בע"ה חי אדר ב התשע"ד

מישל בן שושן

 

שמיני נה

 

 

למה "מחשבה" נחשבת למעשה בבית המקדש?

יש מצווה ברורה בתורה: מצוות הפיגול: אם אדם מביא קרבן לבית המקדש ועושה הכל כמו שצריך. הבהמה טהורה ומתאימה והכל בסדר גמור, אבל יש לו מחשבה לא מתאימה, אז הקרבן נחשב ל"פיגול", כלומר הכל נפסל!! זה דבר מאוד ייחודי לבית המקדש. דבר כזה איננו קורה בחוץ. ההלכה מטפלת במעשים. ואם המעשה נכון, לא שמים לב למחשבות שמלוות את המעשה.אם כן למה זה שונה במקדש?

הפסוק השני בפרשה שלנו נראה די תמים:

"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'"

לכאורה מדובר על הקרבנות שבני ישראל היו צריכים להביא ביום הראשון של חנוכת המשכן כדי לחנך אותו וכדי ש"כבוד ה'" ייראה. אבל המדרש  קובע שהמילים "זה הדבר" אינם מצביעים על הקרבנות האלה שצריכים להביא אלא על "היצר הרע"! כלומר מה שיש לעשות זה לבוא עם כוונות נכונות.

(הטיעון של המדרש פשוט: "זה הדבר" עוסק תמיד בדברים נצחיים, נכונים לכל דור ולא לדבר זמני. הקרבנות של חנוכת המשכן הם זמניים, לכן יש לחפש משהוא שהוא לא זמני אלא קבוע, וזה המצווה לבוא עם מחשבות טהורות)

ועבור העבודה המיוחדת הזאת, של מחשבות טובות, הפסוק משתמש בפועל "תעשו"! אבל אין כאן מעשה! יש רק מחשבות!

כאן בא הנאות הדשא להסביר עיקרון:

• בעולם החול, המעשה הוא אכן המעשה האובייקטיבי
• בעולם השבת, "דיבור" יכול להיחשב למעשה (ולכן מצוות ה"זכור את יום השבת" מתקיימת על ידי הקידוש- רק על ידי דיבור, אני יכול להפוך חול לקודש ולקיים את המצווה העיקרית של השבת- אמנם, זה קשה, ולכן השלימה מצוות "שמור" עם איסורי ל"ט המלאכות כדי לעזור להכניס אותנו לאווירה המיוחדת הזו שבה הדיבור נחשב למעשה, כמו בבריאה)
• במקדש, המחשבה נחשבת ל"מעשה"

כלומר, שככל שהאדם מתעלה ברוחניות, ובמקומות מסוימים ובזמנים מסוימים, דיבורו או מחשבתו קובעים, כמו שבעולם הרגיל, מעשיו קובעים.

זה קשה לנו להבין זאת אבל כנראה שהמציאות במקדש היתה כזה שאפילו מחשבותיו של האדם קבעו עבורו! אנו רגילים, בעולם שלנו שרק הדיבורים או המעשים שלנו נלקחים בחשבון לגבי הזולת, החברה, בית המשפט. כאן, זו מציאות מאוד מיוחדת שבה המחשבה (בלי דיבור ובלי מעשה) היא כבר "מעשה" ויכולה לפסול קרבן . אם כן, גם במישור החיובי, העיקר במקדש הוא המחשבות הטובות, הקרבה עם האלוהים דרך המחשבה והכוונות! דבר שמנסים לשחזר בתפילות!

 

 

החזיר

יש ארבע בהמות אסורות למאכל . שלושה (הגמל, הארנבת והשפן) בגלל שיש להם סימן חיצוני טמא ואחד (החזיר) כי יש לו סימן פנימי טמא. אכן, החזיר אינו מעלה גרה (אחד משני הסימנים הדרושים להכשרת בהמה למאכל) אבל הוא מפריס פרסה, דבר שנראה חיצונית.

כלומר, החזיר נראה , מבחוץ, כשר לגמרי!

כדי לשים לב לטומאתו יש להכיר את הפנימיות שלו!

החכמים עשו הקבלה בין ארבעת הבהמות האסורות האלה לארבעת הגלויות שעבור ישראל במשך ההיסטוריה.

גלות אדם, מקבילה לחזיר. היא הכי קשה מכולן כי היא כוללת את כולן ויש להעוד דבר מיוחד שעושה אותה כל כל קשה וארוכה:

• בכל הגלויות הראשונות, תמיד היה אפשר להצביע על הגוי הרשע שבא להרוג או להגלות אותנו. היה ברור מי הוא יהודי ומי שונא אותו. היה אפשר להצביע על מנהיג הגלות ולהאשים אותו בגלות שלנו. אם זה נבוכדנצר או כל רשע אחר.
• אבל בגלות אדום קורה דבר מיוחד: קשה להצביע, בהתחלה, על הגוי כרשע. היהודים מתבוללים בתוך עם מסויים (וכל העמים עוברים כך אחד אחד) ואחר כך היהודים מרגישים עצמם כאילו הם חלק אינטגראלי מהעם הזה. הם יותר גרמנים מגרמני, יותר צרפתי מצרפתי, יותר אמריקאים מאמריקאי.

ופתאום, המאורעות מחייבים אותם להרגיש את ההיפך! העם שבו הם הרגישו כל כך נוח והזדהות מלאה, הופך פניו נגדם ודוחה אותם. בנוסף לכאב ולטרגדיות שמלוות את הדחייה הזו (פוגרומים, אינקוויזיציה, שואה..), היהודים נאלצים להבין מה קרה! איפה נמצא הדבר הפנימי הזה שהם פספסו ושהפריד בניהם לבין שכניהם במשך עשרות שנים של אחווה?

כמו שני תאומים שי למצוא את השונה בניהם

כמו שני דברים דבוקים אחד לשני שי להפריד בניהם

זו הבעיה והקושי הגדול ביותר שחייבים לעבור ישראל בגלות אדום!

שיהודי גרמני ירגיש שהוא לא גרמני(מה שקרה למשל בשואה)!

שיהודי אמריקאי, ירגיש שהוא לא רק אמריקאי! (זה עדיין לא קרה אבל זה נראה לי יכאב להם מאוד)

 

לכן, גלות אדום היא גלות עשיו. עשיו היה אחיו התאום של יעקב!

העבודה של הרגשת ההפרדה בין יעקב ועשיו היא לא פשוטה! היא אכן התבצעה על ידי יעקב ועשיו עצמם אבל על זרעם להרגיש זאת בהיסטוריית גלות אדום

 

למה זה חשוב כל כך עד כדי ייסורים ואורך בלתי נסבל של ההיסטוריה?

 

כי להבין את מה שמפריד ביני לבין השונה, זה פשוט. וזה קרא די מהר על ידי שלושת הגלויות הראשונות.

אבל הכי קשה זה להרגיש מה היא הנקודה הפנימית, העמוקה ביותר בזהות שלנו. הנקודה הפנימית הזאת, אנו מרגישים אותה רק אחרי שצריכים להיפרד מהדומה מאוד.

הבבלי, היווני, הפרסי, היו שונים מהיהודים. גלינו זאת די בקלות, אחרי עשרות שנים . אלה היו חלקים חיצוניים של הזהות היהודית שהתגלו די מהר.

אבל להרגיש מה הנקודה הפנימית שמפרידה בינינו ובין עשיו , האח התאום, הרבה יותר קשה וארוך.כי לומדים, על בשרנו, מה באמת היא הנקודה הפנימית שיש בנו ושלא נראתה לכתחילה מבחוץ בגלויות הראשונות.

 

איסור אכילת החזיר , מצריך אותנו להכיר בהבדל המהותי הזה ובנקודה הפנימית העמוקה כל כך של הזהות היהודית!