30-04-08
מישל בן שושן
קדושים העד
דבר
למה התורה עשתה הפסק בין סוף הפרשה הקודמת (אזהרות לגבי עריות), לבין סוף הפרשה קדושים , העוסקת באותו עניין (עונשי העריות)?
כי בפרשה הקודמת, איסורי העריות באו כדי לשלול מעם ישראל האפשרות ללכת בתרבויות מצרים וכנען. לכן, עכשיו צריך לתת להם תוכן חיובי (ולא רק שלילי כמו "אל תעשו כך וכך). "קדושים.." צריך להוות תוכן לתרבות החדשה של ישראל. רק אחרי שהתרבות הזאת מבוססת (ואכן יש בפרשה סיכום של עיקרי התורה עם 51 הלכות חדשות ועוד כמה חזרות על מצוות שכבר התבארו), אז אפשר לטפל באנשים שעדיין עוסקים בתרבות המעוותת של מצרים וכנען, בנושא העריות.
קדושים תהיו:
הפרישה מהתאוות האסורות גורמת להשאיר את החלקים הטובים שבאדם להתבטא. התאוות האסורות הם מכשול לטוב שבאדם לזרום. לכן זו לא הוראה שלילית אלה גם חיובית. כמו שאפשר לנשוף אוויר מזוהם, וממילא, יכנס אוויר צח!
כי הרי "קדוש אני.." הטוב נמצא בעולם. עיקר ההנחיות הם בעצם לא ליפול בידי הרע, ואז הטוב פועל!
כל עדת בני ישראל
כל אחד ואחד צריך למצוא לו את הדרך להיות קדוש בפרישות ממותרות ודרכים רעים. כל תרי"ג המצוות הם כוללניות. הם שייכים לכולם. אבל בתוך עולם הפרטי , הרשות של כל אחד, כל אדם, לפי מדרגתו, לפי נטיותיו, לפי היצר שלו, צריך לפעול כדי לקדש עצמו בדרך שלו.
כאן אולי מקום הנדרים, הגדרים,ובעיקר דרכי הפעולה והמחשבה האישיים של כל אחד. "קדושים תהיו" נותן כיוון, ועל כל אחד למצוא הדרך להגשים אותו.
**איש ..
הנציב מחלק את הפרשה לשני חלקים נפרדים:
- החלק הראשון , מן הפסוק הזה (יט-ג) ועד לפסוק (יט-כב): עוסק בכל מה שיועיל להשכנת שלום בתוך החברה הישראלית. הנציב טורח להסביר כל מצווה ופסוק בכיוון הזה: איך המצווה הזאת תורמת לשלום.
- החלק השני, מן הפסוק "וכי תבואו אל הארץ"(יט-כג) והלאה: הנציב מסביר כל מצווה ופסוק במידה שהם תורמים להגדלת הפרנסה בישראל: איך זה מטיב עם איכות החיים של האדם מישראל.
כך שבשני העניינים האלה: שלום ופרנסה, הפרשה מגדירה את שני המימדים העיקריים של החברה היישראלית.
איש אימו ואביו תיראו( יט ג)
"איש" = איש חשוב. אפילו אם האדם מאוד חשוב, מצווה עליו לירא את אביו ואת אימו.
אפילו אם הוא יחיד להוריו, והם מאוד אוהבים אותו ומוותרים על הכבוד והיראה שלו כלפיהם, מצווה עליו לירא אותם ולכבדם.
ואת שבתותי תשמרו(יט –ג)
זה כולל גם שבתות וגם חגים.
אחת המטרות העיקריות שלהם היא להשכין שלום בין הבריות. כשמפסיקים לעבוד, לדאוג לפרנסה, אז אפשר להתפנות לתענוג, ולהזמנת חברים, פגישות עם חברים, השכנת יחסי רעות ואחווה. לכן החכמים הלכו רחוק בהתקנת עירובי חצרות , בניגוד למצווה מפורשת של התורה על איסור הוצאה, כדי להצליח את המפגש בין הרעים בשבתות וחגים.
(ראה, בחלק השני, למטה, המטרה השניה של המועדים לגבי הפרנסה)
ואהבת לרעך כמוך(יט-יח)
לפי הנציב אי אפשר להבין משפט כמשמעו, כי הרה יש הלכה מפורשת שאומרת שחיי קודמים לחיי חברי! לכן הנציב נדרש לפירושים אחרים: פירוש הרמב"ם ופירוש הגמרא בירושלמי:
- פירוש הרמב"ם: מה שאתה מצפה מחברך לעשות לך, תעשה לו. וזה , כמובן ביחס הספציפי שיש בין שני האנשים. לא לצפות מזר מה שנצפה מחבר קרוב. לכן, אני לא אעשה לזר , מה שאני אעשה עבור קרוב. ואז, מבינים את התחלת הפסוק (איסור נקמה ונטירה) כהקדמה למצווה זו: איך אני אהיה מסוגל לוותר על הנקמה או על הנטירה? אם אני אחשוב על המצב ההפוך: אני זה שגרמתי לו צער ועליו לנקום כלפי, אני הייתי כמובן רוצה שיוותר על הנקימה או על הנטירה שלו כלפי. אז, אני צריך לעבוד על עצמי בכיוון שהייתי רוצה שהוא היה עובד על עצמו.
- התלמוד הירושלמי :
אם יד ימין, בטעות, חתכה בסכין יד שמאל של אדם אחד. האם יד שמאל תרצה לנקום ביד ימין? לא , כי שתי הידיים שייכות לגוף אחד!. אם האדם יחוש שזולתו שייך כמוהו לאותו גוף, עם ישראל, אז לא ירצה לנקום בו. דרך אגב , אנו חשים זאת לפעמים בין בני משפחה אחת.
כנראה שעבור התלמוד הירושלמי , ניתן להגיע למדרגה עליונה זו של הרגשת כל אחד מישראל כגופו ממש!
את שבתותי תשמורו (יט-ל)
אותו פסוק כמעט חוזר כאן, בחלק השני של הפרשה. החלק שהנציב טוען שהוא מטפל בעניין הפרנסה. (החלק הראשון עסק ב"שלום").
כאן, שמירת השבת מביאה פרנסה . כתוב "ששת ימים תיעשה מלכתך.. ובשביעי תשבות" . בקריאה הפוכה :"אם תשבות ביום השביעי, אז כל מלאכתך תיעשה, תהיה ברכה במלאכה ובפרנסה".
יום טוב מביא פרנסה דרך ברכת הארץ ופירותיה, כי הרי לחגים יש בעיקר פן חקלאי בתורה. הארץ מתברכת על ידי החגים וכך האדם העובד אותה.
ושמרתם את כל חקותי (יט-לז)
אחרי כל ההסברים והטעמים שתרח הנציב להביא על כל מצווה, הוא מזהיר: אל לתלות את עשיית המצוות בטעמים שהביא או טעמים כל שהם, אלא, יש לקיים המצוות כחוקות, רק כי הן נתנו לנו על ידי ה', ללא סיבה כל שהיא. הטעמים, ההסברים, כל לימוד והבנת המצוות הם תוספות למצווה ולא עיקר הווייתן.
ועשיתם אותם(יט-לז)
- יש אפשרות ראשונה להבין משפט זה: לעשות מצוות= לקיים מצוות עשה.
- אבל יש מובן אחר שהנציב מעדיף: לעשות מצוות= לחדש בכל דור ובהתאם למצבים השונים מצוות חדשות המתאימות לאדם ולדור החדש!
ואל בני ישראל תאמר (כ-ב)
איסור הבאת הבן לקרבן למולך, מובא כאן בין שני נושאים: למעלה מסופר על עניין המשקולות (מזני צדק..) לעניין העריות. למה?
- עריות:
- מטמא הארץ ומכלה הפירות ומסלק השכינה
- אבל האדם הנכשל בזה , עושה זאת בגלל תאווה רגעית ולא מחוסר אמונה.
- משקלות:
- אין בהם חומרת עונש העריות
- אבל האדם העובר עליהם עושה זאת בגלל בעיה של אמונה וקלקול המידות.
- מולך:
- מטמא את הארץ ומסלק השכינה
- האדם חסר מידות מוסריות קבועות ולא רגעיות.
כך שמוצאים בעבירת המולך חומרה של עריות (בתוצאות שלה)וחומרה של משקלות(בסיבות שלה).
והתקדישתם והייתם קדושים(כ-ז)
כבר קראנו אותו פסוק בסוף פרשת שמיני אחרי מאכלות אסורות.
שם הקדושה הייתה על פרישה ממאכלים אסורים.
כאן, הפרישה היא בענייני פרנסה: לבקש פרנסה בעבודה: קרבנות ותפילה.
**ועשיתם אותם(כ-ח)
העשייה כאן מצביעה על עשייה של בני אדם בעולם החידוש בעסוק בתורה.
לא תלכו בחוקות הגוי(כ-כג)
כי את כל אלה עשו.. ואקוץ בם:
יש הבדל מהותי בין ישראל לגויים בהקשר לשייכות לארץ ישראל: כשהגוים היו כאן, ה' לא הזהיר אותם שאם יחטאו הם יגורשו. ה' לא נתן להם עצות כדי לא לגלות! לישראל הוא כן מזהיר ודואג שלא יגורשו על ידי מעשיהם!
ואמר לכם אתם תרשו את הארץ(כ-כד)
ירושה= אפילו אם ישראל יוגלו, הארץ תישאר שלהם והם יחזרו אליה.וזה גם הבדל בנינו לבין הגויים האחרים
הבדלתי אתכם מן העמים(כ-כד)
ההבדל העיקרי הוא שהעמים לא צריכים להיות מוסריים ולשמור מצוות כדי לקבל פרנסה , כדי שהארץ תיתן פירותיה.
אבל ארץ ישראל תיתן פירותיה רק ביחס לזכיות של עם ישראל!
אשר הבדלתי לכם לטמא(כ-כה)
הבהמות הטמאות, הן לא טמאות בעצמן, אלא יחסית לכם הן טמאות. למשל הן לא טמאות עבור הגויים.
ישראל הם במדרגה כזו שהבהמות האלה טמאות יחסית אליהם.
והייתם לי קדושים…ואבדיל אתכם(כ-כו)
אתם צריכים להבדיל את עצמכם מהגויים. והפרישות שתחליטו לבצע בנוסף למצוות כדי להיות קדושים, היא מעבר להגיון האנושי הרגיל שהגויים גם כן פורשים מהם. יש דבררים שההגיון והטבע מאלץ לפרוש ממנו כי דרכו פוגעים בגופינו או בנפשנו. אבל הפרישות שלכם צריכה לנבוע מהיחס אלי , לכן כתוב "והייתם לי קדושים".