בא פי5

בע"ה ב שבט התש"פ

מישל בן שושן

בא פי5

 

מבנה פרשיות המכות (לע"ד)

פרשת שמות :מעמד הסנה: ה' מודיע למשה על היציאה ממצב העבדות  אל ארץ טובה ורחבה. על ידי מכת בכורות.

העם מסכים (ויאמן העם..) לתכנית הצלה זו.

פרשת וארא: ה' מוסיף תוכן ליציאה: קיום ברית אבות, קבלת עול מלכות שמים, הארץ היא ארץ ייעוד ולא רק     .              ארץ מקלט העם מסרב: (ולא שמעו אל משה ..)

ה' מתכנן לשכנע את עם ישראל במשימה השנייה והעיקרית על ידי 9 מכות. המכות אמנם פוגעות במצרים אבל המטרה היא שעם ישראל יבין מול מי (ה') הוא נמצא ומה היעוד המתבקש ממנו. ולכן, במשך 9 המכות, ה' עושה הכל כדי שפרעה לא יסכים לתת לעם ישראל ללכת .

פרשת בא: אחרי שתי המכות האחרונות מסדרת 9 המכות (ארבה וחושך), פרעה איננו מסכים יותר לשאת ולתת עם משה ומגרש אותו מפניו. זה סוף שלב 9המכות. ומתחילה המכה המכריעה שהייתה מתוכננת מראש: מכת בכורות שתגרום ליציאה. משולבים , בתוך סיפור מכת בכורות, קטעי הלכות על האופן שבו עם ישראל ייקח חלק פעיל ביציאה: קרבן פסח מצרים ולדורות.

 

שילוב הסיפורים (הרב סמט- הרב תמיר גרנות)

פרק יא' מכיל שני סיפורים שונים ומקבילים:

  • סיפור שמתרחש בין משה פרעה וה'. זה המשכו של כל סיפור עשר המכות. בסיפור הזה בני ישראל אינם לוקחים חלק פעיל. מדברים עליהם אבל לא משתפים אותם. המשא והמתן מתנהל אך ורק בין ה', משה ופרעה ועבדיו. היציאה תלויה אך ורק ברצונו של פרעה ובהחלטה של האלוהים.
  • סיפור שני, שהוא הסיפור ההלכתי, מתרחש בין ה', משה ואהרון ובני ישראל. נותנים , לראשונה בתורה, מצוות מפורטות שיאפשרו לבני ישראל לצאת ממצרים. בחלק הזה, פרעה ומצרים אינם צד חשוב בכלל.הכל מתרחש כאילו בקרבן הפסח תלויה היציאה.ולא ברצון פרעה.

ניתן לראות, למטה במקורות, את הקטעים שמסומנים בחץ. הם הקטעים ההלכתיים. והם, בלושה מקומות, הוכנסו בתוך רצף הסיפור הראשון של המשא ומתן בין משה ופרעה.

 

הכל מתרחש כאילו שני מישורים פועלים במקביל. לכל אחד יש את ההיגיון הפנימי שלו. והוא לבדו יכול להצדיק את יציאת מצרים.

  • בסיפור הראשון, ה' החליט להוציא את עמו. הבעיה היא קבלת האישור מפרעה ומהרגע שיהיה אישור, היציאה תתבצע, אפילו בלי הסכמת או ידיעת העם היוצא!
  • בסיפור השני, הכל תלוי במעשה בני ישראל. במידה והם יזו על דלתות ביתם דם הפסח, הם ינצלו מהמוות והם יצאו בזכות מעשיהם הפעיל. וזאת, ללא קשר עם הסכמת פרעה ברקע.

 

שילוב שני הסיפורים ביחד הוא נעשה ביודעין, בכוונה תחילה. ונראה שהכוונה היא שנבין שבהיסטוריה, קיימים שני המישורים תמיד ביחד.

  • לה' יש תכנית והיא תתבצע, ללא קשר עם מעשה בני האדם
  • על האדם לפעול כדי להביא את תכנית ה' לתכליתה, כאילו הכל תלוי באדם.

ייתכן שיש, למרות הכל השלכות מסויימות בין מישור אחד לשני. למשל, יסום התכנית של האלוהים, זמנה, האופן שבו היא תתבצע. וכל מני מרכיבים אחרים, יכולים להיות תלוים במעשה האדם הפרטי והכללי. אבל על האדם לחיות את שני המישורים גם יחד.

 

פסח ומצה (לע"ד)

שמתי לב, שהפסוקים המספרים על אפיית המצות, איננו נמצא בחלק ההלכתי אלא בחלק הסיפורי:

שמות פרק יב (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה ..(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:..(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) ..(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

רש"י וגם צדה לא עשו להם – לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו…

אני מציע לקרוא את הפסוקים בניגוד להסבר של רש"י. "וגם צידה לא עשו להם", מפרש רש"י, שהם נתנו אימון מלא בה' ולא היו צריכים להכין צידה לדרך. זה שבח של מעשה אמוני גדול מאוד. נראה לעניות דעתי לפרש אחרת: בני ישראל לא האמינו שהם יצאו! הם לא התכוננו בכלל. הם אפילו לא ידעו מתי זמן היציאה. הם פשוט נדחפו החוצה ביוזמת המצרים. הראייה לכך, חוץ מזה שהם לא הכינו צידה לדרך, היא שהם התכוונו לאפות לחם. הם הכינו את הבצק שלהם לאכול, למחרת בבוקר את ארוחת הבוקר שלהם במצרים כיום רגיל. ואז הם קורשו בין רגע. והבצק שלהם לא הספיק להחמיץ כי כך התכוונו לעשות: שיחמיץ! כי הם לא ידעו על היציאה או שלא האמינו לה. כשהם הגיעו לסוכות, מחוץ לגבול מצרים, רק אז היה להם מנוחה כדי לאפות הבצק שלא החמיץ במצרים.

איך אפשר להבין את מה שכתבתי, לאור כל ההכנות שהתבקשו בני ישראל להכין מבעוד מועד?

פשוט מאוד: הפסוקים האלה שייכים לחלק הסיפורי שבו רק המשא והמתן בין משה ופרעה חשוב. זה נמצא בחלק של המישור העליון, של התכנון האלוהי להוציא אותם אפילו ללא ידיעתם.  המצה שאכלו בסוכות מסמלת את המישור הזה : המישור הסיפורי שהתרחש "מעל לראשם" של בני ישראל!

 

אכילת הפסח, לעומתו, מסמלת את ההכנה, הזכות, המעשים, קיום מצוות הפסח, שאפשר לבני ישראל לצאת! זה המישור התחתון, של היוזמה האנושית.

 

לכן, נראה לי שיש מקום לכרוך את הפסח עם המצה ולאכול את שניהם ביחד!! כדי לעשות את מה שעשתה התורה כשהיא שילבה את שני המישורים (הסיפורי וההלכתי) בפרק יא' של התורה!

 

עם ישראל יהיה אלוף בחיבורים בעין אלה בהיסטוריה. אמונה שלמה באל המשגיח , המגן, והמשפיע, ומצד שני, עשייה יום יומית כאילו הכל תלוי רק בהם.

 

זריקת הדם בבית (הרב מידן)

כשקוראים את מצוות פסח מצרים, אנו בטוחים שזה תיאור חד פעמי. אכן, ההלכה אוסרת לנו לעשות אותו הדבר אחר כך. כל הקרבנות מובאים לבית המקדש ואין עבודה כזו בכל בית בארץ ישראל.

אבל בכל זאת, כשקוראים את הפסוקים, עולה תמונה שונה:

שמות פרק יב (כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

אני מבקש שנקרא את הפסוקים, נקיים מכל מידע אחר:

ה' פוסח (מגן) על כל בית יהודי במצרים, בזכות הזיית הדם על  הדלת. ואת העבודה הזאת בדיוק יש לעשות כשנבוא אל ארץ ישראל. זה מעשה די מוזר ולכן, על העבודה הזאת בדיוק, הבן ישאל "מה העבודה הזאת??" ונשיב לו שהבית שלנו הוא בית יהודי שה' שומר עליו תמיד מן המזיקים ושהחיים שלנו כיהודים אינם מובטחים בעולם ללא ההגנה המיוחדת של האלוהים על הבית שלנו. בכל זמן ובכל מקום. אפילו בארץ ישראל. ולכן, חשוב שאנו נעשה את ה"עבודה הזאת" של הזיית הדם של קרבן פסח,(כמו שאנו שמים מזוזה בפתח) שמבדילה אותנו משאר אומות העולם על ידי מעשה של מצווה מצדנו, אחת לשנה, בחג הפסח. כך שלא רק במצרים ה' פסח (הגן) על הבתים שלנו אלא בכל דור, בכל זמן ובכל מקום.

 

  • ראייה לזה שבהתחלה כך היתה הכוונה , נקרא את מה שכתוב בפסח שני שעשו במדבר:

במדבר פרק ט (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי ..(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

באיזה מצב האדם פתור מלקיים את קרבן פסח?

  1. אם הוא טמא
  2. אם הוא נמצא "בדרך רחוקה" או "בדרך"

תמיד חשבנו (בגלל שאנו מכירים את ההלכה) שהדרך הרחוקה מראה על ריחוק מבית המקדש. אבל , אם ננסה לקרוא ללא השפעת המידע שיש לנו מההלכה, הדרך היא ריחוק מהבית שלו! האדם איננו נמצא בביתו. הוא "בדרך", ולכן הוא לא יכל לעשות קרבן הפסח כי העיקר הוא הזיית הדם על דלת ביתו!!

  • עוד ראייה נביא מהמשך הפרשה שלנו. אחרי היציאה, חוזרת התורה על הלכות הפסח, כמובן מדובר על פסח דורות כי כבר יצאו:

שמות פרק יב (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח ..:..(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה

יש כאן הוראה מפורשת שהפסח (דורות) חייב להיעשות …"בבית"! (ולא בירושלים!)

 

רחוק מכאן, בספר דברים, בגלל סיבות אחרות, התכנית הזו של חגיגת הפסח בביתו של כל אחד, עברה תיקון גדול: אכן בספר דברים, יש, בפעם הראשונה בתורה, עניין שבמקום אחד מסויים שייבחר על ידי ה', כל עבודות הקרבנות ירכזו שם. יהיה אסור להקריב כל קרבן מחוץ למקדש. (אולי בגלל סכנת עבודה זרה, אולי בגלל חטא העגל ובניין המשכן…) ואז התורה חייבת להגיד לנו במפורש שאפילו קרבן הפסח שהוא קשור כולו לבית, יעשה בבית המקדש ורק למחרת, יהיה אפשר לחזור לחגוג את חג הפסח בבית שבעת ימים:

 

דברים פרק טז (ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:

כבר ידענו שכל הקרבנות ייעשו במקדש. כאן יש אזהרה מיוחדת לקרבן פסח כי בהגדרתו הוא שייך לבית של כל יהודי! ומעכשיו, ההלכה קובעת שאין לעשות אותו בבית.

נשארת לנו הבעיה של שאלת הבן . הוא שאל בגלל שהוא ראה את "העבודה הזאת" של הזיית הדם על דלת ביתו. אבל עכשיו שהקרבן ייעשה בבית המקדש, הבן יראה רק שמביאים לו בשר צלי. ולכן, המציאו החכמים כל מני דרכים להפתיע את הבן כדי שישאל בכל זאת. אמנם לא על הזיית הדם כי הוא לא נוכח בבית המקדש, אלא ישאל על דברים שנמציא עבורו בליל הסדר על השולחן.

 

והגעתם על המשקוף (לע"ד)

שמות פרק יב (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף …

אונקלוס שמות פרק יב (כב) … ותדון לשקפא ולתרין ספיא מן דמא דבמנא

 

אונקלוס מתרגם "והגעתם"= ותדון, כלומר לשון הזיה. כמו הייזת הדם על הפרוכת בכיפור..

נזכור שפועל זה כתוב בסיפור הברית מילה ששתה ציפורה לבנה:

שמות פרק ד (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:

מה פרוש "ותגע לרגליו"?? לכאורה חשבנו שהיא מעדה בכריתת הברית ונגעה בטעות ברגל של בנה על הצור ששימש אותה לכרות העלה. אבל אם נפרש "ותגע" כמו בפרשה שלנו, שהיא הזתה את הדם אל עבר הרגליים, זה פותח לנו את המחשבה לקראת הרעיון שהדם המציל את בני ישראל ממלאך המוות הוא זה שמציל כאן את משה ממלאך המוות. בשני המקרים, ביציאת מצרים(באמצע מכת בכורות) פתאום מלאך המוות בא להרוג את הבכורות של בני ישראל! למרות שבפרוש הם תמיד נצלו ממכות מצרים וניתנה הבטחה מפורשת שהם יינצלו גם ממכת בכורות:

שמות פרק יא(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְקֹוָק בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

כלומר, אין שום הצדקה לקרבן פסח . אין צורך להציל אותם מהמוות כי יש הבטחה שלא יאונה להם כל רע במכת בכורות. אז למה מלאך המוות מבקש להמית בכורות ישראל?? זו בדיוק אותה השאלה שאפשר לשאול לגבי משה בדרך במלון: למה מבקש ה' להמית את משה???

  • בשני המקרים אין שום סיבה להמתת הבכורות הישראלים ואין סיבה להמית את משה.
  • בשני המקרים זה קורא באמצע מכת בכורות.(אצל משה אין כמובן מכת בכורות אבל זה קורה מיד אחרי שה' מבשר למשה על מכת מכורות העתידית על מצרים)
  • בשני המקרים הדם מציל ממוות
  • בשני המקרים של "הזיית דם", "ותיגע לרגליו" ו"הגעתם אל המשקוף".

כאילו , בממד מקביל לכל מה שנאמר, להגיון הסיפורי, יש להינצל ממלאך המוות שמקטרג מצדו! כאילו יש לשלם מחיר על ההפליה בין ישראל למצרים. יש לשלם מחיר למלאך המוות למרות כל ההבטחות של ה'!! וזה על ידי הדם. דם המילה ודם הפסח. "בדמייך חיי"!!

ניתן לחשוב עכשיו לרגליו של מי היא נגעה בדם? האם לרגל התינוק הנימול? או לרגלי משה עצמו? אונקלוס טוען שמדובר על קרבה למשה! כאילו כך קרה הדבר: מלאך המוות בא להרוג את משה

ציפורה מוציאה דם מעלת בנה

היא לוקחת מהדם הזה ומזה לעבר משה או לעבר רגליו (כאילו הם שתי מזוזות של גופו!) ובכך היא מצילה את משה שהולך להיות החתן שלה. גם קרבן הפסח יגרום שעם ישראל יהיה בברית עם ה'. זה דם הברית! כמו שהתינוק נכנס לברית אברהם כך עם ישראל עם דם הפסח נכנס לברית לאומית ודתית עם ה'.

למה קרבן פסח?(הרב תמיר גרנות)

לא דובר לפני פרק יא על קרבן פסח. כמו שראינו לעיל, אין גם שום הצדקה לקרבן פסח. אם הוא בא כדי להציל את בני ישראל ממיתת הבכורות, כבר ראינו שה' בעצמו הבטיח שכמו בכל המכות האחרות, ה' יציל את ישראל ויפלה בין מצרים ובין ישראל. אפילו אצל הכלבים של בני ישראל תהיה דממה מרוב שקט. אז למה יש להקריב קרבן פסח??

לעיל הצענו שיש "לשלם" מחיר של דם על ההצלה ממלאך המוות. אולי היה די בדם המילה שמלו בני ישראל לפני צאתם ממצרים!

הרב תמיר גרנות מבקש לשים לב שבמכת דבר, פרעה הציע למשה שאת ה"עבודה" שהם מבקשים לעשות במדבר, יכולים לעשות במצרים ובכך, אין צורך ביציאה:

שמות פרק ח (כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:(כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:

משה מסרב להצעה. הוא טוען בפני פרעה שהקרבת קרבנות במצרים היא "תועבה" ולא רוצה שהמצרים יסקלו את בני ישראל בהקריבם בארץ מצרים. ייתכן, שהסיבה העיקרית שחושב עליה משה היא שהם רוצים בעצם לצאת ממצרים וההקרבה לה' היא רק תירוץ לעיני פרעה. אולי גם משה חושב שהקרבן לה', העבודה לה', חייבת להיות מתוך חירות גמורה ולא כשהם עדיין עבדים לפרעה!. אין טעם לעבוד את ה' כשאנחנו עבדים לפרעה.

לכן, מציע הרב תמיר גרנות, שעכשיו שבני ישראל כבר יצאו מעבדות מצרים, אפילו שהם נמצאים פיזית במצרים, אפשר לעבוד את ה' במצרים!! הקרבת הקרבן במצרים היא בעצם יישום התכנית של עבודת ה' שתוכננה מראש, אבל הפעם בתוך מצרים כי מצרים אינה כבר ארץ עבדים עבורם. פרעה כבר נכנע!

 

ניתן מהצעה זו לפרש שמההתחלה, כשה' ביקש שיצאו ישראל ממצרים כדי לעבוד את ה' במדבר, זה לא היה שקר או תרמית אלא בקשה אמיתית. והיא לא התבצעה בהר סיני אלה כבר במצרים, מהרגע שהעבדות הסתיימה!!

 

אני מציע להמשיך את הרעיון ולפרש את "שלושת הימים" שמבקש ה' לצאת כדי לעבוד אותו במדבר, הם שלושת הימים שעברו מאז שהם לקחו את הפסח (ביום 10 בניסן) ועד לזביחה שלו ביום 14 בניסן!

 

מכות ארבה חושך ובכורות (הרב תמיר גרנות)

למה המסורה חתכה בין מכת ברד לשלושת המכות האחרונות? למה להכניס את שני המכות ארבה וחושך לתוך פרשת בא ולא להשאיר אותן בפרשת וארא?

הרב תמיר גרנות (כמו גם הרב סמט) מציע שמכת הברד היתה אמורה להיות המכה האחרונה. היא השביעית, והמספר הזה היה מספק אותנו להבין שזה מכלול ראוי כמו כל דברים שנמנו עד שבע. מכת ברד היא המכה הכי ארוכה מבחינת התיאור שלה בתורה והיתה בהחלט ראויה להיות האחרונה. מה כתוב בסוף פרשת וארא?:

שמות פרק ט (כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְקֹוָק הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:(כח) הַעְתִּירוּ אֶל יְקֹוָק וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:

פרעה חזר בתשובה! לגמרי, לפי כל הדרישות של הרמב"ם! הגענו אל הנקודה שאלה , כנראה, רצינו להגיע מההתחלה. מה היה צריך לעשות משה בשבל זה? פשוט לקום ולצאת ממצרים. אבל משה לא עושה כן!!

(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְקֹוָק הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיקֹוָק הָאָרֶץ:…ופרעה חזר מהבטחתו!

למה משה עשה כן?

כי המטרה של שבע המכות הראשונות היתה אכן לשכנע את פרעה (וגם את בני ישראל) כי ה' הוא האלוהים וכו'.

אבל שתי המכות הבאות: ארבה וחושך, מטרתם בעיקר לשכנע את בני ישראל סופית:

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

מה שמיוחד לפרשת בא , זה שהיא כבר מעוניינת בפרעה. היא אך ורק מעוניינת לחנך את בני ישראל.

ועוד סיבה עיקרית:   ה' לא רוצה שבני ישראל יצאו כי פרעה החליט כך! כי אז הם יצאו ממצרים אבל לא מפרעה! אם זה רק בזכות פרעה, אז הם עדיין תחת השפעתו. הם עדיין לא בני חורין.

ה' חיכה לנקודה שבה אין יותר משא ומתן עם פרעה. כשפרעה יכריז:

שמות פרק י (כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי ..

הסתיים המשא ומתן ומתחילה מלחמה. והניצחון חייב להיות מוחץ כדי שבני ישראל יצאו מכוח הניצחון ולא בזכות פרעה. (ייתכן שהמטרה הזו תושג לגמרי בקריעת ים סוף)

 

כל בן נכר לא יאכל בו (הרב תמיר גרנות)

אחרי הפסוקים הדרמטיים של יציאת מצרים:

שמות פרק יב (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

חוזרת התורה על הלכות קרבן פסח:

שמות פרק יב (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

אבל כבר נאמר הכל על הקרבן הזה. ברור שמדבור על פסח דורות, אבל גם עליו נאמר כבר הכל. מה החידוש כאן?

כל עיסוק הפסוקים האלה מטרתם אחד: להגדיר מי יכול להשתתף בקרבן הפסח ומי לא. לקבוע גבולות של עם ישראל. "הגר" הוא כמו תמיד גר תושב. הוא קיבל עליו 7 מצוות בני נוח ולכן מותר לו לשבת בארץ ישראל כאזרח עם זכויות וחובות. אבל, במידה והוא רוצה להשתתף בקרבן הפסח, אז עליו למול את עצמו כי קרבן הפסח איננו רק הגדרת לאומית אזרחית , הוא גם הגדרה דתית! ולמה לדון בזה עכשיו?   כנראה בגלל הערב רב שיצא איתם!!

שמות פרק יב (לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:

משה , לפי המדרש והזוהר, התעקש להוציא הגויים האלה באמונה שהם יתגיירו. ה' קובע את הגבולות של היציאה הזו של הערב רב!:

 

 

מה קרה בין ה10 ל14?

בראש חודש, ה' מצווה לקחת שה בעשירי בחודש ולהקריב אותו ביום 14. השאלה היא :"למה ליצור מרחק בין יום הלקיחה ויום הזביחה?". יש כמה תשובות שהוצעו:

  1. התשובה הנפוצה ביותר היא שבמשך התקופה הזו בני ישראל יראו למצרים שהם הולכים לשחוט אחד מהאלילים שלהם ולהראות לעצמם שבאמת הם משכו ידיהם מעבודה זרה.
  2. הצעתי לעיל שאם מניחים שקרבן פסח הוא העבודה שביקש ה' מההתחלה לבצע במדבר, "דרך שלושהת ימים", אולי שלושת הימים האלה הם ה11,12,13 בניסן!
  3. הרב מידן מציע ששלושת הימים האלה שימשו את בני ישראל לבצע את ברית המילה. אחת מהלכות הפסח היא שאין ערל יכול לאכול אותו. אם כן, ייתכן שהיו מבני ישראל שרצו לצאת ולהשתתף בקרבן שלא זכו לימול עד כה. שלושה ימים זה מספיק לעבור את שלושת ימי ההבראה. הרב מידן מסתמך על מה שקרה בכניסה לארץ:

יהושע פרק ד (יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:….יהושע פרק ה (ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:…(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:….(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

  • בעשירי בניסן הם נכנסו לארץ.
  • אחר כך יהושוע מל אותם
  • בארבעה עשר הם הקריבו הפסח

זה בדיוק הסדר שמציע הרב מידן עבור מה שקרה במצרים!

  1. הרב תמיר גרנות מעדיף להשוות בין ימי תשרי לימי ניסן כשהעשירי בניסן מקביל ליום הכיפורים וה14 לסוכות

 

מה היא עבדות מצרים?? (מי השילוח- הרב גרנות)

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.

כתוב על קרבן הפסח: "כל בן נכר לא יאכל בו". להלכה, ברור שהתורה מתכוונת לאסור על גויים להשתתף בקרבן הפסח. אבל המי השילוח מרחיק את האיסור , באופן רעיוני, לכל מי שלא הפנים מה משמעות יציאת מצרים עבורו. הוא נוכרי לרעיון, נכרי לחירות. הוא מתנכר לחירות המתבקשת.

לפי המי השילוח, הרעיון הבסיסי של יציאת מצרים היא היציאה מכל קיבוע מחשבתי ולא רק שעבוד פיזי. ייתכן שלבני ישראל היו חיים "טובים" במצרים. וראיה לכך היא החזרה במדבר על רצון לחזור למצרים. במצרים לא היו שומרים, כלבים וחומות שמנעו היציאה ממנה. כל מי שהיה גר במצרים היה מרגיש שחייו אינם יכולים להתנהל במקום אחר. עבד במצרים היה מרגיש יותר טוב ממלך בארץ אחרת! היציאה ממצרים היתה קשה לביצוע לא בגלל אמצעי כליאה שהיו בה. אלא בגלל שמי שישב במצרים לא היה יכול לעלות על דעתו שכדאי לו לצאת משם. ולכן כל השכנוע היה מופנה כלפי היהודים עצמם!

לפי מי השילוח, עד היום, מצווה על כל אחד לצאת ממצרים. כלומר, לצאת מהקיבוע שהוא עלול להיכנס בו כהרגל ונוחיות. אפילו אדם "דתי" יכול להיות משועבד לדפוסי התנהגות שמקבעים את מחשבתו ומעשיו. ועל זה הרב מזהיר: אפילו יהודים עלולים להיות "בני נכר" לרעיון החירות. במצב כזה אין לאכול את קרבן הפסח! רק מי שמשתתף ברעיון החירות האמיתי מוזמן לאכול הקפסח.

 

 

חקת הפסח ופרה אדומה)מי השילוח )

 

זאת חקת הפסח. במדרש (שמות רבה פרשה י"ט,ב') נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה ואי אתה יודע איזה מהן גדולה. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות מי גדולה מזה אותה שחברתה מלוה אותה וכו'. כך בפסח נאמר חקה ובפרה נאמר חקה ומי גדול הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר (במדבר י"ט,י"ז) ולקחו לטמא מעפר שריפת וכו'.

הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת, ובאמת מהראוי ע"פ שכל, שלא יוכל האדם להשיג יקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך, כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב, אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיה לך, כי באם לאו לא היה אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מי הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, …. וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי, כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך, ומשה רבינו ע"ה היה נגד אנכי, ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך, כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל אחד ואחד באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה היה נגד דבור אנכי ועסקו היה בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע היה נגד לא יהיה לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים, היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות, חלש דעתו עד שהגיע להלכה אחת א"ל זו מנין א"ל הלכה למשה מסיני.

לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא יהיה לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל, הוא אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני, הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא (זוהר דברים רס"ד:) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך, אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר.

 

במאמר הארוך הזה, מי השילוח מסביר את המדרש שמשווה בין מצוות הפסח ומצוות פרה האדומה. בשני המצוות כתוב שהן "חוקה". המדרש שאל "מי גדול?" פסח או פרה?

השאלה מתחילה להיות מעניינת כשמניחים שמצוות הפסח היא אב לכל מצוות עשה בתורה ומצוות פרה היא אב לכל מצוות לא תעשה. כמו שהדיבור "אנכי ה'" הוא אב לכל מצוות עשה  ו"לא יהיה לך" הוא אב למצוות לא תעשה.

 

חקת הפסח תכלית אנוכי ה'.. מצוות עשה משה תורה שבכתב
חקת התורה פרה  אדומה אמצעי לא יהיה לך.. מצוות לא תעשה רבי עקיבא תורה שבעל פה-הלכה

 

הפרה "משרתת" את הפסח כי יש להיות טהור (על ידי הפרה) כדי שנוכל להקריב הפסח שהוא העיקר .

יש גם השוואה בין משה שמייצג התורה בכתב ורבי עקיבא שמייצג את התורה שבעל פה (ההלכות והסייגים)

משה מופתע לפגוש את רבי עקיבה שמרבה לעשות סייגים ומניעות בהלכה. למה? כי העיקר הוא "אנוכי ה'"! זה המצוות עשה, הכיוון החיובי. זה קרבן פסח. הצד של ה"לא תעשה" איננו בא אלא כדי לשרת את הכיוון החיובי. כדי שלא נתעה. כדי לשים גדרות ולשר בזה את התורה שבכתב. ואכן, משה נרגע כשהוא מבין שרבי עקיבא איננו אוסר ומסייג אלא כשמטרתו היא התורה שבכתב , אנכי ה'. ממה פחד משה? מזה שה"לא תעשה", שהסייגים, יהפכו לעיקר! כי אז הכל מסולף!

וזו הסיבה שהחכמים אסרו לעשות סייגים לסייגים. גזרות על גזרות

רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב והא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה

כי אז אין "משמרת למשמרתי" (כלומר סייגים שמטרתם להגן על התורה) אלא משמרת למשמרת(דבר שהופך ה"לא תעשה" לעיקר!!!

 

מקורות: מבנה פרשת בא

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה ..שתי המכות :ארבה וחושך.

שמות פרק י (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:(כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְקֹוָק עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:(כז) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:(כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ

שמות פרק יא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְקֹוָק כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:…(ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: ס

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: פ

שמות פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:..פסח מצרים פסח דורות (28פסוקים)

שמות פרק יב (כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:…. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: פ

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) ….הלכות קרבן פסח.(6פסוקים)

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

פרק יג: שתי פרשיות של קדש לי כל בכור (22פסוקים)

 

 

בא פי4

בע"ה ג סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

בא פי 4

ננסה לקשור בין מושגי יסוד ביהדות שכולם קשורים לפרשה שלנו: תפילין, מזוזה, מילה, פסח, משפחה..

  1. תרגום המילה "פסח". (הרב יעקב מדן)

לכאורה, התרגום האנגלי "pass over", מבטא את הדעה הרווחת ש"פסח" הוא דילוג, "לעבור על". וזה אכן הדעה הנחרצת של רש"י:

רש"י שמות פרק יב

פסח הוא לה' – .. על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, .. דבר אחר דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק"א  PAS  [פסח] לשון פסיעה:

ופסחתיוחמלתי, ודומה לו (ישעיהו לא ה) פסוח והמליט. ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה. ופסחתי מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן (מלכים א' יח כא) פוסחים על שתי הסעיפים, וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן (ישעיהו לא ה) פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים:

(כג) ופסח וחמל, ויש לומר ודלג:

אבל,כמו שכבר ניתן להבחין בפירוש של רש"י, יש פירוש אחר שרשי איננו מקבל: לחמול. ואם נקרא את תרגום אונקלוס או תרגום ירושלמי, נמצא תרגום שאיננו מתאים לדעת רש"י.

אונקלוס שמות פרק יב

(יג) ויהי דמא לכון לאת על בתיא דאתון תמן ואחזי ית דמא ואחוס עליכון ולא יהי בכון מותא לחבלא במקטלי בארעא דמצרים:

(כג) ויתגלי יי לממחי ית מצראי ויחזי ית דמא על שקפא ועל תרין ספיא וייחוס יי על תרעא ולא ישבוק מחבלא למיעל לבתיכון לממחי:

"לפסח" על בתי בני ישראל, זה להגן עליהם, "לחוס", לרחם, לחמול.  וזה עוד יותר בולט במקורות אחרים בתנ"ך:

ישעיהו פרק לא (ה) כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְקֹוָק צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט:

הציפור שמגנה על הקן שלה, בה לכסות אותו בכנפיה כדי שהמזיקים לא יפגעו בבצים. כך ה' הגן, יפסח על ירושלים. וכן כשאליהו כועס על ישראל בהר הכרמל:

מלכים א פרק יח (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְקֹוָק הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:

המשמעות היא לא :"אתם מדלגים על שתי העבודות המנוגדות (עבודת ה' ועבודה זרה) " אלה : עד מתי אתם תמשיכו לעבוד את שתי העבודות ביחד. כאילו הם רוכבים על שני הסעיפים, הענפים השונות של העץ, בבת אחת. תחליטו על איזה מהם אתם רוצים לפסוח ותעזבו את השני!

להסבר הזה (פסח= להגן, לכסות, לרכוב על..) יש קושי , שכנראה רש"י שם לב אליו: בהגדה של פסח, כתוב במפורש שה' עבר בארץ מצרים להכות הבכורות, "הוא בעצמו". כלומר, שה' בעצמו (ולא מלאך או משחיט) הרג הבכורים במצרים:

"וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם"

לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְיָ":

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ

"וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף

"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" – אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ

"אֲנִי יְיָ" – אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר

כנראה שההגדה למדה הפירוש מהתלמוד הירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ב דף כ טור א /ה"א :כד אתא רחמנא למיפרוק ית ישראל לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא בעצמו דכתיב ועברתי בארץ מצרים הוא וכל דרגון דידיה

 

אבל המקור הזה איננו מדבר על מכת בכורות שנעשתה על ידי ה' בעצמו אלה  על מכלול ההצלה כולה!

והפסוקים בתורה ברורים:

שמות פרק יב  (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:…

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:..

(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 

אמנם, ה' בעצמו עובר במצרים ומכה במצרים. אבל יש , בנוסף,ציון של "משחית", מלאך, במצוות ה' בעצמו שתפקידו היא להרוג "כל בכור בארץ מצרים" ומכיוון שישראל הם "בני בכורי" הם גם כן אמורים להיהרג  .

ואז מופיע מימד שאיננו חלק מחוקי הטבע הרגילים: היחס המיוחד בין ה' לבני ישראל:

במידה ובני ישראל יסכימו להיכנס במערכת היחסים המיוחדת, אם הם מסכימים לעשות מעשה שיכניס אותם לתוך העם המיוחד הזה, אז, לה' תהיה התערבות מעבר לחוקי הטבע (שהוא בעצמו קבע לכל ) והוא , בעצמו, כלומר, על ידי המישור "האישי", יחוס על בני ישראל שיסכימו לשים דם על הבתים, ואז, הם יינצלו מהמשחית: כשה' יראה את הדם על הבית, ה' מכפה על הבית ולא נותן למשחית להמית האנשים בבית. וזה פירוש שה' "פסח": ה' הגן.

 

בסופו של דבר, נראה שהפירוש השני (פסח= הגנה) , איננו כל כך שונה מהראשון _פסח= דילוג)

אבל, נראה לי שזה כן משמעותי כדי להבין את כל מה שיקרה בהמך ההיסטוריה:

עם ישראל יהיה תמיד מעבר לחוקי הטבע הרגילים. ולכן הגנתו תלויה בשמירת המצוות וקיום הברית. מדובר על הגנה ולא על דילוג. יש בהגנה הבעה של חיבה, של דאגה, של מעשה חיובי. בדילוג, יש התעלמות. יש המנעות ממעשה רע. בהגנה יש מעשה טוב. זה חלק מברית חיובית שבה כל אחד אמור לפעול כדי לשמור על השני. בני ישראל ישמרו על התפקיד שנותן להם ה' בעולם וה' שומר על ישראל.

 

  1. המזוזה והתפילין

בשליש האחרון של הפרשה כתובים שני פרשיות "קדש לי כל בכור" שבהם מופיעה מצוות התפילין, ובהם מוזכרת יציאת מצרים. שתי פרשיות אלה כתובות בתוך התפילין. בנוסף לשתי הפרשיות האלה, כתובות עוד שתי פרשיות: "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", פרשיות שמשה אמרן בספר דברים, ערב הכניסה לארץ. בפרשיות אלה גם מוזכרת מצוות התפילין, אבל לא מוזכרת יציאת מצרים. יש בפרשיות האלה, קבלת עול מצוות ותיאור היחסים בין ה' לעם בארץ ישראל. אפשר להגיד ששתי הפרשיות הראשונות (קדש לי) מדברות על התחלת ההיסטוריה, יציאה מצרים. בעוד ששתי הפרשיות האחרות (שמע) מדברות על ההמשך והתכלית: החיים בארץ ישראל.. שתי הנקודות האלה (היציאה והכניסה) מונחות על האדם במשך כל הזמן שהוא יכול לכוון בהן. מהרגע שיש סיכוי שהוא יתעלם מהם, הוא מוריד אותם. לכן הוא שם תפילין , בדרך כלל, רק בזמן התפילה, זמן שאמור להיות מלא כוונה וריכוז.

 

מצוות המזוזה איננה מוזכרת בפרשה שלנו. המזוזה כולל רק שתי פרשיות, והן פרשיות השמע. אם כן, במזוזה לא כתובה כלל  יציאת מצרים!

אבל, בצד שני, עצם המיקום של המזוזה בפתח הבית, מזכיר דבר שכן מופיע בפרשה שלנו: בני ישראל שמו את הדם של קרבן הפסח (וגם הדם של הברית מילה למי שעשה מילה באותו ערב) על המשקוף ועל שתי המזוזות. כך, שקביעת המזוזה במזוזת הבית, הופכת את הבית , למקום שבו, כמו במצרים, ה' "פוסח" עליה!!.

כתוב על כלף המזוזה השם "שדי" בנוטריקון: "שומר דלתות ישראל". ואף רש"י קובע שמצוות המזוזה היא על הדר בבית כי "היא משמרתו". כלומר, מעבר לכל שיקול מיסטי או של אמונה טפלה, המזוזה, באון עקרוני, מבחינה הלכתית, היא אמצעי לשמור על הבית. היא לא שומרת בעצמה כמובן אלא היא מעוררת אצל ה', את ההזמנה לבוא לפסוח על הבית, כמו שהוא פסח על כל בית במצרים ששם דם על המזוזות. וכך, ה' מונע מהמשחית להיכנס לבית. אם כן, המקור הרעיוני של המזוזה כן נמצא בפרשה שלנו!

  1. המילה

כבר למדנו, בפרשת שמות, כשציפורה כרתה את ערלת בנה, שהמילה היא קשורה לקרבן הפסח. לא לחינם אמרו חכמנו שבאותו הלילה, קיימו בני ישראל שתי מצוות עם דם: קרבן פסח ודם מילה:

רש"י שמות פרק יב פסוק ו  ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) מתבוססת בדמיך, בשני דמים

ברית המילה מכניסה כל יהודי לברית שה' כרת עם העם כולו.

תזכורת מהמאמר "שמות פי4" שהחיסרון בגוף הגבר, באבר של הקשר עם אשתו, מאלצת אותו להרגיש "חסר", וזה מזמין אותו ליצור קשר משמעותי ולא רק סיפוק אישי- הקשר עם היציאה ממצרים היא בזה שבגלות מצרים, הדיבור היה בגלות. כלומר , הם לא היו בני חורים כדי להביע במילים ובמשמעות את סבלם כבני אדם, והיציאה ממצרים אפשרה להם להוציא דיבור ולהיות מוכנים לשמוע דיבור מאת ה'. הברית באבר הקשר המיני והברית בפה (פה סח), מכניסות האדם למחוייבות לקשר בעל משמעות עם העולם.

  1. הבית

בכל פרק יב בפרשה שלנו מדובר על הבית של הישראלי הנמצא במצרים. "בית", הוא לפעמים המבנה שבו גרים, ולפעמים, המשפחה.

"שה לבית אבות , שה לבית"= תחשבו כמה אנשי המשפחה יאכלו את השה

"על הבתים אשר.." ,המבנה של הבית עצמו

אם התורה משתמשת באותה המילה , באותם הפסוקים כדי לדבר על שני עניינים שונים (מבנה ומשפחה) , זה כנראה, להודיע לנו ששני המושגים קשורים מאוד בעניין הזה. ואכן, הקשרים ברורים כשאנו מחברים את כל המושגים שראינו לעיל:

 

דם הקרבן

 

 

תפילין                                                                                                             מזוזה

פסח על הבית

2Xיציאה                                                                                                       2Xמטרה

2Xמטרה

ברית מילה

 

 

גוף האדם                                                                                            בית

מילה  פתח הגוף                                                                              מזוזה    פתח הבית

 

זרע- משפחה-בית                                                                            שמירה מהמשחית

 

 

 

לגוף האדם  יש שני "פתחים " שמקשרים אותו לעולם: מקום המילה והפה. הפתחים האלה זקוקים לשמירות. שמירת הזרע שיוצא (הדאגה שלא ילך למשחית, כלומר שלא יבנה זרע ישראל ) המקיים את המשפחה היהודית. והפה שצריך להוציא דיבורים בעלי משמעות (פה סח) ולא דברים בטלים או רעים (פה רע). אפשר להיות "ערל" על ידי אי שמירת הברית מילה ו"ערל" בדיבור כשלא יכולים לדבר או לשמוע כבן חורין.

בבית, יש פתח שממנו יש קשר לעולם החיצון. יש להישמר מהמשחית החיצוני ולא לתת לו להיכנס. ויש לגדל, בתוך הבית, משפחה.

ברית המילה שומרת על הקשר עם ה' שאמור לעזור לשמור על עם ישראל (עם ישראל זקוק לעזרה ולהגנה בגלל היותו "אל טבעי", מחוץ לחוקי הבטע, נתון בידי המשחית). האדם ששומר על הברית , מכניס את עצמו לתוך העם שמקבל ההגנה מה'.

  1. היציאה

כל יציאה מסכנת את היוצא. בכל זאת, מצווה לצאת! הוולד יוצא מרחם אימו. הוא זקוק להגנה אבל, לא מונעים יציאה בגלל הסכנה.

עם ישראל, על ידי יציאת מצרים, יוצא מחוקי הבטע הרגילים שמנחים את כל בני האדם וכל העמים על האדמה!! ו משמעות של ההגנה בפני המשחית שאמור להרוג גם אותנו. ללא הגנה מיוחדת מה', עם ישראל הולך למשחית.

זרע ישראל, הוא דבר מאוד לא פשוט. כי הוא דורש להכניס לסיפור הזה של היציאה מחוקי הטבע כל בן זכר שנולד. וכל שנה, כל המשפחה מתאספת בליל הסדר כדי לעבור בחזרה , דרך הפתח שממנו יוצאים מחוקי הטבע, ממצרים, לתוך עולם מושגח על ידי ה'.

היציאה נעשית בדם. בקושיים אדירים . והיא דורשת שמירה על כל מצוות הברית.

  1. הקרבן

על ידי זריקת ה דם על המשקוף ועל שתי המזוזות, הישראלי במצרים הפך את ביתו למזבח. אכן, המצווה העיקרית שעושים במזבח היא זריקת הדם על קרנותיו. בכך, המזבח הופך למקות מיוחד שעליו לא חל המשפט האנושי והטבעי. מי שחטא ובית דין מחפש אותו להעניש אותו, יכול לבוא אל המזבח, לאחוז בקרנותיו ובכך, הוא יצא מתחום השיפוט האנושי!

כך בני ישראל במצרים, על ידי הפיכת הבתים שלהם למזבח, הם זכו להגנה של ה' בפני כוחות מידת הדין שהוא בעצמו הפעיל בעולם, המשחית. מעשה קרבן פסח, אם כן, הוא הפעלת המזבח הביתי. אבל המטרה היא ההגנה שמקבלים מה' ולכן הקרבן נקרא "פסח" על שם ההגנה (ולא הדילוג!!)

  1. אברהם אבינו

כל המושגים שקשרנו בניהם, נמצאים כבר בסיפור של אברהם המקבל את פני המלאכים:

  • הוא עבר ברית מילה
  • הוא נמצא בפתח ביתו
  • הוא לא נותן לזרים להיכנס בפנים, הוא מקבל אותם בחוץ
  • הוא מקבל את הבשורה לזרע
  • הוא עושה סעודה עם בן בקר
  • ושרה אופה עוגות מצות!
  • המדרש מרמז לנו על כך כשהוא אומר שאותו יום היה פסח!

פרעה

בע"ה ב שבט התשע"ח

מישל בן שושן

 

היציאה מפרעה

בא-מניטו

 

יצאנו ממצרים אבל לא בטוח שיצאנו מפרעה!!

"עבדים היינו לפרעה במצרים…ויוציאנו ה' א' משם (ממצרים)..

..ואילו לא הוציאנו ה'…עדיין אנו ובני בנינו..משועבדים היינו לפרעה במצרים"

בלי יציאת מצרים, היינו משועבדים לפרעה במצרים. אבל עכשיו שיצאנו ממצרים, אנו משועבדים לפרעה אבל לא במצרים!

 

השעבוד לפרעה

"פרעה" מלשון "העפר".

כשה' ברא את האדם הוא עשה אותו מעפר והפיח בו רוח. הנשמה, שהיא חלק מהאלוהות, נכנסת כך אל תוך הגוף. הנשמה היא בגלות בתוך העפר. וכל זמן שהאדם חי, הנשמה של האדם משועבדת אל העפר שהוא הגוף.

פרעה , מלך מצרים, הוא סמל הגשמיות של הגוף. מצרים הצליחה לשכלל מאוד את הגשמיות. הם הגיעו להישגים ענקיים הן בטכנולוגיה והן ביכולת המדע להשאיר את הגוף גם לאחר המוות.

ההתמודדות שלנו עם פרעה היא בעצם הסמל של ההתמודדות של הנשמה עם הגוף. עד למוות! רק אז , אנו נפרדים לגמרי מפרעה!

יצאנו מבית העבדים של מצרים. זה מאפשר לנו  להתמודד מול "השעבוד לפרעה"!! היציאה ממצרים היא לא סוף פסוק לבעיות שלנו. היא רק התחלת הכיוון של העבודה שלנו! איך להתמודד עם הגוף, עם החומר.

 

גם העלייה להר סיני , אל האלוהים,התאפשרה בהתעלות מעל לגוף. כל עם ישראל מת ברגע אחד עד שה' היה צריך להחזיר להם הנשמה אל הגוף כדי שימשיכו לחיות.

מניטו מצטט מנהג הקיים אצל החברים בחברי הקדישה שקוראים את הפסוק:

"ומשה עלה אל האלוהים…ויקרא אליו ה' מראש ההר…"

 

ניתן להשוות את כל הקשיים הבסיסיים של האדם ושל עם ישראל בפרט, אל השעבוד אל פרעה. כל הפרדוקסים של החיים יכולים להסתכם בקושי של החיבור הבלתי אפשרי בין הנשמה והגוף.

ובכל זאת, הבורא ברא את המצב הזה!

הבורא הוא בעל הבית והוא המשגיח על כל הסיפור הזה. הוא זה שמעוניין שנתמודד עם זה.

לכן, ה' "נמצא" גם אצל פרעה, בתוך ליבו:

 

בא אל פרעה

ולא כתוב "לך אל פרעה". סימן שה' נמצא אצל פרעה.

ה', אלוהי ישראל הוא איננו האלוהים רק של עם ישראל. הוא בורא העולם. הוא האלוהים של כל בני האדם. של כל הבריאה. ודאגתו היא כלפי כל הבריאה וכלפי כל בני האדם.

לכן הוא נמצא גם אצל פרעה. וברגע של יציאת מצרים, הוא במיוחד שם, אצל פרעה!

 

כשאנו קוראים את הפרשיות "שמות", וארא, בא וגם בשלח, אי אפשר שלא להיות מופתעים בחשיבות הענקית שהסיפור נותן לפרעה. מההוא מרגיש. למה הוא מאמין. מה הוא יבין. מה המצב של ליבו. מה הוא יחליט.

למה לתת כל כך חשיבות לפרעה? כי הוא מסמל דבר הרבה יותר גדול מסתם הבן אדם פרעה!

יש לקחת מאוד ברצינות את כל המאבק וניסיונות השכנוע מול פרעה!!

וייתכן שהחכמים חתכו את הפרשיות בצורה כזאת שהפסוק הזה יעמוד בראש פרשה ונתנו לה שם על פי הפועל המפתיע הזה "בא" . כאילו הם בקשו מאיתנו לשים לב שה' מטפל בפרעה, הוא נמצא אצל פרעה. מטרתו היא הבעיה האנושית כולה והבעיה האנושית כולה , כולל הבעיות של ישראל, עוברות דרך ההתמודדות הבסיסית של הפרדוקס האנושי: חיבור בין גוף ונשמה. איך להתייחס לחומר? לכבד, לתקן, לעסוק בו אבל לא להשתעבד אליו!

 

 

 

מטרת הגלות

גם הגלות של עם ישראל במצרים או בשאר הגלויות היא חלק חשוב ממהות עם ישראל. בני יעקב נולדו בגלות עם ישראל נולד בגלות. הוא יחזור לגלות כמה  פעמים וזמן לא מועט . אי אפשר להתייחס לנושא בטיעון סתמי ומהיר  כאילו הגלות היא רק תקלה, או עונש,בלי לנסות ולהעמיק את משמעותן.

כי , נזכור, הגלות  של עם ישראל, נקבעה כבר לפני לידת עם שראל בכלל! היא קדמה כמעט את קיום עם ישראל. כשה' פונה אל אברם ומבשר לו שיהיה לו זרע ושהוא ייתן לו את הארץ הזאץ, הוא כבר מדבר על הגלות העתידית. לכן, נלמד את ברית הביתרים, יחד עם מניטו , בעזרת הרמב"ם (שמונה פרקים), המהר"ל, ואחיו של המהר"ל מפראג רבי חיים בן בצלאל (ספר החיים).

 

ברית בין הבתרים

בראשית פרק טו (ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה..(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

  1. אברהם הוא בעל מידת החסד. אבל בצורה מופרזת!

(זה יותר חמור מאשר המידה הנגדית!) לכן, הוא דואג על חוסר הזכות שיהיה לבניו כדי לרשת את הארץ! (הרמב"ם) זו ה"טעות" שלו! אם ה' מבטיח, למה אתה שואל באיזה זכות? זה חסד מוגזם והוא אולי מותר אצל אברהם (כי הוא בעל מידת החסד) אבל אסורה אצל ילדיו!. אם ה' נותן, יש לקבל. לשאול "באיזה זכות?" זו טעות ואולי פשע! (יש עדיין יהודים שיש להם את ההפרזה  הזאת "אני לא ראוי לעלות לארץ ישראל"!!)

לכן אברם  שואל "במה אדע כי ארשנה" כלומר, באיזה זכות הילדים שלי ירשו את הארץ הזו?

  1. ה' עונה לו באותו המטבע של שאלתו:

"ידוע תדע.." אם אתה רוצה לדעת, אז תדע!

אם אתם לא בטוחים שזה שלכם, אז תלכו לארץ שהיא לא שלכם, ושם תגלו שזה לא הבית שלכם,ואולי הגויים יעזרו לכם להבין זאת, ואז תחזרו לכאן ותדעו שזה שלכם!! (הרב חיים בן בצלאל).

  1. ההבטחה

בעצם אין כאן הבטחה בכלל. זה מושג נוצרי שה' "מבטיח" את הארץ לישראל. "ארץ המובטחת" זה מושג זר ושגוי. בעצם הארץ הזו נקראת מתמיד "ארץ העברים". כך כולם קוראים kה (במיוחד המצרים השולטים במקום)

בראשית פרק מ (טו) כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:

כי היא באמת שייכת לבני עבר. הכנענים באו וכבשו אותה מבני עבר. לכן, היא נקראת, בנתיים "ארץ כנען":

רש"י בראשית פרק יב  והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם, לפיכך (פסוק ז) ויאמר ה' אל אברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:

השאלה אם כן היא : מי , מזרעו של שם, יירש בחזרה את הארץ הזו? אנו בטוחים שזה מבני עבר, ולכן היא נקראת כך. אבל מי מתוך בני עבר יירש אותה בחזרה? התשובה היא: מי שיצליח להיות ישראל!!

אם כן ה' אומר לאברהם: הארץ הזו שייכת למי שיהיה ישראל. ומזרעך, יש אפשרות שיצא ישראל. רק אחרי שייוולד יצחק ויידחה ישמעאל. רק אחרי שייוולד יעקב ויידחה עשיו ורק כשיעקב יצליח להיות ישראל, הוא יירש אותה! וזה מה שקורה כאן: לזרעך, שיהפוך לישראל, אתן את הארץ הזאת שכבר שייכת לעברים!!

 

  1. הגלות

סיבת הגלות היא שאלה בפני עצמה אבל איכות הגלות והמשך שלה נתונים בידי העם עצמו!

הגלות איננה חייבת להיות קשה עם שעבוד. בני ישראל חיו 98 שנה במצרים כבני מלכים! לא היה שם שום שעבוד עד מות אחרון בני יעקב(לוי).

הבעיה היא שבני ישראל עלולים לאהוב את הגלות! ולהישאר בגלות מרצונם! זה תהליך מסוכן אבל זה בעצם קרה לא אחת!

ה' אומר לאברהם: בני ישראל יצאו לגלות

אבל אם הם יישארו שם, אז תדע לך שיהיו השלכות קשות מאוד: יגיע זמן שהם יימאסו על הגויים המארחים. האנטישמיות תגבר והם יסבלו מאוד מזה. השערים ייסגרו בפניהם כמו שדגים נכלאים ברשת שבאו אליה לאכול. זה יכול להימשך המון זמן. עד 400 שנה! אבל, אחרי הזמן המקסימום הזה, אני אתערב ואוציא אותם משם. ואם הגוי ששעבד  אותם הגזים, אז אני אעניש אותו.

 

 

 

5סיבת הגלות

  1. אני פתחתי תיאוריה משלי לגבי נושא זה. דברתי על זה הרבה, ואחזור בקצרה על הרעיון: בני ישראל בנויים מכל הפרצופים האפשריים להיות בן אדם בעולם. עם ישראל מורכב מכל הפרצופים האלה (12 שבטים- 70 נפש..) בנוסף, עליו מוטלת המשימה לבנות מכל הריבוי והשוני הזה עם אחד, כדי לגלות את אחדות ה' בעולם. לכן יש לו ארץ מיוחדת ומצווה לשבת בה,אחרי קיבוץ גלויות, כדי לאחד את כל הפרצופים השונים. כשיש אבדן של הפרצופים או כישלון בנציגות של כל בני האדם או כשיש חידושים בעולם שיש להכניסם בתוך הפרצופים, יוצאים לגלות כדי לקבל את כל הזהויות האלה ושוב חוזרים הביתה כדי לאחד את כולם. הסבר זה איננו ההסבר של מניטו על סיבת הגלות. אבל לעניות דעתי הוא יכול להשלים את הסברו של מניטו. והנה הסבר של מניטו, בשיעורים שלו על פרשת בא :
  2. לפי מניטו,אחת מסיבות הגלות היא שעם ישראל הוא עם ה'. וה' הוא אלוהי כל העולם. מטרת הבורא היא שכל עמי הארץ יכירו בו. עם ישראל הוא כלי בדי ה' כדי שההכרה הזו תבוא לעולם.

אם כן, הסיבה העיקרית (לדעת מניטו) שעם ישראל יוצא לגלות היא להכיר את שם ה' לכל הגויים!. זו היתה המטרה של יוסף. הוא הצליח מעט מאוד.

מטרת עם ישראל במצרים היתה שהמצרים יכירו בשם ה'!! שמומחי החומר יכירו בהשגחת ה' בעולם.

עד יציאת מצרים, בני האדם ידעו, פחות או יותר שיש בורא לעולם.

אבל הגיע הזמן ללמד לעולם את השלב השני: שה' משגיח על העולם. שהבורא לא עזב את עולמו. להיפך, הוא נמצא מאחוריו, ומאחורי כל אדם. מאחורי כל אבן. כי הוא מצפה לישועת כל העולם.

עם ישראל נכשל במשימתו זו!!

לא רק שהוא נכשל והוא לא חזר הביתה בזמן, אלא שגם העבודה שלו במצרים נכשלה והוא לא הכניס לתודעה העולמית את השגחת ה' בעולם.

לכן, ה' חייב להתערב בעצמו ולהחדיר את התודעה הזו גם בליבם של ישראל לדורותיהם וגם בתודעה הכלל אנושית. זו היציאה ברכוש גדול של ברית הבתרים: עם ישראל יצא עם הטוב שיש בתרבות המצרית ויכשיר אותה ויכניס אותה בתוכו.

החידוש העצום של מניטו:  "הגלות הוא העונש על הגלות" ולא העוונות!

כשעם ישראל מתעכב בגלות יותר מדי זמן, זה גורם לגלות להיסגר עליהם והם באמת סובלים בגלות! ואז הגלות מתחילה להיות עונש!

לכתחילה אין הגלות דבר רע בכלל. אבל כשעם ישראל לא יוצא בזמן, אז העונש של העיקוב הזה הוא הישארות בגלות. אתם לא רציתם לצאת, אז תישארו מספיק זמן עד שתרגישו ממש!!

 

מטרת המכות

אם המטרה היא להוציא את בני ישראל ממצרים, לא היה צריך שום מכה. או אולי רק מכה אחת (מכת בכורות). אם היו עשר מכות זה בגלל דבר אחר :

עם ישראל לא הצליח להבין וללמד את המצרים שה' הוא לא רק בורא העולם אלא שהוא גם משגיח על כל העולם ומעוניין בקשר עם בני האדם.

לכן, על עם ישראל להיות סבלני ולחכות שה' יסביר את השכחתו לכל העולם. כך ילמדו גם הם!

ולכן, עשר המכות הם שדרוג של עשרה מאמרות של בריאת העולם!

בבריאת העולם, ה' התגלה כבורא כל העולם, כל המרכיבים של העולם.

זה לקח שישה ימים כי העולם מורכב  מאוד. שישה ימים הם שישה עולמות, עולמות מורכבים אחד בשני.

זה לקח עשרה מאמרות בגלל המורכבות הזאת.

לכן, עכשיו יש לעבור לשלב השני שלך התודעה של ה' בעולם:

ה' איננו רק הבורא אלא גם משגיח כל הזמן על העולם ועל בני האדם.

וזה חייב לעבור דרך כל המורכבויות של העולם והיחס של בני האדם אל העולם.

ה' עושה זאת בעצמו כי עם ישראל לא הצליח לעשות זאת.:

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

כבר בפסוקים הראשונים, מדברים על מטרת המכות:

  1. שכל העולם יבין שה' משגיח על העולם
  2. שבני ישראל יבינו גם הם
  3. שבני ישראל יהיו העדים הנצחיים של ההבנה הזאת על ידי הזכרון והעברת המסר מדורי דורות!

 

 

 

הצלת ה'

כבר הסברנו שה' נמצא אצל פרעה. הוא בתוך הבעיה. והוא מבקש ממשה לבוא להציל אותו משם!

מניטו אומר שבכל הדתות מדברים על "חיפוש האלוהים" בעוד שביהדות מדובר על ה' שמחפש את האדם! כי הוא מעוניין שהאדם יציל את העולם. שהאדם יציל, כביכול את ה' בעצמו מהתסבוכת שבה נכס העולם!! ה' נמצא בבעיה! לא עם ישראל אלא ה' בעצמו נמצא בתוך הבעיות של העולם.

  • "ממעמקים קראתיך ה'"= אתה, ה' נמצא במעמקי העולם! בתוך החושך והצרות של העולם. אני, האדם בא לקורא לך להציל אותך!
  • "עשה למען שמך" בתפילות אנו מדברים על זה שאנו רוצים לעזור לה'! שיציל את ישראל כדי שהם יצילו אותו, יצילו את שמו של ה'!
  • " לישועתך קיוויתי ה'"= אני מקווה שאתה, ה' תיוושע! אני רוצה להציל אותך! אתה זקוק לישועה של עצמך!
  • "בא אל פרעה" אני, ה' נמצא אצל פרעה! אני בצרה! "עמו אנכי בצרה"! בא אלי כדי להציל אותי!
  • הדיבור , שם ה', נמצאים בבעיה, בשבי של מצרים!

יש לשחרר את הדיבור שנמצא שבוי במצרים. מצרים היא השעבוד של הדיבור!

שם ה' נמצא שבוי במצרים.

לכן, גילוי שם ה' גם למצרים, גם לפרעה, וגם לבני ישראל (כדי שיהיו עדים לכך עבור כל העולם במשך כל ההיסטוריה), היא המטרה העליונה.

במצרים, אי אפשר לדבר! לא רק משה מגמגם אלא אפילו, כביכול ה' מגמגם! יש להציל היבור

מיד אחרי הבשורה של היציאה, כתוב:"

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה😦ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה ….

לכן, מ"פה רע" (פרעה) יוצאים לאפשרות של "פה שח" (פסח).

ה' הוא אוניברסאלי! ולכן הוא נמצא בעמוק בבעיות האוניברסאליות של כל בני האדם כולם!!

הכבדת לב פרעה

יש כמה סיבות להכבדת ליבו של פרעה:

  1. חייבים לחכות שכל המכות יתרחשו כדי להכניס בתודעת העולם כולו שהבורא הוא גם משגיח ופועל כל הזמן בעולם. שהוא יכול לפעול, ואם הוא לא פועל בגלוי זה כדי לתת מקום לבחירת האדם. אבל מאחורי הקלעים, ה' משגיח כל הזמן. אם בני ישראל יצאו מהר מדי, זה יהיה פספוס ענק גם עבור ישראל וגם עבור אומות העולם. לכן יש לעשות הכל כדי למנוע יציאה לפני סיום עשר המכות.
  2. כשעם ישראל לא יוצא מהגלות בזמן, אז יש לחכות לאישור של המושל בהם! כך נעשה בגלות בבל על ידי האישור והעידוד של כורש. כך נעשה על ידי פרעה וכך נעשה בזמננו על ידי הכרזת בלפור והאום. גם אם ישנו את דעתם אחר כך, זה לא משנה. חייבת להיות דחיפה מאת הגויים כדי לדחוף את ישראל אל ארצם. וזה צריך להיעשות על ידי בחירה חופשית של הגוי.

המכות, מגבילות את הבחירה החופשית של פרעה. לכן, יש חובה לאזן אותה על ידי הכבדת ליבו!!, כלומר מתן כוחות נפשיים לפרעה כדי שלא יישלח את בני ישראל בגלל המכות אלא רק בזכות רצונו החפשית.

  1. כדי להרגיע את משה: אילו ה' לא היה אומר למשה שהוא זה שנמצא מאחורי הסירוב של פרעה, משה היה יכול לאבד את הסבלנות שלו ואבד אולי גם תקווה!. כשה' אומר למשה שהוא נמצא מאחורי הסירוב ושזה רק בעיה של זמן, אז משה רגוע. (זה מזכיר לי את המצב של הסירוב של האויבים שלנו להכיר בנו. אם רק נשכיל להבין שזה הכבדת לב האלוהים שמחכה שהזמן יגיע, אז היינו הרבה יותר רגועים!!)

 

האם המסר עבר?

אם עשר המכות היו "למען שיטי אותותי אלה בקרבו", כלומר ללמד את המצרים שה' קיים והוא משגיח בעולם, יש מקום לשאול את עצמנו האם זה הצליח?

מצד אחד אפשר להגיד שבכלל לא! אין לנו תיעוד של חזרה בתשובה של המצרים!

(למעט אולי האפשרות שהמלך  אקנטון שמלך במצרים בערך בשנת 1250 שנה לפה"ס, היה הפרעה האחרון של המקרא: הוא נלחם נגד האלילים במצרים, נלחם נגד המלך רעמסס, שבר את כל האלילים והמקדשים של האל אמון והאל רה. והוא השכין מונותיאיזם במצרים לתקופת מה!

למעט העובדה שהמדרש מספר שאחרי קריעת ים סוף, פרעה הכריז "מי כמוך באלים ה'"!

מצד שני, כן יש הרבה עמים שמכות מצרים עשת בהם רושם רב. לא רק בנצרות ובאסלאם, . הסיפור הזה הכה גלים עד לימנו.

אבל, בעיקר, האפשרות של כישלון המהלך נחזה כבר על ידי הבורא עצמו כשהוא ביקש מעם ישראל להיות העד של הסיפור לדורי דורות. כדי שהדבר יצליח באיזה שהוא שלב בהיסטוריה הארוכה של העולם. אולי זו אחת המשימות החשובות של עם ישראל ולכן רוב המצוות שנתנו לו קשורים לזיכרון הזה.

 

 

קריעת ים סוף

למה בני ישראל מפחדים כשפרעה רודף אחריהם? הם כבר ראו כל כך ניסים ונפלאות! אלא שהם מפחדים דווקא כי פרעה חוזר!. כי זה אומר שהוא לא הסכים! זה אומר אולי שבעצם, ה' לא היה מאחורי הסירוב של פרעה! כלומר, יש אפשרות שכל המהלך היה אחיזת עיניים!

ועוד: פרעה הסכים לשלם את המחיר של המכות כדי לא לשלוח את העם. אם כן, יש לו זכות עדיין על ישראל! אילו הוא היה נכנע, היינו יכולים להגיד, נכנעת, הפסדת! אבל כשרואים שלמרות מכת בכורות, פרעה חוזר, זה מאוד מפחיד! כאילו כל הסיפור חוזר להתחלה!

לפרעה יש את הזכות לשעבד את ישראל כי הוא שילם מחיר המכות !!

לסיטואציה הזאת ה' מביא את ישראל: למבחן האמונה! ה' הבטיח, ה' קיים והנה אפשרות שה' לא הקיים! אם כן מה עושים עם ההבטחה? זה באמת מבחן אדיר של אמונה שדרושה לכם ישראל

ואכן, קריעת ים סוף תתבצע אך ורק אם ישראל "יאמין". עד שנחשון יקפוץ לים! רק כשבני מאמינים, זה נותן להם הזכות לעבור את הים!

 

גאונות מצרים

מה גרם למצרים להות כל כך מרכזי בתורת ישראל?? אפילו כשה' מציג את עצמו הוא מדבר על מצרים!

כנראה שמצרים הגיעו לשכלול החומריות שתישאר כמודל עבור כל ההיסטוריה.

תמיד נתמודד עם שכלול החומר. תמיד נתמודד עם שאלת הגשמיות והחומריות. הנוצרים עושים כאילו אין בעיה: החומר הוא הרע! זה לא נכון בכלל!

עם ישראל יצא ממצרים. כמו שהוולד יצא מאימו! כמו שהמוצר יצא מהמכונה! אנו ילידי מצרים!

כמו אשת יפת התואר, יש לעשות למצרים את הציפורנים (להכשיר אותה, להוציא ממנה הרע) ואחר כך, ולהכניס אותה לחופה!

 

היהודים הם אלה ששומרים את האוצרות של המצרים! בתוך תץוכנו יש בנו את כל הטוב שהמצרים יצרו!

וזה כך עם כל התרבויות: היהודים מכניסים למשמרת , בתוכם את כל האוצרות של התרבויות הגויות שבהם הם גולים. ואחר כך, הגוי הזה נכחד! ונשארים החידושים והטוב שלה בתוך עם ישראל!!

ועם ישראל מורכב מכל האוצרות האלה! כולם כשרים, מעוברתים.

זו היציאה מהגלות "ברכוש גדול"!

 

משה ואהרון

שמות פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה

יש רש"י מוזר מאוד על הפסוק הזה:

רש"י :יב (א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן – בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה שכללו עם משה בדבור:

מה השאלה של רש"י? למה יש להצדיק את הכנסת אהרון לסיפור המצווה הראשונה בתורה? במיוחד כשההצדקה איננה קשורה לעניין: הוא עמל קשה באותות, אז נכבד אותו במצוות!!!

 

מניטו מסביר את ההבדל המהותי שיש בין אהרון למשה:

משה הוא נותן תורת העשייה. "אשר ברא אלוהים לעשות". עולם המצוות. תיקון העולם.

אהרון, בא כדי לטפל בבעיות הנגזרות בעבודת האדם. אהרון בא לכפר! אי אפשר בלי אהרון. אבל העיקר זה משה!

לכן, כשמגיעים לעניין המצוות, רש" צודק ושואל את עצמו: מה אהרון  עושה כאן? זה לא העניין שלו! הוא רק יטפל בפשלות. אבל כאן מדברים על המצוות!

לכן, רש"י חייב למצוא סיבה להימצאות אהרון כאן!

ובאמת, אין עשייה בלי תקלות! ואפילו במצוות, יכולות להיות תקלות! אפילו במצוות יש גורם אנושי. במיוחד כשמדובר על קידוש החודש בכולו תלוי בעדות האנושית!!

 

הבית-מזבח

בע"ה ב שבט התשע"ח

מישל בן שושן

 

הבית- מזבח

בא- הרב נמחם ליבטאג-הפר יונתן גרוסמן

  1. המכה העשירית

בכל תשע המכות הראשונות, לא נצטוו ישראל לעשות שום דבר כדי להינצל. הם ניצלו מכל המכות . בנוסף, ההבדל בינם ובין המצרים התגלה עוד יותר. ככל שהוכו המצרים במכה, זה גרם לטובה אצל היהודים.("מכה למצרים ורפא ליהודים").

אם כן, למה יש צורך דווקא במכה העשירית, מכת בכורות, לעשות מעשה (קרבן פסח) כדי להינצל? סיפור היציאה ממצרים שמתחיל במצווה הראשונה בתורה ("החודש הזה ..ויקחו שה לבית אבות..") קודם למכת בכורות. כאילו המכה העשירית היא שונה בתכלית משאר המכות. לא רק בגלל חריפותה אלא , כנראה, בגלל שהיא קשורה לעצם היציאה של היהודים:

  • המכה תתבצע בשעת היציאה ממש
  • המכה עלולה לפגוע ביהודים
  • יש טקס (קרבן פסח) שאמור ללוות ההצלה מהמכה ודווקא הטקס הזה יימשך לדורי דורות, בצורה קצת שונה אמנם, אבל זה יהווה מהות ושמו של חג הפסח.

כנראה, שמכת בכורות היא "המכה". עליה דובר כבר בהתחלת השליחות של משה:

שמות פרק ד(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

כאילו כל תשע המכות הראשונות הן רק הכנה . או שיש להן תכלית שונה. אבל עצם היציאה חייבת להתבצע עם מכת בכורות. וזה דורש עיון.

הרב לבטאג מצדד ברעיון שהמטרה היא ללמד את ישראל שהיציאה ממצרים לא נעשתה בזכותם אלא בגלל זכות אבות, בגלל ההבטחה. בגלל שהם חלק מסיפור גדול יותר! והוא משווה את ההצלה ממצרים להצלתו של לוט מסדום. גם שם, לוט ניצל לא בזכויותיו אלא בזכות אברהם.

גם שם, לוט עשה מעשה שאפשר לו , ברגע האחרון להינצל, כמו שבני ישראל מתבקשים לעשות מעשה שיציל אותם ברגע האחרון. והמעשה הזה קשור בשני המקרים ל"בית" שלהם!:

בראשית פרק יט (א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:(ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: (ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

  רש":  ומצות אפה – פסח היה:

למה רש"י דאג לקשור את מצות לוט לסעודת פסח? אולי כדי להזמין אותנו לעשות את השוואה בין שני המקרים!

סדום                                        מצרים
כולה משקה-אין תפילה לגשם- עושר – רשעות כולה משקה-אין צורך בתפילה לגשם- עושר רשעות
הצלת לוט לא בזכותו- אלא בזכות אברהם הצלת בני ישראל לא בזכותם- אלא בזכות אבות
אפיית מצות אכילת מצות
מעשה שמציל אות לוט: הכנסת אורחים לבית מעשה שמציל את ישראל: הפיכת הבית למזבח

 

  1. הפיכת הבית למזבח

כאן אנו נדרשים לרעיונו של הפרופסור יונתן גרוסמן מישיבת עציון:

כל מה שמתבקשים בני ישראל לעשות באותו ערב של היציאה, דומה מאוד לקרבן. אמנם, בלי מזבח, בלי כהן, בלי מקדש, בלי זריקת דם, בלי ניתוח אברים.

אבל עם הרבה נקודות שכן מזכירים קרבן:

מאפיינים של קרבן
מצווה אלוהית על "סעודה" מיוחדת
שימוש בדם  הבהמה השוחטה
צורה מיוחדת של הקרבן "ראשו על כרעיו ועל קרבו"**
הגדרה מדויקת של הקרבן :שה תמים זכר בן שנה
לא תותירו ממנו עד בוקר: איסור נותר
לא להוציא מהקרבן מחוץ לבית
איסור אכילת חמץ בבית באותו ערב- כמו על המזבח.
אפיית מצות ואכילת מצות עם הקרבן -מנחה-
צורת הבישול: אך ורק "צלי אש"

 

** זה מזכיר את ההוראה לגבי קרבן חטאת :

ויקרא פרק ד (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ:

 

כל הנקודות האלה , מביאות אותנו להשוות את הבית שבו נעשה פסח מצרים למזבח ממש!

פסחים דף צו עמוד א הא תנא רב יוסף: שלשה מזבחות היו שם, על המשקוף ועל שתי המזוזות.

רב יוסף בגמרא לא פחד להגיד שהיו יותר ממזבח אחד! שלושה מזבחות שהם המשקוף של הבית ושתי המזוזות!

אם כן, יש לנו קרבן מוגדר : שה . עם הלכות מחמירות כמו לגבי קרבן: תמים, בן שנה. הוא נצלה, על ידי אש בלבד, בדיוק כמו שקורה על המזבח. לא מותירים ממנו החוצה, בדיוק כמו במקדש. שורפים את הנותר ממנו בבוקר בדיוק כמו מצוות נותר במקדש. ועושים שימוש בדם: מקבלים את הדם בשחיטה , בתוך כלי וזורקים הדם על כל כיווני פתחי הבית. כמו בכל קרבן, אוכלים מנחות שהן מצה. אסור להעלות על המזבח חמץ (כל השנה!) .

ויקרא ב (יא) כל מִנחה אשר תקריבו לפני יי לא תיעשׂה חמץ כי כל שׂאור וכל דבש לא תקריבו מִמנו לפני יי:

וזה ההסבר הראשון והעיקרי של אכילת מצות : כי זה בדיוק מה שחייבים לעשות על המזבח!

אם כן, בני ישראל מתבקשים להפוך את הבית שלהם למן מזבח שעליו יש להקריב קרבן.

זה מסביר שהבית הזה יגן עליהם ממידת הדין של המשחית!

גם המזבח במקדש היה מגן על כל מי שחיפש להינצל מגזרת הדין. חוץ מהרוצח במזיד:

שמות פרק כא(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס

זה סימן שכל מי שאוחז בקרנות המזבח, ניתל ממערכת המשפט הרגילה. כאילו המזבח הוא שגרירות של הקדשו ברוך הוא בעולם. כמו שמבקשים מקלט בארץ זרה ונכנסים לשגרירות מדינה אחרת כדי להינצל, כך ניתן להינצל ממערכת המשפט ולאחוז בקרנות המזבח.

 

אם כן, כאן, היהודים היו נידונים למוות! לפחות הבכורות שלהם

אבל נזכור שכל עם ישראל הוא נחשב לבכורו של הקדוש ברוך הוא  :"בני בכורי ישראל".

על היהודים להרגיש שהם נידונים , כמו המצרים למוות. בדיוק כמו לוט בסדום.

רק שזכות אבותיהם וההבטחות, יכולות להציל אותם.

עליהם לפחות לעשות מעשה אחד משמעותי כדי להינצל ממערכת הדין העליונה. כי הם לא שונים בהרבה מהמצרים. הם עובדי עבודה זרה. הם לא נימולים. הם רק בני האבות בלבד ובתור בני האבות , כלומר יהודים, הם יינצלו!

הפיכת הבית שלהם למזבח מאפשרת להם שלושה דברים:

  1. לעשות מעשה שייתן להם בכל זאת זכות קטנה, כמו שלוט עשה מעשה של הכנסת אורחים.
  2. המעשה הזה מקשר אותם לרצון להיות ניצולים ושייכים לעם שלהם, כלומר להשתייך לאבות ולעם שלהם
  3. באופן טכני, זריקת הדם וקרבן הפסח, הופך את הבית שלהם למזבח, למקלט מפני מידת הדין!

 

למה כל כך חשוב לנו, בכל דור ודור לזכור ולשחזר את ההצלה הזו?

הרי אנו קוראים לחג בשם "פסח" כלומר שה' פסח על בתי בני ישראל והציל אותם מכליה!

כי אנו חייבים להבין ולזכור כל הזמן שאנו קודם כל שייכים לסיפור גדול של העם היהודי. שאנו, קודם כל יהודים. בני האבות. שזה מקור הצדקת הקיום שלנו (ולכן זה מקור ההצלה מהמוות).

אין אנו יהודים בגלל שאנו קבלנו התורה. אלא קבלנו את התורה בגלל שאנו יהודים!

היהדות איננה דת. היא שייכות לעם, לסיפור גדול מאוד. עם כוונות מיוחדת של הבורא .

דרושה ממנו קודם שייכות לעם הזה והיסטוירה הזו. זו התחלת הזהות שלנו.

שלושת החגים מתחילות בפסח ולא בשבועות! כלומר יש לשים את הדברים בסולם הערכים הנכונה: פסח זה התזכורת שהזהות שלנו היא קודם כל משפחתית, לאומית.

 

עכשיו נבין יותר טוב את כל מה שכתוב בתורה לגבי עשיית הפסח במצרים: נבחן חשיבות המילה "בית".

שמות פרק יב ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּוְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ…(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ..

 

זו ההגדרה הטובה ביותר של "הבית היהודי"! זה מקום "אקסטרה -טריטוריאלי" (מחוץ למשפט המקומי). השייך לאלוהים. שבו נדרשים להתנהג כמו בבית האלוהים, במקדש, על המזבח. וככה ניתן אולי לשרוד ולהתקיים בהיסטוריה!

בא פי

בע"ה ה שבט התשעז

מישל בן שושן

בא פי

 

פטר חמור

בסוף הפרשה, יש שתי פרשיות קטנות. ידועות כי הן מופיעות בתפילין של יד ושל ראש. בשתי הפרשיות האלה, משה נותן כמה מצוות כדי שיציאת מצרים תישאר חייה בזיכרון הלאומי והאישי. בפעם הראשונה מופיעה מצוות התפילין ופדיון הבן. בעצם, לא רק הבכור של בני האדם שייך לכהן אלא כל "פטר רחם" של בהמה טהורה. בכור האדם, כמובן יוחלף על ידי כסף. נותנים לכהן 5שקלים ומקבלים בחזרה את הבן הבכור. זה נקרא "פדיון" כי פודים את הבכור מרשות האל (שהכהן מייצג אותו). הפדיון, הוא הצלה, יציאה מרשות. ולא רק "תחליף".

בכור הבהמה הטהורה יכול להיות נקרב כקרבן על המזבח. התורה מסבירה שסיבת המצוות האלה נעוצה בעובדה שבמכת בכורות, במצרים, כל בכור, בן אדם , בן בהמה, הומת.

שמות פרק יג (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

הבכורות של עם ישראל ניצלו מהמכה הזו ועליהם לקנות בחזרה את הזכות לחיות, בכל דור. כאילו מכת בכורות המצריים היתה אמורה לחול גם על היהודים. העובדה שה' "פסח" על הבכורות היהודים הוא לא דבר טבעי אלא דבר שיש "לשלם" עבורו. ומשלמים עבור זאת בכל הדורות! כך אנו "נזכור" את יציאת מצרים!! (כמובן שלא מדובר על זיכרון במובן הרגיל של המילה אלא יש , בכל דור, להרגיש שהעובדה שאנו יהודים הוא לא דבר "טבעי", הגיוני, שהוא מובן מאליו. יש לזכות בזה כל פעם מחדש ולשלם על זה מחיר!

בנוסף, התורה מצווה על פטר חמור. לא מדובר על בהמה טהורה אלא על בהמה טמאה. ולא כל בכור בהמה טמאה כמו בכור סוס או גמל. להם, לא עושים כלום. אלא לגבי חמור. ואז יש שתי אפשרויות:

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ

  1. או שפודים החמור הבכור הזה ב"שה" ונותנים את השה לכהן במקום החמור
  2. או שממיתים את הבכור של החמור, על ידי "עריפה", כלומר מכה בעורף.

האפשרות הראשונה מעניינת מאוד: היינו חושבים שסיבת החלפת החמור עם שה נובעת מהעובדה שהשה הוא בהמה טהורה שניתן להקריב אותה על המזבח, בניגוד לחמור שאי אפשר להקריב אותו. אבל ההלכה אינה מצווה להקריב את השה הזה. אחרי החלפת החמור עם השה, השה ניתן לכהן והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה, אפילו למכור אותו. והחמור שנשאר בידי הבעלים, ממשיך לחיות כרגיל אצל בעליו! כלומר מה שקרא כאן הוא לא החלפת בהמה טמאה על ידי טהורה כדי להקריב קרבן אלא פשוט חליפין. אם כן, למה אי אפשר לתת לכוהן ישירות כסף, שווי השה או שווי החמור והכהן ייהנה מהכסף כרצונו?

האפשרות השניה היא גם כן מוזרה כי אז מפסידים את החמור לגמרי. ההמתה בעריפת הראש מוזרה מאוד. זו לא המתה רגילה. כמובן שזו לא שחיטה אלא המטה מיוחדת. השורש  של מילה "הערף" מזכירה את האותיות של המילה "פרעה". האם יש קשר?

  • כדי לתת לנו כיוון בהבנת העניין הזה, הרב מנשה וינר מפנה אותנו להמשך הפסוקים:

:(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

כשנגיע לארץ כנען, שם הבן שלנו ישאל "מה זאת"? על מה הוא שואל? לא על סדר פסח, אלא על המעשה המוזר הזה של פדיון בכור החמור על ידי שה או על עריפתו. זה נראה באמת מוזר מאוד!

התורה נותן לנו התשובה שניתן לבן השואל: נגיד לו שזה קשור ישירות לעובדה שיצאנו ממצרים בחוזק יד !! עוד יותר מוזר. חייבים להבין לפחות איך התשובה קשורה לשאלה!!

כדי לסכם את הפירוש שהרב נותן, נראה לי להגיד:

  1. 1. החמור:

התרבות המצרית היא אמנם עשירה וענפה, אבל החומר, החומריות, היא תפיסה חשובה. כאילו הקדמה  הטכנולוגית, מפעל הבניין המונומנטאלי, הפיכת האזרחים (לא רק היהודים) לעבדים, מצביע על חשיבות החומר .

לא לחינם השעבוד של בני ישראל  מתואר במילים :"בחומר ובלבנים".

שמות פרק א(יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

זה מזכיר לנו את מגדל בבל:

בראשית פרק יא (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:

אם כן, המצרים הוא העם של החומר. והחמור, הוא סמל החומריות. בגלל שמו ובגלל התדמית שלו . למשל, יחזקאל לא נרתע להשוות את המצרים לחמורים:

יחזקאל פרק כג (יט) וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כ) וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:

2.השה:

בני ישראל משולים הם , בכמה מקורות, לשה. כמו למשל אצל הנביא ירמיה:

ירמיהו פרק נ (יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל .

עם ישראל הוא השה שזקוק לרועה שהוא ה'. "ה' רועי" הוא ביטוי נפוץ, למשל בתהילים.

השה מבטא חופש, טהרה(בהמה טהורה) , צעירות, וצייתנות לרועה.

אמנם, השה הוא גם נחשב לאליל בתרבות המצרית. כשיוסף מציג את אחיו לפני פרעה, הוא אומר שהם רועי צאן, ולכן זה מצדיג מגורים בארץ נפרדת, בגושן. למה? כי "תועבת מצרים כל רועה צאן". למה המצרים מתעבים רועה הצאן? ולמה העברים מתוארים כרועי צאן?. האם המצרים לא אכלו בשר ?(דעת האבן עזרא) או שהם סגדו לצאן ולא הסכימו שבן אדם ינחה על ידי מקל או מטה את האליל שלהם?

מכל מקום, העבריים הם כן "מטפלים" בצאן והמצרים לא. מסביב לשה יש אם כן מחלוקת תרבותית ודתית חשובה. ייתכן שהמצווה לקחת שה ביום י בניסן ולהשאיר אותו קשור עד לשחיטתו ביום 14 בו, מבטא את ההבדל המהותי בין היהודים והמצרים. או, בין היהדות והמצריות.

  1. 3. פדיון החמור על ידי שה

אחרי שהגדרנו את שני המושגים האלה, ננסה להבין את חשיבות מצוות החלפת החמור בשה:

אין כל איסור לטפל בחומר. יש רק סכנה להשתעבד לחומריות. לכן, יש להחליף החמור בשה: כדי לשחזר את מה שאירע ביציאת מצרים: בני ישראל הוציאו ממצרים הרבה דברים טובים. זה מתבטא על ידי הכסף, הזהב והשמלות המצריים, ששמו על החמורים ביציאה משם:

רש"י שמות פרק יג (יג) פטר חמר – ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים

הרכוש הגדול שבני ישראל מוציאים ממצרים הוא כל החלק הטוב של התרבות המצרית. כולל החומריות אבל לא החומריות המוגזמת. לכן, יש להחליף החמור בשה שמסמל את הייחודיות של ישראל.

  1. 4. עקידת יצחק

סמליות זו נמצאת גם  בעקידת יצחק: כשאברהם מתחיל את דרכו , הוא חובש את חמורו. הוא לוקח שני בניו ויצחק. בדרך, יצחק שואל:

בראשית פרק כב (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

אפשר לקרוא את הפסוק בשני אופנים:

א. "אלוהים יראה לו השה לעולה. בני". כלומר השה הוא יהיה לעולה.

ב. "אלוהים יראה לו השה. לעולה בני". כלומר יש אפשרות שאתה, יצחק בני תהיה לעולה!!

אם כן, אברהם ויצחק עדיין לא יודעים מי יהיה השה. או שנמצא שם שה או שאתה תהיה השה.

מה שמעניין עוד יותר , זה שאברהם משאיר תחת ההר את שני נעריו עם החמור:

בראשית פרק כב (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

כלומר, אנו יודעים להיפטר מהחמור אבל האם נדע למצוא את השה? האם אתה יצחק, וממך, עם ישראל, ידע להתנהג כמו שה. להיות כולך מוכן להיות מונהג על ידי הרועה הגדול? האם תהיה מוכן להיות השה??

אם כן, המבחן בעקידה הוא להחליף החמור עם השה. האם יצחק ידע להיות השה כדי להחליף את שני הנערים עם החמור? (המדרש אומר מתרגם "עִם החמור"= "עַם הדומה לחמור")

  1. 5. העריפה

ביציאת מצרים יש מתח גדול: לידת עם ישראל, הגאולה, היציאה ממצרים כרוכה בהרבה אלימות. עשר מכות, המתת כל בכורי מצרים. קריעת ים סוף והמתת כל צבא מצרים. למה זה כל כך קשה ואלים??

אם מדובר כאן רק על עונש כלפי רשעים ששעבדו את ישראל, ה' היה יכול לבצע את העונש אחרי היציאה. להוציא ישראל ואחר כך להפיל על מצרים את כל המכות או להחריב אותם לגמרי. אם הוא בחר להשאיר את ישראל שם כדי שיחוו את כל האלימות הזאת, זה אומר שעל היהודים להבין שהלידה שלהם כרוכה באלימות. היא לא חלקה. יש לזה מחיר כבד. זה דורש יד חזקה. בין שמדובר ביד חזקה כלפי היהודים שלא באמת רוצים לצאת בין שמדובר ביד חזקה כלפי הגויים שלא מוכנים לתת לישראל להיוולד כעם. זו יציאה דרך ייסורים. במשך ההיסטוריה של עם ישראל, המימד הזה של ההתנגדות של העמים לתת לישראל לחיות , להתקיים, לחזור למולדתם, הוא לצערנו תמיד מלווה אותנו עד היום. עלינו לשלם את מחיר הקיום שלנו! עלינו לזכות בכל דבר. שום דבר איננו טבעי עבור היהודים. אנו מרגישים כל הזמן את האיום . או על עצמנו או על ארצנו.

החלפת החמור על ידי השה, נעשה באיום העריפה! או שתחליף החמור בשה או שתערוף את החמור!

במצרים זה היה : או שתצאו או שפרעה ינצח! פרעה הוא באמת איום העריפה!

באופן יותר רוחני, נראה לי לאמר:  או שאתם תדעו להשתלת על החומר ולהוציא ממנו את המיטב או שלחומר אין עתיד עבור בני האדם!  במידה ואתם תדעו להתיחס לחומר בצורה טובה, אז לא יהיה אז צורך להחליף אותו בשה!

וזה מה שיקרה באחרית הימים: המשיח ירכב על החמור!

 

 

 

יציאת לוט מסדום

ההשוואה בין יציאת מצרים ליציאת לוט מסדום מרתקת:

אחרי שנשווה בניהם, נבין שבעצם התורה ספרה לנו את יציאת לוט מסדום כדי שנבין מה היו האילוצים ביציאת מצרים , מה היו השגיאות שהיה לנו למנוע, וזה יסביר לנו למה בכל זאת היציאה לא כל כך הצליחה, כשאנו נקרא את מה שקרה במדבר אחרי היציאה.

מי שדחף אותנו לעשות ההשוואה הזאת הוא רש"י!!. כשלוט נותן לשני המלאכים לאכול:

"וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ":   רש"י ומצות אפה – פסח היה!!!:

אם כן, נעקוב אחרי רש"י, ואחרי פרשנים ישראלים כמו הרב יואל בן נון והרב חנוך וקסמן (ישיבת הר עציון) ונשווה בין הסיפורים:

 

  1. 1. הלילה

שני המאורעות קוראים בלילה:

  • בראשית פרק יט(א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב
  • שמות פרק יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה .. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה ..

הכל חייב להתרחש בלילה ולא לעבור את הבוקר:

  • וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט.. (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה
  • שמות פרק יב (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
  1. 2. הבית:

שני הסיפורים מתרחשים בבית. אברהם אירח המלאכים באוהל אבל לוט מארח אותם בבית. הוא מכניס אותם בבית וסוגר הדלת. הסדומיים מנסים לפרוץ בתוך הבית. לוט יוצא אבל המלאכים מחזירים אותו בכוח פנימה.

  • (ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת

ביציאת מצרים הכל מסתובב גם כן מסביב לבית.

  • שמות פרק יב (ג) וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: …. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:
  1. הדלת:

בתוך הבית, הכל מסתובב מסביב לדלת:

  • בראשית (י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: (יא) וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:
  • שמות פרק יב וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:

הדלת מסמלת את המעבר בין החוץ והפנים.

  1. החוץ

בשני הסיפורים, מחוץ לבית, יש סכנה גדולה. יש משחית. יש אנשים שבאו להרוג. יש מוות ופחד. בסדום המלאכים באו להשחית ("כי משחיתים אנחנו..") ובמצרים יש להינצל מהמשחית שבא להרוג את בכורי מצרים. הדם, על הדלת מגן על מי שנמצא בבית. בלי הדם, המשחית נכנס!. עד עכשיו, לוט בסדום ובני ישראל במצרים הרגישו טוב בבית שלהם. פתאום, הבית הופך למקלט ויש להינצל מאיום החוץ.

5 ויתמהמה.

וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה: האם לוט באמת רוצה לצאת מסדום? האם בני ישראל באמת רוצים לצאת ממצרים?? לוט מתמהמה! הוא רוצה להישאר עוד .

  • בראשית (טז) וַיִּתְמַהְמָהּ (לוט)
  • שמות פרק יב כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ

גם בני ישראל רצו להתמהמה! אבל הם לא יכלו! ה' לא נתן להם להתמהמ! לכן אנו אוכלים מצות! כדי לא להתמהמה!

לוט אמור להתרחק עד להר. שם, המלאכים מבטיחים אין סכנה. אבל לוט מסרב. הוא רוצה להישאר קרוב לסדום. המלאכים מסכימים. לא נחריב את צוער! ולוט נשאר קרוב בצוער!. אשת לוט עוד יותר קשורה לסדום. היא תישאר שם לנצח!

 

 

 

 

  1. יד חזקה:
  • בראשית: וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ ..
  • שמות:בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים

המלאכים הוציאו את משפחת לוט על ידי החזקת את ידם בכוח. החוזק יד של מצרים  מזכיר את הידיים החזקות האלה של המלאכים כי לוט לא רצה לצאת!

 

  1. היציאה:

בראשית :(יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה

שמות פרק יב (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי

העיקר הוא היציאה. הפועל לצאת מופיע יותר מעשרה פעמים בשני הסיפורים. היציאה מהבית! מבית העבדים.

אבל איך יוצאים? מרצון? בכפייה?

האם בני ישראל יוצאים ממצרים או שגם מוציאים את מצרים מבני ישראל?

לוט נראה ספוג מהתרבות הסדומית. אמנם יש לו בית עם דלת חזקה אבל הרוח הסדומית נכנסה כבר מזמן שם. הוא מוכן לתת את שתי בנותיו כדי להגן על האורחים.! זה חסד מופרז שאיננו מתוקן. הוא אמנם ממשפחת אברהם שמכניס אורחים אבל אין לו גבולות ומוכן לעשות נבלה באותו המהלך! ביתו של לוט נגועה מבפנים! לוט טבול בסדום. הוא לא רוצה לצאת ויוצא בעל כורחו.

גם לבני ישראל יש אותם הבעיות!

לכן, יציאת מצרים חייבת להכיל מימד נוסף: יש לחנך את העם, כבר במצרים, להוקיע את תרבות מצרים לפני היציאה. חושב להוציא את ישראל מבית העבדים של מצרים.

 

  1. בית עבדים
  • בראשית (ב) וַיֹּאמֶר (לוט) הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם
  • שמות :הוציאנו ה' מבית עבדים

לוט נמצא בבית עבדים! והמצווה במצרים היא לצאת מבית עבדים!!

לא לחינם, בליל הסדר, אנו מצווים להיות מכניסי אורחים נדיבים:

  • כל דכפין יתא ויכול

אנו משאירים הדלת פתוחה, משאירים כיסא וכוס לאליהו הנביא.

כדי לתקן את קבלת האורחים המופרזת של לוט שהיה מוכן לתת את שתי בנותיו עבור הכנסת האורחים הזאת. חסד כן אבל לא מוגזם כי מגיעים להיפך החסד!

 

לסיכום:

אכן, רש"י צדק. ביציאת לוט מסדום, "פסח היה". לא רק בגלל שאכלו מצות. אלא שבפסח מצרים, ובליל הפסח שלנו בכל הדורות, חייבים לזכור את הכישלונות של לוט: יש לצאת ממצרים אבל יש להוציא מקרבנו את מצרים! יש נטייה רעה לרצות להישאר בגלות, להתבולל. יש להבין שברגע האמת,יש לדעת מי אנחנו, ולמה אנו שייכים. לדעת לעזוב בלי להסתכל אחורה ולהוציא את המיטב ולהשאיר הרע מאחורינו.

בני ישראל נשארו ארבעים שנה במדבר כדי לברר את העניין הזה! זה מסביר את חשיבות סיפור יציאת לוט מסדום: על ידה לומדים הטעויות והתיקונים הנדרשים. בימים ההם ובזמן הזה!

ועוד דבר חשוב נראה לי יש להפיק מההשוואה: מה צריך להיות הבית היהודי:

הבית היהודי צריך להגן על היהדות לא פחות מאשר הוא מגן על היהודי

 

 

 

בא מוש

בע"ה ג שבט התשעו

מישל בן שושן

 

בא מוש

 

בא אל פרעה!

משה דאג שמה פרעה יחזור בתשובה וישלח את ישראל כבר עכשיו! במיוחד אחרי מכת הארבה

הערה: כל המכות מקבילות לעשר הספירות. דם מקבילה למלכות..מלמטה עד למטה. כלומר, כל מכה מעלה את ישראל, בתודעה, לספירה עליונה יותר. מכת הרבה מקבילה לספירת הבינה. שהיא ספירת התשובה. שבע הספירות התחתונות מקבילות לשבע המכות הראשונות, בפרשה הקודמת, וארא. שלוש המכות האחרונות, מקבילות לשלוש הספירות העליונות ביותר (חכמה בינה וכתר)

משה דאג שמה פרעה יעשה תשובה במכת הארבה. ה' מרגיע אותו: אני החזקתי את ליבו! כלומר, הוא לא יעשה תשובה, נגיע בקלות עד למכה העשירית בלי בעיה!!

מכאן, שכל המכות היו בשביל שישראל יתעלו בהשגה של האלוהות. מי הם, מה המטרה של היציאה, מה עניין העם היהודי…ה' רוצה לחנך את העם שאין לו כמעט כל זיקה ליהדותו. הם מצריים לכל דבר. לכן, המכות לא באות (רק) כדי להכות ולהעניש את מצרים אלא כדי להראות כל מיני דברים חשובים לישראל על יהדותם.

לכן, מאוד חשוב שהם יישארו במצרים עד למכה העשירית. בשביל זה, אסור שפרעה ישלח אותם לפני כן!!

 

אנכי עומד בין ה' וביניכם(דברים  ה- ה)

דרשה חסידית: כשאדם בטוח בעצמו באיזה שהוא עניין, והוא לא מוכן לחשוב עליו ולעבוד בו יותר, אז הדבר הזה נעשה מסך בינו לבין ה'. היחס בין האדם וה' קרוב, כשהאדם מוכן לעבוד, להשתפר, להסתכל מחדש על כל נושא חשוב. כי אז, הוא בהקשבה תמידית ובחיפוש מתמיד אחרי רצון ה'. הגאווה שלו מונעת ממנו להתקדם.

האנוכיות שלו, ה "איגו" שלו, הוא מבדיל בינו לבין ה'.  "אנוכי" עומד בין ה' וביניכם"

 

בחצות הלילה

בדרך כלל, בחצי הלילה הראשון, שולטת היראה. ובחצי השני של הלילה, שולטת בו החסד.

בחצות הלילה, עוברים בין היראה לחסד.

אבל באותה הלילה (שונה מכל הלילות), המעבר, החצייה, היתה לא באמצע הלילה, באופן כפייתי מהמזלות, אלא המעבר, החצייה קרתה בין המצרים ובין העברים. בין המצריות של כל עברי ובין עבריותו.

מי שבחר להישאר מצרי, נשאר במידת הדין, נשאר במצרים (אולי מת- אבל לפחות התבולל ולא נשאר זכר ליהדותו) ומי שבחר לשחוט הפסח ולאכול אותו במשך הלילה, אז הוא חי כעברי

העברים חיו את כל הלילה ההיא במידת החסד

המצרים (וגם המצרים היהודים שבחרו להישאר מצרים) חוו במשך כל לילה הזה מידת הדין

כלומר, ה"חצייה" של הלילה קרתה בתוך הזהות של כל יהודי. בחציית הזהות של כל אחד , ה' הציל היהודים. לאו דווקא בשעה מסויימת בלילה. אכילת הקרבן והדם על המשקוף חצה בין המצריות ובין העבירות.

 

מ"ט שערי טומאה

רבותנו אומרים שישראל היו שקועים ב49 שערי טומאה במצרים ועוד רגע ה=אחד היו מגיעים לשער ה50, ואז לא היו יכולים לצאת. אבל על איזה "טומאה" מדברים? נראה לי  שמ"ט שערי טומאה  מייצגים את ההתבוללות. עוד מעט, היהודים לא היו מרגישים בכלל שהם יהודים. הם היו "שקועים, בתוך טומאת מצרים, כלומר, בתוך הזהות המצרית עד כדי כך שעוד טיפה ולא היו יכולים להבחין בינם לבין המצרים בכלל ואז אי אפשר היה להוציא אותם.

 

כלי כסף וכלי זהב

למה ה' מבקש שהיהודים ילוו כסף ממצרים? כי הרי בקריעת ים סוף, הם יאספו הרבה יותר כסף וזהב מכל מה שהוציאו ממצרים! ביזת הים היתה הרבה יותר חשובה ממה שהוציאו ממצרים!!

תשובת המו"ש מפתיעה: זה כדי שהמצרים ירדפו אחריהם אחרי היציאה!! וכדי שיביאו אותם לים סוף , כדי שיחוו את הקריעה !! בלי זה, היציאה לא היתה מושלמת.

הרי כבר היה מתוכנן שחג הפסח יארך שבעה ימים. יום הראשון עבור היציאה והיום השביעי עבור קריעת ים סוף!

כמו שה' עשה הכל כדי שישראל יישארו במצרים עד למכה העשירית, כך הוא תכנן שפרעה ירדוף אותם עד לים סוף. לכן, מסביר המו"ש, ביקש ה' מישראל "דברו נא באזני מצרים וישאלו.." כי זה עוזר לתכנית שלו!!

 

קידוש החודש

יש הוראה לחדש. כל הזמן, האדם חייב להיות בהתחדשות. אין תפילה אחת צריכה לדמות לתפילה של אתמול!. אבל בתוך עולם החידוש, יש תנאי שמבטיח שהחידוש הוא לא יביא גאווה לאדם המחדש (גאווה שתפגע בחידוש עצמו- כי הוא צריך תמיד להישאר בשיפור החידוש והעמקת העבודה): וזה הקדושה

הקדושה, היא המרחק שהאדם חייב לשים בינו לבין כל דבר. כדי שהקשר בינו לדבר יהיה פורה. אם יש לו הרגשה שהשיג, אחת ולתמיד עניין מסויים, אז העניין הזה הופך למסך (ראה לעיל אנכי עומד בין ה' וביניכם). זה סותם את עבודתו בהמשך!. לקדש החודש, זה להכניס ענווה בעולם החידוש. לחדש, אבל להמשיך לחפש, ולהיות מוכן להעמיד החידוש לביקורת ולשינויים! כך החידוש מתקדש!!

 

 

 

מצוות לפני היציאה (לעד)

למה לא נתנו מצוות לפני יציאת מצרים? כי אסור שהמצוות יהפכו לשעבוד! שירגישו שהמצוות הן עוד שעבוד כמו שפרעה ציווה כך האלוהים מצווה.

המצווה לא באה לכפות על האדם עבודה כדי לעוור אותו , כדי למנוע ממנו חופש. להיפך, מצוות ה' באות כדי לתת חופש ואחריות לאדם!! כל מצווה היא עצה כדי שהאדם יוכל להסתכל באחריות על העולם!!

אי אפשר להבין עולם המצווה בעבדות.

ואי אפשר להשתחרר ממצרים בלי מצוות. כי אז, נצה מעבדות פרעה כדי להיכנס לעבדות משהוא אחר. עבד שמרגיש עבד, יחפש כל הזמן אדון! או שיהפוך לאדון בעצמו. לא יצאנו ממצרים כדי להפוך לפרעה קטנים כל אחד!! לכן, המצוות משחררות מהעבדות האמיתית.

 

 

 

המצה תיקון עץ הדעת

 

  1. 1. חטא עץ הדעת:

המו"ש טוען שלא היה בגן עדן עץ שקראו לו עץ הדעת טוב ורע. עובדה היא שה' לא הראה לאדם עץ כזה. אלה, שאסור היה לאכול מכל עץ הגן בצורה כזו שרוצים "לאכול הדעת". כלומר, צורת האכילה היתה אסורה ולא שעץ מסויים היה אסור.

ומה היא צורת האכילה האסורה? כשהאדם חושב שהוא "תפס", כלל בתוכו, "אכל" את כל הדעת. הוא לא משאיר את הדעת של הטוב והרע מחוצה לו. כלומר, הוא השתלט על המוסר. הוא זה שקובע מה טוב ומה רע. הוא "אוכל הדעת של טוב ורע" יש באכילה, רצון שהעניין הזה יהיה תחת שיטה מלאה, בתוך האדם.

 

  1. 2. המצה

היה מסמלת גם את הענווה וגם את החיפזון:

א. הענווה:

אין במצה תוספות, היא דקה. בסיסית. אוכלים אותה רק בזכות העובדה שאנו רעבים. היא מספקת מזון בסיסי בלי תוספת. בזה, היא תיקון עץ הדעת טוב ורע. אין טוב ורע במצה . היא הבסיס. חוזרים לאכילה בסיסית בענווה מול מה שאנו אוכלים, מה שאנו שולטים עליו, מה שאנו קולטים בתוכנו. עול השעבוד במצרים היה גם הוא אמצעי לגרום לענווה הדרושה כדי לתקן השחצנות של אכילת עץ הדעת

ב החיפזון

הגדרת המצה היא חוסר מתן זמן תפיחות העיסה. אין זמן. לפעמים, האדם צריך להתחשב בחידושי המאורעות, במה שקורה  מחוצה לו, הוא צריך להיות מוכן להקשיב לרצון ה'! בלי לשים את הביקורת שלו וזמן החשיבה שלו כתנאי לעשייה. ביציאה ממצרים, התבקשו ישראל, לא לחשוב יותר מדי. לעלות בחיפזון על טרמפ היציאה. מי שרצה לחשוב, להתלבט, לא יצא!! יש ענווה גדולה במוכנות להיות גמיש ולהיות מוכן ומזומן לקיים את רצון ה' בכל רגע!

גם זה תיקון עץ הדעת: מי שקובע מה חשוב עכשיו, זה האלוהים ולא אני! היא מבקש ממני לצאת, אני יוצא! אני שולט על כל המניעים והשיקולים. אני לא אוכל את הדעת טוב ורע. זה מחוצה לי, זה נשאר אצל הבורא. אני קשוב לרצונו כל הזמן ומוכן לפעול  לפי פקודת הזמן. מי שמתמהמה ביציאה, אוכל חמץ, אוכל מעץ הדעת!!

 

 

 

שתי הפרשיות "קדש לי כל בכור"

המו"ש מסביר שיש ארבעה דרכים לבטא עניין היציאה ממצרים והמליך ה' על עצמנו לקבל עלינו עול מלכות שמיים.

  • קידוש הבכורות. בני ישראל הם הבכור של ה'. והבכורות ניצלו על ידי הדם על המשקוף, מצוות קרבן השה שדחה את המשחית. הצלת הבכורות היא הצלת כל העם שהוא הבכור של ה'
  • התפילין בכל יום במעשה הנחת התפילין
  • השבת וימי טובים, על ידי "הפה " בקידוש
  • אכילת מצה בערב פסח על ידי "הפה" באכילת מצה

ארבעת  המצוות האלה זהות בכוונתם. רק שהן מותאמות בזמנים ובהזדמנויות שונות.

לכן ארבעתן קשורות בפרשות האלה.

בפרשה הראשונה, אומרים לנו לאכול מצות בפסח כדי לתת טעם למצוות התפילין במשך השנה.

לכן בשבת, לא מניחים תפילין. כי אין צורך בכך. מי שיניח תפילין בשבת, לא הבין מה העבודה שלו בשבת ולא הבין מה משמעות התפילין!

 

פרשה ראשונה פרשה שנייה
"והגדת לבנך  "

רש"י: מדובר על הבן שאינו יודע לשאול

"כי ישאלך בנך מה זאת  "

רש"י: מדובר על הבן הטיפש (תם)

"והיה    לך   לאות   " "והיה לאות  "
זיכרון בין עיניך   " "לטוטפות בין עיניך   "
"למען תהיה תורת ה' בפיך  " "ושמרת את החוקה הזאת  "
הסבר
"שבעת ימים מצות תאכלו":= מצות "מימים ימימה  " = תפילין
כדי לקבל עול מלכות שמים, ב"פה", באכילת מצה, שהיא האות. אבל באכילת המצה, הבן עדיין לא מבין במה זה "אות" כי בסך הכל, אוכלים מצות גם כל יום וזה רק אוכל. אין מה לשאול. לכן, רש"י מסביר שמדבור כאן במי שלו יודע לשאול כי אין לו על מה לשאול. לכן, "את פתח לו" ותסביר לו שאוכלים מצה היום כמו שמניחים תפילין כל יום.

לכן, כתוב "והיה לך": זה סימן לא ברור כמו התפילין שכולם רואים. זה רק לך, בפנימיות.

לכן כתוב "לזיכרון" כביכול אתה רק צריך לחשוב על התפילין ולא לשים אותם.

ולכן כתוב "בפיך" כי עיקר האות בלילה הזו היא הסיפור בפה והאכילה בפה.

אבל כל יום, במשך השנה, אתה עושה האות בצורת הנחת התפילין.

וכאן יש לבן מה לשאול, על התפילין, שהם דבר בולט מוזר שנראה לעין כל. על זה הוא שואל "מה זאת". הוא קר טיפש כי איינו מעמיק בשאלתו.

תפילין של יד היא "כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים.

לטוטפות, לאות גלוי בין עיניך. כבר לא "לך" בלבד וכבר לו כזיכרון אלא ממש כטוטפות ולא בפיך כי אם ביד ובראש!!

 

 

 

 

פרפראות

  • הכבדתי= אמת= 441 כלומר, הכבדת הלב באה כדי לגלות את האמת!
  • לאברהם נאמר "הרבה ארבה את זרעך" מכת ה"ארבה" באה להרבות את ישראל במידת הבינה
  • ארבה= שמונה (היא המכה השמינית) פעמים שם הויה =26=208X8
  • החודש הזה ראש חודשים: סופי תיבות "משה".

בא לעד5

בע"ה ז שבט התשעה

מישל בן שושן

בא אש5

 

  • למה המסורת חתכה בין הפרשה הקודמת(שבע מכות) לזו(שלוש מכות)?
  • למה יש צורך בשלוש מכות נוספות?
  • למה אין פסוק שמתאר את ההודעה של ה' אל משה בקשר למכת הארבה?

 

שבע המכות הראשונות

הן הראו שעם ישראל קיים. שהאלוהים קיים. שהוא שולט על הבריאה. ושיש לעם ישראל זכות ומצווה לצאת ממצרים. המספר שבע אכן מסמל את השלמות. כל חוקי הטבע.

שלוש המכות הנוספות(בעקבות מאמר של הרב אורי שרקי)

אבל עדיין יש להוכיח (לפרעה- לישראל- לקורא התורה) דבר עקרוני:

"בעיית העם היהודי" כמו שכינו אותה האנטישמיים, היא לא בעיה נקודתית שנוגעת ליהודים ולאנשים שחיים במחיצתם. במילים אחרות, עם ישראל שייך לכלל הבריאה ולכוונת הבורא לברוא עולם! תפקידו של עם ישראל הוא להוכיח דברים שהבורא חשב עליהם כבר בהחלטתו לברוא את העולם.

לכן, שלוש המכות האחרונות מצביעות על שלושה שלבים שקרו בבריאת העולם:

  • מכת ארבה

מסמל את ה"יש". הריבוי, הארבה ממלאים כל חור במרחב. כמו שהבריאה מילאה את כל העולם.

  • מכת החושך

אפילו לפני התהוות היש, עם ישראל היה מתוכנן. כבר בשלב של ה"אין". כשעדיין לא היתה בריאה, כשעדיין לא היה אור (הבריאה הראשונה בסיפור בראשית)., החושך שולח אותנו לזמן שלא היה אור בכלל בעולם. גם אז ישראל עלה במחשבה.

  • מכת בכורות

מסמלת את "הראשית" (הבכור מכונה "ראשית" אונו של האדם). כלומר, ישראל עלו במחשבה אפילו לפני ה"אין"! בתכנון הבריאה בכלל. בראשית התכנון!

מסכנה:

פרעה, ישראל וקורא התורה חייבים להבין שעם ישראל , מטרותיו, תפקידו, קשור לעצם כוונת בריאת העולם. למרות שיש לפעמים הרגשה שהוא יוצר בעיות או שאלות נקודתיות בלבד, אלה שאלות שהבורא מעוניין שכל בן אדם יתמודד איתן. אי אפשר לשים את העיסוק בעם ישראל בצד או לחשוב שאפשר להיפטר ממנו (או מן השאלות שהוא מאתגר דרכם את העולם) על ידי פטרון זה או אחר. עצם קיומו והשפעתו על כל בני האדם על הארץ אמור להחזיר אותנו לכוונת ביראת האדם והעולם.

זו כוונת שלושת המכות הנוספות האלה.

  • לא לחינם, ההקבלה עם עשר הספירות, מזמינה אותנו להשוות את שלושת המכות האחרונות לשלושת הספירות הראשונות. כמו שהן, כנראה קשורות לשלושת המאמרים הראשונים של הבריאה.

ארבה-יש

ה"גלילי זהב" הסביר שמכת הארבה מרומזת בתוך הפסוקים הראשונים של הסדרה. כשה' אומר למשה "בא אל פרעה…למען שיתי אותותי בקרבו, הוא כבר מרמז לו על מכת הארבה:

המילה "ארבה" היא "פרעה" בחילופי אותיות א-ע וב-פ.כאילו ה' אומר למשה שהוא יכניס את שתי אותיות האלה "בא" אל תוך שמו של פרעה עצמו.

כך שפרעה, הוא סמל ה"יש" האולטימטיבי (מלך-אלוה המעצמה העולמית המבוססת על ה"יש") . הארבה הוא סמל היש, הריבוי, מילוי כל החללים. כמו שפרעה היה בתודעה המצרית.

מכת ארבה אומרת: עם ישראל הם מעבר לעולם היש! יש כוונה (של הבורא) למעלה מעולם היש.

מכת החושך: עם ישראל הוא מעבר לעולם ה"אין".

מכת הבכורות: עם ישראל הוא למעלה מהבריאה, בעולם הראשית של כוונת הבריאה.

כמו שאומר המדרש: "בראשית ברא א' את השמים…"= בשביל ראשית שהוא ישראל (ראשית תבואתה)

  • פרשת וארא= שבע מכות (וא'=7)
  • פרשת בא= שלוש מכות (אב'=3)

ב=יש +אין

א=ראשית