19-04-09

וגם כג ניסן התשע"ג

מישל בן שושן

 

שמיני מי

 

1. המחלוקת בין משה לאהרון

 

• מה הבעיה?

ביום השמיני היו צריכים להקריב שלושה "שעירים לחטאת":

1. שעיר של נחשון בן עמינדב (חד פעמי, כקרבן הנשיאים)
2. שעיר חטאת העם (חד פעמי עבור חנוכת המשכן)
3. שעיר חטאת של ראש חודש (קרבן שימשיכו להקריב בכל ראש חודש)

הכהנים אכלו את שני הראשונים ושרפו את השלישי.

משה מאוד כעס עליהם על זה שהם שרפו את השעיר ולא אכלו אותו. אבל, אחרי שאהרון הסביר את עמדתו למשה, משה הבין את טעותו ופרסם לכל העם שאהרון צדק בזה שהוא שרף את הקרבן ולא אכל אותו. מה משמעות המחלוקת הזאת?

 

• קרבן שעיר של ראש חודש:

קרבן זה בא "כדי לכפר על זה שהקדוש ברוך הוא מיעט את הירח בבריאת העולם"! כלומר, על עם ישראל לזכור בכל ראש חודש, שכל הייתרון שלהם על פני המלאכים, הוא בזה שהם "לא מושלמים". כמו הירח, שיש בו צל , ומצבים משתנים. הירח איננו יוצר אור אלה מעביר את האור שהוא מקבל. יש להכיר בזה שאנו, בני האדם לא "מייצרים" הרבה דברים יש מאין אלא רק "מעבירים". אבל ההעברה הזאת, נעשית על ידי תוספות אישיות! עם אפשרויות לטעות, לחדש,לפעמים  לפספס אבל לפעמים  גם להאיר מאוד! כמו הירח, האדם הוא "אנושי" והאנושיות הזאת היא בעלת חולשה גדולה אבל גם פוטנציאל יצירתי ואישי מאוד ייחודי בבריאה!

כשהבורא "מיעט את הירח, הוא בעצם אפשר לאדם להיות בעל בחירה! כי הוא נתן לו אפשרות לטעות, ולהיות פגיע, ולהיות בספק. זה רצונו של הבורא. קרבן ראש חודש דורש מעם ישראל לזכור שכל כוח החידוש והשליטה בקידוש הזמן שלהם תלוי בעצם ב"חולשה" חשובה! הם לא "שמש". הלוח העביר מתבסס בעיקרו על הירח!

 

• תורת משה

עבור משה, האדם צריך להיות אידיאלי. הוא מסתכל על העולם ב"אספקלריא מאירה". הוא, במובן מסויים, קרוב יותר לבחינת השמש. נזכור שקשה היה למשה להמשיך במערכת יחסים של אישות. התורה לא מספרת על המשך דרכו על ידי בניו למשל. הוא איש האלוהים. הוא פחות קרוב לבני האדם מאשר לאלוהים!!

עבור משה, טוב היה לאכול את קרבן ראש חודש . זה היה , לפי הארי ז"ל, מכפר מיד על מיעוט הירח! זה היה הופך מיד את הירח לשמש! באופן אידיאלי זה נהדר אבל זה לא לוקח בחשבון את מצבו הבלתי מושלם של בני האדם!!

 

• תורת אהרון

הוא , בניגוד למשה, הרבה יותר קרוב לבני האדם. לחולשותיהם. הוא מוכן לעשות פשרות. אהרון הוא איש השלום. ועבור השלום, יש לעשות פשרות ולהתחשב במציאות ולא רק באידיאל!. לכן, אהרון זקוק למשה (כמו שמשה זקוק לאהרון) כדי שימתנו כל אחד את השני!

אהרון איננו רוצה שהירח יהפוך לשמש! לפחות לא עכשיו! הוא יודע שאכילת השעיר של ראש חודש ביום הראשון של חנוכת המשכן פירושו שהאדם מוכן להיות שמש ולא ירח! והוא יודע שהזמן לא הגיע לזה. (בסוף ההיסטוריה אכן היה "אור הירח כאור החמה" כמאמר הנביא).

בנוסף לזה, אהרון איבד באותו יום את שני בניו. נדב ואביהו מתו בדיוק בגלל חטא דומה לזה שהופך את האדם לקרוב מאוד לאלוהים! אהרון נכבה עוד יותר מכל אדם אחר מהקרבה היתרה והאידיאלית הזאת!

 

אהרון ומשה

אהרון הסביר את טעותו למשה. משה קיבל זאת ופרסם את טעותו לעם. למה? כי ההבנה והקבלה של תורת אהרון ברגע זה על ידי משה היא יכולה להתבטא בהכנעה של אדם שטעה! זה בדיוק מוסר ההשכל של כל העניין: האדם הוא ירח ולא שמש!

 

למה אכילת הקרבן היה הופך הירח לשמש?

הרי כל קרבן שעיר החטאת של ראש חודש, יאכל על ידי הכהנים בכל ראש חודש. למה דווקא בקרבן הזה, הראשון, זה היה הופך הירח לשמש?

הרמ"י איננו מפרש זאת הוא רק מביא את הקביעה של האר"י ז"ל. אני אנסה להבין זאת כך: ביום הראשון של חנוכת המשכן, יש מציאות חדשה . תיקון מיעוט הלבנה באותו יום , הוא אפשרי.

אבל, אחרי חודש שהמשכן כבר בתפקוד. אחרי שלוקחים בחשבון שהעולם לא השתנה עד כדי כך! ניתן להיכנס לתוך מערכת של תיקון איתי יותר ולא מהפכני. קרבן ראש חודש שיאכל בכל ראש חודש אחר (חוץ מה1 בניסן ההוא) יבטא הרצון של האדם לתקן את חולשותיו ולפעול "לקראת" תיקון הירח בהדרגה במשך כל ההיסטוריה.

תיקון הירח לשמש, הוא "אידיאל" שאליו יש לשאוף אבל רק לשאוף אליו ולא ליפול באשליה שאנו כבר הפכנו מבני אדם למלאכים! זו לא מטרת עולם הזה!

 

2. "חטא" נדב ואביהו

בעצם הם לא "חטאו"! הם רק נשרפו מההתלהבות שלהם להתקרב יותר מדי אל ה'. הבעיה היא שמטרת בריאת האדם היא לא מיתת האדם ושריפתו מאור הבורא! אלא הישארותו בחיים, בתור בן אדם רגיל, עם שאיפה להתקרב אל האור האלוהי, אבל ביראה ובמידה מסוימת. עם כללים ברורים ולא בהתאבדות לשם התקרבות (אשר לא- ציווה ה')! התורה מספרת לנו סיפורם כדי ללמד אותנו את מידת הקרבה הראויה אל ה', במיוחד ביום שבונים בית וכלים שאמורים "לקרב" את האדם לבורא, יש מאוד להיזהר ולא להתקרב עד כדי כך שמאבדים את צורת האדם או את החיים עצמם!

 

 

 

3. מאכלות אסורים

 

א-סימני העופות הטהורים:

בגמרא בחולין סה'. יש קריטריונים שנותנים החכמים אפילו אם הם לא מובאים בתורה לפי המי השילוח הסימנים האלה מרמזים על השפעת המאכל הכשר על נפש האדם:

1. אינו דורס:
   • הדורס אוכל מייד כשטורף ואינו ממתין עד שהטרף מת. זה מורה על כעס, פזיזות, ההיפך מישוב הדעת וביטחון .
   • הדורס גם אוחז ברגליו את הנטרף וזה גם מורה על חוסר ביטחון בה'. הוא מפחד שה' יקח ממנו בחזרה את הטוב שנתן לו! ועל האדם הישראלי להתרחק מהכעס וצריך שיהיה לו ביטחון בה'.
2. יש לו זפק:
   • הוא יכול להתמלא בדברי תורה, אפילו אם הוא לא מעקל הכל מייד, יוכל ליהנות ממנו יותר מאוחר!
3. קורקבנו נקלף:
   • יקרת התלמיד חכם מכוסה. במיוחד בעולם הזה. מושב פעולת העיקול של הדברים, מקום החכמה של האדם שמעקל את הנלמד, מוסתר, ולא מתפרסם לעין כל מיד. הכיסוי הזה נרמז על ידי כיסוי הקורקבן.
   • פעולת הגריסה של הקורקבן, הטחינה של הדברים, צריך שיהיה נפרד משאר האברים החיוניים. לא הכל צריך לגרוס, לנתח, להמיס בחומצה! פעולת הקורקבן חייבת להיות מובדלת משאר אברי הגוף החיוניים ולא לגרוס הכל!
4. אצבע יתרה:
   • מורה על ישוב הדעת:כי בעזרת האצבע, הוא יכול להפסיק את מרוצתו , לעצור, אולי לחזור אחורה, אולי רק לחשוב. המעצור הזה מאפשר לו לא לרוץ בעניים עצומות לכיוון מסויים, ומעניק לו אמצעי ליישוב דעתו.

ב- סימני שרץ העוף:

התורה מפרשת את הסימן העיקרי: כדי שיהיה כשר הוא צריך להיות בעל כרעיים לנתר(לקפוץ) על הארץ: האדם הישראלי צריך שידע לא להיות שקוע במידה מסוימת ללא יכולת לצאת ממנה! הוא צריך להיות בעל יכולת לקפוץ ממצב מסויים למצב אחר, אפילו הפוך ממנו, במידת הצורך.

למשל, קנאי, כמו פנחס, היה צריך להיות בעל כוח אלימות ו"שנאה" רגעית כלפי זמרי וכזבי, כדי שיהיה לו הכוח למעשה שלו. אבל, מייד אחר כך, צריך הוא לקפוץ, לנתר, לצאת מייד מההרגשה הזו ולא לכעוס יותר, לא לשנוא יותר, לא להיות אלים יותר, לחזור למצב של שלום אמיתי . וזה קשה מאוד, אבל זו יכולת הנתירה הנדרשת. ("לנתור" עם "ת" זה בעצם גם  לא "לנטור" עם "ט"!!) כך למשל גם כן השנאה המותרת כלפי מי שחייבים להוכיח אותו: אך ורק בקשר לדבר הספציפי שעלינו להוכיח יש לצבור כוח שנאה כלפיו. אבל מייד אחר כך, ומחוץ לדבר הזה , אסור לשנוא!!

וכן בכל מידה ומידה, רעיון, הרגשה, קונספציה, אסור שהאדם הישראלי יהיה שבוי באחת מהם ללא יכולת לנתור, לקפוץ החוצה למשהו אחר אם צריך!

 

ג—סימני בהמה טהורה

1. מעלה גרה:

אינו חוטף הטוב ותמיד הוא מוכן להחזירו. וכשמקבלו הוא עושה זאת בניחותא, בישוב הדעת.

2. מפריס פרסה:

אינו קופץ ידיו לאחוז מה שקיבל. נשאר חלל בין האצבעות כשהוא סוגר את ידו, ומשאיר אפשרות למה שלא שייך לו לצאת החוצה! וזה מורה שיש לו ביטחון בה' ולא מפחד לאבד הדבר שבידיו.

 

 

ד- הגמל  הארנבת השפן

שלושתם מעלה גרה אך אינם מפריסי פרסה. אבל התורה משתמשת בשלושה זמנים שונים בינתיים הפועל "להפריס" : הווה, עבר ועתיד.

 

1. הגמל: "ופרסה איננו מפריס" (בהווה)

הגמל הוא סמל המהירות.

• אם יש בו היוד של ה"גימל" אז הוא גומל חסדים, הוא עוקב את האות "דלת" (=דלית ליה מגרמיה כלום). הרגל של ה"גימל" פונה אל הדלים, רוצה לתת לדל. וזה מידה מצוינת.
• אבל אם אין לו את האות יוד, הוא גמל, מהיר ולא שם לב לצרות בני האדם שעל ידו! וזו מידה רעה

2. השפן: "ופרסה לא יפריס" (בעתיד)

השפן נראה בעל יישוב הדעת וענווה. אבל , באמת הוא לא כזה! כמו שלפעמים אנשים עושים מעשים שנראים מאוד ראויים, אבל מתברר אחר זמן שבאמת הם עשו זאת בכוונות פסולות והם לא טובים כמו שנראה לכתחילה. למשל, בירידת המן, אנשים לקטו הרבה מן כי הם טענו שהם מרגישים בעצמם שהם לא ראויים, אין להם מספיק זכויות כדי לתלות בירידת המן ממחרת. הם נראים מאוד ענווים. אבל בעצם, הם רק חסרי ביטחון ואין להם לעשות עצמם כאילו הם פחות מכלל הציבור כי זו התחזות, כמו השפן! ולכן כתוב לגבם "וירם תולעים ויבאש" כי תולעת היא באמת ענווה. אבל ענוותנותם הבאישה!

לכן כתוב בו לשון עתיד: עכשיו הוא נראה בסדר אבל עוד מעט יתברר שאיננו כך!

3 . הארנבת: "ופרסה לא הפריסה "(בעבר)

הארנבת היא סמל ה"עזות פנים". שאפילו שרואה אדם שאין בשורשו כלום, הוא חוצפן ודורש יותר מכפי שמגיע לו. כמו שנראה אצל בלעם שאף שה' אמר לו לא ללכת, הוא הלך בכל זאת כי הרגיש שכן הוא יוכל לנצח את ה' וכן יוכל להצליח במשימתו לקלל את ישראל. וזה מורה על זה שיש פגם בשורשו ולכן הוא מצליח. לכן כתוב בלשון עבר: הפגם בא משורשו כבר!