בע"ה יג' שבט התש"פ
מישל בן שושן
בשלח פי5
אני מציע חוט מקשר בין כל חלקי הפרשה: התבגרות העם והכנה לכניסת הברית בחורב.
לצורך זה, נחלק בין שני חצאי הפרשה:
- קריעת ים סוף
- והחלק השני, ארבעת המאורעות שפוקדים את עם ישראל (מרה, המן והשלו, המים ברפידים ועמלק)
- קריעת ים סוף (בעקבות מאמר של דר הלל מאלי במקור ראשון)
אם יציאת מצרים יכולה להשתוות ליציאה מרחם, קריעת ים סוף, דומה יותר לחיתוך חוט התבור. מתוך כוונה תחילה ונגד ההיגיון הפשוט (של הכניסה לארץ דרך ארץ פלישתים) ה' מנחה את העם כך שימצאו את עצמם במצב די מפחיד, בין הים ובין מצרים שבא מאחוריהם.
האם המהלך הזה היה מתוכנן ואם כן, ממתי?
- גזרים
כשקוראים את ברית בין הבתרים, יכולים בקלות להבחין בשלבים של השעבוד במצרים , ביציאה ממנה אחרי המכות ואפילו בביזה של כלי כסף ושמלות. אין אזכור לקריעת ים סוף!?.
בראשית טוף יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה.
אבל ,כשקוראים את ההמשך, התמונה מתבהרת:
יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.
"בין הגזרים" עובר אש וענן ונכרתת ברית.
ייתכן שהמעבר של בני ישראל "בין גזרי ים סוף" מלווים באש וענן, הם מימוש החלק שהיה חסר לנו.
יש לשים לב שהחלק הראשון של היציאה, הוא חלק של דיבור ("ידוע תדע..") בעוד שהחלק השני של המעבר בין הגזרים הוא לא דבר ה' אלא סיפור מה שקורה במחזה. מה משמעות ההבדל הזה? למה התורה אינה כותבת למשל "וידבר ה' אל אברם, עבור בין הבתרים וגם אני אעבור בעמוד ענן ואש.." אלא רק מספרת מה שקורה?
נראה לי שיש מקום להשוות זאת עם ההוראה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"! כלומר זה לא עת לדיבורים. זה זמן למעשים. כמו שנאמר לבני ישראל: "ואתם תחרישון".
ביציאת מצרים, הייתה הבטחה, מצווות, הרבה דיבורים .
בקריעת ים סוף, להיפך. אין דיבורים רק התרחשות.
אם הדברים נכונים, הרי שקריעת ים סוף היא מימוש כריתת הברית שעליה דובר בברית בין הבתרים, באופן המעשי שלה.
מה טיבו של החלק הזה בברית?
- חורב וחרבה
אי אפשר שלא לקשור בין המעבר של בני בים שנהפך "לחרבה" ובין ההליכה , להר האלוהים "חורבה". למה הים הפכה ל"חרבה"? אני מבנים המושג "יבשה". מלשון יובש המנוגד לרתיבות הים. אבל למה לכנות מצב הישבה הזה "חרבה"? כאילו העולם חרב. ובמקום של חורבה מעביר ה' את העם ובהר החרב יתגלה אליהם.
- ים סוף
בני ישראל מוצאים את עצמם מול "ים סוף". המצב קשה לא רק בגלל שהים הוא לא מקום ישוב ולא מקום מעבר לבני אדם. אלא בגלל שזה נראה להם "הסוף"!!
נחשוב על המצב בו נמצאים בני ישראל:
מאחור יש מצרים. הם יצאו ממצרים, מהעבדות. אבל מצרים היא בית עבדים דווקא בגלל שהוא נותן הרגשה שאין אפשרות לחיות אחרת. המקום הזה הוא ממש "בית" שהופך האדם לעבד. מרגישים במצרים כמו בבית חם שמספק את כל הצרכים. היציאה ממנו מאוד מפחידה כי אז מי ידאג לנו? כמו תינוק, העבד חי בתלות גמורה.
מה יש ממול? המחר! הלא ידוע! המאיים. אולי ..הסוף!!
- האמונה והברית:
איך אפשר לחצות את הלא ידוע, המאיים, למה שנראה אפילו חרב! מה שנראה בלתי אפשרי? התשובה היא: האמונה והברית.
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו": הכל תלוי באמונה הזו. נתינת אמון בעתיד. זה מה שכל אדם שקם בבוקר חש כדי להתחיל את יומו. זה גם מה שהאדם הנכנס לילה מאיימת זקוק לו.
הברית היא עם ה'. עם הלא נראה. ה' שכינה את עצמו "אהיה אשר אהיה". בדיוק ההיפך של מצב העבדות, התלות החמה, המרגיעה, הילדותית. ברית עם ה' דורשת מהאדם לצאת מהמצב הבטוח והמקבע הזה. הוא דורש ממנו להאמין בעתיד!. בתמורה הוא מבטיחלו שבעתיד הזה הוא לא יישאר לבדו. הברית היא הליכה ביחד. אבל הליכה עם יישות שלא רואים שלא בטוחים לגמרי מה הוא יעשה. מה יקרה.
- ויראו העם את ה'
לפי מה שתיארתי עד כה, איך אפשר להבין את ההתגלות בים סוף? זה הרגע שבו כל אחד, אפילו שפחה, "ראה" את יד ה' פועלת במציאות! "זה אלי ואנווהו". במצב כזה מי לא "יאמין"? או שמא ,האמונה קדמה להתגלות! אני מבקש להפריד בין שני זמנים שונים בתכלית: לפני קריעת הים ואחרי קריעת הים.
לפני קריעת הים: זה מצב מאוד חשוב בתהליך שרצה ה' להעביר את העם. כל מה שדיברתי עליו לעיל.
אחרי קריעת ים סוף: זה כבר קיום ההבטחה. זה סמל לקיום כל ההבטחות. סמל לביאת המשיח. נקודה של מימוש החזון של אחרית הימים. הנקודה שאליה האמונה פונה אליה. לכן השירה נאמרת בלשון עתיד :"אז ישיר משה": בביאת הגואל ישירו בבאמת!
משל לאדריכל שמראה את דגם התכנית . יש נקודת אחיזה לאמון שניתן בו. למרות כל הסיכונים ואי הוודאות, יש מצגת שניתן להסתמך עליה כדי להשקיע, להאמין וליזום. הקריעה קוראת ביום השביעי, בסוף ההיסטוריה. כדגם ליכולת ה', דגם לאמון בעתיד.
הדגם הזה הוא חלק מהמסמכים של החוזה. עליו נוכל לכרות הברית.
אני לא מציע שקריעת ים סוף לא קרתה. היא קרתה. אבל היא מסמלת את העתיד לבוא. לכן כל כך היה קשה להוציא את בני ישראל מהמקום בו התרחש הנס האדיר הזה. כי סכנת השעבוד אל הנס הזה גדול יותר משעבוד מצרים! אם נרגיש "בטוחים" בידי ה' שמחולל ניסים כאלה עבורנו, הרי שלא יצאנו בכלל מעבדות!!
ולכן, נראה לי, באים מיד כל המאורעות הבאים בפרשה!!
- מרה (הרב מידן)
שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס
- שלושה ימים (לע"ד)
בני ישראל עוזבים את ים סוף. שם הם ראו את מצרים "מת". התורה טורחת להגיד לנו שעברו שלושה ימים עד שהגיעו למקום "מרה".
כבר מפרשת שמות, שאלנו את עצמנו, למה ה' מבקש שישראל יצאו "לשלושה ימים במדבר כדי לעבוד אותו? קשה להניח שזו היתה תרמית מול פרעה (אחרי שיסכים לשלושה ימים , יהיה קל יותר לברוח!). כאן יש לנו את מפתח התשובה:
שלושה ימים הם הזמן המינימאלי כדי לעבור ממצב נפשי לאחר. שלושה ימים עבר אברהם מיום מצוות עקידת בנו ליום שבו הוא קיים אותו. הוא היה חייב "לחזור לעצמו" אחרי הדיבור האלוהי. הוא היה חייב לעשות חושבים. להתאפס. לקחת את ההחלטה בראש צלול ולא מושפע מאימת ההתגלות בלבד.
ה' רוצה שבני חורין יעבוד אותו וייכנסו לארץ. ה' איננו מעוניין בעבדים. הוא רוצה מולו, בבריתו, בני חורין ממש. בריתו תבטיח שהם יישארו בני חורין. אבל , גם הכניסה לברית חייבת עם התחלה סמלית לחירות זו.
אבל חייבים להוציא בפועל את העבדים האלה כדי לתת אפשרות לבחור בתור בני חורין.
מה יקרה אחרי שלושה ימים? ה' לא כופה!! הוא באמת מעניק לעם ישראל את החופש המלא לבחור אם ימשיכו בתהליך של היציאה! כל פעולת ה' נעשית בכפיה רק כדי להעניק את שלושת הימים האלה. ואחר כך הכל תלוי בעם!
לכן ה' פעל נמרצות כדי שישראל יצאו מעבדות . ואחר כך, אחרי שלושה ימי חירות, שהם יחליטו אם הם יסכימו , בתור בני חורין , להיכנס איתו לברית.
בפרשה הקודמת, הצעתי שמהלך כזה התחיל מהרגע שהם היו צריכים "למשוך" את ידם מהעבודה הזרה ולקחת שה ביום ה10 בניסן. שלושה ימים הם עברו מאתו יום, ללא שעבוד, ללא עבודה זרה. ורק אחרי שלושת הימים האלה, התחילו לעבוד אותו בזבח הפסח למחרת ביום ה14.
כאן, אנו נמצאים בשלב עוד יותר מתקדם של חירות. אחרי קריעת ים סוף, הם הולכים שלושה ימים. ואז מגיע הטסט הגדול,\ "הניסיון": האם הם יסכימו, מרצונם להמשיך בתהליך.
זה חייב להתרחש מחוץ לים סוף! מחוץ להלם! מחוץ לכפייה של הנס הענקי הזה.
ולכן הם מגיעים למקום שבו הם אמורים לפגוש את המציאות במלוא מרירותה!! החיים כמו שהם. המבחן הוא: האם הם יחזרו למצרים? והתשובה היא חד משמעית ברגע חשוב זה: לא! הם רק מבקשים מים מתוקים, מים בריאים!!
ה' איננו כועס עליהם בכלל. והוא מנחה את משה איך אפשר להמתיק את המים.
הניסיון עבר בשלום. זה לא אומר שהם לא יחשבו לחזור למצרים אף פעם בהמשך. אבל נקודת המבחן עברה בשלום. אחרי שהם בחרו להיכנס לברית במרה, אחרי שלושה ימים, בתור בני חורין, הם נשארים חופשיים! חופשיים לחזור למצרים וחופשיים לעבוד עבודה זרה. אבל ה' גם חופשי לרצות להמית את כולם ולעשות ממשה עם חדש! הכל אפשרי! אבל נקודת ההתחלה, החתימה הסופית של יציאת מצרים מתרחשת במרה.
- סוטה- ברית –בדיקה
נזכור את מצוות הסוטה:
במדבר פרק ה (כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:
הדמיון ברור! העץ שבו חקוק שם ה' (לפי הזוהר למטה) או העצה, החוק והמשפט, הם אלה שיבררו האם בני ישראל מוכנים להיכנס לברית? זה טקס של מבחן. האם האישה זנתה תחת בעלה? שם ה' מוכן להימחק כדי לעשות הבירור הזה. כי המטרה היא הברית!
זוהר כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכד עמוד ב ויורהו יי' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואי תימא נשיהון דישראל יאות אינון אמאי, אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי,
האישה תגיד "אמן אמן" בדיוק כמו שעם ישראל יתחייב להגיד בעת כריתת ברית ערבות מואב.(ראה מטה)
אם כן, אנו באמת בנסיון, בבדיקה, כדי לשוב לכרות את הברית של האבות עם זרעו
- חק-קצבה
"שם שם לו חוק ומשפט":
הרבה הצעות הוצעו על ידי החכמים לגבי תוכן החוק והמשפט האלו( כיבוד אב ואם, שבת, דינים, פרה אדומה..)
הרב מידן מציע דבר יותר פשוט: בהסתמך על פירוש המילה "חוק"= קצבה. כמו:
בראשית פרק מז : כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם:
החופש, כרוך בקבלת החיים המשותפים, כחברה . מהרגע שיש מים , יש סכנה שכל אחד ידאג לעצמו בלבד וייקח יותר . הנסיון הראשון, כדי להיכנס בתוך מערכת של חוקים, זה המוכנות לקבל את עצם המשפט הנכון לכולם ולדעת לוותר על הצרכים הפרטיים כשהם מזיקים לכלל.
- הברכה והקללה
הפסוק האחרון תמוה מאוד:
כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ
החלק הראשון של הפסוק נכתב בגוף שלישי וחלקו השני בגוף ראשון.
ה"שכר" המובטח למי ששומר למצוות ה', הוא רק המנעות מקבלת עונשים!
כנגד שתי התמיהות האלה, הרב מידן מציע שהפסוק הזה הוא בעצם צמצום של כל דברי הברית הכתובה בפרשת כי תבוא. הברכות והקללות. המשפט הראשון לקוח מהתחלת הברכות ומכות מצרים הם סוף הקללות:
דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:…
(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו ..(כא) יַדְבֵּק יְקֹוָק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר ..(כז) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין מִצְרַיִם < …(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה ……(לה) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין ….(לח) זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה:……(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:… (נט) וְהִפְלָא יְקֹוָק אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:….. (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס
- מרה, המן, רפידים (הרב תמיר גרנות)
אם נבחן את כל המאורעות של החלק השני של הפרשה, אנו מוצאים נקודות משותפות. ארבעה שלבים שבהם העם מתבקש להכיר חלק אחר בכניסה לברית עם ה'.
- בכולם מופיע הפועל "נסיון". כמו שהסברתי לעיל, הסניון הוא האם עם ישראל מוכן ומספיק בוגר לקבל על עצמו את הברית.
- ה' מתגלה בצורה שונה בכל שלב:
- במרה, המים נמתקים על ידי "הוראה"("ויורהו ה' עץ), תורה. התורה עשויה לעזור לאדם למצוא דרכים להמתיק המציאות המרה
- במן, העזרה באה מחוץ לטבע. מהשמים. ה' מודיע שמאחורי הקלעים הוא זה שמשפיע בטבע.
- ברפידים, העם צמא למים באופן שסותר את המוכנות לקבל את החוק, הקצבה לכל אחד. כל אחד דוגא רק לעצמו ולביתו ("להמית אותי ואת ילדי בצמא"). המים מגיעים מהר חורב. רחוק מרפידים. שם, משה מקבל התגלות והעזרה מה' כדי להוציא מים מהצור. כמו אצל הגר, ההעזרה שבאה מה' היא "פתיחת העיניים" כדגי לראות, לגלות את המים הנמצאים מתחת לפני השטח .
- במלחמת עמלק, ה' מבטיח שהוא יהיה פעיל בהיסטוריה כדי להגן באחרית הימים, על עם ישראל.
- בכל פעם התמורה היא מצוות:
- במרה: ה' נותן חוק ומשפט ומתנה המתנה ב"אם שמוע .."
- במן: מצוות השבת והקצבה של עומר מן
- ברפידים: המים נובעים מההר שתינתן התורה עליו.
- עמלק: העם חייב להשתתף במלחמה ולהאמין בה' (ידי משה מסמלים האמונה בה' )
| התגלות ה' | "נסיון" | התמורה של העם (שמירת מצוות, מלחמה) | |
| מרה | ה' מרפא
התורה עשויה ללמד איך ממתיקים את מרירות המציאות |
וְשָׁם נִסָּהוּ | שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט |
| מן | ה' הוא בורא העולם, מעל לחוקי הטבע. מן יורד מהשמים | לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ | הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:, שבת. |
| רפידים | התורה, הברית, עשויה ללמד לאדם למצוא בטבע אמצעים להצלתו | מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק: | עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב: מתן תורה |
| עמלק | ה' פועל בהיסטוריה | "ה' ניסי" | להילחם בעמלק |
לסיכום:
אכן מדובר במבחנים שבהם ה' מעביר את העם שיצא לחרות . המטרה היא לבחון את מוכנותם להיכנס לברית עם ה'. להכיר אותו . להכיר בתורת הגמול: הברית מחייבת אותי ולא רק מגנה עלי. כל זה לא היה אפשרי ללא יציאה לחירות גמורה.
מי השילוח
מי השילוח: ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. הענין בזה שכאן נצטוו להחריש מבלי שום פעולה ואף בתפלה לא יתפללו להש"י, ובמלחמות עמלק נמצא להפך שנאמר והיה כאשר ירים וכו', ונאמר ויהי ידיו אמונה ומתרגמינן והוה ידוהי פרישן בצלו. אך הענין בזה כי יש חילוק בין עמלק לשאר אומות, כי שאר אומות אומרים שאין הכל בידי שמים ותולין כל השפעות טובה בכחותם לאמור כחי ועוצם ידי, ולכן במלחמות ישראל נגד מצרים נצטוו להחריש, היינו להראות שהכל בידי שמים ובזה היו מנצחים, כי בישראל נמצא זאת המבינות כי הכל בידי שמים, וגם תפלה שהאדם מתפלל ג"כ אינו יכול להתפלל בלתי רצון הש"י ולכן נאמר ואתם תחרישון. אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין [י"ח.] והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, ונגדו הוא העצה להראות כי יראת שמים הוא בידי האדם והאדם צריך לעבודה ותפלה,
שמות פרק יד (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:(יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:
שמות פרק יז (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
הרב ליינר יוצא מנקודת הנחה (שאפשר להתווכח נגדה) וממנה פורש משנתו לגבי המוכנות הנפשית של האדם הדתי. נקודת ההנחה היא שקריעת ים סוף, העם התבקש שלא לעשות כלום (ואתם תחרישון) אפילו לא להתפלל. ובמלחמת עמלק, להיפך, יש להילחם.
הרב תמיר גרנות לומד מכאן שעל האדם להיות מוכן לאפשרויות שונות. ולפי המצב, הוא מתבקש להגיב בצורה מתאימה. אין התנהגות אחידה כל הזמן. יש רגעים שהאדם הדתי צריטך להתפלל ולפעול בכל כוחותיו ויש מצבים שבהם, להיפך, הוא צריך להרפות, לקבל, להסכים להיות פסיבי.
- ארגז הכלים של האדם הדתי חייב להכיל כמה כלים שונים
- האדם חייב להיות קשוב למציאות כדי לדעת איזה מהכלים יש להשתמש בהם בכל מצב .
- זה דורש גמישות, וחשיבה מחודשת בכל מצב נתון
עוד מחידושי הרב מידן
- שירת נשים
שמות פרק יד ..:(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: פ
(א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:…. שירת הים…….(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:
(יט) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְקֹוָק עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם: (כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: ס
שירת הים של הגברים מסתיימת עם המילים "ה' ימלוך לעולם ועד".
מיד אחר כך, מתחילה התורה את הסיפור מחדש :"כי בא סוס פרעה …" כאילו לא קראנו כבר את הסיפור הזה לפני כן! הרב מידן מציע שהמילים האלה "כי בא סוס פרעה…" הם התחלת סיפור שירת מרים והנשים. הוא אפילו מציע ששירת מרים קדמה לשירת הגברים. הן אלה שהתחילו להגיד :"שירו לה' כי גאה גאה" ורק אחר כך הגברים ענו "שירו לה' כי גאה גאה..". זה מסביר גם "אז ישיר משה.." אחר שמרים שרה!
בהרבה הזדמנויות הנשים פתחו בשירה והזמינו בכך את הגברים לשיר. דבורה הנביאה, בת יפתח, וגם הנשים אחרי מלחמת גוליית. .
- מלחמת עמלק
יש דמיון בין עבדות ויציאת מצרים לסיפור יעקב אצל לבן:
| לבן | יעקב העשיר את לבן | לבן משעבד את יעקב | ה' מצווה לחזור לבית אל | לבן רודף אחרי יעקב עד ליום השביעי | יעקב פוגש את עשיו שבא לקראתו | שרו של עשיו פוגע בכף ירכו ומחלישו |
| מצרים | יוסף העשיר את מצרים | פרעה משעבד את ישראל | ה' מוציא אותם ממצרים | פרעה רודף אחרי ישראל עד ליום השביעי | ישראל פוגש את עמלק שבא לקראתו | עמלק מחליש את ישראל |
מי הוא עמלק?
הרב מידן מצדד בדעה שמדובר בעם אכזר ששלט באזור במשך כ500שנה. הוא נקרא ביוונית "היקסוס", או בכתובים אחרים "עאמו"(מה שמזכיר את בלעם שחזר לארץ "בני עמו"), עמלק. הרבה מלכים של עמלק נקראו "אפיפיון או "אפפ". כמו שפרעה הוא שם למלכי מצרים.
בעברית קדומה, האות "פ" והאות "ג" דומות מאוד:
לכן , ייתכן מאוד שהמל "אגג" הוא המל "אפפ". והמן האגגי הוא שייך למלכותו של אחד האפפי!
האם עמלק בא ממניעים אידיאולוגים או טקטיים?
ייתכן שבפרשה שלנו, עמלק הגיע רק בגלל שהוא ראה שלעם ישראל זורמים מים, והוא נלחם איתם על עניני המים.
רק מאוחר יותר, כשהעמלקי שבא מהנגב נלחם בישראל, בסוף ארבעים שנות המדבר, ייתכן שהפלג העמלקי הזה (שהיה בכנען) נלחם ממניעים אידיאולוגים. ולגביו נאמר "תמחה את זכר עמלק" והפסוק המופיע אצלנו "ושים באזני יהושוע.." נאמר כשיהושוע מונה כבר ליורשו של משה. הוא נכתב כאן כי זו הפעם הראשונה שמדובר בעמלק.
מקורות: החלק השני של הפרשה
מרה :שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס
(כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם:
שמות פרק טז (א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: ס
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְקֹוָק הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:.. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְקֹוָק לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְקֹוָק אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם ….(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:….(כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:
שמות פרק יז (א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק:(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: פ
(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְקֹוָק נִסִּי:(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 