בע"ה ה שבט התשעז
מישל בן שושן
בא פי
פטר חמור
בסוף הפרשה, יש שתי פרשיות קטנות. ידועות כי הן מופיעות בתפילין של יד ושל ראש. בשתי הפרשיות האלה, משה נותן כמה מצוות כדי שיציאת מצרים תישאר חייה בזיכרון הלאומי והאישי. בפעם הראשונה מופיעה מצוות התפילין ופדיון הבן. בעצם, לא רק הבכור של בני האדם שייך לכהן אלא כל "פטר רחם" של בהמה טהורה. בכור האדם, כמובן יוחלף על ידי כסף. נותנים לכהן 5שקלים ומקבלים בחזרה את הבן הבכור. זה נקרא "פדיון" כי פודים את הבכור מרשות האל (שהכהן מייצג אותו). הפדיון, הוא הצלה, יציאה מרשות. ולא רק "תחליף".
בכור הבהמה הטהורה יכול להיות נקרב כקרבן על המזבח. התורה מסבירה שסיבת המצוות האלה נעוצה בעובדה שבמכת בכורות, במצרים, כל בכור, בן אדם , בן בהמה, הומת.
שמות פרק יג (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
הבכורות של עם ישראל ניצלו מהמכה הזו ועליהם לקנות בחזרה את הזכות לחיות, בכל דור. כאילו מכת בכורות המצריים היתה אמורה לחול גם על היהודים. העובדה שה' "פסח" על הבכורות היהודים הוא לא דבר טבעי אלא דבר שיש "לשלם" עבורו. ומשלמים עבור זאת בכל הדורות! כך אנו "נזכור" את יציאת מצרים!! (כמובן שלא מדובר על זיכרון במובן הרגיל של המילה אלא יש , בכל דור, להרגיש שהעובדה שאנו יהודים הוא לא דבר "טבעי", הגיוני, שהוא מובן מאליו. יש לזכות בזה כל פעם מחדש ולשלם על זה מחיר!
בנוסף, התורה מצווה על פטר חמור. לא מדובר על בהמה טהורה אלא על בהמה טמאה. ולא כל בכור בהמה טמאה כמו בכור סוס או גמל. להם, לא עושים כלום. אלא לגבי חמור. ואז יש שתי אפשרויות:
וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ
- או שפודים החמור הבכור הזה ב"שה" ונותנים את השה לכהן במקום החמור
- או שממיתים את הבכור של החמור, על ידי "עריפה", כלומר מכה בעורף.
האפשרות הראשונה מעניינת מאוד: היינו חושבים שסיבת החלפת החמור עם שה נובעת מהעובדה שהשה הוא בהמה טהורה שניתן להקריב אותה על המזבח, בניגוד לחמור שאי אפשר להקריב אותו. אבל ההלכה אינה מצווה להקריב את השה הזה. אחרי החלפת החמור עם השה, השה ניתן לכהן והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה, אפילו למכור אותו. והחמור שנשאר בידי הבעלים, ממשיך לחיות כרגיל אצל בעליו! כלומר מה שקרא כאן הוא לא החלפת בהמה טמאה על ידי טהורה כדי להקריב קרבן אלא פשוט חליפין. אם כן, למה אי אפשר לתת לכוהן ישירות כסף, שווי השה או שווי החמור והכהן ייהנה מהכסף כרצונו?
האפשרות השניה היא גם כן מוזרה כי אז מפסידים את החמור לגמרי. ההמתה בעריפת הראש מוזרה מאוד. זו לא המתה רגילה. כמובן שזו לא שחיטה אלא המטה מיוחדת. השורש של מילה "הערף" מזכירה את האותיות של המילה "פרעה". האם יש קשר?
- כדי לתת לנו כיוון בהבנת העניין הזה, הרב מנשה וינר מפנה אותנו להמשך הפסוקים:
:(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
כשנגיע לארץ כנען, שם הבן שלנו ישאל "מה זאת"? על מה הוא שואל? לא על סדר פסח, אלא על המעשה המוזר הזה של פדיון בכור החמור על ידי שה או על עריפתו. זה נראה באמת מוזר מאוד!
התורה נותן לנו התשובה שניתן לבן השואל: נגיד לו שזה קשור ישירות לעובדה שיצאנו ממצרים בחוזק יד !! עוד יותר מוזר. חייבים להבין לפחות איך התשובה קשורה לשאלה!!
כדי לסכם את הפירוש שהרב נותן, נראה לי להגיד:
- 1. החמור:
התרבות המצרית היא אמנם עשירה וענפה, אבל החומר, החומריות, היא תפיסה חשובה. כאילו הקדמה הטכנולוגית, מפעל הבניין המונומנטאלי, הפיכת האזרחים (לא רק היהודים) לעבדים, מצביע על חשיבות החומר .
לא לחינם השעבוד של בני ישראל מתואר במילים :"בחומר ובלבנים".
שמות פרק א(יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
זה מזכיר לנו את מגדל בבל:
בראשית פרק יא (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
אם כן, המצרים הוא העם של החומר. והחמור, הוא סמל החומריות. בגלל שמו ובגלל התדמית שלו . למשל, יחזקאל לא נרתע להשוות את המצרים לחמורים:
יחזקאל פרק כג (יט) וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כ) וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:
2.השה:
בני ישראל משולים הם , בכמה מקורות, לשה. כמו למשל אצל הנביא ירמיה:
ירמיהו פרק נ (יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל .
עם ישראל הוא השה שזקוק לרועה שהוא ה'. "ה' רועי" הוא ביטוי נפוץ, למשל בתהילים.
השה מבטא חופש, טהרה(בהמה טהורה) , צעירות, וצייתנות לרועה.
אמנם, השה הוא גם נחשב לאליל בתרבות המצרית. כשיוסף מציג את אחיו לפני פרעה, הוא אומר שהם רועי צאן, ולכן זה מצדיג מגורים בארץ נפרדת, בגושן. למה? כי "תועבת מצרים כל רועה צאן". למה המצרים מתעבים רועה הצאן? ולמה העברים מתוארים כרועי צאן?. האם המצרים לא אכלו בשר ?(דעת האבן עזרא) או שהם סגדו לצאן ולא הסכימו שבן אדם ינחה על ידי מקל או מטה את האליל שלהם?
מכל מקום, העבריים הם כן "מטפלים" בצאן והמצרים לא. מסביב לשה יש אם כן מחלוקת תרבותית ודתית חשובה. ייתכן שהמצווה לקחת שה ביום י בניסן ולהשאיר אותו קשור עד לשחיטתו ביום 14 בו, מבטא את ההבדל המהותי בין היהודים והמצרים. או, בין היהדות והמצריות.
- 3. פדיון החמור על ידי שה
אחרי שהגדרנו את שני המושגים האלה, ננסה להבין את חשיבות מצוות החלפת החמור בשה:
אין כל איסור לטפל בחומר. יש רק סכנה להשתעבד לחומריות. לכן, יש להחליף החמור בשה: כדי לשחזר את מה שאירע ביציאת מצרים: בני ישראל הוציאו ממצרים הרבה דברים טובים. זה מתבטא על ידי הכסף, הזהב והשמלות המצריים, ששמו על החמורים ביציאה משם:
רש"י שמות פרק יג (יג) פטר חמר – ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים
הרכוש הגדול שבני ישראל מוציאים ממצרים הוא כל החלק הטוב של התרבות המצרית. כולל החומריות אבל לא החומריות המוגזמת. לכן, יש להחליף החמור בשה שמסמל את הייחודיות של ישראל.
- 4. עקידת יצחק
סמליות זו נמצאת גם בעקידת יצחק: כשאברהם מתחיל את דרכו , הוא חובש את חמורו. הוא לוקח שני בניו ויצחק. בדרך, יצחק שואל:
בראשית פרק כב (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
אפשר לקרוא את הפסוק בשני אופנים:
א. "אלוהים יראה לו השה לעולה. בני". כלומר השה הוא יהיה לעולה.
ב. "אלוהים יראה לו השה. לעולה בני". כלומר יש אפשרות שאתה, יצחק בני תהיה לעולה!!
אם כן, אברהם ויצחק עדיין לא יודעים מי יהיה השה. או שנמצא שם שה או שאתה תהיה השה.
מה שמעניין עוד יותר , זה שאברהם משאיר תחת ההר את שני נעריו עם החמור:
בראשית פרק כב (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
כלומר, אנו יודעים להיפטר מהחמור אבל האם נדע למצוא את השה? האם אתה יצחק, וממך, עם ישראל, ידע להתנהג כמו שה. להיות כולך מוכן להיות מונהג על ידי הרועה הגדול? האם תהיה מוכן להיות השה??
אם כן, המבחן בעקידה הוא להחליף החמור עם השה. האם יצחק ידע להיות השה כדי להחליף את שני הנערים עם החמור? (המדרש אומר מתרגם "עִם החמור"= "עַם הדומה לחמור")
- 5. העריפה
ביציאת מצרים יש מתח גדול: לידת עם ישראל, הגאולה, היציאה ממצרים כרוכה בהרבה אלימות. עשר מכות, המתת כל בכורי מצרים. קריעת ים סוף והמתת כל צבא מצרים. למה זה כל כך קשה ואלים??
אם מדובר כאן רק על עונש כלפי רשעים ששעבדו את ישראל, ה' היה יכול לבצע את העונש אחרי היציאה. להוציא ישראל ואחר כך להפיל על מצרים את כל המכות או להחריב אותם לגמרי. אם הוא בחר להשאיר את ישראל שם כדי שיחוו את כל האלימות הזאת, זה אומר שעל היהודים להבין שהלידה שלהם כרוכה באלימות. היא לא חלקה. יש לזה מחיר כבד. זה דורש יד חזקה. בין שמדובר ביד חזקה כלפי היהודים שלא באמת רוצים לצאת בין שמדובר ביד חזקה כלפי הגויים שלא מוכנים לתת לישראל להיוולד כעם. זו יציאה דרך ייסורים. במשך ההיסטוריה של עם ישראל, המימד הזה של ההתנגדות של העמים לתת לישראל לחיות , להתקיים, לחזור למולדתם, הוא לצערנו תמיד מלווה אותנו עד היום. עלינו לשלם את מחיר הקיום שלנו! עלינו לזכות בכל דבר. שום דבר איננו טבעי עבור היהודים. אנו מרגישים כל הזמן את האיום . או על עצמנו או על ארצנו.
החלפת החמור על ידי השה, נעשה באיום העריפה! או שתחליף החמור בשה או שתערוף את החמור!
במצרים זה היה : או שתצאו או שפרעה ינצח! פרעה הוא באמת איום העריפה!
באופן יותר רוחני, נראה לי לאמר: או שאתם תדעו להשתלת על החומר ולהוציא ממנו את המיטב או שלחומר אין עתיד עבור בני האדם! במידה ואתם תדעו להתיחס לחומר בצורה טובה, אז לא יהיה אז צורך להחליף אותו בשה!
וזה מה שיקרה באחרית הימים: המשיח ירכב על החמור!
יציאת לוט מסדום
ההשוואה בין יציאת מצרים ליציאת לוט מסדום מרתקת:
אחרי שנשווה בניהם, נבין שבעצם התורה ספרה לנו את יציאת לוט מסדום כדי שנבין מה היו האילוצים ביציאת מצרים , מה היו השגיאות שהיה לנו למנוע, וזה יסביר לנו למה בכל זאת היציאה לא כל כך הצליחה, כשאנו נקרא את מה שקרה במדבר אחרי היציאה.
מי שדחף אותנו לעשות ההשוואה הזאת הוא רש"י!!. כשלוט נותן לשני המלאכים לאכול:
"וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ": רש"י ומצות אפה – פסח היה!!!:
אם כן, נעקוב אחרי רש"י, ואחרי פרשנים ישראלים כמו הרב יואל בן נון והרב חנוך וקסמן (ישיבת הר עציון) ונשווה בין הסיפורים:
- 1. הלילה
שני המאורעות קוראים בלילה:
- בראשית פרק יט(א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב
- שמות פרק יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה .. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה ..
הכל חייב להתרחש בלילה ולא לעבור את הבוקר:
- וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט.. (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה
- שמות פרק יב (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
- 2. הבית:
שני הסיפורים מתרחשים בבית. אברהם אירח המלאכים באוהל אבל לוט מארח אותם בבית. הוא מכניס אותם בבית וסוגר הדלת. הסדומיים מנסים לפרוץ בתוך הבית. לוט יוצא אבל המלאכים מחזירים אותו בכוח פנימה.
- (ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת
ביציאת מצרים הכל מסתובב גם כן מסביב לבית.
- שמות פרק יב (ג) וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: …. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:
- הדלת:
בתוך הבית, הכל מסתובב מסביב לדלת:
- בראשית (י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: (יא) וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:
- שמות פרק יב וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
הדלת מסמלת את המעבר בין החוץ והפנים.
- החוץ
בשני הסיפורים, מחוץ לבית, יש סכנה גדולה. יש משחית. יש אנשים שבאו להרוג. יש מוות ופחד. בסדום המלאכים באו להשחית ("כי משחיתים אנחנו..") ובמצרים יש להינצל מהמשחית שבא להרוג את בכורי מצרים. הדם, על הדלת מגן על מי שנמצא בבית. בלי הדם, המשחית נכנס!. עד עכשיו, לוט בסדום ובני ישראל במצרים הרגישו טוב בבית שלהם. פתאום, הבית הופך למקלט ויש להינצל מאיום החוץ.
5 ויתמהמה.
וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה: האם לוט באמת רוצה לצאת מסדום? האם בני ישראל באמת רוצים לצאת ממצרים?? לוט מתמהמה! הוא רוצה להישאר עוד .
- בראשית (טז) וַיִּתְמַהְמָהּ (לוט)
- שמות פרק יב כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ
גם בני ישראל רצו להתמהמה! אבל הם לא יכלו! ה' לא נתן להם להתמהמ! לכן אנו אוכלים מצות! כדי לא להתמהמה!
לוט אמור להתרחק עד להר. שם, המלאכים מבטיחים אין סכנה. אבל לוט מסרב. הוא רוצה להישאר קרוב לסדום. המלאכים מסכימים. לא נחריב את צוער! ולוט נשאר קרוב בצוער!. אשת לוט עוד יותר קשורה לסדום. היא תישאר שם לנצח!
- יד חזקה:
- בראשית: וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ ..
- שמות:בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים
המלאכים הוציאו את משפחת לוט על ידי החזקת את ידם בכוח. החוזק יד של מצרים מזכיר את הידיים החזקות האלה של המלאכים כי לוט לא רצה לצאת!
- היציאה:
בראשית :(יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה
שמות פרק יב (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי
העיקר הוא היציאה. הפועל לצאת מופיע יותר מעשרה פעמים בשני הסיפורים. היציאה מהבית! מבית העבדים.
אבל איך יוצאים? מרצון? בכפייה?
האם בני ישראל יוצאים ממצרים או שגם מוציאים את מצרים מבני ישראל?
לוט נראה ספוג מהתרבות הסדומית. אמנם יש לו בית עם דלת חזקה אבל הרוח הסדומית נכנסה כבר מזמן שם. הוא מוכן לתת את שתי בנותיו כדי להגן על האורחים.! זה חסד מופרז שאיננו מתוקן. הוא אמנם ממשפחת אברהם שמכניס אורחים אבל אין לו גבולות ומוכן לעשות נבלה באותו המהלך! ביתו של לוט נגועה מבפנים! לוט טבול בסדום. הוא לא רוצה לצאת ויוצא בעל כורחו.
גם לבני ישראל יש אותם הבעיות!
לכן, יציאת מצרים חייבת להכיל מימד נוסף: יש לחנך את העם, כבר במצרים, להוקיע את תרבות מצרים לפני היציאה. חושב להוציא את ישראל מבית העבדים של מצרים.
- בית עבדים
- בראשית (ב) וַיֹּאמֶר (לוט) הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם
- שמות :הוציאנו ה' מבית עבדים
לוט נמצא בבית עבדים! והמצווה במצרים היא לצאת מבית עבדים!!
לא לחינם, בליל הסדר, אנו מצווים להיות מכניסי אורחים נדיבים:
- כל דכפין יתא ויכול
אנו משאירים הדלת פתוחה, משאירים כיסא וכוס לאליהו הנביא.
כדי לתקן את קבלת האורחים המופרזת של לוט שהיה מוכן לתת את שתי בנותיו עבור הכנסת האורחים הזאת. חסד כן אבל לא מוגזם כי מגיעים להיפך החסד!
לסיכום:
אכן, רש"י צדק. ביציאת לוט מסדום, "פסח היה". לא רק בגלל שאכלו מצות. אלא שבפסח מצרים, ובליל הפסח שלנו בכל הדורות, חייבים לזכור את הכישלונות של לוט: יש לצאת ממצרים אבל יש להוציא מקרבנו את מצרים! יש נטייה רעה לרצות להישאר בגלות, להתבולל. יש להבין שברגע האמת,יש לדעת מי אנחנו, ולמה אנו שייכים. לדעת לעזוב בלי להסתכל אחורה ולהוציא את המיטב ולהשאיר הרע מאחורינו.
בני ישראל נשארו ארבעים שנה במדבר כדי לברר את העניין הזה! זה מסביר את חשיבות סיפור יציאת לוט מסדום: על ידה לומדים הטעויות והתיקונים הנדרשים. בימים ההם ובזמן הזה!
ועוד דבר חשוב נראה לי יש להפיק מההשוואה: מה צריך להיות הבית היהודי:
הבית היהודי צריך להגן על היהדות לא פחות מאשר הוא מגן על היהודי
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 