בשלח פי5

בע"ה יג' שבט התש"פ

מישל בן שושן

 

בשלח פי5

 

אני מציע חוט מקשר  בין כל חלקי הפרשה: התבגרות העם  והכנה לכניסת הברית בחורב.

לצורך זה, נחלק בין שני חצאי הפרשה:

  1. קריעת ים סוף
  2. והחלק השני, ארבעת המאורעות שפוקדים את עם ישראל (מרה, המן והשלו, המים ברפידים ועמלק)

 

  1. קריעת ים סוף (בעקבות מאמר של דר הלל מאלי במקור ראשון)

 

אם יציאת מצרים יכולה להשתוות ליציאה מרחם, קריעת ים סוף, דומה יותר לחיתוך חוט התבור. מתוך כוונה תחילה ונגד ההיגיון הפשוט (של הכניסה לארץ דרך ארץ פלישתים) ה' מנחה את העם כך שימצאו את עצמם במצב די מפחיד, בין הים ובין מצרים שבא מאחוריהם.

האם המהלך הזה היה מתוכנן ואם כן, ממתי?

  • גזרים

כשקוראים את ברית בין הבתרים, יכולים בקלות להבחין בשלבים של השעבוד במצרים , ביציאה ממנה אחרי המכות ואפילו בביזה של כלי כסף ושמלות. אין אזכור לקריעת ים סוף!?.

בראשית טוף יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם  תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה.

 

אבל ,כשקוראים את ההמשך, התמונה מתבהרת:

 

יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.  יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר  לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.

"בין הגזרים" עובר אש וענן ונכרתת ברית.

ייתכן שהמעבר של בני ישראל "בין גזרי ים סוף" מלווים באש וענן, הם מימוש החלק שהיה חסר לנו.

יש לשים לב שהחלק הראשון של היציאה, הוא חלק של דיבור ("ידוע תדע..") בעוד שהחלק השני של המעבר בין הגזרים הוא לא דבר ה' אלא סיפור מה שקורה במחזה. מה משמעות ההבדל הזה? למה התורה אינה כותבת למשל "וידבר ה' אל אברם, עבור בין הבתרים וגם אני אעבור בעמוד ענן ואש.." אלא רק מספרת מה שקורה?

נראה לי שיש מקום להשוות זאת עם ההוראה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"! כלומר זה לא עת לדיבורים. זה זמן למעשים. כמו שנאמר לבני ישראל:  "ואתם תחרישון".

ביציאת מצרים, הייתה הבטחה, מצווות, הרבה דיבורים .

בקריעת ים סוף, להיפך. אין דיבורים רק התרחשות.

אם הדברים נכונים, הרי שקריעת ים סוף היא מימוש כריתת הברית שעליה דובר בברית בין הבתרים, באופן המעשי שלה.

מה טיבו של החלק הזה בברית?

  • חורב וחרבה

אי אפשר שלא לקשור בין המעבר של בני בים שנהפך "לחרבה" ובין ההליכה , להר האלוהים "חורבה". למה הים הפכה ל"חרבה"? אני מבנים המושג "יבשה". מלשון יובש המנוגד לרתיבות הים. אבל למה לכנות מצב הישבה הזה "חרבה"? כאילו העולם חרב. ובמקום של חורבה מעביר ה' את העם ובהר החרב יתגלה אליהם.

  • ים סוף

בני ישראל מוצאים את עצמם מול "ים סוף". המצב קשה לא רק בגלל שהים הוא לא מקום ישוב ולא מקום מעבר לבני אדם. אלא בגלל שזה נראה להם "הסוף"!!

נחשוב על המצב בו נמצאים בני ישראל:

מאחור יש מצרים. הם יצאו ממצרים, מהעבדות. אבל מצרים היא בית עבדים דווקא בגלל שהוא נותן הרגשה שאין אפשרות לחיות אחרת. המקום הזה הוא ממש "בית" שהופך האדם לעבד. מרגישים במצרים כמו בבית חם שמספק את כל הצרכים. היציאה ממנו מאוד מפחידה כי אז מי ידאג לנו? כמו תינוק, העבד חי בתלות גמורה.

מה יש ממול? המחר! הלא ידוע! המאיים. אולי ..הסוף!!

  • האמונה והברית:

איך אפשר לחצות את הלא ידוע, המאיים, למה שנראה אפילו חרב! מה שנראה בלתי אפשרי? התשובה היא: האמונה והברית.

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו": הכל תלוי באמונה הזו. נתינת אמון בעתיד. זה מה שכל אדם שקם בבוקר חש כדי להתחיל את יומו. זה גם מה שהאדם הנכנס לילה מאיימת זקוק לו.

 

הברית היא עם ה'. עם הלא נראה. ה' שכינה את עצמו "אהיה אשר אהיה". בדיוק ההיפך של מצב העבדות, התלות החמה, המרגיעה, הילדותית. ברית עם ה' דורשת מהאדם לצאת מהמצב הבטוח והמקבע הזה. הוא דורש ממנו להאמין בעתיד!. בתמורה הוא מבטיחלו שבעתיד הזה הוא לא יישאר לבדו. הברית היא הליכה ביחד. אבל הליכה עם יישות שלא רואים שלא בטוחים לגמרי מה הוא יעשה. מה יקרה.

  • ויראו העם את ה'

לפי מה שתיארתי עד כה, איך אפשר להבין את ההתגלות בים סוף? זה הרגע שבו כל אחד, אפילו שפחה, "ראה" את יד ה' פועלת במציאות! "זה אלי ואנווהו". במצב כזה מי לא "יאמין"? או שמא ,האמונה קדמה להתגלות! אני מבקש להפריד בין שני זמנים שונים בתכלית: לפני קריעת הים ואחרי קריעת הים.

לפני קריעת הים: זה מצב מאוד חשוב בתהליך שרצה ה' להעביר את העם. כל מה שדיברתי עליו לעיל.

אחרי קריעת ים סוף: זה כבר קיום ההבטחה. זה סמל לקיום כל ההבטחות. סמל לביאת המשיח. נקודה של מימוש החזון של אחרית הימים. הנקודה שאליה האמונה פונה אליה. לכן השירה נאמרת בלשון עתיד :"אז ישיר משה": בביאת הגואל ישירו בבאמת!

משל לאדריכל שמראה את דגם התכנית . יש נקודת אחיזה לאמון שניתן בו. למרות כל הסיכונים ואי הוודאות, יש מצגת שניתן להסתמך עליה כדי להשקיע, להאמין וליזום. הקריעה קוראת ביום השביעי, בסוף ההיסטוריה. כדגם ליכולת ה', דגם לאמון בעתיד.

הדגם הזה הוא חלק מהמסמכים של החוזה. עליו נוכל לכרות הברית.

אני לא מציע שקריעת ים סוף לא קרתה. היא קרתה. אבל היא מסמלת את העתיד לבוא. לכן כל כך היה קשה להוציא את בני ישראל מהמקום בו התרחש הנס האדיר הזה. כי סכנת השעבוד אל הנס הזה גדול יותר משעבוד מצרים! אם נרגיש "בטוחים" בידי ה' שמחולל ניסים כאלה עבורנו, הרי שלא יצאנו בכלל מעבדות!!

ולכן, נראה לי, באים מיד כל המאורעות הבאים בפרשה!!

 

  1. מרה (הרב מידן)

 

שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

 

  • שלושה ימים (לע"ד)

בני ישראל עוזבים את ים סוף. שם הם ראו את מצרים "מת". התורה טורחת להגיד לנו שעברו שלושה ימים עד שהגיעו למקום "מרה".

כבר מפרשת שמות, שאלנו את עצמנו, למה ה' מבקש שישראל יצאו "לשלושה ימים במדבר כדי לעבוד אותו? קשה להניח שזו היתה תרמית מול פרעה (אחרי שיסכים לשלושה ימים , יהיה קל יותר לברוח!). כאן יש לנו את מפתח התשובה:

שלושה ימים הם הזמן המינימאלי כדי לעבור ממצב נפשי לאחר. שלושה ימים עבר אברהם מיום מצוות עקידת בנו ליום שבו הוא קיים אותו. הוא היה חייב "לחזור לעצמו" אחרי הדיבור האלוהי. הוא היה חייב לעשות חושבים. להתאפס. לקחת את ההחלטה בראש צלול ולא מושפע מאימת ההתגלות בלבד.

ה' רוצה שבני חורין יעבוד אותו וייכנסו לארץ. ה' איננו מעוניין בעבדים. הוא רוצה מולו, בבריתו, בני חורין ממש. בריתו תבטיח שהם יישארו בני חורין. אבל , גם הכניסה לברית חייבת עם התחלה סמלית לחירות זו.

אבל חייבים להוציא בפועל את העבדים האלה כדי לתת אפשרות לבחור בתור בני חורין.

מה יקרה אחרי שלושה ימים? ה' לא כופה!! הוא באמת מעניק לעם ישראל את החופש המלא לבחור אם ימשיכו בתהליך של היציאה! כל פעולת ה' נעשית בכפיה רק כדי להעניק את שלושת הימים האלה. ואחר כך הכל תלוי בעם!

לכן ה' פעל נמרצות כדי שישראל יצאו מעבדות . ואחר כך, אחרי שלושה ימי חירות, שהם יחליטו אם הם יסכימו , בתור בני חורין , להיכנס איתו לברית.

בפרשה הקודמת, הצעתי שמהלך כזה התחיל מהרגע שהם היו צריכים "למשוך" את ידם מהעבודה הזרה ולקחת שה ביום ה10 בניסן. שלושה ימים הם עברו מאתו יום, ללא שעבוד, ללא עבודה זרה. ורק אחרי שלושת הימים האלה, התחילו לעבוד אותו בזבח הפסח למחרת ביום ה14.

 

כאן, אנו נמצאים בשלב עוד יותר מתקדם של חירות. אחרי קריעת ים סוף, הם הולכים שלושה ימים. ואז מגיע הטסט הגדול,\ "הניסיון": האם הם יסכימו, מרצונם להמשיך בתהליך.

זה חייב להתרחש מחוץ לים סוף! מחוץ להלם! מחוץ לכפייה של הנס הענקי הזה.

ולכן הם מגיעים למקום שבו הם אמורים לפגוש את המציאות במלוא מרירותה!! החיים כמו שהם.  המבחן הוא: האם הם יחזרו למצרים? והתשובה היא חד משמעית ברגע חשוב זה: לא! הם רק מבקשים מים מתוקים, מים בריאים!!

ה' איננו כועס עליהם בכלל. והוא מנחה את משה איך אפשר להמתיק את המים.

הניסיון עבר בשלום. זה לא אומר שהם לא יחשבו לחזור למצרים אף פעם בהמשך. אבל נקודת המבחן עברה בשלום. אחרי שהם בחרו להיכנס לברית במרה, אחרי שלושה ימים, בתור בני חורין, הם נשארים חופשיים! חופשיים לחזור למצרים וחופשיים לעבוד עבודה זרה. אבל ה' גם חופשי לרצות להמית את כולם ולעשות ממשה עם חדש! הכל אפשרי! אבל נקודת ההתחלה, החתימה הסופית של יציאת מצרים מתרחשת במרה.

 

 

  • סוטה- ברית –בדיקה

נזכור את מצוות הסוטה:

במדבר פרק ה (כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:

הדמיון ברור! העץ שבו חקוק שם ה' (לפי הזוהר למטה) או העצה, החוק והמשפט, הם אלה שיבררו האם בני ישראל מוכנים להיכנס לברית? זה טקס של מבחן. האם האישה זנתה תחת בעלה? שם ה' מוכן להימחק כדי לעשות הבירור הזה. כי המטרה היא הברית!

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכד עמוד ב  ויורהו יי' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואי תימא נשיהון דישראל יאות אינון אמאי, אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי,

האישה תגיד "אמן אמן" בדיוק כמו שעם ישראל יתחייב להגיד בעת כריתת ברית ערבות מואב.(ראה מטה)

אם כן, אנו באמת בנסיון, בבדיקה, כדי לשוב לכרות את הברית של האבות עם זרעו

 

  • חק-קצבה

"שם שם לו חוק ומשפט":

הרבה הצעות הוצעו על ידי החכמים לגבי תוכן החוק והמשפט האלו( כיבוד אב ואם, שבת, דינים, פרה אדומה..)

הרב מידן מציע דבר יותר פשוט: בהסתמך על פירוש המילה "חוק"= קצבה. כמו:

בראשית פרק מז : כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם:

החופש, כרוך בקבלת החיים המשותפים, כחברה . מהרגע שיש מים , יש סכנה שכל אחד ידאג לעצמו בלבד וייקח יותר . הנסיון הראשון, כדי להיכנס בתוך מערכת של חוקים, זה המוכנות לקבל את עצם המשפט הנכון לכולם ולדעת לוותר על הצרכים הפרטיים כשהם מזיקים לכלל.

  • הברכה והקללה

הפסוק האחרון תמוה מאוד:

כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ

החלק הראשון של הפסוק נכתב בגוף שלישי וחלקו השני בגוף ראשון.

ה"שכר" המובטח למי ששומר למצוות ה', הוא רק המנעות מקבלת עונשים!

כנגד שתי התמיהות האלה, הרב מידן מציע שהפסוק הזה הוא בעצם צמצום של כל דברי הברית הכתובה בפרשת כי תבוא. הברכות והקללות. המשפט הראשון לקוח מהתחלת הברכות ומכות מצרים הם סוף הקללות:

דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:…

(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו ..(כא) יַדְבֵּק יְקֹוָק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר ..(כז) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין מִצְרַיִם < …(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה ……(לה) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין ….(לח) זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה:……(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:… (נט) וְהִפְלָא יְקֹוָק אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:….. (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס

  1. מרה, המן, רפידים (הרב תמיר גרנות)

אם נבחן את כל המאורעות של החלק השני של הפרשה, אנו מוצאים נקודות משותפות. ארבעה שלבים שבהם העם מתבקש להכיר חלק אחר בכניסה לברית עם ה'.

  • בכולם מופיע הפועל "נסיון". כמו שהסברתי לעיל, הסניון הוא האם עם ישראל מוכן ומספיק בוגר לקבל על עצמו את הברית.
  • ה' מתגלה בצורה שונה בכל שלב:
  • במרה, המים נמתקים על ידי "הוראה"("ויורהו ה' עץ), תורה. התורה עשויה לעזור לאדם למצוא דרכים להמתיק המציאות המרה
  • במן, העזרה באה מחוץ לטבע. מהשמים. ה' מודיע שמאחורי הקלעים הוא זה שמשפיע בטבע.
  • ברפידים, העם צמא למים באופן שסותר את המוכנות לקבל את החוק, הקצבה לכל אחד. כל אחד דוגא רק לעצמו ולביתו ("להמית אותי ואת ילדי בצמא"). המים מגיעים מהר חורב. רחוק מרפידים. שם, משה מקבל התגלות והעזרה מה' כדי להוציא מים מהצור. כמו אצל הגר, ההעזרה שבאה מה' היא "פתיחת העיניים" כדגי לראות, לגלות את המים הנמצאים מתחת לפני השטח .
  • במלחמת עמלק, ה' מבטיח שהוא יהיה פעיל בהיסטוריה כדי להגן באחרית הימים, על עם ישראל.
  • בכל פעם התמורה היא מצוות:
  • במרה: ה' נותן חוק ומשפט ומתנה המתנה ב"אם שמוע .."
  • במן: מצוות השבת והקצבה של עומר מן
  • ברפידים: המים נובעים מההר שתינתן התורה עליו.
  • עמלק: העם חייב להשתתף במלחמה ולהאמין בה' (ידי משה מסמלים האמונה בה' )

 

  התגלות ה' "נסיון" התמורה של העם (שמירת מצוות, מלחמה)
מרה ה' מרפא

התורה עשויה ללמד איך ממתיקים את מרירות המציאות

וְשָׁם נִסָּהוּ שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט
מן ה' הוא בורא העולם, מעל לחוקי הטבע. מן יורד מהשמים לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:, שבת.
רפידים התורה, הברית, עשויה ללמד לאדם למצוא בטבע אמצעים להצלתו מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק: עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב: מתן תורה
עמלק ה' פועל בהיסטוריה "ה' ניסי" להילחם בעמלק

 

 

לסיכום:

אכן מדובר במבחנים שבהם ה' מעביר את העם שיצא לחרות . המטרה היא לבחון את מוכנותם להיכנס לברית עם ה'. להכיר אותו . להכיר בתורת הגמול: הברית מחייבת אותי ולא רק מגנה עלי. כל זה לא היה אפשרי ללא יציאה לחירות גמורה.

 

מי השילוח

 

מי השילוח:   ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. הענין בזה שכאן נצטוו להחריש מבלי שום פעולה ואף בתפלה לא יתפללו להש"י, ובמלחמות עמלק נמצא להפך שנאמר והיה כאשר ירים וכו', ונאמר ויהי ידיו אמונה ומתרגמינן והוה ידוהי פרישן בצלו. אך הענין בזה כי יש חילוק בין עמלק לשאר אומות, כי שאר אומות אומרים שאין הכל בידי שמים ותולין כל השפעות טובה בכחותם לאמור כחי ועוצם ידי, ולכן במלחמות ישראל נגד מצרים נצטוו להחריש, היינו להראות שהכל בידי שמים ובזה היו מנצחים, כי בישראל נמצא זאת המבינות כי הכל בידי שמים, וגם תפלה שהאדם מתפלל ג"כ אינו יכול להתפלל בלתי רצון הש"י ולכן נאמר ואתם תחרישון. אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין [י"ח.] והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, ונגדו הוא העצה להראות כי יראת שמים הוא בידי האדם והאדם צריך לעבודה ותפלה,

שמות פרק יד (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:(יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

 

שמות פרק יז (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:

 

הרב ליינר יוצא מנקודת הנחה (שאפשר להתווכח נגדה) וממנה פורש משנתו לגבי המוכנות הנפשית של האדם הדתי. נקודת ההנחה היא שקריעת ים סוף, העם התבקש שלא לעשות כלום (ואתם תחרישון) אפילו לא להתפלל. ובמלחמת עמלק, להיפך, יש להילחם.

הרב תמיר גרנות לומד מכאן שעל האדם להיות מוכן לאפשרויות שונות. ולפי המצב, הוא מתבקש להגיב בצורה מתאימה. אין התנהגות אחידה כל הזמן. יש רגעים שהאדם הדתי צריטך להתפלל ולפעול בכל כוחותיו ויש מצבים שבהם, להיפך, הוא צריך להרפות, לקבל, להסכים להיות פסיבי.

  • ארגז הכלים של האדם הדתי חייב להכיל כמה כלים שונים
  • האדם חייב להיות קשוב למציאות כדי לדעת איזה מהכלים יש להשתמש בהם בכל מצב .
  • זה דורש גמישות, וחשיבה מחודשת בכל מצב נתון

 

עוד מחידושי הרב מידן

  • שירת נשים

שמות פרק יד ..:(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: פ

(א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:…. שירת הים…….(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

(יט) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְקֹוָק עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם:  (כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: ס

שירת הים של הגברים מסתיימת עם המילים "ה' ימלוך לעולם ועד".

מיד אחר כך, מתחילה התורה את הסיפור מחדש :"כי בא סוס פרעה …" כאילו לא קראנו כבר את הסיפור הזה לפני כן! הרב מידן מציע שהמילים האלה "כי בא סוס פרעה…" הם התחלת סיפור שירת מרים והנשים. הוא אפילו מציע ששירת מרים קדמה לשירת הגברים. הן אלה שהתחילו להגיד :"שירו לה' כי גאה גאה" ורק אחר כך הגברים ענו "שירו לה' כי גאה גאה..". זה מסביר גם "אז ישיר משה.." אחר שמרים שרה!

בהרבה הזדמנויות הנשים פתחו בשירה והזמינו בכך את הגברים לשיר. דבורה הנביאה, בת יפתח, וגם הנשים אחרי מלחמת גוליית. .

  • מלחמת עמלק

יש דמיון בין עבדות ויציאת מצרים לסיפור יעקב אצל לבן:

לבן יעקב העשיר את לבן לבן משעבד את יעקב ה' מצווה לחזור לבית אל לבן רודף אחרי יעקב עד ליום השביעי יעקב פוגש את עשיו שבא לקראתו שרו של עשיו פוגע בכף ירכו ומחלישו
מצרים יוסף העשיר את מצרים פרעה משעבד את ישראל ה' מוציא אותם ממצרים פרעה רודף אחרי ישראל עד ליום השביעי ישראל פוגש את עמלק שבא לקראתו עמלק מחליש את ישראל

 

מי הוא עמלק?

הרב מידן מצדד בדעה שמדובר בעם אכזר ששלט באזור במשך כ500שנה. הוא נקרא  ביוונית "היקסוס", או בכתובים אחרים "עאמו"(מה שמזכיר את בלעם שחזר לארץ "בני עמו"), עמלק. הרבה מלכים של עמלק נקראו "אפיפיון או "אפפ". כמו שפרעה הוא שם למלכי מצרים.

בעברית קדומה, האות "פ" והאות "ג" דומות מאוד:

לכן , ייתכן מאוד שהמל "אגג" הוא המל "אפפ". והמן האגגי הוא שייך למלכותו של אחד האפפי!

האם עמלק בא ממניעים אידיאולוגים או טקטיים?

ייתכן  שבפרשה שלנו, עמלק הגיע רק בגלל שהוא ראה שלעם ישראל זורמים מים, והוא נלחם איתם על עניני המים.

רק מאוחר יותר, כשהעמלקי שבא מהנגב נלחם בישראל, בסוף ארבעים שנות המדבר, ייתכן שהפלג העמלקי הזה (שהיה בכנען) נלחם ממניעים אידיאולוגים. ולגביו נאמר "תמחה את זכר עמלק" והפסוק המופיע אצלנו "ושים באזני יהושוע.." נאמר כשיהושוע מונה כבר ליורשו של משה. הוא נכתב כאן כי זו הפעם הראשונה שמדובר בעמלק.

מקורות: החלק השני של הפרשה

 

מרה :שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

(כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם:

שמות פרק טז (א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: ס

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְקֹוָק הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:.. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְקֹוָק לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְקֹוָק אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם ….(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:….(כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:

 

שמות פרק יז (א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק:(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: פ

 

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְקֹוָק נִסִּי:(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

 

 

 

בשלח פי 4

בע"ה י שבט התשע"ט

מישל בן שושן

בשלח פי 4

מתוך חידושם של

הרב יואל בן נון והרב תמיר גרנות

 

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

שאלות:

  1. למה כתוב "ויהי", סימן לבשורה רעה? הלה מדובר ביציאת מצרים!
  2. למה לא כתוב "ויהי בצאת ישראל ממצרים"? או "כשמשה..,, או כ"שה' הוציא את ישראל.."למה לתת את הקרדיט לפרעה?
  3. למה משתמשת התורה בשם "אלוהים"? בפסוקים האלה?
  4. למה באמת האלוהים לא הכניס את ישראל ישירות לארץ כנען? הרי מלחמות יראו הרבה במדבר
  5. למה הוא הביא אותם לים סוף?

 

הרעיון המרכזי

דרך "ארץ פלישטים" היא הדרך המרכזית, לאורך הים התיכון, שהיתה בשליטה מוחלטת של המצרים (נמצאו, לאחרונה, לכל אורכה, הרבה תחנות בקורת של הצבא המצרי שפקח על המסחר הרב בין מסופוטמיה למצרים). גם ארץ כנען, היתה תחת חסות מצרית (מצאנו הרבה תכתובות בין המלכים הכנענים לפרעה מלך מצרים, שמבקשים ממנו עזרה וסוגדים לפניו בדבריהם).

בני ישראל אמנם יצאו פיזית. ממצרים, אבל, הם היו עלולים להישאר ,"מנטאלית" תחת חסות מצרית. מהרגע שהיו במצוקה כלכלית או צבאים, הם היו עלולים לקרוא לפרעה שיבוא להציל אותם.

לסיכום: היה חסר להם הרגש של העצמאות הצבאית, כלכלית, מדינית. הגאווה הלאומית.

וזה, כנראה היה הכרחי , לפני שיתנו להם התורה וייכנסו לארץ.

לכן, ה' בחר להביא אותם במגע ישיר עם המצרים, מחוץ לגבולות מצרים, ושם, שירגישו את הפחד, הצורך להילחם, ירגישו שה' נלחם להם, ויראו את הצבא המצרית בים. ושיקחו את ביזת הים, בדיוק כאילו הם ממש נלחמו. רק דרך החוויה הזאת, היו יכולים לרכוש התנתקות רגשית וגאווה לאומית ורצון להיות ממש עצמאים. רק כך יוכל ה' לתת להם התורה כשהוא מכריז שזה בזכות היציאה ממצרים ! (אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים). היציאה הפיזית איננה מספיקה כדי לחתוך את התבור לגמרי. וזו מטרת קריעת ים סוף.

 

האסטרטגיה של האלוהים:

המטרה ברורה: שישראל יראו את מצרים "מת" ושקוע בתוך הים. שיאכלו לקחת בידיהם כלי המלחמה הצפים על המים. שיחוו את "ישועת ה'" ממש במו עיניהם, וכל זאת, מחוץ לגבולות מצרים. אחרי שיצאו פיזית.

לכן, השלב הראשון היה כבר במצרים כשה' ציווה למשה יבקש לצאת רק לשלושה ימים במדבר.

אחר כך, לתת הרגשה למצרים שהעם "נבוך" לגמרי במדבר. שהאלוהים שכל כך היה חזק במצרים , עזב אותם במדבר. זה , דרך אגב, מה שאמרו החרטומים לפרעה :"רעה נגד פניכם". אתם אמנם חזקים במצרים אבל במדבר רק רעות מצפים לכם. בדיוק זאת רצה ה' שפרעה ומצרים יחשבו.

אחרי שעברו שלושה ימים ובני ישראל לא חזרו, ה' "הכביד את לב פרעה" כדי שיבוא אחרי בני ישראל. הוא פשוט רצה לעשות לו "אמבוש"!

איך ה' מכביד את לב פרעה(הרב גרנות)? פשוט, על ידי מה שקורה מסביב לפרעה! המידע שהוא מקבל, הצורה בה מתנהלים הדברים. כאן, התורה מספרת לנו איך ה' מכביד את לב פרעה: הוא נותן לו להרגיש שבני ישראל אבודים ונבוכים במדבר. יש מקום ללכת להחזיר אותם בחזרה למצרים אחרי שהם ברחו!

ה' מביא את בני ישראל מול ים סוף.

ה' מביא את פרעה לאותו מקום.

ואז, מצרים לא תוקפים! איך אנו יודעים זאת? כי כתוב ששוב ה' מכביד את לב המצרים כדי לתת להם תעוזה שיתקפו אותם.סימן שבלי הכבדת הלב מה' הם פחדו לתקוף.

למה המצרים מפחדים? גם זה כתוב: מול עם ישראל, ביניהם ובין הים יש את עמוד הענן ובתוכו, "כבוד ה'" בעמוד אש.( הרב תמיר גרנות מגיע למסכנה שלא היו שני עמודים אלא עמוד אחד שדרכו מתגלה ה': אש אוכלת ומסביבה ענן כבד. ביום, רואים יותר את הענן ובלילה רואים יותר את האש)

העמוד הזה , מאוד מרשים. הלילה מתחילה ליפול וכל ישראל מוארים על ידי האש שהוא כבוד ה' ממש. זה מה שמפחיד את המצרים. יש להם עדיין האלוהים איתם. הם זוכרים את מכות מצרים כשהתגלתה להם השכינה באש וענן וכל מני מרעין בישין.

מכיוון שהמצרים מפחדים, אז ה' מוציא ממקומו את עמוד הענן והמלאך שהיו , בברור מגינים על ישראל, והוא מזיז אותם מאחרי בני ישראל! בני ישראל נשארים בחושך והמצרים, פתאום, מקבלים את האור המופלא של העמוד! המרצים חושבים שהכוח זז מישראל ועכשיו הוא איתם! וזה נותן להם כוח, או במילים של התורה "מכביד את ליבם". ואז, ה' נותן למשה הפקודה להתחיל לנוע בים. אבל הים לא נפתח בבת אחת. ה' שולח רוח קדים עזה וכאילו הים נסוג כמו שהוא עושה זאת בשלב הראשון של הצונאמי. מהפחד של המצרים מאחור, בני ישראל נכנסים לתוך הים ביבשה. והמים שוב נסוגים המצרים, מרגישים בטוחים ונוסעים אחרי בני ישראל בתוך הים. אילו הים היה נפתח בבת אחת, ייתכן שהמצרים היו מפחדים מהנס הגדול והיו נרתעים מלהיכנס. אבל בצורה כזו, ה' "מושך את המצרים באטיות ובשלבים לתוך הים. בני ישראל הם ה"פתיון" והים המלכודת. הזזת עמוד הענן לאחור, הוא לא צעד להגן על ישראל כמו שטוען רש"י, אלא הכבדת לב מצרים שירגישו שהאלוהים איתם!! כי הנה הלילה מוארת עבורם. ולכן כל המעבר קורה באמצע הלילה ולא ביום! כדי שהמצרים ירגישו שיש להם יתרון על ידי ראיית לילה! הסיפור נגמר כשכל ישראל רואים שהים חוזר לאיתנו ובולע את המצרים. ואז הם אומרים שירה.

עכשיו נקרא כמה פסוקים:

שמות פרק יד (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:(יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:(יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

לפני קריעת הים, בני ישראל אכן מאוד מפחדים ועדיים מרגישים שמוטב היה אם היו נשארים במצרים. משה עונה להם הפסוק הכי חשוב של הסיפור: אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:

האם זו הבטחה או מצווה? הרמב"ן עונה ומסביר:

רמב"ן שמות פרק יד (יג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד – על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות (מכילתא כאן). ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב"ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), שהיא מצוה באמת, לא הבטחה:

במה זו מצווה?

משה אומר להם: היום , זה היום האחרון שאתם מסתכלים על המצרים כאל "אדונים". מעכשיו, אסור לכם להרגיש שאתם עבדים לאף אחד!! אתם אנשים עצמאים! אל תשתעבדו מרצונכם לאף אחד!! זו מצווה מהתורה!! ונראה לי שזו המצווה שכל יהודי מקיים הכי הרבה: יהודי למד שלא להיות משועבד לשום דבר. לא לרעיון, ולא לאדם. וזה מה שדוחף הרבה יהודים גאונים להמציא דרכים חדשות בכל התחומים! הם פשוט יודעים לצאת ממצרים, מה"מצרים" של המחשבה ושל הטבע.

   המצווה שלא לחזור למצרים

הסכנה היא לא להיות, פיזית , במצרים. הרמב"ם גר שם!. אלה האיסור הוא על ההשתעבדות .

בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ,

התורה אוסרת מהמלך להביא את העם למצרים,

דברים פרק יז (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ …(טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיקֹוָק אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד:

ברור שלא מדובר בחזרה פיזית של כל העם למצרים, הרי הם לא יצאו באניות ממצרים!אלא שאסור לו להשתעבד , מדינית, למצרים . שלא יקבל את החסות המדינית, הצבאית, הכלכלית, של מצרים או של כל אומה שולטת אחרת. הסיבה שנותנת התורה היא בדיוק מה שאמר משה: לא תוסיפו לראות אותם , כמו שראיתם אותם היום!

לחזור לחסות מצרית

זה האסון הגדול ביותר. זה מה שמתארת התורה בפרשת כי תבוא , בקללות:

דברים פרק כח (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:

זה בדיוק מה שעליו מתלונן , כאלף שנים אחר כך,הנביא ישעיה:

ישעיהו פרק ל (א) הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים …:(ב) הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם:    פרק לא (א) הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְקֹוָק לֹא דָרָשׁוּ:

 

האם זה הצליח??

האם קריעת ים סוף הצליחה להחדיר אחת ולתמיד את הרגש של עצמאות, של לאומיות, של קבלת אחריות על כל הרבדים הלאומיים? כמובן שלא! ואולי זו הסיבה שהשירה כתובה בלשון עתיד:

"אז ישיר משה ובני ישראל"

רק בסוף ההיסטוריה הארוכה נגיע ליישום הלימוד החשוב הזה.

אבל חשוב מאוד שכבר בהתחלה, מתגלית המטרה. זה אפשרי. לרגע, זו היתה הרגשה של כל העם, אפילו ההרגשה של שפחה. אחר כך, יש נפילות. העם רוצה לחזור למצרים. המלכים יחתמו חוזי חסות למצרים ולכל מיני ממלכות שולטות באזור. עוד יהיו יהודים שיעדיפו לסגוד לתרבות מערבית, או הלניסטית, או אמריקאית. עוד נהיה תלוים כלכלית בעמים אחרים. עוד ועוד..

אבל יגיע זמן (ונראה לי שהקמת מדינת ישראל הוא התחלת העידן הזה) שהעם יקום וימסור נפשו עבור עצמאות מדינית צבאים וכלכלית. הזמן הזה שבו, נוכל להגיד שירה בלשון הווה!!

העובדה שהמשכנו לחגוג את חז הפסח ואת חג שביעי של פסח לאורך כל הדורות, זה סימן שהדבר לא הצליח בזמנו כי כל דבר שכבר הצליח לגמרי, אין צורך לחגוג אותו!!

לחגוג את חג הפסח, זה לחזור כל הזמן לעקרון שעדיין לא הצליח לגמרי! לצאת לחופש, זה לא מפספיק, יש לקחת אחריות מלאה על עצמנו. מבחינה אישית, ולאומית.

 

נחזור לפסוקים וננסה להשיב:

1."ויהי","בשלח פרעה":ויהי, לשון צער. אכן , זה תיאור הבעיה : אם לישראל היתה ההרגשה שה' הוא זה שהוציא אותם ממצרים, לא היינו צריכים לקריעת ים סוף! רק העובדה שלעם היתה הרגשה ש"פרעה נתן להם ללכת", הצריך להעביר להם את כל הדרך המדברית וקריעת ים סוף כדי ללמד אותם שה' הוא זה שהוציא אותם ואין להם עוד לחשוב על פרעה כאדון ששילח אותם.

נחשוב לרגע על בני ישראל העוברים את המחסומים המצרים,בדרך פלישטים,שם, הם היו מראים את "אישורי היציאה" שפרעה הנפיק להם! ומודים שוב למצרים על כך!! בדיוק ההרגשה ההפוכה שמצפה לה ה'!

נשאלת השאלה: למה במצרים, ה' נתן להבין שרק פרעה יכול לשחרר את העם? הרי בכך הוא הכניס להם לראש את ההרגשה השלילית שעכשיו הוא רוצה לעקור מהם!

, שכנראה השחרור האמיתי דורש שלבים. אי אפשר לשחרר אדם ביום אחד. כמו שהיו צריכים עשרה שלבים בתוך מצרים, כך יש צורך בשלב נוסף מחוץ למצרים. במצרים, ה' "במקש" מפרעה להוציא את בני ישראל. וכולם מחכים להחלטת פרעה. וכל זה מתעצם מאוד לקראת הסוף. ואז, מגיעה המכה הגדולה של קריעת ים סוף לשבור את האשליה הזו!

  1. לא נחם אתם א' דרך ארץ פלישטים, "כי קרוב הוא"= כי הרי הגיוני היה להכניס אותם בדרך הקצרה.ויודע זאת ה'. ולמרות זאת, הוא בחר להעביר אותם בדרך הארוכה , דרך המדבר.
  2. "פן יינחם העם". לעניות דעתי, יש לתרגם המילה "יינחם" כמו "ולא נחם" כלומר פן ינהל את עצמו(כמו שאמר הרמב"ן:"ברצונם") . ויחליט, בשלב מסויים, זמן של לחץ צבאי למשל, לבקש חסות למצרים.
  3. "ושבו מצרימה" וכך, יחזרו להיות משועבדים (אפילו בארץ כנען) לחסות זרה, כשתגיע כל מלחמה, ולאו דווקא מלחמה של כיבוש הארץ, אלא כל מצב מלחיץ בעתיד.
  4. "וחמושים עלו בני ישראל". הם היו מזוינים! הם היו מוכנים למלחמת הכיבוש. לא על המלחמה הזו מדובר, כפי שהסברנו לעיל. התורה מציינת שהם כן היו מוכנים להילחם. הבעיה היא ההרגשה של העצמאות ברגע של חולשה. אז היו דורשים חסות ועזרה ממצרים! וכך הם היו מאבדים את העצמאות שלהם!! מכאן שאין הדאגה של האלוהים שמה הם לא יכולים להילחם. או כדי לחסוך מהם מלחמת הכיבוש מיד. כי הרי יהיו מלחמות רבות במדבר וכבר יתחילו עם מצרים ועמלק בפרשה שלנו!!

6 למה "אלוהים"? נראה לי שה' רצה שכולם יחוו את הפחד והאיום. הוא רצה שפרעה יחליט לבוא מתוך שיקולים טבעיים, הגיוניים. כמו שאכן קרה. לכן, האלוהים, דרך כוחות הטבע מתגלה בפסוקים האלה. ה' יופיע יותר מאוחר כשיהיה צורך להפר את חוקי הטבע ולהראות הישועה.

 

לסיכום:

ה' איננו יכול לתת את התורה לעם שאיננו מרגיש חובה להיות עצמאי. מדינית, צבאית, כלכלית,רעיונית, תרבותית. לא רק החופש הפיזי מהשעבוד חשוב אלא בעיקר השחרור הנפשי מכל שעבוד. לכן, לפני הכניסה לארץ ומתן תורה, יש להעביר את העם חוויה עמוקה של שחרור ועצמאות. דבר שאנו ממשיכים לזכור עד היום כדי להיות מוכנים ליישם אותו לגמרי , במהרה בימנו!

"התייצבו וראו"! יש להתייצב, לעמוד זקוף, ולהפסיק להרגיש עבדים!

בשלח מ

בע"ה ט שבט התשעח

מישל בן שושן

 

בשלח מ

 

אני אנסה לסדר את החידושים של מניטו ,( בשיעוריו בצרפתית בשנות 1987-1995-1996) לפי פרשנות הפסוקים מילה במילה (כמו שעושה, למשל רש"י):

 

שמות פרק יג  (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:  (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

ויהי בשלח פרעה

ויהי הוא לשון של צער. (בניגוד ל"והיה" הוא הופך העתיד לעבר). ואכן המדרשים שואלים "מי אמר "ווי!"?" ועונים שפרעה אמר ווי (כי מעכשיו לא ישימו לב אליו!) משה ומר ווי כי זה יגרום לו לא להיכנס לארץ. אבל בעצם גם ה' אומר "ווי". למה? פשוט: כי העם לא יצא מרצונו! היינו זקוקים שפרעה יגרש אותם! וזה סיבת הבעיות שיתגלגלו אחר כך. בגלל שפרעה שילח את העם ולא יצאו מרצונם הטוב, אז ה' לא היה יכול להכניסם מיד לארץ !!

וכך אנו צריכים לקרוא את הפסוק:

ויהי (לצערנו, בגלל ש) בשלח פרעה את העם, (אז )לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים! כי קרוב הוא (מדי)..

 

את העם

יש הפרדה בין "העם" שהוא הערב רב. ו"בני ישראל" שהם בני האבות. לערב רב אין את ה"דרך ארץ" של האבות. לכן, יש סכנה שהם יאמצו לעצמם את "דרך ארץ פלישטים"! שהוא קרוב לדרך ארץ של  המצרים.

(ראה למטה הרחבת הנושא :"מי הם ה"ערב רב"?").

 

ולא נחם אלוהים

ה', החליט שהעם לא ייכנס לארץ כנען מיד. למרות שזו היתה המטרה המובחרת.

עצם המילים האלה בפסוק מראים בברור שלא היתה שום מטרה , לכתחילה, להישאר במדבר יותר מ11 ימים הנחוצים כדי להגיע לארץ דרך חוף הים של חצי האי סיני, דרך ארץ פלישטים.

הפסוק ברור: היתה תקלה: העם איננו מוכן להיכנס. לכן, יש לבחור בתכנית אחרת, חלופית. התכנית החלופית הזו כוללת קריעת ים סוף וגם מתן תורה!! [

למרות שאנו רגילים בסדר הדברים כפי שהוא אכן קרה, זהו סדר חלופי לתכנית שונה לגמרי. התורה היתה אמורה להתקבל בירושלים:"כי מציון תצא תורה". מתן תורה במדבר לא היה בתכנית המקורית

לגבי מה שאמר ה' למשה בסנה:

שמות פרק ג (יב) … בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

זו גם תכנית חלופית במקרה ומשה לא יצליח לשכנע את העם לצאת. כלומר, לפי מניטו, גם הדברים האלה של "עבודה " על ההר הזה, הר חורב, היתה תיאור של תכנית חלופית במקרה והדברים לא יתנהלו כסדר.

התכנית האידיאלית היתה אם כן:

  1. יציאה ממצרים מרצון וחדווה ולא מאולצים על ידי הנסיבות
  2. כניסה לארץ כנען מיד, יחד עם משה רבנו שהיה הופך למשיח.
  3. מתן תורה בירושלים.

 

דרך ארץ פלישטים

לפי הפשט,(ולפי הטעמים:דרך/ ארץ-פלישטים) מדובר, כאמור על הדרך הקצרה ממצרים לעבר ארץ כנען: דרך חוף הים לכיוון רצועת עזה.

אבל לפי הדרשה של מניטו, המילים "דרך ארץ" יכולות  להתחבר לרגע : (דרך-ארץ /פלישטים) כדי להגיד שה' פחד שהעם עדיין לא מספיק בשל כדי להתנגד לדרך ארץ של הפלישטים. הוא פחד שיאמצו את דרך הארץ  של הפלישטים כי הוא קרוב לדרך ארץ של המצרים.

הדרך ארץ, אלה המידות, ואורח החיים. מכיוון שהערב רב איננו מצאצאי האבות, אין להם , בתרבות שלהם, את המידות וההבטחות והאמונה שהארץ שייכת להם. לכן, הערב רב מוגדר כמי שלא איכפת לו מארץ כנען. איכפת לו אולי היציאה ממצרים אבל לא הכניסה לארץ. לכן, הם חייבים לעבור גם קריעת ים סוף וגם מתן תורה כדי להנחיל להם כמה תובות בסיסיות שיאפשרו להם לרצות ולהילחם עבור הארץ.

דרך ארץ קדם לתורה.לכן אנו קוראים פרקי אבות לפני שבועות. וזה מה שעשו בין היציאה למתן תורה: התחילו ללמוד את דרך ארץ האבות שהיה כל כך חסר לעם. ובכל זאת, זה לא הספיק להם כדי להיכנס לארץ. רק הדור השני כן נכנס (אולי בגלל שאז כן היה להם "דרך ארץ האבות ,-שלהם!)

כי קרבו הוא

לפי הדקדוק, המילה "דרך" יכולה להיות זכר או נקבה . אבל , בדרך כלל, במקרא היא נקבה. ולכן היינו מצפים שיהיה כתוב "כי קרובה היא"(הדרך).  לכן יש מקום לדרוש שאולי, לא הדרך קרובה אלא משהוא אחר קרוב. למשל, הדרך ארץ!

פן ינחם העם בראותם מלחמה

המילה "ינחם", דומה יותר מדי למילה "נחם" שכתובה לעיל. אבל הפרשנים מסבירים שהמילה הזו , פירושה לחזור בהם. ה' פחד שהעם יחזור בהם ויעשו הכל כדי לשוב למצרים.

נראה לעניות דעתי (ונראה שמניטו רצה לרמוז על כך), שיש מקום לפרש "פן יינחם"= שמה ינחו את עצמם. בדיוק כמו "ולא נחם" =ולא הנחה אותם.

 

כלומר, ה' פחד שהעם יחליט על מנהיגות אחרת שתחזיר אותם למצרים.

לגבי הפחד מהמלחמות, מניטו מספר על הרבה מקרים שבהם, משפחות שלמות לא עלו ארצה בימנו בגלל הפחד מהמצב המלחמתי בו. זה פחד אמיתי. ויש להתגבר עליו לפני שעולים ארצה. זה תנאי לירושת הארץ: מוכנות למסירות נפש עבורה.

 

ושבו מצרימה  (הרב יואל בן נון)

כאן ברצוני להכניס החידוש של הרב בן נון שמשתלב יפה עם ההסברים של מניטו (דומני שהוא לא הכיר את החידוש הזה):

"לשוב מצרימה", בכל התנ"ך, פירושו לחיות בחסות מצרים. ולאו דווקא לחזור ממש לגור בארץ מצרים.

ארץ כנען היתה, בימים ההם, תחת חסות מצרים. אמנם, היו מלכים רבים ששלטו על אזורים שונים בארץ אבל כולם היו תחת חסות פרעה. את זה , אנו גילינו על ידי ממצאים ארכיאולוגים רבים.

לכן, ה' לא רצה שבני ישראל ייכנסו לארץ בחסות המצרים.

במעברי הגבול, בדרך ארץ פלישטים, היו פקחים מצריים. בקלות, המצרים היו מציעים כניסה לארץ כנען , ללא מלחמה, אם רק בני ישראל היו נכנסים תחת חסותם עם כל ההשלכות של חסות זו.

כלומר, היה יכול להיווצר מצב, בו היהודים היו יוצאים , פיזית ממצרים. אבל, לא היו מקבלים עצמאות מלאה בארץ כנען! וזה ה' לא רצה! הוא העדיף שייכנסו מהמזרח, במלחמה, בזכות עצמם, אחרי ארבעים שנה במדבר, בו הם ירכשו עצמאות תרבותית ולאומית, מאשר להיכנס ישירות תחת חסות עם זר!!

 

ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף

מניטו מביא חידוש השלה הקדוש:   בין כל "יש", יש "אין". יש-אין-יש.

לפעמים אדם, או קבוצה של אנשים, משנים את הווייתם. עמדתם, בגרותם, זהותם. אלה שני "יש". מעבר בין ה"ישים" האלה, חייבת להיות תקופה של משבר, ירידה, חלל ריק. זה למשל קורא בין הילדות(יש) והבגרות(יש): תקופה של משברים ובלבול גדול. זה ה"אין".

בני ישראל, או, ליתר דיוק, "העם" (כלומר בהשפעת, או בגלל הערב רב), יוצא ממצב של עבדים (יש) ואמור להיכנס לארץ כנען כבני חורים וממשיכי סיפור האבות כבנים (יש ). בניהם, בא המדבר (אין).

אם כן, אם התורה מדגישה שמדובר ב"מדבר", מקום ריק, ה"אין" המוחלט , זה כדי להסביר לנו שמדובר בתקופה של משברים , חינוך, התקדמות, נפילות, כל מה שהתורה תספר לנו אחר כך, שיעזרו לעבדים שיצאו ממצרים ללא דרך ארץ האבות, ללא תודעה רוחנית מספיקה, ללא תחושה של רצון לממש הבטחות האבות, להפוך לדור "באי הארץ". יעברו כך מ"יש" מסויים ל"יש" אחר על ידי המדבר שהוא ה"אין".

 

וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים

רש"י מסביר ש"חמושים"= מזוינים. הם (בני ישראל) יצאו עם כלי נשק רבים. זה מנוגד למה שכתוב לפני כן "פן ינחם העם בראותם מלחמה". מי שמפחד ממלחמה לא מתכונן ולוקח איתו כלי נשק רבים! אלא שמדובר בשני חלקי עם ישראל שונים:

  1. העם(הערב רב) מפחד מהמלחמה: "פן יינחם העם בראותם מלחמה"
  2. בני ישראל אינם מפחדים ממלחמה והיו מוכנים להיכנס מיד לארץ :"וחמושים עלו בני ישראל".

 

 

 

 

(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:…

(טו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:

 

ופרעה הקריב

פרעה התחרט! אחרי שהוא נתן את הסכמתו, הוא משנה את דעתו אחרי שלושה ימים. וה' עוזר לו להתחרט "ואיכבדה בפרעה". חיכינו להחלטה של פרעה כדי לצאת והנה שה' גורם לו להתחרט.!

זה דומה מאוד לכל הגויים שנתנו , בסוף הגלות, זכות לצאת מהגלות ושהתחרטו מהר מאוד אחר כך. אחרי הכרזת כורש אחשווראש התחרט. אחרי ההצבעה עבור הקמת מדינת ישראל באו"ם, הם התחרטו וקראו לנו "גזעניים" (ואילו זה היה נתון בידם היום, יש סיכוי שלא היו נותנים לנו זכות למדינה.

יש חלון, פתח, בהסיטוריה שחייבים לנצל כדי לצאת מהגלות. כי מיד אחר כך הפתח ייסגר!

וזה מה שקורא כאן. ה' רוצה ללמד אותנו מה עתיד לקרוא בשאר הגלויות.

 

וישאו בני ישראל את עיניהם (הרב אליהו שי)

הרב שי לומד מההקבלה בין עקידת יצחק לקריעת ים סוף (ראה למטה) שבעצם בני ישראל חוו את קריעת ים סוף כדי להגיע לאמונה, כמו שהייתה אצל אברהם אבינו. הם "ראו" והם "ייראו" ו"האמינו" כמו שאברהם עשה בעקידה. הוא היה "ירא" אלוהים והוא "ראה" את המקום, את המלאך, את האיל. הראייה פתחה אפשרות לייראה. וכל ההשוואה הזאת מתחילה עם המילים הדומות בשתי הפרשיות :"וישאו ..את עיניהם", "וייראו"..

 

וייראו מאוד

מניטו שאל "למה בני ישראל פחדו?" הרי הם חוו כל כך ניסים ונפלאות עד כה! והוא עונה שאכן היה מקום לפחד מאוד: "והנה מצרים נוסע" הם רואים "מצרים" נוסע. המדרש- מובא על ידי רש"י במקום- מסביר שהם ראו את "שרו של מצרים", כלומר הנציג של התרבות המצרית בשמים, שעומד יחד עם כל המלאכים מול ה'. והמלאך הזה ירד כדי להגן על מצרים! וזה מפחיד! למה? כי הוא צודק!! הרי הדילמה שהוצגה בעיני המצרים היתה פשוטה:

או מכות או שתשלחו את בני ישראל מהעבדות.   והם קבלו את המכות! כלומר, הם שלמו את המחיר! לכן, יש להם את הזכות המלאה לקבל את עם ישראל בחזרה לשעבודם!! הם צודקים! לפרעה יש את כל הזכות לנצח בקרב שמתקרב! כן היה מקום עבור יעקב לפחד מול עשיו!

כאן, מניטו מרחיב את הנושא כי חשוב לו שנבין ש"אלוהי ישראל" איננו האלוהים שמגן על ישראל בלבד. אלא הוא האלוהים של כל העולם כולו! כל בני האדם הם ביריותיו והוא חייב לדאוג לכולם. לכן יש מולו מלאכים שונים שמייצגים את העמים השונים. כי לכל אחד יש סנגור בפניו. ה' הוא אוניברסאלי!! הוא לא פרטיקולארי לעם ישראל. אמנם יש לו קשר מיוחד לעם ישראל אבל זה לא מבטל את הדיון לגבי צדקת העמים האחרים.

לכן, כן יש מקום ליהודים לפחד!    "ואהבת לרעך כמוך..אני ה'" אל תעשה משהוא לחבר כי אני ה' האל של שניכם!!   וכך בכל ההיסטוריה, יש להבין שהפחד היהודי הטבעי מוצדק מאוד !! כי האלוהים שלנו הוא גם האלוהים של הגויים! ועלינו להפעיל או זכויות או הבטחות או כל מני טיעונים כדי להינצל!

"קשה קריעת ים סוף…": יש הרבה דרשות שמשווים את הקושי של קריעת ים סוף לנישואין, לפרנסה,… אבל מה באמת היה קשה עבור ה' בקריעת ים סוף?

הכלי יקר אומר שזה שה' היה צריך להמית המצרים כדי להציל את ישראל!! כי כולם יצירותיו!

 

ויצעקו אל ה'

לכן, הם מתפללים על ישועה! אבל תפילה היא לא זכות!

תפילה היא בקשה של האדם, מול ה', כדי שיעשה עבורו דבר חיוני מאוד שהוא בעצמו אינו מצליח לעשות לבד.

 

 

דבר אל בני ישראל וייסעו

לכן, מול צדקת המצרים, לעם ישראל חייבת להיות זכות מספיקה כדי להינצל. לא תפילה אלא זכות. לכן התפילה לא תעזור כאן בלי זכות :"מה תצעק אלי"= תפסיק לחשוב שהתפילה תעזור.

הזכות היא האמונה בה' שיהיה טוב. ולכן, עליהם לנסוע! לנסוע בתוך הים, בלי שהיא הפכה עדיין ליבשה! הזכות היא המסירות נפש, האמונה שלהם למרות המצב הנראה סתום לגמרי!

כשנחשון בן עמינדב נכנס למים עדיין לא היה סימן כל שהוא שיהיה נס.

רק אחרי שבני ישראל (הנחשונים שבהם) מביע אמון בה', אמון בתהליך, מסירות נפש , הם מקנים לעצמם זכות ענקית שאין לעם אחר. וזה מה שיכול לעזור כביכול לאלוהים לבחור בין מצרים לעם ישראל ולהציל אותם.

המבחן הגדול היה הרגע בו בני ישראל עשו מעשה וקנו לעצמם את האמונה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זו הזכות היתרה שלהם על מצרים. כי עד כה, הם היו מאוד דומים למצרים, מכל הבחינות הנראות לעיין.

 

מטרת קריעת ים סוף

  1. עד כה, עשר המכות ויציאת מצרים גרמו למהפך אידיאולוגי בעולם כולו : שיש בורא עולם שמשגיח על עולמו ושהוא מוסרי. הוא מציל עשוק מהמעביד. ה' פועל כדי שיהיה מסור בין בני האדם. יש לו את היכולת לפעול על ליבות בני אדם.

אבל ,לפי המהר"ל, בקריעת ים סוף, לומדים עוד דבר חשוב :הבורא יכול לשחק עם כוחות הטבע כדי להציל אותם. כלומר, זה שלב נוסף במוכנותו להנהיג את עם ישראל בהיסטוריה: בין אם זה כרוך בשינוי סדרי בני אדם ובין אם זה שינוי סדרי חוקי הטבע.

  1. אפשר להגיד אותו הדבר לגבי הלימוד הזה עבור כל בני האדם, ופרעה הוא מסמל כאן את כל אומות העולם.

עד שפרעה יאמר בסוף הקריעה :"מי כמוך באלים ה'".

  1. ייתכן שהמטרה היא מופנית יותר לכיוון הערב רב. אין להם את הזכרון של האמונה של האבות. וכדי שהעם יאמין, הוא חייב לעבור חוויה מספיק משכנעת כדי שיכנסו לאמונה שהייתה לאבות ולבני האבות (ראה למטה ההקבלה עם עקידת יצחק). כלומר המטרה של קריעת ים סוף היא להוציא כל ספק בלב הערב רב לגבי הקשר המיוחד בין הבורא לעם שראל. זה כדי להעניק להם את האמונה שהייתה מסורה מדורי דורות מהאבות לבנים.
  2. יש לשים לב לתיאור ההשפעה הכלל עולמית של קריעת ים סוף:

"אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען.."

מניטו משווה זאת להשפעה הבלתי פרופורציונאלית של הקמת מדינת ישראל עד היום אצל אומות העולם. בסך הכל, עם קטן יוצא מגלות לגאולה. וכל העולם, מאז, מדבר רק על זה כל יום!

 

 חג הפסח:

כל אירוע שאנו "חוגגים" זה בגלל שהוא לא נשלם! למשל, אנו לא חוגגים את יציאת תרח ואברם מאור כשדים  כי זה הושלם ואין דרך חזרה אליו. אבל פסח חוגג את היציאה ממצרים שעדיין לא הושלמה! וזו הסיבה שאנו חוגגים אותה. מתי זה יושלם?: כשכל בני האדם יצאו מהמצב של הגלות של האדם בעולם.= ימות המשיח.

וזה מה שנאמר: "אהיה אשר אהיה". אהיה עמכם בצרה הזו ואמשיך להיות עמכם בצרות הבאות!

 

עמלק

מניטו מסביר שלכל "אב", היו שני  "אויבים":

  1. אחד מי שרוצה להרוג אותו

2.ואחד שמנסה לקחת את מקומו,אדם שדומה לו והוא היריב שלו.

 

  אברהם יצחק יעקב
אויב שרוצה להרוג אותו נמרוד אבימלך לבן
דומה שמנסה לקחת מקומו לוט ישמעאל עשיו

 

עמלק, מאגד בתוכו את ששת הדמויות האלה גם יחד. הוא גם רוצה להכחיד את עם ישראל וגם לקחת את מקומו.

עמלק מופיע בכל "סוף גלות".מיד אחרי יציאת מצרים, בסוף הפרשה שלנו, מגיע עמלק,בסוף גלות בבל, אצל אחשווראש, המן מנסה להשמיד את ישראל ובסוף הגלות שלנו,גלות אדום , בא הצורר היטלר..

 

 

מי הם אנשי הערב רב?

לפי ההגדרה המקובלת, אלה אנשים, שאינם שייכים לעם היהודי כי הם לא בני האבות. הם חיו באותה תקופה במצרים (הם לא בהכרח מצרים) אבל הם הצטרפו לבני ישראל שם. משה החליט על הוצאתם יחד עם כל העם. הם נקראים , לפי המפרשים , "העם". כשהם משתלבים יפה ומתמזגים טוב, הם ובני ישראל נקראים יחד "עם בני ישראל".

בדרך כלל מאשימים את הערב רב בכל החטאים והכישלונות של ישראל במדבר.

בדרך כלל מפרידים בין בני ישראל "הטהורים" שהם צאצאי האבות ובין כל הגויים שהצטרפו ליהודים מסיבות כל שהין. לכן, קל מאוד להבחין בין שני המושגים. פרעה גירש רק את העם, כלומר הערב רב. אילו האלה היו רק בני ישראל, אז היה כתוב "בצאת עם ישראל ממצרים" ולא בשלח פרעה את העם. ואז ה' כן היה מכנסי אותם לארץ מיד. כי הרי הם מוכנים למלחמה כי הרי כתוב "וחמושים עלו בני ישראל " כלומר, מזויינים ומוכנים להילחם.

כלומר כל הבעיה עומדת על הערב רב הזה.

 

ההגדרה הזו עושה לנו חיים קלים. כי כל אחד חושב לעצמו שהוא ישראל אמיתי וכל היהודים האחרים שלא חושבים כמותו, הם בטח מזרע גרים או גויים או בעלי מחשבות זרות ..

אבל, נזכור שה"ערב רב הזה", היה , (לפי מניטו למשל) גדול פי חמישה מ"בני ישראל"! כי אם רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים (לפי המדרש) אז הערב רב מילא את החסר, כלומר הם 4/5 מכלל האוכלוסיה!! זה אדיר!

מניטו שם לב , למשל, שאצל המרגלים, החלק שדחף לכניסה (כלב ויהושוע ) היו שניים מול עשרה שהתנגדו. 2/10 שווה ל1/5! כלומר הפרופורציה נשמרת

 

חטא העגל, המרגלים, וכל התלונות במדבר , מיוחסות לערב רב.

זה שוב עושה לנו חיים קלים כשאנו נגיד "זה לא באמת היהודים, זה רק גוים"..

אפילו מניטו ז"ל הגדיר חלקים מהעם היום כ"ערב רב" כשאלה , למשל התנגדו לציונות ! הוא בטח צודק על עצם הבעיה אבל אין, לעניות דעתי מקום לחשוב שהם מזרע גוים אחרים או גרים בעצמם או שהם לא שייכים לעם. אלה הוא, בכך, מצביע על עצם התנגדות לציונות כאובדן דרך ארץ האבות ואבדן דרך הבטחת האבות. וזה יכול להיעשות על ידי כל יהודי בשל מסויים!

 

אבל נזכור שזה משה רבנו בעצמו שהחליט על יציאתם! ואם באמת ה' היה מתנגד לגמרי, אז הוא ה יה מונע זאת! אפילו המשא ומתן, במדרש, בין ה' למשה בחטא העגל "זה העם שאתה העלית ממצרים שעושה בעיות!" אני מעדיף ליצור עם חדש "טהור" ונחליף את כל הערבוביה הזאת!"… נראה מזוייף כי למשה אין כל כך כוח שיתנגד לה'! עד כדי כך!

 

לכן, נראה לי להגדיר את ה"ערב רב" כחלק של העם היהודי ש"גורר רגלים". שאיננו מסוגל להתעלות על הבעיות. כמו שבכל חברה יש חלקים פחות מצטיינים, גם בתוך עם ישראל, יש חלקים כאלה. אפילו בתוך בן אדם אחד, יש רגעים כאלה ואחרים שבהם הוא מתעלה. לכן, הם נקראים "העם". כלומר: חייבים לקחת בחשבון את כל חלקי העם, בכל מצב. כי אנו בונים "עם" וכל עם מורכב באנשים במצבים שונים ומיומנויות שונות.

אם כן, למה יש להגדיר כביכול שני חלקים שונים, עם ייחוס שונה, ועם היסטוריה כביכול שונה? נראה לי שזה רק כדי לתאר את הפנים הפחות מזהירים של העם וכדי להצביע על הסיבות לחולשות האלה, ואיך עלינו לתקן אותם.

בדיוק, לדעתי, כמו שמתארת לנו התורה את חטא עץ הדעת או חטא העגל: האידיאל היה שהאדם לא ימות, ולא יחטא ולא ייפול לעבודה זרה… אבל המציאות היא שכל אדם חוטא ויצר הרע קיים. הסיפורים האלה נחוצים כדי שנדע לאן יש לשאוף. מה יש לתקן. מה הן סיבות החולשות שלנו . אין להסתפק בתיאור המצב העגום. יש לשאוף לתיקון כל הזמן. יש דרך ויש תקווה. לכן, אפילו התיאור של הערב רב כסיבת כל הבעיות והשתייכותם לגוים שסתם נדחפו פנימה ברגע הנכון, בא כדי ללמד אותנו שבכל יהודי יכולה להיות נטיה פסולה של שכחת דרך ארץ האבות וחוסר אמונה.

 

אם כן, אפילו אם עד היום, חלקים גדולים בעם ישראל איננו רוצה לחזור לארץ או עולה בגלל שהוא נאלץ לעשות זאת, אין להגיד שהוא לא יהודי או שייך לערב רב במובן שהוא מזרע גוי.

משה רבנו לקח על עצמו "לטפל" בכל חלקי העם. ולכן הוא "אחראי" עליהם. זה התפקיד של כל מנהיג גדול: להיות אחראי על כל חלקי העם שלו ולנסות לטפל בכולם. וזה המבחן שה' הציב מולו בחטא העגל: האם אתה מוכן לקבל אחריות על כל העם? כשמשה מוכן לוותר על הכל למען החלקים הלא מזהירים של העם, אז הוא עומד במבחן והוא בכך מציל את העם, בזכות מנהיגותו.

 

כדי להעמיק בנושא, מניטו מתאר את חמשת החלקים שיש בנשמת האדם:

הנפש, הנשמה, הרוח (שלושה חלקים שמגבילים לערב רב שבכל אדם) והחיה והיחידה(החלקים הנשגבים העליונים שמקבילים לבני ישראל)

זה מקביל לשלושת הפעמים שכתוב בפסוקים הראשונים של הפרשה "העם" ולשניים שכתבו "בני ישראל".

כמובן שבכל אדם יש את חמשת החלקים האלה במינון שונה. אבל עצם ההגדרה כאילו שלושת החלקים הנמוכים הם הערב רב מבסס את הסבר שהצעתי לעיל.

 

 

 

 

 

עוד חידושים  ממניטו

  1. ההיסטוריה היום מלמדת לנו מה משמעות מה שכתוב בתורה .והתורה עוזרת לנו להבין מה קורה בהיסטוריה
  2. בקשר לחמשת החלקים נפש-רוח-נשמה-חיה ויחידה, בכל אחת יש חמשה חלקים כך בס"ך הכל יש כה' חלקים ועוד אחד מעליהם שעושה 26 כמניין שם הוויה. זה פירוש "כה אמר ה'.."
  3. יש להיגמל מהשפעתו מפרעה לפני שנכנסים לארץ
  4. בלי הבעיות של "העם" לא היו צריכים את התורה!! יעקב גורדין: אם היו צריכים ללמד אותם תורה זה אומר שהם לא ישראל!! הקשיות עורף של ישראל באה מהערב רב
  5. 5. דיינו:בהגדה יש רשימה של מאורעות ועל כל אחד אומרים שאם ה' לא היה עושה אותו, אז "דיינו,. מניטו מסביר: דיינו: הנה מה שקבלנו במתנה כי בעצם היינו חייבים להשיג אותו  בכוחות עצמנו!

6."שובבים": הפרשיות שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים, נקראות בראשי התיבות שלהם "שובבים". זה עם ישראל שהיו שובבים כי לא רצו לצאת ממצרים ולא רצו להיכנס לארץ! בגללם יש לנו אתכ ל אריכות הסיפור במדבר ומתן תורה!!

  1. הבעיה היהודית הגדולה היא שיש בעם כל הפרצופים האפשריים של בני האדם. ובכל זאת, יש לעשות מכולם עם אחד!
  2. יצאנו ממצרים כמו אדם הראשון שיצא מגן עדן (כגן ה' כארץ מצרים)(לך לך 10-13)!!

—————————————————————————————————————–

עקידת יצחק וקריעת ים סוף (הרב אליהו שי- ישיבת עציון)

 

יש כמה מילים ומושגים שניתן למצוא גם בקריעת ים סוף וגם בעקידת יצחק:

עקידת יצחק קריעת ים סוף
ביום השלישי היו מקרבין כל יום השלישי
וישא אברהם את עיניו וישאו בני ישראל את עיניהם
בהר ה' יראה תביאמו וטיתעמו בהר נחלתך
וירא מלאך ה' (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם:
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.. וירְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:
… וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:

 

(ט) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי
רש"י :וירא את המקום – ראה ענן קשור על ההר: יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ

 

אבל בעיקר יש לנו לפחות שלושה מדרשים שונים שעושים את הקשר בין שני המאורעות:

 

  1. בראשית רבה פרשה נהויבקע עצי עולה, ר' חייא בר יוסי בשם ר' מיאשא ותני לה בשם ר' בניה בשכר ב' בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל שנא' ויבקע עצי עולה, ונאמר להלן (שם /שמות/ יד) ויבקעו המים, אמר ר' לוי דייך עד כה אלא אברהם לפי כחו והקב"ה לפי כחו

 

  1. בראשית רבה פרשה נה תני רבי ישמעאל תבא חרב יד שעשה אברהם אבינו שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ותעמוד על חרב יד שאמר פרעה (שם /שמות/ טו) אריק חרבי,

 

  1. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויהי פרשה ג :ר' יוסי הגלילי אומר כשנכנסו ישראל לים כבר הר המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו ויצחק כאלו עקוד ונתון על המזבח ואברהם כאלו פשט ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו שנ' וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב י) אמר המקום למשה משה בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפלה אמר לפניו ומה בידי לעשות אמר לו ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים וגו' ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו.

 

וגם רש"י ואונקלוס עושים ,מצדם, קשר אחר:

בראשית פרק כב (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

אונקלוס (ג) ואקדים אברהם בצפרא וזריז ית חמריה ודבר ית תרין עולימוהי עמיה וית יצחק בריה וצלח אעי לעלתא וקם ואזל לאתרא דאמר ליה יי:

רש"י בראשית פרק כב ויבקע – תרגומו וצלח, כמו (ש"ב יט יח) וצלחו הירדן, ..

 

תרגום המילה "לבקוע" היא לצלוח, לעבור את הנהר או את הים.

בקיעת העצים של אברהם בבוקר שהוא קם בו ללכת עם יצחק לעקוד אותו, מזכירה את "בקיעת" הים.

 

המדרשים משווים בין המאורעות ומוסיפים שבזכות הראשון קרא השני!

המכילתא ארוכה וממש כמו בסרט מספרת שבקריעת ים סוף, עושים פסק זמן קטן עם התמונה המאאימת של פרעה מצד אחד עם חרבו, והים שסוגר אותם ובני ישראל בבעייה חמורה.

ומוסיף התמונה של אברהם עם הסכין בידו ויצחק עקוד ומוכן למות .

שני המאורעות נמצאים מול מידת הדין.

ואז קורה הנס: המלאך נראה אל אברהם ומבשר לו שיש להפסיק מיד ובים, הים נפתח ובני ישראל ניצולים.

זה בזכות זה!

מה הקשר?

בשני הסיפורים יש שני פועלים מרכזיים: ראה וירא. אברהם ירא אלוהים. והוא רואה המלאך, הוא רואה הענן, הוא רואה האיל. גם בים, בני ישראל יראים מאוד. הם רואים את הנס הגדול והם כבר לא יכולים שלא לירא את ה'. הראיה שלהם גורמת להם להאמין. ולזכות באמונה של אביהם אברהם שגם ראה והאמין וירא את ה'.

מה שקרה בעצם עם אדם אחד, איש מאמין, ירא אלוהים שיודע לראות , קרא עם עם שלם שרואים ומאמינים:

עקידת יצחק קריעת ים סוף
בראשית פרק כב (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:

 

 (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ

 

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

 

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: פ
(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:

 

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל

 

 

 

מה שהיה ברור אצל המאמין הראשון, איננו כבר ברור עבור עם שלם מורכב בכמה מרכיבים שונים .

קריעת ים סוף מטרתה, כנראה היא להחדיר את האמונה בעם ה' כדי שכולם יהפכו לבני האבות! מאמינים בני מאמינים. על ידי שכולם ראו ולא נשאר בהם ספק כלל.

ואז הגיעו למדרגה המיוחלת:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ

 

 

 

 

בשלח פי

בע"ה יב שבט התשעז

מישל בן שושן

 

בשלח פי

בעקבות רעיונות של הרב וינר

 

שמות פרק יג  (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:   (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

  1. בשלח פרעה

זה מצער מאוד שהיה פרעה צריך לשלח את בני ישראל ולא שבני ישראל יצאו! לא כתוב "בצאת ישראל ממצרים"! נראה שישראל עדיין לא בשלים לגמרי לצאת מעצמם ויש לדחוף אותם !

זה יסביר הרבה מהמהלכים שה' ינקוט בהמשך:

 

  1. דרך ארץ פלישטים

ברור שהמטרה העליונה היא הכניסה לארץ. והיה הגיוני מאוד להיכנס מיד לארץ. אם כן מה היה מתוכנן לגבי מתן תורה?? כנראה שבאופן אידיאלי, התורה היתה צריכה להינתן בארץ ישראל! נתינת התורה בהר סיני נובע מכישלון , מחוסר נכונות של העם.אבל לא בגלל שיש עניין בנתינת התורה במדבר!!

יש הרבה פרשנים שבנו תיאוריות על העובדה שהתורה ניתנה במדבר, בחוץ לארץ. התורה שייכת לכולם, ניתן להיות יהודי טוב מחוץ לארץ ישראל כי הרי אין התורה קשורה פיזית לארץ ישראל מעצם נתינתה בחוץ… ההשקפות האלה השתרשו בתודעה ובמסורת היהודית הכללית. במיוחד, בתקופת הגלות ואחרי החורבן. זה עודד את היהודים שאבדו את המקדש וגלו בחו"ל. אבל, יש , לעניות דעתי, מקום לתקן היום את הרושם המוטעה הזה. כי זה מדרבן הרבה יהודים להישאר בגלות!

יש לשאול את עצמנו את השאלה הפשוטה: אם היה עקרוני שהתורה תינתן בחוץ לארץ, למה התורה כותבת כאן שה' היה רוצה להכניס את ישראל מיד (לפני מתן תורה) רק שבגלל פחד מהמלחמה  והשיבה למצרים, התכנית השתנתה והעביר את ישראל במדבר?

ברור שהתכנית היתה שהתורה תינתן בארץ ישראל. אבל יש להתמודד עם כמה פסוקים:

כשמשה מקבל את המשימה שלו במעמד הסנה, ה' מודיע לו שהעם צריך לחזור ל"הר הזה", כדי לעבוד את ה':

שמות פרק ג (יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

נראה פשוט ש"ההר הזה" הוא הר סיני, הוא הר הסנה. הוא נקרא "הר האלוהים":

שמות פרק ד(כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ:

אמנם, יש מקורות אחרים שמצביעים על הר האלוהים כהר המורייה בירושלים! למשל בעקידה:

בראשית פרק כב וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:…

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:…. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ ….(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:

בפסוקים האלה, יש חיפוש אחרי ההר הנכון שבו יש לבצע העקדה. ברור שאברהם מוצא ההר , הר המורייה וקורא לו בשם מיוחד.

בשירת הים, כתוב:

שמות פרק טו (יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְקֹוָק מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:

ובישעיהו כתוב:

ישעיהו פרק ב (ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְקֹוָק אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם:

יש בעצם שני הרים!! ההר האידיאלי, התכנית המקורית בירושלים. וההר השני, בחו"ל, במקרה של תכנית חלופית! קיימות, כנראה, בתורה שתי תפיסות: אחת שדוגלת באידיאל שיש להיכנס מיד לארץ ושם לבנות מקדש (כמו שכתוב בשירה עצמה ,לעיל) בלי לעבור דרך המדבר, בלי לבנות משכן (שנבנה בגלל המצב המיוחד של ההליכה במדבר). והפסוקים הראשונים של הפרשה שלנו מצביעים על התפיסה הזאת. ויש תפיסה אחרת, הבנויה על האפשרות של כישלון של התכנית האידיאלית, שמדברת על "הר האלוהים" בחורב, במדבר, שם מתגלה ה' ונותן התורה. כולם אמנם מסכימים שבאחרית הימים, במצב באידיאלי שאליו נגיע, אז "מציון תצא תורה ".

 

 

3 . פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה

 

הטענה הזאת נראית מוזרה: הרי ה' מוציא את עם חמוש היטב:" וחמושים עלו בני ישראל..". פשט הפסוק הוא שעם ישראל היו מזוינים בכלי מלחמה. אם כן, המלחמה היא חלק מהתכנית! למה שה' לא יצליח דרכם במלחמה בארץ כנען? למה לפחד?

במיוחד כשאנו יודעים שה' עושה הכל כדי להביא את הצבא המצרי מול העם , שנמצא סגור מול הים!! האם זו לא מלחמה שעומדת לקרוא כאן?? מלחמה בתנאים עוד יותר קשים מאשר מלחמת כיבוש ביוזמת ישראל, על שטח גדול שבו הם יכולים לבחור המקום, הזמן והאמצעים!

אם באמת מפחד למלחמה עסקינן, הרי שבני ישראל , ביוזמת ה' בעצמו, מוצאים עצמם מהר מאוד באיום מלחמתי גדול ומפחיד עוד יותר!!

ונזכור שה' מונע מהם לעשות מלחמה מול המצרים. אומנם כתוב שהם מפחדים:

שמות פרק יד:(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:

אבל ה' אוסר מהם להילחם:

שמות פרק יד (יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

למה שלא יקרה אותו הדבר בארץ כנען??!

ועוד יש לזכור שכמה ימים ספורים אחר כך הם כן היו צריכים להילחם נגד עמלק!! וה' לא מנע מהם המלחמה הזאת. להיפך, יהושוע מקים צבא ונלחם ממש ויש מצווה להילחם נגד עמלק בהמשך ההיסטוריה כולה!

אז מלחמה נגד מצרים ונגד עמלק כן ונגד עמי ארץ כנען לא???

  • לכן, הרב יואל בן נון מציע לקרוא את הפסוק הזה בצורה הפוכה:

אנו יודעים היטב שמצרים היתה שולטת על ארץ כנען בתקופה הארוכה ההיא. אמנם ישבו בכנען הרבה עמים אבל השליטה העליונה היתה בידי המצרים.

מה היה יכול לקרוא אם ישראל היו נכנסים מיד לארץ ונלחמים נגד הכנענים? יש סיכוי סביר שהם היו קוראים דווקא למצרים שיעזרו להם!!ייתכן שהמצרים היו מסכימים ועוזרים לישראל לכבוש את עמי כנען. היהודים הפכו כבר מאתיים שנה למצרים לכל דבר. שהם ישלטו בכנען, זה היה דבר אולי מאוד רצוי עבור השליטים המצרים הרחוקים! ואז מה היה קורא? בני ישראל היו אמנם נכנסים מיד לארץ כנען אבל תחת החסות המצרית, בתור מצרים!! אמנם יצאו ממצרים אבל מצרים לא יצאה מהם! זו "השיבה למצרים" שה' פחד ממנה!! בני ישראל לא היו עדיין מספיק מגובשים כעם כדי להתנתק לגמרי מהמצרים!! העם "יינחם" ינחה את עצמו ולא יהיה מונחה על ידי האלוהים! וינחה את עצמו בשיבה למצרים! תרבותית, רוחנית, לאומית. אמנם היו יכולים לגור פיזית בכנען אבל הם היו שם מצרים!!. לכן, חשוב מאוד שהם יעברו חווית קריעת ים סוף כדי לראות בעיניהם "מצרים מת על שפת הים".  יש חשיבות בקריעת ים סוף כדי להתנתק "סופית" (אידיאלית) ממצרים!!

 

  1. שלושת ימים

יש לשים לב לשקר הגדול, כביכול של משה מול פרעה. אף פעם משה לא אמר לפרעה שהוא מתכוון להוציא את ישראל ממצרים סופית וללכת לארץ כנען. הוא תמיד טען שיש לתת להם ללכת "שלושה ימים" במדבר כדי לעבוד את אלוהיהם. מה יהיה אחרי שלושת הימים האלה? משה לא אומר ופרעה לא שואל! נראה שמובן מאליו שכולם יחזרו למצרים! למה משה עושה זאת? האם הוא מפחד מפרעה? האם כל הסיפור הזה עסק בטיול קטן של שלושה ימים בלבד?. נזכור את המהלך: ה' התחיל ברעיון הזה של שלושה ימים:

שמות פרק ג (יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:

בעצם משה עושה את מה שה' מצווה לו: מדברים רק על שלושה ימים !!:

שמות פרק ח(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:

מה העניין???   הרב מנשה וינר שם לב שהרבה פעמים בתורה, מתרחקים ממקום מסוים שלושה ימים כדי לבצע ניתוק גמור. למשל, כשיעקב בורח מלבן:

בראשית פרק לא (כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב:

כשיש להתנתק מהר סיני אחרי שנה שלמה:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

וכן הרבה. אבל מה העניין? ה' רוצה שבני ישראל יעבור אזה שהוא מבחן, בו הם יבחרו אם לצאת ממצרים באמת או לא. כשהיו במצרים, הם היו עבדים תחת השפעת המכות והניסים. אחרי קריעת ים סוף, הם התנתקו מהאיום המצרי סופית. רק אז הם התחילו להיות באמת חופשים לבחור את דרכם. ואכן, זה בדיוק מה שקורה:

שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:

 

הנה השלושה ימים שכולם דברו עליהם מההתחלה. בני ישראל נוסעים שלושה ימים במדבר. שלושה ימים אחרי קריעת ים סוף. כלומר שלושה ימים חופשיים ממש. ואז הנסיון מגיע:

(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

הנסיון פשוט: אין מים! המים מרים! מה עושים?? בני ישראל מתלוננים. זה מובן, הם חופשיים!, אבל הם לא טוענים: בואו נחזור למצרים!! זה יקרה בהרבה הזדמנויות אחרות אחר כך. אבל כאן, המבחן הראשון הוא הכי חשוב: האם חוזרים או לא? הם לא מעלים את האפשרות לחזור! כלומר, הם מסכימים לצאת ממצרים!!! . נכון שזה "חלש" מאוד. הם ירצו לחזור אחר כך. אבל ה' זקוק למשהו, אפילו קטן, שיסמל את הרצון של ישראל להיגאל מרצונם החופשי! זה היה הנסיון! ואכן, הכל מתחיל כאן:

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

כביכול, אם ישראל לא היו עומדים בנסיון הזה, אז הכל היה נופל!!! ואולי ה' היה נותן להם לחזור למצרים! לכן, ה' מבקש רק שלושה ימים של ניתוק. ואחר כך, נראה מה העם יחליט! משה מבקש רק שלושה ימים לפרעה: כי הוא לא יודע מה יקרה באמת אחרי שלושה ימים! יש לתת לבחירה החופשית של העם את מלוא הרצינות!

מה שקרה במרה, הוא דבר מאוד חשוב. זו לא עוד סיפור של תלונת העם. זה הנסיון החשוב ביותר שהיה אמור לקבוע את כל המשך המהלך. נכון שהמצב איננו מזהיר לגמרי ועם ישראל יעשו המון בעיות שיגרמו להם להישאר במדבר ארבעים שנה. אבל הרגע הזה , שבו הם לא חוזרים, עקרוני! זה דומה לרגע שבו הכלה והחתן אומרים "כן" בחתונה. זה לא אומר שכל החיים שלהם ימשיכו להגיד "כן" באותה ההתלהבות אבל על זה בונים!

לא לשווא המדרשים מאריכים על כל המצוות והחוקים שנתנו כבר כאן במרה. וגם הפסוק עצמו אומנם תמציתי אבל הוא אומר דברים חשובים מאוד:" שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"!.

רק אחרי מרה יודעים שאפשר להתחיל באמת את הסיפור!

 

  1. קריעת ים סוף

בקריאה שטחית של הסיפור , יש הרגשה כאילו ה' מציל את העם מבעיה חמורה בים סוף. הם סגורים בין הים למצרים והם מפחדים מאוד. ה' מציל אותם על ידי קריעת ים סוף. אבל, נזכור שה' הוא זה שהביא אותם לכאן (וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף )והוא זה שהפך ליבו של פרעה כדי שירדוף אחריהם(יד(ח) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ) ויבוא כאן!! כלומר ה' בעצמו גרם למצב הזה להתרחש כפי שהתרחש. אם כן מה היתה הכוונה של ה' ?

יש הקבלות בין סיפור המבול לבין קריעת ים סוף. למשל, כתוב בים סוף "ויבקעו המים". לא רק הים נקבע אלא כל המים שבעולם,כל מים בכל כוס או בכל חביט, בכל מקום בעולם, לפי המדרש, נבקעו! כלומר קרה כאן משהוא קוסמי, משהוא שנגע בכל העולם כולו. ואכן בשירה שומעים על ההד של המאורע אצל כל גויי הארץ. סיפור המבול נגע גם הוא בכל העולם ובכל היקום. גם שם נבקעו "כל מעינות תהום רבה". שם וכאן, מדבור על היבשה והים. הים שהורג את כל הרשעים. אמנם ה' הבטיח שהוא לא יביא עוד מבול לעולם, אבל כאן הוא הביא את העולם(המצרים) למבול! גם שם היה אדם אחד, בתוך תיבה, שניצל והציל את המשך סיפור האדם בכוונת הבורא. משה נקרה כך , לא בגלל שהוא עצמו נמשה מהמים (כי הוא לא נקרה "משוי") אלא בגלל שהוא "משה" את העם מהמים. הוא הציל את העם מהכחדה על ידי המים!

כנראה שה' רצה להוכיח לעולם ולעם ישראל במיוחד, שהוא שולט על העולם כולו (אבל זה כבר קרה במכות מצרים) ושישראל יראו את ישועת ה' ומות מצרים מול עניהם. בלי המראה הזה של "מצרים מת על שפת הים" היה נשאר תמיד בלב כל יהודי השייכות למצרים עמוק בליבו.

כמו שלידת תינוק דורש קריעת הרחם וירידת המים, כך הלידה האמיתית של העם קרתה עם קריעה, קושי, אלימות, כאב, והצלה מרשימה.

 

  1. הכניסה לארץ:

בהלכות פסח, יש הפרדה ברורה בין היום הראשון של פסח ליום השביעי של פסח:

  • ויקרא פרק כג  (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ
  • במדבר פרק כח :(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(יט) וְהִקְרַבְתֶּם ………כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:(כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס

לא כתוב "ביום הראשון וביום השביעי מקרא קודש יהיה". אלה יום הראשון, יום היציאה הפיזית ממצרים נחגג בעצמו והיום השביעי שאמור להיות מקביל לקריעת ים סוף, בפני עצמו הוא חג . הרב מנשה וינר מסביר שמדובר בשני מהלכים שונים: ביום הראשון יוצאים ממצרים וקריעת ים סוף, היום השביעי, הוא הסמל של הכניסה לארץ ישראל!! זה סוף המהלך של היציאה: הכניסה לארץ!

ולראיה, הנה שהתורה עצמה מגדירה את ים סוף כגבול של ארץ ישראל:

שמות פרק כג  (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:

כאילו יש מצב עתידי שבו ים סוף יהיה הגבול המזרח דרומי של ארץ ישראל, כמו שנהר פרת יהיה הגבול הצפוני והים התיכון הגבול המזרחי!     מעניין גם לקרוא את שני מזמורי תהילים קה – קו.

הם מספרים את כל ההיסטוריה של עם ישראל. אבל הראשון מדלג על קריעת ים סוף והשני שם את קריעת ים סוף במרכז והכניסה לארץ ישראל כנושא העיקרי!

חג הפסח חל בין יום ראשון של יציאה מהגלות והיום השביעי של הכניסה לאר(אפילו אם זה יקרה בעתיד כמו שרומזת השירה "אז ישיר משה", בעתיד.

אם כן, נסכם את כל המהלך עד כה:

ה' היה רוצה להכניס את ישראל מיד לארץ כנען. אבל בגלל המצב של העם שלא היה מספיק בשל כדי להתנתק ממצרים, הוא החליט להעביר אותם את חווית קריעת ים סוף.

זה נתן להם את ההרגשה ש"אין יותר מצרים". כולם מתים. הם מרגישים חופשיים ומוכנים להיכנס לארץ.

אז, הוא נותן להם ללכת שלושה ימים כדי להתנתק סופית מהעבר. ואז הוא מנסה אותם כבני חורין : האם אתם באמת רוצים לצאת מעבדות? והם מחליטים שכן. זה קורה במרה ושם מתחיל הסיפור האמיתי.

קריעת ים סוף היא הסמל של הכניסה לארץ

  1. מים מהצור

בני ישראל נמצאים במקום שנקרא "רפידים" שם, הם מתלוננים שאין מים. ה' מצווה למשה להכות בצור ולהוציא ממנו מים. אבל נשים לב לפרטים:

שמות פרק יז  ..ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:…..(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

הצור נמצא….בחורב!! כלומר בהר סיני! כל העם נשאר ברפידים אבל משה מצווה ללכת להר סיני ומשם, הוא מוציא מים מהצור. כבר מצאנו את הצור הזה בחורב :

שמות פרק לג  (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:

בני ישראל לא האמינו בה' ולכן הם לא יזכו לראות את מקור הנס עצמו. משה לוקח איתו "זקני ישראל" כדי שיהיו עדים לנס שיקרה בחורב. העובדה שעם ישראל לא מסתכל על הנס (כי הוא קורה בהר סיני והם ברפידים), יכול להיות קשור לשלושה עניינים:

  1. אין להסתכל על מקור השפע. "אין הברכה שורה אלה בדבר הסמוי מן העין"
  2. יש זכות לזכות בנס אבל יש זכות נוספת להכיר שזה נס! בני ישראל זקוקים למים, אז נותנים להם מים. אבל הם חסרי אמונה חגבי ה' ומשה, אז הם נענשים בזה שהם לא זוכים להיות נוכחים במקור הנס.
  3. ייתכן שהמצב השתנה בסוף ארבעים שנה: משה מתבקש להוציא מים "מול העם" הם צריכים לראות את הנס. משה לא מבין זאת. עבורו, זה צריך להיות כמו בפעם הראשונה, בפרשה שלנו. מקור הנס צריך להיות סמוי מהעין. וכאן אולי נמצאת הטעות של משה: העם השתנה ועכשיו הוא מספיק בוגר וזוכה לראות הנס ממש!
  • מה קרה עם המים האלה שיצאו מהר סיני והגיעו עד לרפידים? התשובה נמצאת בתורה!:

דברים פרק ט (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

  • אכן, משה הכה הצור והוציא משם הרבה מים שיצר נהר שזרם הרבה זמן! כי הנה מוצאים נהר שיוצא מהר סיני אחרי חטא העגל, ביז בתמוז!
  • וייתכן מאוד שהסיבת מלחמת עמלק מיד אחרי הסיפור הזה נובע(!) מהמצאות הנהר הפלאי הזה באמצע המדבר!! מיד אחרי שהנהר הניסי הזה זורם כתוב "ויבוא עמלק"! הרבה מלחמות מתחילות מסביב למקורות מים (כמו שהיום השליטה על מקורות הנפט חשובה מאוד). זה לא פוסל ההסברים האחרים של שנאת עמלק והפחד שלו שישראל יתקיים (עמלק חושב שהוא "ראשית גוים", הוא ראש הגויים, ואין צורך בעם אחר- ישראל- שייצג את כל העמים ביחד)

 

  1. מכת ארבה

יש לחקור את ההקבלה בין קריעת ים סוף למכת הארבה:

מכת הארבה קריעת ים סוף
התחלת המכה (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיקֹוָק נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה:

 

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְקֹוָק אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

 

וסוף המכה עוד יותר מפתיעה: (יט) וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: הארבה היו הראשונים להיות מוטבעים בים סוף, הרבה לפני המצרים!

בשלח מוש

בע"ה יש שבט התשעו

מישל בן שושן

בשלח מוש

בהשראת חידושי ה"מאור ושמש"

  1. הערב רב

המו"ש מגדיר את הביטוי "העם", הכתוב בתורה, כ"ערב רב" שעלה עם בני ישראל בצאתם ממצרים. אלה, כנראה אנשים לא יהודים, מזרע האבות שנקשרו עם יוצאי מצרים מסיבות שונות ולא תמיד טהורות.

לפי הגדרה זו, הוא קורא את הפסוקים הראשונים כך:

ה' לא רצה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל מיד, דרך ארץ פלישטים, בגלל העם, כלומר בגלל הערב רב . הוא פחד שהערב רב שהיה איתם יעשה לעם כולו יותר בעיות מאשר יתרום להם. ועוד, ה' כיווה שהערב רב יעזבו את היהודים ויחזרו למצרים!! אם כן, ה' מסב את כל התכנית המקורית ומחליט להעביר את כולם דרך המדבר.

  • שם, הם יעברו את קריעת ים סוף
  • את מלחמת עמלק
  • ואת מתן תורה(!!!)

כלומר, אם היה מדובר אך ורק על "בני ישראל", יהודים "מאה אחוז", בני האבות, טהורים וקדושים, אז ה' היה מכניס את כולם מיד לארץ ישראל. בלי קריעת ים סוף, בלי מתן תורה במדבר. שם הם היו בונים את בית הבחירה והיינו מגיעים לתקופת המשיח!!

כל ההיסטוריה שאנו קוראים בתורה ומה שאנו חווים עד היום, נגרם מהערב רב! הם אלה שגורמים לכל הבעיות. עד היום, הערב רב מעקב הגאולה (לפי המו"ש).

ה' לא רצה שהערב רב יצא ממצרים עם בני ישראל, אבל… משה כן רצה והוא לקח אחריות על הערב רב. ה' יזכיר לו את האשמה או את האחריות הזו בעת חטא העגל ("כי שיחת עמך (הערב רב) אשר הוצאת (אתה ולא אני) ממצרים"). למה ה' לא אסר על משה להוציא הערב רב? המו"ש עונה שהוא לא רצה להתערב בבחירה החופשית של משה (!!! הרי הוא עשה זאת כל הזמן מהתחלת השליחות ועד הסוף) והוא השאיר את האפשרות להצלחת המהלך כי התשובה ניתנת בידי האדם.

לעניות דעתי: הפירוש הזה אומר (לי) דרשני! לא ייתכן שה' ידע שיציאת הערב רב יגרום כל כך בעיות ולא יעשה משהו כדי לעקב את זה.

לעניות דעתי, אם כן, נראה לי שהרעיון הבסיסי העומד מאחורי כל הסיפור הזה הוא פשוט אבל נסתר:

בכל אחד מבני ישראל קיים מידה של "ערב רב". הזהות היהודית מורכבת  משהוא מאוד "טהור", אידיאלי, עצמאי, לאומי וממימד אחר, אוניברסאלי, המשפיע והמקבל מאומות העולם. צד יותר אפור.

גם בכל אדם יש צד של יצר טוב ויצר רע. הערב רב, הוא סמל של  היצר הרע שבתוכנו.

העובדה שעם ישראל נולד במצרים, מחייבת לקחת בחשבון את הצדדים הפחות רצויים שנכנסו בעם ישראל במצרים. התרבות המצרית, העבודה זרה המצרית, וגם גרים מצרים וגם מצרים שנכנסים בתוך העם היהודי.

"הערב רב" הוא אכן ערבוביה של זהויות, של יצרים, של תרבויות שנכנסות (בכל דור) בתוך עם ישראל ועם ישראל בנוי מהערבוביה הזו!! למרות ההרגשה שיש לנו היום (במיוחד אחרי אלפיים שנות גלות וחוקי גרות נוקשים) שאנו "יהודים טהורים" צאצאי אברהם יצחק ויעקב, יש להכיר שאנו מורכבות של הרבה דורות של גרים, של שילובים עם תרבויות זרות, גם בעם וגם בכל פרט.

לכן, הסיפור (הפירוש של המו"ש) מתאר שני חלקים שונים, נפרדים: מצד אחד בני ישראל ומצד שני הערב רב. כאילו יש חלוקה ברורה בין הטוב והרע. בין האידיאל למציאות.

יש תיאור של המצב האידיאלי, הטהור, האוטופי: בני ישראל נכנסים ישר לארץ ישראל ומגיעים מיד לימי המשיח.

אבל יש תיאור של מצב מציאותי הרבה יותר: עם ישראל זקוק לבירורים ולחינוך, כאילו הוא עדיין לא הגיע למצב האידיאלי. זה המצב של הערב רב, שהפשט קורא לו "העם" (ולא "הערב רב") .

משה אחראי על הצד המציאותי, הבעייתי, כי הוא "משה רבנו" הוא המחנך, הוא נותן התורה. הוא זה שיהיה המליץ בפני ה' עבור כל העם, כולל הערב רב.

ה' לוקח על עצמו, בסיפור את הצד האידיאלי, הטהור.

חייבים אנו לדעת שיש קו אידיאלי. אליו אנו נשאף כל הזמן

אבל התורה ניתנה לבני האדם, במציאות שלהם. לא אידיאלים.

זה מזכיר לי מאוד את סיפור חטא עץ הדעת: יש תיאור של מצב אידיאלי, אוטופי: האדם לא אוכל מהעץ וחי לעולם. ויש תיאור של הנפילה, לצד המציאותי, האנושי, האדם כן חטא והוא ימות. חייבים להכיר את שני הפנים

  • הפן האידיאלי כדי לדעת שיש לנו לשאוף אל הטוב יותר
  • והפן המציאותי, כדי לתת לנו כלים להתמודד איתו.

 

מסכנות:

כל מה שקורה אחרי יציאת מצרים, בא כדי לתת לנו כלים להתמודד עם המצבים ה"לא אידיאליים" שהיהודי עלול להימצא בהם. קריעת ים סוף בא כדי ללמד אותנו פרק באמונה והתעלות רוחנית.

מתן תורה הוא כלי ולא מטרה בפני עצמו. כל התורה באה כדי לחנך את הערב רב שיש בתוכנו. אילו היינו אידיאלים, התורה היתה נשאבת מהכליות שלנו, באופן טבעי, כמו אצל האבות. אבל, ברוך ה', שנתן לנו את התורה כדי ללמוד לחיות ולתקן העיוותים שלנו.

וכן כל מה שקורה במדבר, בכל התורה כולה, עד לכניסה לארץ: הכל בא כדי לחנך את הערב רב שיש בנו!!

וזה לא נגמר בכניסה לארץ, אלא אריכות ההיסטוריה  הייסורים שלנו, הגלויות, נגרמות מהערב רב שיש בנו.

 

פירוש הפסוקים לפי המו"ש:

לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים, כי הרי היה יותר הגיוני להעביר אותם משם, כי הוא קרוב יותר. ולמה הוא לא עשה זאת? כי אמר אלוהים: הלוואי שהאנשים הלא ראויים האלה, הערב רב, שישעשו רק בעיות, יחזרו למצרים! בו נראה להם מלחמות (מלחמת פרעה ומלחמת עמלק), אולי זה יחזיר אותם למצרים (בראותם מלחמה ושבו מצרימה)וניפטר מהם!

 

אם כן, ה' רוצה להעביר את כולם למבחן: האם הם ימשיכו לרצות להיות חלק מעם ישראל, למרות הקשיים? (בערך כמו שההלכה מבקשת מהדיינים להרתיע את הגרים). ואם כן, אז שיעברו כמה נסיונות שילמד אותם להיות יהודים באמת!

כל יהודי צריך לעבור בירור כזה כשהוא עולה לארץ ישראל!

ארץ ישראל מראה לעולים החדשים, פנים לא יפות. יש תמיד ייסורי קליטה. יש מלחמות, טרור, כל מיני בעיות שאמורות לעשות הבירור: האם אתם באמת רוצים להמשיך לחיות בארץ הזאת? להיות ישראלים? יש כאן בירור. גם ישראלים שנולדים בארץ עוברים בירור דומה. האם אתם כאן רק בגלל שהמזג אוויר טוב או בגלל שאתם מרגישים שייכים ברמ"ח אבריכם לעם היהודי ולרצון ה'?

יש כאן לא רק בירור אלא גם חינוך, לימוד, הוראה. איך להיפטר מהעבודה הזרה ולהיות עובדי ה'.

זה מסביר שהותרה נתנה עבור הערב רב! הערב רב שיש בנו!

 

  1. שירת מרים

המו"ש שם לב לכמה דברים:

  • שירת עם ישראל נאמרת בעתיד (אז ישיר)
  • היא נאמרת על ידי משה (בני ישראל נגררים למשה: ישיר משה וב"י- ולא ישירו)
  • הם שרים אחרי שהם רואים את מצרים מת על שפת הים. כלומר, אחרי שהכל נגמר ממש ואין יותר סכנה.
  • שירת הנשים עם מרים, היא בהווה (שירו לה'!- עכשיו!)
  • שירת הנשים קודמת לשירת העם: הם שרות מיד אחרי שבא סוס פרעה בים וה' מתחיל להטביע אותם בים. כבר בהתחלת הסוף ולא בסוף הסוף!. הן לא מחקות שהכל נגמר. כבר כשהן רואות שה' משיב עליהם את הים, לפני שהם מתים. ובני ישראל עדיין הולכים בים בחרבה.. למרות שהסיפור של שירת מרים בא אחרי השירה הגדולה, לפי המו"ש היא קדמה לו בזמן.
  • קוראים למרים "נביאה" דווקא בהזדמנות הזאת של השירה!

המו"ש קושר כל הדברים האלה להבדל שיש בין הזכר ובין הנקבה. ואני מנסה לפרש ההסברים שלו ברעיון פשוט:

     קשה לבן אדם, בעולם הזה להגיד שירה! להיות שמח באמת. כי הרי בקלות יכול לזכור  שיש סבל בעולם, שהמוות עורב , להזכיר לו שאנו עדיין בצרות, שכל העולם בצרות. אין מקום לשמחה הטוטאלית, האמיתית המוחלטת.

לכן, השירה, שהי ביטוי לשמחה האמיתית, להתעלות מעל המציאות העגומה, יכולה להיאמר רק לעתיד לבוא.

אבל, לנשים, יש חוש נבואי והן מרגישות דברים שהזכר לא תמיד מרגיש. יש להן רוח הקודש. הן יודעות שבסופו של דבר, דברים שקורים כאן, הם סימן לגאולה הסופית. הן יכולות לשיר מיד! יש בהן אמונה טבעית והן מרגישות את העולם הבא. לכן, מרים היא נביאה והיא שרה מיד, אפילו לפני סוף הסיפור!

 

ועכשיו לתשובות

  • ישיר – בעתיד כי רק אז נוכל באמת לשיר
  • משה ובני ישראל- כי משה מלמד אותנו את התורה, מחנך אותנו, ובזכותו נגיע לשמחה האמיתית בסופו של דבר. משה, בנתיים מוביל אותנו לשם. אנו נשיר בזכותו, בעקבותיו.
  • מרים הנביאה- ברור שכאן הפן הנבואי שלה מתבטא כי היא מבינה שיש מקום לשיר מיד.

 

פרפראות

  • . וחמושים עלו ב"י: בקריאת שמע, יש 25 תיבות. אנו קוראים אותו פעמיים. המדרש אומר שהם עלו "אחד מחמישים", רמז למילה " אחד" שאנו אומרים מתוך 50 המילים של שמע ישראל בכל יום. כלומר, בני ישראל (ולא הערב רב) היו מספיק קשורים לאחדות ה' כדי שיוכלו להיכנס לארץ כנען מיד. הם היו "מזוינים", על ידי קבלת עול מלכות שמים.
  • "אין לאדם לירא משום דבר בעולם. רק מפני ה'. כי כל מיני יראות הנמצאות בעולם המה כדי לעורר עצמו ליראת ה' "
  • "אל תיראו". משה מבקש מישראל שלא להתפלל מתוך יראה אלא מתוך אהבה. מטרת קריעת ים סוף היתה להעלות את כל ישראל ממדרגת יראת העונש למדרגת האהבה ומשם למדרגת יראת הרוממות ומשם לאמונה. ואף אם הם לא הגיעו לגמרי לכל המדרגות האלה, בזכות משה שכן הגיע אליהן, והאמונה בו, יכלו למשוך את עצמם לדבקות ולאמונה.
  • אין מן בשבת כי "בשבת אין בירור העולמות כי אם עליות העולמות"!.

בשלח גז

בע"ה ח שבט  התשעה

מישל בן שושן

 

בשלח גז

 

 

ויהי בשלח

"ויהי" הוא לשון צער. המדרש מוסף ואומר שמשה אמר "וי". על מה הצער? על זה שישראל היו זקוקים שפרעה יגרש אותם כדי לצאת. אכן לא כתוב "בצאת ישראל ממצרים" אלא "בשלח פרעה את העם". יציאה מתוך גרוש היא הרבה פחות רצויה ואיכותית מאשר עליה מתוך רצון!

 

 

ולא נחם אלוהים

  • הג"ז אומר דבר תמוה מאוד: משה ידע כבר מזמן שהוא לא יכנס לארץ. כבר בסוף פרשת שמות, אחרי שהוא אמר "למה הרעות לעם הזה?", הוחלט שהוא לא מסוגל להיכנס לארץ. אם כן, אם היו ישראל נכנסים מיד לארץ ישראל, משה היה צריך למות מיד! לכן, משה פעל כדי שיעשו סיבו ארוך במדבר עוד 40 שנה!!!
  • משה הוא זה שקבל אחריות על היציאה ממצרים של "הערב רב". הם מכונים "העם". האנשים האלה אינם יהודים במקורם. והם לקחו "טרמפ" ויצאו עם עם ישראל. ה"עם" הזה שעליו מדברים כל פעם שיש בעיה, הם שגרמו לעיקוב במדבר. הם אלה שחטאו בעגל. הם אלה שמעקבים את כל המהלך

עכשיו נחבר את שני העניינים שלעיל: משה אחראי על הערב רב. משה אחראי על העיכוב במדבר. הערב רב אחראי על העיכובים.

 

כל הבעיות נובעות , אם כן ,בזה שפרעה שלח את הערב רב "בשלח פרעה את העם".

לפי הג"ז, כל היהודים היו צדיקים והיו מוכנים להיכנס ישירות לארץ. גם ה' היה רוצה להכניס את כולם לארץ ישירות. מי מעכב? הערב רב. או במילים אחרות: מידת הדין!  "אלוהים". לא כתוב "ולא נחם ה' אותם דרך פלשתים" כלומר, ישירות לארץ , אלא "ולא נחם אלוהים" מידת הדין האלוהית גרמה לעיכוב במדבר.איך?

מידת הדין עושה בעיות כשמנסים לתפוס טרמפ, כשמנסים להגזים במידת הרחמים. כשמנצלים את המצב הקיים.

הכל מתרחש כאילו מידת הדין אומרת למשה: אתה בחרת להוציא את הערב רב, בוא נראה מה הם מסוגלים לעשות. בוא נעשה להם "סטג' " במדבר ונברר את העניין על אשורו. אתה תראה שהם לא מסוגלים ואם כן, אתה אחראי על החינוך שלהם ואתה תישא בתוצאות הבעיות שיגרמו!

אילו היו נכנסים ישירות לארץ, היו כבר בימות המשיח. ללא צורך במלחמות, המקדש היה נבנה מיד ולא היו עוד צריכים לגלויות נוספות. כבר לא היה נשארת עבודה למידת הדין!! אין יותר בירורים. אין יותר מבחנים ואין יותר לאין להתקדם! הגענו אל המנוחה ואל הנחלה! מידת הדין פועלת כדי שיהיה לה עבודה ותפקיד. לכן, "לא נחם אלוהים"!!!

 

 

וייקח משה את עצמות יוסף עימו

בעזרת זכותו של יוסף, הם יעברו את ים סוף. "וירא הים וינוס" הים ראה את ארונו של יוסף ונחתך לשנים. למה. למה דווקא יוסף? כדי שהטבע יסכים לשבור את חוקות הטבע עבור האדם, צריך שהאדם יראה שהוא מוכן לשבור את חוקי הטבע והתאוות הטבעיות ולנצח אותם. יוסף הוא סמל האדם שמצליח להתגבר על התאוות המיניות. ולכן, בזכותו הטבע מוכן גם כן לצאת מהכללים שלו.

 

 

למה בני ישראל גנבו למצרים את הכסף?

תשובה מפתיעה ל הג"ז: כדי לתת למצרים סיבה לבוא לרדוף אחריהם כשהם הבינו שישראל לא יחזרו אחרי שלושה ימים כמו שהבטיחו. כלומר, ה' ציווה עליהם להשאיל מהמצרים כסף כדי שהמצרים ירדפו אחריהם אחרי היציאה!!! אם כן, היהודים לקחו את הכסף, לא בשביל עצמם אלא כמצוות ה'. ולראיה, יתבקשו להחזיר את הכסף הזה לתרומת המשכן כדי לוודא שאכן לא עשו זאת בשביל הנאתם.

 

 

מבחן האחדות

" מרצים נוסע אחריהם" המצרים מאוחדים. הפועל "נוסע" בלשון יחיד.

"וישאו בני ישראל את עניהם". לעומתם, ישראל הם מפורדים. הפועל "וישאו" הוא בלשון רבים.

אנו יודעים שהאחדות בישראל היא הערובה לנצחונם. והנה הם לא מאוחדים מול אויב מאוחד!

זה מסביר ש"וייראו מאוד". הם הבינו שהפירוד בניהם מעמיד אותם בסכנה. וזה גרם להם להתאחד!

"אז ישיר משה ובנ ישראל", "וירא ישראל" פתאום הם כולם מאוחדים וניצולים.

אם כן, מי גרם לעם ישראל להתאחד?..פרעה!! לכן כתוב:

"ופרעה הקריב" ולא כתוב פרעה קרב. כאילו כתוב שפרעה הקריב את ישראל לעשות תשובה ולהיתאחד!!

 

בעל צפון

למה יש צורך לישראל לנסוע למקום של עבודה זרה "בעל צפון"? כי , לפני קריעת ים סוף, יש צורך מהפרידה מהעבודה זרה. הם חייבים לחזור שם כדי לוודא שהם מתנתקים מהעבודה זרה. זה בעצם המעשה הראשון אחרי היציאה ולפני קריעת ים סוף

 

מה תצעק אלי

ישראל כבר התפללו אל ה'. כשמשה מתפלל, ה' כועס עליו: למה אתה חושב שהתפילה שלך גדולה משלהם? הם כבר התפללו ושמעתי תפילתם.כל התפילות שוות!!

 

דבר אל בני ישראל ויסעו

אפילו אם ה' מוכרח לעשות נס, חובה על האדם לעשות משהוא מצידו ולהשתדל להציל את עצמו. לכן, על ישראל להתחיל במהלך ולמסור נפשם. רק אז ה' ישעה נס. ואכן, בני ישראל נכנסו בתוך הים. עד שהמים הגיעו עד לפיהם. רק אז ה' הוריד את מפלס המים והם נהיו "ביבשה". רק בזכות שהם נכנסו "בים", ה' העביר אותם "ביבשה".

 

קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף

מה הקשר בין הפרנסה וקריעת ים סוף?

בשניהם, יש לעשות מאמצים עליונים אפילו אם אנו יודעים שה' דואג לפרנסה.

ועוד: כל אחד חייב לעשות את רוב המאמצים כפי יכולתו כדי להתפרנס. וזה שונה בין בני האדם. יש אנשים שיקבלו הרבה כסף ממאמץ קטן ויש להיפך. בדיוק כך קרה בים:

יש דעה שהים נחתך ל12 גזרים, בצורה חצי עיגול. כדי שבני ישראל עברו מצד אחד של הים לאותו הצד, רק יותר רחוק, מחוץ לאיום של המצרים. אם כן, כל שבט הלך בחצי העיגול שלו. יש מי שהלך חצי עיגול קטן מאוד וזה לקח לו רק כמה שעות ויש מי שהלך בחצי העיגול הארוך, החיצוני ביותר ולקח לו מאמץ של הרבה יותר זמן. כך הוא הדבר בפרנסה! אין שוויון! כמו בים סוף. הרמז לכך, מביאה הגמרא בפסחים קיח: במזמור תהילים "הלל הגדול", כתוב:

"לגוזר ים סוף לגזרים, כי לעולם חסדו"

ו12 (כמו 12 השבטים)פסוקים אחר כך:

"נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"

 

חומה או חמה

בקריעת ים סוף, המדרשים מתארים שני מצבים הפוכים:

מידת הרחמים של ה' שמצילה את ישראל על ידי נס אדיר

מידת הדין שמקטרגת על ישראל:"למה להציל אותם? מה ההבדל בינם לבין עובדי עבודה זרה אחרים כמו המצרים?" ושתי המידות האלה רמוזים באותם המילים:

"והמים להם חומה"= מידת הרחמים שמגנה על ישראל

"המים להם חמה"= העולם כועס על ישראל!

הג"ז מסביר עקרון חשוב:

כדי שמדת הרחמים תפעל חייבת מידת הדין לחול!! אין מידה אחת יכולה לפעול בלי השנייה!!!

"הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו על ידי שתי המידות..ואין מידת הרחמים מתקיימת עד שמידת הדין תמצא לה מקום לחול בו""

(זה אולי יסביר במקצת הקושיה של התחלת המאמר על מידת הדין שחייבת תעסוקה!

 

 

גימטרייה

הרם את "מטך"= קח אות אחת אחרי "מט"ך"= ני"ל= 90

"נטה את "ידך"= קח אות אחת לפני "יד"ך"= טג"י= 22

על הים= אות אחת אחרי "ים"= כ"נ= 70

סה"כ= 182

,ובקעהו= לחצות לשניים= 91= "מים"(על הכולל) מכאן ו"מים" מכאן!

91 הוא גם הגימטרייה של שם ה' ואדנות 26+65

(לא רק המספריים חותכים אלא גם המספרים!!)

 

בעיתה אחישנה

הביטוי שאנו מכירים לגבי הגאולה האחרונה: אם הם זכאים, אז אני אחישנה ואם הם חייבים, רק "בעיתה"

הוא הפוך במצרים:

אם היו זכאים, ישראל היו נשארים 400 שנה במצרים ואז היו נגאלים גאולה סופית

אבל, מכוון שהם לא זכו ולא יכלו לסבול יותר, אז ה' החיש את הגאולה אבל זה גרם להם לסבול כמה אלפי שנים נוספות של גלויות עד לגאולה האחרונה!

האם יש לשמוח בנפול האויבים?

כשאדם ניצל מתוקפנות רשע, הוא יכול לשמוח במפלת הרשע.

אבל אדם שאיננו קשור לסיפור, אוסר לו לשמוח על מפלת הרשע כי זה בא מתוך רגשות רעים בעלמא.

לכן, אסור למלאכים (שלא ניצלו בעצמם) להגיד שירה בנפול מצרים.

אבל ישראל, מותר להם להגיד שירה כי הם ניצלו מהתוקפנות.

אבל כל אדם, אפילו שניצול מתוקפנות יכול גם לשמוח מתוך רגשות רעים. כלומר, יש לעשות את ההבחנה בין השמחה הטובה שההצלה והשמחה האסורה שבאה מתוך רוע.

זה דומה מאוד לעובדה שמתירים לגואל הדם לנקום את מות קרובו אבל אסור לכל אדם אחר להרוג הרוצח בשגגה. מכירים ברגשות הכנים של הנפגע אבל אין להתבלבל ולתפוס טרמפ כדי לבטא רגשות של רוע.

לכן, אנו כן אומרים הלל בשביעי של פסח, אבל רק הלל בדילוג.

 

המן

למה המן ירדה כל יום והיה צריך ללקט אותה כל יום עבור אותו היום?

כדי ללמד את האדם שעליו לעמול לפרנסתו כל יום.

אפילו אם המן ירדה בנס, גם הפרנסה יכולה לבוא בנסים, אבל בתנאי שהאדם יעשה את כל מה שביכוטלותו כל יום. האדם צריך לעבוד לפרנסתו כל יום והוא גם צריך להתפלל כל יום והוא גם צריך ללמוד תורה כל יום.

 

לפי חרב

ויחלוש יהושע את עמלק "לפי חרב"

  • פי= כוחו של יעקב. התפילה והלימוד
  • חרב= כוחו של עשיו

שניהם קשורים: במידה והאדם מאמין בה', אז החרב שלו מנצחת. ולהיפך.

כמו המעשה שבו מה הרים ידו= כוח הפה והאמונה, אז גבר ישראל

אבל כשהוא יניח את ידו והאמונה והתפילות חלשו, אז גבר עמלק

 

תמחה את זכר עמלק

אם כן, מצווה על ישראל למחות את עמלק. למה פסוק אחר אומר "כי מחה אמחה את זכר עמלק"? שפירושו שה' בעצמו ימחה את עמלק?

התשובה משמחת:

אתם מחויבים למחות את עמלק, אבל דעו שאם אתם לא מצליחים, אני אעשה זאת!

זה מסביר למה משה מאוד שמח בבשורה הזאת והוא הקים מזבח (באופן יוצא דופן) וקרא לה' "ה' ניסי". זה הוא מהלך הנסים של ה': הם מגיעים רק אחרי מאמץ האדם. אבל יש רשת ביטחון לכל מה שישראל עושים: במידה והם לא מגיעים למטרה, ה' משלים את העבודה. זו באמת סיבה למשה לשמוח מאוד!!

 

 

בשלח אה

בע"ה ח שבט התשע"ב

מישל בן שושן

בשלח אה

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים כי קרוב הוא..

 

"ויהי"  הוא תמיד, בתורה לשון צער!  איפה הצער ביציאה ממצרים ובקריעת ים סוף? היה הרגע ההוא צריך להיות מלא שמחה!! הא"ה נותן שתי סיבות לצער : הראשונה היא "בשלח פרעה" והשנייה היא "לא נחם..כי קרוב הוא"!! מה שמסביר את הוו של "ולא נחם" אנסה לפרש ולסכם את דבריו:

  1. בשלח פרעה

למה לא כתוב שה' הוציא את ישראל? במיוחד שהמשך הפסוק מתעסק במה שה' עשה!היו שתי אופציות "קלות":

  1. שה' יוציא את ישראל בלי לשאול מה הוא רצון פרעה! ה' יכול להוציא את ישראל בבת אחת בלי כל התסבוכת על הוויכוח עם פרעה, המכות, הקשיית הלב, וכל מה שקראנו בשתי הפרשיות הקודמות.
  2. שפרעה ישמח מרצונו לשלוח את ישראל מארצו. !

כלומר, הבעיה היא עקרונית: הבורא יצר אצל האדם רצון ובחירה חופשית . ומצד שני, יש לה' רצון משלו. למשל, יש לבורא "תכניות"! משימות! והבורא מעוניין שהאדם יאמץ את רצון הבורא כרצונו הוא!! וזה בלתי אפשרי!! רצונו של פרעה הוא כאן סמל לרצון כל אדם שנברא בצלם אלוהים, עם רצון. איך להפגיש שני רצונות??? בני האדם מכירים את הבעיה הזאת בבעיות הזוגיות, ביחסי חברה…בדרך כלל פוטרים את הבעיה או בכפיפת רצון אחד מהצדדים או שכל אחד "מוותר" על חלק מהרצון שלו כדי שנגיע ל"פשרה"!. כאן הבורא מנסה ליצור עם (ישראל) שיהיה עליו "לעשות את רצון ה'". אבל לא רק מתוך יראה, אלא מתוך אהבה ושמחה!! זה פירוש "ואהבת את ה' אלוהיך"!! כמו שכתוב בפרקי אבות :"עשה רצונך כרצונו.."!! לכאורה, אם אני עושה "רצוני כרצונו", אז אני מבטל את רצוני ברוב הזמן!. יכול להיות שיש דרך אחת כדי לפתור הבעיה: האהבה! אם אני אוהב את השני, אני מעוניין לעשות את רצונו! רצוני הוא ל קיים את רצונו!! אבל האהבה היא דבר קשה להשיג ויש הרבה שלבים מקדימים לפני שמגיעים למדרגה הזאת! צריך קודם כל להכיר את השני! לדעת שהוא קיים בכלל! אחר כך צריך לדעת מה הוא רצונו! (לפעמים קשה לשני בעצמו לדעת מה הוא רצונו!) אחר כך צריך אימון. צריך ביטחון בשני. לכן הלאה, עד שמגיעים לאהבת השני עם רצון עז לעשות את רצונו כאילו זה היה רצוני ממש!

נראה לי שכל התהליך הזה מנסה הבורא ללמד לעם ישראל. (המטרה היא ללמד את כל אומות העולם אבל , בגלל קושי המשימה, נראה שה' בחר לעבוד על אומה קטנה שמייצגת את כל האומות, ואם זה יצליח, אז בסוף ההיסטוריה זה יתפשט לכל העמים!). כדי ללמד זאת, ה' מתחיל עם פרעה. כי הוא מייצג, עבור העם הזה, את הכוח העליון והרצון האנושי הגדול ביותר . הם, כולם "עבדים" לרצון פרעה. לכן, נראה לי, ה' יתחיל "לשחק" עם רצון פרעה. המטרה היא לאו דווקא פרעה עצמו. אלא בני ישראל וקוראי הסיפור, זאת אומרת , אנחנו!

ה' לא בחר ביציאת מצרים קלה, בלי לשאול את רצון פרעה.

הוא גם לא בחר בפרעה אחד שרצונו יהיה  חלש או שפרעה ירצה בשמחה לענות לתכניות הבורא.

לא, ה' בחר בדרך "הקשה מאוד", הבלתי אפשרית, שהיא הדרך שעם ישראל יצטרך ללכת בה כל הזמן: איך לקיים מצוות ה' מתוך אהבה ושמחה! איך להגיע למצב שרצוני הוא לשרת את רצונו!!! הקושי העצום הזה, ריבוע העיגול הזה, הוא הקושי שעליו מדברת הפרשה כולה!!  "ויהי" מתאר את הקושי הזה. איך לנסות שהרצון של האדם (כאן, רצונו של פרעה) יתאים לרצון הבורא??

אם ה' היה מוציא את ישראל ממצרים בלי הקושי הזה , יכול להיות שישראל היו נכנסים ישר לארץ, ולא היה מקום להעביר אותם דרך הים וכולי…

כל הקשיים של הפרשה שלנו וכל הקשיים שיעברו ישראל במשך כל ההיסטוריה הקשה שלהם עד ימינו, היא הקושי של ריבוע העיגול הזה! ולכן ,"ויהי" ,היא המילה הראשונה והעיקרית בפרשה! מתחילים כאן את העבודה האמיתית!! ארבעים שנות המדבר : התלונות, הניסיונות, החטאים, הכפרות…מתן תורה, הבריתות,..כל אלה הם, כנראה דרכים להגיע למסלול קשה של "ידיעת ה'", הכרת רצון ה', קירבה בין שני רצונות, רצון האדם ורצון הבורא. לעבור מעבודה מתוך יראה לעבודה מתוך אהבה!

  1. ולא נחם..

הקושי העצום השני שנמצא מול עם ישראל, הוא הערב רב! יש לישראל תפקיד אוניברסאלי. הכנסת עמים זרים לתוך הסיפור (הקשה ממלא) שלנו, היא משימה אדירה! איך להפוך גוי ליהודי! משה לקח על עצמו משימה זאת. ה' חייב להשאיר את ההחלטה הזאת בידי ישראל עצמם. ה' לא יכול לכפות משימה כה כבדה על עמו. לכן הוא מפיל את האחריות של לקיחת הערב רב על משה ("שיחת עמך אשר הוצאת .."). אבל זו עובדה מוגמרת. ערב רב יצא איתם. הא"ה מציע שפרעה הוא זה ש"שתל" אותם בתוך ישראל כדי שיחזירו אותם למצרים! וזו הצרה הגדולה שמתוארת כאן "ויהי בשלח פרעה את העם" אין "העם" אלא הערב רב. ובגלל זה, ה' לא היה יכול להכניס את ישראל לארץ מיד , "כי קרוב הוא" כלומר, הערב רב קרובים מידי לתרבות המצרית והם עדיין לא מסוגלים להתמודד עם המשימות שמחכות לישראל בארצם. הם עדיין "לא מספיק יהודים". לכן, ה' סיבב את כל ישראל במדבר ולא הכניסם ישירות. זה צער נוסף, וזו הסיבה השנייה על ה"ויהי"!! "קשים גרים לישראל כקוצים"! ונראה לי שניתן להרחיב את הקושי לעובדה שיש בתוך עם ישראל הרבה "עמים" , שבטים, שונים מאוד אחד מהשני. וזה ה"ערב רב" האמיתי!! רק מפאת "כבודם" ורגישותם של ישראל , מדברים על החטאים שבאים מהגויים הזרים האלה, "הערב רב"!

והעליתם את עצמותי מזה אתכם (יג-יט)

יוסף אמר משפט זה לאחיו. מה פירוש המילה "מזה". לא רק ממצרים. אלא, אומר הא"ה, זה קשור לפסוק :"נסעו מזה" שאמר האיש שפגש את יוסף כשהוא היה מחפש את אחיו בשכם. הוא ענה לו שהם נסעו מהאחווה ושהם מתכננים להרוג אותו!. יוסף השביע את אחיו להעלות את עצמותיו אתם ביציאת מצרים כדי לעזור להם לתקן את ה"מזה" ההוא. עצמות יוסף יהיו התזכורת לצורך האחווה .

 

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן…(יג-כא):

לפי הא"ה היו שלושה עננים

  1. ענן שמקדים את המחנה כדי להכין הדרך (אפילו לטפל בעקמומיות הדרך, כדי שיהיה יותר "נוח" להם.ועליו כתוב (בדברים א-לג) "ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם…"
  2. ענן אחר שהיה מגן עליהם מהשמש. ענן עבור הצל. והענן הזה היה משמש רק ביום.
  3. עמוד אש בלילה: להאיר להם מחוץ למחנה, לנחותם הדרך כמו הענן הראשון.
  4. אבל בתוך המחנה, היה להם אור כל הזמן,אפילו בלילה, ללא קשר עם עמוד האש, וזה ה"אור במושבותם" שקשור לשכינה.

כשמצרים התקרבו , שני העננים הראשונים הלכו אחורה בין מצרים וישראל כדי להחשיך את הראייה של מצרים.

 

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני..(יד-ב)

ה' הוא זה שהחליט להחזיר את העם במלכודת המפחידה, בין הים ובים המצרים שגם להם "קרה" כדי שיבואו להפחיד את ישראל!! זו "תחבולה" מכוונת, כדי ללמד לישראל עוד שלב באמונה. הוא רצה שירגישו בחוויה בלתי נשכחת ומרשימה ביותר שהוא שולט על כל העולם ושהם נבחרו על ידו ושהם, מעכשיו חייבים להצדיק את הבחירה הזאת!!

הא"ח אומר שה' לא הצליח לגמרי בכוונות אלה! כי הנה ישראל בקשו מיד לחזור למצרים. אבל הוא הצליח חלקית וזה היה כדאי!

 

והנה מצרים נסע אחריהם (יד-י)

"מצרים" פירושו השר (המלאך) של מצרים שבא בעצמו לאירוע הזה.זה מה שגרם לישראל לפחד מאוד. ובסוף, ישראל יראו שהשר הזה מת על הים "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". כלומר, עד עכשיו, כל המכות טיפלו בחלקים שונים במצרים. אבל עכשיו, עצמותו, זהותו של מצרים היה על הפרק. לא סתם אפיזודה חולפת אלא הכחדת הרעיון המרכזי שמצרים היה דוגל בו. ועבור ישראל, זה מרשים ביותר כי מצרים היה מסמל הפסגה של הקדמה האנושית והם היו גם תחתיהם מבחינה פיזית, בעבדות תרבותית ופיזית. לראות שכל העולם האדיר הזה מתמוטט מול עיניהם זה הרשים אותם מאוד, הרבה יותר מאשר במכות.

 

וראו את ישועת ה' אשר יעשה  לכם היום..(יד-יג)

היום דווקא, ואל תחשבו שזה ייקח עוד שנה כמו שהיה במכות! היום זאת הגאולה השלמה.

 

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון-(וגם בהמשך: ה' איש מלחמה).

ה' הוא שם הרחמים. ובכל זאת, בכל קריעת ים סוף, לא רק מידת הדין פעלה אלה גם מידת הרחמים השתתפה .מידת הרחמים (עבור ישראל) תהפוך למידת הדין (עבור המצרים)!

אתם תחרישון: תרבו בתפילה כדי להחריש (להשתיק) את מידת הדין שהיא גם יכולה להיות נגדכם!

 

מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו

זה מפליא שה' מבקש שנפסיק להתפלל!! זה נוגד כל מה שלמדנו עד כה!!

אלא שה' אמר למשה: מידת הדין מאוד גוברת עכשיו. למה שאני אציל את ישראל ואהרוג את המצרים?? באיזו זכות?? אתם דומים ושווים להם!! לכן, אני לא יכול לעשות שום דבר!!

אבל ה' מייעץ להם שמידת הרחמים תגבור על מידת הדין וכך ה' יוכל כן לעשות משהוא:

שישראל ייסעו לכיוון הים!! זה יראה כמה הם מאמינים בי וכמה אמונה יש להם. בזכות ההליכה הזאת, אני אוכל לפעול נגד מידת הדין! ואעשה את הנס שתכננתי לעשות. בעצם, ה' אומר למשה: תעזרו לי לעזור לכם! בלי ההליכה שלכם בתוך מידת הרחמים , אני לא אפעיל אותה! בלי האמונה שלכם, אני לא אפתח את הים!! ואכן, רק אחרי שנחשון בן עמינדב נכנס והמים הגיעו עד לפיו, הים לא נפתח! ואתה משה, גם אתה תעשה מעשה על ידי המטה והיד שלך כדי שאני אתחיל לפעול!! (כי לא משה הוא זה שפתח הים אלא ה'!)

 

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה..(יד-כא)

  • כל המהלך של קריעת הים קרה בלילה אבל ישראל עברו בהתחלת היום.(בזכות אברהם שהשכים בבוקר!)
  • הא"ה מציע שתחתית הים לא נפתח אלא הוקפא והפך למשטח ישר ונוח, כמו יבשה! רק החלק העליון של הים נפתח . וזאת, כדי שלא יצטרכו ישראל לרדת יותר מדי עמוק במעבר! (קפאו תהומות בלב ים).

 

 

 

אז ישיר משה..

למה לא כתב "וישר משה" בעבר?

כשנכנסה בישראל "יראת הרוממות" (ויראו העם את ה' ויאמינו..), אז היו יכולים להגיד שירה. ויש לשירה הזאת עתיד! "וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו"! כלומר שאפשר להגיע למדרגה הזאת בכל יום, בלי קריעת ים סוף מחדש! זה תלוי באדם עצמו! היה צריך שתיקרע הים פעם אחת בלבד. וזה הכניס בישראל את ההתרוממות ויראת הרוממות שתאפשר להם לשיר שירה זו ולהגיע להתרוממות רוח בכל יום.

 

זה אלי ואנווהו אלוהי אבי וארוממנהו

קודם כל יש לתאר את מה שאני מרגיש כלפי ה'. הוא קודם כל "אלי". ורק אחר כך, ניתן להוסיף עוד נטבח כמו "אלוהי אבי" . אבל להתחיל ב"אלוהי אבי" קודם כל, זה לא מביע את הרגשות האמיתיים.זה מזויף! לכן אנו אומרים בתפילה: "אלוהינו" קודם כל ,ורק אחר כך "אלוהי אבותינו"!!

כל השירה נאמרה בלשון יחיד כי כולם הרגישו כאיש אחד.

 

ה' איש מלחמה, ה' שמו..

אין לחשוב שיש הרבה רשויות נפרדות. גם במלחמה שהיא מידת הדין, ה' שמו! והוא כולל את הכל!

 

אז נבהלו אלופי אדום..

לא, כל העמים לא נבהלו! אלא זו בשורה לעתיד לבוא! המילה "אז" מצביעה על העתיד בלבד. אבל בכל זאת, בקריעת ים סוף התחיל התהליך של הכרת ה' על ידי כל העמים. והוא יסתיים רק באחרית הימים!! ויש הבטחה על כך. כמו כן "תיפול עליהם אמתה ופחד.." זה יקרה רק באחרית הימים!!. למרות שזה התחיל בימי משה.

 

ה ימלוך לעולם ועד

באותו עניין: ה' איננו מוכר כמלך היום אבל אנו מקווים שהוא יוכר כמלך בעתיד על ידי כול העמים ורק אז יהיה מלך. לכן כתוב "ימלוך" בעתיד.

 

וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר (טז-ב)

למה כתוב "במדבר"? ברור לכל שהיו כולם במדבר! אלא, ישראל התלוננו על זה שהם נמצאים במדבר! על זה שה' לא הביאם בדרך ישרה לארץ כנען, אלא שהוא הסב אותם דרך המדבר! וכאן, כתוב "עדת בני ישראל" הם האלה שהיו יכולים להיכנס לארץ ישירות. אבל, בגלל הערב רב הם היו צריכים לעבור דרך המדבר. משה ואהרון היו אחראים על הערב רב ובגללם באו במדבר!

 

מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים….(טז-ג)

"חבל שלא סירבנו לצאת ממצרים, ואז היינו מומתים ישירות על ידי ה' במכת בכורות או בחושך, במקום למות מרעב או מצמא במדבר! "טובים היו חללי חרב מחללי רעב"(איוב-ד-ט)!

לע"ד: בשבתנו על סיר הבשר" יכול להיות שאם היינו מבשלים את השה , בסיר בשר,ולא אכלנו אותו צלי אש היינו מתים שם!

 

ויאמר משה..ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם…בקר וראיתם את כבוד ה'..(פסוקים ו- ז- פרק טז)

הידיעה של הערב והידיעה של הבוקר שונות זו מזו ומשלימות זו את זו! לכן יש מקום לשתי הידיעות האלה. אחת על ידי המן (הלחם) בבוקר, והאחת על ידי השלו (הבשר)בערב.

 

ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה….(טז-כב)

לפני שה' בישר לעם על השבת, הוא רצה שירגישו מעצם את העניין של השבת קודם כל ורק אחר כך הוא הסביר להם מה זה! העם שיצאו ללקוט ביום השישי הרגישו שיש שינוי. מתוך ההרגשה שמשהו שונה קורה פה, הם הלכו ודווחו למשה ורק אז ה' ומשה מסבירים להם את חוקי השבת. כדי שהשבת יבוא מלמטה! וזה מה שיאמר להם בפסוק כט': "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".

 

כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה(טז'-כה)

למה כתוב "בשדה"? כי המן לא ימצאו בשדה אבל האוכל של כל השבוע ימצאו בפנימיות השבת. כל השפע של השבוע, אומר  רבי שמעון בר יוחאי, בא בזכות השבת. לכן, הוא מסביר ש"בשדה", בחיצוניות של הדברים, אבן אין מן, לא עושים מלאכה להביא אוכל. אבל, בפנימיות העניין, השבת הוא זה שמביא את כל השפע של השבוע!

 

 

 

 

ויצמא העם…(יז-ב)

למה ה' מעביר אותם דרך כך הניסיונות האלה, של המן, של המים, של הרעב…? כדי ללמד אותם הרבה דברים. כמו למשל ללמוד להתפלל. למה הוא לא נתן להם מן מספיק לחודש שלם ? הוא נותן להם מן יום ביומו, כדי להכניס בהם את האמונה ש"מחר יהיה טוב". כשיש בפניהם שפע והם אמורים לקחת רק את מה שיספיק להם ליום אחד, צריך המון אמונה שמחר ירד עוד שפע כזה ולא לקחת יותר ממה שצריך ליום אחד!!

 

ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת (יז-ה)

למה יש צורך להזכיר שהמטה שישמש את משה בהקאת הסלע והוצאת המים ממנו הוא זה שעל ידו הפכו את מי היאור לדם? כדי ללמד אותם שאין הרבה רשויות שונות. אלא שהכל בא מה שהוא אחד. אותו המטה שיכול להצמיא עם שלם בהפיכת מים לדם, יכל להרוות על ידי הפיכת צור למים!!

 

הנני עומד לפניך שם (יז-ו)

מה זאת אומרת שה' יהיה "עומד" על הסלע??

זה אומר שההשגה של ה' על ידי האדם יכולה להיות שונה לפי הנסיבות ולפי המקומות. זה תלוי בהשגת האדם ולא בהימצאות ה' במקום זה או אחרי!! כשיתרחש הנס , כולם יתחילו להרגיש שה' משגיח עליהם. וזה פירוש "הנני עומר.."

 

ויאמר משה אל יהושע..(יז-ט)

למה יהושוע נבחר להילחם??

כי יהושוע היה התלמיד המובהק של משה והוא "לא ימיש מתוך האוהל". אם עמלק בא בגלל ש"רפו ידיהם מהתורה" אז, כדי לנצח אותו צריכים אדם שלומר תורה.

לע"ד: למה משה לא נלחם בעצמו נגד עמלק? כי משה מייצג את כל העם. וכל העם היה במצב של "רפיון ידיים". משה היה יכול רק לנסות להרים את הידיים שלו ושל העם. אבל יהושע היה כולו בתורה. הוא לא מייצג את מצב "כל" העם. רק הוא יכול להילחם! כלומר, ייתכן שנשתמש בחלקי העם במצבים מיוחדים כי רק הם מסוגלים לעשות העבודה הזאת, בזמן שחלק העם האחר חלש בזה עכשיו!…

 

כתוב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושוע כי מחה אמחה את זכר עמלק..

למה לשים את הדברים באוזני יהושוע דווקא?

כי יהושוע היה עצוב שלא הצליח למחוק את עמלק. הוא רק "החליש" אותו! כדי לרומם את רוחו, ה' אומר דווקא לו שה' הוא זה שימחה לגמרי את עמלק באחרית הימים ואין עליו להתעצב כל כך.