01-04-09
מישל בן שושן
צו שמ
ושבת הגדול
מה לעשות עם הפיתויים והרהורי הלב? (נז)
"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת "
זאת אומרת שהחטאת צריכה להישחט בצפון המזבח. אבל למה לא כתוב "בצפון" במקום המשפט הארוך" במקום אשר תשחט העולה"? כדי לקשור את שחיטת החטאת לשחיטת העולה!
בצפון= ב"מצפון", במקום הצפון, המכוסה. והוא מקום הרהורי הלב של האדם. שחיטת העולה בצפון, מכפרת על העברות שנעשות במחשבה, בחשכת הרהורי הלב של האדם. אפילו אם אין האדם נענש או מתחייב בכל מה שעדיין לא יצא לפועל בעולם המעשה, הקלקול במחשבה שלו קיים, ויש לכפר עליו על ידי הקרבת עולה אחת בכל בוקר ובכל ערב ,עבור כל העם.
החטאת= היא באה לכפר על מעשה. אז למה יש לכפר על המחשבות שהביאו למעשה הזה?
כי העיקר הוא תיקון האדם. תיקון הישרות שלו. חזרתו לאוטנטיות ולקשר יותר אמיתי עם סביבתו ועם הבורא. לכן, אפילו אם "רק המעשה קובע", אין להתעלם מהגורם למעשה שהוא בעצם המחשבות, ההרהורים, ואפילו הלא מודע שקדם ואפשר את המעשה.
לא תחמוד= איך אפשר לצוות לאדם לפעול על תאוותיו ומחשבותיו? אכן, ההלכה אינה מחייבת אלה את המעשים ולא המחשבות.
אבל, על האדם לעשות עבודה חשובה: עבודה שבלב, שבה הוא יגדיר לעצמו "מה שייך לו ומה לא שייך לו"
- למשל, אדם שנכנס לחנות. הוא יכול לגנוב, אבל אם הוא ישר, המחשבה לגנוב, אפילו לא נוגעת לו! הוא לא חושב על זה בכלל. זה "לא שייך". איך הוא הגיע למצב שבו אפילו מעשה גנבה איננה באה לו כאפשרות? רק בגלל שהאדם הזה הוא "ישר" הוא יודע מה שייך לו ומה לא שייך לו.
לכן ה"לא תחמוד" מתייחס לכל מה שקדם לרגע שהאדם נמצא מול הפיתוי: עבודה מקדימה שמציבה אותו במקום שאפילו המחשבה לחטוא איננה עבורו אפשרות כי זה "לא שייך"!!
יש בקורבנות , כלים להתמודד עם העבודה הזאת. היא במרכז מוסריותו של האדם, אפילו שקשה לתרגם אותה בפרטים מעשיים כל שהם. זו "העבודה שבלב" האמיתית!!
נראה לי שהעולם היהודי התפצל לשתי דרכים ברצון להתמודד עם הבעיה הזאת:
- הגישה הראשונה אומרת: כדי שלא נבוא לידי פיתוי, אני צריך לבטל את הימצאות הפיתויים! וכך, נשנה את המציאות מולי כדי שאני לא אהיה נתון להרהורי הלב! היום , ההתחרדות מקצינה את העמדה הזאת: ראיית אשת איש יכולה להפיל אותי ברצון לשכב איתה, אז אני אוסר לכל הנשים להימצא בסיבתי. אולמי שמחה נפרדים, כניסות נפרדות, אוטובוסים נפרדים.. והיד נטויה. ראה המוסלמים בארצות רבות בעולם, שמאלצים הנשים ללכת עם רעלות או לא ללכת בכלל ברחובות…
- יש גישה הפוכה: במקום לשנות את המציאות, יש לשנות את האדם עצמו: על האדם ללמוד לחיות בתוך המציאות אבל הוא גם צריך להבין מה שייך לו ומה לא שייך לו. הגישה הזאת מכבדת יותר את האדם בזה שהיא מטילה עליו האחריות והיא מחשיבה את האדם כיצור בכל יכולת לשלוט על יצריו. הגישה הזו , היא בעיקר מחנכת את האדם ליותר אחריות. וליותר בגרות.
הגישה הראשונה רואה באדם יצור חלש, ילדותי, בהמתי, ומחנכת אותו להישאר ילדותי וחלש. היא לא רוצה לקחת סיכון אבל באותו זמן היא מחלישה אותו יותר ויותר ! וצריך עוד ועוד סייגים ואיסורים מסביבו כדי לשנות את המציאות בפניו! אין לדבר סוף. הבריחה מן המציאות היא דורשת אמצעים אין סופיים והחומרות וההסתגרות האדם מפני המציאות רק יכולה להגיע להפך הגמור !
סייגים כן, אבל רק בתחום המעשה. כן להוסיף שעה לפני כניסת השבת. אבל לא בהתמודדות של האדם מול המציאות.
- האיזון העדין בין שתי הגישות האלה היא הדרך היחידה שתאפשר בסופו של דבר להגן על האדם מהחלק הבהמתי שלו מצד אחד, אבל באותה עת ,לחנך אותו לאחריות ולשיפור המוסר הפנימי שלו מול המציאות הקיימת.
מעשה שחיטת החטאת, הוא פונה לצד המעשי של החטא. וכך צריך להיות.
אבל מיקום השחיטה, בצפון, מצביעה על החלק האפל שבאדם שגרם למעשה הזה, ולחלק הזה גם כן פונה הקורבן.
הרמת הדשן(פג)
שלושה שלבים יש בקרבן:
- זריקת הדם: אין מתחלל בו נס בכלל. הכל נעשה על ידי האדם
- הקרבת האיברים: כן, יש נס חלקי : אש מהשמיים יורדת לאכול את האברים על גבי המזבח, אבל זה לא קרא בבית שני וגם בבית ראשון, היה "סיוע " מן האדם שהדליק האש.
- הרמת הדשן: ובו חל נס גדול: שאחרי שהכהן הניח אתו על הרצפה בצד המזבח, הוא היה נעלם מייד!!( רש"י ויקרא פרק א פסוק טז אל מקום הדשן – מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר ודישון מזבח הפנימי והמנורה. וכולם נבלעים שם במקומן)
בכל שלב, יש התקדמות של האדם לקראת המטרה: להתקרב אל ה'. או במילים אחרות, להסיר מעצמו את כל המסכים שמפריעים לו להיות אמיתי עם עצמו ועם סביבתו. המטרה, במילים אחרות היא "להיות ענו" הענווה האמיתית היא לא ביטול עצמי, היא לא שפלות, היא לא מרות נפש. אלא עמידה במקום הנכון מול הבורא. נדרשת מהאדם עבודה להגיע לאוטנטיות . וזה מתורגם על ידי החכמים ל"ענווה". וזה מתורגם בסוף התהליך של הקרבן בהרמת הדשן. כמו שאמר אברהם "ואני עפר ואפר" אף על פי שאברהם אזר אומץ והוביל מהלכים כבירים, אפילו מול הבורא עצמו!
מעורבות הבורא, דרך הנס הגלוי, מוגבלת בהתחלת תהליך הקרבן. וככל שהאדם מתקדם בשלבי הקרבן, כך האדם יוצא מגבולות הטבע שיוצרת העיוותים בנפשו, וכך התערבות ה"נס" היוצא מגדר הטבע גוברת. כך שבשלב הרמת הדשן, מתחולל נס גלוי תמידי.
הקשר בין הרמת הדשן ובין שבת הגדול)פג)
ה' מתייחס לאדם, בדברים הקטנים ביותר שחווה האדם. זו גדלות ה'. הגדלות היא קשורה ל"ענווה" בזה שהוא מתייחס לדברים הקטנים של חיי האדם. ככל שהאדם "ענו" כך ה' עוזר לו בדברים הקטנים ביותר.
ככל שהאדם מגיע למצב של עפר , כך מתגלה אליו השפע שנותן לו ה' ב"גדלותו".
מטרת הקרבן היא ההגעה של האדם לענווה אמיתית. ("מי שהקריב קרבן עולה מקבל שכר עולה. מי שמקריב קרבן חטאת מקבל שכר חטאת. אבל מי שהוא ענו, מקבל שכר כולם!")
שבת הגדול: משה ואהרון
שבת= בחינת משה. ישמח משה במתנת חלקו.
גדול= בחינת אהרון, הכהן ה"גדול"
משה הוא כוח השכל ואהרון כוח הלב. אהרון היה קרוב לאנשים, לצרכים "הקטנים" שלהם. לכן הוא נקרא "גדול".
אין האדם יכול להתקיים בלי שיתוף הפעולה של המוח ושל הלב ביחד.
ובשבת הגדול מתבטא שילוב זה כי אז, השבת שקבוע מלמעלה, פוגש, את יום טוב שחל בחול ושנקבע על ידי האדם. בזה הוא גם שבת וגם גדול!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 