משפטים 5

בע"ה כ שבט התש"פ

מישל בן שושן

משפטים פי5

 

נעשה ונשמע (הרב גרנות)

שלוש פעמים בני ישראל ענו שהם מוכנים לקבל מה שהוצע להם. כל פעם זה היה דבר אחר:

  1. בפעם הראשונה, מיד אחר ההגעה להר סיני, ה' דורש מישראל להיות עמו והוא יהיה להם לאלוהים. שהם יהיו עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. על זה הם מסכימים:

שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:…(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:.. ..(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

  1. בפעם השניה,בסוף פרשת משפטים, אחרי שה' נתן להם את ה"דברות" ואת "המשפטים", כלומר תוכן הברית, העם עונה שוב :"נעשה". הם מסכימים על הנאמר עד כה:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

  1. בפעם השלישית קורא דבר חדש נוסף: יש כריתת ברית, באופן מעשי, באופן טקסי. יש מזבח, קרבנות, יש זריקת דם, חצי הדם על המזבח (הצד של האלוהים) וחצי שני על האגנות, כנראה 12 המצבות שמייצגות את העם.

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

כאן יש חידוש בתשובת העם: נעשה..ונשמע!. מה משמעות התוספת "ונשמע"? הרב תמיר גרנות מציע שבפעמיים הקודמים, ישראל קבלו על עצמם את העבר, מה שנאמר להם. אבל כאן, עצם כריתת הברית היא שלב שונה: יש לקבל גם את שלא נאמר כבר! נעשה= כל מה שנאמר . נשמע= מקמבלים כל מה שעדיין לא נאמר ושיבוא בעתיד. זה באמת שלב מאוד דרמאטי כי הוא מחייב על הלא נודע.  זה מזכיר את השם שה' הציע לתת לבני ישראל בהתחלת מעמד הסנה: "אהיה אשר אהיה". ה'רוב , בעצם לא נודע! הכל תלוי במה שיקרה. הכניסה לברית עם אלוהים שמגדיר את עצמו "אהיה" מחייבת להגיע לשלב שבו העם, מרצונו נכנס לתוך ברית שרוב תוכנה יתגלה בהמשך ההיסטוריה! יש בסיס, והם ה"דברים" ו"המשפטים" אבל בברית שבה שני הצדדים הם אחראים ושותפים ותלוים אחד במעשה השני ובהיסטוריה של כל האנושות כולה, חייבים להסכים בעיקר על הלא נודע. כמו הכניסה בחתונה בין איש ואשתו. למרות כל ההבטחות, הכוונות, החוקים, הכתובה שנחתמה, הרוב עדיין לא נודע. ושני בני הזוג נכנסים בברית שרוב תוכנה לא נודע. זו משמעות סוף הפרשה שלנו: טקס. כמו מעמד נישואין. הכתובה כבר עברה, ההבטחות והמילים היפות כבר נאמרו. הטקס מעמיד את השניים במצב של ברית על ה"נשמע" בעתיד!

 

נזכור שהפעם הראשונה שנכתבה המילה "נעשה" היה בהחלטת האלוהים לברוא ..את האדם!:

בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …!

 

תורה אחת

אנחנו מאמינים ב"תורה אחת" כלומר אחדות כל מה שכתוב בתורה. אם כן, איך נוכל להשיב את הסתירות שנראים לנו בין כמה מהפסוקים במדברים על אותו הנושא במובנים שונים ולפעמים אף מנוגדים?( נביא למטה שתי דוגמאות עבד עברי ועין תחת עין)

התורה שבכתב נוגעת בבעיה מכל מיני זוויות שונות, מבחינות שונות. בכך, היא מאירה כל מיני אמיתות שחי האדם בהם. במקביל, היא הכניסה בתוך ארגז הכלים ההלכתיים של החכמים כל מיני כלים שונים, כדי שהחכמים, במצבים מסוימים, בדורות מסוימים, לפי המצב, יוכלו להשתמש בכלים האלה ולקבוע מה היא ההלכה.

התלמוד תמיד ניסה ליישב סתירות בין הכתובים השונים.

נראה לעניות דעתי, שכוונת התלמודים היא לאו דווקא כדי לתת הרגשה שכל הכתובים אומרים אותו הדבר (כי באמת קשה להתעלם מהפערים בין הפסוקים). אלא כדי לאפשר לכל תפיסת עולם, לכל עמדה של החכמים השונים להתבטא ולהחליט, מה תהיה ההלכה ברגע נתון. בכך, הם נותנים כלים לחכמים הבאים אחריהם כדי להתמודד עם המצבים המורכבים והמשתנים בכל מצב ובכל דור.

עין תחת עין (הרב מידן)

כאמור לעיל, נביא כמה מהמקורות הסותרים זה את זה וגם כמה מהעמדות השונות של הפוסקים.

  1. המקורות שמצדדים בפגיעה פיזית באבר של הפוגע:

שמות פרק כא (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס

בהתיחס לפשט המילים, מראה שהתורה דורשת שנסמא עינו של האדם שסימא את עין חברו! נביא עוד מקורות ההולכים בכיוון הזה:

: ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:

כאן, זה נראה עוד יותר ברור! "כך יינתן בו"!, "כן ייעשה לו"!

בברייתא ,לרבי אליעזר יש דעה שרוב האמוראים יינסו לדחות. אבל דעתו מובאת:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א רבי אליעזר אומר: עין תחת עין – ממש.

וכן דעתו של רב הונא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב  רב הונא אמר: תיקצץ ידו,

אצל הראשונים גם כן, יש מצבים שבהם הם ראו לנכון להסתמך בעמדות האלה במצבים מיוחדים:

מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד פא): והמכה את אשתו, יש יותר להחמיר מבמכה את חברו..והעונש יש להחמרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך.

והולך רחוק עוד יותר האור זרוע. הוא יודע שאין אנו , בגולה שאים לחתוך ידו של נאשם. והוא מציע לעשות ההיפך ממה שכתוב בהתחלת הפרשה שלנו וללכת לערכאות הגויים כדי שהם יקצצו היד של המכה!!!

מהר"ח אור זרוע: ואם מכה רגיל בכך, אפילו לקצוץ ידו, אם יוכל לעשות עם גויים יעשה דרב הונא קצץ ידא

הרב מידן מביא גם עדות שממה שהיה נהוג בתקופת בית שני.

פלאוויוס יוסף בקמוניות היהודים (ספר רביעי ז –לד- 280): מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה שנעשה לבעל מום לקבל כסף. כי החוק ייפה את כוחו של בעל הייסורין עצמו ונתן לו את הרשות להעריך את האסון שנגרם אינו רוצה להקשות לבו ביותר.

יש לקחת בחשבון שפלאוויוס יוסף היה קרוב לצדוקים ולבייתוסים שהיו מחמירים בעונשים יותר מהפרושיםשהיו ידועים כמקילים בעונשים (כמובא בכל התלמודים).

 

  1. מקורות שמצדדים ב"ממון".

ההלכה הפרושית והרבנית קבעה שאין להעניש את הפוגע על ידי פגיעה באבריו בכלל. הוא ייחיב רק בתשלום הנזק שגרם. עם ריפוי , שבת וכול'. אין צורך להביא מקורות כי כולם מצצדים בעמדה הזאת במקורות שלנו.

רש"י שמות פרק כא ענוש יענש – יגבו ממון ממנו,

רש"י שמות פרק כא (כד) עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד-א

כדי להגיע למסכנה זו רבותנו יכולו להסתמך על פשט פסוקים אחרים כמו למשל:

ויקרא פרק כד (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ

ברור לפי פסוק זה שהתשלום נעשה על ידי כסף וזו משמעות "נפש תחת נפש" . הסברה אינה יכולה לתת לחשוב שנהרוג את בהמתו של הבעל השור הפוגע. וגם לא שנהרוג אותו! רק אפשרות התשלומים יכול להיות סברת "נפש תחת נפש" ומכאן שגם לדין "עין תחת עין". ועוד:

במדבר פרק לה (ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:

בשני מקרים שבהם אדם הורג את חברו, בין בשוגג ובן במזיד, התורה דורשת שהעונש יהיה הוא גלות לעיר מקלט או מיתה. והיא אוסרת כל "כופר". מה הוא הכופר הזה שהיא אוסרת? כנראה שזו אפשרות לשלם כסף בתמורה לפגיעה בנפש או באבר! כלומר, אפשרות הכופר קיימת אבל היא אסורה בשני המקרים האלה. מכאן, שמושג הממון היה תמיד קיים. ואם כן, למה התורה דברה על "עין תחת עין" כאילו מדובר בפגיעה באבר עצמו? כנראה שיש לתורה לפחות שתי מטרות:

  • היא נותנת כלים שונים בידי החכמים פוסקי ההלכה והם יוכלו לבחור בעונש הדרוש למקרה הספציפי שהם דנים בו. והיא פתחה את היריעה מתשלום כספי בלבד ועד לפגיעה באבר או בנפש.
  • היא מפנימה בעיני הנאשם את חומרת מעשיו. אתה פגעת בגוף חבריך, אז אתה חייב לאבד את אותו האבר! זה הדין!. אבל, למעשה, בית הדין יפסוק לפי הדעה המקלה. אילו היא היתה אומרת לאדם שהוא חייב רק בממון, זה לא היה מבטא את חומרת מעשיו . כמו כן, לגבי כל חייבי המיתה בתורה שההלכה הגבילה את הוצאתם לפועל עד כדי כמעט ביטול עונש המוות בפועל.

עבד עברי (הרב תמיר גרנות)

גם במקרה הזה, נביא כמה מקורות סותרים בתורה עצמה:

  1. פרשת משפטים: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם .

 

  1. ויקרא פרק כה (לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:(….(לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: ס

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

 

ההבדלים ברורים. בפרשה שלנו, התורה מדברת על "עבד עברי" ובמקור השני, היא מבטלת מונח זה ומדברת על "שכיר". במקרה הראשון, העבד יוצא אחרי שש שנות עבדות, במקור השני הוא יוצא ביובל. במקרה הראשון הנרצע נשאר עבד "עד עולם". וכאמור, במקרו השני הוא יוצא ביובל. הוא אחיך, יש מצווה לתמוך בו כדי שלא יבוא לידי מכירת עצמו.

יש גם מקור שלישי שמשלב את שני המקורות הראשונים:

 

  1. דברים פרק טו (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

במקור הזה בספר דברים, יש פסוקים שמתאימים יותר לספר שמות ויש אחרים שמתאימים יותר לספר ויקרא. ויש תוספת: מענק השחרור! בניגוד להכרזה "בגפו יצא" בפרשה שלנו.

 

מול כל המקורות האלה, חכמנו ניסו ליישב את המחלוקות והוציאו הלכות מפורשות שמנסות להתאים עם כל המקורות יחד. זה גורם לפעמים "לעקם" את פשט הפסוק, אבל לזה הם קוראים דרשה או פרשנות או סברה. העקיר הוא שתהיה תורה אחת ברורה לכולם.

ההלכה נקבעת אך ורק על פי החכמים, אפילו אם זה מנגד, לכאורה ,את פשט הפסוקים. והנה מה שכתבו הראשונים על עיקרון זה:

אבן עזרא שמות פרק כא פסוק כד והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.

אם כן, למה התורה מתבטאת בצורה כזו:

  • מקורות שונים שמתיחסים לאותו מקרה ולא ריכוז במקום אחד?
  • מילים שונות על אותו המקרה?
  • הלכות שונות לאותו המקרה?

 

לפי פרשנויות אלה (בית ספר הבחינות של הרב בראויר, ישיבת הר עציון, הרב מידן והרב גרנות המובאים כאן), התורה פורסת בפני החכמים את מגוון ההיבטים על כל מקרה. היא יודעת שהמציאות מורכבת מאוד. כל מקרה מורכב מאוד. הזמנים משתנים ,בני האדם שונים. החברות והתרבויות משתנות. התורה מת דרך. היא גם שמה גבולות. היא פותחת יריעה הלכתית. אבל היא משאירה מרחב תמרון לחכמים שיקבלו על עצמם את פסיקת ההלכה. תמיד הפסיקה תהיה תלויה בפסוקי התורה. התורה איננה השולחן ערוך שלנו. היא הוראה ודרך חיים. התורה שבכתב פותחת את האפשרויות ההלכתיות והרעיוניות של החכמים שיפתחו את התורה שבעל פה והיא זו שתקבע בכל דור ובכל זמן!

המשימה לקבל בשלמותה את התורה כולה, היא אותה המשימה הקשה שדורשת ליצור עם אחד מכל כך שבטים ועדות שונות. היא אותה המשימה הקשה לכונן מדינה בארץ ישראל הכוללת אזורים כל כך שונים ותושבים כל כך שונים ביניהם. הקשיים האלה, נראה לי, הם הקושי של האדם לחיות את המורכבות של המציאות בה האלוהים שם אותו בעולם הזה!

כף רגל (הרב תמיר גרנות- הרב מידן)

 

בסוף הפרשה, פסוקים תמוהים מאוד נותנים לנו להציץ מעבר לפרגוד. ההצצה הזו יכולה להסביר כמה דברים שיקרו בהמשך:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

 

נדב ואביהו ו70 מזקני ישראל רואים את אלוהי ישראל! למרות שכתוב אחר כך ש"לא ראיתם כל תמונה", הפסוק מגלה תפח ומכסה תפחיים.

הרב מידן מזכיר שבהרבה ציורים מהתקופות ההם, רואים מלך יושב ותחת רגליו, כובסה שמכילה את ההסכמים החשובים והניירות של החוקים החשובים של המדינה. אם כן, ייתכן מה שהם ראו הם לוחות הברית שעדיין לא נתנו, שהיו כביכול מונחות "תחת רגליו".

מדרש "לקח טוב" (שמות כ) יכול לצדד בעמדה הזו:

"אלו עשרת הדברות על לוחות אבנים. אבנים ספיר היו"

גם ארון העדות שבמשכן, המכיל בתוכו את לוחות הברית, נקראים הדום רגלי ה':

יחזקאל פרק מג (ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ישעיהו פרק סו (א) כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:

הרב תמיר גרנות, מציע שבשעת עשיית העגל, בני ישראל ואהרון והזקנים, חפשו  מה יכול להציג את האלוהים? איך לענות לדרישת העם שרצה להחליף את משה ולייצג את האלוהים בצורה ממשית. הם פשוט זכרו את מה שראו בהר סיני , אלה כף הרגליים של האלוהים, כנאמר בפסוק שלנו. ומה הם רגליים אלה? יחזקאל מתאר אותם  במעשה המרכבה שהוא חזה:

יחזקאל פרק א (ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:

ויצרו את העגל , לפי הרגליים שהם ראו בפסוק שלנו!!

 

הערה:

סך הכל מצוות בפרשת משפטים: 53

30 מצוות לא תעשה

23 מצוות עשה

יתרו פי5

בע"ה חי בשבט התש"פ

מישל בן שושן

 

יתרו פי5

 

קריאה כפולה (הרב מידן)

ישנם פסוקים שמתארים את מתן תורה כהתגלות של ה' אל משה בלבד. העם, רק היה עד חיצוני לדיבורים ולנבואות אל משה. הרמב"ם מצדד בקריאה הזו. הוא פיתח תורה שלמה על הנבואה. כדי להשיג את דבר ה' יש להיות נביא. חייבת להיות הכנה, יש תנאים, וזה לא קורה כל יום לכל אחד. כדי שה' ימסור את דברו אל האדם, בא הנביא וקולט את דבר ה' ומוסר אותו לעם. נביא כמה מהפסוקים האלה:

ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב

ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ

פסוקים אחרים מתארים דבר שונה: ה' דיבר עם העם ישירות. רבי יהודה הלוי דוגל בעמדה הזו: מטרת ההתגלות היא שכל אחד שמע, םנים בפנים את דבר ה'. וכך יש להניח: קשר ישיר אפשרי בין ה' ובין כל אדם. הנה כמה פסוקים המצדדים בעמדה הזו:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם

דברים פרק ה (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

כמובן, שבין שתי העמדות הקיצוניות בדרך שתיארנו אותן, יש עמדה אמצעית: ה' אמר את שתי הדברות ישירות אל העם ואת השאר משה שמע והעביר.

וכך ניתן לסדר את מהלך הדברים:

  1. ה' התכוון לדבר עם משה בלבד, כשכל העם שומעים קולות ומבינים שה' מדבר אל משה. המטרה היא שהעם יאמין במציאות ה' ובעיקר בנבואת משה. כך שכל הדברים האחרים שה' ירצה למסור לעם, הוא יוכל לעשות דרך משה . תוכן הדברים שה' רוצה להעביר הם "דברי הברית" . כולל משפטים, חוקים ועבודה טקסית (שתתבצע ומדווחת בסוף פרשת משפטים):

:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם ….

  1. העם הסכים אבל הוא דרש שה' ידבר אתם ישירות:

אכן, בהמשך לפסוק ט, כתוב:

….וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק…

מה משה מעביר אל ה' מצד העם? הפסוק היה אמור לכתוב: שמשה העביר את דברי ה' אל העם ולא להיפך. סימן שהיו דברים שהעם ביקש ממשה להעביר אל ה'. ואכן רש"י אומר במפורש:

רש"י את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

  1. ה' מסכים לדבר ישירות אל העם.ומתנה זאת בהכנה נוספת מצד העם:

יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

  1. אחרי שה' באמת התחיל לדבר עם העם, (כנראה את שתי הדברות הראשונות), העם הרגיש שהוא איננו יכול עוד . הם הרגישו סכנת מוות. וביקש ממשה להיות מתווך:

:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:

ראש ההר או כולו?

על ידי סדר הדברים האלה, ניתן לתרץ את התיאור הסותר לכתחילה בירידת ה' על ההר. לפשמים התורה מתארת שה' ירד על ראש ההר בלבד כמו למשל בפסוק:

:(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר….

:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר

ובין פסוקים שמתארים שה' ירד על כל ההר עד לתחתיתה (דרך הענן והאש):

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי… (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי … וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה…(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

  • כשה' מדבר אל כל העם, אז הוא יורד עד תחתית ההר
  • כשה' מדבר עם משה בלבד, הוא יורד רק בראש ההר!

 

מסכנה: (הרב תמיר גרנות)

בעצם, העם, מרצונו ביקש שה' "יתגלה" אליהם הרבה יותר ממה שהיה מתוכנן. ה' נענה לבקשה זו. ובנוסף למעמד הברית שהיה אמור להתרחש בהר סיני, נוסף אליו מימד לא פחות חשוב: התגלות!

 

 

 

ובכך מגלים שסיפור מתן תורה מתחלק לשני סיפורים משולבים אחד בתוך השני: סיפור הברית וסיפור ההתגלות.

גם שמות של ה' מורים על כך. כשמדובר על ברית, מתן חוקים, עבודת ה', אז התורה משתמשת בשם "אלוהים". כשמדובר על התגלות, אהבה, רצון להתקרב, התורה משתמשת בשם "ה'".

כשהעם משתוקק להתגלות, הוא רוצה להתקרב אל ההר באהבה. כשהוא מגלה שיש גם ברית, חוקים, אז הוא ירא מאוד, נרתע לאחוריו, והמדרש אפילו מתאר זאת כהימצאות תחת "הר כגיגית". חרדה שדורשת ממשה להחזיר אותם למקומם!

כי אכן קרו שני דברים סותרים, משלימים, ביחד. הנה טבלה מסכמת:

 

שם ה' המפגש מתוך מטרת המעמד ה' מדבר ישירות אל ה' יורד אל
ה' אהבה התגלות כל העם כל ההר
אלוהים יראה ברית רק למשה ראש ההר

 

בעשרת הדברות, יש חיבור בין שני המישורים:

לא כתוב למי ה' מדבר (למשה או לעם?)  הדבר נשאר בעמימות כנראה מכוונת

פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר

והוא מייצג את עצמו כ"ה' אלוהיך"

לעניות דעתי:

שני המהלכים ההפוכים של העם :

  • רצון למפגש ישיר עם ה'
  • בקשה מהפסקת ההתגלות הישירה "פן נמות" ובקשת תיווך ממשה

מגלמות בתוכם את הפרדוקס האנושי הבסיסי:

  • רצון לדעת הכל, לגלות את שורש הדברים
  • ההכרה שהחקירה המוגזמת עלולה להרוס את הדברים שאנו חוקרים!

יש חלק חשוב מאוד בהוויההאנושית שהיא מאוד עדינה, מסתורית, מכילה סודות חשובים, אבל בו בעט, פגיעה מאוד לחקירה מוגזמת, פולשנית וקרה.

אם , למשל, מנסים לחקור מה מתרחש בתוך אהבת איש לאישה. אם מגלים שהרוב הדברים תלוים בהורמונים, בריחות, בתסביכים של הילדות, מהיחס עם הקשר עם אימא בילדות. זה עלול להרוס את האהבה עצמה! אם מנתחים גוף בתור גופה, הורגים את המנותח! אם האדם רואה את העצמות, השרירים, האנטומיה של אהובתו, האם הוא ימשיך לאהוב אותה?

יש חלק חשוב מאין כמוהו בשירה, בחלומות, באמונות, בכל מה שעושה את האדם אדם ולא רק בהמה או רק רובוט או רק מתמטיקאי או פיזיקאי . והדבר היקר הזה חשוב להשאיר אותו מחוץ לחקירה הורסת.

יש כן מקום לחקור את העולם. אבל יש גם חובה לשמור על האנושיות

זו אולי ההנחיה הראשונית: לא לאכול (לכלה) את עף הדעת. כי זה מביא למוות!

הרצון להיות כמו האלוהים, יודעי טוב ורע הוא יצר אנושי. אך הוא חייב להיות מוגבל כדי להגן על החיים האנושיים עצמם!

גם לימוד התורה עצמו עלול להיות נגוע מפזיזות החקירה ההורסת. יש גבולות לכל דבר.

משלי פרק כה (ב) כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר:

רש"י (ב) כבוד אלהים הסתר דבר – כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית:

וכבוד מלכים חקור דבר – כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעש' בראשית ובחוקי' הכתובים בתורה כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם באכילת חזיר וכלאי כרס ושעטנז אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא:

לסיכום:

יש אידיאל והוא שהאדם יהיה קשור אל האלוהים באופן אישי ואינטימי. א בל המציאות מחייבת הצבת מרחק. מכאן, הצורך מצד אחד בתפילה ומצד שני בנבואה המתווכת!

 

פרשת יתרו

מנקודה זו ניתן להציע שפרשת יתרו קדמה ומצדיקה את סדר מתן תורה: משה רוצה להגיד את דבר ה' אל כל אחד ואחד. הוא אידיאליסט. עבורו, הקשר חייב להיות אישי ואינטימי ככל שניתן. אפילו אם הוא מתווך, הוא מתווך בין כל אדם וה'. אדם קם בבוקר ושואל את ה': מה עלי לעשות היום? משה מנסה לענות לו!

יתרו מייצג את הפרגמטיות. את החכמה האנושית מחוץ להתגלות: זה בלתי אפשרי! חייבים להציב חוקים שיהיו טובים לכולם. אדם שקם בבוקר חייב לפתוח את השולחן הערוך ולעשות כמו כל מי שקם בבוקר! רק מתוך חוקים אוניברסליים, ניתן אולי למצוא מקום לאישיות היחידה. רק אם מדובר בדבר שיוצא מגדר החוק, ניתן להביא אותו למשה ולה'! אבל זה צריך להיות היוצא דופן.  כל מתן תורה נובע מהפרדוקס הזה:

יש רצון מאת ה' ורצון מאת האדם שיהיה קשר אינטימי ואישי. אבלהמציאות מחייבת מפגש כללי, עם חוקים כללים, בתיווך נביא שהוא גם מנהיג הכלל.

מסכנה:

היהדות לא דחתה את הפרדוקס הזה. להיפך היא קשרה את שני המישורים גם יחד ונבנית על החיבור בין שני המישורים: אין מקום לחוק אם אין מפגש. ואין מפגש ללא חוקים!!

 

לא תחמוד(הרב מדן)

המסורת של כתיבת התורה מחלקת את עשרת הדברים, כששני הדברים הראשונים (שאנו רגילים לקרוא להם בנפרד: אנכי ולא יהיה) נמצאים בתוך פרשה אחת והן בעצם דיבור אחד. בסוף, יש חלוקה בין שתי דיברות "לא תחמוד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך . גם בספר דברים, הדבר דומה , בהפרדה עוד יותר ברורה בין "לא תחמוד" ו"לא תתאווה.." .

אם אנו נתייחס לששת הדברות האחרונות מגלים הקבלה בין שלושת הראשונות לשלושת האחרונות:

 

  ואתחנן יתרו
לא תרצח לא תענה ברעך עד שווא לא תענה ברעך עד שקר
לא תנאף לא תחמוד אשת רעך לא תחמוד בית רעך
לא תגנב ולא תתאווה בית רעך… לא תחמוד אשת רעך…

 

לא תרצח- מול- לא תענה ברעך עד שקר (במיוחד אם עדות זו באה להביא למות הנאשם

לא תנאף- מול – לא תחמוד אשת רעך שמחייבת עוד יותר כי באה בשלב מוקדם מהניאוף.

לא תגנוב- מול- לא תתאווה בית רעיך.. שבא גם הוא כסייג ! התאווה לרכוש האחר עלולה לגרום לגניבה

כך שנמצאים מול שלושה צווים אחרונים שבאים כסייגים לראשונים!!

 

החלק האחרון של הפרשה (הרב תמיר גרנות)

שמות פרק כ (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:

הדברים האלה נראים תמוהים מכמה בחינות:

  • למה לדבר על מזבח כאן ולא להשאיר זאת לבניית המשכן
  • למה לצוות על פרטים אלו בלבד לגבי בניין מזבח?
  • למה לחזור על איסור עשיית פסל, הרי שכבר נאמר בעשרת הדברות שקדמו?

הרב תמיר גרנות שם לב לדבר מרכזי שאיננו נמצא בעשרת הדברות:אין ב10 הדברות שום דבר לגבי "עבודת ה'"!!יש רק איסורים בעניין הזה אבל אין שום דבר חיובי: כך תעבדו אותי…

הרב משיב: אכן, העבודה היא מהלך אנושי! אין ה' חפץ בעבודה הזו. הוא רק לא רוצה שנעבוד בצורה לא מתאימה. מזבחות, כולם עשו מאז שהאדם קיים. האדם "עובד" אלילים שונים והקרבת קרבנות היא דרך מאוד נפוצה. אחרי התגלות וברית, האדם נוטה מיד, מטבעו לשאול: ואיך איני אעבוד אותך? (מה אתה רוצה לאכול?) לכן, ה' מדבר בקטע הזה על עבודת ה': העיקר הוא מה שנאמר ב10 הדברות. אבל אם באמת אתם רוצים לעבוד אותי, אז אל תעשו מה שאחרים עושים. ואם בכלל אתם רוצים מזבח, שישמור על "לא תרצח" אין ברזל. יש רק אדמה ואבנים. תעבדו אותי דרך העולם עצמו, ההתנהגות כלפי בני האדם האחרים, בשמירת על העקרונות של 10 הדברים. כי כל עבודה עלולה לגרום לעבודה זרה.

ואיפה נעבוד? כאן, עדיין אין מקום אחד שבו יירוכז הפולחן. "בכל המקום אשר אני אזכיר את שמי.."

מקורות:

 

שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:… (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק…

רש"י את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:…(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:(…

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:..

פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס(ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:… עשרת הדברות…

(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:

 

כריתת הברית: פרשת משפטים: שמות פרק כד (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(….(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:

(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

דברים פרק ה (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:(ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְקֹוָק וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְקֹוָק כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א  ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

 

רבי יהודה הלוי: ספר הכוזרי  מאמר א אות פז והוא שהעם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלהים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי האלהים. והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים. והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמות אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים, הם אמות התורות ושרשיהן. אחד מהם מצות שבת, וכבר קדמה מצותו עם הורדת המן. ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת האלהים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא,

 

 

 

יתרו:  שמות פרק יח וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:…(יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:…(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים:..(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת ….(כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצו.

 

לא תחמוד:

 

שמות פרק כ (יב) לֹא תִּרְצָח ס לֹא תִּנְאָף ס לֹא תִּגְנֹב ס לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

 

דברים פרק ה (טז) לֹא תִּרְצָח ס וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא תִּגְנֹב ס וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: ס

(יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: ס

 

 

בשלח פי5

בע"ה יג' שבט התש"פ

מישל בן שושן

 

בשלח פי5

 

אני מציע חוט מקשר  בין כל חלקי הפרשה: התבגרות העם  והכנה לכניסת הברית בחורב.

לצורך זה, נחלק בין שני חצאי הפרשה:

  1. קריעת ים סוף
  2. והחלק השני, ארבעת המאורעות שפוקדים את עם ישראל (מרה, המן והשלו, המים ברפידים ועמלק)

 

  1. קריעת ים סוף (בעקבות מאמר של דר הלל מאלי במקור ראשון)

 

אם יציאת מצרים יכולה להשתוות ליציאה מרחם, קריעת ים סוף, דומה יותר לחיתוך חוט התבור. מתוך כוונה תחילה ונגד ההיגיון הפשוט (של הכניסה לארץ דרך ארץ פלישתים) ה' מנחה את העם כך שימצאו את עצמם במצב די מפחיד, בין הים ובין מצרים שבא מאחוריהם.

האם המהלך הזה היה מתוכנן ואם כן, ממתי?

  • גזרים

כשקוראים את ברית בין הבתרים, יכולים בקלות להבחין בשלבים של השעבוד במצרים , ביציאה ממנה אחרי המכות ואפילו בביזה של כלי כסף ושמלות. אין אזכור לקריעת ים סוף!?.

בראשית טוף יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם  תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה.

 

אבל ,כשקוראים את ההמשך, התמונה מתבהרת:

 

יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.  יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר  לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.

"בין הגזרים" עובר אש וענן ונכרתת ברית.

ייתכן שהמעבר של בני ישראל "בין גזרי ים סוף" מלווים באש וענן, הם מימוש החלק שהיה חסר לנו.

יש לשים לב שהחלק הראשון של היציאה, הוא חלק של דיבור ("ידוע תדע..") בעוד שהחלק השני של המעבר בין הגזרים הוא לא דבר ה' אלא סיפור מה שקורה במחזה. מה משמעות ההבדל הזה? למה התורה אינה כותבת למשל "וידבר ה' אל אברם, עבור בין הבתרים וגם אני אעבור בעמוד ענן ואש.." אלא רק מספרת מה שקורה?

נראה לי שיש מקום להשוות זאת עם ההוראה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"! כלומר זה לא עת לדיבורים. זה זמן למעשים. כמו שנאמר לבני ישראל:  "ואתם תחרישון".

ביציאת מצרים, הייתה הבטחה, מצווות, הרבה דיבורים .

בקריעת ים סוף, להיפך. אין דיבורים רק התרחשות.

אם הדברים נכונים, הרי שקריעת ים סוף היא מימוש כריתת הברית שעליה דובר בברית בין הבתרים, באופן המעשי שלה.

מה טיבו של החלק הזה בברית?

  • חורב וחרבה

אי אפשר שלא לקשור בין המעבר של בני בים שנהפך "לחרבה" ובין ההליכה , להר האלוהים "חורבה". למה הים הפכה ל"חרבה"? אני מבנים המושג "יבשה". מלשון יובש המנוגד לרתיבות הים. אבל למה לכנות מצב הישבה הזה "חרבה"? כאילו העולם חרב. ובמקום של חורבה מעביר ה' את העם ובהר החרב יתגלה אליהם.

  • ים סוף

בני ישראל מוצאים את עצמם מול "ים סוף". המצב קשה לא רק בגלל שהים הוא לא מקום ישוב ולא מקום מעבר לבני אדם. אלא בגלל שזה נראה להם "הסוף"!!

נחשוב על המצב בו נמצאים בני ישראל:

מאחור יש מצרים. הם יצאו ממצרים, מהעבדות. אבל מצרים היא בית עבדים דווקא בגלל שהוא נותן הרגשה שאין אפשרות לחיות אחרת. המקום הזה הוא ממש "בית" שהופך האדם לעבד. מרגישים במצרים כמו בבית חם שמספק את כל הצרכים. היציאה ממנו מאוד מפחידה כי אז מי ידאג לנו? כמו תינוק, העבד חי בתלות גמורה.

מה יש ממול? המחר! הלא ידוע! המאיים. אולי ..הסוף!!

  • האמונה והברית:

איך אפשר לחצות את הלא ידוע, המאיים, למה שנראה אפילו חרב! מה שנראה בלתי אפשרי? התשובה היא: האמונה והברית.

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו": הכל תלוי באמונה הזו. נתינת אמון בעתיד. זה מה שכל אדם שקם בבוקר חש כדי להתחיל את יומו. זה גם מה שהאדם הנכנס לילה מאיימת זקוק לו.

 

הברית היא עם ה'. עם הלא נראה. ה' שכינה את עצמו "אהיה אשר אהיה". בדיוק ההיפך של מצב העבדות, התלות החמה, המרגיעה, הילדותית. ברית עם ה' דורשת מהאדם לצאת מהמצב הבטוח והמקבע הזה. הוא דורש ממנו להאמין בעתיד!. בתמורה הוא מבטיחלו שבעתיד הזה הוא לא יישאר לבדו. הברית היא הליכה ביחד. אבל הליכה עם יישות שלא רואים שלא בטוחים לגמרי מה הוא יעשה. מה יקרה.

  • ויראו העם את ה'

לפי מה שתיארתי עד כה, איך אפשר להבין את ההתגלות בים סוף? זה הרגע שבו כל אחד, אפילו שפחה, "ראה" את יד ה' פועלת במציאות! "זה אלי ואנווהו". במצב כזה מי לא "יאמין"? או שמא ,האמונה קדמה להתגלות! אני מבקש להפריד בין שני זמנים שונים בתכלית: לפני קריעת הים ואחרי קריעת הים.

לפני קריעת הים: זה מצב מאוד חשוב בתהליך שרצה ה' להעביר את העם. כל מה שדיברתי עליו לעיל.

אחרי קריעת ים סוף: זה כבר קיום ההבטחה. זה סמל לקיום כל ההבטחות. סמל לביאת המשיח. נקודה של מימוש החזון של אחרית הימים. הנקודה שאליה האמונה פונה אליה. לכן השירה נאמרת בלשון עתיד :"אז ישיר משה": בביאת הגואל ישירו בבאמת!

משל לאדריכל שמראה את דגם התכנית . יש נקודת אחיזה לאמון שניתן בו. למרות כל הסיכונים ואי הוודאות, יש מצגת שניתן להסתמך עליה כדי להשקיע, להאמין וליזום. הקריעה קוראת ביום השביעי, בסוף ההיסטוריה. כדגם ליכולת ה', דגם לאמון בעתיד.

הדגם הזה הוא חלק מהמסמכים של החוזה. עליו נוכל לכרות הברית.

אני לא מציע שקריעת ים סוף לא קרתה. היא קרתה. אבל היא מסמלת את העתיד לבוא. לכן כל כך היה קשה להוציא את בני ישראל מהמקום בו התרחש הנס האדיר הזה. כי סכנת השעבוד אל הנס הזה גדול יותר משעבוד מצרים! אם נרגיש "בטוחים" בידי ה' שמחולל ניסים כאלה עבורנו, הרי שלא יצאנו בכלל מעבדות!!

ולכן, נראה לי, באים מיד כל המאורעות הבאים בפרשה!!

 

  1. מרה (הרב מידן)

 

שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

 

  • שלושה ימים (לע"ד)

בני ישראל עוזבים את ים סוף. שם הם ראו את מצרים "מת". התורה טורחת להגיד לנו שעברו שלושה ימים עד שהגיעו למקום "מרה".

כבר מפרשת שמות, שאלנו את עצמנו, למה ה' מבקש שישראל יצאו "לשלושה ימים במדבר כדי לעבוד אותו? קשה להניח שזו היתה תרמית מול פרעה (אחרי שיסכים לשלושה ימים , יהיה קל יותר לברוח!). כאן יש לנו את מפתח התשובה:

שלושה ימים הם הזמן המינימאלי כדי לעבור ממצב נפשי לאחר. שלושה ימים עבר אברהם מיום מצוות עקידת בנו ליום שבו הוא קיים אותו. הוא היה חייב "לחזור לעצמו" אחרי הדיבור האלוהי. הוא היה חייב לעשות חושבים. להתאפס. לקחת את ההחלטה בראש צלול ולא מושפע מאימת ההתגלות בלבד.

ה' רוצה שבני חורין יעבוד אותו וייכנסו לארץ. ה' איננו מעוניין בעבדים. הוא רוצה מולו, בבריתו, בני חורין ממש. בריתו תבטיח שהם יישארו בני חורין. אבל , גם הכניסה לברית חייבת עם התחלה סמלית לחירות זו.

אבל חייבים להוציא בפועל את העבדים האלה כדי לתת אפשרות לבחור בתור בני חורין.

מה יקרה אחרי שלושה ימים? ה' לא כופה!! הוא באמת מעניק לעם ישראל את החופש המלא לבחור אם ימשיכו בתהליך של היציאה! כל פעולת ה' נעשית בכפיה רק כדי להעניק את שלושת הימים האלה. ואחר כך הכל תלוי בעם!

לכן ה' פעל נמרצות כדי שישראל יצאו מעבדות . ואחר כך, אחרי שלושה ימי חירות, שהם יחליטו אם הם יסכימו , בתור בני חורין , להיכנס איתו לברית.

בפרשה הקודמת, הצעתי שמהלך כזה התחיל מהרגע שהם היו צריכים "למשוך" את ידם מהעבודה הזרה ולקחת שה ביום ה10 בניסן. שלושה ימים הם עברו מאתו יום, ללא שעבוד, ללא עבודה זרה. ורק אחרי שלושת הימים האלה, התחילו לעבוד אותו בזבח הפסח למחרת ביום ה14.

 

כאן, אנו נמצאים בשלב עוד יותר מתקדם של חירות. אחרי קריעת ים סוף, הם הולכים שלושה ימים. ואז מגיע הטסט הגדול,\ "הניסיון": האם הם יסכימו, מרצונם להמשיך בתהליך.

זה חייב להתרחש מחוץ לים סוף! מחוץ להלם! מחוץ לכפייה של הנס הענקי הזה.

ולכן הם מגיעים למקום שבו הם אמורים לפגוש את המציאות במלוא מרירותה!! החיים כמו שהם.  המבחן הוא: האם הם יחזרו למצרים? והתשובה היא חד משמעית ברגע חשוב זה: לא! הם רק מבקשים מים מתוקים, מים בריאים!!

ה' איננו כועס עליהם בכלל. והוא מנחה את משה איך אפשר להמתיק את המים.

הניסיון עבר בשלום. זה לא אומר שהם לא יחשבו לחזור למצרים אף פעם בהמשך. אבל נקודת המבחן עברה בשלום. אחרי שהם בחרו להיכנס לברית במרה, אחרי שלושה ימים, בתור בני חורין, הם נשארים חופשיים! חופשיים לחזור למצרים וחופשיים לעבוד עבודה זרה. אבל ה' גם חופשי לרצות להמית את כולם ולעשות ממשה עם חדש! הכל אפשרי! אבל נקודת ההתחלה, החתימה הסופית של יציאת מצרים מתרחשת במרה.

 

 

  • סוטה- ברית –בדיקה

נזכור את מצוות הסוטה:

במדבר פרק ה (כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:

הדמיון ברור! העץ שבו חקוק שם ה' (לפי הזוהר למטה) או העצה, החוק והמשפט, הם אלה שיבררו האם בני ישראל מוכנים להיכנס לברית? זה טקס של מבחן. האם האישה זנתה תחת בעלה? שם ה' מוכן להימחק כדי לעשות הבירור הזה. כי המטרה היא הברית!

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכד עמוד ב  ויורהו יי' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואי תימא נשיהון דישראל יאות אינון אמאי, אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי,

האישה תגיד "אמן אמן" בדיוק כמו שעם ישראל יתחייב להגיד בעת כריתת ברית ערבות מואב.(ראה מטה)

אם כן, אנו באמת בנסיון, בבדיקה, כדי לשוב לכרות את הברית של האבות עם זרעו

 

  • חק-קצבה

"שם שם לו חוק ומשפט":

הרבה הצעות הוצעו על ידי החכמים לגבי תוכן החוק והמשפט האלו( כיבוד אב ואם, שבת, דינים, פרה אדומה..)

הרב מידן מציע דבר יותר פשוט: בהסתמך על פירוש המילה "חוק"= קצבה. כמו:

בראשית פרק מז : כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם:

החופש, כרוך בקבלת החיים המשותפים, כחברה . מהרגע שיש מים , יש סכנה שכל אחד ידאג לעצמו בלבד וייקח יותר . הנסיון הראשון, כדי להיכנס בתוך מערכת של חוקים, זה המוכנות לקבל את עצם המשפט הנכון לכולם ולדעת לוותר על הצרכים הפרטיים כשהם מזיקים לכלל.

  • הברכה והקללה

הפסוק האחרון תמוה מאוד:

כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ

החלק הראשון של הפסוק נכתב בגוף שלישי וחלקו השני בגוף ראשון.

ה"שכר" המובטח למי ששומר למצוות ה', הוא רק המנעות מקבלת עונשים!

כנגד שתי התמיהות האלה, הרב מידן מציע שהפסוק הזה הוא בעצם צמצום של כל דברי הברית הכתובה בפרשת כי תבוא. הברכות והקללות. המשפט הראשון לקוח מהתחלת הברכות ומכות מצרים הם סוף הקללות:

דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:…

(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו ..(כא) יַדְבֵּק יְקֹוָק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר ..(כז) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין מִצְרַיִם < …(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה ……(לה) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין ….(לח) זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה:……(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:… (נט) וְהִפְלָא יְקֹוָק אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:….. (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס

  1. מרה, המן, רפידים (הרב תמיר גרנות)

אם נבחן את כל המאורעות של החלק השני של הפרשה, אנו מוצאים נקודות משותפות. ארבעה שלבים שבהם העם מתבקש להכיר חלק אחר בכניסה לברית עם ה'.

  • בכולם מופיע הפועל "נסיון". כמו שהסברתי לעיל, הסניון הוא האם עם ישראל מוכן ומספיק בוגר לקבל על עצמו את הברית.
  • ה' מתגלה בצורה שונה בכל שלב:
  • במרה, המים נמתקים על ידי "הוראה"("ויורהו ה' עץ), תורה. התורה עשויה לעזור לאדם למצוא דרכים להמתיק המציאות המרה
  • במן, העזרה באה מחוץ לטבע. מהשמים. ה' מודיע שמאחורי הקלעים הוא זה שמשפיע בטבע.
  • ברפידים, העם צמא למים באופן שסותר את המוכנות לקבל את החוק, הקצבה לכל אחד. כל אחד דוגא רק לעצמו ולביתו ("להמית אותי ואת ילדי בצמא"). המים מגיעים מהר חורב. רחוק מרפידים. שם, משה מקבל התגלות והעזרה מה' כדי להוציא מים מהצור. כמו אצל הגר, ההעזרה שבאה מה' היא "פתיחת העיניים" כדגי לראות, לגלות את המים הנמצאים מתחת לפני השטח .
  • במלחמת עמלק, ה' מבטיח שהוא יהיה פעיל בהיסטוריה כדי להגן באחרית הימים, על עם ישראל.
  • בכל פעם התמורה היא מצוות:
  • במרה: ה' נותן חוק ומשפט ומתנה המתנה ב"אם שמוע .."
  • במן: מצוות השבת והקצבה של עומר מן
  • ברפידים: המים נובעים מההר שתינתן התורה עליו.
  • עמלק: העם חייב להשתתף במלחמה ולהאמין בה' (ידי משה מסמלים האמונה בה' )

 

  התגלות ה' "נסיון" התמורה של העם (שמירת מצוות, מלחמה)
מרה ה' מרפא

התורה עשויה ללמד איך ממתיקים את מרירות המציאות

וְשָׁם נִסָּהוּ שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט
מן ה' הוא בורא העולם, מעל לחוקי הטבע. מן יורד מהשמים לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:, שבת.
רפידים התורה, הברית, עשויה ללמד לאדם למצוא בטבע אמצעים להצלתו מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק: עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב: מתן תורה
עמלק ה' פועל בהיסטוריה "ה' ניסי" להילחם בעמלק

 

 

לסיכום:

אכן מדובר במבחנים שבהם ה' מעביר את העם שיצא לחרות . המטרה היא לבחון את מוכנותם להיכנס לברית עם ה'. להכיר אותו . להכיר בתורת הגמול: הברית מחייבת אותי ולא רק מגנה עלי. כל זה לא היה אפשרי ללא יציאה לחירות גמורה.

 

מי השילוח

 

מי השילוח:   ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. הענין בזה שכאן נצטוו להחריש מבלי שום פעולה ואף בתפלה לא יתפללו להש"י, ובמלחמות עמלק נמצא להפך שנאמר והיה כאשר ירים וכו', ונאמר ויהי ידיו אמונה ומתרגמינן והוה ידוהי פרישן בצלו. אך הענין בזה כי יש חילוק בין עמלק לשאר אומות, כי שאר אומות אומרים שאין הכל בידי שמים ותולין כל השפעות טובה בכחותם לאמור כחי ועוצם ידי, ולכן במלחמות ישראל נגד מצרים נצטוו להחריש, היינו להראות שהכל בידי שמים ובזה היו מנצחים, כי בישראל נמצא זאת המבינות כי הכל בידי שמים, וגם תפלה שהאדם מתפלל ג"כ אינו יכול להתפלל בלתי רצון הש"י ולכן נאמר ואתם תחרישון. אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין [י"ח.] והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, ונגדו הוא העצה להראות כי יראת שמים הוא בידי האדם והאדם צריך לעבודה ותפלה,

שמות פרק יד (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:(יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

 

שמות פרק יז (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:

 

הרב ליינר יוצא מנקודת הנחה (שאפשר להתווכח נגדה) וממנה פורש משנתו לגבי המוכנות הנפשית של האדם הדתי. נקודת ההנחה היא שקריעת ים סוף, העם התבקש שלא לעשות כלום (ואתם תחרישון) אפילו לא להתפלל. ובמלחמת עמלק, להיפך, יש להילחם.

הרב תמיר גרנות לומד מכאן שעל האדם להיות מוכן לאפשרויות שונות. ולפי המצב, הוא מתבקש להגיב בצורה מתאימה. אין התנהגות אחידה כל הזמן. יש רגעים שהאדם הדתי צריטך להתפלל ולפעול בכל כוחותיו ויש מצבים שבהם, להיפך, הוא צריך להרפות, לקבל, להסכים להיות פסיבי.

  • ארגז הכלים של האדם הדתי חייב להכיל כמה כלים שונים
  • האדם חייב להיות קשוב למציאות כדי לדעת איזה מהכלים יש להשתמש בהם בכל מצב .
  • זה דורש גמישות, וחשיבה מחודשת בכל מצב נתון

 

עוד מחידושי הרב מידן

  • שירת נשים

שמות פרק יד ..:(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: פ

(א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:…. שירת הים…….(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

(יט) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְקֹוָק עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם:  (כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: ס

שירת הים של הגברים מסתיימת עם המילים "ה' ימלוך לעולם ועד".

מיד אחר כך, מתחילה התורה את הסיפור מחדש :"כי בא סוס פרעה …" כאילו לא קראנו כבר את הסיפור הזה לפני כן! הרב מידן מציע שהמילים האלה "כי בא סוס פרעה…" הם התחלת סיפור שירת מרים והנשים. הוא אפילו מציע ששירת מרים קדמה לשירת הגברים. הן אלה שהתחילו להגיד :"שירו לה' כי גאה גאה" ורק אחר כך הגברים ענו "שירו לה' כי גאה גאה..". זה מסביר גם "אז ישיר משה.." אחר שמרים שרה!

בהרבה הזדמנויות הנשים פתחו בשירה והזמינו בכך את הגברים לשיר. דבורה הנביאה, בת יפתח, וגם הנשים אחרי מלחמת גוליית. .

  • מלחמת עמלק

יש דמיון בין עבדות ויציאת מצרים לסיפור יעקב אצל לבן:

לבן יעקב העשיר את לבן לבן משעבד את יעקב ה' מצווה לחזור לבית אל לבן רודף אחרי יעקב עד ליום השביעי יעקב פוגש את עשיו שבא לקראתו שרו של עשיו פוגע בכף ירכו ומחלישו
מצרים יוסף העשיר את מצרים פרעה משעבד את ישראל ה' מוציא אותם ממצרים פרעה רודף אחרי ישראל עד ליום השביעי ישראל פוגש את עמלק שבא לקראתו עמלק מחליש את ישראל

 

מי הוא עמלק?

הרב מידן מצדד בדעה שמדובר בעם אכזר ששלט באזור במשך כ500שנה. הוא נקרא  ביוונית "היקסוס", או בכתובים אחרים "עאמו"(מה שמזכיר את בלעם שחזר לארץ "בני עמו"), עמלק. הרבה מלכים של עמלק נקראו "אפיפיון או "אפפ". כמו שפרעה הוא שם למלכי מצרים.

בעברית קדומה, האות "פ" והאות "ג" דומות מאוד:

לכן , ייתכן מאוד שהמל "אגג" הוא המל "אפפ". והמן האגגי הוא שייך למלכותו של אחד האפפי!

האם עמלק בא ממניעים אידיאולוגים או טקטיים?

ייתכן  שבפרשה שלנו, עמלק הגיע רק בגלל שהוא ראה שלעם ישראל זורמים מים, והוא נלחם איתם על עניני המים.

רק מאוחר יותר, כשהעמלקי שבא מהנגב נלחם בישראל, בסוף ארבעים שנות המדבר, ייתכן שהפלג העמלקי הזה (שהיה בכנען) נלחם ממניעים אידיאולוגים. ולגביו נאמר "תמחה את זכר עמלק" והפסוק המופיע אצלנו "ושים באזני יהושוע.." נאמר כשיהושוע מונה כבר ליורשו של משה. הוא נכתב כאן כי זו הפעם הראשונה שמדובר בעמלק.

מקורות: החלק השני של הפרשה

 

מרה :שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

(כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם:

שמות פרק טז (א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: ס

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְקֹוָק הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:.. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְקֹוָק לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְקֹוָק אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם ….(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:….(כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:

 

שמות פרק יז (א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק:(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: פ

 

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְקֹוָק נִסִּי:(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

 

 

 

בא פי5

בע"ה ב שבט התש"פ

מישל בן שושן

בא פי5

 

מבנה פרשיות המכות (לע"ד)

פרשת שמות :מעמד הסנה: ה' מודיע למשה על היציאה ממצב העבדות  אל ארץ טובה ורחבה. על ידי מכת בכורות.

העם מסכים (ויאמן העם..) לתכנית הצלה זו.

פרשת וארא: ה' מוסיף תוכן ליציאה: קיום ברית אבות, קבלת עול מלכות שמים, הארץ היא ארץ ייעוד ולא רק     .              ארץ מקלט העם מסרב: (ולא שמעו אל משה ..)

ה' מתכנן לשכנע את עם ישראל במשימה השנייה והעיקרית על ידי 9 מכות. המכות אמנם פוגעות במצרים אבל המטרה היא שעם ישראל יבין מול מי (ה') הוא נמצא ומה היעוד המתבקש ממנו. ולכן, במשך 9 המכות, ה' עושה הכל כדי שפרעה לא יסכים לתת לעם ישראל ללכת .

פרשת בא: אחרי שתי המכות האחרונות מסדרת 9 המכות (ארבה וחושך), פרעה איננו מסכים יותר לשאת ולתת עם משה ומגרש אותו מפניו. זה סוף שלב 9המכות. ומתחילה המכה המכריעה שהייתה מתוכננת מראש: מכת בכורות שתגרום ליציאה. משולבים , בתוך סיפור מכת בכורות, קטעי הלכות על האופן שבו עם ישראל ייקח חלק פעיל ביציאה: קרבן פסח מצרים ולדורות.

 

שילוב הסיפורים (הרב סמט- הרב תמיר גרנות)

פרק יא' מכיל שני סיפורים שונים ומקבילים:

  • סיפור שמתרחש בין משה פרעה וה'. זה המשכו של כל סיפור עשר המכות. בסיפור הזה בני ישראל אינם לוקחים חלק פעיל. מדברים עליהם אבל לא משתפים אותם. המשא והמתן מתנהל אך ורק בין ה', משה ופרעה ועבדיו. היציאה תלויה אך ורק ברצונו של פרעה ובהחלטה של האלוהים.
  • סיפור שני, שהוא הסיפור ההלכתי, מתרחש בין ה', משה ואהרון ובני ישראל. נותנים , לראשונה בתורה, מצוות מפורטות שיאפשרו לבני ישראל לצאת ממצרים. בחלק הזה, פרעה ומצרים אינם צד חשוב בכלל.הכל מתרחש כאילו בקרבן הפסח תלויה היציאה.ולא ברצון פרעה.

ניתן לראות, למטה במקורות, את הקטעים שמסומנים בחץ. הם הקטעים ההלכתיים. והם, בלושה מקומות, הוכנסו בתוך רצף הסיפור הראשון של המשא ומתן בין משה ופרעה.

 

הכל מתרחש כאילו שני מישורים פועלים במקביל. לכל אחד יש את ההיגיון הפנימי שלו. והוא לבדו יכול להצדיק את יציאת מצרים.

  • בסיפור הראשון, ה' החליט להוציא את עמו. הבעיה היא קבלת האישור מפרעה ומהרגע שיהיה אישור, היציאה תתבצע, אפילו בלי הסכמת או ידיעת העם היוצא!
  • בסיפור השני, הכל תלוי במעשה בני ישראל. במידה והם יזו על דלתות ביתם דם הפסח, הם ינצלו מהמוות והם יצאו בזכות מעשיהם הפעיל. וזאת, ללא קשר עם הסכמת פרעה ברקע.

 

שילוב שני הסיפורים ביחד הוא נעשה ביודעין, בכוונה תחילה. ונראה שהכוונה היא שנבין שבהיסטוריה, קיימים שני המישורים תמיד ביחד.

  • לה' יש תכנית והיא תתבצע, ללא קשר עם מעשה בני האדם
  • על האדם לפעול כדי להביא את תכנית ה' לתכליתה, כאילו הכל תלוי באדם.

ייתכן שיש, למרות הכל השלכות מסויימות בין מישור אחד לשני. למשל, יסום התכנית של האלוהים, זמנה, האופן שבו היא תתבצע. וכל מני מרכיבים אחרים, יכולים להיות תלוים במעשה האדם הפרטי והכללי. אבל על האדם לחיות את שני המישורים גם יחד.

 

פסח ומצה (לע"ד)

שמתי לב, שהפסוקים המספרים על אפיית המצות, איננו נמצא בחלק ההלכתי אלא בחלק הסיפורי:

שמות פרק יב (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה ..(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:..(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) ..(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

רש"י וגם צדה לא עשו להם – לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו…

אני מציע לקרוא את הפסוקים בניגוד להסבר של רש"י. "וגם צידה לא עשו להם", מפרש רש"י, שהם נתנו אימון מלא בה' ולא היו צריכים להכין צידה לדרך. זה שבח של מעשה אמוני גדול מאוד. נראה לעניות דעתי לפרש אחרת: בני ישראל לא האמינו שהם יצאו! הם לא התכוננו בכלל. הם אפילו לא ידעו מתי זמן היציאה. הם פשוט נדחפו החוצה ביוזמת המצרים. הראייה לכך, חוץ מזה שהם לא הכינו צידה לדרך, היא שהם התכוונו לאפות לחם. הם הכינו את הבצק שלהם לאכול, למחרת בבוקר את ארוחת הבוקר שלהם במצרים כיום רגיל. ואז הם קורשו בין רגע. והבצק שלהם לא הספיק להחמיץ כי כך התכוונו לעשות: שיחמיץ! כי הם לא ידעו על היציאה או שלא האמינו לה. כשהם הגיעו לסוכות, מחוץ לגבול מצרים, רק אז היה להם מנוחה כדי לאפות הבצק שלא החמיץ במצרים.

איך אפשר להבין את מה שכתבתי, לאור כל ההכנות שהתבקשו בני ישראל להכין מבעוד מועד?

פשוט מאוד: הפסוקים האלה שייכים לחלק הסיפורי שבו רק המשא והמתן בין משה ופרעה חשוב. זה נמצא בחלק של המישור העליון, של התכנון האלוהי להוציא אותם אפילו ללא ידיעתם.  המצה שאכלו בסוכות מסמלת את המישור הזה : המישור הסיפורי שהתרחש "מעל לראשם" של בני ישראל!

 

אכילת הפסח, לעומתו, מסמלת את ההכנה, הזכות, המעשים, קיום מצוות הפסח, שאפשר לבני ישראל לצאת! זה המישור התחתון, של היוזמה האנושית.

 

לכן, נראה לי שיש מקום לכרוך את הפסח עם המצה ולאכול את שניהם ביחד!! כדי לעשות את מה שעשתה התורה כשהיא שילבה את שני המישורים (הסיפורי וההלכתי) בפרק יא' של התורה!

 

עם ישראל יהיה אלוף בחיבורים בעין אלה בהיסטוריה. אמונה שלמה באל המשגיח , המגן, והמשפיע, ומצד שני, עשייה יום יומית כאילו הכל תלוי רק בהם.

 

זריקת הדם בבית (הרב מידן)

כשקוראים את מצוות פסח מצרים, אנו בטוחים שזה תיאור חד פעמי. אכן, ההלכה אוסרת לנו לעשות אותו הדבר אחר כך. כל הקרבנות מובאים לבית המקדש ואין עבודה כזו בכל בית בארץ ישראל.

אבל בכל זאת, כשקוראים את הפסוקים, עולה תמונה שונה:

שמות פרק יב (כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

אני מבקש שנקרא את הפסוקים, נקיים מכל מידע אחר:

ה' פוסח (מגן) על כל בית יהודי במצרים, בזכות הזיית הדם על  הדלת. ואת העבודה הזאת בדיוק יש לעשות כשנבוא אל ארץ ישראל. זה מעשה די מוזר ולכן, על העבודה הזאת בדיוק, הבן ישאל "מה העבודה הזאת??" ונשיב לו שהבית שלנו הוא בית יהודי שה' שומר עליו תמיד מן המזיקים ושהחיים שלנו כיהודים אינם מובטחים בעולם ללא ההגנה המיוחדת של האלוהים על הבית שלנו. בכל זמן ובכל מקום. אפילו בארץ ישראל. ולכן, חשוב שאנו נעשה את ה"עבודה הזאת" של הזיית הדם של קרבן פסח,(כמו שאנו שמים מזוזה בפתח) שמבדילה אותנו משאר אומות העולם על ידי מעשה של מצווה מצדנו, אחת לשנה, בחג הפסח. כך שלא רק במצרים ה' פסח (הגן) על הבתים שלנו אלא בכל דור, בכל זמן ובכל מקום.

 

  • ראייה לזה שבהתחלה כך היתה הכוונה , נקרא את מה שכתוב בפסח שני שעשו במדבר:

במדבר פרק ט (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי ..(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

באיזה מצב האדם פתור מלקיים את קרבן פסח?

  1. אם הוא טמא
  2. אם הוא נמצא "בדרך רחוקה" או "בדרך"

תמיד חשבנו (בגלל שאנו מכירים את ההלכה) שהדרך הרחוקה מראה על ריחוק מבית המקדש. אבל , אם ננסה לקרוא ללא השפעת המידע שיש לנו מההלכה, הדרך היא ריחוק מהבית שלו! האדם איננו נמצא בביתו. הוא "בדרך", ולכן הוא לא יכל לעשות קרבן הפסח כי העיקר הוא הזיית הדם על דלת ביתו!!

  • עוד ראייה נביא מהמשך הפרשה שלנו. אחרי היציאה, חוזרת התורה על הלכות הפסח, כמובן מדובר על פסח דורות כי כבר יצאו:

שמות פרק יב (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח ..:..(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה

יש כאן הוראה מפורשת שהפסח (דורות) חייב להיעשות …"בבית"! (ולא בירושלים!)

 

רחוק מכאן, בספר דברים, בגלל סיבות אחרות, התכנית הזו של חגיגת הפסח בביתו של כל אחד, עברה תיקון גדול: אכן בספר דברים, יש, בפעם הראשונה בתורה, עניין שבמקום אחד מסויים שייבחר על ידי ה', כל עבודות הקרבנות ירכזו שם. יהיה אסור להקריב כל קרבן מחוץ למקדש. (אולי בגלל סכנת עבודה זרה, אולי בגלל חטא העגל ובניין המשכן…) ואז התורה חייבת להגיד לנו במפורש שאפילו קרבן הפסח שהוא קשור כולו לבית, יעשה בבית המקדש ורק למחרת, יהיה אפשר לחזור לחגוג את חג הפסח בבית שבעת ימים:

 

דברים פרק טז (ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:

כבר ידענו שכל הקרבנות ייעשו במקדש. כאן יש אזהרה מיוחדת לקרבן פסח כי בהגדרתו הוא שייך לבית של כל יהודי! ומעכשיו, ההלכה קובעת שאין לעשות אותו בבית.

נשארת לנו הבעיה של שאלת הבן . הוא שאל בגלל שהוא ראה את "העבודה הזאת" של הזיית הדם על דלת ביתו. אבל עכשיו שהקרבן ייעשה בבית המקדש, הבן יראה רק שמביאים לו בשר צלי. ולכן, המציאו החכמים כל מני דרכים להפתיע את הבן כדי שישאל בכל זאת. אמנם לא על הזיית הדם כי הוא לא נוכח בבית המקדש, אלא ישאל על דברים שנמציא עבורו בליל הסדר על השולחן.

 

והגעתם על המשקוף (לע"ד)

שמות פרק יב (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף …

אונקלוס שמות פרק יב (כב) … ותדון לשקפא ולתרין ספיא מן דמא דבמנא

 

אונקלוס מתרגם "והגעתם"= ותדון, כלומר לשון הזיה. כמו הייזת הדם על הפרוכת בכיפור..

נזכור שפועל זה כתוב בסיפור הברית מילה ששתה ציפורה לבנה:

שמות פרק ד (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:

מה פרוש "ותגע לרגליו"?? לכאורה חשבנו שהיא מעדה בכריתת הברית ונגעה בטעות ברגל של בנה על הצור ששימש אותה לכרות העלה. אבל אם נפרש "ותגע" כמו בפרשה שלנו, שהיא הזתה את הדם אל עבר הרגליים, זה פותח לנו את המחשבה לקראת הרעיון שהדם המציל את בני ישראל ממלאך המוות הוא זה שמציל כאן את משה ממלאך המוות. בשני המקרים, ביציאת מצרים(באמצע מכת בכורות) פתאום מלאך המוות בא להרוג את הבכורות של בני ישראל! למרות שבפרוש הם תמיד נצלו ממכות מצרים וניתנה הבטחה מפורשת שהם יינצלו גם ממכת בכורות:

שמות פרק יא(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְקֹוָק בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

כלומר, אין שום הצדקה לקרבן פסח . אין צורך להציל אותם מהמוות כי יש הבטחה שלא יאונה להם כל רע במכת בכורות. אז למה מלאך המוות מבקש להמית בכורות ישראל?? זו בדיוק אותה השאלה שאפשר לשאול לגבי משה בדרך במלון: למה מבקש ה' להמית את משה???

  • בשני המקרים אין שום סיבה להמתת הבכורות הישראלים ואין סיבה להמית את משה.
  • בשני המקרים זה קורא באמצע מכת בכורות.(אצל משה אין כמובן מכת בכורות אבל זה קורה מיד אחרי שה' מבשר למשה על מכת מכורות העתידית על מצרים)
  • בשני המקרים הדם מציל ממוות
  • בשני המקרים של "הזיית דם", "ותיגע לרגליו" ו"הגעתם אל המשקוף".

כאילו , בממד מקביל לכל מה שנאמר, להגיון הסיפורי, יש להינצל ממלאך המוות שמקטרג מצדו! כאילו יש לשלם מחיר על ההפליה בין ישראל למצרים. יש לשלם מחיר למלאך המוות למרות כל ההבטחות של ה'!! וזה על ידי הדם. דם המילה ודם הפסח. "בדמייך חיי"!!

ניתן לחשוב עכשיו לרגליו של מי היא נגעה בדם? האם לרגל התינוק הנימול? או לרגלי משה עצמו? אונקלוס טוען שמדובר על קרבה למשה! כאילו כך קרה הדבר: מלאך המוות בא להרוג את משה

ציפורה מוציאה דם מעלת בנה

היא לוקחת מהדם הזה ומזה לעבר משה או לעבר רגליו (כאילו הם שתי מזוזות של גופו!) ובכך היא מצילה את משה שהולך להיות החתן שלה. גם קרבן הפסח יגרום שעם ישראל יהיה בברית עם ה'. זה דם הברית! כמו שהתינוק נכנס לברית אברהם כך עם ישראל עם דם הפסח נכנס לברית לאומית ודתית עם ה'.

למה קרבן פסח?(הרב תמיר גרנות)

לא דובר לפני פרק יא על קרבן פסח. כמו שראינו לעיל, אין גם שום הצדקה לקרבן פסח. אם הוא בא כדי להציל את בני ישראל ממיתת הבכורות, כבר ראינו שה' בעצמו הבטיח שכמו בכל המכות האחרות, ה' יציל את ישראל ויפלה בין מצרים ובין ישראל. אפילו אצל הכלבים של בני ישראל תהיה דממה מרוב שקט. אז למה יש להקריב קרבן פסח??

לעיל הצענו שיש "לשלם" מחיר של דם על ההצלה ממלאך המוות. אולי היה די בדם המילה שמלו בני ישראל לפני צאתם ממצרים!

הרב תמיר גרנות מבקש לשים לב שבמכת דבר, פרעה הציע למשה שאת ה"עבודה" שהם מבקשים לעשות במדבר, יכולים לעשות במצרים ובכך, אין צורך ביציאה:

שמות פרק ח (כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:(כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:

משה מסרב להצעה. הוא טוען בפני פרעה שהקרבת קרבנות במצרים היא "תועבה" ולא רוצה שהמצרים יסקלו את בני ישראל בהקריבם בארץ מצרים. ייתכן, שהסיבה העיקרית שחושב עליה משה היא שהם רוצים בעצם לצאת ממצרים וההקרבה לה' היא רק תירוץ לעיני פרעה. אולי גם משה חושב שהקרבן לה', העבודה לה', חייבת להיות מתוך חירות גמורה ולא כשהם עדיין עבדים לפרעה!. אין טעם לעבוד את ה' כשאנחנו עבדים לפרעה.

לכן, מציע הרב תמיר גרנות, שעכשיו שבני ישראל כבר יצאו מעבדות מצרים, אפילו שהם נמצאים פיזית במצרים, אפשר לעבוד את ה' במצרים!! הקרבת הקרבן במצרים היא בעצם יישום התכנית של עבודת ה' שתוכננה מראש, אבל הפעם בתוך מצרים כי מצרים אינה כבר ארץ עבדים עבורם. פרעה כבר נכנע!

 

ניתן מהצעה זו לפרש שמההתחלה, כשה' ביקש שיצאו ישראל ממצרים כדי לעבוד את ה' במדבר, זה לא היה שקר או תרמית אלא בקשה אמיתית. והיא לא התבצעה בהר סיני אלה כבר במצרים, מהרגע שהעבדות הסתיימה!!

 

אני מציע להמשיך את הרעיון ולפרש את "שלושת הימים" שמבקש ה' לצאת כדי לעבוד אותו במדבר, הם שלושת הימים שעברו מאז שהם לקחו את הפסח (ביום 10 בניסן) ועד לזביחה שלו ביום 14 בניסן!

 

מכות ארבה חושך ובכורות (הרב תמיר גרנות)

למה המסורה חתכה בין מכת ברד לשלושת המכות האחרונות? למה להכניס את שני המכות ארבה וחושך לתוך פרשת בא ולא להשאיר אותן בפרשת וארא?

הרב תמיר גרנות (כמו גם הרב סמט) מציע שמכת הברד היתה אמורה להיות המכה האחרונה. היא השביעית, והמספר הזה היה מספק אותנו להבין שזה מכלול ראוי כמו כל דברים שנמנו עד שבע. מכת ברד היא המכה הכי ארוכה מבחינת התיאור שלה בתורה והיתה בהחלט ראויה להיות האחרונה. מה כתוב בסוף פרשת וארא?:

שמות פרק ט (כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְקֹוָק הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:(כח) הַעְתִּירוּ אֶל יְקֹוָק וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:

פרעה חזר בתשובה! לגמרי, לפי כל הדרישות של הרמב"ם! הגענו אל הנקודה שאלה , כנראה, רצינו להגיע מההתחלה. מה היה צריך לעשות משה בשבל זה? פשוט לקום ולצאת ממצרים. אבל משה לא עושה כן!!

(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְקֹוָק הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיקֹוָק הָאָרֶץ:…ופרעה חזר מהבטחתו!

למה משה עשה כן?

כי המטרה של שבע המכות הראשונות היתה אכן לשכנע את פרעה (וגם את בני ישראל) כי ה' הוא האלוהים וכו'.

אבל שתי המכות הבאות: ארבה וחושך, מטרתם בעיקר לשכנע את בני ישראל סופית:

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

מה שמיוחד לפרשת בא , זה שהיא כבר מעוניינת בפרעה. היא אך ורק מעוניינת לחנך את בני ישראל.

ועוד סיבה עיקרית:   ה' לא רוצה שבני ישראל יצאו כי פרעה החליט כך! כי אז הם יצאו ממצרים אבל לא מפרעה! אם זה רק בזכות פרעה, אז הם עדיין תחת השפעתו. הם עדיין לא בני חורין.

ה' חיכה לנקודה שבה אין יותר משא ומתן עם פרעה. כשפרעה יכריז:

שמות פרק י (כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי ..

הסתיים המשא ומתן ומתחילה מלחמה. והניצחון חייב להיות מוחץ כדי שבני ישראל יצאו מכוח הניצחון ולא בזכות פרעה. (ייתכן שהמטרה הזו תושג לגמרי בקריעת ים סוף)

 

כל בן נכר לא יאכל בו (הרב תמיר גרנות)

אחרי הפסוקים הדרמטיים של יציאת מצרים:

שמות פרק יב (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

חוזרת התורה על הלכות קרבן פסח:

שמות פרק יב (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

אבל כבר נאמר הכל על הקרבן הזה. ברור שמדבור על פסח דורות, אבל גם עליו נאמר כבר הכל. מה החידוש כאן?

כל עיסוק הפסוקים האלה מטרתם אחד: להגדיר מי יכול להשתתף בקרבן הפסח ומי לא. לקבוע גבולות של עם ישראל. "הגר" הוא כמו תמיד גר תושב. הוא קיבל עליו 7 מצוות בני נוח ולכן מותר לו לשבת בארץ ישראל כאזרח עם זכויות וחובות. אבל, במידה והוא רוצה להשתתף בקרבן הפסח, אז עליו למול את עצמו כי קרבן הפסח איננו רק הגדרת לאומית אזרחית , הוא גם הגדרה דתית! ולמה לדון בזה עכשיו?   כנראה בגלל הערב רב שיצא איתם!!

שמות פרק יב (לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:

משה , לפי המדרש והזוהר, התעקש להוציא הגויים האלה באמונה שהם יתגיירו. ה' קובע את הגבולות של היציאה הזו של הערב רב!:

 

 

מה קרה בין ה10 ל14?

בראש חודש, ה' מצווה לקחת שה בעשירי בחודש ולהקריב אותו ביום 14. השאלה היא :"למה ליצור מרחק בין יום הלקיחה ויום הזביחה?". יש כמה תשובות שהוצעו:

  1. התשובה הנפוצה ביותר היא שבמשך התקופה הזו בני ישראל יראו למצרים שהם הולכים לשחוט אחד מהאלילים שלהם ולהראות לעצמם שבאמת הם משכו ידיהם מעבודה זרה.
  2. הצעתי לעיל שאם מניחים שקרבן פסח הוא העבודה שביקש ה' מההתחלה לבצע במדבר, "דרך שלושהת ימים", אולי שלושת הימים האלה הם ה11,12,13 בניסן!
  3. הרב מידן מציע ששלושת הימים האלה שימשו את בני ישראל לבצע את ברית המילה. אחת מהלכות הפסח היא שאין ערל יכול לאכול אותו. אם כן, ייתכן שהיו מבני ישראל שרצו לצאת ולהשתתף בקרבן שלא זכו לימול עד כה. שלושה ימים זה מספיק לעבור את שלושת ימי ההבראה. הרב מידן מסתמך על מה שקרה בכניסה לארץ:

יהושע פרק ד (יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:….יהושע פרק ה (ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:…(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:….(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

  • בעשירי בניסן הם נכנסו לארץ.
  • אחר כך יהושוע מל אותם
  • בארבעה עשר הם הקריבו הפסח

זה בדיוק הסדר שמציע הרב מידן עבור מה שקרה במצרים!

  1. הרב תמיר גרנות מעדיף להשוות בין ימי תשרי לימי ניסן כשהעשירי בניסן מקביל ליום הכיפורים וה14 לסוכות

 

מה היא עבדות מצרים?? (מי השילוח- הרב גרנות)

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.

כתוב על קרבן הפסח: "כל בן נכר לא יאכל בו". להלכה, ברור שהתורה מתכוונת לאסור על גויים להשתתף בקרבן הפסח. אבל המי השילוח מרחיק את האיסור , באופן רעיוני, לכל מי שלא הפנים מה משמעות יציאת מצרים עבורו. הוא נוכרי לרעיון, נכרי לחירות. הוא מתנכר לחירות המתבקשת.

לפי המי השילוח, הרעיון הבסיסי של יציאת מצרים היא היציאה מכל קיבוע מחשבתי ולא רק שעבוד פיזי. ייתכן שלבני ישראל היו חיים "טובים" במצרים. וראיה לכך היא החזרה במדבר על רצון לחזור למצרים. במצרים לא היו שומרים, כלבים וחומות שמנעו היציאה ממנה. כל מי שהיה גר במצרים היה מרגיש שחייו אינם יכולים להתנהל במקום אחר. עבד במצרים היה מרגיש יותר טוב ממלך בארץ אחרת! היציאה ממצרים היתה קשה לביצוע לא בגלל אמצעי כליאה שהיו בה. אלא בגלל שמי שישב במצרים לא היה יכול לעלות על דעתו שכדאי לו לצאת משם. ולכן כל השכנוע היה מופנה כלפי היהודים עצמם!

לפי מי השילוח, עד היום, מצווה על כל אחד לצאת ממצרים. כלומר, לצאת מהקיבוע שהוא עלול להיכנס בו כהרגל ונוחיות. אפילו אדם "דתי" יכול להיות משועבד לדפוסי התנהגות שמקבעים את מחשבתו ומעשיו. ועל זה הרב מזהיר: אפילו יהודים עלולים להיות "בני נכר" לרעיון החירות. במצב כזה אין לאכול את קרבן הפסח! רק מי שמשתתף ברעיון החירות האמיתי מוזמן לאכול הקפסח.

 

 

חקת הפסח ופרה אדומה)מי השילוח )

 

זאת חקת הפסח. במדרש (שמות רבה פרשה י"ט,ב') נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה ואי אתה יודע איזה מהן גדולה. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות מי גדולה מזה אותה שחברתה מלוה אותה וכו'. כך בפסח נאמר חקה ובפרה נאמר חקה ומי גדול הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר (במדבר י"ט,י"ז) ולקחו לטמא מעפר שריפת וכו'.

הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת, ובאמת מהראוי ע"פ שכל, שלא יוכל האדם להשיג יקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך, כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב, אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיה לך, כי באם לאו לא היה אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מי הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, …. וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי, כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך, ומשה רבינו ע"ה היה נגד אנכי, ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך, כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל אחד ואחד באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה היה נגד דבור אנכי ועסקו היה בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע היה נגד לא יהיה לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים, היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות, חלש דעתו עד שהגיע להלכה אחת א"ל זו מנין א"ל הלכה למשה מסיני.

לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא יהיה לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל, הוא אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני, הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא (זוהר דברים רס"ד:) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך, אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר.

 

במאמר הארוך הזה, מי השילוח מסביר את המדרש שמשווה בין מצוות הפסח ומצוות פרה האדומה. בשני המצוות כתוב שהן "חוקה". המדרש שאל "מי גדול?" פסח או פרה?

השאלה מתחילה להיות מעניינת כשמניחים שמצוות הפסח היא אב לכל מצוות עשה בתורה ומצוות פרה היא אב לכל מצוות לא תעשה. כמו שהדיבור "אנכי ה'" הוא אב לכל מצוות עשה  ו"לא יהיה לך" הוא אב למצוות לא תעשה.

 

חקת הפסח תכלית אנוכי ה'.. מצוות עשה משה תורה שבכתב
חקת התורה פרה  אדומה אמצעי לא יהיה לך.. מצוות לא תעשה רבי עקיבא תורה שבעל פה-הלכה

 

הפרה "משרתת" את הפסח כי יש להיות טהור (על ידי הפרה) כדי שנוכל להקריב הפסח שהוא העיקר .

יש גם השוואה בין משה שמייצג התורה בכתב ורבי עקיבא שמייצג את התורה שבעל פה (ההלכות והסייגים)

משה מופתע לפגוש את רבי עקיבה שמרבה לעשות סייגים ומניעות בהלכה. למה? כי העיקר הוא "אנוכי ה'"! זה המצוות עשה, הכיוון החיובי. זה קרבן פסח. הצד של ה"לא תעשה" איננו בא אלא כדי לשרת את הכיוון החיובי. כדי שלא נתעה. כדי לשים גדרות ולשר בזה את התורה שבכתב. ואכן, משה נרגע כשהוא מבין שרבי עקיבא איננו אוסר ומסייג אלא כשמטרתו היא התורה שבכתב , אנכי ה'. ממה פחד משה? מזה שה"לא תעשה", שהסייגים, יהפכו לעיקר! כי אז הכל מסולף!

וזו הסיבה שהחכמים אסרו לעשות סייגים לסייגים. גזרות על גזרות

רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב והא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה

כי אז אין "משמרת למשמרתי" (כלומר סייגים שמטרתם להגן על התורה) אלא משמרת למשמרת(דבר שהופך ה"לא תעשה" לעיקר!!!

 

מקורות: מבנה פרשת בא

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה ..שתי המכות :ארבה וחושך.

שמות פרק י (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:(כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְקֹוָק עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:(כז) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:(כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ

שמות פרק יא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְקֹוָק כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:…(ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: ס

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: פ

שמות פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:..פסח מצרים פסח דורות (28פסוקים)

שמות פרק יב (כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:…. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: פ

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) ….הלכות קרבן פסח.(6פסוקים)

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

פרק יג: שתי פרשיות של קדש לי כל בכור (22פסוקים)

 

 

וארא פי5

בע"ה כד טבת התש"פ

מישל בן שושן

 

וארא פי5

 

שתי שאלות:

  1. מה פירוש השמות :"ה'" ו"אל שדי" שה' לא נודע על ידי הראשון אל האבות?
  2. מה פשר כל התחלת הפרשה שנראית כחוזרת על התגלות הסנה מחדש?

 

שם ה':

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:

(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

 

"אני ה'": שני המילים האלה חוזרים ארבע פעמים בהתחלת הפרשה כמוטיב המרכזי. כאילו זה החידוש העיקרי של כל מה שיקרה בהמשך. מה החידוש? הרי אנו מכירים את צמד המילים האלה מספר בראשית. ה' התגלה אל האבות בתור "ה'" כמה פעמים. למשל:

בראשית פרק יב (ז) וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו:

ניתן לטעון (כמו שעשו כמה מפרשים) שבפסוקים האלה, רק קוראה התורה יודע שמדובר ב"ה'" אבל אברהם לא יודע שמדובר על "ה'". נגד טענה זו אפשר לצטט עוד פסוקים:

בראשית פרק טו (ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

יש כאלה שיטענו שההתגלות הזו (וגם ליעקב בחלום הסולם) קרו בחלום ולא בהקיץ.

הרב תמיר גרנות מציע כיוון שונה ומרתק:

  • אנו מוצאים את שם ה' כשה' מבטיח על ירושת הארץ, על הברית עם האבות לתת להם את ארץ כנען
  • אנו מוצאים את שם "אל שדי, בעיקר בברית המילה , כשההבטחה העיקרית היא על פריון הזרע והקמתו כעם רב

בראשית פרק לה (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:

בנקודת הזמן שה' מדבר אל משה, הבטחת הקמת זרע לאבות , הפיכת הזרע לעם רב כבר התקיימה במצרים. האבות כבר נוכחו להכיר את הזרע שלהם ויעקב ראה לפחות את שבעים הנפשות של העם המתהווה. אם כן, ההבטחות בשם "אל שדי" כבר התקיימו. והאבות כבר ראו אותם מתגלות.

אבל, ההבטחות של ירושת הארץ, את זה הם עדיין לא ראו בפועל. אם כן, "שם ה'" בהגשמת ההבטחות שלו, הם לא ראו. ולכן, כתוב ששם ה' "לא נודע" לאבות. לא שהם לא הכירו את שם ה' אלא שהם לא זכו עדיין לראות את ההתגשמות של ההבטחות שנתנו להם בשם זה.

פרשת וארא היא ההתחלה של הגשמת החלק הזה של ברית האבות.

 

הכפילות עם מעמד הסנה.

הרבה הצעות הובאו על ידי הפרשנים כדי להסביר למה פרשת וארא מתחילה בסיפור שנראה לנו כבר מוכר. ה' מדבר אל משה, מצווה אותו ללכת לשכנע את ישראל ואת פרעה שעת היציאה הגיע. אכן, יש לנו ההרגשה , כשפותחים את פרשת וארא, ששום דבר עדיין לא נכתב בהקשר הזה. כאילו מתחילים את הסיפור מחדש. כאילו לא קרה מעמד הסנה וכאילו לא היה כישלון חרוץ במאמצים הראשונים של משה (בסוף פרשת שמות). נביא כמה מההצעות הכי מעניינות:

  1. ה' נוזף במשה שהעז להגיד בסוף הפרשה הקודמת:

(כב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:(כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: שמות

ה' מסביר לו שהאבות , אפילו אם הם לא ראו התגשמות של ההבטחות, לא הפסיקו להאמין בה' ואין מקום להתרעם נגד ה' בגלל הכישלון . הנזיפה של ה' אל משה מתחילה עם המילים "וידבר אלוהים אל משה". דיבור קשה. וממשיכה בנימה "חבל על דאבדין ולא משתכחין" כאילו, ה' העדיף את היחס של האבות מאשר זה של משה.

העמדה הזו מוצגת יפה על ידי רש"י.

  1. הרב מידן מציע שהיו בעצם שתי שליחויות! משה הגיע אל בני ישראל אחרי הסנה והוא התקבל בקרירות כשהוא הסביר להם שעליהם לעזוב את העבודה זרה שבה היו שקועים, כדברי יחזקאל:

יחזקאל פרק כ (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

בני ישראל לא רצו לשמוע למשה בגלל "עבודה קשה"= עבודת ה' שמבקשת מהם לעזוב עבודה זרה! זה גרם, לפי הנביא יחזקאל לה' לרצות להרוג את כולם . אבל, כדי לא לחבל ב"שמו", דחה את הגזרה. אבל, אם זוכרים שאחרי חטא המרגלים, קרה אותו הדבר, ניתן לחשוב שיציאת מצרים נדחתה כדי לאפשר לדור ההוא להיעלם. דור אחד לפחות איחר את שליחות משה. משה חזר כנראה למדין וחיכה עד שה' הודיע לו ש"מתו כל האנשים" המבקשים רעתו!. זה מסביר למה התורה מתארת שתי שליחויות: אחת בסנה והשנייה בהתחלת פרשת וארא! זה מסביר גם , דרך אגב, למה התורה מציינת בפרשה שלנו את הגיל של משה(שמונים שנה). הוא פשוט הזדקן במשך שנים רבות עד למות הדורות שסירבו לצאת!

(דרך אגב, הרמב"ן מעלה אפשרות דומה כדי להסביר ההפרש בין שתי התקופות של הגלות:400שנה ו430שנה. התווסף דור שלם שחטאו וגרמו להארכת הגלות).

 

  1. הרב תמיר גרנות מציע כיוון שונה (הוא אמנם לא סותר את ההצעה של הרב מידן): במעמד הסנה ,ה' הציע להציל את העם מעבדות. ללא שום אזכור לברית אבות. ארץ כנען מתוארת שם כארץ מקלט "טובה ורחבה". כאן, בפרשה שלנו, ה' מציג את הגאולה כנאמנה להבטחה לאבות, עם תוכן, עם יצירת קשר בין העם ואלוהיו. ארץ כנען מתוארת כארץ שהובטחה לאבות שבה יהיה אפשר ליישם את תוכן הברית. אלה שני תיאורים שונים במהותם.

ההתגלות בסנה:

 

שמות פרק ב (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: ס

 

שמות פרק ג (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

(ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…

 

  • בפסוק כד, מתארת התורה ארבע פעלים שמתרחשים אצל ה': ה' שמע, זכר, ראה ,וידע

אבל כשה' מדווח למשה על מה שהוא הרגיש, מונים רק שלושה פעלים :ראה, שמע וידע. חסר הפועל "זכר"

את הפועל הזה נמצא רק בפרשה שלנו:

פרק ו. פסוק (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:

  • בסנה, ה' בא כדי להציל את בני ישראל מהסבל שלהם. והוא יביא אותם אל ארץ טובה ורחבה.
  • למרות שהוא מתגלה בשם ה' אל משה, הוא בעצם מוכן לפעול בתוקף ההבטחה של "אל שדי" שנוגעת לפריון העם, בטחונו, ורווחתו.

 

ההתגלות בפרשת "וארא":

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק

  • וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם
  • וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם
  • וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: פ

כאן, ה' בא להוציא את בני ישראל בגלל ההבטחה אל האבות. והוא יביא אותם אל הארץ שהוא הבטיח לאבות. כאן, הוא מפתח את הקשר החיובי שהולך להתקיים בין ה' לעמו. ברית שתוכנה יוכל להתממש על ארץ האבות. אפשר להגיד שכאן, מדוב ר על מימוש ההבטחות של ה' בשם ה'. אין רק הצלה של עם מסכן. יש כאן הגשמת חזון, יעוד, תוכן וברית חזקה לנצח. (ייתכן שזה מה שהפחיד את העם ולא שמעו אל משה בגלל העבודה הקשה שזה ידרוש מהם- ראה פירוש הרב מידן לעיל)

 

נסכם בטבלה:

 

  ההתגלות בסנה (פרשת שמות) פרשת וארא
ה' שמע, זכר, ראה ,וידע ה' אומר למשה כי : ראה, שמע וידע ה' זכר
סיבת יציאת מצרים ההצלה מסבל השעבוד קיום ברית בין הבתרים :"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"
תיאור ארץ כנען ארץ שאין בה שעבוד. ארץ זבת חלב ודבש, ארץ רחבה וטובה ארץ האבות. קיום ההבטחות שנתנו לאבות. ארץ היעוד .
לשונות של גאולה (למרות שנאמרו בוארא, הן מתיחסות לסנה) והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי אתכם לי לעם, והבאתי אתכם אל הארץ..
הגשמת ההבטחות שנתנו בשם: "אל שדי" אני "ה'"
תגובת העם ויאמן העם וישמעו (ד-לא) ולא שמעו אל משה

 

אם כן, החידוש הגדול בפרשת וארא הוא הברית שיקיים עם העם אחרי היציאה. אחרי שהוא מדבר על שלושת השלבים הראשונים של היציאה (ההצלה מהשעבוד: והוצאתי, והצלתי וגאלתי) הוא מוסיף את המימד העיקרי:

) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

כנראה שהשלב הזה התרחש בהר סיני. ושם יש חזרה על אותם המילים בדיוק:

שמות פרק כ (ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

אני ה'= יש לי כוונה ותכנית עבור זרע האבות. אני מנהל את ההיסטוריה בכיוון הזה

אני ה' אלוהיכם= אני לא רק קיים ומנהל את העניינים. אני גם מעוניין בקשר הדוק אתכם. אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים. אני לא מוציא אותכם ממצרים רק גדי להציל אותכם אלה כדי שתהיו לי לעם אחר כך! אני לא מביא אתכם אל ארץ מקלט בלבד אלא אני מביא אותכם אל ארץ האבות שיש ליישב אותה ולמלא את החיים בתוכה על ידי תוכן מפורט ודרישות מוסריות

 

שתי התגלויות:

ניתן לשאול למה ה' (או התורה) חילק את ההתגלות של ה' אל משה לשניים: בסנה ובפרשת וארא?? הרי שתיהם הולכות להתגשם  ביחד! אין השנייה יכולה לפעול ללא הראשונה ולראשונה אין סיבה להפוך לסיפור חשוב בתורה (הצלת עם באופן רגעי מעבדות, זה דבר בנאלי לגמרי אם אין מאחורי זה משמעות ארוכת טווח)

 

על ידי השאלה הזו, נוכל לענות על שאלה חזקה שכולם שאלו בסוף הפרשה הקודמת: למה השליחות הראשונה של משה נכשלה??

 

להציל אדם מכאב, מייסורים, מעבדות, זה טוב ויפה אבל זה לא מספיק. כי חיי האדם יהיו רצופים ממכאובים, מייסורים, מקשיים  ומעבדותיות מכל סוג. אין טעם להוציא אותו מכאב זה ולתת לו ליפול לכאב אחר שיבוא.

ההצלה האמתית, הגאולה האמתית היא זו שנותנת לאדם משמעות לחייו, תוכן, טעם לחיות ולעבור את כל התחנות של חיוו .לכן, ה' מראה ונותן לחוות לעם ולמשה: רק מה שנאמר בסנה, רק הצלה משעבוד, רק הקלה בתנאים, תוביל לצורך בעוד הצלה ולעוד הצלה בלי שום כיוון. השלב הראשון בלבד מוביל למבוי סתום!! וזה בדיוק מה שהרגשנו בסוף פרשת שמות.

 

החידוש האמתי של התורה נמצא כאן, בפרשת וארא. כאן, העיקר הוא לדעת כי "אני ה'"! ואחר כך "אני ה' אלוהיכם". יש חזון, יש משמעות יש קשר עם בורא העולם שברא אותו ואת האדם בכוונות מיוחדות ותכניות ארוכות טווח.

 

יש ללמוד את שני השלבים האלה כדי לדעת להפריד בניהם (למרות שהם מתרחשים כאן ביחד). כי בעתיד, עם ישראל שיעבור השלב הראשון, ליקים מדינה לשם הצלה מהאנטישמיות או בריחה מהשואה , יגיע מהר מאוד למבוי סתום אם לא יפנים את הצורך בשלב השני: תוכן, משמעות, על הזהות היהודית, על סיבת יצירתו, על ברית האבות, על הקשר המחייב אל הארץ.

אחרי שהגשמנו את השלב הראשון של ההצלה שדוחף אותנו לרצות לצאת, עלינו להכיר בשלב השני שהוא המטרה העליונה.

נראה לעניות דעתי שהיום , במדינת ישראל, אנו יכולים להיות גאים בהצלחת השלב הראשון של הגאולה, זו שהובטחה בסנה, אבל עכשיו עלינו להתכונן ברצינות לשלב ההתגלות של פרשת וארא ולקבל על עצמנו להיות עם ה' אלוהינו! ולחיות בארץ אבותינו ולא רק בארץ מקלט אפילו אם היא טובה ורחבה !

 

אהרון ומשה (הרב תמיר גרנות)

יש שני מטות: מטה משה ומטה אהרון.

כשמתבוננים על שני המטות האלה, ניתן לעשות הפרדה די ברורה בניהם:

  • מטה משה עוזר לעשות אותות. כלומר לאותת. ללמד. לתת סימנים.
  • מטה אהרון עוזר לעשות מופטים: ניסים, שכנוע מכריע ולפעמים אף עונש.

בשלוש המכות הראשונות, אהרון הוא זה שמשתמש במטה שלו. מיד כשהוא פועל עם המטה, מתרחשת המכה. כאילו המטה הוא זה שעושה המכה:

מכת דם:

שמות פרק ז (יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ …(כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן … וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם:

מכת צפרדע:

שמות פרק ח (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם:

מכת כינים:

שמות פרק ח (יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

שלושת המכות האלה, אהרון פועל. אהרון הוא החכם של ישראל. הוא משחק נגד חרטומי מצרים. במגרש שלהם. גם הם עושים מופתים דומים.המכות הראשונות, בכוונה תחילה, מתרחשות במגרש המצרי האלילי. ה' מתחיל איתם מנקודת המבט שהם רגילים אליה. מופטים נגד מופטים. לכן גם חכמי מצרים מצליחים לעשות דברים דומים. רק מה, אהרון מצליח קצת יותר טוב כל פעם. כאילו המסר הוא: אם אתם חושבים מהכוח נמצא במופטים, הנה אנחנו יכולים לשחק במגרש שלכם ולנצח אתכם!

 

בשלוש המכות הבאות, אין יותר התערבות של אהרון ומשה. ה' לבדו פועל:

מכת ערוב:

שמות פרק ח (כ) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:

מכת דבר:

שמות פרק ט (ו) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם

מכת שחין:

שמות פרק ט (י) וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין

 

בשלושת המכות האלה, אין משה ואהרון משתמשים במטה שלהם. או שה' פועל לבד או שהוא מבקש מהם פעולה ראשונית שאינה קשורה במטה

 

בשלושת המכות הבאות, משה הוא זה שמשתמש במטה שלו:

מכת הברד:

שמות פרק ט (כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיקֹוָק נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַ

מכת ארבה:

שמות פרק י (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיקֹוָק נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה:

מכת חושך:

שמות פרק י (כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ

אבל , כשמשה נוטה את ידו או את מטהו, אין המכה מתרחשת מיד. ה' הוא זה שפועל כדי להביא המכה. וזה הראיה שמטה משה איננו מטה של קוסם כמו זה של אהרון. מטה משה הוא אות לקשר עם האלוהים והאלוהים הוא זה שפועל. זו ההוכחה העיקרית שאליה כל המכות הובילו:

  1. דצ"ך: לדעת שאנו יכולים לעשות מופטים, כמו המצרים, ואפילו יותר טוב
  2. עד"ש: אבל באמת, ה' הוא זה ששולט על כל העולם ועושה כל מה שהוא רוצה בו
  3. בא"ח: יש בידי האדם, משה, להיות בקשר עם ה' כדי לבקש ממנו לפעול

 

כל תשע המכות האלה (דצ"ך, עד"ש, בא"ח) באות כדי ללמד, בהדרגה, שה' יותר חזק מכל האלים. שה' הוא האל היחיד ששולט על כל העולם ושהוא מעוניין בקשר עם בני האדם שיכולים להתפלל כדי שיפעול למענם.

החידוש הגדול, הוא כמובן המטה של משה ולא המטה של אהרון.

  דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חושך
מטה אהרון אהרון אהרון       משה משה משה
ביצוע אהרון אהרון אהרון ה' ה' ה' ה' ה' ה'

 

ייתכן שהמכות האלה, באו כדי לשכנע….את עם ישראל שלא רצו לשמוע למשה "מקוצר רוח ומעבודה קשה" בהתחלת הפרשה. כי נגד פרעה, היה מתוכננת רק מכה אחת: מכת בכורות. מידה כנגד מידה על זה שהוא שיעבד את עם ישראל שהוא "בני בכורי". כמו שנאמר למשה בהתחלת הדרך:

שמות פרק ד (כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

כלומר, תוכננה מכה אחת אבל בגלל שעם ישראל סירב לקבל עליו את המכנית השלמה שהוצעה בהתחלת פרשת וארא, שלח ה' 9 מכות למצרים , ובמקביל, הציל מהן את ישראל, כדי שירגישו על מה מדובר באמת! ולכן, עשה הכל כדי שפרעה לא ישלח את ישראל עד אשר 9 המכות יחוללו תובנות בעם ישראל עצמו.

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

 

חידושי הרב מידן:

 

  • רע= RA

יש כמה פסוקים תמוהים שבהם מופיעים האותיות "רע":

שמות פרק ה (יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:

שמות פרק י (י) .. יְהִי כֵן יְקֹוָק עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:

שמות פרק לב (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים

במדבר פרק יא (א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ

שמות פרק לב (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:

האל "רע" היה האל הגדול של מצרים. העם, ובעיקר הערב רב היה שקוע בנאמנות לאל "רע". ולכן גם המדרש מכנה את המילה "רע" כעבודה זרה (פסיקא זוטרתא שמות לד) (ספרי בהעלותך פה)

בפסוק הראשון שהופיע בפרשה הקודמת, השוטרים כועסים על זה שההצלה עברה לפסים דתיים. הם לא אהבו שמשה ידבר על אלוהים לפרעה כי אז זה פותח יריבות דתית שסופה , הם חושבים לא טובה!

 

  • מופת התנין:

איך הפכו החרטומים את המטה לנחש?

הרב מידן מציע שאולי היתה ידועה להם חוכמת החברות, שההודים מכירים עד היום . "משביעי הנחשים" יודעים להרדים את הנחש עד שהוא נראה ממש כמו מקל עץ שאיננו זהה ואפשר לשחק בו כמטה. אחר כך ניתן לעורר את הנחש על ידי לחץ על נקודה מסוימת ולהפוך אותו לנחש חי וזז.

 

  • הקשיית לב פרעה:

הרב מידן ממציא סיפור:

צעיר קיבל את רישיון הנהיגה שלו ולוקח חבריו לנסיעת מבחן ראשונה. הוא משתולל על הכביש ועובר את המהירות המותרת. שוטר עוצר אותו. הצעיר מצליח לעורר אצל השוטר רחמים וזה נותן לו רק אזהרה. הוא ממשיך להשתולל ושוב שוטר עוצר אותו ושוב הוא נותן לו ללכת. עד שתאונה קשה קוראת. אז יש שיאמרו שהיה על השוטר לעצור אותו מיד ולא לתת לו להמשיך לנהוג. זו אשמת השוטר!

רחמנות השוטר היא בעצם שהקשתה את לב הנער שהרגיש עוד יותר חזק כל פעם!

העובדה שה' לא ביקש ערבויות ליציאה כל פעם לפני שהפסיק את המכה, הכניסה רחמים בתוך מידת הדין. וזה מה שהחזיק את לב פרעה! לא שה' השתיל דבר במוח של פרעה. אלא שההתנהגות וההתרחשויות איך שה' תכנן אותן, גרמה לחיזוק לב פרעה. וזה הביא לסופו בסוף!

שמות פי5

בע"ה חי טבת התש"פ

מישל בן שושן

 

שמות פי5

 

סיפור אישי באמצע הסיפור הכללי.

בספר שמות עוברים מסיפורים אישיים ומשפחתיים לסיפור העם כולו. כל פרק א' מדבר על מצב העם במצרים ועל התחלת השעבוד.

אבל בפרק ב', התורה עוברת לסיפור משפחתי קטן, בלי להסביר לנו למה היא עושה זאת. בדרך כלל, כשרוצים לתאר מהלך כללי, יש מקום לתאר סיפור אישי שמייצג את הסיפור הכללי. זה מבהיר יותר על מה מדברים. אבל כאן, הסיפור האישי שמובא, איננו מייצג. הילד שנולד איננו נשלך למותו ביאור. והוא לא עובר את עבדות עם ישראל. הוא גדל אצל בית פרעה. למה התורה מספרת לנו זאת? כל מי שקרא כבר את התורה כולה יודע שמדובר במשה וזה נראה לנו טבעי לספר על הולדתו. אבל השאלה היא על סדר הדברים שהתורה מציגה:

  1. סיפור השעבוד הכללי. (פרק א')
  2. משה נולד, חי כמצרי, יוצא ביום הראשון והורג מצרי וביום השני הוא לא מצליח לעשו שלום בין שני עברים. משה בורח למדיין (פרק ב')
  3. ואז (בסוף פרק ב') מגיעים שני פסוקים שמדברים שוב על המצב הכללי:

שמות פרק ב (כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

  1. מיד אחר כך, התורה חוזרת , בפרקים ג' וד' על סיפורו האישי של משה, הפעם, בהתגלות ה' אליו בסנה.

שאלתי היא על סדר הדברים. אם אנו מחזיקים בהנחה שכל פסוק נמצא במקומו כי הוא תוצאה של הפסוק הקודם והוא מקדם את הפסוק הבא, ניתן להבין את הדברים כך:

 

הה' לא היה "מתעורר" אם בני ישראל לא היו צועקים. ובני ישראל לא היו צועקים אם לא קרו שני דברים שזעזעו אותם. שני דברים שבאים מבחוץ:

  1. משה הורג את המצרי ביום הראשון ומנסה להשליט סדר ביום השני
  2. יש שינוי שלטון במצרים (פרעה מת).

הרב תמיר גרנות מגדיר את שעבוד מצרים, לא על ידי עינויים, ייסורים, מכות ועבודה קשה. אלה על מצב של חוסר עצמאות מדינית, מצב של הדרדרות פיזית ונפשית, שאליהם מתרגל האדם. ההרגל מבטל כל אפשרות להסתכל על המצב שאנו חיים אותו. מתרגלים למצב שבו אנו חיים די מהר ואז הטבע רוצה שאנו כבר לא מבחינים אם המצב טוב או רע, אם הוא מתאים לנו או לא. יותר מזה: קשה לנו לחשוב על שינוי המצב שאליו התגרגלנו.

לכן, התורה מתארת ילד שיהיה מצד אחד, אחד מבני העם המשועבד, ומהצד השני, הוא יגדל במצב שונה. מחוץ לשעבוד. הוא בא מבחוץ. ורק אדם הבא מבחוץ מסוגל לראות את המצב של המשועבד ולהתנגד למצב הזה.

 

כשמשה הורג את המצרי, זה מזעזע את כולם. ובעיקר את העברים עצמם. ביום השני, העברי צועק על משה . הוא מפר את ההרגל! השעבוד כל כך כבד עד כדי כך שהוא הופך העבד לתומך בשעבוד! של עצמו!!

משה בורח. אבל בכל זאת שני הדברים החשובים שקרו ביום הראשון וביום השני התחילו לחלחל בתודעה של העם. מדברים על זה. אפשרות כזו קיימת. יש מתנגדים ויש תומכים. אבל אי אפשר לעשות כאילו כלום לא קרה.

מהרגע ששינוי אחר מתחולל: החלפת השלטון, אז זה כבר גורם לבני ישראל לצעוק . בלי הצעקה הזו, בלי התחלת הרצון להסתכל על מצבם מבחוץ, אי אפשר עדיין לדבר על גאולה. ה' איננו יכול להתחיל לפעול רק אם יש התעוררות, אפילו הקטנה ביותר למטה, אצל העם.

זה מה שגורם לו להתגלות למי שיזם את כל המהלך: משה.

אם כן, המטרה היא המצב של הכלל, של העם. אבל בגלל השעבוד שהגדרתו היא חוסר התקדמות, חייב גפרור אחד להידלק כדי להצית את הבערה מלמטה. הגפרור הוא הסיפור האישי של משה. ורק אז , ה' ממנה את משה להמשיך בעבודה ולשחרר את העם.

 

עמרם ויוכבד

מה גרם למשה להיות הגפרור המתאים ביותר?

  1. העובדה שהוא שייך לעולם הפנימי (העם העברי) והעולם החיצוני (בית פרעה). רק אחד כזה מסוגל לראות את הדברים .
  2. הוא בנם של עמרם ויוכבד! הגנטיקה שלו! המידות שעבור אליו מהוריו. שתי המידות העיקריות שיעזרו לו להיות משה נותן התורה ומשה גואל ישראל. וזה מתואר בשני הימים הראשונים של פעולתו:

 

שמות פרק ב (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:(יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

 

ביום הראשון: הוא מעז והורג מצרי. את התעוזה המרדנית הזו, הוא כנראה שאב מכוחה של יוכבד אימו שסירבה להרוג את הילדים העברים בתור מילדת. הכוח הנשי של המיילדות, הוא הניצוץ הראשון של ההתנגדות למצב השעבוד. זו המידה שתעזור למשה להיות הגואל מהשעבוד

ביום השני, הוא מנסה להשליט חוק וסדר בין שני עברים. את הכוח הזה, הוא שואב, כנראה מאביו, עמרם, שהיה ממנהיגי העבירם במצרים. השופט, החכם, המנהיג. משה בן עמרם יהפוך בזכות מידה זו לנותן החוק, נותן התורה ולהנהיג את העם במשפט.

 

שם השם

מה היא משמעות הדוח שיח בין משה לה', בסנה, שדרכו מתגלים השמות של ה'?ננסה לקרוא את פשט הפסוקים בעזרת הרב תמיר גרנות:

שמות פרק ג (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:

  • (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
  • וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
  • (טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

 

הגדרנו כבר את בעיית השעבוד= איך אפשר לצאת ממצב מקובע? הרי אין אסיר מוציא את עצמו מבית האסורים! ובכל זאת על זה מדובר: יש לעורר את בני ישראל לרצות לצאת ממצרים! משה ניסה ולא הצליח. הוא מאוכזב מהתגובה של העברים שאינם מעוניינים לשנות מאומה מהמצב.

לכן ה' נכנס לתמונה. ומצווה את משה . ה' לא עושה דבר מעצמו! הוא עוזר למשה! הוא "מצווה" אותו ללכת בדרך שהוא , משה, רצה ללכת בהתחלה מעצמו!

למה ה' "זקוק" למשה? אם באמת ה' החליט שהגיע הזמן לצאת, אז שיוציא את העם! בנס גלוי או בנס נסתר אבל שיעשה זאת הוא מעצמו. למה ה' פועל רק "מאחורי" משה. משה יפעל וה' יעזור! נראה שהכל חייב להתרחש מלמטה!! ה' רק דוחף את האדם לפעול בכיוון שהוא הרגיש בטבעיות שיש לפעול. הבעיה היא שמשה ברח מפרעה והוא התיישב במדיין. הוא זקוק "לדחיפה" מלמעלה!

 

אחרי שאמרנו זאת, יש בכל זאת לברר מה היא "העזרה" הזו של ה'.

(אני מציג את הדברים בצורה כזו כי היציאה ממצרים היא דבר שכל אדם זקוק לו במשך כל חייו. ולאדם אין משה או ה' שידבר איתו בסנה. אין לאדם רגיל לא אותות ולא מופתים כדי לצאת ממצרים!, כדי להתקדם בחיים, כדי לצאת מהקיבוע, ממצב תקוע. לכן כדאי לקרוא, לעניות דעתי, את הדו שיח בין משה לה' , בעיון רב ולהבין מה הם האמצעים שמונחים לפנינו בפסוקים האלה כדי להוציא כל אדם מהמיצר שלו)

לשאלה "מי אנוכי.." כלומר, אין בי את היכולת להתמודד מול המצב הזה, ה' עונה: "אהיה עמך". יש בהרגשה שאנחנו לא לבד, שה' נמצא מאחורי הקלעים, ואוהב אותנו, ברא אותנו ומשגיח עלינו, כוח אדיר. אבל זה כמובן לא מספיק! במיוחד עבור אנשים שלא מרגישים שיש ה' מאחורי גבם. ה' יכול לשכנע את משה על ידי תפיחה על השכם, משה יכול להרגיש העזרה הזאת. אבל איך נוכל לעזור לאחרים שלא קיבלו תמיכה אישית כזו?

לכן משה שואל "מה שמו" שיגיד לבני ישראל. כלומר איך אתה יכול לעזור להם?

התשובה משולשת. (שלוש פעמים כתוב "ויאמר")

התשובה הראשונה, היא עבור משה, השם הוא "אהיה אשר אהיה". איך אפשר לתפוס את ה'? לא על ידי הגדרה של היותו בהווה. אלה הוא מה שיהיה. ואפילו הוא בעצמו לא יודע מה הוא יהיה. הוא יהיה מה שיהיה!. אין קיבוע של ה'. אין "תמונה". אין הגדרה מקובעת. יש לשלול כל הגדרה שלו בעבר או בהווה. "נראה מה יהיה!!" זו השלילה המוחלטת של כל עבודה זרה!. אלילות היא הקיבוע של תפיסת האל. כזה הוא! (אפילו אם נגדיר אותו בעזרת כל הסופרלטיבים הקיימים). ומכיוון שהוא יהיה מה שיהיה, זה דורש ממני, האדם גם כן לחשוב על העתיד שלי. להיפתח אל העתיד. לצאת מהווה, מההגדרות המקבעות אותי בהווה. פתיחות האל לעתיד שלו, מאלצת אותי לחשוב את ההוויה שלי כפונה אל העתיד. ואם כן, לדעת, אם צריך, להסתכל במעמד שלי, בהוויה שלי בעיניים חדשות כל הזמן. כי העתיד הוא החשוב. העתיד יפתיע אותי. אני אהיה מה שאהיה, לא אהיה רק מה שתמיד הייתי עד היום!

 

התשובה השנייה, היא עבור בני ישראל: "אהיה שלחני אליכם": יש רצון מה' להתחבר אליכם . אחרי שהוא הסביר למשה שהוא יהיה מה שיהיה, הוא מודיע לו שיש עכשיו חיבור בין העתיד שהוא יהיה בו, לעתיד שבו יהיהו בני ישראל! כאילו ה' מעוניין בשותפות עם בני ישראל בהליכה הזאת אל עבר העתיד. משה הוא השליח שאמור לחבר את הקרונות (בני ישראל) לקטר (ה')

 

התשובה השלישית, היא עוד יותר קרובה לבני ישראל שאינם חווים שום התגלות (נביגוד למשה בסנה). ה' מדבר על הרושם שהוא כבר הטביע בהיסטוריה של ספר בראשית! הרי ה' כבר דיבר, התגלה, עם האבות. יש מסורת, יש ידיעה מוקדמת. ועל זה ניתן גם כן להישען במסע הזה אל עבר העתיד. זה לא רק מסע אינטלקטואלי מופשט. ניתן להתבסס על מה שכבר יודעים מסיפורי האבות.

אבל חשוב מאוד שלא נגדיר את ה' באופן מקובע על ידי מה שאנו כבר יודעחים על פעולותיו! כי כך נאבד הכל! לכן הוא מציג את עצמו כאלוהי אברהם ואלוהי יצחק (שהתגלה אליו בצורה שונה לגמרי) ואלוהי יעקב. כדי להמשיך ולבלבל את התמונה. כדי שלא תהיה תמונה מקובעת. כאילו הוא מתאר את עצמו כצבע. אבל הוא אומר יש בי צהוב ויש בי אדום ויש בי כחול. אבל הוא לא נותן את המינון של כל צבע! הכל פתוח כי אפשר ליצור מגוון אין סופי של צבעים כך!

 

שמי וזכרי:

"זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"

השם= איך אנו תופסים אותו. מה הוא עבורנו.

זכר= הרושם שהוא עושה במציאות.

שני המשפטים הראשונים שאומר ה' (אהיה אשר אהיה , אהיה שלחני אליכם)= שם ה'. ="שמי"

המשפט השלישי (אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם….)= הזכר של ה'. מה שאפשר ללמוד מהמעשים והדברים שכבר הופיעו בעולם.

השם פונה למחשבה של האדם שזקוק להבין מי הוא ה' .

הזכר פונה אל מה שהאדם יכול להרגיש, למה שהוא יכול ללמוד מהעובדות, מההיסטוריה.

 

חשיבות השם

ניתן לשאול האם שאלת מה הוא שם ה' היא שאלה עקרונית עבור ההמשך או שמה היא שאלה פורמלית כדי להציג את הנפשות הפועלות.

הרב תמיר גרנות מראה שבכל המשא ומתן עם פרעה ועם בני ישראל, מה שקובע הוא תמיד "מי הוא ה'?" הצד ה"דתי" חשוב מאוד. זה מסביר למה הבקשה מפרעה היא לצאת לשלושה ימים לעבוד את ה'. למרות שהמטרה העיקרית היא היציאה לכניסה לארץ כנען בלי חזרה. כי הכל עומד , קודם כל, על ההכרה הדתית של העבודה לה'. רק אחרי שהשלב הזה מקובל על ידי בני ישראל ועל ידי פרעה, רק אחרי קביעת השלב הדתי, יש מקום למהלך לאומי פוליטי של עצמאות מדינית בארץ כנען.

זה גם מסביר למה פרעה שואל כל הזמן "מי ה'?" עד למכת הברד. מכאן והלאה, פרעה מכיר ב"ה'". ויש להמשיך, כנראה , במכות, כדי הודיע לבני ישראל מי הוא ה'!

היציאה לשלושה ימים לעבוד את ה' היא לא שקר. זו לא תחבולה. זה מהות היציאה! רק אם בני ישראל ופרעה יסכימו שזה מהלך דתי, רק אז, ניתן לעשות מלחמה וללכת לכיוון כיבוש הארץ.

גם שמות בני ישראל המתחילים את הפרשה, חשובים כדי שנדע מי הם אלה שאמורים לקבל על עצמם את משימת היציאה ממצרים.

כך שטבעי לתת לפרשה שלנו ולכל הספר את הכותרת "שמות"! שם ה' , שם משה ושם המרכיבים את עם ישראל

 

לסיכום

המטרה היא הרבה יותר רחבה מאשר הוצאת עם מארץ שמשעבדת אותו.

מדובר על חידוש היסטורי שנוגע לכל עם ולכל אדם:

אפשר וחובה לצאת ממצב של הרגל, של קיבוע.

מי שמצווה על זה, הוא בורא האדם. והמהלך הדרוש מצריך כמה שלבים

  1. הצעקה= גורם חיצוני ושינוי חיצוני עשויים לעורר את האדם על מצבו
  2. השליחות= יש לדעת שכן היציאה מהמצב הירוד אפשרי. הוא נעשה , בדרך כלל, בעזרת גורם שלישי
  3. התגלות= ה' מראה את הכיוון: אין להגדיר את ההוויה במונחים של עבר או הווה. אין לקבל את המציאות כעובדה מוגמרת. יש תמיד לפנות אל עבר העתיד. יהיה מה שיהיה. כי הבורא, ההווה והמהווה, משתנה כל הזמן לפי הנסיבות. הכל תלוי במה שיקרה. לכן על האדם להשתנות, ולשאוב את היכולת לשינוי וחידוש מה' שהוא בעצמו יהיה אשר יהיה!
  4. שלילת עבודה זרה= אלילות היא קיבוע. קיבוע כוחות, קיבוע אליל כל שהוא בצורה, בהגדרה מקבעת.

 

כל זכר ליציאת מצרים הוא דחיפה לאדם לעשות חושבים ברגע נתון על מצבו ולצאת מהקיבוע שעלול לכלוא אותו.הוא יכול לעשות זאת בעזרת כל השלבים שקרו בהתחלת ספר שמות.

 

 

חידושי הרב מידן:

 

מספר בני ישראל:

המספר "שבעים", מזכיר את אותו המספר של בני נוח. זה המספר של כל אומות העולם. בני ישראל הם ריכוז, נציגות של כל האפשרויות להיות בן אדם.

איך הם המליחו להגיע למספר שישים ריבוא 210 שנה אחר כך?

החכמים אומרים שזה נס גדול והנס הזה הוא שכל אישה הולידה שישייה בכל הריון:

שמות פרק א …:(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:

רש"י שמות פרק א (ז) פרו – שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים:

וישרצו – שהיו יולדות ששה בכרס אחד:

הרב מידן מציע הסבר יותר מתקבל על הדעת: במשך 190 שנה, היו בערך 8דורות כשכל דור הוא בערך 20 שנה. אם אישה יכולה להוליד כבר מגיל 12, ונישואין עשויים להתרחש בגיל 15 בערך בתקופה ההיא, אז הגיל הממוצע של ההולדה הוא 20. אם נקבל העובדה שלכל משפחה היו בממוצע שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות, אז יש פשוט להכפיל את המספר של הגברים שנכנסו למצרים (66) במספר שלוש בכל דור. מגיעים בקלות למספרים קרובים ל600000גברים מעל גיל 20 ביציאה, במיוחד אם נוסיף שלושת הדורות האחרונים.

כמובן שנס גדול היה, זה הנס שמתאר רש"י לעיל: לא היתה מיתת ילדים ולא היו עקרות. ואלה כבר ניסים גלוים בפני עצמם !

דורות שנים מספר גברים
דור 1   66
דור2 20 198
דור3 40 594
דור4 60 1782
דור5 80 5346
דור6 100 16038
דור7 120 48114
דור8 140 144342
דור9 160 433026
דור10 180 1299069

סיבות השעבוד:

החכמים מחפשים את סיבות השעבוד בכמה כיוונים:

  • עונש על מכירת יוסף
  • עונש על ירידת אברם למצרים (הרמב"ן)
  • ברית בין הבתרים: עונש על אברהם שאמר "במה אדע כי ארשנה" או כי "ירך את חניכיו".

הרב מידן: מציע הסבר שאיננו תלוי בעונש :

במלחמת חמשת המלכים עם הארבעה, אברם ניצח את כולם והיה במצב של שלטון על כל עמי האזור מנהר פרת ועד הנילוס. היתה הזדמנות פז להגשים מיד את ההבטחה של ה' על נתינת הארץ הגדולה הזו.

אברם סירב. היו לו בטח סיבות טובות. (אולי הוא לא רצה לכפות על עמים זרים את אורחות דעותיו)

לכן, ה' מצא לו אפשרות מתאימה יותר: שזרעו יהפוך לעם רב והעם הזה יוכל לבוא לכבוש את הארץ מתוך ידיעה בוגרת על מה הוא שעבוד, מה הוא חירות, מה היא עבודה זרה ומה היא עבודת ה'. ברית בין הבתרים מכריזה על התכנית הזו שנגזרה מהחלטת אברם עצמו. כל גלות מצרים , מטרתה ליצור עם בתנאים כאלה.

האם בכל זאת היה חטא? אולי בזה שבני ישראל לא נשארו בארץ גושן כמתוכנן. הם מילאו את כל הארץ , אולי במטרות רווח, או התבוללות. וזה גרם לאנטישמיות ולשעבוד קשה.

 

ושאלה אישה משכנתה

שמות פרק ג (כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת …

 

בברית בין הבתרים כתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ייתכן שזו הסיבה לציווי לשאול מהמצרים חפצי ערך לפני היציאה. מה שמפריע לנו הכי הרבה זה ההרגשה של שקר ושל גניבה.

אנו רגילים לקרוא את המילה "לשאול" במובן של היום, "השאלה", כלומר לקיחה על מנת להחזיר.

אבל בתנ"ך, יש מובן אחר:

שופטים פרק ה (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

סיסרא לא השאיל מים כדי להחזיר אותם. אלא כדי לשתות אותם!

שאלה= בקשה. שלא על מנת להחזיר.

 

בעניין העקרוני, יש לשים לב שבכל סוף גלות, העם היהודי קיבל מתנות רבות מהגויים.

 

ישעיהו פרק ס (א) קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְקֹוָק עָלַיִךְ זָרָח:(:..(ו) שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְקֹוָק יְבַשֵּׂרוּ:(ז) כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר:… (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ:

בשיבת ציון המלך כורש העניק לשבים המון נכסים יקרים כדי לבנות את המקדש.

גם בהקמת מדינת ישראל, קבלנו עזרה כספית מכמה מדינות!

 

יש לשים לב שזו הלכה מפורשת בספר דברים לגבי שחרור עבד:

דברים פרק טו (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ ..

כאילו עם ישראל הוא בעצם שליחם של כל אומות העולם! הגלות אפשרה לבני ישראל לקלוט בתוכם את כל פרצופי בני האדם שהיו בתוכם. ובחזרתם ליק עמם ולארצם, הם מייצגים אותם בתוך עם אחד כדי ללמד על אחדות בעולם. לכן, הכסף שהם נותנים להם מסמל הבקשה (הבלתי מודעת) להמשיך בשליחותם בשמם. (לע"ד)

 

האותות

שמות פרק ד (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ….

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:(ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:…

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:(ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:

(ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

במשא ומתן בסנה, ה' נותן למשה שלושה נסים שיעשה מול בני ישראל ומול פרעה כדי לשכנע אותם באמיתות השליחות שלו.:    שני אותות:

  1. המטה שהופך לנחש
  2. היד שהופכת למצורעת

ומופת אחד:

  1. המים ההופכים לדם

לגבי שני האותות הראשונים, יש לשים לב שהם שני עונשים שאנו מוצאים בהמשך התורה לגבי כל מי שמדבר רע על משה: מרים דברה רע על משה ונענשת על ידי צרעת והעם שדיבר על משה נענש על ידי נחשים!

במדבר פרק יב  (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה .. וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם ..(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם … וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

בעצם אין רק שלוש אותות, אלה חמישה! כי היד הופכת אחר כך ליד בריאה והנחש הופך למטה!

 

אותות ראשון : זרוע נטויה אות השני: יד חזקה מופט
מטה לנחש נחש למטה יד מצורעת חוזרת כבשרו מים לדם
מופט אות מופט אות מופט

 

אפשר להבדיל בין  האותות למופתים כך:

  • האותות= עבור ישראל. סמלים, המלמדים דבר
  • המופתים= עבור המצרים, עם פן מסויים של עונש

פיקודי פי4

בע"ה כט אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

 

פקודי פי 4

סיכום:

לא היה יום אחד לחנוכת המשכן אלא שניים. הראשון, ב1 בניסן, שמתואר בסוף הפרשה שלנו, יום בו הענן וכבוד ה' ירדו, כמו בהר סיני, כדי שמשה יוכל לקבל את דבר ה'. והשני, שמונה ימים אחר כך, ב8 בניסן, בו הכהנים התחילו בעבודת הקרבנות , יום בו ירדה אש על המזבח , יום בו מתו נדב ואביהו.

אם יש שתי חנוכות זה בגלל שיש שני תפקידים למשכן.

  • אחד , משכן ההתגלות, משכן העדות, אוהל מועד, המשכן של משה, ששייך לספר שמות, וממשיך את מעמד הר סיני
  • והשני, משכן הקרבנות, העבודה, שבו עובדים הכהנים, ששייך לספר ויקרא.

 

 

  1. הדברים החסרים בסוף הפרשה

בפרק מ', הפרק האחרון של הפרשה והספר כולו, מתאר את חנוכת המשכן ב1 בניסן

 

  1. ה' מצווה למשה
    1. להקים את כל חלקי המשכן במקומם
    2. למשוח את כל הכלים על ידי שמן המשחה
    3. להכין את הכהנים לעבודתם (לרחוץ אותם, להלביש אותם…)
  2. משה מקיים את מצוות ה':
    1. הוא מקים כל כלי המשכן במקומם
  3. חנוכת המשכן

 

 

 

כמו שרואים במבנה של הפרק לעיל, חסרים שני דברים: משה איננו לוקח את שמן המשחה והוא לא מטפל בכהנים! ובכל זאת, ענן ה' יורד על המשכן. והתורה מציינת שמשה עשה הכל כראוי (  וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). לאן נעלמו שני השלבים שה' ציווה למשה לעשות?

את שני השלבים האלה, אנו כבר מצאנו אותם קודם לכן, בפרשת תצווה (ב). ואנו נמצא אותם שוב בפרשת צו (ה) בתיאור ארוך של שבעת ימי המילואים למה הם נדחו לשם?

כי התורה רצתה להפריד בין שני הפנים של המשכן. וכנגד שני הפנים האלה, יש שתי חנוכות המשכן!

 

  1. החנוכה הראשונה

כשאנו מתבוננים על הפסוקים האחרונים בפרשה שלנו (ג) (אלה שמתארים את חנוכת המשכן הראשונה), קשה שלא להשוות אותם עם הפסוקים המסיימים את פרשת משפטים (א).

בשני המקרים הענן יורד (פעם על הר סיני ופעם על המשכן) וכבוד ה' מלא את המקום (הר סיני או המשכן) בשני המקרים משה איננו יכול להיכנס. בהר סיני זה נמשך שישה ימים שלמים ורק ביום השביעי ה' קורא לו. במשכן, משה לא יכול להיכנס עד שה' יקרא לו בפסוק הראשון של פרשת ויקרא (ד)

אם התורה משתמשת באותם המילים ובתיאור מאוד דומה, זה , כנראה , כדי להשוות בניהם ולהגיד לנו שמה שקרה בהר סיני, הדיבור עם משה , ביחידות, בפסגת ההר, שם הוא נותן לו את הדברות והמשפטים, אותו הדבר קורה כאן במשכן. ה' רוצה לדבר עם משה ביחידות. העם איננו מעורב. המשכן ממשיך לאורך זמן מה שקרה בהר סיני באופן חד פעמי. כל כלי המשכן נמצאים במקומם ומשה כבר התחיל להפעיל את כולם. התורה בעצמה מאשרת שהכל נעשה כדין (וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). אם כן, מטרת החנוכה הראשונה הזו היא להכתיר את החלק הראשון של תפקיד המשכן.

הרמב"ן מגדיר את כל ספר שמות כ"ספר הגאולה". הוא כולל במושג "גאולה" גם את בניית המשכן. אכן, עבורו, הגאולה איננה מסתיימת ביציאת מצרים אלה במעמד הר סיני. ומכיוון שבניין המשכן, מטרתו להמשיך את המעמד הזה לאורך זמן, אז כל החלק הזה של המשכן (משכן ההתגלות, משכן ההתוועדות עם משה) הוא חלק מהגאולה. ולכן, חשוב מאוד להפריד בין התפקיד הזה של המשכן לחלק השני בספר ויקרא.

בהשוואה שעשינו, אמרנו שבשני המקרים (הר סיני וכאן) ה' קורה , בסוף, אל משה. אחרי זמן מה של הימנעות, ה' קורא למשה. אבל, הפסוק הזה שמחובר , במשמעותו ובכרונולוגיה עם סוף ספר שמות, נותק ממנו והמסורת יצרה ספר חדש, ספר ויקרא, שבו, מתחיל החלק השני של המשכן.

 

הר סיני משכן
שמות כד טו שמות מ
ויכס הענן את ההר ויכס הענן את אהל מעד
וישכן כבוד ה' על הר סיני וכבוד ה' מלא את המשכן
ויכסהו הענן ששת ימים ולא יכל משה לבא אל אהל מעד כי שכן עליו הענן
ויקרא אל משה ביום השביעי ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מעד
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… דבר אל בני ישראל…אדם כי יקריב מכם קרבן

 

  1. החנוכה השנייה

מיד אחרי שמשה נקרא להיכנס, בא' בניסן, לתוך המשכן שהוא הקים באותו יום, ה' מוסר לו את כל הדינים של הקרבנות. כלומר, מתחילים לדבר על הפן השני של המשכן, הקרבנות והעבודה של בני האדם להתקרב אל ה'. בסוף כל הדינים האלה, ה' יצווה את משה, שוב (בפרשת צו)(ה), אחרי שעשה זאת בפרשת תצווה ובסוף פקודי, למשוח את הכלים ולהכין ולקדש את הכהנים. במשך התקופה הזו של שבעה ימי "מילואים", יעשו קרבנות והכהנים חייבים להישאר בתוך המשכן. עוד סימן שמבהיר שהמשכן כבר הוקם ולא פורק.

בתום התקופה הזו שבה משה מקדש את הכהנים ומעביר להם את סמכויות הכהונה (משה משמש בינתיים ככהן גדול), מגיעים ליום השמיני, כלומר השמיני לחודש ניסן ואז אש יורדת מהשמיים ואוכלת את הקרבנות וכל העם מתפלא, משתחווה ושמח לראות במו עניו שכל הפרויקט של המשכן הצליח. באותו היום נכנסים נדב ואביהו ונשרפים. כל זה מתואר בפרשת שמיני (ו).

בין שתי החנוכות, ימי מילואי הכהנים מפריד היטב בין שני התפקידים של המשכן. עוברים מהמשכן של משה בלבד למשכן של הכהנים. בעצם, תפקיד שבעת ימי מילואים הוא כפול:

  • המעבר בין משה לכהנים
  • ומעבר בין התגלות לעבודה
  חנוכה ראשונה :א ניסן חנוכה שנייה: ח ניסן
ביטוי חיצוני ויכס הענן את אהל מעד ותצא אש  מלפני ה' ותאכל על המזבח
המטרה התוועדות עם משה התחלת עבודת הכהנים
מה רואים העם? וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם

 

  1. הוכחות ווויכוחים

פרשת צו :ויקרא פרק ח

(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

פרשת שמיני :ויקרא פרק ט

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

 

רש"י ויקרא פרק ט (א) ויהי ביום השמיני – שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום

במדבר ט טו: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות

כולנו חונכנו על פירוש רש"י שמצטט את המדרשים, ועבור העמדה המסורתית שלו, שבעת ימי המילואים התחילו בכג' באדר והסתיימו ב1 בניסן. כך שעבור רש"י יש רק יום חנוכה אחד, והיום "השמיני" הוא הראשון בניסן.

אבל מסתבר שהראב"ע חולק עליו ומצדד בעמדה שהצגנו לעיל והוא מסתמך על עמדת רבי עקיבא:

כשדנים בספרי על זהות האנשים שהיו טמאים בפסח ובקשו לחגוג את פסח שני, מעלים את האפשרות שמדובר במישאל ואלצפן שסחבו את הגופות של נדב ואביהו מחוץ לקדש הקדשים ביום חנוכת המשכן:

 

ספרי במדבר פיסקא סח ד"ה (סח) (סח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא .. נמצינו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.

 

ואם כן, אם הם היו טמאים בפסח, זה אומר שנדב ואביהו מתו בח בניסן!! בדיוק כפי שהרבנים שציטטנו לעיל מציעים. האם רש"י קרא את עמדת רבי עקיבא? ומה יש לו לענות עליה? לא נדע.

אבל יש עוד טענה נגד העמדה של רש"י: לא כתוב בשום מקום שמשה הקים את המשכן כל יום והוא סתר אותו כל יום, כפי שטוען המדרש! אלה פעולות שהכתוב היה מדווח עליהם!

ועוד טענה כבדת משקל: ה' מצווה לכהנים שלא לצאת מהמשכן במשך שבעה ימים. המשכן, אם כן, עמד על כנו מהיום הראשון של המילואים. וביום הזה של הקמתו, התורה מדברת על ה1 בניסן!

אם כן, נראה לי ברור שהעמדה שהצגנו לעיל מצדדת בפשט הפסוקים. ויש לה בסיס רעיוני מוצק.

 

 

  שמונה ימי מילואים  
כד אדר א ניסן ח ניסן יד ניסן
רש"י, הרמב"ן ….. שבעת ימי מילואים חנוכת המשכן    
רבי עקיבא

ר' אברהם אבן עזרא

  חנוכת משכן ההתגלות- משה. 7ימי מילואים חנוכת משכן הקרבנות. אהרון ערב פסח
  שמונה ימי מילואים  

 

  1. תפקיד הכהנים

אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, איך נסביר שבספר שמות, פרשה שלמה (תצווה) עוסקת בכהנים? אם באמת ספר שמות עוסק רק במשכן ההתגלות ולא במשכן הקרבנות, למה מתוארים בו הקרבנות כמו קרבן התמיד ולמה מתוארים בו הלבשת הכהנים?     בעצם, נראה שלכהנים יש שני תפקידים:

  1. תפקיד אחד בתוך משכן ההתגלות. הם עוזרים למשה ויחליפו את משה אחרי מותו בתפקידם שלו במשכן הזה. הם עוסקים בכל פעולות התמידיות. הדלקת נר תמיד, קטורת תמיד, קרבן התמיד ולחם התמיד. הפעולות התמידיות מתאימות מאוד למשכן ההתגלות של ספר שמות. הם עוזרים לתת מקום לשכינה הבאה מלמעלה לכיוון מטה אל העם.
  2. תפקיד של מתווכים בין העם לה' על ידי הקרבנות היוצאים מגדר התפקוד התמידי. הם עוזרים לכפר על חטאיהם של ישראל, הם מציינים את המועדים, כדי לחבר מלמטה לכיוון מעלה את העם.

 

תפקיד הכהנים
במשכן ההתגלות במשכן הקרבנות
מנורה קטורת לחם קרבן התמידיים קרבנות מזדמנים, לא תמידיים
בהמשך לעבודת משה מתווכים בין העם לה'
בגדים "לתפארת" בגדים "לכפרה"

 

כאן אולי המקום לענות על השאלה הראשונה: למה משה לא מקיים את מצוות ה' (2 מתוך שלוש) ואינו מקדש את הכהנים לקראת הקמת המשכן ב1 בניסן?:

הכשרת הכהנים אינה מתאימה ל1 בניסן! היא רק תבלבל אותנו. לכן, זה נדחה ל8 בניסן. ייתכן שיש מקום להכליל את הכהנים במשכן הראשון. כי אכן יש להם תפקיד כמו שראינו לעיל במשכן ההתגלות.(ולכן יש הצדקה מצד מצוות ה' לצוות על שלושת הדברים בפרק מ בפרשה שלנו) אבל, נראה שהתורה רצתה להפריד לגמרי בין שני המאורעות ומתארת את הקדשת הכהנים רק לקראת החנוכה ב8 בניסן.

 

6 המשכן אחד:

עד כה , תיארנו שני פנים שונים של המשכן. הסברנו שהתורה אפילו חילקה בין התיאור של שני הפנים בשני ספרים שונים (שמות וויקרא). ה' אפילו מצווה לעשות שני ימים חנוכה נפרדים לכל אחד מהפנים האלה. הוא אפילו ביקש שיהיו שבעה ימים שיפרידו בין שני החנוכות האלה.

אבל, ברור שמדובר בסופו של דבר באותו המשכן. פן אחד מאפשר קיומו של הפן השני ולהפך.

לבנות בית שבו ה' יורד ומדבר אל משה, זה יפה אבל זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן בגלל כמה סיבות:

העם מנותק ממה שקורה שם , וראינו מה קרה עם העגל בגלל הניתוק הזה

הקשר הזה בין ה' והעם איננו יכול להתקיים אם אין מהלך מהצד השני של התקרבות של העם . אם אין "עבודה" של העם כל הזמן כדי לתחזק את הפן הראשון.

הפן השני של המשכן, ה פן של הקרבנות, נראה לנו היום כמיותר, כבעייתי , כפחות אצילי מהפן הראשון. אנחנו מרגישים שהמקדש הופך לבית מטבחיים, לרועש, לגשמי, אולי מלא דם, מלא אלימות, מלא יצרים, לוקח בחשבון יצרי לב האדם וחטאותיו. היינו מעדיפים משהוא "סטרילי" נקי ויפה כמו המשכן הראשון, של משה. נר, קטורת, לחם ודיבור עם האלוהים לפני ולפנים.

הרבה דתות היו מסתפקים בפן הזה וגם אנו היום, מעדיפים אולי לחשוב עליו יותר מאשר על הפן ה"ברברי", הדתי, הפולחני היצרי של השני, הקרבנות

אבל נדמה לי שזה החידוש הגדול של היהדות: אין קודש, אין קשר עם האלוהים ללא עבודת האדם בעולמות הכי גשמיים.  כמו הרבה דברים בתורה, יש הרבה בחינות לכל דבר. יש הרבה פנים, לפעמים סותרות לכל דבר. יש משה ואהרון. יש ענן ואש, יש פסוקים שנראים סותרים. כל הגדולה שלנו היא לעשות שהתורה תהיה "אחת" ושהמשכן יהיה אחד. ושעם ישראל יהיה אחד ושארץ ישראל תהיה אחת. אבל בלי לטשטש את ההבדלים הקיימים. להיפך, יש ללמוד את כל הפנים הסותרים, ורק אחר כך יש לחבר ביניהם!!

 

  1. לימנו

נראה לי שאנו חיים בתקופת מיוחדת שבה המהלך החשוב של הציונות איבד את ערכו בעיני הרבה ישראלים. הרוח החלוצית, צדקת הדרך בהקמת המדינה , פגה אחרי שב"ה הקמנו המדינה והיא מסגסגת.

יש אולי צעירים ומבוגרים שמרגישים חסרי תוכן, חסרי אופק, חסרי משמעות לגבי המשך הדרך בתוך המדינה.

הם כאילו הקימו המשכן בפן הראשון וזה התעייף כל זמן שאין את ה פן השני שבא מיד כדי למלא את החסר. חסרה העבודה של ספר ויקרא. חסר הפן הפחות נחמד של ה"דתיות", של הפולחן, של התורה והמצוות וההתמודדות עם התעלות רוחנית שיש לחדש כל הזמן.

בעצם, אני מרגיש שאנו חיים בין ספר שמות לספר ויקרא!

עם , מצד אחד, בחברה שלנו דחייה של הצד הדתי אבל מצד שני, הרגשה של חוסר משמעות כדי להמשיך את רוח הציונות ולהפיח בו תוכן.

לכן, אני מרגיש שדווקא אלה שמתעסקים יותר בפן הפולחני, הדתי, ההלכתי, התורני, הם אלה שחייבים לבוא ולהציע, במילים ומרעיונות המחודשים המתאימים, לחילונים שבנו את השלב הראשון וחסרי משמעות להמשיך את החלק השני, של התוכן, ושל העבודה.

 

 

  1. קרבנות הכהנים

 

ללא קשר עם מה שקדם, ברצוני לסכם בטבלה את הקרבנות שעליהם מדובר בפרשיות תצווה וצו לגבי הקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים והקרבנות שהוקרבו ביום חנוכת המשכן ב8 בניסן:

 

  הקדשת הכהנים  ב7 ימי המילואים קרבנות חנוכת המשכן ביום השמיני
הכהנים פר לחטאת עגל לחטאת
אייל לעולה איל לעולה
אייל מילואים  
העם   שעיר לחטאת
עגל לעולה
כבש לעולה
שור לשלמים
איל לשלמים

 

 

 

  1. מה מאפיין את פרשת פקודי לעומת פרשת וייקהל?

 

19 פעמים ספרתי, בפרשת פקודי ,את הביטוי "ויעש משה כאשר ציווה ה'".

בעוד שבפרשת וייקהל, הביטוי הזה לא מופיע בכלל! למרות שבצלאל עשה בדיוק את כל מה שציווה ה'!

החידוש בפרשת פיקודי הוא שמשה הוסיף, עבור כל כלי, את התחלת תפקודו. הוא לא מציב את השולחן במקומה אלא הוא שם עליה "ערך לחם" וכן הוא מדליק נר במנורה ומקטיר קטורת על המזבח. המעשה הזה ש"מכה בפטיש" הוא הסיום האמתי  של עשיית הכלי: התחלה סמלית של תפקוד הכלי. ורק אז ניתן להגיד "כאשר ציווה ה'".

דרך אגב, ההפעלה הסמלית הזו אינה "עבודה" ולכן היא לא דורשת משיחת הכלי והקדשתו שייעשו יותר מאוחר לקראת השמיני בניסן.

מקורות

 

משפטים תרומה תצווה כ תישא ויקהל פקודי ויקרא צו שמיני
(א)   (ב)     (ג) (ד) (ה) (ו)
חוקים..

 

סוף

מעמד הר סיני

ה' מצווה

לבנות

כלי המשכן

ה' מצווה

בגדי הכנהנים

והקדשת הכהנים

עגל משה מצווה לישראל

לבנות כלי השמכן

דו"ח התרומות

עשיית הבגדים

הקמת המשכן

ה' מצווה למשה את חוקי הקרבנות הקדשת הכהנים

בשבעת ימי המילואים

חנוכת השמכן

 

(א)  סוף פרשת משפטים:

  1. שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

(ב) פרשת תצווה

 שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: …(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: …(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:

 

(ג) סוף פרשת פקודי :שמות פרק מ

  1. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת ..(ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן ..וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב ..
  2. (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ ..
  3. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:..(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
  4. (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ..( ס(כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:(כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס( (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ
  5. (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

(ד)  ויקרא פרק א

  1. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

 

(ה) פרשת צו :ויקרא פרק ח

  1. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ..וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל …
  2. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
  3. (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

 

(ו) פרשת שמיני :ויקרא פרק ט

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ :עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת –וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם

  1. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת –וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ ..לְעֹלָה:– וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים
  2. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …
  3. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: