בע"ה ו אייר התשעז מישל בן שושן קדושים פי מתוך רעיון של הרב מנחם לבטאג ישיבת הר עציון   בפרשת קדושים חודרים, בפרק שלם (פרק כ) על מצוות איסורי העריות שכתובות בפרשה הקודמת, אחרי מות בפרק יח. כמעט כל המצוות בפרשה הראשונה מופיעים גם בשניה. ונשאלת אם כן השאלה, למה לחזור על אותם הדברים? כמובן שזו הזדמנות לבדוק ההבדלים וללמוד מהם. הרב לבטאג, כהרגלו חוקר מבנה הדברים ולומד מהם. בניתי שתי טבלאות. הראשונה משווה בין מצוות העריות עצמן. טבלא שניה תשווה בין מבנה הפרקים עצמם, כלומר, הפסוקים שקודמים למצוות העריות והפסוקים שאחריהן. טבלא ראשונה: איסורי העריות בשתי הפרשיות:   ויקרא יח      אחרי מות   ויקרא פרק כ       קדושים     ט כִּי-אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ מוֹת יוּמָת  אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ. {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה  אֲנִי יְהוָה.   י וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. {ס} ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.   יא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ אוֹ בַת-אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.   יב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם  תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם {ס} י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן  כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.   .  יג וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יד וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אִשָּׁה וְאֶת-אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא-תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם. {ס} יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.   טו וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת-הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. {ס} יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא   טז וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא.   יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. {ס} טועֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יח וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת-עֶרְוָתָהּ אֶת-מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת-מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם. {ס} טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.   יטוְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ. {ס} יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.   כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח  לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.   כא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ. יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.     כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע  לְטָמְאָה-בָהּ.     .  כא   וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.   פסוקים : א-ב-ג-ד-ה כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה  תּוֹעֵבָה הִוא.     כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.     הערות מתוך עיון בטבלא: סדר האיסורים שונה. בפרשה הראשונה (אחרי מות) נראה שהסדר הוא לפי הקרבה המשפחתית: מתחילים עם הקרובים ביותר ומסיימים ברחוקים יותר. בפרשה השנייה, מופיעים עונשים מפורטים לכל איסור. והסדר תלוי בדרגת העונשים. בפרשה הראשונה, אין עונשים ספציפיים. יש רק עונש כרת גורף, בפרשה השנייה מופיע המוסג "קדושים" בניגוד לפרשה השנייה שמציינת יותר ש"אני ה'".   מסקנות: בפרשה הראשונה, ה' מדבר אל עם ישראל ומתאר את האיסורים כפגיעה בקשר בין ה' וכל יהודי. אם יהודי עובר על האיסור, ה' בעצמו יטפל בו, על ידי עונש הכרת. אבל בפרשה השנייה, ה' מצווה לכלל ישראל להקים מערכת (משפטית) שתטפל בעברות האלה. והעובדה שהחברה בעצמה דואגת לכפות את איסורי העריות עושה אותה "קדושה,. כאילו מושג הקדושה נובע מקבלת האחריות של הכלל על רמת המוסריות של הפרט! כמו שאומר הרב קוק, הקדושה קשורה לכלל!   נעיין עכשיו בטבלא השנייה:

אחרי מות קדושים           א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.     א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן…..לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.  ו   וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.    ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.  ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.   ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.     ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה. עריות    (טבלא ראשונה) כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  כהוַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.     כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. .  כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.  כד וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.  כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.    כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.  ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

 

 

 

 

יש כאן , בברור מבנה כיאסטי בשתי הפרשיות:

 

פרשה ראשונה:

אני ה'

הבדלות מעמים אחרים

ושמרתם את חוקותי..

איסורי העריות

ושמרתם את חוקותי

הבדלות מעמים אחרים

אני ה'

 

פרשה שנייה:

עונש על המולך, אוב וידעוני

והתקדשתם והייתם קדושים

ושמרתם את חוקותי

דיני העריות

ושמרתם את כל חוקותי

והייתם לי קדושים כי קדוש אני אני ה'

עונש על אוב וידעוני

 

 

דרך אגב, על ידי גילוי המבנה הזה, אנו מבינים את הפסוק האחרון של פרשת קדושים:

 

כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.   כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

כמה הגיוני היה לסיים את הפרשה על ידי הפסוק כו'.

כמו שהתחילה הפרשה ,קדושים תהיו.. היה הגיוני לסיים עם ,והייתם לי קדושים כי קדוש אני..

 

מה עושה כאן הפסוק האחרון, פסוק כז':

איסור אוב וידעוני שכבר ראינו לעיל והמילים האחרונים "ירגמו אותם דמיהם בם"!!!

אנו מכירים את הדאגה של החכמים לסיים עלייה לתורה או הפסקה בים פרשיות עם מילים טובות ולא במיתה!

אם כן מה עושה פה הפסוק הזה?

 

המבנה הכיאסטי מסביר הכל:

יש לחזור על האוב והיידעוני כי זה משלים המבנה הכולל!

 

מסקנות:

פרשת קדושים מחדשת יחסית פרשת אחרי מות:

היא רוצה לבנות מערכות אזרחיות שתדאג להעניש, (במקום ה' בעצמו) את אלה שיעברו על עקרונות שתוארו בפרשה הקודמת.

זה מאוד מזכיר את מה שקרה בספר שמות:

עד למתן תורה ועד בכלל, ה' מדבר אל כל אחד ומצווה לו אישית. כל אחד חייב אך ורק כלפי האלוהים עצמו!

אבל, בפרשת משפטים, ה' דורש לתת סמכויות לבתי הדין, לחברה בעצמה, לכפות את ההלכות . האדם נמצא חייב כלפי החברה, כלפי בתי הדין.

 

	אני ה': ה' הוא המעניש את החוטא	בית דין אנושי אחראי על העונשים
ספר שמות	פרשת יתרו-מתן תורה	פרשת משפטים
ספר ויקרא	פרשת אחרי מות	פרשת קדושים

 

 

 

בשני הספרים (שמות וויקרא) מתחילה התורה בתיאור מצוות המחייבות את האדם כלפי ה'

ואחר כך היא מצווה להקים מערכות שיהיו אחראיות על אכיפת החוקים האלה.

והמעבר הזה בין החובה כלפי האלוהים לחובה כלפי מערכות החברה נקרא קדושה!!

אנו מבינים אולי את המילים:      "והייתם קדושים כי קדש אני":

• והייתם קדושים= תקימו מערכות שיאכפו את החוקים בעצמכם, תהיו בעצמכם קדושים מחויבים לחברה
• כי קדוש אני= ותלמדו זאת מהחלק הראשון: כשבקשתי מכם להיות מחויבים רק כלפי!

העטיפות

ראינו בטבלא השנייה שכל רשימת איסורי העריות, "עטופה" משני הצדדים, על ידי נושאים זהים.

יש מקום לדון בבחירת הנושאים האלה כ"עטיפות" לעריות.

 

אוב ויידעוני

האיסור הוא ללכת שולל אחרי מגידי עתידות. העתיד של האדם צריך להיות, בעיקר בידיו. הוא צריך להאמין שמעשיו והתנהגותו יכולים לשנות את העתיד. האמונה בעתיד כתוב מראש מנוגד לתפיסה הבסיסית של התורה.

איסור העריות ואיסור מסירת העתיד בידי המזל, הם הסימנים העיקריים שמבדילים בין עם ישראל לעמים מסביבם.

 

בנוסף, יש מקום להשוות בין שני המקורות לאיסור האוב והידעוני, לפני ואחרי הפרשה:

 

• ויקרא פרק כ (ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

 

• ויקרא פרק כ (כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: פ

 

יש בהחלט שינוי בעונשים.! בפסוק ו מדובר על "כרת" ובפסוק האחרון, כז', מדובר על עונש בידי בית דין, בסקילה. רש"י מעיר:

• (כז) כי יהיה בהם אוב וגו' – כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת. עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:

מכאן לומדים כלל: כשיש התראה, עדים, אז הבית דין יכול להעניש את האדם בסקילה. אבל אם אין אף אחד שיכול להעיד, אז ה' מטפל בעונש בעצמו. וזה עונש כרת.

 

זה בדיוק נושא כל הפרשה: לתאר את המערכת החדשה של בית הדין שיכול להעניש במקום שה' יעניש בעצמו את האדם החוטא. כך שהעם יהיה קדוש.

 

מתן תורה

כשמדובר בפעם הראשונה על עניין הקדושה, במתן תורה, משה מצווה "לך וקידשת את העם". ואיך הוא עושה זאת? על ידי הפרדה בין הגברים לנשים. "אל תיגשו אל אישה" . יש גם להתרחק מההר.ומי שעובר על איסור זה, עונשו סקילה, על ידי בית דין אנושי, דבר שיציין הקדושה. בדיוק כמו בעניין שלנו!

 

מסקנה

נראה לי , שאנו לומדים כאן עניין חשוב מאוד:

נדמה לנו שיש הבדל בין האידיאל ,המושלם, וזה הקשר עם האלוהים. האלוהים דן את האדם, לבין המציאות הפרגמאטית, הנמוכה יותר, כשבית דין אנושי דן את האדם.

נדמה לנו שיש מעלה על המערכת הראשונה. ושהמערכת השנייה (בתי דין אנושיים) היא פחות אידיאלית ומורכבת מפשרות, הריאליזם מול האידיאל.

 

אבל לומדים כאן שמושג הקדושה מוענק רק כשאנו מתפקדים לפי המערה השנייה דווקא!!

כלומר, כשהחברה מספיק בוגרת כדי לקחת על עצמה האחריות למעשי בני האדם, אז, יש סיכוי שנהיה "קדושים"!!

העבודה שה' הוא קדוש, מקבל משמעות עבור האדם רק כשהוא מקבל חלק מהסמכויות שאמורות להיות בידי ה'! רק אז יש אפשרות לעם להיות קדוש: כשהוא מקבל חלק מהאחריות של האלוהים.

רק אז אנו יכולים להיות "קדושים… כי קדוש אני ה' "!