שמיני פי

בע"ה כג ניסן התשע"ז

מישל בן שושן

שמיני פי

 

ברצוני להציע  עניין אחד שמחבר בין כל הנושאים בפרשה. החלק הראשון המדבר על אסון מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן איננו נראה קשור, לכאורה, עם סוף הפרשה המדבר על הלכות הכשרות. הימצאות דיני הכשרות האלה נראה לא במקומו . ייתכן מאוד (דעת הרב מנשה וינר ואחרים) שהלכות אלה ניתנו כבר בהר סיני. אם כן, למה לכתוב אותן דווקא כאן, כמעט שנה אחרי מתן תורה?

העניין המחבר הוא לדעתי נושא האוכל. או, באופן יותר מורחב, החובה וגבולות ההנאה של האדם בעולם.

כדי להראות זאת, אני מציע ללמוד כמה פסוקים באמצע הפרשה, המדברים על הכעס של משה על שני בני אהרון הנותרים. אבל נקדים ונלמד את המבנה של כל הפרשה כולה:

סיכום הפרשה:

  1. ביום השמיני: חונכים המשכן . יש להקריב שני סוגי קרבנות(ראה טבלה למטה):                         (פרק ט)
  • קרבנות שיכפרו על הכהנים(אולי על החלק של אהרון במעשה העגל)
  • וקרבנות העם (אולי לכפר על חטא העגל שנעשה על ידי העם)
  1. אהרון רואה שלמרות כל הקרבנות, אין אש שיורדת מן השמיים!

הוא מבקש את עזרת משה שנכנס איתו. אהרון ומשה, ביחד  מברכים את העם.

  1. ואז , סוף סוף, האש יורדת מן השמים ואוכלת את כל הקרבנות על המזבח,
  • סימן שאכן חטא העגל התכפר ,
  • ושכל מה שעשו עד כה (בניין המשכן והקרבנות) התקבל על ידי ה'. כולם שמחים.
  1. אולי יותר מדי מתלהבים :נדב ואביהו מקריבים אש זרה שלא היתה מתוכננת ונשרפים            (פרק י)
  2. למרות האסון הכבד, משה מזרז את הכהנים להמשיך בעבודה

ולאכול את מה שהם צריכים לאכול מהקרבנות (השוק והחזה של השלמים והנותרת מן המנחה)

משה מצווה לכהנים שלא להתאבל על אחיהם המתים, לא לקרוע בגדיהם

ואיסור מוחלט לשתות יין במשך התפקוד במקדש

  1. משה כועס על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את שעיר החטאת.(נברר העניין למטה)
  2. פרשה שלמה של החיות, הבהמות, הדגים, העופות שמותר לאכול                                   (פרק יא)

 

  1. לגבי הקרבנות,

הנה סיכום של כל מה שהכהנים אמורים לעשות באותו יום של חנוכת המשכן:

 

  סוג הקרבן מה צריך לעשות עם כל קרבן?
קרבן הכהנים חטאת (עגל) ·         החלבים  :     קרבו על המזבח

·         הבשר והעור: נשרפו באש מחוץ למחנה

עולה (אייל) נשרפת כולה על המזבח
קרבן העם חטאת (שעיר עיזים) ?
עולה   (עגל  וכבש) נשרפים כולם על המזבח
שלמים (שור    ואייל) ·         החלבים:  קרבו על המזבח

·        השוק והחזה: נאכלים על ידי הכהנים

מנחה ·         הקומץ: נשרף על המזבח

·        הנותרת: נאכלת על ידי הכהנים

 

יש לשים לב לשלוש נקודות:

  1. זו הפעם היחידה שמקריבים עגלים. לכן, סביר להניח שמדובר על כפרת חטא העגל. גם הכהנים מביאים קרבן חטאת: עגל וגם העם מביא קרבן עולה: עגל
  2. לא כתוב במפורש מה יש לעשות על אחד מקרבנות: שעיר העיזים לחטאת של העם. בסוף הכהנים יחליטו לשרוף אותו כליל מחוץ למחנה. ועל זה משה יכעס מאוד (ראה להלן)
  3. כמעט כל הקרבנות נשרפים או עולים למזבח. לא נשאר לכהנים לאכול רק שני דברים (רשומים בטבלה באותיות עבות): *השוק והחזה של שלמי העם

*הנותרת מן המנחה של העם.

  1. התסכול של אהרון והמתח העצום

לכתחילה, אהרון לא רצה להיות כהן גדול ולעבוד במשכן. הוא הרגיש רע מאוד עם המעורבות שלו בחטא העגל. הוא מרגיש אשם. הענווה שלו ידועה והוא סירב לקחת על עצמו תפקיד הכהונה.

משה שכנע אותו ואמר לו שה' בעצמו ציווה שהוא האדם המתאים ביותר (דווקא לאדם שמרגיש אשם יש פחות כיסון שירגיש מורם מעם בתפקיד זה). אהרון הסכים , בציווי משה, לעמוד במשימה.

אחרי שבעה ימי תרגול, שום אש לא ירדה מהשמים. מאז מתן הלוחות השניים, לא ראו בני ישראל שום התערבות של ה'. הם עדיין חוששים שחטא העגל עדיין משפיע ושהוא ניתק את הקשר איתם.

בניין המשכן היה עבורם תיקון גדול והם מחכים לראות אם ה' יקבל את העבודה שלהם במשכן וישכין שכינתו בהם. לכן, יש חשיבות עצומה, דווקא ביום זה, אחרי שישה חודשים, היום השמיני בחודש ניסן 0או הראשון בניסן או השמיני בניסן, לפי הדעות), יום חנוכת המשכן: כולם במתח עצום:העם , אהרון ומשה מחכים לאות מן השמיים.

אהרון נכנס, עשה את הקרבנות שנדרשו ממנו. כולם מחכים עכשיו שאש תרד מן השמיים , על המזבח, ותשרוף את הקרבנות. ושום דבר לא קורה!!!

אהרון יורד מהמזבח ומברך את ברכת כהנים. ושום דבר לא קורה.

הוא הולך למשה בחוץ ומבקש ממנו מה קורה?

 

רש"י ויקרא פרק ט (כג) ויבא משה ואהרן וגו' …דבר אחר: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:

עד שמשה נכנס עם אהרון, ומתפללים ביחד, רק אז אש יורדת:

ויקרא פרק ט :(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

עכשיו אנו יכולים לשער כמה שמחה היתה. כל המתח מתפרק. האש ירדה. חטא העגל התכפר. ה' מקבל את בניין המשכן ומסכים לשכון בתוכו. הקרבנות על הכפרה מתקבלים. אהרון עמד במשימה. כל העבודה של חצי שנה לא היתה לשווא! כולם שמחים. וכגודל המתח שהיה לפני כן כך ההתלהבות תופסת את כולם אחרי.

 

  1. נדב ואביהו

עכשיו אפשר להבין את ההתלהבות היתרה של בני אהרון נדב ואביהו. הם מרגישים שהיגע המשיח. קרבו אחרית הימים. היום השמיני לבריאה הגיע. עידן חדש נפתח. אפשר להתקרב אל האלוהים ממש. הוא אוהב אותנו, אין כבר שום מחסום בינינו ובינו. הם נכנסים בהתלהבות לתוך הקודש (או קדש הקדשים לפי דעה אחרת) ומקריבים קטורת מאש שנלקחה מבחוץ (אפילו לא אש מהמזבח כנהוג!)

עכשיו יש עוד אש שיורדת מהשמים. האש הזו שורפת והורגת את נדב ואביהו! אסון כבד יורד על כולם. כגודל השמחה כך הכאב והצער. אותה אש שבאה לבשר הישועה , אותה אש הורגת את בני אהרון , האנשים הגדולים ביותר מכולם! אהרון שותק. משה מבקש להמשיך כרגיל! יש לאכול את החלקים של הקרבנות שאמורים להיאכל על ידי הכהנים. הוא אוסר עליהם להתאבל. הוא אוסר מהם שתיית יין בזמן העבודה (דין שיהיה נכון לתמיד).

מסקנה:

גבול נחצה! אמנם היתה קרבה של האלוהים אבל היתה גם הגזמה שהתלהבות! משה מזכיר את החוקים, הגבולות, המגבלות. אין להשתכר. אין להתבלבל. משה מייצג את תפקיד החוק, היראה, דבר ה' מלמעלה:

ויקרא פרק י (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק… (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

  1. משה כועס

ואז קורה דבר מוזר ביותר: משה כועס על אלעזר ואתמר, שני בני אהרון שלא נהרגו, כי הם "לא אכלו את שעיר החטאת אשר לעם"!! הם עשו הכל בסדר חוץ מזה. הם שרפו השעיר הזה במקום לאכול אותו!

(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק: (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק: (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: פ

אבל, אם נסתכל שוב בטבלא למעלה, הרי שלא היה ברור מה לעשות עם השעיר החטאת הזה. שם, רשמתי שימן שאלה "?" כי באמת לא היה ברור מה יש לעשות איתו!

  1. האם לעשות איתו מה שהתבקשו לעשות עם החטאת הראשונה: לשרוף אותה מחוץ למחנה?
  2. או אולי יש לאכול החטאת הזו כי היא חטאת חיצונית וכל חטאת חיצונית נאכלת על ידי הכהנים, והאכילה הזו גורמת לכפרה על החטאים של מי שהביא החטאת.

השאלה היתה לאכול או לא לאכול?

משה סבר שברור שיש לאכול החטאת

אהרון ניגש למשה ומסביר לו שהיה צריך לשרוף אותה וטוב עשו בני אהרון.

למה אהרון סובר כך?

אולי כי אכילת החטאת דורשת כוונות מיוחדות מהכוהנים. ומכיוון שמתו אחיהם ובניהם, הכהנים לא יכלו לכוון כראוי. זה לא היה במקום. לפעמים, ההלכה צריכה להתחשב בנסיבות!!

אהרון מייצג את התורה שבעל פה: התרגום של התורה שבאה מלמעלה על ידי בני האדם שחיים למטה, בהתחשב בנסיבות. אהרון מייצג את האדם הפגוע ויודע שהוא לא במצב שהוא יכול לכוון ולאכול החטאת בנסיבות האלה. לדעתו, ה' בעצמו חושב כך!

ואז קורה הדבר המפליא ביותר: משה מודה!! אהרון צודק. התורה שבכתב נכנעת מול התורה שבעל פה. מה שחשוב זה רצון ה' ולא החוק היבש שלא מתאים ,לפעמים, בנסיבות מיוחדות!

 

  1. הלכות הכשרות

עכשיו הסתיים כל הסיפור של חנוכת המשכן. כשמשה נרגע ומודה שהכהנים עשו מה שצריך לעשות: לשרוף החטאת ולא לאכול אותה. ייתכן שמשה כעס כי הוא דאג לשלומם של בני אהרון הנותרים. הוא פחד שגם הם ימותו בגלל טעות הלכתית כמו אחיהם. אבל אהרון שכנע אותו שטוב עשו.

עלינו עכשיו להבין למה כל הסיפור הדרמאטי הזה מסתיים בהלכות כשרות!

 

שורש הבעיה:

נדב ואביהו מתו ביום חנוכת המשכן. אבל יש להיזכר בסיפור חשוב שקדם כדי להבין הרקע של מיתתם:

שמות פרק כד :(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

 

במתן תורה, נדב ,אביהו והזקנים עלו להר סיני עם משה. ושם הם אכלו! נקרא רש"י:

רש"י :(י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: (יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן.

למה הם אכלו בהר סיני? זה נראה מוזר מאוד שהם אוכלים דווקא ברגע זה של מתן תורה.

ברצוני להציג שלוש אפשרויות באכילה (או בכל הנאה אחרת):

  1. אוכלים כי רוצים להתנתק מהאלוהים. רוצים לחיות חיי עולם הזה, להינות ולא יותר מזה.
  2. לא אוכלים (אלא רק המינימום), כמו הנזירים, או הסגפנים. כדי להבליט את החלק האלוהי שיש באדם. רוצים להתקרב אל האלוהים ולהתרחק בחיי שעה
  3. אוכלים כדי ליהנות מן העולם שה' נתן לנו. דרך החיים הארציים שלנו וההנאה הבריאה מהעולם, אנו מקיימים את רצון הבורא ודרך האוכל אנו מחברים בין הרוחני והגשמי.

 

ייתכן מאוד שהאכילה של הזקנים ושל נדב ואביהו בהר סיני היתה בכוונות טובות. הם רוצים להוריד את השכינה למטה או להעלות את האכילה למעלה. הם רוצים להתקרב לה'.

אבל יש סכנה גדולה בזה. וה' חיכה לעוד הזדמנויות כדי שהדברים יתבהרו.

  • הוא חיכה לזקנים עד לפרשת המתאוננים שרצו לאכול מתוך תאווה גרדה. שם הזקנים השתתפו כנראה עם האספסוף ונהרגו בידי אש ה'. (לראיה, ה' מבקש ממשה למנות 70 זקנים חדשים):

במדבר פרק יא :(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם ..(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:

  • הוא חיכה לנדב ואביהו עד שהם גילו התלהבות מוגזמת בקרבתם אל ה'. האכילה שלהם בהר סיני התגלתה, אז, כקרבה מוגזמת אל הבורא. חוסר מרחק. אהבה גדולה מידי שאיננה לוקחת בחשבון את יראת הכבוד.

מסקנות:

אם כן הבעיה היא כאן: מה הגבולות?

האם האדם צריך להתנתק מהאלוהים? לא

האם האדם צריך להתקרב אל האלוהים? לא אם לא לשמור מרחק.

בין הקרבה אל ה' ובין הריחוק, המרחק, יש חבל דק מאוד שמתבטא באכילה של האדם!

 

האכילה: מה אוכלים, מה לא אוכלים, איך אוכלים? לשם מה אוכלים? אלה השאלות העיקריות בפרשה שלנו. לא לחינם המחלוקת בין משה לאהרון מתחוללת מסביב לאכילה (של שעיר העיזים).

משה טוען שהיו חייבים לאכול כי זה תפקידם!

אהרון טוען שאין להתעלם מהנסיבות שבהם שרוי האדם. רצון ה' הוא העיקר ולא  החוק היבש.

 

הכל נמצא בקבלת הגבולות!

כן יש לאכול. כן חייבים ליהנות מהעולם הזה. (וכל מי שלא נהנה ייתן את הדין!)

אבל יש לעשות זאת במידה הראויה. יש בהמות כשרות ויש שאסור לאכול. למה? כך! כי יש משהוא שקובע למעלה מה הן הגבולות!! אסור לשבור מרחק! דווקא כדי לשמור על קשר מכובד פורה ותמידי.

 

כדי להדגיש את העניין הזה, ברצוני להביא שני פסוקים: אחד בסוף סיפור נדב ואביהו והשני בסוף הפרשה של המאכלות האסורות:

 

  1. אחרי מות בני אהרון משה מצווה על כמה חוקים שימנעו קרבה יתרה ובלבול בגבולות:

ויקרא פרק י (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

  1. בסוף הפרשה , אחרי הלכות הכשרות:

ויקרא פרק יא (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:

(מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: פ

 

מדהים!

כמעט אותו הפסוק נכתב פעמיים. פעם בסוף הסיפור הראשון והשני בסוף הסיפור השני.

כאילו התורה רוצה להזמין אותנו לקשור בי שני חלקי הפרשה. להבין שכל הלכות הכשרות, באות כדי ללמד אותנו את הגבולות. בין הטמא והטהור. בין הקדש והחול. בין מה שמותר ומה שאסור.

המרחק הדק מאוד בין האדם והאלוהים. שדורש גם ריחוק וגם קירבה!

 

————————————————————————————————————-

  • הנותרים:

למה בני אהרון שלא מתו, נקראים "נותרים"? ובמיוחד באותו הפסוק שמכנה את חלק המנחה שנאכלת "הנותרת"?

ויקרא פרק י

(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ ..

המנחה היא סולת שמעלים כולה למזבח. שם, הכהן לוקח קצת ביד שלו (מלוא קומצו) ואת השאר של הסולת, מורידים מהמזבח וזה נקרא "הנותרת" כלומר מה שלא נשרף על המזבח. ואת זה אוכלים הכהנים.

הנותרת נקראת כך כי היא היתה אמורה להישרף כולה על המזבח רק שנשאר ממנה!

אם כן, כשמשה קורא לאלעזר ולאיתמר בני אהרון "הנותרים", הוא רומז שגם הם היו אמורים להישרף באש האלוהים. אלא שהם ניצלו והם צריכים להיחשב כ"נותרים".

אם כן, משה מכניס אותם לתוך הסיפור של נדב ואביהו. וכך הוא מקשר בין הסיפור של אכילתם (או לא) את שעיר החטאת עם סיפור אכילת נדב ואביהו בהר סיני!

 

  • דרוש דרש:

לפני שמשה כעס על בני אהרון כשהשעיר נשרף, כתוב שמשה "דרש דרש". כאילו הוא חקר את הנוא. כי הנושא דורש חקירה! זה לא קל . מה לאכול ומה לא לאכול. איך לאכול? האם להתקרב או לא? בכל זמן ובכל מצב?

חכמי הרמז מעירים לנו שאם נספור את כל המילים של התורה, נמצא שהאמצע המדוייק נמצא בין שני המילים האלה : בין "דרש" ו"דרש". כאילו כל התורה היא חיבור של שני חצאים. כמו שהאדם חצוי בין שני הנתיות: הקרבה והריחוק. בדיוק באמצע המילים "דרש דרש" עובר הגבול הדק שדברתי עליו לעיל.

שמיני מוש

בע"ה כא אדר ב התשעו

מישל בן שושן

 

שמיני מוש

העגל והמשכן

יש מחלוקת ידועה בין המפרשים שחושבים שהמשכן הוא "תיקון חטא העגל", כלומר, אם לא היה חטא העגל, לא היה משכן. ויש כאלה שטוענים ההיפך: המשכן הוא מטרה עליונה שתוכנן לפני חטא העגל ולראיה, פרשות תרומה תצווה שסדורות לפני פרשת כי תישא וחטא העגל, בתורה.

ברצוני להציע פרשנות שתחבר בין שתי הדעות האלה. וזו על סמך פירוש של המאור ושמש בפרשתנו:

 

הקרבנות של חנוכת המשכן

כמעט כל המפרשים מסכימים שהקרבנות שצריכים להביא הכהנים (אהרון במיוחד) ושאר העם, ביום חנוכת המשכן, הם ל"כפרה על חטא העגל".

  1. אבל על איזו כפרה מדובר? הרי משה כבר ביקש מה' שהעם לא יוכחד. הוא כבר הרג האנשים שביצעו החטא. הוא כבר קיבל מה' את הכפרה על ידי שני לוחות חדשים ביום הכיפורים של חטא העגל. כמה "כפרות" צריכים עבור חטא , גדול ככל שיהיה. ומה טיב כל אחת מהכרות האלה?
  2. ועוד שאלה: מה הקשר בין המשכן, במיוחד שמחת חנוכתו, התגלות השכינה מול העם, וכפרת העגל? הכל מתרחש כאילו הקרבנות האלה של כפרת חטא העגל הם בעצמם קרבנות החנוכה!!
  3. למה משה מפסיק פתאום להיות כהן גדול ביום החנוכה ולמה הוא "מעביר" את הכהונה הגדולה לאהרון??

 

תשובות

  1. הכפרה העליונה

יש כפרה ראשונית שמנסה למחוק את חומרת העוון . אם החטא או העוון הוריד אותנו מדרגת האפס למינוס, אז הכפרה ראשונית, מחזירה אותנו לאפס. אנו חוזרים למצב שקדם לחטא. זו כבר כפרה שקשה להשיג אותה אבל, לזה הצליח משה בכל השלבים עד להורדת לוחות שניים ביום כיפור.

אבל ניתן להשתמש במשבר העמוק שעבר האדם בחטא, בתהליך התשובה ובכפרה, כדי להתעלות לדרגה הרבה יותר עליונה ממה שהיינו בה לפני החטא. זו הכפרה העליונה: משתמשים במשבר כדי להתעלות יותר גבוה! כאילו, במקום רק להגיע לאפס, מנסים להתעלות למפלס חיובי יותר!

 

מה היא מצוות האהבה?

מה שהתחלנו להגיד לעיל מזכיר את  התשובה מאהבה בניגוד לתשובה מיראה:

  • התשובה מיראה, יכולה להפוך זדונות לסתם מעשים. לבטל חומרת הזדון.
  • התשובה "מאהבה", היא יכולה להפוך הזדונות ל…זכויות!! כאילו הדברים הרעים שעשינו, והמשבר שבו היינו נתונים בגללם, יכולים להיות הזדמנות כדי שנתעלה עוד יותר גבוה מאיפה שהיינו לפני כן, כאילו מה שקרה, הופך להיות "זכות" עבור מי שהצליח לעשות "תשובה מאהבה" .

בדומה לזה, פוגשים גם (מסכת ברכות דף א) שיש "ייסורים מאהבה" שהאדם עובר, בעצם, כדי להתעלות למצבים הרבה יותר גבוהים ממצבו הראשוני, בעקבות הייסורים האלה.

אם כן, אני מציע להגדיר את מצוות אהבת ה' כך: הרצון לחיות, הרצון  להיות אופטימי. הרצון להפוך כל דבר לחיובי. מי שמוכן לעבוד קשה כדי לראות כל דבר שקורה לו בחיוביות. לא מתוך יראה. לא מתוך פחד. אלה מתוך אהבה, אהבת החיים, אהבת בורא העולם. התחברות לרעיון שיש כוונה בבריאה. יש משגיח. יש מי שאוהב את הביריות. מי שאוהב אותו. ומתוך כך, הוא עושה הכל כדי להשתמש במה שעובר לו, לעבודה קשה כדי להגיע להפיכתו לדבר טוב. ולא רק להסתפק ב"לעבור את החיים" ככל שאפשר.

 

לכן, אני מציע שהמשכן הוא שדרוג ענק של עם ישראל. השדרוג הזה בא בעקבות המשבר של חטא העגל. ייתכן שהשדרוג הזה היה יכול לבוא בעקבות דבר אחר, חיובי. אבל, התורה מספרת לנו שהוא בא בעקבות חטא העגל:

עברנו ממינוס לאפס על ידי עבודת משה

עכשיו עוברים מאפס ל"פלוס" ענק על יד עבודת אהרון במשכן.

המשכן, אם כן איננו "תיקון" במובן הרגיל של מחיקת הטעות. המשכן הוא קרבת האדם אל האלויהם, בדרגה הרבה יותר גבוה , כש"תופסים טרמפ" על משבר העגל.

אם כן "הכפרה העליונה" היא שימוש בחטא העגל, במשבר שהוא גרם בלבבות, כדי להביא את העם לדבר הרבה יורת גבוה, ולא סתם מחיקת החטא.

אם כן, בחנוכת המשכן, חשוב ביותר להגיד בזכות מה אנו בנינו משכן ובאיזה כיוון אנו נעבוד בו. חטא העגל הופך להיות אבן היסוד של המשכן!! הופכים הזדון לזכות!!

עכשיו שתי הדעות על משכן כתיקון או כמטרה בפני עצמה מתחברות: המשכן הוא מטרה בפני עצמו אבל העגל , בדיעבד, עזר להגיע אליו. לכן העגל והמשכן קשורים אחד בשני! אפשר אפילו להגיד ש"בזכות חטא העגל בנו משכן"!!

 

  1. משה או אהרון

משה לא השתתף בכלל בחטא העגל. אם כן, הוא לא יכול להעביר את העם את התהליך של הפיכת הזדון לזכות! רק מי שעבר את המשבר מבפנים, כמו אהרון שהרגיש שהוא אחראי על חטא העגל, יכול לעשות מהלך כזה!!

המדרש אומר שמשה עבד ב"חלוק לבן ללא אמרא"(מכפלת, כיסים). הוא נקי לגמרי בהקשר הזה. לכן, אין לו אפשרות לעבוד במשכן מיום השמיני והלאה! כי עוברים למצב הרבה יורת גבוה , רוחנית, נפשית, מצב שיכולים להגיע אליו רק אלה שעבור את החטא בעצמם!!! בדומה למה שאומרים "בעלי תשובה עומדים במקום גבוה שאפיו הצדיקים הגמורים אינם לעמוד בו!!"

משה יכול להנחות אהרון בשבעה ימי המילואים כי הוא מכיר את החוקים, הסדר, התיאוריה. אבל רק אהרון יכול באמת לעבוד שם כי הוא עבר עם כל העם, את ההשפלה, המשברים, הבושה הגדולה של חטא העגל.

לכן, כשאהרון לא רוצה להיכנס למשכן, משה אומר לו "קרב אל המזבח". כאילו , בזכות זה שאתה בוש מלהיכנס אתה נבחרת להיכנס. מי שאיננו בוש, מי שלא עבר את משבר החטא איננו יכול להעלות את העם כולו במדרגות גבוהות יותר.

המו"ש מצטט את הגמרא: ( יומא דף כב עמוד ב ):"אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול – מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרין לו: חזור לאחוריך".

. כלומר, רק מי שבאמת עבר את הכאבים של המשברים של הציבור יכול להיות שותף להנהגה ולשיקום של הציבור ההוא. הוא אפילו יכול להעלות את כל הציבור כי הוא לא מנוכר מהם. הוא עבר את מה שהם עברו. הוא משלהם. הוא לא יסתכל עליהם מלמעלה. הוא קרוב אליהם. ומשם ורק משם ניתן להתחבר אליהם ולהעלותם משם מעלה. זה תפקיד אהרון.

במישור אחר, משה לא יוכל להיכנס לארץ כנען והשוע כן יוכל. גם שם, יש משהוא אצל יהושוע שאיננו נמצא במושה! יהושע הוא הירח. הוא התלמיד. הוא מוכן להכנעה (כדי להיכנס לארץ כנען) משה הוא השמש (ללא קשר עם הענווה) ושמש לא יכול להיות ירח!! לכן, הוא הוביל עד לכניסה ולא נכנס.

 

חולשת אהרון

אהרון לא רצה להיכנס לעבודה במשכן. זו גדולתו, ולכן הוא נבחר. אבל גם אחרי שמשה תמך בו ועידד אותו להיכנס, אהרון הרגיש חולשה באמצע העבודה:

ויקרא פרק ט (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת <ידו> יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:

רש"י ויקרא פרק ט   הא למדת למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:

אהרון התחיל לברך ופתאום "ירד". המו"ש מסביר שמדובר בירידה ממש. ירדה דעתו. הוא התבייש. הוא הרגיש שהוא כבר לא יכול. משה , מעודד אותו ומלווה אותו והם מברכים את העם יחד.

המוש מסביר שכל מי שמנסה לעזור ואחרים באמת, הוא יכול להיפגע בעצמו. אפילו שליח ציבור בעת התפילה, יכול לקבל עליו המחשבות הרעות של הציבור וזה מחליש ומבלבל אותו. על אחת כמה וכמה הכהן הגדול שצריך לברך את כל העם ולכפר בעדם. אם האדם הבא לחזק, נמצא רחוק מדי מהזקוק לעזרא, הוא לא יעזור לו. אם הוא קרוב אליו יותר מדי, הוא יכול להינזק ולא לעזור. לכן, יש מרחק ביניים שקשה לעמוד בו. גם להיות "אמפאתי וגם לא ליפול יחד עם האדם השני. משה מאוד עוזר במצב הזה. העבודה שהוא לא חטא בעגל איננה מאפשרת לו לעבוד במשכן. אבל, מצד שני, היא מאפשרת לו , מבחוץ, לעזור לאהרון להתגבר על הקושי!!

כמו פסיכולוג (אהרון) שהולך לקבל עזרה ממדריך (משה) הפסיכולוג במגע עם המטופל. הוא יכול להינזק. המדריך איננו במגע, יש לו הראיה הכוללת החיצונית. משם הוא כן יכול לעזור. אבל הוא לא עושה את העבודה!!

משה עוזר לאהרון להבין מעשה הקטורת כי זה סוד הבנת המקום של כל אחד מישראל בעם. רק כך ניתן לסבול כל אחד ולעזור לכל אחד ולקשר אותו לשורש שלו עצמו כדי לעזור לו.

 

שמיני אה

בע"ה טז ניסן התשע"ב

מישל בן שושן

 

שמיני אה

 

ויהי ביום השמיני

ויהי הוא לשון של צער. מה הוא הצער כאן בחנוכת המשכן?

יכול להיות שזה מיתת בני אהרון, אבל זה עדיין לא קרה!

הא"ה מציע שזה הצער של משה שראה שנלקחה ממנו הכהונה ומבניו ונתנה לאהרון בגלל הסירוב שלו בסנה! אבל משה התגבר על הצער הזה ומינה את אהרון ובניו בזריזות ובשמחה!

 

ויאמר אל אהרון קח לך עגל..לחטאת..

לפני שהשכינה תרד , יש לעשות שני דברים שמעקבים חנוכת המשכן:

כפרת חטא אהרון

וכפרת חטא העם

בחטא העגל.

נכון, אהרון לא עשה שום דבר במזיד, וכוונותיו היו טובות כשהוא ביקש "להרוויח זמן", אבל בכל זאת, הוא היה במוקד העניין . יש לו חלק במעשה העגל והוא חייב להביא עגל (על שם החטא) לחטאת.

אהרון גם חייב לדבר אל העם(ואל בני ישראל תדבר לאמור) כדי שגם הם יביאו חטאת. עבור עצמם. לכן, אהרון , בעצמו צריך לצוות לבני ישראל (ולא משה כמו תמיד) כי אהרון גרם על ידי הפה שלו לחטא העגל (כשהוא ביקש מישראל להביא זהב) אז הפה שלו בעצמו צריך לתקן זאת כשהפה שלו יהיה מקור לכפרת חטאם."הפה שאסר הוא הפה שהתיר". וכן כל איבר שחטא חייב לעבור מעשה חיובי שיתקן אותו!!

 

עגל לחטאת

איך יכול להיות שדורשים מהכהן להסיר את בגדי הזהב שלו כשהוא נכנס בקודש הקודשים, בטענה ש"אין קטגור נעשה סנגור" כלומר, שאסור לבוא עם דהב כי זה יזכיר את חטא עגל הזהב, בזמן שמבקשים כפרה.

ועכשיו, דורשים מאהרון להביא "עגל לחטאת"?? הרי אין קטגור נעשה סנגור!!

אלא שיש כמה סוגי כפרות! כמו אצל בני אדם, יכולים לסלוח על חטא של אדם אחר, אבל צלקת נשארת ואם החטא חוזר על עצמו, זוכרים את החטא הראשון שכביכול "סלחנו" לו! כלומר, יש הרבה סוגי כפרות. לפעמים, לא מוחקים לגמרי את החטא אלא מכסים אותו כדי להמשיך לחיות!

אבל בקודש הקדשים, דורשים כפרה שלמה , בלי פשרות! לכן אנו יותר מקפידים שם

אבל, בחוץ, מסתפקים בכפרה פחות מלאה וזה מספיק בדרך כלל! לכן, אפשר להזכיר את חטא העגל בהבאת "עגל" ולא טוענים שם ש"אין קטגור נעשה סנגור"! דווקא יש להזכיר החטא כדי לכפר עליו במצב הזה!

ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'  תעשו וירא אליכם כבוד ה'.

הפסוק הזה בעייתי מאוד:

עד עכשיו משה ציווה וישראל ואהרון עשו כל מה שהוא ביקש.

אחר כך בא הפסק הזה.

ואחריו יש פסוק שמתחיל ב"ויאמר משה….קרב…"

השאלה היא מה משמעות הפסוק שלנו? מה פירוש "זה הדבר"? רש"י טוען שזה קשור להמשך הפסוק הבא. אבל זה לא הגיוני כי כתוב שוב "ויאמר משה.."

הפירוש של הא"ה פשוט ויפה:

כשישראל הקריבו את קרבנם, כתוב :"ויעמדו לפני ה'". זה, לא ציווה להם משה! ובכל זאת הם הגיעו למצב הזה של "לפני ה'". וזה המצב הגבוה ביותר שיכול להגיע אליו האדם. להיות מול ה', להרגיש נוכחות ה, והיות כנה עם עצמי ולהתייצב מול ה'. כל הקרבנות וכל עבודות המשכן, מטרתן להגיע לזה. וזה דבר לא מובטח לכתחילה. אבל כשישראל הגיעו למצב אמיתי ומחייב כזה "לפני ה'", אז משה הכריז: כל הכבוד! זה בדיוק מה שה' רוצה! זה בדיוק הדבר אשר ה' מצפה לו בכל סיפור הקרבנות!! ואם תדעו לשחזר מצב זה, אני מבטיח לכם שירא אליכם כבוד ה', ולא חשוב אם תהיו במשכן עם קרבנות או סתם בתפילה מול קיר ריק!

 

 

וכפר בעדך ובעד העם

אין הכפרה של אהרון תתקבל אלא אם כפרת העם תתקבל. וכן להיפך! כמו שה' לא דיבר עם משה במשך 38 שנה , לא בגלל שמשה חטא, אלא בגלל שה' היה ברוגז עם העם וה' מדבר עם משה רק עבור העם ובזכות העם. לי עם ישראל, אין למשה שוב חשיבות!! וכן אהרון, בלי העם הוא לא שווה הרבה!!

 

ויקרב אהרון..

עקר הקרבן הוא בכוונת המקריב.

כשאדם חוטא הוא נהיה כמו בהמה! ולכן, הוא צריך להקריב בהמה! הוא מקריב את הבהמה שהוא יכול להשתוות אליה!! והחלק הבהמי שלו משתתף בצער של שחיטת הבהמה וכך נעשה לו משפט ונתכפר חטאו.

יש גם מובן של "קרבה" בקרבן. הקרבן מקרב את ההתרחקות של האדם.

 

וישא אהרון את ידיו ויברך את העם, וירד מעשות את החטאת.

כלומר, הא"ה טוען שאהרון בירך את העם כשהוא היה עדיין על המזבח! (בניגוד למדרש ולרש"י שחושבים ההיפך). ומכיוון שהפסוק אומר שאהרון ירד מעשות החטאת, סימן שברכת הכוהנים היא בכלל החטאת!!

כלומר, ברכת אהרון היא מבחינת כפרת חטאו!! כי הוא מוסיף ברכה לעם, אחרי שהוא הביא עליהם קללה בחטא העגל!!

למה כתוב שאהרון "ירד"? כי אהרון עשה כל מה שהתבקש לעשות ועדיין אש ה' לא ירדה על המזבח! אהרון מאוד התבייש. חטאו, כנראה מעקב את ירידת השכינה על המשכן! לכן הוא ניסה לברך את העם כדי שזה יעזור לירידת האש וגם זה לא עזר!! אז הוא "ירד" כלומר הוא ה רגיש פחיתות גדולה ובושה!!

 

ויבוא משה ואהרון..ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם.

אהרון הלך לקרוא למשה! הוא לבד , לא מצליח להוריד את השכינה!!

ואכן, רק אחרי שמשה בא איתו, ושניהם ביחד (ויבוא= לשון יחיד, כלומר שניהם באו כאחד), רק אז, כשמידת הדין של משה הצטרפה למידת הרחמים של הכהן, רק אז , כששניהם ברכו את העם, רק אז נראה כבוד ה' אל העם, סוף סוף!

 

 

ויאמר משה אל אהרון הוא הדבר אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.(י-ג)

כדי לנחם את אחיו על מות נדב ואביהו, משה מספר לאהרון שה' כבר אמר לו בהר סיני שמשהו גדול מאוד יצטרך למות כדי לקדש את המשכן!!! משה חשב מי זה יכול להיות? או משה או אהרון? עד כה, משה לא פרסם את הדבר הזה. רק עכשיו, משה אומר זאת לאהרון! או בגלל שהוא שכח או בגלל שה' אמר לו לא לפרסם זאת. אבל עכשיו, ברור הדבר! ומיתת שני בני אהרון מראה ששניהם היו גדולים מאוד , אולי עוד יותר ממשה ואהרון עצמם. הם היו "אצילי בני ישראל" שאחזו את האלוהים ואכלו וישתו, בהר סיני! וזה מה שהרגיע את אהרון.

לדעת הא"ה, אין כאן חטא שעברו עליו בני אהרון (אולי רק עניין האש שלקחו מחוץ למזבח!) אלא זו גזרה מה' שרצה שישראל יראו למה יכולה להביא התקרבות והתלהבות יתר. כדי שיבינו ישראל שבית המקדש דורש הרבה יראה ואפילו פחד. וזו הקדושה של המשכן שעליה מתו נדב ואביהו!!!!

בעצם, איפה כבר אמר ה' למשה דבר זה? כשהוא אמר לו :"ונקדש בכבודי"(שמות כ"ט)! הכל היה רמוז בשתי המילים האלה:

"ונקדש"= בקרובי אקדש

"בכבודי"= ועל פני כל העם אכבד

 

 

ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא וגירה לא יגר

באחרית הימים, יחזור החזיר ויהיה כשר!

אבל איך הוא יהיה כשר? האם חוקי הכשרות ישתנו? לא! אלא שהחזיר יחזור להיות "מעלה גרה" זאת אומרת שהחזיר הוא זה שישתנה ולא חוקי הכשרות!!

שמיני מי

19-04-09

וגם כג ניסן התשע"ג

מישל בן שושן

 

שמיני מי

 

  1. המחלוקת בין משה לאהרון

 

  • מה הבעיה?

ביום השמיני היו צריכים להקריב שלושה "שעירים לחטאת":

  1. שעיר של נחשון בן עמינדב (חד פעמי, כקרבן הנשיאים)
  2. שעיר חטאת העם (חד פעמי עבור חנוכת המשכן)
  3. שעיר חטאת של ראש חודש (קרבן שימשיכו להקריב בכל ראש חודש)

הכהנים אכלו את שני הראשונים ושרפו את השלישי.

משה מאוד כעס עליהם על זה שהם שרפו את השעיר ולא אכלו אותו. אבל, אחרי שאהרון הסביר את עמדתו למשה, משה הבין את טעותו ופרסם לכל העם שאהרון צדק בזה שהוא שרף את הקרבן ולא אכל אותו. מה משמעות המחלוקת הזאת?

 

  • קרבן שעיר של ראש חודש:

קרבן זה בא "כדי לכפר על זה שהקדוש ברוך הוא מיעט את הירח בבריאת העולם"! כלומר, על עם ישראל לזכור בכל ראש חודש, שכל הייתרון שלהם על פני המלאכים, הוא בזה שהם "לא מושלמים". כמו הירח, שיש בו צל , ומצבים משתנים. הירח איננו יוצר אור אלה מעביר את האור שהוא מקבל. יש להכיר בזה שאנו, בני האדם לא "מייצרים" הרבה דברים יש מאין אלא רק "מעבירים". אבל ההעברה הזאת, נעשית על ידי תוספות אישיות! עם אפשרויות לטעות, לחדש,לפעמים  לפספס אבל לפעמים  גם להאיר מאוד! כמו הירח, האדם הוא "אנושי" והאנושיות הזאת היא בעלת חולשה גדולה אבל גם פוטנציאל יצירתי ואישי מאוד ייחודי בבריאה!

כשהבורא "מיעט את הירח, הוא בעצם אפשר לאדם להיות בעל בחירה! כי הוא נתן לו אפשרות לטעות, ולהיות פגיע, ולהיות בספק. זה רצונו של הבורא. קרבן ראש חודש דורש מעם ישראל לזכור שכל כוח החידוש והשליטה בקידוש הזמן שלהם תלוי בעצם ב"חולשה" חשובה! הם לא "שמש". הלוח העביר מתבסס בעיקרו על הירח!

 

  • תורת משה

עבור משה, האדם צריך להיות אידיאלי. הוא מסתכל על העולם ב"אספקלריא מאירה". הוא, במובן מסויים, קרוב יותר לבחינת השמש. נזכור שקשה היה למשה להמשיך במערכת יחסים של אישות. התורה לא מספרת על המשך דרכו על ידי בניו למשל. הוא איש האלוהים. הוא פחות קרוב לבני האדם מאשר לאלוהים!!

עבור משה, טוב היה לאכול את קרבן ראש חודש . זה היה , לפי הארי ז"ל, מכפר מיד על מיעוט הירח! זה היה הופך מיד את הירח לשמש! באופן אידיאלי זה נהדר אבל זה לא לוקח בחשבון את מצבו הבלתי מושלם של בני האדם!!

 

  • תורת אהרון

הוא , בניגוד למשה, הרבה יותר קרוב לבני האדם. לחולשותיהם. הוא מוכן לעשות פשרות. אהרון הוא איש השלום. ועבור השלום, יש לעשות פשרות ולהתחשב במציאות ולא רק באידיאל!. לכן, אהרון זקוק למשה (כמו שמשה זקוק לאהרון) כדי שימתנו כל אחד את השני!

אהרון איננו רוצה שהירח יהפוך לשמש! לפחות לא עכשיו! הוא יודע שאכילת השעיר של ראש חודש ביום הראשון של חנוכת המשכן פירושו שהאדם מוכן להיות שמש ולא ירח! והוא יודע שהזמן לא הגיע לזה. (בסוף ההיסטוריה אכן היה "אור הירח כאור החמה" כמאמר הנביא).

בנוסף לזה, אהרון איבד באותו יום את שני בניו. נדב ואביהו מתו בדיוק בגלל חטא דומה לזה שהופך את האדם לקרוב מאוד לאלוהים! אהרון נכבה עוד יותר מכל אדם אחר מהקרבה היתרה והאידיאלית הזאת!

 

אהרון ומשה

אהרון הסביר את טעותו למשה. משה קיבל זאת ופרסם את טעותו לעם. למה? כי ההבנה והקבלה של תורת אהרון ברגע זה על ידי משה היא יכולה להתבטא בהכנעה של אדם שטעה! זה בדיוק מוסר ההשכל של כל העניין: האדם הוא ירח ולא שמש!

 

למה אכילת הקרבן היה הופך הירח לשמש?

הרי כל קרבן שעיר החטאת של ראש חודש, יאכל על ידי הכהנים בכל ראש חודש. למה דווקא בקרבן הזה, הראשון, זה היה הופך הירח לשמש?

הרמ"י איננו מפרש זאת הוא רק מביא את הקביעה של האר"י ז"ל. אני אנסה להבין זאת כך: ביום הראשון של חנוכת המשכן, יש מציאות חדשה . תיקון מיעוט הלבנה באותו יום , הוא אפשרי.

אבל, אחרי חודש שהמשכן כבר בתפקוד. אחרי שלוקחים בחשבון שהעולם לא השתנה עד כדי כך! ניתן להיכנס לתוך מערכת של תיקון איתי יותר ולא מהפכני. קרבן ראש חודש שיאכל בכל ראש חודש אחר (חוץ מה1 בניסן ההוא) יבטא הרצון של האדם לתקן את חולשותיו ולפעול "לקראת" תיקון הירח בהדרגה במשך כל ההיסטוריה.

תיקון הירח לשמש, הוא "אידיאל" שאליו יש לשאוף אבל רק לשאוף אליו ולא ליפול באשליה שאנו כבר הפכנו מבני אדם למלאכים! זו לא מטרת עולם הזה!

 

  1. "חטא" נדב ואביהו

בעצם הם לא "חטאו"! הם רק נשרפו מההתלהבות שלהם להתקרב יותר מדי אל ה'. הבעיה היא שמטרת בריאת האדם היא לא מיתת האדם ושריפתו מאור הבורא! אלא הישארותו בחיים, בתור בן אדם רגיל, עם שאיפה להתקרב אל האור האלוהי, אבל ביראה ובמידה מסוימת. עם כללים ברורים ולא בהתאבדות לשם התקרבות (אשר לא- ציווה ה')! התורה מספרת לנו סיפורם כדי ללמד אותנו את מידת הקרבה הראויה אל ה', במיוחד ביום שבונים בית וכלים שאמורים "לקרב" את האדם לבורא, יש מאוד להיזהר ולא להתקרב עד כדי כך שמאבדים את צורת האדם או את החיים עצמם!

 

 

 

  1. מאכלות אסורים

 

א-סימני העופות הטהורים:

בגמרא בחולין סה'. יש קריטריונים שנותנים החכמים אפילו אם הם לא מובאים בתורה לפי המי השילוח הסימנים האלה מרמזים על השפעת המאכל הכשר על נפש האדם:

  1. אינו דורס:
    • הדורס אוכל מייד כשטורף ואינו ממתין עד שהטרף מת. זה מורה על כעס, פזיזות, ההיפך מישוב הדעת וביטחון .
    • הדורס גם אוחז ברגליו את הנטרף וזה גם מורה על חוסר ביטחון בה'. הוא מפחד שה' יקח ממנו בחזרה את הטוב שנתן לו! ועל האדם הישראלי להתרחק מהכעס וצריך שיהיה לו ביטחון בה'.
  2. יש לו זפק:
    • הוא יכול להתמלא בדברי תורה, אפילו אם הוא לא מעקל הכל מייד, יוכל ליהנות ממנו יותר מאוחר!
  3. קורקבנו נקלף:
    • יקרת התלמיד חכם מכוסה. במיוחד בעולם הזה. מושב פעולת העיקול של הדברים, מקום החכמה של האדם שמעקל את הנלמד, מוסתר, ולא מתפרסם לעין כל מיד. הכיסוי הזה נרמז על ידי כיסוי הקורקבן.
    • פעולת הגריסה של הקורקבן, הטחינה של הדברים, צריך שיהיה נפרד משאר האברים החיוניים. לא הכל צריך לגרוס, לנתח, להמיס בחומצה! פעולת הקורקבן חייבת להיות מובדלת משאר אברי הגוף החיוניים ולא לגרוס הכל!
  4. אצבע יתרה:
    • מורה על ישוב הדעת:כי בעזרת האצבע, הוא יכול להפסיק את מרוצתו , לעצור, אולי לחזור אחורה, אולי רק לחשוב. המעצור הזה מאפשר לו לא לרוץ בעניים עצומות לכיוון מסויים, ומעניק לו אמצעי ליישוב דעתו.

ב- סימני שרץ העוף:

התורה מפרשת את הסימן העיקרי: כדי שיהיה כשר הוא צריך להיות בעל כרעיים לנתר(לקפוץ) על הארץ: האדם הישראלי צריך שידע לא להיות שקוע במידה מסוימת ללא יכולת לצאת ממנה! הוא צריך להיות בעל יכולת לקפוץ ממצב מסויים למצב אחר, אפילו הפוך ממנו, במידת הצורך.

למשל, קנאי, כמו פנחס, היה צריך להיות בעל כוח אלימות ו"שנאה" רגעית כלפי זמרי וכזבי, כדי שיהיה לו הכוח למעשה שלו. אבל, מייד אחר כך, צריך הוא לקפוץ, לנתר, לצאת מייד מההרגשה הזו ולא לכעוס יותר, לא לשנוא יותר, לא להיות אלים יותר, לחזור למצב של שלום אמיתי . וזה קשה מאוד, אבל זו יכולת הנתירה הנדרשת. ("לנתור" עם "ת" זה בעצם גם  לא "לנטור" עם "ט"!!) כך למשל גם כן השנאה המותרת כלפי מי שחייבים להוכיח אותו: אך ורק בקשר לדבר הספציפי שעלינו להוכיח יש לצבור כוח שנאה כלפיו. אבל מייד אחר כך, ומחוץ לדבר הזה , אסור לשנוא!!

וכן בכל מידה ומידה, רעיון, הרגשה, קונספציה, אסור שהאדם הישראלי יהיה שבוי באחת מהם ללא יכולת לנתור, לקפוץ החוצה למשהו אחר אם צריך!

 

ג—סימני בהמה טהורה

  1. מעלה גרה:

אינו חוטף הטוב ותמיד הוא מוכן להחזירו. וכשמקבלו הוא עושה זאת בניחותא, בישוב הדעת.

  1. מפריס פרסה:

אינו קופץ ידיו לאחוז מה שקיבל. נשאר חלל בין האצבעות כשהוא סוגר את ידו, ומשאיר אפשרות למה שלא שייך לו לצאת החוצה! וזה מורה שיש לו ביטחון בה' ולא מפחד לאבד הדבר שבידיו.

 

 

ד- הגמל  הארנבת השפן

שלושתם מעלה גרה אך אינם מפריסי פרסה. אבל התורה משתמשת בשלושה זמנים שונים בינתיים הפועל "להפריס" : הווה, עבר ועתיד.

 

  1. הגמל: "ופרסה איננו מפריס" (בהווה)

הגמל הוא סמל המהירות.

  • אם יש בו היוד של ה"גימל" אז הוא גומל חסדים, הוא עוקב את האות "דלת" (=דלית ליה מגרמיה כלום). הרגל של ה"גימל" פונה אל הדלים, רוצה לתת לדל. וזה מידה מצוינת.
  • אבל אם אין לו את האות יוד, הוא גמל, מהיר ולא שם לב לצרות בני האדם שעל ידו! וזו מידה רעה
  1. השפן: "ופרסה לא יפריס" (בעתיד)

השפן נראה בעל יישוב הדעת וענווה. אבל , באמת הוא לא כזה! כמו שלפעמים אנשים עושים מעשים שנראים מאוד ראויים, אבל מתברר אחר זמן שבאמת הם עשו זאת בכוונות פסולות והם לא טובים כמו שנראה לכתחילה. למשל, בירידת המן, אנשים לקטו הרבה מן כי הם טענו שהם מרגישים בעצמם שהם לא ראויים, אין להם מספיק זכויות כדי לתלות בירידת המן ממחרת. הם נראים מאוד ענווים. אבל בעצם, הם רק חסרי ביטחון ואין להם לעשות עצמם כאילו הם פחות מכלל הציבור כי זו התחזות, כמו השפן! ולכן כתוב לגבם "וירם תולעים ויבאש" כי תולעת היא באמת ענווה. אבל ענוותנותם הבאישה!

לכן כתוב בו לשון עתיד: עכשיו הוא נראה בסדר אבל עוד מעט יתברר שאיננו כך!

3 . הארנבת: "ופרסה לא הפריסה "(בעבר)

הארנבת היא סמל ה"עזות פנים". שאפילו שרואה אדם שאין בשורשו כלום, הוא חוצפן ודורש יותר מכפי שמגיע לו. כמו שנראה אצל בלעם שאף שה' אמר לו לא ללכת, הוא הלך בכל זאת כי הרגיש שכן הוא יוכל לנצח את ה' וכן יוכל להצליח במשימתו לקלל את ישראל. וזה מורה על זה שיש פגם בשורשו ולכן הוא מצליח. לכן כתוב בלשון עבר: הפגם בא משורשו כבר!

שמיני שם

16-04-09

מישל בן שושן

 

שמיני שם

 

 

וידום אהרון (קסב)

ומה היה יכול לאמר ולא אמר?

אהרון היה יכול לטעון: הרי ה' צווה לנו "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" זאת אומרת, שיש מושג כזה "שמיני" שהוא מעל לטבע של שבעת ימי בראשית. שהכל מתוקן בו.

והיה אהרון יכול לחשוב שהגיע העת הזו של ה"יום השמיני"! ובו אין סכנה יותר שהאדם יטעה בעבודת ה'. שבו האדם יכול לתת דרור לאהבה שלו כלפי הבורא. וכמו שסברו בניו, יכולים להתקרב אל ה' כאוות נפשנו ובדרך שרואים לנכון, אפילו מעבר ל"ציווי" היבש. כי הנה הגיע היום המיוחל , יום השמיני!

אבל לא, מסתבר שעדיין לא הגענו אל המנוחה ולא הנחלה! עדיין חייבים להישאר תחת מסגרת הציווי והיראה.

 

 

לע"ד: בקשר למיתת נדב ואביהו

ובכל זאת, האם אין מקום להתפרצות האהבה וההתלהבות?

הרי עת לעשות לה' הפרו תורתך!

כמו אליהו בהר הכרמל שהלך נגד ההלכה הפסוקה של איסור הבמות

כמו בנות צלפחד שהצליחו לשנות את ההלכה של חלוקת הנחלות

כמו פנחס שלקח לידיו את החוק מול משה שלא הגיב.

כמו האנשים טמאי האדם שהצליחו לקבוע פסח שני.

..כולם מצאו חן בעיני ה' ואפילו מעשה זכה לשבחים.

 

ובכל זאת יש מצד שני הרבה יוזמות שנכשלו ואף מחולליהם קבלו עליהם עונשים. כמו המקושש עצים, כמו נדב ואביהו כמו זמרי שחשב שכזבי היא אכן בן זווגו,…

 

יש קריטריונים לכתחילה לדעת מתי יש להפר ההלכה להוראת שעה. כמו:

היעדרות כל נגיעה בדבר. (אסור שההחלטה תבוא משיקולים של נוחות אישית)  אבל אין הקריטריונים מספיקים לתת לאדם את ה"ביטחון" המלא שהחלטתו היא אכן עומדת בקנה אחד עם רצון הבורא. והוא צריך לקחת אחריות על עצמו!!

 

פעם, היה אפשר להגיד: תשאל את הרב שלך! זה היה פותר את האדם מלקחת אחריות. אבל , הרב עצמו, מי ינחה אותו?. הוא חייב לקבל אחריות כבדה עוד יותר על עצמו כי הוא מחליט עבור האחרים! ואנו יודעים שהרבה רבנים לקחו החלטות שגויות בדיעבד! לסרב לעזוב את החיים בשטטל בפולניה ולעלות לארץ ישראל לפני השואה , זו היתה , לכל הדיעות טעות מכרעת. אפילו אם הטענה הייתה:" אסור ביטול ורה" או "עדיין לא הגיעה זמן הגאולה.." הרי כולם נכחדו בשואה!

 

היום, זה , ברוך השם עוד יותר אקוטי: יש כל מיני רבנים שמחליטים החלטות בכל הכיוונים האפשריים. כל רב הוא רב. אבל ישנם שטוענים שאסור להשתתף בבחירות במדינת ישראל, ישנם שאפילו מתחברים לאויבי ישראל כמו הנטורי קרטה. ישנם רבנים שאומרים שמצווה לבחור בבחירות

יש רבני שאוסרים לבחורים לעבוד או להתגייס לצבא.

וישנם רבנים שטוענים שזו המצווה הנעלה ביותר.

וכן בכל תחום חשוב או פחות חשוב, בחירת הרב היא כמו קבלת החלטה עצמה. כי יודעים מראש איזה רב יכשיר או יאסור דבר מסויים ומי יעשה את ההיפך.

היום, אי אפשר יותר להיחבא מאחורי ה"עשה לך רב". האדם עצמו חייב לקבל עליו אחריות. להתייעץ, עם כל הרבנים שירצה , אבל, כמו ההחלטה להתחתן עם פלונית או לא תלויה אך ורק בו, כך כל שאר ההחלטות חייבות להיות בהכרעת האדם עצמו. ואי אפשר לפרוק מעצמו אחריות זו.

 

דורי דורות של חכמים חונכו וחינכו על ברכי סיפור נדב ואביהו , וגרמו להפחדת תלמידיהם לבצע שום חידוש או התלהבות יתרה במעשיהם. המסורת," מה שהיה הוא שיהיה", היה החוק,וזה תאם את המצב המעורער של היות עם ישראל בגלות בסכנת הכחדה פיזית ורוחנית.

 

אבל היום, עת החידוש הגיע. בין שזה נעים לנו, בין שזה קשה לנו: ההכרעות נמצאות על פתח כל אחד ואחד.

וכמו שהיה צריך להנמיך את גובה ההתלהבות אז

יש, לעניות דעתי להגביר את העבודה מתוך אהבה והתלהבות ולעמול למען חידוש ההבנה של רצון ה' לאור ההתפתחויות ההיסטוריות והגאולה המתרחשת מול ענינו.

 

מה יותר חשוב שבע או שמונה?(קנו)

לכתחילה, המספר "שבע" מסמל עולם הטבע וה"שמונה" את עולם שמעל לטבע. נראה שהשמונה עולה על השבע. אם כן יש כמה תמיהות:

למה הקרבנות שהוקרבו בשבעת ימי המילואים היו קודשי קדשים והצריכו אכילה בתוך חצר אוהל מועד, בעוד שהקרבנות שהוקרבו ביום השמיני היו רק קדשים קלים ולא הוצרכו אכילה בחצר אוהל מועד!

אם המצה היא אוכל מעולה שמרפא את הנפש, למה שלא נאכל מצות כל השנה?

בעצם, האם עולם היותר טוב הוא העולם העדיף?

מסתבר שלא!

כמו שאין לקחת אנטיביוטיקה כל יום, כך אין מקום לרפא את הנפש כל יום עם מצות!

המצב הבריא והרצוי הוא עולם הטבע.

אין לצפות שהאדם יחיה ללא יצר הרע, ללא תאוות, ללא גוף, ללא התלבטויות, ללא בעיות. ההיפך הוא הנכון. מטרת יצירת האדם באשר הוא אדם הוא לחיות כמו בני אדם ולא כמלאכים. לחיות בעולם הטבע.

 

במידה וטיפול תקלה חמורה, שהאדם יצטרך עזרה , אז יש כל מיני דרכים לתקן, לרפא, לרענן. שיישאף אוויר יותר צח, שיבוא להתרענן בבית המקדש מידי פעם. אבל לא כל יום ולא בקודש הקודשים!

 

לכן, לשבעת ימי המילואים  יש ערך עוד יותר גדול מהיום השמיני!!

 

 

וירא העם וירונו(קנט)

 

למה העם התפעל כל כך מירידת אש מן השמיים? הרי הם היו רגילים לראות עמוד אש ועמוד ענן כל הזמן! אלא, שעמודי האש והענן היו בזכות משה ואהרון, היו בהחלטת הקדוש ברוך הוא ללא התעוררות כל שהיא מלמטה. האש שירדה על המזבח ביום השמיני, היא האישור שעבודתם היא נכונה, התקבלה ושחטא העגל נסלח לגמרי

 

 

 

 

 

בני אהרון  הנותרים(קסג)

 

למה אלעזר ואיתמר נקראים "בניו הנותרים" , כאילו הם היו גם כן חייבי מיתה וניצלו, ונשאר על ראשם עננה, פסק דין על תנאי!?

אלה שאכן הם היו ראויים למיתה רק שענוותנותם הצילה אותם! העובדה שהרגישו בעצמם "נותרים", הצילה אותם מכליה!

הם היו במעלה של "אפשרות לקבל על עצמם רצון ה' באהבה וללא עוררין" וכאלה הם נקראו "נותרים" הם מוכנים להיות נותרים ולכן הם באמת נותרו חיים!

 

 

 

 

שמיני נה

בע"ה חי אדר ב התשע"ד

מישל בן שושן

 

שמיני נה

 

 

למה "מחשבה" נחשבת למעשה בבית המקדש?

יש מצווה ברורה בתורה: מצוות הפיגול: אם אדם מביא קרבן לבית המקדש ועושה הכל כמו שצריך. הבהמה טהורה ומתאימה והכל בסדר גמור, אבל יש לו מחשבה לא מתאימה, אז הקרבן נחשב ל"פיגול", כלומר הכל נפסל!! זה דבר מאוד ייחודי לבית המקדש. דבר כזה איננו קורה בחוץ. ההלכה מטפלת במעשים. ואם המעשה נכון, לא שמים לב למחשבות שמלוות את המעשה.אם כן למה זה שונה במקדש?

הפסוק השני בפרשה שלנו נראה די תמים:

"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'"

לכאורה מדובר על הקרבנות שבני ישראל היו צריכים להביא ביום הראשון של חנוכת המשכן כדי לחנך אותו וכדי ש"כבוד ה'" ייראה. אבל המדרש  קובע שהמילים "זה הדבר" אינם מצביעים על הקרבנות האלה שצריכים להביא אלא על "היצר הרע"! כלומר מה שיש לעשות זה לבוא עם כוונות נכונות.

(הטיעון של המדרש פשוט: "זה הדבר" עוסק תמיד בדברים נצחיים, נכונים לכל דור ולא לדבר זמני. הקרבנות של חנוכת המשכן הם זמניים, לכן יש לחפש משהוא שהוא לא זמני אלא קבוע, וזה המצווה לבוא עם מחשבות טהורות)

ועבור העבודה המיוחדת הזאת, של מחשבות טובות, הפסוק משתמש בפועל "תעשו"! אבל אין כאן מעשה! יש רק מחשבות!

כאן בא הנאות הדשא להסביר עיקרון:

  • בעולם החול, המעשה הוא אכן המעשה האובייקטיבי
  • בעולם השבת, "דיבור" יכול להיחשב למעשה (ולכן מצוות ה"זכור את יום השבת" מתקיימת על ידי הקידוש- רק על ידי דיבור, אני יכול להפוך חול לקודש ולקיים את המצווה העיקרית של השבת- אמנם, זה קשה, ולכן השלימה מצוות "שמור" עם איסורי ל"ט המלאכות כדי לעזור להכניס אותנו לאווירה המיוחדת הזו שבה הדיבור נחשב למעשה, כמו בבריאה)
  • במקדש, המחשבה נחשבת ל"מעשה"

כלומר, שככל שהאדם מתעלה ברוחניות, ובמקומות מסוימים ובזמנים מסוימים, דיבורו או מחשבתו קובעים, כמו שבעולם הרגיל, מעשיו קובעים.

זה קשה לנו להבין זאת אבל כנראה שהמציאות במקדש היתה כזה שאפילו מחשבותיו של האדם קבעו עבורו! אנו רגילים, בעולם שלנו שרק הדיבורים או המעשים שלנו נלקחים בחשבון לגבי הזולת, החברה, בית המשפט. כאן, זו מציאות מאוד מיוחדת שבה המחשבה (בלי דיבור ובלי מעשה) היא כבר "מעשה" ויכולה לפסול קרבן . אם כן, גם במישור החיובי, העיקר במקדש הוא המחשבות הטובות, הקרבה עם האלוהים דרך המחשבה והכוונות! דבר שמנסים לשחזר בתפילות!

 

 

החזיר

יש ארבע בהמות אסורות למאכל . שלושה (הגמל, הארנבת והשפן) בגלל שיש להם סימן חיצוני טמא ואחד (החזיר) כי יש לו סימן פנימי טמא. אכן, החזיר אינו מעלה גרה (אחד משני הסימנים הדרושים להכשרת בהמה למאכל) אבל הוא מפריס פרסה, דבר שנראה חיצונית.

כלומר, החזיר נראה , מבחוץ, כשר לגמרי!

כדי לשים לב לטומאתו יש להכיר את הפנימיות שלו!

החכמים עשו הקבלה בין ארבעת הבהמות האסורות האלה לארבעת הגלויות שעבור ישראל במשך ההיסטוריה.

גלות אדם, מקבילה לחזיר. היא הכי קשה מכולן כי היא כוללת את כולן ויש להעוד דבר מיוחד שעושה אותה כל כל קשה וארוכה:

  • בכל הגלויות הראשונות, תמיד היה אפשר להצביע על הגוי הרשע שבא להרוג או להגלות אותנו. היה ברור מי הוא יהודי ומי שונא אותו. היה אפשר להצביע על מנהיג הגלות ולהאשים אותו בגלות שלנו. אם זה נבוכדנצר או כל רשע אחר.
  • אבל בגלות אדום קורה דבר מיוחד: קשה להצביע, בהתחלה, על הגוי כרשע. היהודים מתבוללים בתוך עם מסויים (וכל העמים עוברים כך אחד אחד) ואחר כך היהודים מרגישים עצמם כאילו הם חלק אינטגראלי מהעם הזה. הם יותר גרמנים מגרמני, יותר צרפתי מצרפתי, יותר אמריקאים מאמריקאי.

ופתאום, המאורעות מחייבים אותם להרגיש את ההיפך! העם שבו הם הרגישו כל כך נוח והזדהות מלאה, הופך פניו נגדם ודוחה אותם. בנוסף לכאב ולטרגדיות שמלוות את הדחייה הזו (פוגרומים, אינקוויזיציה, שואה..), היהודים נאלצים להבין מה קרה! איפה נמצא הדבר הפנימי הזה שהם פספסו ושהפריד בניהם לבין שכניהם במשך עשרות שנים של אחווה?

כמו שני תאומים שי למצוא את השונה בניהם

כמו שני דברים דבוקים אחד לשני שי להפריד בניהם

זו הבעיה והקושי הגדול ביותר שחייבים לעבור ישראל בגלות אדום!

שיהודי גרמני ירגיש שהוא לא גרמני(מה שקרה למשל בשואה)!

שיהודי אמריקאי, ירגיש שהוא לא רק אמריקאי! (זה עדיין לא קרה אבל זה נראה לי יכאב להם מאוד)

 

לכן, גלות אדום היא גלות עשיו. עשיו היה אחיו התאום של יעקב!

העבודה של הרגשת ההפרדה בין יעקב ועשיו היא לא פשוטה! היא אכן התבצעה על ידי יעקב ועשיו עצמם אבל על זרעם להרגיש זאת בהיסטוריית גלות אדום

 

למה זה חשוב כל כך עד כדי ייסורים ואורך בלתי נסבל של ההיסטוריה?

 

כי להבין את מה שמפריד ביני לבין השונה, זה פשוט. וזה קרא די מהר על ידי שלושת הגלויות הראשונות.

אבל הכי קשה זה להרגיש מה היא הנקודה הפנימית, העמוקה ביותר בזהות שלנו. הנקודה הפנימית הזאת, אנו מרגישים אותה רק אחרי שצריכים להיפרד מהדומה מאוד.

הבבלי, היווני, הפרסי, היו שונים מהיהודים. גלינו זאת די בקלות, אחרי עשרות שנים . אלה היו חלקים חיצוניים של הזהות היהודית שהתגלו די מהר.

אבל להרגיש מה הנקודה הפנימית שמפרידה בינינו ובין עשיו , האח התאום, הרבה יותר קשה וארוך.כי לומדים, על בשרנו, מה באמת היא הנקודה הפנימית שיש בנו ושלא נראתה לכתחילה מבחוץ בגלויות הראשונות.

 

איסור אכילת החזיר , מצריך אותנו להכיר בהבדל המהותי הזה ובנקודה הפנימית העמוקה כל כך של הזהות היהודית!

שמיני לעד

19-04-09

מישל בן שושן

 

שמיני לעד2

 

כל מצב חדש מזמין טעויות מצד בני האדם. לחפש ביטחון שלא יחולו טעויות זה לא להתמודד עם המצב החדש! הטעות היא הכרח המציאות בחיים ובמיוחד בעולם החידוש. האם בגלל זה לא נחדש? לא ולא!. נכון שיש להתכונן כראוי, לעבוד בשיקול דעת, לא להתלהב יותר מדי. אבל לפעול כבת היענה ולטמון ראשנו בחול ונאמר שאין חידוש, אין מצב חדש זה חוסר אחריות ועבירה על המסורת עצמה!!

 

בפרשה שלנו, נוצר מצב חדש לגמרי: חנוכת המשכן. מצב חדש זה מוליד שני סוגי טעויות:

  1. טעויות בגלל הגזמה ביוזמות והתלהבות יתירה, כמו מות נדב ואביהו.
  2. אבל מצד שני, יש גם טעות בגלל חוסר רגישות והצמדה יתירה לחוקים הישנים כמו שרואים עם שעיר החטאת שנשרף: אפילו משה טועה ומודה בטעותו!

 

 

 

פרשת שעיר החטאת

 

  • היו באותו יום שלושה שעירי חטאת:
  1. אחד של חנוכת המשכן שמו שצווה בהתחלת הפרשה
  2. אחד של קורבן הנשיא הראשון נחשון בין עמינדב
  3. ואחד של מוסף ראש חודש כי זה היה 1 בניסן.

 

    • שעיר של ראש חודש צריך להיות נאכל על ידי הכהנים כדי שישראל יתכפרו. אבל הוא לא נאכל על ידי הכהנים , במכוון , ולהיפך, שרפו אותו לגמרי כאילו הוא היה עולה. משה רואה זאת וכועס מאוד. לא לפני שהוא מנסה להבין היטב מה קרה: "דרש-דרש" משה.

 

  • מעניין לשים לב, ששני המילים האלה :"דרש דרש" נמצאים בדיוק באמצע כל התורה. אם סופרים את כל המילים של כל התורה, האמצע נמצא בדיוק בין שתי הדרישות האלה! "דרש" מכאן ו"דרש" מכאן. רש"י נותן טעם לשני המילים: משה שאל למה הם לא אכלו וגם שאל למה שרפו כי הרי אפילו אם לא אכלו בגלל שהם אוננים (מות אחיהם נדב ואביהו באותו יום), הרי שיש אפשרות לא לשרוף , אלה לחכות עד לערב שיקברו נדב ואביהו ואז לאכול את השעיר!

 

  • יש לשים לב גם כן שמדובר בשעיר של ראש חודש. והסיבה להקרבתו, לפי המדרשים היא שה' ביקש מישראל שיביאו "עבורו" כפרה על זה שהוא מיעט את הלבנה בבריאת העולם! המי השילוח טוען שזה סמל לכל הטעויות, החולשות, הספיקות, הדברים הלא מושלמים שקיימים בבריאה, וגם באדם!. כאילו ה' יודע שהבריאה מכילה חסרונות. הם נעשו בכוונה תחילה. יש גם חסרים בבריאת האדם עצמו. אבל זו כוונת הבורא , שהאדם לא יהיה מלאך! ה' מבקש שהאדם יהיה מודע לזה, ושיהיה שותף עם הבורא בהחלתה הזו. שיקבל חלק מהאחריות על חוסר העולם וחוסר האדם כבריאה! זה הוא סמל שעיר ראש חודש.

 

 

אני טוען, שהחוסר הזה בבריאה , כולל הספק הקיים בכל חידוש! זה כולל האפשרות לטעות במעשה חדש, בהתמודדות עם כל מצב חדש.

ודווקא בראש חודש, ביב אז הזדמנות להתחדש, ה' מבקש מאיתנו לקבל על עצמנו את הדאגה לספקות האלה ולטעויות הבלתי נמנעות האלה.

לא כדי שנמנע מחידושים ומטעויות אלה להיפך , כדי שנדע שזה חלק מהחידוש כי זה חלק מהבריאה!

 

  • והחידושים האלה, נופלים ב"חור" שקיים באמצע התורה!

בין שתי ה"דרש" , בין הדרישות המלומדות של משה רבינו! כי אין שום הוראה שיכולה להבטיח שהחידוש  נכון, יצליח, יקלע לאמת.

חייבים לקחת סיכון!!

 

ומי הוא זה שנמצא שם, במקום של החידוש הגמור, שיכול ללכת נגד ההלכה הפסוקה? רק מי שנמצא במצב נפשי מיוחד, בתוך עין הסערה, כמו שאהרון נמצא בו כרגע:

אהרון נמצא כבר במצב נפשי של מיתת בניו:

אכילת השעיר פירושו: הטעות היא אחריות האדם.עליו להתכפר!

אי אכילת השעיר פירושה= זה תלוי בה' הרבה יותר מאשר בנו! זו בעיית הבורא!! אין לנו לקחת על עצמנו, בנוסף למיתת הילדים , גם את האחריות הענקית של מיעוט הלבנה, של תוצאות הספקות של החידושים, יותר ממה כבר קבלתי על עצמי במיתת בני!!!

 

ומשה מבין זאת ומודה!

אהרון צדק!

אהרון יזם, חידש, לקח סיכון וצדק

בניו יזמו אבל הם לא צדקו!

 

אנו חיים תקופה נפלאה של חידוש עצום: החזרה לארצנו

יש חרדים שחרדים לחדש, ליזום, להסתכל במציאות  וממשיכים להתלבש , לאכול, להתנהג, ללמוד, כמו לפני 200שנה. ועוד יותר גרוע! הם יוצרים מצבים מיוחדים שמאפשר להם להתנתק עוד יותר משוק החיים הרגילים מאשר אבותיהם לפני 200 שנה בגלות!

הם נכוו מסיפור בני אהרון

אבל יש עוד סיפור בפרשה, סיפורו של אהרון ועשיר ראש חודש!

מצווה לעניות דעתי היום לא לברוח מאחריות ההיסטוריה

לא לפחד מהחידוש, מהיוזמה

רק כך נהיה נאמנים לתורה ולרצון הבורא!