צו פי2

בע"ה ו ניסן התשע"ח

מישל בן שושן

 

פרשת צו  פי2

מתוך חידושים של הרב יואל בן נון

 

  1. מבנה הפרשה

פרשת צו נראית כהמשכה של פרשת ויקרא. בגלל הנושא המשוטף: הקרבנות. אבל מהר מאוד שמים לב שיש מבט אחר לגמרי על אותם הנושאים.

  • אם פרשת ויקרא עמדה מנקודת מבטו של האדם שרוצה להקריב קורבן (באיזו נסיבה הוא מביא מה….)
  • צו היא הפרשה מנקודת מבטם של הכהנים המקבלים את הקרבן(מה לעשות עם קרבן כזה, מי אוכל מה..). וממשיכים , בחצי הפרשה בעניין הכהנים שאמורים להיכנס לתפקיד בתום 7 ימי מילואים.

יש עוד הבדל בין שתי הפרשיות:

  • פרשת ויקרא נחלקת בין קרבנות נדבה (אדם שרוצה להקריב קרבן..) לקרבנות חובה (אדם שחוטא חייב להביא קרבן חטאת כדי לכפר על החטא שלו)
  • בעוד שבפרשת צו, החלוקה שונה: הקריטריון הוא "מי אוכל מה". החלק הראשון מדבר על "קדשי קדשים" שנאכלים בעיקר על ידי הכהנים, בתוך חצר בית המקדש. והחלק השני עוסק ב"קדשים קלים" שנאכלים, בעיקר, על ידי בעלי הקרבן.

 

פרשת ויקרא   חלוקת הפרשה: בין..
  עלה …נדבה
  מנחה
  שלמים
  חטאת………..מנחת חוטא …חובה
פרשת צו    
תורת הקרבנות תורת העלה ……קדשי קדשים:

נאכלים על ידי הכהנים בחצר אוהל מועד

תורת המנחה
               מנחת חינוך כהנים  – חביתין
תורת החטאת
תורת האשם
תורת זבח השלמים ……קדשים קלים:

נאכלים בעיקר על ידי הבעלים: מסביב למשכן בירושלים

               אם על תודה
                  ואם נדר או נדבה
עבודת המילואים
פרשת שמיני חנוכת המשכן ב1 בניסן בשנה השנית  

 

 

  1. קרבן התודה

 

זה קרבן מיוחד שנמצא בתוך "קורבנות שלמים" אבל יש בו כמה ייחודים מעניין, ובניהם, דבר שיכול ללמד אותנו על עניין החמץ והמצא שאנו אוכלים בפסח:

הקרבת התודה זהה ברוב פרטיה להקרבת קורבן שלמים, אך יש שני דינים ייחודיים לקורבן תודה:

א. ביחד עם הקורבן יש להביא ארבעים לחמים, מהם ארבעה ניתנים לכהנים לאכילה, והשאר נאכלים על ידי הבעלים, קרוביהם וחבריהם.

ב. אכילת התודה מוגבלת ליום ההקרבה והלילה שלאחריו, בעוד ששלמים נאכלים עד תום היום השני להקרבה

 

ויקרא פרק ז (יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:(יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

 

אדם שרוצה "להודות" לה' אחרי שיצא ממחלה או ממצב מסוכן אחר, מביא קרבן "תודה" . בנוסף לקרבן החי הזה, הוא מביא 40 חלות כ"מנחת תודה". 40 החלות האלה מחולקים כך:

30 חלות מצא משלושה סוגים שונים. בסה"כ, הכמות בנפח היא "איפה" סולת. (בערך 25ליטרים)

10 חלות חמץ. שגם הן, בס"ה בכמות של איפה סולת (25ליטרים).

 

לחמי התודה
10   חלות מצות בצק מעורבב עם שמן זית ואפוי בתנור 25ליטר
10   רקיקי מצות לחמים דקים שנמשחו בשמן זית לאחר האפיה
10   סולת מורבכת (מצה) בצק שנחלט לזמן קצר במים רותחים ולאחר מכן נאפה וטוגן מעט בשמן זית
10    חלות חמץ.   25 ליטר

 

מה שמיוחד מאוד במנחה הזאת, היא שיש חצי מכמות החלות שהן חמץ. בעוד שאנו יודעים שאסור להביא חמץ במקדש, במשך כל השנה. יש לנו כמה פסוקים מפורשים שמחייבים לעשות את כל הלחמים והמנחות "מצא", במשך כל ימות השנה:

  • ויקרא פרק ב (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
  • ויקרא פרק ו (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:

יש לנו ,חוץ ממנחת התודה ,עוד יוצא מן הכלל אחד אחר: שני הלחמים שמביאים בחג השבועות:

ויקרא פרק כג (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:

הרב יואל בן נון מציע הסבר מעניין:

  • המצא מסמלת התחלת תהליך. או שאנו נמצאים בתוך תהליך
  • החמץ מסמל סוף תהליך

*אם כן, כל העבודות במקדש מציינות שאנו באמצע תהליך של תיקון העולם, של תיקון עצמי…

*כמו כן, יציאת מצרים היא התחלת תהליך של היסטורית עם ישראל. היא לא סוף אלה רק התחלה. אסור לחשוב שיציאת מצרים היא סוף הגאולה. היא רק נקודת היציאה של הגאולה. היא מציינת שהגאולה אפשרית אבל אסור לחשוב שנגאלנו אחת ולתמיד. המטרה היא שניגאל באמת מכל שעבוד מלכויות, שנהיה עצמאים בארצנו ושכל העולם כולו ייגאל. זה יקרה באחרית הימים. אבל עד אז, אנו מציינים שאנו רק בהתחלתו של תהליך. לכן, אסור לאכול חמץ בחג הזה.

*כמו כן, קרבן התודה, הוא הקרבן היחיד שמקריבים עבור דבר שהסתיים לגמרי. אנו מודים לה' על שהוא הציל אותנו מצרה, שקרתה בעבר. כל שאר הקרבנות , הם אמצעי להמשיך לחיות ולתקן.

*גם חג השבועות הוא סמל לסייום של תהליך. זה חג שמתרחש 50 ימים אחרי היציאה ממצרים. 50 הוא סמל סוף אולטימטיבי של תהליך. אפילו אם א נו חיים , למחרת חג השבועות כאילו אנו עדיין בתוך התהליך, שבועות מציין הסוף שיבוא. ההתגלות של ה' בהר סיני הוא סימן, ציון , להתגלות הגדולה שתבוא באחרית הימים,, אז לא יישאר שום ספק לכל באי עולם על הימצאות והשגחת ה' בעולם.

*וזה גם יכול להסביר את הגמרא הזו:

ויקרא רבה פרשה ט ז רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה

אכן, באחרית הימים, נחייה את סוף התהליך של התיקון. ואז לא יהיה חיוב לתקן ולעבוד. אנו רק נוכל להודות. ולכן רק קרבן תודה יישאר!

.

  1. הרמת הדשן:

 

הפרשה שלנו מתחילה עם מצווה מיוחדת

ויקרא פרק ו :(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

  • הפן האקולוגי: ראה לי שיש כאן רמז עבה לצורך שבני האדם ידאגו תמיד על בעיה הפסולת, מה קורא לבקבוק פלסטיק שאני זורק לפך אחרי השימוש? מה קורה לפסולת הגרעינית? מה קורה לגזים שתעשייה פולטת?. העבודה הראשונה של הכהן היא לטפל בזבל ננערם על המזבח ביום שעבר. הכהן מטפל בזה. ולא אדם זוטר. זו העבודה הראשונה של יום העבודה העמוס.
  • גם במישור הפסיכולוגי, נראה לי יש לימוד חשוב: מה עושים עם מה שעוכל בלילה. נראה לנו שהלילה איננו זמן יעיל, איננו זמן פעיל. איננו זמן שניתן להפיק ממנו תועלת כלכלית או יצירתית. והנה תורת הקרבנות מלמדת שהליליה זה זמן חשוב בגלל אותם הדברים: יש להפסיק להיות יצרני, יש לעכל את מה שנעשה עד כה. יש לעבור למימד אחר, שבו מתרחשים דברים לא פחות חשובים עבור האדם. הרמת הדשן, בבוקר מלמדת שעבודת העיכול שעברה בלילה היא חשובה ויש לקחת אותה בחשבון ולהכניס אותה לתוך היום החדש.

באופן טכני, הרב יואל בן נון שם לב לדבר פשוט:

הרי כל "קדשי הקדשים" נאכלים על ידי הכהנים. אבל קרבן העולה הוא קדש קדשים והוא נאכל רק על ידי אש המזבח! לכהנים מגיע רק העור (שלא נאכל!). לכן, הכהן מטפל במה שנשאר מ"אכילת " העולה במזבח. כאילו הכהן אחראי על תוצאות האכילה של העולה! בתור קדש קדשים השייך לו!

 

  1. מנחת התמיד:

 

ויקרא פרק ו (יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:(יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק

זה קרבן מנחה מעניין מאוד:

לכאורה זה נעשה אך ורק ביום הראשון של הכניסה לעבודה של כהן. מנחה זו אמורה אם כן , להיות "חד פעמית". אבל יש מילים מוזרות באמצע "מנחה תמיד"! מה תמיד בדבר שהוא חד פעמי?

ההלכה לומדת שאכן מנחה זו היא חד פעמית  עבור כל כהן שעובד במקדש. אבל, עבור הכהן הגדול, כל יום הוא יום חדש עבורו! ולכן כל יום, הכהן הגדול מקריב מנחה זו, יחד עם קרבן התמיד בבוקר ואחר הצהריים. אבל הכהן הגדול איננו אוכל ממנה כי היא המנחה שלו עצמו!

 

  1. ההגעלה במקדש

אנו רגילים לדבר על דיני הכשרת הכלים על ידי הגעלךה במקרים של

  1. שינוי מטרת כלי: מחלבי לבשרי ולהיפך
  2. הכשרת כלי ששימש לאוכל לא כשר עד כהכדי להגעיל אותו
  3. העברת שימוש כלי מחול לפסח כדי להגעיל ממנו את החמץ

אבל אנו מגלים שגם במקדש היתה הגעלת כלים כל יום:

כי כלי שבישלו בו קרבן או מנחה, מקבל לתוך דפניו חלק מהאוכל הזה. ויש דין מיוחד בקרבנות: יש קרבנות שנאכלים ליום ולילה. ויש אחרים שנאכלים ליום,לילה ויום. וכל מה שנשאר מהקרבן הזה אחרי היום השני או השלישי, אסור באכילה! הוא נקרא "נותר" ויש לשרוף אותו!

שלמים יום-לילה-יום
תודה יום-לילה
קדשי קדשים

החטאת ,למשל,נאסרת למחרת. לכן כל בלוע בה הוא נותר ויש להגעיל אותו או לשבור

לכן, כל יום היו צריכים לעשות הגעלת כלים במקדש

ויקרא פרק ו  (יכא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:(כב) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:(כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: פ

אכן, הכלים שבהם בושלו הקרבנות או המנחות מכילות חלק מהקרבן שהפך ל"נותר" אחרי שזמן אכילתו עבר. ויש להגעיל את הכלים במידת האפשר (שבירת כלי חרש או הגעלת כלי מתכת) כמו בדיני הגעלה לפסח! וזאת, כנראה, נעשה כול יום ויום במקדש!

  1. מי אוכל מה?

יש פסוקים סותרים בפרשה שלנו:

ויקרא פרק ז (ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:(י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו: פ

הפסוק הראשון אומר שהמנחה שהכהן חייב להתערב בהכנתה, יאכל אותה . כאילו "בתשלום" לעבודתו. הוא טיפל בה, אז הוא יזכה לאכול אותה.אבל הפסוק השני מדבר על סוגים אחרים של מנחות שהם מובאות כבר מוכות, והן, נאכלות על ידי כל הכהנים הנמצאים שם, שווה בשווה.

הרב יואל בן נון מסביר שהתורה בעל פה הפכה על פיה את הפסוק הראשון וקבעה שכל המנחות נאכלות על ידי כל הכהנים הנמצאים באותו משמרת. למה? כי היו כמה עיוותים וסתיות בדבר הזה: הכהנים היו משחדים הבעלים לתת דווקא להם לטפל במנחה שלהם כדי לזכות בה! כמו שבני עלי הואשמו על חטא זה.  כדי לבטל העיוות הזה בטלו אכילת המנחה על ידי כהן אחד וגרמו לשיוויון במתנות שכל הכהנים מקבלים!