בע"ה יא שבט התשע"א
מישל בן שושן
בשלח לעד3
"כי ברח העם"
אחרי שלושה ימים, פרעה רואה כי "ברח העם".
כי משה ביקש תמיד שיצאו לשלושה ימים בלבד.
לכן, אחרי ששלושה ימים עברו וישראל לא חזרו, יש זכות לפרעה להגיד שהם "ברחו"!!
למה באמת משה לא אומר במפורש שהם רוצים לצאת לצמתות? למה לשקר??
ייתכן מאוד שהמטרה היתה שעם ישראל יעשו מעשה אקטיבי!
המבחן הוא: האם ישראל יעזו לברוח אחרי יום השלישי או שיחזרו למצרים?
לפחות, הם מוצאים עצמם כ"אשמים" מול מידת הדין!!
כאילו משה ביקש שיצאו "קצת" ועל בני ישראל להשלים באחריותם את היציאה!
וזה מה שיקרה באמת בקריעת ים סוף : ה' מבקש מהם ליזום מהלך אקטיבי (כמו הירידה אל הים על ידי נחשון בן עמינדב) כיד לזכות במידת הדין שה' יציל אותם בזכות המעשה שלהם.
בע"ה יא שבט התשע"ד
מישל בן שושן
בשלח לעד3
- בשלח פרעה
ולא "בצאת ישראל.."
ויהי= לשון צער. הצער שישראל היו זקוקים שפרעה ישלח אותם ולא יכלו לצאת מעצמם! בגלל זה לא נחם אלוהים ארץ פלישטים….בעצם זו הסיבה לכל שאר נושאי הפרשה וגם הספר כולו! כולל קריעת ים סוף, מתן תורה, עמלק, וארבעים שנות נדודים ונדנודים!
- הכרת הטוב
ייתכן שכל המעמד, "האמבוש" שאליה תקע ה' את ישראל, זה היה כדי להסביר להם שהם חייבים להרגיש תלוים בה'! אין להם זכות קיום משל עצמם. אין להם מקום בסדר הטבע. אפילו אחרי ההצלה הם יישארו "בתוך הים ביבשה" עם חומת מים מאיימת מימינם ומשמאלם.
זה מלמד אותם שהאדם צריך לחיות בהרגשה שהוא חייב לזכות בכל דבר. ועל כן עליו להודות לה'! והשירה היא הלל ספונטני אדיר. הענווה הזאת,יכולה גם לאלץ את האדם להיות מחויב כלפי האחר, זה מזמין אותו להיות מוסרי.
- היום, אנו חיים בעידן הזכויות. יש זכויות אדם, זכות הגדרה עצמית לעם. …
מתבלבלים, לדעתי בין החובה לתת לאחר (חובה על הנותן) ובין החובה לקבל מן האחר (זכות המקבל).
עלי לתת צדקה אבל אין העני יכול "לדרוש" זאת ממני, לחייב אותי לתת לו.
תרבות ה"מגיע לי" הורסת כל מחויבות ונטייה להודות על מה שיש.
- ההכנה למתן תורה
ניתן לראות את כל נושאי הסדרה שלנו כהכנות למתן תורה. לא לחינם ימים אלה יקבלו מצוות ספירת העומר שהיא הכנה של 49 ימים עד למתן תורה.
- קריעת ים סוף= ההתגלות הגדולה ביותר. לא מתוך לימוד או קבלת תורה אלא מתוך חוויה. הבעיה היא שהתגלות כזו איננה יכולה להתבצע כל יום! לכן יש צורך בדרל אחרת, איתית יותר ומיגעת שעוברת דרך הלימוד, המצוות, .. אם כן, קריעת ים סוף היא כמו אהבה ממבט ראשון, הבזק. כדי שנבין על מה מדובר באידיאל. ואחר כך מתן תורה יהיה התחלת הדרך לשחזר זאת ללא ניסים כל יום אלא מתוך "דתיות" ולימוד.
- מרה= הסיפור מאוד מזכיר את מכת דם. גם שם היה כתוב "ולא יכלו המצרים לשתות מים מן היאור" כאן, ישראל "לא יכלו לשתות מים..". אבל יש הבדל מהותי: שם, אי אפשר היה לשתות מים, נקודה! זו מכה. אבל כאן, במקום זאת. במקום לתת להם מקור מים אחר, ה' נותן להם עץ- עצה, כדי להמתיק בעצמם את המים! כדי שיוכלו לשתות אותם המים שאי אפשר לשתות, על ידי המתקתם! מה הוא העץ הזה? אפשר להגיד שזה דומה לעץ החיים. "עץ חיים היא למחזיקים בה". הטעמה מהתורה. ואכן, המדרשים אומרים שהם קבלו כמה מצוות חשובות כבר במרה. "שם שם לו חוק ומשפט ". מכאן שהתורה שתינתן להם היא לא כפיה מלמעלה בלבד. היא עצה! (כמו שהזוהר קורא למצוות- עצות) כדי שהאדם בעצמו יוכל להמתיק את החיים שלו! זה לא "שחור או לבן" כמו במים שהפכו לדם במצרים. אלא מים שיכולים להיות מרים ושעלינו להמתיק בכוחות עצמנו. אמנם על יד עצות מגבוה אבל לנו העבודה להמתיק!
- המן= המטרה המוצהרת של נתינת המן היא "למען אנסנו הילך בתורתי". כלומר, בפרוש, ה' רוצה לדעת אם הם מוכנים לקבל את התורה על ידי ההתנהגות שלהם כלפי המן!!
מעניין לשים לב שכשמשה איננו מצווה אותם, ישראל עושים את מה שצריך. הם לוקטים את המן בדיוק בכמות הרצויה. אבל מיד אחרי שמשה מצווה אותם לא לקחת יותר מדי, אז יש אנשים שעוברים על הצו! גם כשמגיע יום השישי, בלי שום ציווי, כולם מלקטים משנה עומר כדי להכין אוכל לשבת. בטבעיות! ורק אחר כך משה אומר להם שהם קלעו למצוות ה' שאכן יש לקחת ביום השישי משנה כמות עבור שבת!! אם כן, יש כאן רמז עבה (ראה הרב אורי שרקי על הנושא הזה) שהאידיאל היה שישראל יעשו את המצוות בלי שיצוו עליהם! שיהיו ספונטאניים. כמו בקריעת ים סוף עם שירת הים! אבל, אנו יודעים שהאדם איננו מושלם. לכן יש להודיע לו מה נכון לעשות! ולכן תינתן התורה. אבל חשוב מאוד לדעת מראש שזו לא המטרה האידיאלית. לא רוצים רובוטים שיקימו ציוויים כדי לצאת ידי חובה. אלא שהדברים יצאו מהרצון, מהלב! אם כן אנו מבינים שכל המאורעות האלה קורים בין קריעת ים סוף והשירה הספונטנית מאוד ומתן תורה , הר כגיגית, בכפיה מסוימת. מתן תורה הוא האמצעי והשירה היא האידיאל.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 