בע"ה כג ניסן התשע"ז
מישל בן שושן
שמיני פי
ברצוני להציע עניין אחד שמחבר בין כל הנושאים בפרשה. החלק הראשון המדבר על אסון מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן איננו נראה קשור, לכאורה, עם סוף הפרשה המדבר על הלכות הכשרות. הימצאות דיני הכשרות האלה נראה לא במקומו . ייתכן מאוד (דעת הרב מנשה וינר ואחרים) שהלכות אלה ניתנו כבר בהר סיני. אם כן, למה לכתוב אותן דווקא כאן, כמעט שנה אחרי מתן תורה?
העניין המחבר הוא לדעתי נושא האוכל. או, באופן יותר מורחב, החובה וגבולות ההנאה של האדם בעולם.
כדי להראות זאת, אני מציע ללמוד כמה פסוקים באמצע הפרשה, המדברים על הכעס של משה על שני בני אהרון הנותרים. אבל נקדים ונלמד את המבנה של כל הפרשה כולה:
סיכום הפרשה:
- ביום השמיני: חונכים המשכן . יש להקריב שני סוגי קרבנות(ראה טבלה למטה): (פרק ט)
- קרבנות שיכפרו על הכהנים(אולי על החלק של אהרון במעשה העגל)
- וקרבנות העם (אולי לכפר על חטא העגל שנעשה על ידי העם)
- אהרון רואה שלמרות כל הקרבנות, אין אש שיורדת מן השמיים!
הוא מבקש את עזרת משה שנכנס איתו. אהרון ומשה, ביחד מברכים את העם.
- ואז , סוף סוף, האש יורדת מן השמים ואוכלת את כל הקרבנות על המזבח,
- סימן שאכן חטא העגל התכפר ,
- ושכל מה שעשו עד כה (בניין המשכן והקרבנות) התקבל על ידי ה'. כולם שמחים.
- אולי יותר מדי מתלהבים :נדב ואביהו מקריבים אש זרה שלא היתה מתוכננת ונשרפים (פרק י)
- למרות האסון הכבד, משה מזרז את הכהנים להמשיך בעבודה
ולאכול את מה שהם צריכים לאכול מהקרבנות (השוק והחזה של השלמים והנותרת מן המנחה)
משה מצווה לכהנים שלא להתאבל על אחיהם המתים, לא לקרוע בגדיהם
ואיסור מוחלט לשתות יין במשך התפקוד במקדש
- משה כועס על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את שעיר החטאת.(נברר העניין למטה)
- פרשה שלמה של החיות, הבהמות, הדגים, העופות שמותר לאכול (פרק יא)
- לגבי הקרבנות,
הנה סיכום של כל מה שהכהנים אמורים לעשות באותו יום של חנוכת המשכן:
| סוג הקרבן | מה צריך לעשות עם כל קרבן? | |
| קרבן הכהנים | חטאת (עגל) | · החלבים : קרבו על המזבח
· הבשר והעור: נשרפו באש מחוץ למחנה |
| עולה (אייל) | נשרפת כולה על המזבח | |
| קרבן העם | חטאת (שעיר עיזים) | ? |
| עולה (עגל וכבש) | נשרפים כולם על המזבח | |
| שלמים (שור ואייל) | · החלבים: קרבו על המזבח
· השוק והחזה: נאכלים על ידי הכהנים |
|
| מנחה | · הקומץ: נשרף על המזבח
· הנותרת: נאכלת על ידי הכהנים |
יש לשים לב לשלוש נקודות:
- זו הפעם היחידה שמקריבים עגלים. לכן, סביר להניח שמדובר על כפרת חטא העגל. גם הכהנים מביאים קרבן חטאת: עגל וגם העם מביא קרבן עולה: עגל
- לא כתוב במפורש מה יש לעשות על אחד מקרבנות: שעיר העיזים לחטאת של העם. בסוף הכהנים יחליטו לשרוף אותו כליל מחוץ למחנה. ועל זה משה יכעס מאוד (ראה להלן)
- כמעט כל הקרבנות נשרפים או עולים למזבח. לא נשאר לכהנים לאכול רק שני דברים (רשומים בטבלה באותיות עבות): *השוק והחזה של שלמי העם
*הנותרת מן המנחה של העם.
- התסכול של אהרון והמתח העצום
לכתחילה, אהרון לא רצה להיות כהן גדול ולעבוד במשכן. הוא הרגיש רע מאוד עם המעורבות שלו בחטא העגל. הוא מרגיש אשם. הענווה שלו ידועה והוא סירב לקחת על עצמו תפקיד הכהונה.
משה שכנע אותו ואמר לו שה' בעצמו ציווה שהוא האדם המתאים ביותר (דווקא לאדם שמרגיש אשם יש פחות כיסון שירגיש מורם מעם בתפקיד זה). אהרון הסכים , בציווי משה, לעמוד במשימה.
אחרי שבעה ימי תרגול, שום אש לא ירדה מהשמים. מאז מתן הלוחות השניים, לא ראו בני ישראל שום התערבות של ה'. הם עדיין חוששים שחטא העגל עדיין משפיע ושהוא ניתק את הקשר איתם.
בניין המשכן היה עבורם תיקון גדול והם מחכים לראות אם ה' יקבל את העבודה שלהם במשכן וישכין שכינתו בהם. לכן, יש חשיבות עצומה, דווקא ביום זה, אחרי שישה חודשים, היום השמיני בחודש ניסן 0או הראשון בניסן או השמיני בניסן, לפי הדעות), יום חנוכת המשכן: כולם במתח עצום:העם , אהרון ומשה מחכים לאות מן השמיים.
אהרון נכנס, עשה את הקרבנות שנדרשו ממנו. כולם מחכים עכשיו שאש תרד מן השמיים , על המזבח, ותשרוף את הקרבנות. ושום דבר לא קורה!!!
אהרון יורד מהמזבח ומברך את ברכת כהנים. ושום דבר לא קורה.
הוא הולך למשה בחוץ ומבקש ממנו מה קורה?
רש"י ויקרא פרק ט (כג) ויבא משה ואהרן וגו' …דבר אחר: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:
עד שמשה נכנס עם אהרון, ומתפללים ביחד, רק אז אש יורדת:
ויקרא פרק ט :(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
עכשיו אנו יכולים לשער כמה שמחה היתה. כל המתח מתפרק. האש ירדה. חטא העגל התכפר. ה' מקבל את בניין המשכן ומסכים לשכון בתוכו. הקרבנות על הכפרה מתקבלים. אהרון עמד במשימה. כל העבודה של חצי שנה לא היתה לשווא! כולם שמחים. וכגודל המתח שהיה לפני כן כך ההתלהבות תופסת את כולם אחרי.
- נדב ואביהו
עכשיו אפשר להבין את ההתלהבות היתרה של בני אהרון נדב ואביהו. הם מרגישים שהיגע המשיח. קרבו אחרית הימים. היום השמיני לבריאה הגיע. עידן חדש נפתח. אפשר להתקרב אל האלוהים ממש. הוא אוהב אותנו, אין כבר שום מחסום בינינו ובינו. הם נכנסים בהתלהבות לתוך הקודש (או קדש הקדשים לפי דעה אחרת) ומקריבים קטורת מאש שנלקחה מבחוץ (אפילו לא אש מהמזבח כנהוג!)
עכשיו יש עוד אש שיורדת מהשמים. האש הזו שורפת והורגת את נדב ואביהו! אסון כבד יורד על כולם. כגודל השמחה כך הכאב והצער. אותה אש שבאה לבשר הישועה , אותה אש הורגת את בני אהרון , האנשים הגדולים ביותר מכולם! אהרון שותק. משה מבקש להמשיך כרגיל! יש לאכול את החלקים של הקרבנות שאמורים להיאכל על ידי הכהנים. הוא אוסר עליהם להתאבל. הוא אוסר מהם שתיית יין בזמן העבודה (דין שיהיה נכון לתמיד).
מסקנה:
גבול נחצה! אמנם היתה קרבה של האלוהים אבל היתה גם הגזמה שהתלהבות! משה מזכיר את החוקים, הגבולות, המגבלות. אין להשתכר. אין להתבלבל. משה מייצג את תפקיד החוק, היראה, דבר ה' מלמעלה:
ויקרא פרק י (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק… (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ
- משה כועס
ואז קורה דבר מוזר ביותר: משה כועס על אלעזר ואתמר, שני בני אהרון שלא נהרגו, כי הם "לא אכלו את שעיר החטאת אשר לעם"!! הם עשו הכל בסדר חוץ מזה. הם שרפו השעיר הזה במקום לאכול אותו!
(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק: (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק: (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: פ
אבל, אם נסתכל שוב בטבלא למעלה, הרי שלא היה ברור מה לעשות עם השעיר החטאת הזה. שם, רשמתי שימן שאלה "?" כי באמת לא היה ברור מה יש לעשות איתו!
- האם לעשות איתו מה שהתבקשו לעשות עם החטאת הראשונה: לשרוף אותה מחוץ למחנה?
- או אולי יש לאכול החטאת הזו כי היא חטאת חיצונית וכל חטאת חיצונית נאכלת על ידי הכהנים, והאכילה הזו גורמת לכפרה על החטאים של מי שהביא החטאת.
השאלה היתה לאכול או לא לאכול?
משה סבר שברור שיש לאכול החטאת
אהרון ניגש למשה ומסביר לו שהיה צריך לשרוף אותה וטוב עשו בני אהרון.
למה אהרון סובר כך?
אולי כי אכילת החטאת דורשת כוונות מיוחדות מהכוהנים. ומכיוון שמתו אחיהם ובניהם, הכהנים לא יכלו לכוון כראוי. זה לא היה במקום. לפעמים, ההלכה צריכה להתחשב בנסיבות!!
אהרון מייצג את התורה שבעל פה: התרגום של התורה שבאה מלמעלה על ידי בני האדם שחיים למטה, בהתחשב בנסיבות. אהרון מייצג את האדם הפגוע ויודע שהוא לא במצב שהוא יכול לכוון ולאכול החטאת בנסיבות האלה. לדעתו, ה' בעצמו חושב כך!
ואז קורה הדבר המפליא ביותר: משה מודה!! אהרון צודק. התורה שבכתב נכנעת מול התורה שבעל פה. מה שחשוב זה רצון ה' ולא החוק היבש שלא מתאים ,לפעמים, בנסיבות מיוחדות!
- הלכות הכשרות
עכשיו הסתיים כל הסיפור של חנוכת המשכן. כשמשה נרגע ומודה שהכהנים עשו מה שצריך לעשות: לשרוף החטאת ולא לאכול אותה. ייתכן שמשה כעס כי הוא דאג לשלומם של בני אהרון הנותרים. הוא פחד שגם הם ימותו בגלל טעות הלכתית כמו אחיהם. אבל אהרון שכנע אותו שטוב עשו.
עלינו עכשיו להבין למה כל הסיפור הדרמאטי הזה מסתיים בהלכות כשרות!
שורש הבעיה:
נדב ואביהו מתו ביום חנוכת המשכן. אבל יש להיזכר בסיפור חשוב שקדם כדי להבין הרקע של מיתתם:
שמות פרק כד :(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס
במתן תורה, נדב ,אביהו והזקנים עלו להר סיני עם משה. ושם הם אכלו! נקרא רש"י:
רש"י :(י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: (יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן.
למה הם אכלו בהר סיני? זה נראה מוזר מאוד שהם אוכלים דווקא ברגע זה של מתן תורה.
ברצוני להציג שלוש אפשרויות באכילה (או בכל הנאה אחרת):
- אוכלים כי רוצים להתנתק מהאלוהים. רוצים לחיות חיי עולם הזה, להינות ולא יותר מזה.
- לא אוכלים (אלא רק המינימום), כמו הנזירים, או הסגפנים. כדי להבליט את החלק האלוהי שיש באדם. רוצים להתקרב אל האלוהים ולהתרחק בחיי שעה
- אוכלים כדי ליהנות מן העולם שה' נתן לנו. דרך החיים הארציים שלנו וההנאה הבריאה מהעולם, אנו מקיימים את רצון הבורא ודרך האוכל אנו מחברים בין הרוחני והגשמי.
ייתכן מאוד שהאכילה של הזקנים ושל נדב ואביהו בהר סיני היתה בכוונות טובות. הם רוצים להוריד את השכינה למטה או להעלות את האכילה למעלה. הם רוצים להתקרב לה'.
אבל יש סכנה גדולה בזה. וה' חיכה לעוד הזדמנויות כדי שהדברים יתבהרו.
- הוא חיכה לזקנים עד לפרשת המתאוננים שרצו לאכול מתוך תאווה גרדה. שם הזקנים השתתפו כנראה עם האספסוף ונהרגו בידי אש ה'. (לראיה, ה' מבקש ממשה למנות 70 זקנים חדשים):
במדבר פרק יא :(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם ..(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:
- הוא חיכה לנדב ואביהו עד שהם גילו התלהבות מוגזמת בקרבתם אל ה'. האכילה שלהם בהר סיני התגלתה, אז, כקרבה מוגזמת אל הבורא. חוסר מרחק. אהבה גדולה מידי שאיננה לוקחת בחשבון את יראת הכבוד.
מסקנות:
אם כן הבעיה היא כאן: מה הגבולות?
האם האדם צריך להתנתק מהאלוהים? לא
האם האדם צריך להתקרב אל האלוהים? לא אם לא לשמור מרחק.
בין הקרבה אל ה' ובין הריחוק, המרחק, יש חבל דק מאוד שמתבטא באכילה של האדם!
האכילה: מה אוכלים, מה לא אוכלים, איך אוכלים? לשם מה אוכלים? אלה השאלות העיקריות בפרשה שלנו. לא לחינם המחלוקת בין משה לאהרון מתחוללת מסביב לאכילה (של שעיר העיזים).
משה טוען שהיו חייבים לאכול כי זה תפקידם!
אהרון טוען שאין להתעלם מהנסיבות שבהם שרוי האדם. רצון ה' הוא העיקר ולא החוק היבש.
הכל נמצא בקבלת הגבולות!
כן יש לאכול. כן חייבים ליהנות מהעולם הזה. (וכל מי שלא נהנה ייתן את הדין!)
אבל יש לעשות זאת במידה הראויה. יש בהמות כשרות ויש שאסור לאכול. למה? כך! כי יש משהוא שקובע למעלה מה הן הגבולות!! אסור לשבור מרחק! דווקא כדי לשמור על קשר מכובד פורה ותמידי.
כדי להדגיש את העניין הזה, ברצוני להביא שני פסוקים: אחד בסוף סיפור נדב ואביהו והשני בסוף הפרשה של המאכלות האסורות:
- אחרי מות בני אהרון משה מצווה על כמה חוקים שימנעו קרבה יתרה ובלבול בגבולות:
ויקרא פרק י (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ
- בסוף הפרשה , אחרי הלכות הכשרות:
ויקרא פרק יא (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:
(מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: פ
מדהים!
כמעט אותו הפסוק נכתב פעמיים. פעם בסוף הסיפור הראשון והשני בסוף הסיפור השני.
כאילו התורה רוצה להזמין אותנו לקשור בי שני חלקי הפרשה. להבין שכל הלכות הכשרות, באות כדי ללמד אותנו את הגבולות. בין הטמא והטהור. בין הקדש והחול. בין מה שמותר ומה שאסור.
המרחק הדק מאוד בין האדם והאלוהים. שדורש גם ריחוק וגם קירבה!
————————————————————————————————————-
- הנותרים:
למה בני אהרון שלא מתו, נקראים "נותרים"? ובמיוחד באותו הפסוק שמכנה את חלק המנחה שנאכלת "הנותרת"?
ויקרא פרק י
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ ..
המנחה היא סולת שמעלים כולה למזבח. שם, הכהן לוקח קצת ביד שלו (מלוא קומצו) ואת השאר של הסולת, מורידים מהמזבח וזה נקרא "הנותרת" כלומר מה שלא נשרף על המזבח. ואת זה אוכלים הכהנים.
הנותרת נקראת כך כי היא היתה אמורה להישרף כולה על המזבח רק שנשאר ממנה!
אם כן, כשמשה קורא לאלעזר ולאיתמר בני אהרון "הנותרים", הוא רומז שגם הם היו אמורים להישרף באש האלוהים. אלא שהם ניצלו והם צריכים להיחשב כ"נותרים".
אם כן, משה מכניס אותם לתוך הסיפור של נדב ואביהו. וכך הוא מקשר בין הסיפור של אכילתם (או לא) את שעיר החטאת עם סיפור אכילת נדב ואביהו בהר סיני!
- דרוש דרש:
לפני שמשה כעס על בני אהרון כשהשעיר נשרף, כתוב שמשה "דרש דרש". כאילו הוא חקר את הנוא. כי הנושא דורש חקירה! זה לא קל . מה לאכול ומה לא לאכול. איך לאכול? האם להתקרב או לא? בכל זמן ובכל מצב?
חכמי הרמז מעירים לנו שאם נספור את כל המילים של התורה, נמצא שהאמצע המדוייק נמצא בין שני המילים האלה : בין "דרש" ו"דרש". כאילו כל התורה היא חיבור של שני חצאים. כמו שהאדם חצוי בין שני הנתיות: הקרבה והריחוק. בדיוק באמצע המילים "דרש דרש" עובר הגבול הדק שדברתי עליו לעיל.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 