ב"ה יא שבט התשע"ג
מישל בן שושן
בשלח מי
עצמות יוסף
עבור הרמ"י, אין התורה מספרת לנו מאורעות שהתרחשו. התורה היא ספר שאמור לדבר לכל קורא ולפתוח אצלו מחשבה שתעזור לו . לכן, אם כתוב שמשה לקח איתו את עצמות יוסף, זה לא רק כדי לספר לנו שמשה קיים את ההבטחה של בני ישראל ליוסף שלא לקבור אותו במצרים. אלא כדי להגיד לנו שמשה הרגיש בעיה וכך הוא פטר אותה: הבעיה מתוארת על ידי שני הפסוקים הראשונים:
- פרעה רודף אחרי בני ישראל= בני ישראל לא התנתקו לגמרי מהמצריות שלהם! יש להם עדיין הרבה עבודה עד שינתקו את חבל הטבור שלהם. היציאה , למרות המכות וכל מה שקרה מסביב לקרבן פסח, לא הצליחו להכין אותם לגמרי לחירות! העובדה שפרעה רודף אחריהם באה כדי להסביר לנו זאת!
- ה' לא מכניס אותם ישירות לארץ כנען. זה עוד סימן, הפעם מאת הק בעצמו, שישראל אינם בשלים מספיק!
משה נמצא מול בעיה חמורה: חשבנו שיצאנו ממצרים והכל נגמר אבל מתברר שיש עוד עבודה גדולה מולו! העם לא מספיק בשל ו,מבורר,. ויש בעיה נוספת: ההתלהבות של היציאה יכולה לטשטש עוד יותר את הצורך בעבודה נוספת! קשה עוד יותר לבקש מעם לעבור תהליך נוסף של התבגרות, אחרי שהוא חווה אירוע כמו יציאת מצרים: אם המאמץ הנוסף היה נדרש בעודם במצרים, זה היה מקובל יותר. אבל עכשיו שה"סוף הטוב" הגיע, קשה להסביר להם שיש עוד הרבה עבודה! התלהבות היציאה מפריעה להמשך התהליך!!
לכן, משה לוקח עמו את עצמות יוסף! זה הפטרון לבעיה: זה הכלי שבעזרתו הוא יוכל להתמודד עם הבעיה!
עצמות יוסף מסמלות את ה"יראה". יוסף , בתור "צדיק" הוא האדם שלוקח על עצמו כל כישלון. הוא מוכן כל הזמן לעבוד על עצמו כדי להשתפר. הוא לא מתלהב יותר מדי מהצלחה והוא מוכן כל הזמן לשמוע על מה הוא חייב לעבוד עוד. זאת העבודה ביראה. בניגוד לעבודה באהבה (יהודה) שמאופיינת על ידי התלהבות . יש סכנה בהתלהבות= יכולים לאבד את היראה ויכולים להפסיק להשתפר!
זאת אולי הסיבה שאסור לאכול חמץ בפסח: אסור שהתלהבות היציאה תעפיל על הצורך לעבודה נוספת! המצה היא בעצם עבודת היראה והצמצום שזקוקים להמשיך לפעול דרכם למרות היציאה. כי הגאולה הסופית לא הגיעה!! הגאולה הסופית היא אולי קריעת ים סוף. אבל היא באה לציין את מה שיקרה לעתיד ("אז ישיר משה.." בלשון עתיד!). משה מבולבל. הוא לא מבין למה לא נכנסים מיד לארץ. הרמ"י נותן עצה: כשאדם איננו מבין את מה שקורה לו. כשה' מתנהג איתו בהסתר, עליו להפסיק לעבוד באהבה ולהיצמד לעבודה ביראה. לחזור לשמירת המצות בפשטות. כי "אם אין יראה אין חכמה"! אף על פי שהחכמה (האהבה וההתלהבות) הם העיקר, אם אינם
האש והענן
כמו שראינו בפירוש הקודם, הרמ"י מסביר שיש תמיד לאזן בין המידות. אם יש יותר מדי התלהבות, יש לצנן אותה בעזרת יראה. הוא ישתמש במבנה הזה לאורך כמעט כל הפרשה שלנו.
- מצד אחד יש את היראה, הפחד , הצמצום.
- ומהצד השני יש את האהבה, ההתלהבות, החכמה, היוזמה, הביטוי העצמי והחופש.
- עמוד ענן למשל, מסמל היראה. הענן, הערפל, אי הבהירות מכניסה את האדם לתוך יראה.(מידת יצחק)
- עמוד אש מסמל לעומתו ה"תקיפות" הביטחון העצמי, היזמה..(מידת אברהם)
לכן, ביום, שבו האדם נמצא באופן טבעי בתקיפות, ה' מכניס אותו בענן
ובלילה, שבה האדם מרגיש באופן טבעי ביראה וחוסר ביטחון, ה' מראה לו את ההיפך: עמוד האש!
כמו כן, ה"תורה" תיתן לאדם הזדמנות לבטא את עצמו ולפתח מחשבתו על ידי לימוד וחידושים.
מצד השני, ה"תפילה" מבטאת את היראה , החוסרים, אי הוודאות, הצרכים של האדם ומציבה אותו כ"מבקש".
כמו כן, אדם שנמצא "בים" מלא יראה כי הסיכונים רבים,..
אבל כשהאדם נמצא ביבשה הוא , להיפך במצב בטוח יותר.
ללכת "בתוך הים ביבשה" זה לאזן בין שני המצבים!. (מידת יעקב המאזן בין המידות)
לסיכום:
| אהבה | ביטחון ותקיפות | יום | עמוד אש | יבשה | תורה | אברהם |
| יראה | "ראש קטן" | לילה | עמוד ענן | ים | תפילה | יצחק |
הלימוד הראשון של עם ישראל אחרי היציאה הוא "איחוד המידות". איך לאזן בין ההפכים!. כך הם ידעו ללכת "בתוך הים, ביבשה" הם ילכו "יומם ולילה". הם ילמדו התורה "יומם ולילה" כלומר בכל המצבים ובשביל כל המצבים. וזו מידת יעקב אבינו שידע לשכון באוהל אברהם ובאוהל יצחק. משה ממשיך את דרכו של יעקב.
מיקום קריעת ים סוף
לפי הפסוקים, ה' הביא את העם במקום מיוחד: בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון, מול פי החירות. ארבעת המקומות האלה הם ארבעת השמות של אלוהי מצרים!! ה' מצווה לישראל לחנות מולם בדיוק!! למה?
כל "אלוה" מצרי מסמל מידה מיוחדת שהמצרים מחשיבים כ"אל". כלומר, מידה שגוברת על הכל. כך , לכל עם, יש מידה עיקרית שהם הולכים לפיה.(עבור הפלישטים , למשל, זה "התחבולה" כדי להשיג כל דבר. עבור בני מואב זה ה"תקיפות" היכולת הגברית שעליה הכל מבוסס. עבור בבל, זה "ההתנשאות"..) מכיוון שהם מחשיבים את המידה הזאת כאל "המידה" העיקרית, נחשבת המידה הזאת כ"עבודה זרה"! לא בגלל שהמידה רעה. אלא בגלל שהמידה היא היחידה שהולכים לפיה. היא הופכת לאליל. המטרה של עם ישראל יהיה לקבל בתוכו את כל המידות האלה ! כי בכל אחת יש טוב עצום. אבל עם ישראל צריך לשכלל את כל המידות, לאחד אותן: כלומר לדעת שאף אחת איננה גוברת על השנייה! לתת לכל אחת את המקום שלה. כשעם ישראל מכיר ב"מקור כל המידות" כלומר, בבורא העלום עצמו, אז הוא יכול לתת לכל מידה את המקום המגיע לה ולא יותר! המהלך הזה הוא המהלך העיקרי שעם ישראל צריך לעשות במשך כל ההיסטוריה! זה מסביר למה ישראל יגורו המון זמן בגלות (כדי לשאוב את המידות הקיימות אצל הגויים) ויצטרך לחזור ארצה (כדי לאחד את כל המידות האלה) והביא לגאולה השלמה שבה, כולם יוכלו ליהנות במידות ללא גבולות כי כולן יהיו מקושרות למקור שלהן!
לכן ה' בחר להציב את ישראל במקום שנמצא מול כל המידות האלה ומצווה להם :"נכחו תחנו על הים" כלומר, אתם תתייצבו "נכחו", נוכח המידות האלה. והמשימה שלכם תהיה להכניס את המידות האלה בתוך הקדושה! כמו שכתוב(ברכות ס"ג) "בכל דרכך דעהו", אפילו בדברי עבירה! כלומר, אין שום דבר לגמרי רע . רק השימוש והמיקום שאנו נותנים לו ביחס לשאר הוא יכול להיות בעייתי! זה כל ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה!!!
במקומות אחרים, הרמ"י יסביר שאפשר לעשות עבודה זרה ממצוות התורה עצמן!! (אם לא מאזנים בין המצוות ומשכללים את הכל) וכן עושים עבודה זרה מכל דבר (טוב או רע) במידה ואנו מציבים אותו "מעל לכל השאר" בלי איזון!! כלומר, הלימוד של איחוד המידות הוא המקור לאיסור עבודה זרה שיבוא בהמשך!
מתי יש להתפלל ומתי לא??
- מול האיום המצרי, ה' מצווה לשתוק ולא להתפלל! "מה תצעק אלי.." ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"!!
- מול מלחמת עמלק, להיפך, התפילה של העם ושל משה יכריעו את המלחמה! (ויהי ידיו אמונה ="והווה ידוה יפרישן בצלו" לפי התרגום).
למה השוני הגדול הזה בין שני המצבים??
עמלק שונה משאר העמים וישראל שונה משניהם:
- העמים המיוצגים כאן על ידי המצרים, אינם מאמינים ביכולת הבלתי תלויה של האל. עבורם, האלים הם "כלים" בידי האדם! אפילו אם מקריבים להם קרבנות, מתפללים אליהם, זה בגלל שבידי האדם עיקר הכוח לפעול. ואפילו האלים הם "בידי" האדם! האדם "משתמש" באלים לטובתו!. יש בכל תפילה סכנה להקצין את חשיבותה עד שנחשוב שאנו "מפעילים" את האלוהים! לכן, כדי להראות לעמים (וכאן למצרים בעיקר) שיש לה' רצון ויכולת ובחירה משלו, ללא קשר עם מעשה האדם, ה' מבקש שישראל לא יתפללו הוא יעשה את מה שהוא חושב לנכון לעשות. כל זה כדי ללמד פעם ולתמיד את העובדה שהוא "בלתי תלוי"!!
- עמלק לעומתם, הם להיפך חושבים ששום דבר בידי האדם. הכל נגזר מהשמים. לכן, הם יכולים לעשות את הרע כאוות נפשם ויגידו שזה "רצון האל"! אין יותר מוסר ואחריות לאדם! נגדם, ה' יבקש דווקא להתפלל כדי ללמד אותם שיש לאדם כוח להשפיע על ה' ! ויש לאדם אחריות למעשיו!
- ישראל לעומתם מאמינים בשני הדברים גם יחד: אין ה' "כלי בידי האדם", אין האדם כל יכול. ומצד שני, יש לאדם אחריות למעשיו ויש לו אפשרות להשפיע על רצון ה' !!
למה אוכלים מצות בפסח?
כתוב בפרשת ראה (דברים טז ח) "ששת ימים תאכל מצות"
אבל בהרבה מקומות אחרים כתוב "שבעת ימים תאכל מצות"!
ההבדל נובע מהחילוק בין כל ימי חג הפסח ליום השביעי: ביום השביעי, יש "ישועה גדולה". ישועה שמסמלת את הישועה הסופית באחרית הימים. בישועה הזאת, אכן, לא צריכים לאכול מצה! אין צורך בצמצום !
אכן, המצה היא סמל לצמצום! איסור אכילת חמץ מבטא הצורך, למרות היציאה ממצרים (ואולי דווקא בגלל סכנת ההתלהבות היתרה), יש צורך להמשיך בעבודה וביראה ובצמצום! לכן אוכלים מצות. לכן גם אוכלים את המרור יחד עם הקרבן פסח!. אבל באופן אידיאלי, לא היינו צריכים לאכול מצות ביום השביעי של פסח!
ההלכה קבעה למעשה שאכילת מצות ביום השביעי היא "רשות" בלבד. ומכאן שכל ימי החג היא רשות חוץ מלילה הראשונה שאכילת מצות היא חובה.
לסיכום: שביעי של פסח, חג קריעת ים סוף מסמל את הישועה הסופית שבה לא יהיה עוד צורך בצמצומים. אבל בינתיים כן חייבים לערבב את השמחה של הגאולה החלקית (יציאת מצרים) באיפוק וביראה המסומלת באיסור אכילת חמץ בפסח.
מים מרים
אחרי ההתרגשות הגדולה ושיא ההתרוממות שחוו בקריעת ים סוף, בני ישראל לא רוצים לזוז משם ומשה צריך להוציא אותם משם בכוח ("וייסע משה את ישראל"). אבל הבעיה מתעצמת: הם הולכים במדבר שלושה ימים ולא מוצאים מים! כלומר, הם מרגישים ריקנות!!
זה מזכיר ילדים שאינם מוכנים לקבל רגע של חופש בלי פעילות. אחרי שמביאים אותם ל"לונה-פרק" וקונים להם גלידות ובלונים, שעה אחר כך הם מרגישים "שעמום"!"מה עושים עכשיו?"! הם התרגלו להיות ב"היי". בני ישראל השיגו את נוכחות הבורא והניסים שלו.עכשיו הכל נראה להם מר. השגרה וחוסר ההתרגשות "מר" להם.
במרה הם "לא יכולים לשתות מים.. כי מרים הם". לא כתוב שהמים היו מסוכנים לשתיה אלא "מרים". כלומר יש להם בעיה של טעם. זה סובייקטיבי. זה מאוד תלוי באדם שמרגיש מר.
כדי לפתור הבעיה הזאת, ה' מראה למשה "עץ", מלשון "עצה"! כדי להפוך המר למתוק! מה היא העצה הזאת? הכתוב לא אומר (מדובר ב"עץ") אבל כתוב "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" מהמשפט הזה אפשר ללמוד הרבה! המדרש לומד ששם ה' לימד את משה וישראל שלוש מצוות: שבת, פרה ודינים!
- מצוות השבת:
בשבת, אנו "עובדים" את ה' בלי לעשות, בעצם, שום דבר!! ה"שב ואל תעשה" הם עיקר השבת!! ובכל זאת, מהמצב הזה של חוסר מעש יכולים להגיע לאורות עצומים!! עם ישראל מרגיש מרירות מזה שהם "לא עושים כלום" מזה שהם לא עובדים את ה' או לא משיגים יותר את מה שהשיגו בים סוף. ה' נעלם להם בכוונה!! כדי שהם יתחילו להבין שאפילו ממצב שלכאורה אין כלום, יכולים להשיג הגדולים ביותר ולא צריכים ניסים גדולים כדי להגיע לזה! יש לנו קושי להסביר זאת לילדים "משועממים"! אבל יש לנו הרגשה שזה נכון ! היום, עוד יותר מתמיד, ההתעסקות המתמדת בכל מיני פעילויות (כמו משחקי ווידאו וסמרטפונים) מכניסים את הילד או את המבוגר לסחרור של עשייה. כשמפסיקים זאת (למשל בשבת, יש עבודה (פנימית) עצומה כדי להפוך את ה"כביכול שעמום" לעונג שבת!! השבת הוא הסוד הראשון כדי להפוך את המר למתוק!
- פרה אדומה
מול הדיכאון של מרירות החיים , העצה השנייה היא לדעת שיכולים לצאת מזה! אפילו מטומאת מת , שהיא הדיכאון הכי אמיתי והכי עמוק שבו האדם יכול ליפול (אם מתים אז מה טעם יש בחיים!) . ודווקא ממנו יש אפשרות לצאת לטהרת התקווה. הפרה האדומה (סמל החיים שמגיע למיתה ולשרפה ולעפר, כלומר הדיכאון העמוק ביותר, דווקא הוא מצליח לטהר ולתת תקווה לאדם שמזים עליו האפר הזה!)
- דינים
העצה השלישית היא שיש סדר בעולם. נכון שאתה מרגיש רע ומר לך אבל תדע לך שיש סדר ויהיו רגעים אחרים,שונים שיבואו. אל תעמוד במצב מסויים ותשקע בתוכו (זה מה שמונע את הדיכאון) אלא תדע שיהיה טוב יותר אחר כך! כי העולם מסודר לפי חוקים וכפי שיש מצבים כאלה ישנם מצבים הפוכים.
- לסיכום
עם ישראל נמצא בדיכאון. עבורו, המים, החיים מרים. ה' רצה שירגישו כך ויגיעו למצב הזה. הוא מראה להם שיש חוקים ומשפטים וניסיונות (חוק ומשפט ..שם ניסהו) שחייבים ללמוד דרך החוויה של הריקנות ושל החוסר! ומשם הופכים את המר למתוק! השבת מלמד שמתחת לעולם העשייה יש עולמות לא פחות מעניינים. הפרה מלמדת שיש תקווה ושיש דרכים לצאת מהדיכאון. והדינים מראים לאדם שיש סדר וחוקים . הדיכאון שבו הוא נמצא הם חלק מהסדר הזה וזה יהפוך לטובה עבורו!
ייתכן שההליכה במדבר "שלושת ימים" מקבילה לשלושת המצוות שלפי המדרש הם יעזרו להפוך המר למתוק!!
עמלק
ברצוני להעתיק כאן משפט אחד מתוך פירוש הרמ"י:" עמלק מרגיש בכל מקום שיחטיאו ישראל את המטרה אף כחוט השערה"!!
ישראל מרדו בה', מיד בא עמלק כי הוא מרגיש בחסרונם!
אנו מרגישים זאת כל יום כשאומות העולם קופצים על כל דבר שיכול להיראות כחטא של ישראל! כאילו הם אחראים לגלות לישראל את חסרונם הקטנים ביותר!!
את האפיונים של עמלק, כבר הבאנו אותם לעיל והם:
עמלק חושב שהכל בידי שמים, ולכן אין אחריות לאדם. כל מה שיעשה האדם הוא , בדיעבד רצונו של הבורא ולכן, אין אחריות למעשה האדם.
המן
"ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו "מן הוא" כי לא ידעו מה הוא"
כאן, הסבר השם בא אחרי נתינת השם! כלומר , השם שנתנו למן הוא מאוד נכון ! והפסוק מסביר למה קראו לו כך
אין להבין שלא נתנו לו שם או שהשם "מן" ניתן כברירת מחדל. על שלא ידעו איך לקרוא לו! להיפך! הם נתנו לו את השם המדויק הזה כי זה בדיוק מה שהמן בא ללמד ולסמל! בני ישראל קראו למן "מן הוא" כי זה באמת מה שהוא: המן הוא דבר שאין לו ממשות! ולכן קראו לו בשם שמתאר אותו בדיוק! שמו היא ההגדרה הטובה ביותר ! לזה התכוון ה' בעצמו!
ה' רצה ללמד את ישראל ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"
כלומר, ה' רוצה שישראל יבינו שיש בחיים דברים נוספים, שלא תמיד נראים, שהם חשובים יותר מהדברים שנראים לעין! האדם בונה את עצמו על ידי דברים גשמיים. אבל הוא בונה את עצמו ( אפילו דרכם), על ידי דברים סמויים, רוחניים יותר. הדברים הרוחניים בונים את האדם בתור אדם . אם יש יתרון לאדם על שאר הברואים, זה על ידי הדברים הלא ממשיים שממנו הוא ניזון. הדברים הרוחניים האלה מסומלים על ידי המן.
לכן, חשוב מאוד להגדיר את המן כדבר שלא מבינים מה הוא . יודעים שהוא קיים אבל הוא נשאר סמוי ואין סופי. הוא עמוק ואי אפשר להגדיר אותו על ידי גבולות כי אין לו גבולות! "מוצא פי ה'" הוא דבר לא ממשי, לא גשמי. אבל הוא חיוני כדי שהאדם יזכה לשם אדם,הוא אין סופי.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 