בע"ה א אייר התשעה
מישל בן שושן
תזריע לעד5
כותרת הפרשה
המילה "תזריע" נראית מיותרת בפסוק עצמו. היה יכול לאומר " אישה כי תלד". בנוסף, ניתן לשאול למה החכמים בחרו לצרף את שני העניינים האלה : היולדת- והמצורע, בסדרה אחת ולתת כותרת לכל הסדרה בשם הנושא הראשון ש"תופס" רק 9 פסוקים בלבד.
בנוסף, ניתן לשאול מה יכול להיות הקשר בין שני המצבים האלה: יולדת ומצורע? זה מקרה שמח מאין כמוהו וזה מצער מאוד! ובכל זאת הטיפול בשניהם דומה מבחינת המונחים "טומאה וטהרה".
נראה לי לענות שבשני המקרים, משהוא יוצא מהגוף. וזה מצריך האדם להתאפס מחדש ולחזור לשגרה .
- היולדת חייה 9 חודשים עם יצור חי בתוך גופה. אחרי הלידה, יש לעשות עבודה נפשית כדי לחזור לשגרה. לבנות מחדש את היחס בינה לבין היילוד שיצא לאוויר העולם ונפרד ממנה. יש לה לחדש את נפשה, את גופה. יש לחדש איחס עם בעלה, עם שאר החברה. תקופת ה"טומאה" תאפשר לה את הזמן האישי כדי לעשות עבודה זו.
- המצורע: הוא עבר תהליך של "מוציא רע" מתוך נפשו, משהוא רע יצא החוצה אל עבר עורו כדי להזהיר אותו . הוא לא היה מודע במה שהיה בנפשו פנימה והנה הוא צריך לאבחן ולטפל בזה כי זה "יצא החוצה". התהליך הזה גם הוא מצריך מין הסגר כדי לבנות מחדש את הקשרים עם הסביבה(במיוחד אם הפגם שהיה בו נגע ביחסיו אל החברה- לשון הרע- או דברים דומים)
אם כן, נראה לי, הקשר בין חלקי הסדרה נובע מזה שמשהוא יצא וגרם לשינוי מהותי בגוף. נפשי ופיזי. לכן, המילה שנבחרה ביולדת היא "תזריע" במובן, נראה, זרע שיצא מגופה. כאילו מה שיגרום לטומאה זה לא ה"לידה" של התינוק עצמו אלא זה שמישהו יצא מגופה. וזה מצדיק בחירת מילה זו ככותרת לכל הסדרה.
בקשר לשינוי תקופת הטומאה של היולדת, אם הוולד זכר או נקבה, ייתכן שיש אכן שינויים נפשיים שונים בין אם האם יולדת זכר או נקבה . וזה דורש טיפול שונה. יותר ארוך אם היא נקבה בגלל , אולי קושי ההפרדה בין שתי זהויות דומות מאוד.
כמובן ששאר ענייני הפרשיות (צרעת הבגד, הבית, הזב..)גם יכולים להתברר על פי ההסבר הזה .
המקווה והתקווה
ביום השלישי לבריאה, ה' דורש ש"ייקוו המים אל מקום אחד" זה יהיה המקווה. המקום שבו הכל מתכנס, מתאסף. שם, במקום המיוחד של האיסוף הזה, ניתן לגלות שקיים "אחד". אחדות. למרות ריבוי ושוני הנחלים וסוגי המים על האדמה, כשהכל מתמזג בים, הים מגלה שבעצם הכל היה חומר אחד. כל נחל חשב אולי שהוא מיוחד במינו. אבל יש שלב שבו מגלים שיש אחדות, וזה המקווה, הים והמים בתוכו.
המילה "תקווה" בנוי גם כן על אותו השורש. כאילו התקווה היא שאיפה להגיע אל מקום האחד!
ה"גלילי זהב" טוען שמצב הגלות של עם ישראל הוא מצב של טומאה כי הוא מצב של פירוד והבלטת השוני. החזרה לארץ ישראל, היא השאיפה של כל הנחלים שנמצאים בגלות העולם לחזור אל "מקום אחד" המקום שבו ניתן יותר לגלות את ה"אחד".
אם כן, ההמנון הישראלי "התקווה"(שנכתב על ידי אדון נפתלי הרץ אמבר בשנת 1878 בערך) כולל בתוכו, כנראה ללא כוונה תחילה, את השאיפה להגיע לארץ ישראל, כאילו היא מקווה טהרה ,שבו, כשמתכנסים כל זרמי העם היהודי, הם מגלים את האחדות
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 