שבישלו בו קרבן או מנחה, מקבל לתוך דפניו חלק מהאוכל הזה. ויש דין מיוחד בקרבנות: יש קרבנות שנאכלים ליום ולילה. ויש אחרים שנאכלים ליום,לילה ויום. וכל מה שנשאר מהקרבן הזה אחרי היום השני או השלישי, אסור באכילה! הוא נקרא "נותר" ויש לשרוף אותו!

שלמים יום-לילה-יום
תודה יום-לילה
קדשי קדשים

החטאת ,למשל,נאסרת למחרת. לכן כל בלוע בה הוא נותר ויש להגעיל אותו או לשבור

לכן, כל יום היו צריכים לעשות הגעלת כלים במקדש

ויקרא פרק ו  (יכא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:(כב) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:(כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: פ

אכן, הכלים שבהם בושלו הקרבנות או המנחות מכילות חלק מהקרבן שהפך ל"נותר" אחרי שזמן אכילתו עבר. ויש להגעיל את הכלים במידת האפשר (שבירת כלי חרש או הגעלת כלי מתכת) כמו בדיני הגעלה לפסח! וזאת, כנראה, נעשה כול יום ויום במקדש!

  1. מי אוכל מה?

יש פסוקים סותרים בפרשה שלנו:

ויקרא פרק ז (ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:(י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו: פ

הפסוק הראשון אומר שהמנחה שהכהן חייב להתערב בהכנתה, יאכל אותה . כאילו "בתשלום" לעבודתו. הוא טיפל בה, אז הוא יזכה לאכול אותה.אבל הפסוק השני מדבר על סוגים אחרים של מנחות שהם מובאות כבר מוכות, והן, נאכלות על ידי כל הכהנים הנמצאים שם, שווה בשווה.

הרב יואל בן נון מסביר שהתורה בעל פה הפכה על פיה את הפסוק הראשון וקבעה שכל המנחות נאכלות על ידי כל הכהנים הנמצאים באותו משמרת. למה? כי היו כמה עיוותים וסתיות בדבר הזה: הכהנים היו משחדים הבעלים לתת דווקא להם לטפל במנחה שלהם כדי לזכות בה! כמו שבני עלי הואשמו על חטא זה.  כדי לבטל העיוות הזה בטלו אכילת המנחה על ידי כהן אחד וגרמו לשיוויון במתנות שכל הכהנים מקבלים!

 

צו פי

בע"ה ה ניסן התשעז

מישל בן שושן

 

צו פי

 

 

 

מה יהיה עם הקרבנות בבית המקדש השלישי?

 

 

נראה שמצוות הקרבנות הן מצוות מיוחדות : הן המצוות היחידות שהרבה נביאים, הרבה פרשנים, כמה מדרשים, לוקחים בחשבון שהן יכולות להתבטל לפי הזמן והכוונות של המקריבים! נביא כמה מקורות:

 

1 בהפטרה של פרשת צו (השנה ,נאמר במקומה, את הפטרת שבת הגדול) כתוב:

ירמיהו פרק ז :(כא) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

החכמים בחרו את הפרק הזה בירמיה, דווקא בפרשת הקרבנות! הנביא כועס על ישראל שהם מקריבים קרבנות בכוונות מסולפות. הם לא הבינו שהמטרה היא "דבר ה'", "קול ה'" ולא העולות השלמים! בני ישראל משתמשים בעולות וזבחים כ"כיסוי" למעשי העוולה שהם מבצעים במישור המוסרי בין חברתי. הנביא לא מהסס לשים בפי ה' שהוא "לא דיבר בכלל על עולות וזבחים" הוא אפילו משתמש בפועל של הפרשה שלנו (צו):" לא ציוויתים"!!

מסקנה: עדיף לא להקריב קרבנות מאשר להקריב אותם בכוונות זדוניות!!

 

  1. בסוף מסכת מנחות דף קי עמוד א כתוב:

רבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

אמר ריש לקיש, מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.

אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם.

אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: +ויקרא ו'+ זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

רבא הוא הכי קיצוני: העיקר הוא לימוד תורת הקרבנות. ולא הקרבנות עצמם!! יש בלימוד כל מה שקשור לקרבנות די והותר כדי להימנע מלהקריב קרבנות!!

לא מצאנו שום דבר דומה בכל המצוות האחרות בתורה.

ישנן מצוות שצריכות כוונה (מעט מאוד) אבל לכל מעשה של מצווה יש סגולה לפעול בנפש האדם. שום לימוד אינו פוטר יהודי מלקיים מצווה. חוץ מהקרבנות!!

כל מה שכתוב בגמרא, נכתב כמובן כשבית המקדש לא היה קיים. אפשר לטעון שאלה הצהרות בדיעבד. אבל אם יש בית מקדש, אז כמובן שעדיף להקריב קרבנות. ….לא בטוח! כשקוראים שוב את מה שאומר רבא, כשהוא אומר "אינו צריך", פירושו שאפילו אם היתה לו אפשרות אז גם כן לא היה צריך!!

 

  1. אצל הנביא הושע כתוב:

הושע פרק יד (ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

התפילות פועלות במקום הקרבנות!

דרך אגב נביא חידוש של הרב נריה:

בקרבנות, מתייחסים לפעמים ליכולת הכלכלית של האדם המביא את הקרבן (קרבן עולה ויורד). העשיר מביא יותר מהעני. אבל בתפילה, כולם שווים! גם העני וגם העשיר מתקרבים על ידי מוצא פיהם שתלויה אך ורק בכוונה ובעבודת הלב שלהם. כאילו כולם עשירים וכולם הביאו פרים (מה שמביא עשיר מופלג כקרבן !)

נביא כאן את המשנה האחרונה של מסכות זבחים ומנחות:

מתני'. נאמר בעולת בהמה " אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף " אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

הנביא הושע חי באמצע בית ראשון. בית המקדש היה קיים ופעיל. ובכל זאת, התפילות יכולות להחליף הקרבנות!

 

 

  1. נזכור אמירת המדרש ב"ויקרא רבה" (ט-ג):

ריקאנטי ויקרא פרק כג פסוק יז :וזהו סוד מה שאמרו רז"ל [ויק"ר ט, ג] לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה שאינו בטל . על איזו מצווה נוספת החכמים העיזו להגיד שהיא תהיה בטלה, חוץ מהקרבנות?

 

  1. הרמב"ם במורה הנבוכים

מציע שהקרבנות צווו בגלל שכך עשו בתקופות האלה כל העמים, כדי להביע את דתם. וכדי להוציא מעם ישראל את ההתנהגויות של עבודה הזרה הכרוכות בזה, ציווה להם ה' שיעשו קרבנות אלה בצורות אלה כדי להרחיק אותם.

נכון שהרמב"ם, במקומות אחרים, טוען שהקרבנות הן מצוות חשובות מאוד שאין אנו יודעים את טעמן. הן מבחינת "חוקים" שאין לנו להרהר על טעמן וטיבן. אבל פחת נפתח והרבה פרשנים נכנסו בו כדי להציע כל מיני תחליפים לקרבנות בזמנים שבהם המעשים האלה כבר עברו מהעולם ושקייומן נראה לנו קשה (איך מליוני אנשים יוכלו להביא קרבנות במקום אחד ביום אחד?…) ולא רלוונטי יותר. למשל, להביא קרבנות מנחה מן הצומח או כל מיני תחליפים אחרים.

 

מסקנה:

האם החשיבה על תחליפים לקרבנות בהמות במקדש שיבנה ב"ב, היא בלתי מתקבלת על הדעת? האם זו אפיקורסות שמבטלת את התורה וההלכה?

או שמה יש מקום לקחת בחשבון דרכים אחרות שהולכות לפי רוח דברי הנביאים והתורה עצמה?

לפי המקורות שהבאנו לעיל, זה לא בלתי אפשרי.

במיוחד כשאנו מתבוננים על הביטוי "תורת העולה", או "תורת השלמים":

נקרא את הפסוקים הראשונים של פרשתנו:

ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

תורת העולה, כמו שדרשו בגמרא לעיל, מורה על הלימוד של כל האספקטים של הקרבן.

 

הרב מנשה וינר הולך אפילו רחוק יותר על סמך פירוש של החתם סופר ורבי בונם מפשסחה:

משה מצווה את אהרון "לאמור". למי הוא צריך לאמר?: לבני ישראל! הוא צריך ללמד את בני ישראל מה היא תורת העולה. כדי שילמדו ויתעסקו ב"תורת העולה". זה ימנע מהם להביא באמת עולה! כי מי שלומד את דיני העולה לא צריך (כדברי רבא) להביא עולה ממש!!

זה יסביר דרך אגב את רבי שמעון ברש"י:

רש"י ויקרא פרק ו (ב) צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

איזה "חסרון כיס" יכול להיות לאהרון מקרבן העולה? הרי הוא יקבל את העור, שזה לא דבר מבוטל בערכו! אז אפילו אם נחשוד את הכהנים בקמצנות או ברשלנות שאין להם "מה להרוויח " מקרבן העולה שנשרף כולו על המזבח, הרי שהם מקבלים שכר כל שהוא שהוא עור הבהמה!!

אלא שהפירוש הזה של "תורת העולה" מסבירה היטב:

אם באמת הכהנים יסבירו לעם שלימוד הקרבנות מספיק ולא צריכים להביא קרבנות ממש, אז באמת הם יהיו מובטלים ויהי להם "חסרון כיס" אמיתי. לכן יש לזרז אותם שלא יתרשלו בדבר!!

לרמז נוסף, ניתן לשים לב על המילה "לאמור" המיותרת, כביכול בפסוק שלנו ולקשור אתה למילה "לאמר" שנמצאת בהפטרה:….כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים…

כאילו, ברמז, ה' מצווה כבר בתורה על העיקר: צו את אהרון "לאמר", שהעיקר הוא דבר ה', קולו ודרכו ולא מעשה הקרבנות שיכול להיעשות בצורה מסולפת עד כדי כך שה' יחליט להחריב את בית המקדש!!

 

תורת הקרבנות

נראה לי שמטרת הקרבנות היא עבודה בנפש האדם עצמו. לקרב אותו לה'. ללמד את עצמו להתעלות, להשלים עם חטאיו בכפרה, וכן הרבה מימדים חשובים אחרים.

לא לחינם, בקרבנות, המחשבה היא עיקרית. אדם שמקריב קרבן עם מחשבה פסולה, פוסל את הקרבן! זה נדיר בהלכה שכוונה פוסלת מעשה. כאילו בקרבן, העיקר הוא באמת מה האדם חושב ! הרבה יותר מהמעשה עצמו!

הרי שהעוונות שנעשים במזיד אינם מתכפרים על ידי קרבנות. רק החטאים שנעשו בשוגג, הרצונות, הנדבות, כל מה שקשור לנפש האדם, מטופלים על ידי הקרבנות.

היום, אנו מכירים היטב את המנהג לשלם כסף רב כדי ללכת לטיפול נפשי. מקריבים כסף לזה. וייתכן שהכסף בעצמו מהווה חלק חשוב מהטיפול. יש להקריב משהוא אמיתי כדי לעבוד על הנפש.

הרמת הדשן

רציתי לנסות לתת כיוון להסבר על :השלכות הלכות מסוימות של הקרבן על נפש האדם.

בקשר להתחלת הפרשה שלנו:

ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: ס

המצווה הראשונה של הכהן בבוקר היא לעלות על המזבח ולנכות את האפר של הקרבנות שבערו במשך כל הלילה. להוריד את הדשן הזה ולשים אותו , על הרצפה, במזרחו של המזבח.

כל אדם יודע שהלילה, השינה בלילה, חוסר העבודה בלילה, היא נחוצה מאוד לבריאות הנפש של האדם.

למרות שאין קרבנות בלילה, יש אש שבוערת כל הזמן ומעכלת את כל מה שנקרב ביום.

בדיוק כמו שהחלומות והמנוחה מאפשרים "לעכל" את היום שעבר בנפש האדם.

אי אפשר לבטל את העבודה השקטה הזו של הלילה על נפש האדם. למרות שיש בזה המון "חסרון כיס", חייבים לעבור כמה שעות ללא עבודה, ולתת לאש המזבח לעשות את מלכתה בנפש האדם.

בבוקר, קמים, לוקחים את האפר, שמים אותו בצד, נוטלים ידיים, ומתחילים את יום העבודה החדש.

 

ייתכן ויש לימודים לא פחות חשובים לבריאות נפש האדם בכל הפרטים שקשורים למעשה הקרבנות. הלימוד והחקירה בכיוון זה יכולה להיות מאוד פורייה עבו עבודת הנפש באדם.

ייתכן שהכהנים של היום הם הפסיכולוגים! או כל התהליכים שעוברים על האדם ומאפשרים לו להתעלות.

 

אבל יש כל כך סכנות בעבודת הקרבנות כשהיא עשויה בכוונות זדוניות (וקל יותר לעשות קרבנות בצורה רעה מאשר לעשות קרבנות בצורה טובה, לשמה!) שהנביאים והקדוש ברוך הוא בעצמו בחר שבמקרים כאלה, עדיף הלימוד על המעשה!

 

מה עדיף :עולה או שלמים? (הרב מנשה וינר)

 

יש שני קרבנות עיקריים:

  • העולה שנשרפת כולה (חוץ מהעור) על המזבח.
  • והשלמים,(או "הזבחים") שנאכלים על ידי הבעלים, הכהנים והמזבח.

מה עדיף? מה היא המטרה העליונה?

לכאורה, קורבן העולה הוא הכי "קדוש" הוא קודש קדשים. הוא הקרבן שמתחילה בו התורה את הרשימות, גם בפרשת ויקרא וגם בפרשת צו. הכל לה'! התבטלות מוחלט לאלוהים!!

השלמים, נראים יותר מעולם החול. אדם רוצה לאכול בשר, אז הוא מביא קרבן שלמים והוא אוכל החלק הגדול מהבהמה! זה נראה הרבה פחות "קדוש"! זה קדשים קלים!

 

אבל יש מקום לטעון בדיוק ההיפך:

  • העולה = ביטול עצמי
  • השלמים= שיתוף!

הרבה יותר קל להיות "דתי" כשאנו מבטלים את הרצונות , המחשבות, הכסף שלנו למען האלוהים. יש לנו הרגשה של צדיק שמבטל עצמו עבור האלוהים.

הרבה יותר קשה להיות דתי כשאני חייב לשתף את עצמי בקשרים על האחר. בעולם היום יום, בעולם החול.

חכמנו לימדו של השלמים "עושים שלום" בין ה', הכהנים והאדם. לעשות שלום זה הרבה יותר קשה מאשר להתנתק מהעולם כדי להיות קשור רק לאלוהים שיושב למעלה!

נביא גמרא מפורסמת שדנה בעניין באופן אחר:

מסכת ברכות דף לה עמוד א אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: :השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה.

אמנם ה' ברא את העולם אבל הוא נתן את האטרץ לבני האדם! הוא מצפה שנחייה בארץ. אמנם, בקשר עם האלוהים, אבל על הארץ! כמו שהוא ציווה בבראשית:

בראשית פרק א (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

יש ליהנות מן העולם! זו מצווה! כל מי שלא נהנה מהעולם הזה עובר על הצו האלוהי ועל מטרת הבריאה!!

אבל יש רק להכניס את ההנאה במסלול הנכון:

  • להיות מוכנים, בהתחלה, לתת הכל לאלוהים
  • ורק אחר כך ליהנות ולשתף את האחרים.

כמו שיש לברך קודם האכילה, כך התורה מצווה על העולה לפני השלמים!

אבל המטרה היא השלמים! כמו שהמטרה באכילה היא ההנאה.

העולה היא רק האמצעי הנחוץ כדי שנדע איך ולאיזה מטרה יש להקריב שלמים

אברהם היה מוכן להעלות לעולה את בנו.נדרשה רק המוכנות שלו ולא ההקרבה עמה!

אחרי שהוא היה מוכן להקריב את בנו לעולה, אז הוא התבקש שלא לעשות זאת ולהתחיל את החיים הנכונים!

 

צו לעד6

בע"ה יח אדר ב התשעו

מישל בן שושן

צו לעד6

בגדי הכהן

  1. ולבש הכהן מידו בד

מד, מלשון מדד. לבוש שעשוי במידה המדויקת של מי שלובש אותו. כאילו, הלבוש מגלה את ה"מידות" של הבן אדם הלובש אותו.

מעניין שהעברית החדשה השתמשה במילה הזו כדי לתאר לבוש שמגלה את התפקיד של הלובש אותו. מדי צבא.

 

  1. הדם והשמן על בגדי הכהן

בסוף הפרשה, משה צריך להזות מהדם ומהשמן (מחלוקת אם היו ביחד או בנפרד) על בגדי הכהנים כדי למלא את ידיהם. חבל ללכלך בגדים חדשים ויפים כל כך!

אולי הדם והשמן באים להזכיר לכהן שהוא בן אדם. מתחת למדי התפקיד שלו, יש דם שזורם בערכיו ושמן בגופו. כמו הדם והחלב של הקרבן.

גם כאן, נראה שהלבוש צריך להזכיר את הפנימיות

 

פנימיות וחיצוניות

לכאורה, כדי לגלות הפנימיות, היינו חושבים שכדאי להסיר כל בגד. להישאר עירומים.(זה מה שחשבו , בשנות השישים, באירופה כמה אנשים שרצו לחזור לטבע ולפנימיות שלהם: חיו בלי בגדים).

אבל מסתבר שלמרות העירום, נשארים עוד הרבה שכבות שמכסות הפנימיות. הפרצוף, הבושה, הגוף בעצמו איננו רק לבוש !! הגוף הערום איננו עדיין הפנימיות.

כמה שכבות של לבושים עלינו להסיר כדי שנגיע לפנימיות??

  • זה בדיוק מה שעושים לקרבן העולה: מוציאים ממנו הכל ושורפים הכל. אולי כדי להגיע לפנימיות שלו!! ומה נשאר? רק אפר.! ואת האפר הזה, הדשן, יש להרים ולהניח בצד. בכבוד. כאילו הנה הפנימיות!!
  • לכן, נראה לי, באמצע סיפור השריפה של העולה, מדברים על המדים של הכהן. וחוזרים לשריפת העולה.

כלומר, אם היינו צריכים לעשות אותו דבר אצל האדם, היינו צריכים כביכול להישרף עד ליסוד!! האם זה עוזר??!!

לכן, הפתרון הוא לא להוציא הלבוש אלא לעשות שהלבוש יחזיר אותנו לפנימיות שלנו!!

 

אותו העניין אנו מוצאים במסכות של פורים:

היינו חושבים שבחג שיש "לגלות הנסתר", היינו דווקא מורידים מעצמנו המסכות! אלא שאנו מתלבשים בצורות שונות ומשונות כדי להזכיר לנו שבכל יום, הלבושים שלנו חשובים כי הם מגלים הנסתר בתוכנו!

 

הבגדים הבלויים

היום יש אופנה לקנות מכנסיים בלויים, קרועים.

נראה לי שיש כאן סמל לחיפוש אחר שורשים :

רוצים לקנות מכנסיים "עם עבר". רוצים לקנות כביכול לא רק המכנסיים אלא גם העבר שלהם. ההיסטוריה שלהם.סימני הזמן שעבר עליהם.

בעידן שבו נותנים לנו הרגשה שכל אחד חי ביחידה אחת מנותקת מהמשפחה, מהחברה, מדת, מכל אילוץ של מסורת שקדמה לו, יש הרגשה של חוסר שורשים!!

ואז פונים לכל מי שיכול להעניק לנו שורשים, עבר, היסטוריה.

יש חזרה לדתות. הקיצוניות ביותר! בצורה קימונית. דווקא על ידי הצעירים שמחפשים משמעות ומסורת.

הקרעים במכנסיים הם אשליה שניתן לקנות עבר, ניתן לקנות היסטוריה קדומה…שורשים!

 

ייתכן שיש עוד משמעות:

להכריז לעולם שאנו קרועים! שכואב לנו. שאנו אבודים. מפחדים מההצלחה, השגשוג, המודרנה. מפחדים מההתקדמות הטכנולוגית. מהאושר המדומה. מנסים להביע טבעיות: הבגד שלי איננו חדש ויפה. אני לא חדש ויפה. זה התחלת ניקור מהעידן של ה"התקדמות" והריצה אל ה"טוב יותר". יש כאן אולי אכזבה מהריצה הזאת. מרגישים שבעצם לא הולכים לשום מקום טוב יותר!. זה , נראה לי, ביטוי לאבדן דרך, ביטוי של מצוקה, וניסיון לחפש אוטנטיות!

צו אש

בע"ה טו אדר ב התשע"ו

מישל בן שושן

 

צו אש

מתוך רעיונות של הרב אורי שרקי

תורת משה ותורת אהרון

  1. משה ואהרון הם שני אחים שמגלמים תפיסות הפוכות שמשלימות זו את זו.

משה הוא שכלי. הוא אידיאלי. הוא זה שמכתיב את המצוות, התורה, הדרך והכללים. המערכת שמשה מכתיב היא מסגרת ההכרחית. זו היראה שזקוקה כדי שהאהבה תוכל להתפתח

  1. אהרון הוא רגשי. הוא עובד את ה' מצד האהבה. הוא "חסידי" בעוד שמשה הוא ליטאי!. אהרון זקוק למשה כי האהבה זקוקה למסגרת שלא יתנו לה ללכת לכל עבר ולקלקל את השורה. אהרון הוא גם קרוב לצד המיסטי. העבודה במקדש.הוא מפתח את כוח הדמיון שבאדם.

 

פרשיות ויקרא –צו

אנו מגלים קשרים הדוקים בים משה לפרשת ויקרא ואהרון לפרשת צו. בעצם, היינו חושבים, לכתחילה ששתי הפרשיות האלה מדברות על אותו העניין: הקרבנות. אבל הן שני הצדדים ההפוכים של מטבע אחד.

  1. ויקרא: מההתחלה, מכריזה התורה שמדובר על קריאה אל משה. והקרבנות הם לא מצווה הם ספונטנים, מצד האדם שרוצה להקריב :"אדם כי יקריב מכם קרבן".כל הקרבנות מתוארים מצד האדם המביא אותם: מאיזה מקרה הוא מביא מה.מתחילים בקרבנות נדבה, עולות, שלמים. ורק אחר כך מדברים על החטאים.
  2. צו: מדובר מיד על אהרון :"צו את אהרון". כן, הקרבן הוא מצד הכהן שמקבל את הקרבן. מה הוא עושה עם הקרבן. וגם סדר הקרבנות שונה: קרבנות החטאת קודמים לקרבנות השלמים. כאילו יודעים מראש שהאדם חוטא ועליו קודם כל לטהר את עצמו לפני שיחשוב להתקרב אל ה'.
  3. אבל יש סדר: משה הוא זה שמלביש את אהרון. אהרון עושה מה שמשה מצווה. האהבה של אהרון חייבת להיות במסגרת החוקים של משה.

 

פרשיות תרומה תצווה

כבר ראינו את הדואליות בספר שמות. תרומה היתה הפרשה של משה. נדבת הלב. התרוממות האדם. שמו של אהרון לא הופיע בפרשה ההיא. לעומתה, פרשת תצווה היתה הפרשה של אהרון ששמו של משה לא הופיע בה.

 

שבעת ימי מילואים

הכהנים ממצווים להישאר שבעת ימים מוסגרים בתוך המשכן. בלי לצאת. הם חייבים לחוות הלחץ של חוקי הטבע שמתחוללים בשבעת ימי הבריאה.

מטבעם, הכהנים חיים עולם של אהבה , עולם הבא!!

אבל, בעולם הזה, הם חייבים לחיות במסגרת נוקשה של היראה. בעולמו של משה. לכן, משה הוא הכהן הגדול. הוא זה שמכתיב הכל. הוא זה שמלביש אותם. הם תחת פיקודו. אבל כל זה רק במשך שבעת ימי המילואים.

 

מה יקרה ביום השמיני?

הלחץ מתפרץ. שני בני אהרון מרגישים שהם חיים את היום השמיני. שחוקי הטבע כבר לא שולטים.הם כבר לא שומעים למשה. הם נשרפים מההתלהבות המוגזמת שלהם. הם לא הבינו שלא הגענו לעולם הבא עדיין. המקדש הוא רק "מעין עולם הבא" ולא עולם הבא. היום השמיני הזה הוא רק סימן ליום השמיני שיבוא באחרית הימים. הם נתפסים על דברים שמחוץ לעולם המצוות (אשר לא ציווה).עולם האהבה הטהורה . הם קרובים מאוד לה'. קרובים יותר מדי. קרובים כמו שנהיה כולנו קרובים בעולם הבא (בקרובי אקדש)

אהרון ימשיך לשמוע למשה אחיו. שני בני אהרון הנותרים גם הם ימשיכו בעולם המצווה של משה.

זה מלמד אותנו הנחיצות של שבעת ימי המילואים: בזכות הסטג' הזה אהרון ובניו לומדים לרסן את האהבה על ידי היראה.

 

המטרה היא האהבה

אין לטעות. אהבה היא העיקר. אבל יש כל כך סכנות שאהבה תוביל לתרבות רעה שיש לשמור על האהבה על ידי יראה. חוקים,מסגרות. כל העולם הזה מלמד אתנו איך לעבוד את ה' באהבה מתוך מסגרת היראה.

אבל אסור לחשוב שהיראה היא העיקר. היא רק המסגרת הנחוצה. המקדש הוא מסמן את המטרה. אבל חייבים המון חוקים ומגבלות כדי שלא נהפוך אהבה זו לעבודה זרה.

 

יום כיפור

כיפור הוא גם כן סמל לעולם הבא. עולם שבו הכל מתכפר. יש חסד עליון אדיר.

לכן, יש כל כך מגבלות באותו היום

לכן, שבעה ימים לפני, מכניסים הכהן הגדול לתוך מסגרת של לימוד, יראה, כמו בשבעת ימי המילואים. כדי שהוא לא ישתולל ביום כיפור!!

ואכן, מצוות יום כיפור באות מיד אחרי מות שני בני אהרון שהשתוללו.

 

הר סיני או אוהל מועד

פרשת ויקרא נאמרה באוהל מועד. ה' קורא אל משה להיכנס באוהל מועד.

פרשת צו נאמרה בהר סיני! הרבה לפני!!

ובכל זאת התורה מחברת אותן יחד. והיא מסדרת אתן כך שמשה הוא זה ששולט על אהרון "כאשר צוותי" ביד משה", כאשר ציווה ה' את משה". משה המכהן, משה הוא המלביש.בשבעת ימי העולם הזה. כולנו מצווים למשמעת חוקי ותורת משה בעולם הזה

 

"ויעש אהרון ובניו"

למה לא כתוב "ויעשו". לרמוז שרקק אהרון באמת קיבל עליו את מרותו של משה. שני בני אהרון נדב ואביהו לא!!

 

טבלה מסכמת:

 

תורת משה תורת אהרון
תרומה תצווה
ויקרא צו
ויקרא אל משה צו את אהרון
שלמים לפני חטאות חטאות לפני שלמים
כוח השכל ההיגיון, היראה, מערכת החוקים הדמיון, האהבה, הפולחן,הרגש
הקרבנות מצד האדם המביא אותם הקרבנות מצד הכהן העובד עם הקרבן
אוהל מעד הר סיני
האדם האידיאלי האדם המציאותי

 

 

מדינת ישראל וכוח הדמיון

כוח הדמיון, כוחו של אהרון והכוהנים, היה מוסתר לגמרי בעם היהודי בתקופת הגלות. עכשיו, אחרי הקמת המדינה, כוח הדמיון יכול להתפרץ.

הוא כוח היצירה האומנותית. השירה, המוסיקה, התרבות החדשה, הם סימני התחדשות כוח הדמיון ההכרחי לימות המשיח (הרב קוק)

צו גז

בע"ה ה ניסן התשע"ה

מישל בן שושן

 

צו גז

 

ההבדל בין צו למצווה

הזוהר קובע שהמילה "צו" היא "עבודה זרה"!! גם המדרש רבה במקום רומז ש"צו" רומז על חטא העגל!!

הגלילי זהב מסביר שאהרון נבחר להקריב את הקרבנות, ובמיוחד העולה כי הוא זה שגרם לחטא העגל. קרבן העולה בא לכפר על חטא העגל. רק מי שהרגיש את הבעיה העמוקה של חטא העגל יכול לכפר עליה ולהוציא מתוק מעז. לכן, כתוב "צו את אהרון" כאן: כדי להסביר לו שהוא נבחר לתקן את חטא העגל על ידי הקרבת העולה.

נראה לי להוסיף:

  1. למה "צו" מורה על עבודה זרה? כי מי שמקיים את ה"צו", יכול להרגיש פתור מלהמשיך ולחפש מה היתה כוונת המצווה! מה היתה הבעיה בעגל? זה שאמרו "אלה אלוהיך ישראל" כלומר, הם קובעים מי ואיך יראה האלוהים. הם מוכנים לעבוד ולקיים הצווים של האלוהים אבל הם לא נכנעים לגמרי אליו. כי ההכנעה פרושה להיות תמיד קשוב לרצון האחר. אפילו בקיום הצו, לדאוג האם זה באמת מה שנדרש ממני, האם אני ראוי לקיים את הצו?..
  2. מה היא המצווה? לעומת זה, ה"מצוה" מאלצת אותי להיות מול המצווה. מי שמאחורי המצוה. ולא מול הצו עצמו בלבד. הגלילי זהב נותן רמז לפירוש הזה:

יש פסוק שאומר"לא תסור מן המצווה ימין ושמאל" אם מוציאים את הימין והשמאל של המילה "מצוה"(המ' והה') מקבלים "צו". אחרי שהוצאנו את ה"מה".

מצווה= אני מקיים את הצו בהכנעה, במוכנות לעשות עוד, אולי בצורה שונה. אני לא קובע אני קשוב לשני. אני מרגיש "מה", ענווה גדולה מול המצווה.

  1. ההבדל בין צו למצוה:

שניהם מורים על הוראה מלמעלה שעלי לקיים. שניהם, אם כן, מתיחסים לעבודה. אבל ההבדל בניהם הוא ההבדל הדק שיש בין עבודה לשם שמים לעבודה זרה!!

צו= אני מרגיש פתור, יוצא ידי חובה אחרי שאני מקיים הצו. אני אפילו יכול להרגיש "עליונות" מסויימת כי אני מרגיש טוב, עשיתי מה שנדרש ממני ואני מתנתק מהחובה  היתה רובצת עלי.

"מצוה= מה שחשוב זה לא הקיום הצו אלא קיום רצון האחר. אני מוכן לעשות את רצונו, ולכן, אנימוכן לחשוב שלא הבנתי נכון את הצו. אני קשוב לעוד מצוה אני מחפש כל הזמן איך לעשות רצון האחר. אני אף פעם לא בטוח שקיימתי את המצוה. "נעשה ונשמע". אני אהיה קשוב לעוד.

בחטא העגל הם סרבו את העול האין סופי הזה עליהם. העבודה הזרה היא לקבוע איך תהיה העבודה שלי. עבודת ה' דורשת חיפוש אחרי רצון ה'. המצוות הן אמצעי. הצו הוא מטרה, ולכן הוא פסול.

כשאדם דתי מרגיש שהוא מקיים רשימה של צוים ביום והוא "מסמן V" על כל מצווה, הוא בעצם מקיים "צווים" ולא מצוות.

 

וערך עליה העצים

אמנם היתה אש שירדה מהשמים כדילשרוף הקרבנות אבל היתה בכל זאת מצווה לשים עצים ולהדליק אש "מלמטה" ולא לסמוך על האש שיורדת.

ה"גלילי זהב" לומד מזה שבתהליך ה"עולה"- העלייה- לארץ ישראל, אין לסמוך על ניסים גלוים שיבואו מלמעלה. יש לעשות כל ההשתדלות הראוייה "מלמטה". וכן בעניין הפרנסה וההשתדלות בכל מעשה האדם.

 

חסרון כיס

"אין צו אלא במקום חסרון כיס"

בזמן העליה לארץ, יהיה, עבור הרבה יהודים הרגשה של "חסרון כיס" כי הם יאבדו את רכושים ומקור םרנסתם בגלות. לכן יש מקום "לזרז" אותם כדי שלא יתעצלו בגלל ה"חסרון כיס".

 

עד הבוקר

לעתיד, הקרבנות יהיו בטלים. זו מצווה רק עד הבוקר, כשתזרח אור הגאולה.

ואז אש המזבח "תוקד בו"= תבער בו- באדם עצמו.

 

שחיטה בצפון

קרבן העולה בא על הרצון להתקרב אל ה'.בהכנעה גמורה. אבל פעולה זו צריכה להיות טהורה מכל שיקול זר. היא צריכה להיעשות בצנעה. השחיטה "בצפון" מורה על דבר "צפון"- מוסתר. כי יש מקום להתפאר בדבר ולהשתמש במצווה של קרבה , כמו שמצוות אחרות, או בדת, כדי לקדם את הכבוד או להצדיק מעשים רעים אחרים! לכן, חייב הדבר להיות בצנעה.

גם החטאת שהיינו חושבים שכדאי שהאדם המתוודה והמקריב קורבן כי הוא מודה שחטא, יעשה זאת בפהסיה. גם לאדם כזה יש חשש שישתמש בדבר לצרכים לא כשרים. ובמקום שתשחט העולה, בצפון, שם תשחט החטאת גם היא . ככל שדבר קדוש יש לעשותו בצנעה.

 

 

 

צו אה

בע"ה ט ניסן התשע"ג

מישל בן שושן

צו מי

 

 

ולבש הכהן מדו בר ומכנסי בד ילבש על בשרו

למה התורה דורשת מהכוהן להתלבש בצורה מסוימת כדי להרים את הדשן?

הרמת הדשן היא עבודה שדורשת לכבד את מידת היראה!

אכן, האש ששורף כל הלילה את כל הקרבנות מעל המזבח, מזכירה לאדם שהוא צריך להיות ענו מול כל מה שהוא עושה בעולם: בסופו של דבר הכל עובר, והזמן ,כמו האש,מכלה הכל! למרות כל מה שהאדם יכול לעשות, לא יישאר הרבה מזה! יישאר רק אפר!. לכן, האדם צריך להיות ביראה כי הוא איננו שולט על הכל ואפילו הדברים שהוא שולט בהם כרגע, ייתכן והם לא יישארו לנצח במצב שהוא היה רוצה או התכוון אליהם!

מידת היראה היא מידה מאוד חשובה. למרות שהיא לא העיקר (העיקר היא האהבה), יש להתחיל את עבודות היום בעבודה שמכבדת את המידה הזאת, היראה.

אבל גם מידת היראה איננה יכולה להיות ראויה אלא אם כן האדם "ינקה" את עצמו מכל מיני סטיות:

  • המכנסים מכפרים על (או מזכירים לאדם הצורך שלא להשתעבד ל ) תאוות המיניות.
  • הכותונת מכפרת על הכעס ועל שפיכות הדמים

כלומר, לפני שמתיימרים להיות "ביראה", יש להתנהג במידות מוסריות בסיסיות. כי היראה יכולה להיות כיסוי לעיוותים מוסריים!יש אנשים שיכולים להשתמש ב"עבודה ביראה" כדי להתנהג בחוסר מוסריות אישית! היראה דורשת בעצמה ניקיון כפים! לכן הכהן צריך ללבוש בגדים אלה , לפני שהוא ניגש אל הרמת הדשן!

 

והרים את הדשן..ושמו אצל המזבח

"ושמו" מצביע על הכבוד הרב שהכהן צריך לרכוש כלפי הדשן! אין "לפנות " את הדשן כמו זבל או "להיפטר ממנו".

  1. יש להרים אותו
  2. ולשים אותו (בעדינות- בכבוד) בצד!

הדשן מזכיר את העולם הנסתר שבתוך כל אדם. העולם שמתגלה קצת יותר במשך הלילה. במשך החלומות, כשהאדם איננו לגמרי שולט על עצמו. האש הבוערת והמכלה את כל מה שנעשה ביום, משאירה בכל זאת רושם מסויים באדם. הרושם הזה, ניתן לקרוא לו ה"נשמה". או הלא מודע.

האדם מוסר את הנשמה שלו לפני השינה והוא שמח לקבל אותה בחזרה בבוקר. אבל מה קרה לה במשך הלילה?

מה קורא בנפש האדם, בתחומים שהוא אינו מודע ושולט בהם? מה קורה מחוץ לחים, מה קורה אחר המוות?

נטילת הידיים בבוקר דורשת מהאדם להתנתק מהעולם של הלילה, מהעולם של המוות. לא כי אלה תחומים פסולים, אלה בגלל שאי אפשר להתחיל לחיות בעולם הגלוי והמודע בלי להתנתק ו"לשים בצד" את עולם הלילה!

עולם המוות "מטמא". ויש צורך להיטהר כדי לחזור לחיים. כי אי אפשר לחיות בשני העולמות בבת אחת! יש יום ויש לילה. לכל אחד יש תפקיד שונה.

יש לכבד כל אחד (הרמת הדשן)

אבל יש להיפרד מכל אחד כשניגשים אל השני (לשים אותו בצד)!

 

במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת

הקרבת העולה היא מעשה של אדם "צדיק" שרוצה להתקרב יותר אל ה' אבל מתוך מצב של צדקות.

הקרבת חוטאת היא מעשה ה"בעל תשובה".

הבעל תשובה צריך להרגיש שווה לגמרי לצדיק. שני הקרבנות נשחטים באותו המקום כדי להשוות ברמת הקרבה שמשיגים שניהם.

אבל יתרה מזו: הדם של העולה נזרק מתחת לחוט הסיקרה שמסובב את המזבח.

בעוד שהדם של החטאת נזרק למעלה מחוט הסיקרה!

כלומר, יש מעלה יתרה לבעל תשובה על הצדיק! כי הוא עבר משבר והוא חווה דברים שהצדיק לא חווה. הבעל תשובה יכול להגיע קרוב יותר מהצדיק בזכות התהליך שהוא עבר!