תזריע פי 4

בע"ה כה אדר ב התשע"ט

מישל בן שושן

תזריע פי 4

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

המצורע- אדם המתאבל על עצמו

 

המצורע  נראה כ"מתאבל"!

 

ויקרא יג (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:

רש"י    ועל שפם יעטה – כאבל:

 

אם נבחן את הדברים שהמצורע חייב לעשות מהרגע שהכהן הכריז עליו כצרוע, נראה שכל הפעולות לקוחות ממנהגי אבלות שמוצאים בתנ"ך:

  1. לפרום את הבגדים: זה מה שאנו היום מבצעים בתור "קריעה".
  2. לפרוע את הראש: יש כמה אפשרויות תרגום:
    1. לא להסתפר ולא לסדר את השערות (זה מה שאנו עושים היום)
    2. להתיר את הקשרים של התספורת אם ישנם
    3. להוריד את כיסוי הראש ולהשאיר את הראש מגולה. כי כיסוי הראש היה נחשב לגדולה וחשיבות. רק תלמידי חכמים הורשו, אז, לכסות את ראשם, כאילו הם לומדים תודה ומתפללים.

את שני המנהגים האלה, אנו מוצאים אצל סימני האבלות (האסורה) אצל הכהנים:

ויקרא פרק י (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:

 

ויקרא פרק כא (י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:

  1. "על שפם יעטה": הפירוש הרווח הוא שעליו לכסות את פיו על ידי בגד. סתימת הפה מצביעה על השקט, הדממה שבה נמצא האבל מול המוות. יש פירוש שמציע שכך הוא לא יהיה "מדבק"! כמו שהיום אנו סמים מסכה רפואית. אבל פירוש זה במיעוט.

את המנהג הזה אנו מוצאים אצל יחזקאל הנביא שה' מצווה לו שאסור לו להתאבל על אשתו.(מהפסוקים האלה לומדים את רוב דיני האבלות עד היום):

 

יחזקאל פרק כד (טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ:(יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל

  • הספד (ולא תספוד)
  • בכי (ולא תבכה)
  • לא לדבר (האנק דום)
  • להוריד כיסוי ראש או התפילין (פארך חבוש עליך)
  • להוריד נעלים (נעליך תשים ברגליך)
  • לכסות הפה (ולא תעטה על שפם)
  • לאכול רק ממה שאחרים מבשלים, לפחות בסעודת הבראה (ולחם אנשים לא תאכל)
  1. "בדד ישב": זה מזכיר את ישיבת השבעה של היום.
  2. "מחוץ למחנה מושבו": זה ספציפי למצורע, כאילו הוא מתאבל על הקשרים הלא נכונים שהיו לו עם האנשים האחרים בחברה. או גאווה יתרה שגרמה לו , למשל, להגיד לשון הרע, או כל פגם ביחס שלו עם מערכת היחסים שלו עם העולם החיצון, החברה, כולל פגמים בנפשו פנימה לגבי גאווה יתרה או שפלות מוגזמת וכ"ו.

לסיכום:

כל הדברים שחייב המצורע לעשות מיד אחרי שהכהן הכריז עליו טמא, הם הדברים המראים שהוא מתאבל על משהוא. נשארת השאלה :"על מה או על מי הוא מתאבל?"

 

 

הנגע הלבן

יש שני סימנים שמנחים את הכהנים להכריז על הנגע כ"צרעת הגוף":

ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

רש"י עמק מעור בשרו – כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

  1. מראה הנגע צריך להיות עמוק מגובה העור הבריא
  2. הנגע עצמו (והשער שבו) חייב להיות לבן

החכמים חברו בין שני הסימנים ואמרו שהלובן המיוחד של הנגע צריך לתת הרגשה כאילו הוא עמוק ולאו דווקא עמוק פיזית. כלומר, הבשר הבריא מסביב, נראה כבולט והנגע , כרדוד.

 

הלובן, מסמל את הפסקת זרימת הדם. הדם הוא סימן של חיים. הבשר הבריא, הוא אדום, יש בו "נפש", הוא וחי:

יג (טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן

דברים פרק יב   (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ ..

נגע לבן= חלק מת. שאין בו זרימת דם.

הנגע הזה הוא ביטוי חיצוני לחלק בנפש האדם שהוא מחוסר זרימה, מת, לא בתפקוד, מנותק משאר הגוף.

יש לזכור שבהרבה תרבויות, הבריאות היא פועל יוצא מזרימה. זרימת אנרגיות, זרימת יינג ויינג . רוב המחלות, ברפואות האלה, מטופלות על ידי נסיון לסלק את המחסומים שמונעים הזרימה בגוף.

הרפואה המודרנית, נוטה יותר לסלק את הבעיה בעוד שהרפואות המזרחיות והנאפריקניות הישנות, מנסות לעזור לגוף עצמו, לחלקים שבהם כן יש זרימה, להחיות ולהבריא את החלקים החולים.

 

לסיכום:

נראה שהמצורע מתאבל, בעצם, על עצמו! על חלקים בנפשו שזקוקים לטיפול! ואכן יש ראייה מצרעת מרים:

במדבר פרק יב (י) .. וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג …(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת ..

רש"י :כמת – שהמצורע חשוב כמת

יש גם מליצה יפה שמחזקת טענה זו:

 בבא מציעא דף נח עמוד ב תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

הלבנת הפנים, היא הוצאת הדם מהפנים, הוצאת החיים ! לשון הרע הוא אחת הדרכים להלבין פני חבר ואכן גרימת ה"מיתה" הזו , גורמת למיתה חלקית אצל המלבין עצמו, והנה בשרו הפך לבן. מידה כנגד מידה

 

 

תהליך הטיפול

  1. כולו טהור

ויקרא פרק יג (יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:(יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:

אם הצרעת מכסה את כל הגוף אז הוא טמא!

נראה לי להסביר זאת בקלות: אין הטומאה אלא תהליך ריפוי. והריפוי חייב להתחיל מהאדם עצמו, מהחלקים הטובים שבו. אם אין חלק טוב, אם אין בשר חי שממנו ניתן לרפא את השאר, אז על מה להכריז טומאה!!

  1. המודעות

זה אולי השלב החשוב ביותר: בדרך כלל האדם איננו מודע לבעיה שיש בו. כי אם הוא היה מודע, הוא היה יכול לטפל בה. הנגע על העור , הוא סמן אזהרה מהאלוהים (שדואג לו) שהוא חייב לטפל בבעיה נפשית. לכן, ההכרזה של הכהן, והדברים שהוא חייב לעשות (כל מה שהגדרנו כאבלות על עצמו לעיל), החיוב לקרוא  על עצמו "טמא טמא" ! מאלצים אותו להתחיל להפנים שיש בו בעיה ושעליו לטפל בה!

  1. הכהן

ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר …ְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

אפילו אם הכהן איננו בקיא בנגעים, חייב שכהן דווקא יבוא ויכריז על הנגע כצרעת. למה? כי הוא אחראי על כל התהליך שיסתיים בהכנסת המצורע לבית המקדש!

כשהכהן מכריז על הצרעת, ובכך מכריז  עליו כ"טמא", מבקש בזאת להתחיל תהליך שבו המצורע יהיה טמא ואחר כך ייטהר. שני המצבים האלה, מטרתם אחד: לטפל בבעיה של המצורע. גם הטומאה היא חלק מהטיפול!! רוב הטיפול יעשה על ידי האדם עצמו. אבל הכהן הוא זה שבא לעשות את האבחנה, הוא בא אליו כל שבעה ימים כדי לבדוק האם המצורע הבריא . (זה דומה מאוד למטפל פסיכולוגי שבעצם "דורש" כל הזמן איפה נמצא, נפשית, המטופל, ובכך דוחף אותו להתקדם בטיפול העצמי שלו. המטופל ניצב מול "דרישה" חיצונית לו , והיא מדרבנת אותו להתקדם). בעצם, הכהן לא "מטפל" בבעיה אלא דורש מהמצורע לטפל בה בעצמו!

 

  1. מחוץ למחנה מושבו:

ניתוק מהחברה היא דבר מאוד אלים כלפי האדם. והחוויה הקשה הזו אמורה לעורר אצלו חקירה פנימית : מה מסמל הנגע הזה? מה הוא החלק שמת בנפשו.. השקט והבידוד אמורים לסייע לטיפול באיזון הפנימי הדרוש כדי לשחזר קשרים יותר בריאים עם עצמו ועם שאר החברה.

  1. הזמן:

הזמן הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי. שבעה ימים, זו יחידת זמן שלמה מינימאלית . מצורע יכול להישאר במצב הזה אפילו חודשים או שנים! כי הטיפול תלוי בו! אם הטיפול היה מתחולל על ידי תרופה או מטפל חיצוני, זה לא היה תלוי בזמן אלא בטיפול החיצוני. ההמתנה של פעולת הזמן על המצורע היא סימן שמחכים לבשלות פנימית!

 

  1. הטהרה

אחרי התהליך של הטומאה – שהוא החלק הראשוני של הטיפול, יש תהליך שני  של הריפוי והוא הטהרה!

יש שלושה שלבים בטהרה. לא דאי שהכהן הבחין שאכן הנגע הבריא לגמרי. יש תקופת הבראה! לא מבריאים בן רגע! והתהליך השני הזה של הטהרה מכיל שלבים והתקדמות איתית

  • הכהן שהבחין בריפוי הנגע, עושה טקס מיוחד עם שתי ציפורים. זה יאפשר למצורע שנטהר לחזור לתוך המחנה. אבל עדיין לו לביתו ולאשתו

ויקרא פרק יד (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:

הציפור "החיה" מסמלת את המצורע שהיה "מת" שחייב לשוב אל החים. לכן, המילה "חיים" חוזרת כל הזמן בטקס הזה. בן שמדובר על הציפור או המיים.

הדם שנשפך מהציפור השניה, מתערבב עם האודם של התולעת שני בתוך המים וצובע את הציפור החיה כאילו היא חוזרת לחיים על ידי הדם! הדם היה חסר בנגע הלבן. ועכשיו, הוא חזר ומאפשר חיים רגילים.

  • אחרי שבעה ימים במחנה, הוא יכול לחזור ולהיכנס לביתו
  • ביום השמיני, הוא מביא קרבנות שיאפשרו לו להיכנס לבית המקדש. וזה סוף התהליך כולו.

 

לסיכום:

אומרים שאין יותר צרעת אמתית היום. אבל מתוך כל הדיוקים האלה, אני לומד כמה עקרונות חשובים לגבנו היום:

 

  1. יודעים היום, שכמעט כל המחלות של העור, מושפעות מהמצב הנפשי של החולה בהם. טיפול נכון איננו יכול להסתפק בסילוק הסימפטום בעור , אלה כדאי לבחון את המקור הנפשי או הפיזי הפנימי שלו. הרי הכהן או האדם עצמו היה יכול לחתוך את החלק הנגוע בעורו ובכך לחסוך את כל תהליך הטומאה והטהרה! אלה שבכך, הוא היה מפספס את ההזדמנות לטפל במקור הנפשי!
  2. מחלה פיזית או נפשית, מקורה, רוב הזמן, בחוסר זרימה. בעיקובים, במחסומים. נפשיים או פיזיים. והלבן המסמל חוסר זרימת הדם , הוא סימן לחסימה. הטיפול בו היא חזרה לזרימת הדם או לזרימה בכלל.
  3. הטיפול המובחר הוא הטיפול מתוך הכוחות הבריאים הקיימים באדם עצמו. החלקים הבריאים מטפלים בחלק הנגוע. המטפל, בעצם מציב את האדם מול הבעיה ומצביע על הכוחות הבריאים שבמטופל שבהם הוא יכול להיעזר להבריא. אם אין בשר חי, אז אין טיפול (ולכן טהור הוא!)
  4. הזמן הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי
  5. אין להסתפק בהפסקת הסימפטומים כדי להכריז על סוף התהליך. יש לקחת בחשבון זמן ארוך ושלבים של "החלמה" (הטהרה).
  6. חייב להיות "גורם שני", אדם מבחוץ (הכהן- רופא- פסיכולוג., חבר טוב..) שישמש מול מטופל כ"עוגן", הדורש התקדמות ומול מי המטופל מרגיש שעליו לתת דין וחשבון. זו העזרה העיקרית של המטפל!

 

צרעת פי 2

בע"ה כז ניסן התשע"ח

מישל בן שושן

 

תזריע מצורע

 

  1. הצרעת

בדרך כלל, מדביקים לצרעת את עניין לשון הרע: מי שאומר לשון הרע , נענש או נזהר על ידי הצרעת. אבל, ההגדרה הזו (שמבוססת על דברי חכמים) אינה יכולה להסביר הכל. יש הרבה מקרי צרעת, למשל בתנ"ך, שאינם קשורים ללשון הרע. לא כל אדם שאומר לשון הרע נענש על ידיה. והתורה עצמה לא עושה קשר ישיר בין שני העניינים. בשום מקום (חוץ אולי במקרה של מרים שנלמד בהמשך), התורה מכריזה על הצרעת כעונש וכעונש על לשון הרע. אם כן, יש מקום לעיין שוב ושוב כדי לנסות ולהבין אולי במה מדובר.

 

כמה מהפרשנים הישראלים (הרב יהודה ראק, הרב מנשה וינר ועוד) הציעו ללמוד משבעה מקרי צרעת שמדווחים בתנך. מדובר על צרעת פרעה שלקח שרה אשת אברם, על צרעת ידו של משה בסנה, על צרעתה של מרים, על צרעת נעמן , צרעת גחזי, צרעת המלך עוזיהו וצרעת ארבע אנשים בפתח העיר במצור בתקופת הנביא אלישע.

מה שעולה מכל המקרים האלה, זה עניין "חוסר הכרה בסמכות". סמכותו של נביא, של כהן, ובעצם סמכותו של מי שבוחר בו האלוהים כדי להתגלות אל בני האדם. הבאתי, בקיצור, את המקרים האלה בסוף המאמר.

אבל מה שמעניין במסקנה הזו, זה שהיא מכילה בתוכה את הלשון הרע. כי בעצם, בלשון הרע, יש אדם שאינו מכבד מספיק את תדמיתו, הצלם אלוהים שקיים באדם השני.

בעצם, נראה לי שיש צרעת כשיש ניתוק בין האדם להתגלות ה' בעולם. כולל ניתוק בקשרים בין בני האדם עצמם.

 

אופן הטהרה מהצרעת, היציאה מהמחנה, הניתוק הכפוי בא , כנראה ללמד למצורע שהקשר שלו עם החברה או עם אנשים מסויימים בה הוא מסולף. ולכן כדי לאתחל (כמו שמדברים בשפת המחשבים) מחדש את הקשרים שלו, מנתקים אותו פיזית. והזמן (כמו שאומרת הגמרא הימים הם אלה שמטהרים) עשויים ללמד אותו איך לבנות קשרים בריאים יותר.

  1. הטהרה

יש לזכור שאין מצווה להיות טהור. אדם יכול להיות טמא, הוא ממשיך לחיות רגיל. אין חטא מלהיות טמא. אבל אסור להיכנס למקדש במצב של טומאה.

כי המקדש, הוא מקום המפגש . עם השכינה, עם האחר, עם ה'. ומפגש כזה , דורש איפוק, כבוד, קדושה. לא כי המפגש אסור אלא מפנה שהמפגש הוא עליון, הוא חשוב מכל. ולכן, יש חוקים, יש תנאים. נוקשים מאוד, כדי למנוע להרוס את המפגש עצמו! המפגש מחייב קדושה, כלומר מרחק, ואיפוק.

החוקים המגבילים האלה, כדי להשיג קדושה, נקבעים באופן ממשי, קונקרטי, על ידיד דיני טומאה וטהרה.

לכן, כן האדם חייב לשאוף לבוא אל המקדש כדי לראות, להיפגש. לכן, כן יש לשאוף להיות קדוש. ולכן כן יש ללמוד איך עוברים ממצב של טומאה למצב של טהרה.: כדי שנוכל לבוא אל המקדש!

וזה סוף התהליך, הארוך של טהרת המצורע: הביאה אל המקדש. זה יהיה סימן ליכולת מתוקנת שלו ליצור קשרים בריאים. בריאות הקשרים, חייבת מופנית לא רק לקשר עם האל, אלה הקשר עם כל בני האדם האחרים בחברה. מחוץ למחנה, המצורע ייכנס בחזרה אל מחנה ישראל ורק בסוף התהליך למחנה שכינה, אל המקדש. אי אפשר "לקפוץ" ישר אל המקדש! למרות שזו נטיה חזקה עד היום: ליצור קשר, כביכול עם האל, מעל לראשם של בני האדם. כי הקשר עם האל חייב ללמד אותי איך לקשור קשרים עם הזולת. אם לא, פספסתי העיקר!

זה מסביר אולי , הימצאותם של כל דני הטומאה והטהרה בתוך ספר ויקרא , שהוא , בעיקרו ,עוסק בעבודה במקדש. חסיכום, אדם מצורע הוא אדם שיצר קשרים לא נאותים עם האל או עם התגלות האל, עם בני האדם האחרים. המטרה היא לאפשר לו לתקן את הקשרים האלה. לכן, במידה והוא חשוב מספיק בעיני ה', הצרעת באה להזהיר אותו ולתקן המצב: הוא יכיר בסמכותו של הכהן (ובכך הוא מכיר בסמכות עליונה מעליו, זה מכניס בו ענווה והכרה בהתגלות ה' דרך בני האדם (כל בני אדם). הוא יגלה שיש בעיה בחיבור שלו עם שאר החברה. היציאה מהמחנה תתן לו הזדמנות לעשות עבודה בנידון . הצרעת מטמאה אותו = הקשרים שלו פסולים. עליו להכיר מחדש בחשיבותם של בני האדם, של הכהנים, של הנביאים, של הצלם אלוהים הנמצא בכל אדם שהוא כמן שליח הבורא בעולם. טהרתו תאפשר לו לשקם את עצמו ולהיכנס לתוך בית המקדש, מקום המפגש האולטימטיבי.

 

 

 

 

  1. 7 מקרי מצורעים בתנ"ך

התנ"ך מדבר, באופן אקראי על שבעה מקרי צרעת. אבל דרכם ובעזרתם (כמו שלומדים ממצאים ארכיאולוגים  ניתן אולי  ללמוד על משמעות הצרעת

 

  • פרעה

 

בראשית פרק יב (יז) וַיְנַגַּע יְקֹוָק אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:

 

ה' שולח "נגע" (מילה נרדפה לצרעת בכל המקרא) לפרעה כי הוא לקח את שרה אשת אברם. לא רק כדי למנוע מפרעה לנגוע בה אלא, בעיקר כדי להסביר לפרעה עם מי יש לו עסק. בדומה לנגעים שה' ישלח לפרעה בתקופת משה, המטרה היא "למען שיטי אותותי אלה בקרבו", כדי שפרעה, המלך החזק ביותר בעט ההיא, יתחיל להכיר שקם נביא בישראל ושיש לכבד אותו. כמו שהוא יגיד במפורש לאבימלך בסיפור דומה, "כי נביא הוא" והוא יתפלל בעדך…."

אם כן, הצרעת היא לא סתם עונש , היא אות כדי להסביר מי הם שלוחי ה' בעולם והכבוד שיש ליחס להם כדי להתחיל ולגלות את השגחת ה' בעולם.

 

  • משה

 

שמות פרק ד  (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:..ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:(ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:(ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:

 

הרבה פרשנים הציעו שמשה נענש על ידי הצרעת בגלל שהוא דיבר לשון הרע על ישראל כשהוא טען שהם לא יאמינו לו. אבל ההסבר הזה לא מתאים להפיכת ה"כביכול עונש" לאות עבור ישראל! ואם משה באמת חטא בזה, למה ה' מנדב בקלות שלושה ניסים, אותות כדי לשכנע ישראל.

נראה שהמטרה היא , להיפך, לשכנע את בני ישראל כי משה הוא נביא אמת ושהוא המושיע. שה' מתגלה.

שוב אנו פוגשים צרעת כשיש צורך בהכרה של התגלות ה' על ידי שליח והצורך שבני האדם האחרים יכירו בזאת.

 

  • מרים

במדבר פרק יב (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק:(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה <ענו> עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס…(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְקֹוָק בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְקֹוָק יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(ט) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּם וַיֵּלַךְ:(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:

 

מרים אינה מקבלת העליונות של נבואת משה על הנבואה שלה ושל אהרון. ה' מסיבר לה ולקוראי התורה מי הוא בעצם משה. שנבואתו אינה דומה לבנואות אחרות. הצרעת, היא כאן סימן, אות , עבור מרים ועבור כל העולם, שיקבע פעם נוספת (אחרי אות היד המצורעת) את איכות ומיוחדות נבואת משה.

 

  • נעמן

מלכים ב פרק ה (א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע…:..((ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים….:(ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי:(ח) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל:(ט) וַיָּבֹא נַעֲמָן  בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע:(י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:(יא) וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע:(יב) הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה:(יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר:(יד) וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:(טו) וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:(טז) וַיֹּאמֶר חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן:(יז) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַיקֹוָק:(יח) לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְקֹוָק לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח <נא>  יְקֹוָק לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה:(יט) וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ: ס

 

נעמן הוא גוי. אבל  יש לו חשיבות גדולה  וה' איתו. ייתכן מאוד( דעת הרב וינר) שה' עזר לו להגיע לתפקיד הזה של שר צבא של האיפריה הגדולה בזמנו באיזור. ארם שולט על כל האיזור, כולל על ממלכת ישראל הצפונית  שנפרדה ממלכת יהודה בדרום. בקשת נעמן למלך ישראל לבוא להירפא , במקום לתת גאווה למלך ישראל, גורמת לו לפחד ולקרוע בגדיו. מלך ישראל איננו איש מאמין, לפחות לא בכולת הנביא אלישע לטפל בצרעת של נעמן.

אלישע איננו מקבל את פני נעמן ושולח (כנראה את השמש שלו, גחזי) להגיד לו לטבול שבע פעמים בירדן. וזה יגרום לקידוש ה' גדול מאוד.

במכה אחת אלישע מכה בשני ציפורים :

הוא מראה למלך ישראל שיש נביא בישראל!

והוא מראה לאלישע, אחד מהאנשים החשובים בעולם בעת ההיא שיש אלוהים ושעם ישראל הוא בחירו.

גם כאן, המקרא איננו מתעכב בכלל על סיבות הצרעת של נעמן אבל ברור שבגללה כל הסיפור החשוב הזה מסתובב. והמטרה היא שוב שיכירו בכוחו של נביא, ובהשגחת ה' בעולם, דרך שליחיו.

 

הרב מנשה וינר מוסיף עומק לסיפור: נראה שנעמן הוא גוי שמתחבר ליהדות. הוא דוגמא להצלחת הכנסת ניצוצות קדושה לתוך עם ישראל. הוא סמל הקשר החיובי שמצליחים , לפעמים ליצור בין הגוים וישראל.

השם נעמן מאוד מזכיר שמות דומים בתנך כמו

נעמה אשת נוח: היא ביתו של טובל קין. אישה מצאצא זרע מקולל (קין) שמצליחה להיכנס בחזרה אל חיק האנושות ולהפוך אפילו לאם כל האנושות שיוצאת מהתיבה!

נעמה העמונית: אשת שלמה , אם רחבעם, יורש שלמה , ממשיך שושלת דוד. נעמה בת מעם מקולל , עמון, שיוצאת, כמו רות ממואב , ונכנסת למקום החשוב ביותר של היסטוריית עם ישראל

נעמן, אחד הבנים של בנימין . נולד בארץ ישראל. ונזכור שנעמן הארמי ביקש כמתנה עפר מארץ ישראל כמתנה החשובה ביותר עבורו! קשר עז עם הנעימות של ארץ ישראל!!

בעל הטורים יודע אפילו ש"בני בניו של נעמן הארמי לימדו תורה בישראל!"

 

הרב וינר מוסיף עוד שהוא חיפש פסוקים בתורה שמתחילים בנון ומסיימים בנון, שיתאים לשם "נעמן" והוא מצא את אלה:

  • ויקרא פרק יג(ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
  • דברים פרק יח (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:
  • במדבר פרק לב (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְקֹוָק אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

פסוקים המדברים על חשיבות הנביא בישראל, על הצרעת ועל נהר הירדן. שלושת המוטיבים שאנו מוצאים בטהרת נעמן מצרעתו!

הירדן הוא גבול אבל כמו כל גבול הוא גם גשר אל העולם החיצון. כמו פילטר, הראויים לכך חוצים אותו כדי להעשיר את עם ישראל פנימה. ויכולים לצאת דרכו להפיץ אור לגויים.

 

  • גחזי

 

(כ) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרָמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי יְקֹוָק כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה:(כא) וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן ..((כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג: ס

 

גחזי הוא ה"שמש" של אלישע. בניגוד לצו רבו, הוא הולך לנעמן כדי לקחת ממנו את המתנות שרבו סירב לקחת. הוא בטח חושב שאלישע הוא אמנם נביא גדול אבל הוא לא מבין בכסף! ושהוא יודע שלא להיות "פרייר" והוא מנצל הסיפור כדי להתעשר. זה מאוד מרגיז את אלישע והוא קובע שצרע נעמן תדבק בו!

גחזי אמנם מאמין באלוהים ובנביא אבל האמונה והנאמנות שלו מוגבלת כש מדוב רבכסף! גם כאן, כנראה הצרעת באה כדי ללמד לאנשים חשובים שיש בהם פגם בהכרה של כוחו של הנביא , ושמטרה עליונה היא שתתגלה השגחת ה' נכונה בעולם

 

  • המלך עוזיה

 

דברי הימים ב פרק כו (ט) וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם:….. (טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּיקֹוָק אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְקֹוָק לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:..(יז) וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן…. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיקֹוָק כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיְקֹוָק אֱלֹהִים:(יט) וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְקֹוָק מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:(כ) וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְקֹוָק:(כא) וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְקֹוָק וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ:

 

המלך עוזיהו הוא מלך טוב ומצליח עד שזה ,עולה לו לראש" והוא רוצה להקטיר קטורת במקדש למרות שהוא לא כוהן. הצרעת באה כדי להחזיר אותו למקומו וללמד שיש לכבד את המעמד של הכהן, למרות היותו מלך! הקטורת היא מילה ממקור ארמי שפירושה "קשירה". לא כל אחד קושר כל דבר בכל מצב . יש חוקים בעבודת הקשירה ובעבודה בכלל. ויש לכבד את החוקים האלה. הצרעת באה כדי להזכיר לאיש גדול שאפילו הוא כפוף לחוקים האלה. בדומה לקטורת שהקריבו בני אהרון ומתו על כך, עוזיהו המלך הצטרע על עוון דומה.

 

  • ארבעת המצורעים

מלכים ב פרק ז..(ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ:

ההפטרה של פרשת מצורע מספרת הסיפור של המצור על הערי שומרון, בתקופת נבואתו של  אלישע. אין בעם ואצל המלך שום אמונה בה' והם מתייאשים מכוחו להושיע. נעשה נס וחיילי המצור עוזבים את מחנהם . ובזכות ארבע מצורעים שהיו שם, הישראלים יוצאים מהחומות ומוצאים שלל רב ואוכל. שוב במקרה הזה, המקרא איננו מסביר למה ארבעת האנשים שדרכם גילו הנס, היו מצורעים. אבל הם נמצאים במרכז סיפור שכולו גילוי כוחו של הנביא ושל השגחת ה'.

 

  1. מעמד הכהן

ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע ..וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

דברים פרק כד (ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:

בפרשות שלנו, לא מדברים על אנשים ספציפיים שהצטרעו אלא על המקרה באופן תיאורטי. אבל בספר דברים, הקשר בין הצרעת וקבלת מרות הכהנים והלויים ברורה. כאילו מטרת הצרעת היא, בין השאר, להכיר במעמדו של הכהן ,ואולי גם של הדיינים ואנשי השררה בישראל.

העובדה שהלכתית, הכהן הוא זה שמטהר או מטמא, למרות היותו עם הארץ גמור, מגבירה את חשיבות העיניין. איש חכם ומומחה בדברי הנגעים, עומר על יד הכהן ואומר לו "תגיד טהור" ואז הכהן אומר "טהור" ורק אז המצורע נטהר!

זה סימן מובהק שמעמדו של הכהן, ללא קשר עם כישרונותיו חשובים יותר , כאן, מחכמת אדם שאיננו כהן! עצם היותו כהן , מעניקה לכהן את הזכות לטהר או לטמא!!

 

  1. לשון הרע

ברור שדיבור לשון הרע נכנס לתוך העניין שיוצא מכל המקרים שלמדנו:

חוסר הכרה או חוסר כבוד כלפי התגלות ה' דרך שליחיו בעולם.

כל אדם באשר הוא, הוא שלוחו של הבורא כי הוא יציר כפיו ודרכו הוא מצפה שיתגלה ניצוץ מיוחד בעולם.

לשון הרע, משפילה בן אחד אחר ובכך, מגלה חוסר התחשבות , חוסר כבוד, חוסר גילוי השכינה בעולם!

אם כן, לשון הרע , יכול להיכלל בתוך ההגדרה היותר רחבה שניסינו לתת על הצרעת:

התרעה אל האדם על חוסר התחשבות בגילוי ה' דרך שליחיו. נסיון לתת הזדמנות לאדם לתקן את כוח יצירת הקשרים שלו עם בני האדם האחרים ועם ה' על ידי הכרזתו כטמא, יציאתו מהמחנה, שבירת הקשר המוטעה שלו עם החברה וניסיון לשקם הקשרים האלה על ידי תהליך ארוך של טהרה עד ליכולת להיכנס למפגש האולטימטיבי עם הבורא במקדש

תזריע פי

בע"ה א אייר התשע"ז

מישל בן שושן

 

תזריע פי

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

דיני היולדת

 

ויקרא פרק יב (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:

(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: פ

 

כמה שאלות :

  1. אחרי שבעת ימי הטומאה של היולדת כתוב "וביום השמיני…ימול בשר..ערלתו"! כאילו ברית המילה היא המשך של 7 ימי הטומאה של האמה! מה הקשר?
  2. למה היולדת "טמאה"?
  3. למה היא "טהורה" (בכל מקרה) תקופה ארוכה של 33 או 66 ימים?
  4. בעניין הקרבנות שהיא צריכה להביא כמה שאלות שנראות טכניות :
  5. בכל דיני הקרבנות, קרבן חטאת תמיד קודם לקרבן עולה. נראה הגיוני שיש קודם כל להתכפר על חטא לפני שנרצה להתקרב אל האלוהים. אבל כאן, הוא המקום היחידי שבו העולה קודמת לחטאת!! למה?
  6. בכל דיני הקרבנות, כשיש להביא יונים או תורים, מקדימים התורים (יותר יקרים) ואם אין כסף אז מביאים יונים (יותר זולים) . וכאן, הוא המקום היחיד בכל התורה שהיונים מקדימים לתורים! למה?

 

הרב מנשה וינר מציע תשובות:

חטאת היולדת הוא לא קרבן חטאת רגיל. יש בו מהחטא (ויש להבין מה הוא) ויש הדגשה שאין כאן שום חטא!! הרי היולדת לא עשת שום חטא. מה פירוש הקרבן חטאת? נראה בהמשך. אבל שתי השאלות האחרונות ששאלנו בקשר לקדימות העולה (בניגוד לכללים) ולקדימות היונה מצביעים על זה שגם האישה היולדת וגם אנו שלומדים הפסוקים האלה, צריכים להבין שלא מדובר כאן בשום חטא של היולדת.

 

אם כן מה הוא החטא הזה שהוא לא חטא?

יש לזכור מה שכתוב בספר בראשית לגבי האישה האמורה ללדת:

בראשית פרק ב  (ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:….(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

בראשית פרק ג : (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: ס…..(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:  (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:

בראשית פרק ד : (א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק:

 

  • האלוהים נוטע עץ חיים ועץ הדעת. הוא מזהיר את האדם ואשתו: מהרגע שאתם תדעו, אז ייכנס בתוככם הידיעה של המוות שלכם ומרגע זה תהיו טרודים ועצובים על העובדה שיום אחד תמותו. זה יכול להכניס אתכם לדיכאון מוצדק! הרי אנו נמות בסופו של דבר, מה טעם בחיים?
  • לכן, הוא לא "מעניש" אותם במיתה בגלל אכילה מעץ הדעת. הוא רק מתאר תוצאה בלתי נמנעת מהמעשה. אפשר לחיות בלי לדעת ואז להיות אולי יותר מאושרים, בלי הפחד של המוות. אבל אם רוצים לדעת, אז יש לשלם את המחיר ולהיכנס בתודעה שאכן נמות יום אחד.
  • האישה נקראת "אם כל חי" כלומר היא אמורה לתת חיים לכל.
  • אבל כשהאדם בא על אשתו, לא כתוב שהם "חיו ביחד" (כמו שאומרים היום לגבי בני זוג) אלא שהאדם "ידע" את אשתו. כלומר, הוא נקשר אליה בעולם הדעת ולא בעולם החיים!!. זאת בעיה כי יש כאן לא רק קלקול בני האדם עצמם אלא קלקול של הזוגיות גם כן.

ויש לתקן את כל הדברים האלה שנפגעו:

לכן ה' מתאר את ההיריון והלידה של האישה בצורת תיקונים (אלה לא עונשים):

"בעצב תלדי בנים". נראה לי לפרש המילה "עצב" במובנה הרגיל ולא רק "כאבים". כלומר, בלידה יהיה מקום לעצב! למה? בגלל הרבה סיבות שגורמות לפעמים לדיכאון אחרי הלידה:

הרי אנו מביאים לעולם תינוק שיגדל בעולם לא מושלם. הוא ייהנה אבל הוא גם יסבול. הוא נולד אבל הוא גם ימות! וכל זאת, בגלל שהאדם ואשתו בחרו לאכול מעץ הדעת.

"ואל אישך תשוקתך"= יש לקשור מחדש את הקשרים בין בני הזוג אחרי הלידה. לפעמים, ההיריון, הלידה, גורמים לצורך בסידור מחדש של היחסים בתוך המשפחה! האמה צריכה ללמוד לחזור להיות גם אשת בעלה ולא רק אימה לתינוק. יש לשחזר התשוקה אל הבעל ולבנות בחזרה התא המשפחתי שגדל.

 

אחרי הלידה, האישה חייבת "לשבת שבעה" על זה שהתינוק הוא כבר לא חלק ממנה. זאת אומרת שהיא צריכה להבין שהיצור שיצא ממנה הוא יצור בפני עצמו. אמנם היא תיתן לו ואכול ותגן עליו ותחנך אותו. אבל הוא כבר לא חלק ממנה. היא צריכה לחתוך את חבל הטבור באופן נפשי!

לכן, היא יושבת שבעה ימי טומאה. כי משהוא מת: הקשר האינטימי של "גוף בתוך גוף". זה מאוד דומה לעקידת יצחק.אברהם התבקש להכיר בבנו כיצור נפרד רוחנית ונפשית כך שיצחק יוכל להיות עצמאי ולפתח מידה שונה.

 

בעצם, חטא עץ הדעת הוא סיפור שדורש מהאדם לקבל על עצמו אחריות לאנושיותו. האדם הוא יצור מורכב בעל מגבלות. נדרש ממנו לקבל אחריות על המגבלות! לכן הסיפור של עץ הדעת מציב את האדם שאחראי על מצבו: יצור שיש בו הכרה, שמפעיל כוח השכל, הידיעה. אבל מצד שני, האדם פגיע וחלש בגלל הידיעה הזאת שהוא ימות יום אחד.

 

החטאת של היולדת איננו חטא שהיא עשת. זה הוא לקיחת אחריות על האנושיות שלה, על האנושיות של היילוד, האנושיות של בעלה .

לפעמים אומרים "זה אנושי לחטוא". או "זה לא אשמתו, זה אנושי" כלומר, יש לקחת בחשבון שיש מגבלות באדם.

עם יצירת חיים חדשים, יש לקחת בחשבון את כל הצדדים של החיים האנושיים. לא רק השמחה אלא גם צדדים האפלים של חיי בן אדם.

זה דומה לשבירת הכוס בחתונה. או באמרה שיש להכנסי רעדה במקום שיש בו גילה יתרה.

 

באופן יעיל, טומאת האישה, מפרידה בינה לבין בעלה. היא צריכה "לשבת שבעה" על האשליה שהיילוד יהיה תמיד חלק ממה, כדי לתת לו להיות עצמאי יותר.

 

ביום השמיני, התינוק אמור להיות, בתודעה של ההורים, יצור יותר עצמאי שחלים עליו מצוות ייחודיות. זה משלים את המהלך של שבעת ימי הטומאה של האם.

זה מאוד מזכרי לי את מה שהתורה אומרת בקשר ללידת כבש:

שמות פרק כב …  בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי:

ויקרא פרק כב (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

אחרי תקופה של התבודדות של האישה , יש חיוב שהיא תבנה עכשיו מחדש את הקשר עם בעלה.

לכן, התורה נותנת לבי הזוג 33 ימים או 66 ימים שבהם, יהיו ביחד , אפילו אם יש לה דימום! זו תקופה שעליה התורה מכריזה בכל מקרה שהיא "טהורה"!! היא לא תיכנס למקדש ותהיה עם בעלה כדי לבנות מחדש את הקשרים הזוגיים. כי הלידה יצרה משבר נפשי בניהם שיש לקחת אותו בחשבון ולתקן אותו. אין הזוג אחרי הלידה דומה לזוג לפני הלידה. לכן יש לחדש הקשרים.

 

יש אמרה חשובה של התלמוד שמופיעה בהרבה מקורות. נביא אחד מהם:

מסכת שבת דף קלה עמוד א אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמנה, שנאמר +ויקרא יב+ אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי: דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה – ונימול לשמנה!

 

ברית המילה לשמונה ימים קשורה לטומאת האם. מהותית. אם יקרה שהאם לא טמאה שבעה, אין סיבה למול התינוק דווקא ביום השמיני! (מצב נדיר למשל, שגויה מחליטה להתגייר עם התינוק , יומיים אחרי הלידה: היא לא טמאה כי היא לא היתה יהודיה בשעת הלידה. אם כן, תיאורטית התינוק יכול לעבור ברית מילה מיד ולא צריך לחכות שמונה ימים!)

 

למה היונה לפני התור?במידה והאישה לא תבין שלא מדובר בחטא אמיתי שלה, והיא תרצה להביא לחטאת..כבש! התורה מזהירה אותה:  לא! רק יונה. מקסימום..תור אבל לא יותר.

 

לסיכום:

היולדת טמאה כי היא חייבת לעבור תהליך נפשי על היפרדות פיזית מהתינוק. זה יאפשר לה להבין שהתינוק עצמאי עכשיו וכך יש להתיחס אליו.

היא לא עשה שום חטא. היא מביאה קרבן חטאת שאיננו קרבן חטאת רגיל. בזאת, היא ממשיכה בתיקון של חטא עץ הדעת: לקחת אחריות על המצב האנושי שכולל צדדים קשים. היא לא מבקשת סליחה על החטא ההוא אלא היא מקבלת על עצמה את המצב הרגיל, האנושי מאוד של שברירות האדם. היא לא זורקת האחריות על הבורא או על כל העולם כולו! היא אחראית ומבוגרת על עצמה ועל הוולד. אם עד כה היא תמיד האשימה את ההורים שלה בכל הבעיות שמגיעות לה בחיים והיא טוענת שבגללם היא סובלת. עכשיו היא תבין שההורים שלה עשו את מה שהיא עושה לבן שלה: היא הביאה אותו לחיים . ואז היא תקבל אחריות על עצמה!

ברית המילה מכניסה משמעות בחיים של המשפחה:

כשחותכים חלק מהגוף של התינוק, הוא כבר לא "שלם". הוא חסר. וכך הוא יישאר כל ימי חייו.

החוסר הזה, ההרגשה של אי שלמות, היא דחיפה לתיקון, להשלמה. הוא לא מושלם, לכן הוא חייב לפעול לתקן, להיטיב, לדרוש, לחקור, הוא פתוח לעולם. אשתו תוכל, זמנית, להשלים את החוסר הזה. הוא חייב לחפש אישה שתשלים אותו!

כמו שהיולדת הרגיש עם הטומאה שעליה לתקן ולהבין דברים, כך רושמים בגוף התינוק את הברית שלו עם החובה לתקן את עצמו ואת העולם.

שני הדברים האלה מולידים בתוך כל אחד (האם, התינוק והאבא) חומר לחיפוש אחר משמעות.

זה בעצם מחזיר את האם להיות "אם כל חי". לבחור בעץ החיים. להפיח חיים ומשמעות.

 

הצרעת

דיני הצרעת מובאים כאן אבל ייתכן מאוד שהם נאמרו, כמו דיני הכשרות בהר סיני.

הימצאותם  במקום הזה מוסבר על ידי הרב מנשה וינר כהמשך לסיפור חנוכת המשכן: הכנסת הכהנים לתפקידם.

היתה בעיה של טשטוש הגבולות. זה גרם לאסון מות נדב ואביהו. מכאן, כל הנושאים שבאו ארח כך מדגישם את גבולות העבודה של הכהנים. גבולות בין החיות הכשרות והטמאות. גבולות בין הטמא והטהור בדרך כלל.

ודיני צרעת הם המשך של הסיפור הזה כשמלמדים את הכהנים להבחין  בבעיות הנפשיות הדקות ביותר של האדם ביחסו לחברה.

 

אחרי חטא נדב ואביהו כתוב:

ויקרא פרק י …. וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

  • (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
  • (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

ולכן באים דיני הכשרות:

ויקרא פרק יא (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: פ

 

דיני היולדת:

ויקרא פרק יב : (ז) .. תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:

 

ודיני הצרעת:

ויקרא פרק יג : (נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר … לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ: פ

ויקרא פרק יד:(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:

ויקרא פרק יד (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת: ס

 

ולדיני הזב והזבה:

ויקרא פרק טו  (לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ:

 

בכל פרשה,בדרך כלל בסופה, אנו מוצאים את שני התפקידים של הכהן

  • להבדיל בין הטמא והטהור
  • ולהורות את בני ישראל.

כשהמילה "תורת ה.." היא  מהשורש "להורות".

 

זה מסביר את רצף הפרשיות : שמיני- תזריע- מצורע-…

כדי לחזור לסיפור שהתחיל כל זה:………………………….. אחרי מות   שני בני אהרון…

תזריע מוש

בע"ה כח אדר ב התשעו

מישל בן שושן

 

תזריע מוש

תורת האדם (לעד)

הרש"י הראשון בפרשה שלנו מצטט המדרש (שמעוני)

אישה כי תזריע – אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:

מעניין שמדובר על "תורת האדם" או "תורת הבהמה". הרי אנו קוראים כאן רק עניין של טומאה וטהרה האם ניתן להגדיר את "תורת האדם"  על ידי טומאת היולדת והברית מילה? וגם "תורת הבהמות" היא בסך הכל רשימה של בעלי חים שהאדם היהודי אוכל או לא אוכל!!

נראה לי שהעניין יותר עמוק:

רשימת הסיווג (CLASSIFICATION ) של בעלי החיים, בסוף פרשת שמיני, אומרת בעצם לאדם שעיקר עבודתו כבן אדם היא למצוא את המקום של כל דבר בעולם ובמיוחד למצוא את מקומו הוא. בין כל ברואי העולם ובין בעלי החיים ובין בני האדם עצמם. מדובר על "תורת הבהמה" יחסית לבני האדם שחייב לסווג אותם , לא כי בעלי החיים הם טובים או רעים, אלא, כל אחד, יחסית לבני האדם , יכול להיות "קרוב" אליו מבחינת המידות שלו. רוב המפרשים שניסו למצוא טעמים לדיני הכשרות, (במיוחד החסידים והמקובלים), מצאו תכונות בבעלי החיים הכשרים שהן "טובות" לאדם היהודי שאוכל אותם. ולהיפך, תכונות שאינם מתאימות לאדם היהודי בבעלי החיים ה"טמאים".

ברור שזה לא סיווג מוחלט של בעלי החיים כי אם סיווג לגבי היהודי בלבד.

למשל, יחזקאל, במעשה המרכבה, מתאר דמות אריה, דמות נשר, שהם "לא כשרים" אבל הם דמויות שנמצאות במעשה המרכבה של האלוהים עצמו!! ראייה לכך שאין האריה או הנשר "רעים" או טובים!

כמו כן, נראה בהמשך שדיני הצרעת הם נגזרת של טעות במיקומו של האדם כלפי עצמו או כלפי האנשים שמסובבים אותו. גם מיקומו של האדם מול אשתו, האישה מול בעלה, מול הדור שנולד, כל דיני טומאת היולדת, הם גם כן הזדמנות לאפשר מיקומם מחדש של האב והאם בזוגיותם אחרי לידת הבן או הבת.

 

נראה לי שכך אפשר להסביר את מיקומם של פרשיות אלה בספר הכהנים:

הרי תפקידו העיקרי של הכהן , הוא לסווג את בני האדם: להכיר את מקומו של כל אדם בחברה, לעזור לו למצוא את מקומו, וכך לטפל בבעיות שלו, ולתת את הכבוד והאהבה הראויה לו. החכמים מדברים על "קישור האדם אל שורשו". וכך הוא יכול להשכין שלום בחברה ולברך אותם באהבה.

 

אם כן, ננסה להסתכל בנושאים העיקריים של ספר ויקרא (עד כה) מזווית הראייה של "מציאת המקום הנכון" של האדם:

  1. הקרבנות: האדם מנשא לחזור אל מקומו שנאבד לו על ידי הרגשה של חטא .

האדם מחפש את מקומו מול האלוהים.

  1. מאכלות אסורות: האדם (היהודי) מסווג את בעלי החיים כדי לראות למי הוא יכול להתחבר מבחינת ההתנהגות והמידות. מקום האדם בין בעלי החיים בבריאה
  2. טומאת היולדת: האימה היתה קשורה לעובר. הפרידה ממנו גורמת לה לחיפוש אחר מיקום חדש שלה כלפי הילוד, כלפי בעלה וכלפי עצמה.
  3. הצרעת: האדם שבונה את עצמו על חשבון הנפילה של האחר, מאבד בעצם את מקומו בחברה והוא מטופל בהתאם. הכהן עוזר לו למצוא בחזרה את מיקומו הנכון.

 

אישה כי תזריע וילדה זכר

המאור ושמש דורש את המילה "אישה" כמציין את החלק הנשי שקיים בכל אדם. החלק שמקבל. שיודע ליישם את מה שהוא מקבל. המילה "תזריע" , הוא מפרש כביטוי לרצון חזק.

את המילים "וילדה זכר": היא גורמת למי שמשפיע, המשפיע הגדול בעולם, האלוהים, לענות לדרישת התשוקה לקבל: כשהוא משפיע לאדם.

אם כן, הוא מתרגם כך את הפסוק כולו: אם האדם מאוד רוצה ומשתוקק לקבל מהאלוהים שפע, אז זה מוליד אצל ה' את הרצון להעניק לו את מבוקשו!

האדם, איננו רק מי שיודע לקבל, הוא גם יכול ליזום ולגרום לבורא העולם להעניק לו דברים שאליהם הוא משתוקק מאוד!!

 

שאת או ספחת או בהרת

שלושת נגעי הצרעת האלה נדרשים כך על ידי המאור ושמש:

  1. שאת= מצב שבו האדם מרגיש "נישא" מעל האחרים. אפילו בעיניי דת וקרבה אל האלוהים. הוא מרגיש שהוא צדיק, מושלם.
  2. ספחת= (מלשון ספח) אדם שמרגיש מאוד קשור לאלוהים. הוא מרגיש כמעת סגנו של האלוהים עלי אדמות! הוא לא קשור אל בני האדם אלא עם האלוהים!
  3. בהרת= אדם שמרגיש שעבורו הכל ברור. הוא מרגיש שהוא הבין את הכל. שהאחרים לא הבינו. הוא חי בבהירות עצומה.( בהירות שבעצם מעוורת אותו בלי שירגיש)

 

אם כן, שלושת הנגעים האלה באים כדי להזהיר את האדם עצמו, או את הקרובים אליו (כי יש להם חייוב לטפל בו כשהם מביאים אותו, אפילו בעל כורחו אל המטפל- "והובא אל הכהן") שיש לו בעיה נפשית חמורה. הנגע הוא תרגום של הבעיה הנפשית שלו. היא מופיעה על בשרו כדי להגיד לו שמדובר ביחס שלו אל העולם החיצון.

 

כשהכהן מרחיק אותו מחוץ למחנה, הוא בעצם גורם לו להבין מה טיב הבעיה שלו ובמה הוא זקוק לחברה שהוא ניתק ממנה ולמצוא את מקומו בה בחזרה.

אם החכמים דברו על בעיית "לשון הרע", זה בגלל, לעניות דעתי, שהיא מבטאת יפה את ההתנשאות של האדם כפלי האחרים. הוא בונה את בטחונו האישי על חשבון ירידת הפרופיל של אנשים אחרים. וכך לא בונים אדם!

 

הצבע הלבן

למה צבע נגע התרעת הוא לבן?

המאור ושמש עונה שהאדמומיות, היא צבע הדם הזורם. כשאין זרימה, העור נראה לבן.

אם כן, צבע הצרעת היא לבן כדי להגיד שכאן, באבר הזה, שמקביל לחלק מהנפש של האדם, "יש חסימה", "אין זרימת חיים". הטיפול בחסימה הזאת תדאג להחזיר זרימה של החיים בעורקי הנפש של האדם. הרבה תרבויות רפואיות בעולם מדברים על "זרימה" עבור הבריאות ו"חסימה" עבור מחלה. בין שמדובר בזרימת אנרגיה או דם או חיבור בין כל אברי האדם, חיותם של כל חלקי הנפש והגוף של האדם.

 

 

העונג והנגע

"אין למעלה מהעונג ואין למטה מהנגע". שתי מילים עם אותם האותיות! רק שהסדר לא נשמר

כאילו האדם נמצא בין שתי הקצוות האלה: הנגע והעונג. אבל, אם הוא מתעלה מגבול העונג, הוא נופל בנגע!

 

 

 

 

תזריע- התקווה

בע"ה א אייר התשעה

מישל בן שושן

 

תזריע לעד5

 

כותרת הפרשה

המילה "תזריע" נראית מיותרת בפסוק עצמו. היה יכול לאומר " אישה כי תלד". בנוסף, ניתן לשאול למה החכמים בחרו לצרף את שני העניינים האלה : היולדת- והמצורע, בסדרה אחת ולתת כותרת לכל הסדרה בשם הנושא הראשון ש"תופס" רק 9 פסוקים בלבד.

בנוסף, ניתן לשאול מה יכול להיות הקשר בין שני המצבים האלה: יולדת ומצורע? זה מקרה שמח מאין כמוהו וזה מצער מאוד! ובכל זאת הטיפול בשניהם דומה מבחינת המונחים "טומאה וטהרה".

 

נראה לי לענות שבשני המקרים, משהוא יוצא מהגוף. וזה מצריך האדם להתאפס מחדש ולחזור לשגרה .

  1. היולדת חייה 9 חודשים עם יצור חי בתוך גופה. אחרי הלידה, יש לעשות עבודה נפשית כדי לחזור לשגרה. לבנות מחדש את היחס בינה לבין היילוד שיצא לאוויר העולם ונפרד ממנה. יש לה לחדש את נפשה, את גופה. יש לחדש איחס עם בעלה, עם שאר החברה. תקופת ה"טומאה" תאפשר לה את הזמן האישי כדי לעשות עבודה זו.
  2. המצורע: הוא עבר תהליך של "מוציא רע" מתוך נפשו, משהוא רע יצא החוצה אל עבר עורו כדי להזהיר אותו . הוא לא היה מודע במה שהיה בנפשו פנימה והנה הוא צריך לאבחן ולטפל בזה כי זה "יצא החוצה". התהליך הזה גם הוא מצריך מין הסגר כדי לבנות מחדש את הקשרים עם הסביבה(במיוחד אם הפגם שהיה בו נגע ביחסיו אל החברה- לשון הרע- או דברים דומים)

 

אם כן, נראה לי, הקשר בין חלקי הסדרה נובע מזה שמשהוא יצא וגרם לשינוי מהותי בגוף. נפשי ופיזי. לכן, המילה שנבחרה ביולדת היא "תזריע" במובן, נראה, זרע שיצא מגופה. כאילו מה שיגרום לטומאה זה לא ה"לידה" של התינוק עצמו  אלא זה שמישהו יצא מגופה. וזה מצדיק בחירת מילה זו ככותרת לכל הסדרה.

 

בקשר לשינוי תקופת הטומאה של היולדת, אם הוולד זכר או נקבה, ייתכן שיש אכן שינויים נפשיים שונים בין אם האם יולדת זכר או נקבה . וזה דורש טיפול שונה. יותר ארוך אם היא נקבה בגלל , אולי קושי ההפרדה בין שתי זהויות דומות מאוד.

 

כמובן ששאר ענייני הפרשיות (צרעת הבגד, הבית, הזב..)גם יכולים להתברר על פי ההסבר הזה .

 

המקווה והתקווה

ביום השלישי לבריאה, ה' דורש ש"ייקוו המים אל מקום אחד" זה יהיה המקווה. המקום שבו הכל מתכנס, מתאסף. שם, במקום המיוחד של האיסוף הזה, ניתן לגלות שקיים "אחד". אחדות. למרות ריבוי ושוני הנחלים וסוגי המים על האדמה, כשהכל מתמזג בים, הים מגלה שבעצם הכל היה חומר אחד. כל נחל חשב אולי שהוא מיוחד במינו. אבל יש שלב שבו מגלים שיש אחדות, וזה המקווה, הים והמים בתוכו.

 

המילה "תקווה" בנוי גם כן על אותו השורש. כאילו התקווה היא שאיפה להגיע אל מקום האחד!

ה"גלילי זהב" טוען שמצב הגלות של עם ישראל הוא מצב של טומאה כי הוא מצב של פירוד והבלטת השוני. החזרה לארץ ישראל, היא השאיפה של כל הנחלים שנמצאים בגלות העולם לחזור אל "מקום אחד" המקום שבו ניתן יותר לגלות את ה"אחד".

אם כן, ההמנון הישראלי "התקווה"(שנכתב על ידי אדון נפתלי הרץ אמבר בשנת 1878 בערך) כולל בתוכו, כנראה ללא כוונה תחילה, את השאיפה להגיע לארץ ישראל, כאילו היא מקווה טהרה ,שבו, כשמתכנסים כל זרמי העם היהודי, הם מגלים את האחדות

תזריע גז

בע"ה כז ניסן התשעה

מישל בן שושן

 

תזריע גז

תורת האדם

"אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של האדם באה אחר יצירת הבהמה חיה והעוף, כך התפרשה תורתו אחרי תורתם". כלומר, כשאנו מתבוננים על סמיכות הפרשיות בין סוף "שמיני" (שבו פרטה התורה את הבהמות הטהורות לטמאות),לפרשיות הבאות שמדברות על טהרת האיש והאישה, זה מזכיר את סדר הופעתם של הבהמות לפני אדם הראשון.

לומד מכך ה"גלילי זהב" שכל סיפור הטהרה והטומאה איננה באה אלא כדי ללמד לאדם מידות טובות. כלומר, אין כאן עניינים רפואיים, ביולוגים, טבעיים אלא הוראות שמזמינות את ההתנהגות המוסרית של האדם.

נראה לי שיש כמה לימודים מכך:

  1. הקטגוריות של בהמות טהורות או טמאות, אינה קטגוריות טבעיות. כלומר, אין לחשוב שבטבע, יש חיות "טובות" ו"חיות רעות". או שהאלוהים מעדיף בירייה על פני אחרת. אין החלוקה בין הבהמות באה אלא כדי שהאדם ילמד להיות מוסרי יותר. או על ידי לימוד מידות מהבהמות (בלי לאכול אותם, רק כשהוא מתבונן בהם) כמו "הווה עז כנמר" או ללמוד חריצות מנמלה (אפילו אם הן טמאות לאכילה). או הכנסת המידות בגוף על ידי אכילת הבהמות בעלי התנהגות או תכונות מסוימות. למשל, דורס יהיה אסור לאכילה כי אין הישראלי צריך להיות "דורס".
  2. העובדה שהאדם הישראלי חייב להתבונן על עולם החי לפי קטגוריות שונות, מאלצת אותו להתעלות מעל לעולם החי. האדם איננו אחד מן החיות בלבד. התורה מבקשת מהאדם להתעלות מהמימד הבהמי שלו ולשאוף למשהו אחר. אם אני רק בהמה, אז אין מקום לקרוא לבהמה אחרת "טהורה" או "טמאה". אני רק יכול להגיד שהיא טעימה, מזינה, קלה להשגה או כיוצא בזה. אבל קטגוריות אחרות כמו אלה שמציעה התורה, הן מעולם המוסר , ההתנהגות.
  3. כל ההגדרות שנפגוש בפרשיות הבאות (נידה, צרעת, זו,טומאה וטהרה..) אינן קשורות למצב פיזי בלבד. הן מחייבות האדם להתיחס אל עצמו כאל ברייה מוסרית. מדובר על "מידות", התנהגות ורוחניות.

 

יתוש קדמך

אם האדם זוכה להיות אדם, אז אומרים לו שהבורא ברא את העולם עבורו. ה' חשב על האדם הזה לפני בריאת העולם. האדם הזה קדם לבהמות בסדר הבריאה.

אבל אם האדם חושב שהוא רק חיה כמו שאר החיות, אז אומרים לו "יתוש קדמך" כלומר, אתה אחרון בבריאה ואפילו יתוש קטן נברא לפניך בסדר הבריאה.

מכאן שיש לאדם לבחור בין שתי הגדרות של עצמו:

אני רק חייה . אז הוא מסרב לשאוף לכוונת הבורא (שרצה לברוא אדם מוסרי)

או אני יודע שאני חייה אבל אני גם משהוא נוסף שדורש ממני התנהגות מוסרית.

(ב"מוסרי" אני מתכוון לדבר שאיננו חלק מחוקי הטבע אלא הכנעה לחוקים אחרים, מעבר לטבע. כמו חוקים דתיים, רוחניים, להישמע לבורא עולם שאיננו נראה, להישמע לחוקים שהמוסר הפנימי ,המצפון של האדם יכול להכתיב לו, ושלא נמצאים אצל הבריות האחרות. לכן אני חולק בין המוסר לטבע לצורך זה)

מכאן שהרב, נראה לי, איננו חושב שה"טומאה" והטהרה של הבהמות או של בני האדם נובעת ממצב ביולוגי או אונטולוגי אלא הם קשורים לחלק המוסרי שלו: הן מאלצות את האדם להכיר בחלק האנושי, הרוחני, המוסרי שיש בו.

 

ההבדלה

אחת התכונות העיקריות שעליהם הפרשיות האלה באות לחנך את האדם היא :"כוח ההבדלה". בכל פרק כמעט, בא פסוק שמזכיר שהמטרה בהגדרת הקטגוריות השונות היא שהאדם הישראלי יוכל "להבדיל" בין הקודש ובין החול, בין הטמא והטהור, …

כוח ההבדלה הוא אכן הכוח האנושי המוסרי והרוחני העיקרי. לא להבדיל בין שני חפצים שונים אלא להבדיל בין דברים דומים מבחינה טבעית אבל שונים מבחינה מוסרית או התנהגותית. איזה הבדל יש סוס לכבש? חוץ מהיותם שתי חיות שונות, התורה דורשת מאיתנו להבחין בעוד סימנים ותכונות שיחדירו בתודעה (ובגוף) חוקי התנהגות ומוסר .

 

 

השבת

הרב שם לב שהשבת מתחילה ב"קידוש" ומסתיימת ב"הבדלה". אכן יש ללמוד לקדש, להעלות, להחשיב  ולכבד. אבל אין לקדש כל דבר ! יש לדעת להבדיל בין הדברים. במשך השבת, אנו לומדים לקדש. אבל כשאנו נתחיל לעבוד בעולם המעשה, אנו חייבים ללמוד להבדיל! כי לא הכל שווה!

עיקר האדם, נראה לי, הוא בסדר העדיפויות שהוא מציב לעצמו. את מה הוא מציב לפני מה. אפילו אם הכל חשוב, בעולם המעשה, חייבים לבחור בדברים יותר חשובים. חייבים להישמע לסדר עדיפות. זה מה שיגדיר את האדם: איזה סדר עדיפויות יש לו. זה לגמרי בידי האדם עצמו. זה עיקר בחירתו החופשית.

אי אפשר להיות מורה הלכה אם אין לי סדר עדיפות בהלכה. יש כל מני הלכות. ואפילו הלכות סותרות. כל החכמה היא לדעת מה הוא סדר העדיפויות בהלכות בכל רגע מסוים.

לכן הגמרא קובעת שכל מי שמבדיל במוצאי שבת, יהיו לו בנים מורי הלכה!!

ברכת ההבדלה נכנסה בתוך ברכת הדעת בעמידה. כי ההבדלה היא ראשית ותנאי לדעת.

 

נראה לי שמה שחסר הכי הרבה היום, בעולם הדתי, זה כוח ההבדלה, כלומר, לימוד השקפה שבונה "סדר עדיפויות" אצל האדם הלומד. כי אנו מוצפים באינפורמציה. בקליק אחד אנו ניגשים אל מאגרי המידע הגדולים שהיו אי פעם. אבל מה עושים עם כל זה? אפשר ללכת לאיבוד . אפשר להסתפק בחלק מהאינפורמציה ולסגור את עצמנו לשאר כדי לא להיות מוצפים. אבל עדיף, לעניות דעתי, ללמוד לשים כל דבר במקום ששיך לו ולשמור על מרחק מסוים שמאפשר לשלוט על הסדר בין הדברים. מורה גדול או רב גדול איננו מי שיש לו זיכרון טוב או שלמד הרבה דברים. אלא מי שיודע לשים את הדברים במקום הנכון בראש שלו.(הוא כמובן גם צריך לדעת הרבה דברים אבל זו לא התכונה העיקרית)

 

הנגעים

הם באים, נראה לי, לפתח את כוח הדיאגנוזה!

  1. הדיאגנוזה הפנימי: מה קורה בתוכי? ממה אני מורכב? הגילוי הפיזי של פגם נפשי הוא דבר מאוד מקובל היום. הנגע הוא בעצם עזרא מ"למעלה" כדי לגלות החוצה מה שאני לא יכול לגלות בתוכי.
  2. הגוף השלישי: רוב הזמן, ראיה חיצונית של אדם אחר יכול לעזור להבחין בדיאגנוזה הנכונה. לא רק היות האדם השלישי מומחה בדבר אלה המפגש עצמו עם אדם זר והמרחק שזה יוצר ביני לבין דברים שקורים בתוכי, וגם הביקורת הבלתי תלויה יכולים להמעיט את הטעויות והפשרות שאני רגיל לעשות עם עצמי.

אם כן, כוח הדיאגנוזה הוא חלק מכוח ההבדלה הנחוץ כדי לעלות במדרגות המוסריות .

 

ארץ ישראל

כהרגלו, הרב מיישם  את המהלכים של התורה , אפילו אם הם לא קשורים לכתחילה, לעניין הגלות והגאולה.

ולכן, הרב מתרגם את המושגים כך:

ישראל שגולה, נגוע בצרעת

הטהרה היא החזרה אל ארץ ישראל.

ימי ספירת הטהרה הם אורך הגלויות

אישה כי תזריע= אישה מזרעת תחילה יולדת זכר= עם ישראל (אישה) צריך להשתדל בכוחות עצמו, תחילה, לשוב ולבנות את ארץ ישראל (זכר) ואז ה' (האיש) יעזור ויזרע אחר כך.

ואם נקבה תלד= מצב שבו האישה לא מזרעת תחילה. הגאולה, שאיננה מתחילה בהתעוררות היהודים בעצמם, תהיה יותר "חלשה" (נקבה) וארוכה (66ימים לעומת 33)

 

האיש מקדש

למה האישה איננה מקדשת? אלה היא "נקנית"?

איש מקדש= האיש מתאפק בכוח אונו כדי שהאישה תוכל להינות יותר. הוא מקדש (מתאפק)את עצמו עבור אשתו

האישה נקנית= האישה היא זו שמחזרת אחרי האיש, אבל היא עושה זאת בצורה שהאיש יחשוב שהוא החליט!

 

המקווה

שם מקווים המים אל מקום אחד ("יקוו המים אל מקום אחד") = סמל איחוד הכוחות המפוזרים.

כמו שכל הנחלים הולכים לים, כך כל בני האדם המפוזרים צריכים להבין שהכל אחד! זה מה שמטהר אותם. הטומאה היא האשליה שכל העולם הוא אך ורק פירוד. הטהרה היא האמונה שהכל נובע ממקור אחד והולך אל מקום אחד.

 

שתי עניים

כהן סומא מאחת מעניו איננו יכול לדון בדיני טומאה וטהרת המצורע. כי יש לו ראייה חלקית של המציאות! הוא לא רואה את עומק הדברים. כדי לטמא או לטהר אדם יש לקחת בחשבון מכלול של שיקולים . זו לא מלאכה שיכולה להתבצע על ידי מכונה (משוכללת כמו שיש לנו היום עבור דיאגנוזת נגעי העור) כי אם רק על ידי אדם בעל חכמה לכן כתוב "לכל מראה עיני הכהן" שתי עניים ולא אחת.

 

יום המעונן

אין לדון בדיני צרעת ביום המעונן. לא רק כי רואים פחות טוב אלא כי הענן מסמל בעיות אחרות בחברה: תקלה אצל אדם נמדדת מול המצב הכללי של החברה. לא נטפל בבעיה קטנה כשיש בעיות חמורות יותר! לכן אין נגעים היום. נגעי הצרעת באים אצל אנשים מאוד גדולים, צדיקים שלא סובלים מבעיות חמורות אחרות. הצרעת יכולה לבוא כאזהרה על בעיות עדינות קטנות.

לכן, אם היום מעונן, אם יש בעיות חמורת הרבה יותר, אין לדון בצרעת! רק אם היום בהיר וכל הבעיות האחרת פתורות, ניתן לגשת לעניינים העדינים האלה!

 

צרעת בכל הגוף

אם כיסתה הצרעת את כל הגוף, טהור הוא!

כי עיקר הצרעת באה כדי לפתח את כוח ההבדלה. אם הכל נגוע, כולם רואים,אין צורך לקבוע טומאה!

טומאה= תיזהר, יש כאן בעיה שאתה לא רואה!! כוח הדיאגנוזה וגילוי הנסתר הפגום.

 

תזריע אה

בע"ה כז ניסן התשע"ב

מישל בן שושן

 

בע"ה כז ניסן התשע"ב

מישל בן שושן

 

תזריע אה

 

וביום השמיני ימול

  • למה התורה חוזרת על מצוות המילה אחרי שלמדנו אותה אצל אברהם?

(אם זה כדי ללמד לנו כל מני פרטים הלכתיים, היא היתה יכולה לעשות זאת שם!)

  • ולמה התורה מקשרת בן המילה לשבעת ימי טומאת היולדת? "וביום השמיני.."
  • למה ה' לא ברא את האדם ללא ערלה?

הא"ה מסביר שגם טומאת הנידה וגם הצורך בהסרת הערלה, באים כדי "לכפר" על חטא אדם וחווה! לחווה היתה מעורבות חמורה יותר, לכן ה"כפרה" שלה בא במחזוריות במשך חייה. ולעומתה, חטא אדם היה פחות, ולכן מספיק לעשות מעשה חד פעמי בהתחלת החיים של הזכר.

אדם הראשון היה "מושך בעורלתו". כלומר, ה' ברא אדם ללא עורלה והחטא גרם לו למשוך בערלתו.

כמו שהרע נמצא בעולם, כמו שיצר הרע נמצא באדם, כך הערלה נמצאת באדם.

השאלה היא: מה לעשות עם הרע. האם לקבל את הרע כנתון שאין מה לעשות נגדו ולהרים ידיים, לקבל מצב האדם והעולם איך שהוא, או, להיפך, לפעול בכל הכוח כדי להתנגד ככל האפשר לכוחות הרע ולהתנגד ליצר הרע באדם. אני טוען, שסיפור חטא עץ הדעת, לא בא כדי להאשים את כל האנושות ב"חטא קדמון" שאין מנוס ולסבול בגלל חטאי אבותינו הקדמונים! , זו לע"ד קריאה נוצרית של סיפור המקרא!

לע"ד, סיפור עץ הדעת בא כדי לתת לנו כוח,להפיח בבני האדם תקווה שניתן להילחם נגד הרוע! כי הרי הרע לא נברא באדם הראשון, זה מקרי, זה בידי האדם עצמו! לכן, כן יש תקווה לנצח את הרע בעולם! ויש לפעול בכל הכוח נגדו!! לא רק אחרית הימים ועולם הבא יהיה כולו טוב ואליו נשאף, אלא אפילו התחלת העולם היה טוב! כך שיש לנו להתעודד משני הכיוונים: ההתחלה היתה טובה והסוף יהיה טוב. אנו, בינתיים צריכים לחזור למצב הטוב הקדמון או לשאף למצב הטוב שיהיה!! כל זה מכוון את האדם לעשייה ולהשתדלות לעשות טוב ולדחות ככל האפשר את הרע!!

הסרת הערלה היא חיונית כדי שהאדם היהודי יכניס בתוכו את התחלת מחויבותו לתקן את האדם ואת העולם!!

החידוש בפרשה שלנו הוא הקשר של המילה לצורך תיקון העולם! בספר בראשית הוא היה בעיקר כריתת ברית, כניסה לתוך זהות מיוחדת. כאן, עם כל תיקוני האדם (צרעת, נידה….) המילה מתוארת באור חדש לגמרי. והיא נקשרת לטומאת האישה היולדת כדי להצביע על התיקון המשותף (אבל השונה בצורתו) של הגברים והנשים בעשייה נגד הרוע בעולם.

אם ה' היה בורא האדם ללא ערלה, זה היה אומר שאין רע בעולם או שאין לתקן אותו!

 

ימול בשר ערלתו

  • ימול= מילה (חיתוך הערלה)
  • בשר= פריעה (הפיכת הערלה הופך אותה לבשר ללא חיות כשהוא אינו יכול לחזור למקומו ולחיות)
  • ערלתו= מציצת הדם: הדם הוא נוזל בכל הגוף. הרע נמצא בכל האדם. אין הרע נמצא רק בערלה! הערלה היא רק סמל לרע. מציצת הדם מסמלת את הצורך להלחם נגד הרוע באדם כולו.

 

שאת או ספחת או בהרת

יש שני סוגי צרעת (שהן ארבע):

  • שאת= נגד עוון המוציא שם רע (האומר דבר שקר בגנות חברו) מלשון "לא תישא פנים".
  • בהרת= נגד עוון לשון הרע (האומר דבר אמת בגנות חברו) מלשון בהירות, כי הוא חושב שהוא רק מבהיר דברים אמיתיים, בזמן שהוא מכפיש את הזולת בעיני חברו. הבהרת היא הלבנה ביותר.

לכל אחד משני הסוגים יש דרגות פחותות, כמו שיש "אבק לשון הרע" (דבר שאיננו בפרוש לשון הרע אבל הוא קרוב אליו או גורם אותו) וזה נקרא "ספחת".

  • יש ספחת השאת שהיא לבנה פחות מהשאת
  • ויש ספחת הבהרת שהיא פחות לבנה מהבהרת.

לסיכום, יש לנו ארבע דרגות לובן עיקריות: הבהרת (הכי לבנה), ופחות לבן ממנה "ספחת הבהרת", ופחות ממנה "השאת" ,ופחות לבנה ממנה "ספחת השאת".

 

וראהו הכהן וטימא אותו(יג-ג)

למה יש צורך להראות הנגע לכהן? הרי התורה נתנה לנו את כל הסימנים כדי שנעשה את הדיאגנוזה בעצמנו! התורה אפילו מכריזה על אדם שראה את הסימנים האלה :"טהור הוא" או "טמא הוא"! אז למה יש צורך בכוהן שיבוא כדי לטהר או לטמא? למה התורה אומרת בפסוק לא למשל "טהור הוא וטיהרו הכהן". אם טהור הוא אין צורך בכהן! ואם הכהן הוא זה שיקבע, אז למה להגיד לנו "טהור הוא"? נחכה לכהן ונראה מה הוא יגיד!!

וכן בטומאה בפסוק מד: "טמא הוא טמא ויטמאנו הכהן". מכאן למד הלל הזקן שאין הכהן יכול לטמא את הטהור או לטהר את הטמא!! כלומר, לכהן יש מרחב תמרון קטן ביותר! הוא רק יכול לאשר את כל מה שכולם רואים ויודעים!!. נכון שיש מקרים גבוליים שהכהן בקי יותר בהם ורק הוא יכריע. אבל, גם אז, הוא צריך להסביר לנו את נימוקיו. והסביר למה הוא מטהר או למה הוא מטמא. אין לו כוח החלטה אבסולוטי בעניין קביעת הטהרה או הטומאה!!. וחוזרת השאלה בצורה עוד יותר קשה: אז למה יש צורך בכוהן?? אם זה מקרה ברור , למה ללכת אל הכהן (או להביא אותו)?? הרי הכהן לא יכול לשנות את פני המציאות הברורה!!

החידוש העצום של הא"ה נפלא:

הכהן צריך "להסכים", כלומר להיות "מודע" למצבו האמיתי של בני עמו כדי להביא להם כפרה!! כשהכהן נמצא בבית המקדש, הוא מנותק ממציאות העם. מצבם הרוחני, מצבם הנפשי. הטומאה והטהרה מבטאות את מצב כל אחד ואחד. הכהן אמור להתפלל ולבקש כפרה על העם. אבל הוא צריך להיות מודע על המקרים הספציפיים כדי לבקש ולקבל כפרה על המקרים האלה!! לכן, הכהן חייב להיות כאן, לראות ולהכריז על טומאה. הוא צריך להצטער על טומאת אדם פלוני, כדי להיות מעורב בחיפוש אחרי הפתרונות והכפרה .

המצורע מצידו גם כן זקוק לנוכחות הכוהן, לא כדי שיעשה לו דיאגנוזה נכונה. אלא כדי שיוכל להביא לו כפרה מאת ה' כשיחזור לבית המקדש!!

למה הדבר יכול להידמות? במקרה, היום וחוקי הביטוח הלאומי מחייבים לתת קצבה למשפחה נזקקת מסוימת. אם היה חיוב לשר הרווחה לבוא בעצמו למשפחה כדי להעניק לה את הקצבה, או לפחות להכיר בעצמו המכרה הספציפי הזה, זה היה מעשיר את מודעותו הכללית כשעליו לדון בנושא גובה הקצבאות בממשלה! לא דומה שר שמודע לבעיות הפרטיות של האנשים שעליו הוא אחראי לשר המנותק מהמציאות!! הכהן חייב להיות מעורב במציאות של כל אחד שיש לו בעיה כי הוא אחראי עליו !!

 

כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב..(יג-מו)

"אין הקדוש ברוך הוא מטמא אותו אלא הוא בעצמו במעשיו מטמא את עצמו, ואין ה' עושה לו דבר!!"!!!

 

סדר הצרעות

בהתחלה, באה צרעת הבית להתריע ואחר כך באה צרעת הבגדים ואם הוא ממשיך והסמנים לא הספיקו אז באה צרעת גופו. אבל בתורת מסופר על צרעת הבית בסוף כי הם עדיין לא הגיעו לארץ ישראל ובמדבר היה "רלוונטי" רק צרעת הגוף והבגדים, לכן הכתוב התחיל בהם.

וביום השמיני ימול

  • למה התורה חוזרת על מצוות המילה אחרי שלמדנו אותה אצל אברהם?

(אם זה כדי ללמד לנו כל מני פרטים הלכתיים, היא היתה יכולה לעשות זאת שם!)

  • ולמה התורה מקשרת בן המילה לשבעת ימי טומאת היולדת? "וביום השמיני.."
  • למה ה' לא ברא את האדם ללא ערלה?

הא"ה מסביר שגם טומאת הנידה וגם הצורך בהסרת הערלה, באים כדי "לכפר" על חטא אדם וחווה! לחווה היתה מעורבות חמורה יותר, לכן ה"כפרה" שלה בא במחזוריות במשך חייה. ולעומתה, חטא אדם היה פחות, ולכן מספיק לעשות מעשה חד פעמי בהתחלת החיים של הזכר.

אדם הראשון היה "מושך בעורלתו". כלומר, ה' ברא אדם ללא עורלה והחטא גרם לו למשוך בערלתו.

כמו שהרע נמצא בעולם, כמו שיצר הרע נמצא באדם, כך הערלה נמצאת באדם.

השאלה היא: מה לעשות עם הרע. האם לקבל את הרע כנתון שאין מה לעשות נגדו ולהרים ידיים, לקבל מצב האדם והעולם איך שהוא, או, להיפך, לפעול בכל הכוח כדי להתנגד ככל האפשר לכוחות הרע ולהתנגד ליצר הרע באדם. אני טוען, שסיפור חטא עץ הדעת, לא בא כדי להאשים את כל האנושות ב"חטא קדמון" שאין מנוס ולסבול בגלל חטאי אבותינו הקדמונים! , זו לע"ד קריאה נוצרית של סיפור המקרא!

לע"ד, סיפור עץ הדעת בא כדי לתת לנו כוח,להפיח בבני האדם תקווה שניתן להילחם נגד הרוע! כי הרי הרע לא נברא באדם הראשון, זה מקרי, זה בידי האדם עצמו! לכן, כן יש תקווה לנצח את הרע בעולם! ויש לפעול בכל הכוח נגדו!! לא רק אחרית הימים ועולם הבא יהיה כולו טוב ואליו נשאף, אלא אפילו התחלת העולם היה טוב! כך שיש לנו להתעודד משני הכיוונים: ההתחלה היתה טובה והסוף יהיה טוב. אנו, בינתיים צריכים לחזור למצב הטוב הקדמון או לשאף למצב הטוב שיהיה!! כל זה מכוון את האדם לעשייה ולהשתדלות לעשות טוב ולדחות ככל האפשר את הרע!!

הסרת הערלה היא חיונית כדי שהאדם היהודי יכניס בתוכו את התחלת מחויבותו לתקן את האדם ואת העולם!!

החידוש בפרשה שלנו הוא הקשר של המילה לצורך תיקון העולם! בספר בראשית הוא היה בעיקר כריתת ברית, כניסה לתוך זהות מיוחדת. כאן, עם כל תיקוני האדם (צרעת, נידה….) המילה מתוארת באור חדש לגמרי. והיא נקשרת לטומאת האישה היולדת כדי להצביע על התיקון המשותף (אבל השונה בצורתו) של הגברים והנשים בעשייה נגד הרוע בעולם.

אם ה' היה בורא האדם ללא ערלה, זה היה אומר שאין רע בעולם או שאין לתקן אותו!

 

ימול בשר ערלתו

  • ימול= מילה (חיתוך הערלה)
  • בשר= פריעה (הפיכת הערלה הופך אותה לבשר ללא חיות כשהוא אינו יכול לחזור למקומו ולחיות)
  • ערלתו= מציצת הדם: הדם הוא נוזל בכל הגוף. הרע נמצא בכל האדם. אין הרע נמצא רק בערלה! הערלה היא רק סמל לרע. מציצת הדם מסמלת את הצורך להלחם נגד הרוע באדם כולו.

 

שאת או ספחת או בהרת

יש שני סוגי צרעת (שהן ארבע):

  • שאת= נגד עוון המוציא שם רע (האומר דבר שקר בגנות חברו) מלשון "לא תישא פנים".
  • בהרת= נגד עוון לשון הרע (האומר דבר אמת בגנות חברו) מלשון בהירות, כי הוא חושב שהוא רק מבהיר דברים אמיתיים, בזמן שהוא מכפיש את הזולת בעיני חברו. הבהרת היא הלבנה ביותר.

לכל אחד משני הסוגים יש דרגות פחותות, כמו שיש "אבק לשון הרע" (דבר שאיננו בפרוש לשון הרע אבל הוא קרוב אליו או גורם אותו) וזה נקרא "ספחת".

  • יש ספחת השאת שהיא לבנה פחות מהשאת
  • ויש ספחת הבהרת שהיא פחות לבנה מהבהרת.

לסיכום, יש לנו ארבע דרגות לובן עיקריות: הבהרת (הכי לבנה), ופחות לבן ממנה "ספחת הבהרת", ופחות ממנה "השאת" ,ופחות לבנה ממנה "ספחת השאת".

 

וראהו הכהן וטימא אותו(יג-ג)

למה יש צורך להראות הנגע לכהן? הרי התורה נתנה לנו את כל הסימנים כדי שנעשה את הדיאגנוזה בעצמנו! התורה אפילו מכריזה על אדם שראה את הסימנים האלה :"טהור הוא" או "טמא הוא"! אז למה יש צורך בכוהן שיבוא כדי לטהר או לטמא? למה התורה אומרת בפסוק לא למשל "טהור הוא וטיהרו הכהן". אם טהור הוא אין צורך בכהן! ואם הכהן הוא זה שיקבע, אז למה להגיד לנו "טהור הוא"? נחכה לכהן ונראה מה הוא יגיד!!

וכן בטומאה בפסוק מד: "טמא הוא טמא ויטמאנו הכהן". מכאן למד הלל הזקן שאין הכהן יכול לטמא את הטהור או לטהר את הטמא!! כלומר, לכהן יש מרחב תמרון קטן ביותר! הוא רק יכול לאשר את כל מה שכולם רואים ויודעים!!. נכון שיש מקרים גבוליים שהכהן בקי יותר בהם ורק הוא יכריע. אבל, גם אז, הוא צריך להסביר לנו את נימוקיו. והסביר למה הוא מטהר או למה הוא מטמא. אין לו כוח החלטה אבסולוטי בעניין קביעת הטהרה או הטומאה!!. וחוזרת השאלה בצורה עוד יותר קשה: אז למה יש צורך בכוהן?? אם זה מקרה ברור , למה ללכת אל הכהן (או להביא אותו)?? הרי הכהן לא יכול לשנות את פני המציאות הברורה!!

החידוש העצום של הא"ה נפלא:

הכהן צריך "להסכים", כלומר להיות "מודע" למצבו האמיתי של בני עמו כדי להביא להם כפרה!! כשהכהן נמצא בבית המקדש, הוא מנותק ממציאות העם. מצבם הרוחני, מצבם הנפשי. הטומאה והטהרה מבטאות את מצב כל אחד ואחד. הכהן אמור להתפלל ולבקש כפרה על העם. אבל הוא צריך להיות מודע על המקרים הספציפיים כדי לבקש ולקבל כפרה על המקרים האלה!! לכן, הכהן חייב להיות כאן, לראות ולהכריז על טומאה. הוא צריך להצטער על טומאת אדם פלוני, כדי להיות מעורב בחיפוש אחרי הפתרונות והכפרה .

המצורע מצידו גם כן זקוק לנוכחות הכוהן, לא כדי שיעשה לו דיאגנוזה נכונה. אלא כדי שיוכל להביא לו כפרה מאת ה' כשיחזור לבית המקדש!!

למה הדבר יכול להידמות? במקרה, היום וחוקי הביטוח הלאומי מחייבים לתת קצבה למשפחה נזקקת מסוימת. אם היה חיוב לשר הרווחה לבוא בעצמו למשפחה כדי להעניק לה את הקצבה, או לפחות להכיר בעצמו המכרה הספציפי הזה, זה היה מעשיר את מודעותו הכללית כשעליו לדון בנושא גובה הקצבאות בממשלה! לא דומה שר שמודע לבעיות הפרטיות של האנשים שעליו הוא אחראי לשר המנותק מהמציאות!! הכהן חייב להיות מעורב במציאות של כל אחד שיש לו בעיה כי הוא אחראי עליו !!

 

כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב..(יג-מו)

"אין הקדוש ברוך הוא מטמא אותו אלא הוא בעצמו במעשיו מטמא את עצמו, ואין ה' עושה לו דבר!!"!!!

 

סדר הצרעות

בהתחלה, באה צרעת הבית להתריע ואחר כך באה צרעת הבגדים ואם הוא ממשיך והסמנים לא הספיקו אז באה צרעת גופו. אבל בתורת מסופר על צרעת הבית בסוף כי הם עדיין לא הגיעו לארץ ישראל ובמדבר היה "רלוונטי" רק צרעת הגוף והבגדים, לכן הכתוב התחיל בהם.