4-02-09
מישל בן שושן
בשלח שמ
השם משמואל
למה ה' גרם לעיקוב במדבר ולא הכניסם ישר? (קסח)
כי הם לא היו עדיין "בשלים". היתה להם עוד זיקה נפשית לשעבוד במצריים. הסיבה המוצהרת היא שישראל,"בראותם מלחמה ושבו מצרימה". והרי יהיו להם מלחמות במדבר: מלחמת עמלק ועוד ייסורים לא מעטים!. אלא שמדובר כאן ב"מלחמת" הנפש שלהם בעצמם!
לכן, ה' גרם להם להגיע למקום מסויים שאין ממנו מילוט (פי החירות) וגרם לפרעה לבוא לרדוף אחריהם: כדי שיהיו נוכחים שוב מול פרעה ויבררו את הזיקה שלהם אליו! כדי שהפרידה מפרעה וממצרים תהיה יותר אפקטיבית. ויודעים שהזיקה הזאת לא נעלמה לגמרי, רבים מהעם, בהרבה הזדמנויות ירצו יחזור למצרים. אבל , סף ההתנתקות המינימאלי לצורך יצירת עם חופשי ואחראי אילץ את ה' להעביר להם כל מיני אירועים טראומטיים כמו הפחד מול פרעה, הפחד מול הים, ועוד הרבה ייסורים במדבר. המכילתא מביאה שתי דעות עיקריות על סיבת הליכה במדבר:
רבי אליעזר ורבי יהושוע: על המילים :"דרך- המדבר- ים סוף", רבי אליעזר אומר שהדרך ליצור עם ישראל אחראי וחופשי עוברת דרך ייסורים, סיגופים, צירופים!. רבי יהושוע טוען שהדרך להפוך אותם לעם מיוחד הוא לנסותם בדרך אל טבעית: ניסים, אוכל של מלאכים, תורה מן השמים,..כי הם יצטרכו לחיות באופן אל טבעי לאורך ההיסטוריה.(ולא נחם אותם "דרך ארץ.." ..כי לא מתאים להם ההליכה בדרך ארץ, בדרך הטבע!)
ולעניות דעתי, שתי הדעות האלה, כמו תמיד,מסכמות את שתי הפנים של האמת: ישראל יעברו בהיסטוריה גם ייסורים גדולים וגם ניסים מופלגים. ושניהם, במטרה להעלות אותם ממדרגה למדרגה , וכדי ליצור העם המיוחד הזה. כנראה שלא פשוט בכלל ליצור עם ישראל ולא פשוט להזין את קיומו ולשדרג אותו!
למה ישראל פתחו בשירה?(קעא)
עד עכשיו היו הרבה ניסים לאבות ,אבל אף אחד לא פתח בשירה! מה קרה הפעם?.
ה' היה צריך להיוודע לעולם כבורא שיכול לשנות את חוקי הטבע כרצונו. והוא החליט שזה יעבור דרך הצלת עם ישראל! למרות שהוא לא היה מוכרח לעשות זאת דרכם! הוא בחר בהם!
ישראל התרגשו מהעובדה שהם נבחרו! הרבה יותר מההרגשה שהם "ניצלו" (כי הרי הם כבר יצאו ממצרים והם היו יכולים להיכנס כבר לארץ, וה' הוא זה שהכניס אותם לצרה החדשה הזאת בין הים ופרעה!)
ההתרגשות הזאת היא גרמה להם לשיר!
זו לא שימחה של הצלה או של נצחון. זו שמחה שללא סיבה מיוחדת לכאורה, ללא זכות מצידם, הם "נבחרו" להיות שותפים להתגלות ה'.
כמו שבן זוג מרגיש בכבוד שמעניק לו בן זוגו לרצות להתיחד איתו, בלי שהוא באמת זכאי לזה. אפילו אם זה לא "מגיע "לו, הבחירה היא מעל להיגיון. היא מעל לטבע, וזה מעורר תגובה שהיא גם מעל למהלך הטבעי של ה"פרוזה": השירה!
עד עכשיו, האבות חיו את הניסים כדברים רגילים מאת בורא העולם שהוא כל יכול. אבל כשעם שלם מגלה שיש לו קשר מיוחד עם בורא העולם, באופן פיזי, זה עורר אצלם שירה.
"פתחו בשירה": כמו "פיה פתחה בחכמה". הם "פתחו" את האפשרות שמרגע זה, כל אדם יוכל להתרגש , להתפעל ולהביע התפעלותו, לפי כוחו, על הקשר עם האלוהים והגילוי של השגחת הבורא באופן מאוד מעשי עבורו. הם חינכו דרך חדשה זו. הם פתחו פתח שכל אדם יוכל להתבטא בו.
נמחלו כל עוונותם(קעא)
למה נמחלו כל עוונותם בזמן אמירת השירה? כמו שקורא ביום כיפור!
כי המעלה שהם הגיעו אליה ברגע זה , היתה כל כך גדולה, אפילו אם היתה רגעית מאוד, עד כדי כך שהיתה "השקה" ונטהרו כולם. עניין "ההשקה" נלקח מעניין מקווה הטהרה: שתי ברכות מים: אחת עם 40 סאה מים טהורים והשניה עם מים רגילים. אם גורמים למגע פיזי בין המיים של שתי הברכות,"השקה" בין הברכות, למרות שמולקולות בודדות עברו מבריכה אחת לשניה, שתי הברכות הופכות למיים טהורים וקשרות לטבילה. גם כך, מהרגע שהם "נשקו" במקור, ברגע השירה, כל עוונותם נמחקו בן רגע!
דבר שמצריך בדרך כלל עבודה ענקית של תשובה , מעשים טובים, ייסורים, יכול להיעשות בין רגע על ידי דבקות מאהבה להתגלות מקור הבריאה!
למה היהודים נבחרו?(קעא)
למה ה' בחר בעם היהודי דווקא?
זו שאלה קשה מאוד שכולם שואלים :
- עם ישראל שואלים זאת על עצמם בכל ערב פסח וכבר ביציאת מצרים! כי קבלת מתנה ללא סיבה גורם למבוכה ואי נוחות. (במיוחד כשהמתנה לא נעימה תמיד!)
- משה בעצמו שאל את השאלה הזאת בהתחלת דרכו. באיזו זכות ישראל נגאלים?
- ובעיקר אומות העולם והמקטרגים למיניהם שואלים בכל כוחם למה ה' בחר דווקא בעם ישראל! מידת הדין גם שואלת ומקטרגת כל הזמן. הבורא בעצמו יוכל להגיע לשאלה זו כשישראל עוברים את רצונו.
עד היום, עם ישראל סובל מהקושי הזה. למה הוא זה שנבחר ?
בלי לענות על השאלה עצמה(לא נכנס לסוגיית בחירת האבות וההבטחות לזרעם ), נתמודד בכל זאת עם תוצאות השאלה!
התשובה שנותן ה' למשה נראית פשוטה: כשתצאו ממצרים, תבואו לעבוד אותי (לקבל את התורה) על ההר הזה, הר סיני!
מה הקשר? איך זה משיב על השאלה?
עשרים ושישה דורות, מאדם ועד משה, ה' התנהג עם העולם במידת החסד. לכן אומרים מזמור ההלל הגדול עם 26 פעמים "כי לעולם חסדו". והבריאה לא יכלה להמשיך להתקיים במידת החסד דור אחד נוסף. שם ה', שהגמטריה שלו היא 26, תיכנן את הבריאה כך ש26 דורות מקסימום,יוכלו להתקיים בחסד, ללא זכות מיוחדת. פרנסה וקיום מובטחים גם ללא קיום מצוות. אבל מרגע זה, הבריאה בסכנה: העולם עלול לחזור לתוהו! אם לא יכנסו חוקים חדשים: קבלת התורה שבה הפרנסה מובטח רק למי שמקיים מצוות. אפילו אם רק עם אחד בעולם יסכים לקבל את התורה, העולם ניצל וממשיך להתקיים!. עם ישראל הוא זה לקיבל את התורה וכך הציל את העולם! בחירתו קרוכה בזה שהוא קיבל על עצמו אחריות זו.
בחירה- אחריות:
שם המשחק הוא כפול. הוא מצד אחד מעורר קנאה, קטרוגים, אויינות. מצד שני, הוא מקור לגאווה, ולפעמים גם לסבל רב. מקור לכבוד רב והשגחה פרטית מורגשת ומצד שני חיים קשים מאוד.
לא קל בכלל להיות יהודי.
לפעמים זה "יותר מדי". זה תמיד קשה להסביר לעצמנו, לזרענו (מצוות סיפור הבחירה ביציאת מצריים לבנים), ובמיוחד לגויים.
הגויים:
מצד אחד, עם ישראל הוא נחוץ לקיום העולם. ובין שהגויים מכירים בזה ובין שהם לא, הם מרגישים זאת. הם מתעניינים מאוד (יותר מההתעניינות הטבעית) בכל מה שקורא לעם ישראל. כאילו , בתת תודעתם, הקיום של ישראל הוא מרכיב של היותם על האדמה!
הם מצד שני שונאים את העם היהודי. אולי כי הוא "נבחר" כדי להזכיר להם חוקי הבורא. מוסר מסויים. הם שונאים אותו כשהוא לא ממלא את תפקידו. והם שונאים אותו כשהוא רוצה למלא את תפקידו!
כאילו הם גם מרגישים תלויים וגם מתנגדים לקיומו של עם ישראל!
ובתוך עם ישראל הדילמה הזאת קיימת גם כן בעיני הרבה יהודים. האם למצוא חן בעיני הגויים? האם להראות להם שאנו לא יהודים. האם להמשיך להיות עצמנו בלי להתחשב לדעתם? האם לחיות כמוהם ולשכוח מי אנו?…
לעניות דעתי זה העניין המרכזי בפרשה שלנו!! למה ואיך ה' בוחר בעם ישראל כעם שיגלה לעולם חוקי ה'?
התמימות והמסירות נפש (קעו)
- השם משמואל מלמד אותנו כלל: ה' נותן לאדם בחסד. אבל, על האדם לזכות במה שניתן לו . "לזכות" תרתי משמע: גם שיהיה בזכות עצמו, אבל יותר חשוב, כדי שהדבר יתקיים תחת ידו. ולא שזה ח"ו יילקח ממנו! כאילו החסד הראשוני היה בהלוואה! באשראי! כדי שיהיו לו הכלים לזכות בהם. ולהתעלות על ידם. ואם הוא יעשה שימוש לא נכון בדברים שנתנו לו, אז הוא עלול ח"ו לאבד אותם.
- לכן , למשל, היה מאוד חשוב שישראל יזכו , אפילו במשהו, בבחירתם ובהצלתם. לפחות בקריעת ים סוף שהוא גמר היציאה.(ראה למטה :"פסח-שבת").עדיין אין להם תורה ומצוות. דרך אחת לזכות היתה דרך התמימות.
עד עכשיו, עדיין לא שמענו כל תגובה מעם ישראל בקשר ליציאת מצריים. כאילו הם היו פסיביים לגמרי. הם הלכו כעדר אחרי רצון משה ורצון ה' שהוציא אותם. הם האמינו. או יותר נכון נתנו בהם את מלוא האימון. כמו שאדם נותן אימון ברופא המנתח אותו. ובזכות מצב זה, ה' "טיפל" בהם בנאמנות ובמסירות. כמו שרופא אמור לטפל במי שנותן בו אימון מלא.
אבל משהוא קרה: כשפרעה הקריב , הם נלחצו . בין הים ופרעה, הם התחילו לפחד מאוד. הם התחילו לערער באימון שלהם במערכת שהובליה אותם כד עכשיו!. מרגע זה, הם איבדו טיפה את האימון ואת התמימות שלהם!!!
- אז, משה נלחץ מאוד : הם מאבדים את הזכות היחידה שהיו יכולים להינצל על ידה: התמימות. הרופא שמרגיש שהפצינט מהרהר אחר התכנית שלו, מביע ספיקות, גם הוא לוקח צעד אחורה ומפסיק להשקיע את כולו במטופל! הוא מגן על עצמו. הוא מכין הגנה משפטית למקרה של תביעה! הכל נהרס!
לכן משה מתחיל להתפלל!! כדי שהדבר יעבור ממישור הזכות למישור הרחמים.
- אבל ה' לא מסכים למהלך הזה של משה: לא נכון להתפלל. לא נכון לחשוב שה"תמימות" איננה עוד. יש מקום לשחזר את התמימות ולזכות בדין : הם צריכים לגלות "מסירות נפש"!! מסירות הנפש היא התרופה לחוסר האימון שהיה. אם חוסר האימון היה "צעד אחורה" בקשר, אז ה"מסירות נפש" תהיה "שני צעדים קדימה"! לכן הוא אומר למשה :"מה תצעק אלי"(=תפסיק להתפלל) ," דבר אל ב"י ויסעו" יסעו אפילו אם הים נשאר כמו שהוא! שיקפצו לים! וכן עשה נחשון בן עמינדב שמסר נפשו. ואז הים נפתח וההצלה הגיעה בזכות ובדין!!
למה קריעת ים סוף קדמה למתן תורה?(קעא)
עד לקריעת ים סוף, ישראל היו תלויים במצרים באופן כל כך חזק שהם "יראו" מפרעה אפילו אחרי היציאה. ההתמודדות מול איום פרעה על שפת הים והקריעה של הים, שבה הם הרגישו בגופם את בחירתם (המים להם חומה מימינם ומשמאלם- והם עוברים) והכחדת מצריים באותו מקום שהם ניצלו, זה גרם להם לשנות פאזה ולהתחיל (אנו עדיין לא שיימנו כנראה את התהליך עד ימינו אנו!) להיות חופשיים משעבוד האדם ולהתחיל להיות יראה רק מהבורא.
מתן תורה זקוקה למצב של יראה: מצב שבו האדם יכול להתרחק מדבר כדי שהמרחק בינו ובין הדבר יאפשר לו ראייה חופשית של הדבר!!
אי אפשר לראות את התורה מקרבה מוגזמת!
משה מבקש להתרחק מהסנה כדי לראות אותו, כדי להבין מה קורה!| (אסורה נא ואראה.."
קבלת התורה במצב של קרבה מוגזמת היא עבודה זרה!! זה יהיה שעבוד לא פחות מסוכן משעבוד מצריים!!
שלושת ימי ההכנה לפני קבלת התורה אפשרי להם מינימום של שלטון עצמי על הנפש, ללא השתלטות התאוות על האדם (אל תיגשו אל אישה) או השתוללות בשמחה מופרזת . רק יראה, אימה וזיעה יכולים להביא את האדם לרציניות ולאחריות הנדרשת !
לכן משה לקח איתו (וזה צויין דווקא כאן) את עצמות יוסף: מידת היראה !
לכן, חשוב מאוד לעבור קריעת ים סוף לפני שיגיעו להר סיני!
"ים סוף" מלשון:"סופא דכל דרגין" השלב האחרון בהתנתקות מהשעבוד.
זה לא אומר שכל אדם לא צריך בכל יום לחזור ולחוות קריעת ים סוף כדי להתנתק מהשעבוד! ולכן אנו קוראים כל יום את שירת הים וזוכרים את היציאה.
כנען- פלשתים-מצרים (קעב)
שלושת האומות האלה מסמלות מידות רעות שישראל חייבים להתמודד איתם כדי לברר את המידות ההפוכות ולאמץ אותן:
- פלשתים: הם קליפת השחוק וקלות הראש
- מצריים: הם קליפת העריות
- כנען: קליפת העבודה זרה
ופלשתים מכילה בתוכה את שתיהן!! כי על ידי שחוק וקלות ראש מגיעים לעריות ולעבודה זרה! וארצם נמצאת בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען!
ולכן היו ישראל צריכים לקבל את התורה לפני שהם יתמודדו עם הפלשתים.
והיה חשוב להיפרד מקליפת מצריים לפני מתן תורה ולכן ה' גרם לפרעה לבוא שוב להתמודד עם ישראל אחרי היציאה ולפני מתן תורה כדי לברר אצלם עוד יותר ההיפרדות ממנו.
כי המילים "בשלח פרעה את העם" מורים שהיתה עדיין זיקה עמוקה בין פרעה לבין ישראל
לפני הכניסה לארץ ולפני בניין הבית הראשון והשני היו צריכים להתמודד עם אדום ועמלק וכן יהיה לפי קביעת השם משמואל לפני בנין בית שלישי על ידי משיח בן יוסף!
ללכת יומם ולילה(קעד)
- הם הלכו כל הזמן ללא הפסק, כאילו היה זה יום אחד ארוך עד למתן תורה. ובדומה לזה, אנו מצווים שלא להפסיק בספירת העומר ואם הפסיק יום אחד שוב אינו יכול לברך!
- עוד פירוש: יום ולילה הם כמו התורה והתפילה: שאחד לא יכול להתקיים ללא השני.
- האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו!(יבמות קט)
- מסיר אוזנו משמוע תורה ,גם תפילתו תועבה!(משלי כח)
וחייבים ללמוד ללכת גם עם התורה ועם התפילה. יומם ולילה!
קן ציפור (קפא)
מה הקשר בין סיפור קן הציפור ושילוח בני ישראל על ידי פרעה? המדרש משווה אותם , בזכות המילים השוות" שילוח הקן" ו"בשלח פרעה". אבל הוא מוסיף: כמו שפרעה לקח את המבוגרים ושעבד אותם, ושלח את הבנים למיתה ביאור, כך ה' יקח את בתיה בת פרעה ויציל אותה ויזרוק את כל מצרים לים!!!
פירוש העניין:
טעם שילוח הקן:
- ניתנת לאדם רשות לשלוט על בעלי החיים רק בגלל שאין להם "דעת".אבל אם יהיה בו מקרה שיתגלה שלבעל החי יש , אפילו לרגע התגברות השכל על החומריות, גילוי "הדעת" שלו, אז ברגע זה, אין רשות לקחת אותו.
- כשאם האפרוחים רובצת על הבנים שלה, היא מגלה רחמנות טבעית שדומה ל"דעת" שיש לאדם לפעמים. יש לאם הזאת דבר שרצוי שיהיה לכל בן אדם: רחמנות ודאגה לזולת.
- לכן, אסור למי שרואה אם רובצת על האפרוחים לקחת את האם כי אין לו זכות עליה. אבל את האפרוחים הוא כן יכול לקחת.
הקשר עם בת פרעה:
פרעה "כיבד" את החוק הזה כשהוא המית את הילדים ו"חס" על האבות ושעבד אותם.
וכן עשה ה' כלפיו: הוא השליך את כולם לים סוף כי לא היה בהם דעת והציל את בתיה שהיה לה דעת ורחמנות כלפי משה כשמשתה אותו מן היאור!
משה הוא כולו שכלי .לכן, לפרעה לא היתה שליטה עליו.
כשהחרטומים נבאו לידת משה הגואל, ונגזר על כל הילודים למות ביאור, משה אכן הושלך ליאור, ונחשב כמת עבורם. הם כבר לא הבחינו באצטגנינות שלהם באיום גואל שנולד וחשבו שהוא מת ביאור . ייתכן מאוד שיוכבד השליכה את משה ליאור בתיבה כדי שזה יחשב כמות משה, בחיצוניות.
אבל בתיה בת פרעה , גלתה רחמנות כלפיו והעניקה לו חיים חדשים. היא זאת שנתנה לו שם, והשם שלו נקבע על הצלתו מן היאור ולא על הלידה הטבעית שלו מיוכבד!! כאילו משה נולד מחדש על ידי בתיה!!
בתיה היתה, לפי המדרש מצורעת והזכות הצלה חיי משה , היא בעצמה ניצלה ממות (כל המתפלל עבור חברו נענה תחילה בשביל עצמו כי צינור הברכה עובר דרכו).
ובת פרעה ניצלה כאם האפרוחים!!
עצמות יוסף(קפג)
יוסף היה תמיד דואג לכלל עם ישראל. הוא אפילו שילם על זה את המחיר ואחיו שנאו אותו בגלל זה! הוא היה מוכן להתבטל עבור ההתגבשות של כל אחיו. הוא היה מוכן לעבור הרבה ייסורים בשביל זה. הוא שמר את הברית אפילו במצבים קשים מאוד.
זה בדיוק שהיה נדרש ממשה .
לכן הוא לכח איתו את עצמיות יוסף "עמו", בדומה לו. כל ישראל הכירו ביוסף שהיה מי שפעל עבורם. הם היו "דבוקים ביוסף". משה נשאר "דבוק עם עצמות יוסף" כדי שישראל ימשיכו להיות "דבוקים עם משה"!
אמירת שירה :האם זו נבואה? (קפה)
אין שני נביאים מתנבאים באותה צורה. זאת אומרת שמה שהם אומרים , עובר דרך אישיותם המיוחדת.
ובכל זאת אומרים שה' "מדבר מתוך גרונו של הנביא"!
האם כשישראל אמרו שירה הם היו במצב של נבואה? ואפילו אם כן הדבר, איך ייתכן שכולם אמרו אותם המילים?!
ייתכן להסביר זאת על ידי כך:
- משה התנבא לא על ידי "כה". אלה על ידי "זה הדבר". כלומר שנבואת משה שונה משאר הנבואות בזה שהוא אומר בדיוק מה שאומר ה' כאילו ה' מדבר ומשה לא משנה כלום. שאר הנביאים אומרים את הדברים "בערך". "כה"= כזה. אבל משה , בדיוק: "זה"
- השתתפות משה בשירה מצביעה על זה שה' דיבר מתוך גרונם של כל ישראל.
- אז לפי זה, במה זכו ישראל לאמר שירה? אם הכל נאמר על ידי ה'!!!?
- אלא שהחלק שלהם, וכן כל משורר אמיתי, הוא ההכנה האישית, המוכנות האישית. הרגישות הפנימית שאליה מגיעים , זה מאפשר דיבור ה' מפי הגרון!! והרבה אומנים מעידים שהיצירה שלהם כאילו נכפתה עליהם מגבוה. כאילו הם הולידו יצירה כאישה שמולידה ולד עצמאי מתוך בטנה!
- מה שמיוחד בשירה זה כנראה שיתוף בין רגישות אישית ומוכנות נפשית מיוחדת של האומן או של המשורר, והיציאה "מפי גרונו" כאילו הדברים נכתבו "למעלה" ממנו!
משה היה צריך זיווג ממדיין!(קפז)
- המן נתנה בזכות משה: כי משה היה כל כך שכלי ומנותק מהחומר, עד כדי כך שלא היתה בו כל פסולת חומרית! משנולד, הוא היה כולו אור! כמו שהמן, לא היתה בו פסולת. ואפילו מי שאכל אותה לא היה צריך להפריש ממנו כל פסולת! לכן המן נתן לישראל בזכות מידתו של משה. וכשהעם הרגיש ריחוק ממשה הם הרגישו גם כן ריחוק מן המן ("נפשנו קצה מן הלחם הקלוקל..")
- מידה זו, אפשרה למשה להיות דבוק לכל עם ישראל בצורה מלאה!! כי מה שמפריד בין האנשים זה בדרך כלל הגוף שלהם .
- לכן, משה לא היה יכול להתחתן עם אישה ישראלית כי היא הייתה כגופו. משום איסור זיווג עם קרובים!!!
- לכן היה משה צריך להתחתן עם אישה זרה, מדינית!!!
פסח-שבת(קעה)
יום ראשון ויום אחרון של פסח נקראים "שבת". (וזה גרם להרבה וויכוחים עם הצדוקים!).
יש בשבת שתי בחינות מנוגדות ומשלימות:
- השבת הוא מגיע אחרי שישה ימים של עבודה. בזכות העבודה של האדם וההכנות שלו הוא זוכה לאכול ולהתענג בשבת. זו השבת שבאה אחרי 6 ימי המעשה
- השבת הוא היום שלפני ששת ימי המעשה: השבת, בחסד גמור , נותן את הברכה לימי המעשה. האדם נולד ערב שבת, ובלי שום הכנה נכנס לשבת, וכשיצא ממנה התחיל לעבוד, כאילו הכל בא בזכות השבת.
כך ביציאת מצרים:
- ביום הראשון של פסח חוגגים את היציאה שבחסד. היציאה שלא זכינו לה בזכות . הוציאנו ביד חזקה וזה הוא.
- אבל ביום השביעי, יום קריעת ים סוף, ישראל זכו ליציאה בזכות. בזכות התמימות, בזכות מסורות הנפש. בזכות האמונה.אבל יצאו בדין.
לכן נקראים שני הימים האלה בשם "שבת" בתורה:
- היום הראשון של פסח הוא "שבת של חסד" השבת שלפני ששת ימי השבוע
- שביעי של פסח הוא "שבת של דין". השבת שאחרי ימי השבוע
ארבע לשונות של גאולה(קצא)
- והוצאתי: התקיים בט"ו בניסן ביציאה
- והצלתי: התקיים ביום ד של פסח שמרדו בשליחי פרעה שיצאו איתם (ה"איקטורין" שמדובר עליהם במדרשים)
- וגאלתי: בשביעי בניסן בקריעת ים סוף
- ולקחתי : במתן תורה
- (והבאתי: בכניסה לארץ!)
4-02-09
מישל בן שושן
בשלח שמ
השם משמואל
למה ה' גרם לעיקוב במדבר ולא הכניסם ישר? (קסח)
כי הם לא היו עדיין "בשלים". היתה להם עוד זיקה נפשית לשעבוד במצריים. הסיבה המוצהרת היא שישראל,"בראותם מלחמה ושבו מצרימה". והרי יהיו להם מלחמות במדבר: מלחמת עמלק ועוד ייסורים לא מעטים!. אלא שמדובר כאן ב"מלחמת" הנפש שלהם בעצמם!
לכן, ה' גרם להם להגיע למקום מסויים שאין ממנו מילוט (פי החירות) וגרם לפרעה לבוא לרדוף אחריהם: כדי שיהיו נוכחים שוב מול פרעה ויבררו את הזיקה שלהם אליו! כדי שהפרידה מפרעה וממצרים תהיה יותר אפקטיבית. ויודעים שהזיקה הזאת לא נעלמה לגמרי, רבים מהעם, בהרבה הזדמנויות ירצו יחזור למצרים. אבל , סף ההתנתקות המינימאלי לצורך יצירת עם חופשי ואחראי אילץ את ה' להעביר להם כל מיני אירועים טראומטיים כמו הפחד מול פרעה, הפחד מול הים, ועוד הרבה ייסורים במדבר. המכילתא מביאה שתי דעות עיקריות על סיבת הליכה במדבר:
רבי אליעזר ורבי יהושוע: על המילים :"דרך- המדבר- ים סוף", רבי אליעזר אומר שהדרך ליצור עם ישראל אחראי וחופשי עוברת דרך ייסורים, סיגופים, צירופים!. רבי יהושוע טוען שהדרך להפוך אותם לעם מיוחד הוא לנסותם בדרך אל טבעית: ניסים, אוכל של מלאכים, תורה מן השמים,..כי הם יצטרכו לחיות באופן אל טבעי לאורך ההיסטוריה.(ולא נחם אותם "דרך ארץ.." ..כי לא מתאים להם ההליכה בדרך ארץ, בדרך הטבע!)
ולעניות דעתי, שתי הדעות האלה, כמו תמיד,מסכמות את שתי הפנים של האמת: ישראל יעברו בהיסטוריה גם ייסורים גדולים וגם ניסים מופלגים. ושניהם, במטרה להעלות אותם ממדרגה למדרגה , וכדי ליצור העם המיוחד הזה. כנראה שלא פשוט בכלל ליצור עם ישראל ולא פשוט להזין את קיומו ולשדרג אותו!
למה ישראל פתחו בשירה?(קעא)
עד עכשיו היו הרבה ניסים לאבות ,אבל אף אחד לא פתח בשירה! מה קרה הפעם?.
ה' היה צריך להיוודע לעולם כבורא שיכול לשנות את חוקי הטבע כרצונו. והוא החליט שזה יעבור דרך הצלת עם ישראל! למרות שהוא לא היה מוכרח לעשות זאת דרכם! הוא בחר בהם!
ישראל התרגשו מהעובדה שהם נבחרו! הרבה יותר מההרגשה שהם "ניצלו" (כי הרי הם כבר יצאו ממצרים והם היו יכולים להיכנס כבר לארץ, וה' הוא זה שהכניס אותם לצרה החדשה הזאת בין הים ופרעה!)
ההתרגשות הזאת היא גרמה להם לשיר!
זו לא שימחה של הצלה או של נצחון. זו שמחה שללא סיבה מיוחדת לכאורה, ללא זכות מצידם, הם "נבחרו" להיות שותפים להתגלות ה'.
כמו שבן זוג מרגיש בכבוד שמעניק לו בן זוגו לרצות להתיחד איתו, בלי שהוא באמת זכאי לזה. אפילו אם זה לא "מגיע "לו, הבחירה היא מעל להיגיון. היא מעל לטבע, וזה מעורר תגובה שהיא גם מעל למהלך הטבעי של ה"פרוזה": השירה!
עד עכשיו, האבות חיו את הניסים כדברים רגילים מאת בורא העולם שהוא כל יכול. אבל כשעם שלם מגלה שיש לו קשר מיוחד עם בורא העולם, באופן פיזי, זה עורר אצלם שירה.
"פתחו בשירה": כמו "פיה פתחה בחכמה". הם "פתחו" את האפשרות שמרגע זה, כל אדם יוכל להתרגש , להתפעל ולהביע התפעלותו, לפי כוחו, על הקשר עם האלוהים והגילוי של השגחת הבורא באופן מאוד מעשי עבורו. הם חינכו דרך חדשה זו. הם פתחו פתח שכל אדם יוכל להתבטא בו.
נמחלו כל עוונותם(קעא)
למה נמחלו כל עוונותם בזמן אמירת השירה? כמו שקורא ביום כיפור!
כי המעלה שהם הגיעו אליה ברגע זה , היתה כל כך גדולה, אפילו אם היתה רגעית מאוד, עד כדי כך שהיתה "השקה" ונטהרו כולם. עניין "ההשקה" נלקח מעניין מקווה הטהרה: שתי ברכות מים: אחת עם 40 סאה מים טהורים והשניה עם מים רגילים. אם גורמים למגע פיזי בין המיים של שתי הברכות,"השקה" בין הברכות, למרות שמולקולות בודדות עברו מבריכה אחת לשניה, שתי הברכות הופכות למיים טהורים וקשרות לטבילה. גם כך, מהרגע שהם "נשקו" במקור, ברגע השירה, כל עוונותם נמחקו בן רגע!
דבר שמצריך בדרך כלל עבודה ענקית של תשובה , מעשים טובים, ייסורים, יכול להיעשות בין רגע על ידי דבקות מאהבה להתגלות מקור הבריאה!
למה היהודים נבחרו?(קעא)
למה ה' בחר בעם היהודי דווקא?
זו שאלה קשה מאוד שכולם שואלים :
- עם ישראל שואלים זאת על עצמם בכל ערב פסח וכבר ביציאת מצרים! כי קבלת מתנה ללא סיבה גורם למבוכה ואי נוחות. (במיוחד כשהמתנה לא נעימה תמיד!)
- משה בעצמו שאל את השאלה הזאת בהתחלת דרכו. באיזו זכות ישראל נגאלים?
- ובעיקר אומות העולם והמקטרגים למיניהם שואלים בכל כוחם למה ה' בחר דווקא בעם ישראל! מידת הדין גם שואלת ומקטרגת כל הזמן. הבורא בעצמו יוכל להגיע לשאלה זו כשישראל עוברים את רצונו.
עד היום, עם ישראל סובל מהקושי הזה. למה הוא זה שנבחר ?
בלי לענות על השאלה עצמה(לא נכנס לסוגיית בחירת האבות וההבטחות לזרעם ), נתמודד בכל זאת עם תוצאות השאלה!
התשובה שנותן ה' למשה נראית פשוטה: כשתצאו ממצרים, תבואו לעבוד אותי (לקבל את התורה) על ההר הזה, הר סיני!
מה הקשר? איך זה משיב על השאלה?
עשרים ושישה דורות, מאדם ועד משה, ה' התנהג עם העולם במידת החסד. לכן אומרים מזמור ההלל הגדול עם 26 פעמים "כי לעולם חסדו". והבריאה לא יכלה להמשיך להתקיים במידת החסד דור אחד נוסף. שם ה', שהגמטריה שלו היא 26, תיכנן את הבריאה כך ש26 דורות מקסימום,יוכלו להתקיים בחסד, ללא זכות מיוחדת. פרנסה וקיום מובטחים גם ללא קיום מצוות. אבל מרגע זה, הבריאה בסכנה: העולם עלול לחזור לתוהו! אם לא יכנסו חוקים חדשים: קבלת התורה שבה הפרנסה מובטח רק למי שמקיים מצוות. אפילו אם רק עם אחד בעולם יסכים לקבל את התורה, העולם ניצל וממשיך להתקיים!. עם ישראל הוא זה לקיבל את התורה וכך הציל את העולם! בחירתו קרוכה בזה שהוא קיבל על עצמו אחריות זו.
בחירה- אחריות:
שם המשחק הוא כפול. הוא מצד אחד מעורר קנאה, קטרוגים, אויינות. מצד שני, הוא מקור לגאווה, ולפעמים גם לסבל רב. מקור לכבוד רב והשגחה פרטית מורגשת ומצד שני חיים קשים מאוד.
לא קל בכלל להיות יהודי.
לפעמים זה "יותר מדי". זה תמיד קשה להסביר לעצמנו, לזרענו (מצוות סיפור הבחירה ביציאת מצריים לבנים), ובמיוחד לגויים.
הגויים:
מצד אחד, עם ישראל הוא נחוץ לקיום העולם. ובין שהגויים מכירים בזה ובין שהם לא, הם מרגישים זאת. הם מתעניינים מאוד (יותר מההתעניינות הטבעית) בכל מה שקורא לעם ישראל. כאילו , בתת תודעתם, הקיום של ישראל הוא מרכיב של היותם על האדמה!
הם מצד שני שונאים את העם היהודי. אולי כי הוא "נבחר" כדי להזכיר להם חוקי הבורא. מוסר מסויים. הם שונאים אותו כשהוא לא ממלא את תפקידו. והם שונאים אותו כשהוא רוצה למלא את תפקידו!
כאילו הם גם מרגישים תלויים וגם מתנגדים לקיומו של עם ישראל!
ובתוך עם ישראל הדילמה הזאת קיימת גם כן בעיני הרבה יהודים. האם למצוא חן בעיני הגויים? האם להראות להם שאנו לא יהודים. האם להמשיך להיות עצמנו בלי להתחשב לדעתם? האם לחיות כמוהם ולשכוח מי אנו?…
לעניות דעתי זה העניין המרכזי בפרשה שלנו!! למה ואיך ה' בוחר בעם ישראל כעם שיגלה לעולם חוקי ה'?
התמימות והמסירות נפש (קעו)
- השם משמואל מלמד אותנו כלל: ה' נותן לאדם בחסד. אבל, על האדם לזכות במה שניתן לו . "לזכות" תרתי משמע: גם שיהיה בזכות עצמו, אבל יותר חשוב, כדי שהדבר יתקיים תחת ידו. ולא שזה ח"ו יילקח ממנו! כאילו החסד הראשוני היה בהלוואה! באשראי! כדי שיהיו לו הכלים לזכות בהם. ולהתעלות על ידם. ואם הוא יעשה שימוש לא נכון בדברים שנתנו לו, אז הוא עלול ח"ו לאבד אותם.
- לכן , למשל, היה מאוד חשוב שישראל יזכו , אפילו במשהו, בבחירתם ובהצלתם. לפחות בקריעת ים סוף שהוא גמר היציאה.(ראה למטה :"פסח-שבת").עדיין אין להם תורה ומצוות. דרך אחת לזכות היתה דרך התמימות.
עד עכשיו, עדיין לא שמענו כל תגובה מעם ישראל בקשר ליציאת מצריים. כאילו הם היו פסיביים לגמרי. הם הלכו כעדר אחרי רצון משה ורצון ה' שהוציא אותם. הם האמינו. או יותר נכון נתנו בהם את מלוא האימון. כמו שאדם נותן אימון ברופא המנתח אותו. ובזכות מצב זה, ה' "טיפל" בהם בנאמנות ובמסירות. כמו שרופא אמור לטפל במי שנותן בו אימון מלא.
אבל משהוא קרה: כשפרעה הקריב , הם נלחצו . בין הים ופרעה, הם התחילו לפחד מאוד. הם התחילו לערער באימון שלהם במערכת שהובליה אותם כד עכשיו!. מרגע זה, הם איבדו טיפה את האימון ואת התמימות שלהם!!!
- אז, משה נלחץ מאוד : הם מאבדים את הזכות היחידה שהיו יכולים להינצל על ידה: התמימות. הרופא שמרגיש שהפצינט מהרהר אחר התכנית שלו, מביע ספיקות, גם הוא לוקח צעד אחורה ומפסיק להשקיע את כולו במטופל! הוא מגן על עצמו. הוא מכין הגנה משפטית למקרה של תביעה! הכל נהרס!
לכן משה מתחיל להתפלל!! כדי שהדבר יעבור ממישור הזכות למישור הרחמים.
- אבל ה' לא מסכים למהלך הזה של משה: לא נכון להתפלל. לא נכון לחשוב שה"תמימות" איננה עוד. יש מקום לשחזר את התמימות ולזכות בדין : הם צריכים לגלות "מסירות נפש"!! מסירות הנפש היא התרופה לחוסר האימון שהיה. אם חוסר האימון היה "צעד אחורה" בקשר, אז ה"מסירות נפש" תהיה "שני צעדים קדימה"! לכן הוא אומר למשה :"מה תצעק אלי"(=תפסיק להתפלל) ," דבר אל ב"י ויסעו" יסעו אפילו אם הים נשאר כמו שהוא! שיקפצו לים! וכן עשה נחשון בן עמינדב שמסר נפשו. ואז הים נפתח וההצלה הגיעה בזכות ובדין!!
למה קריעת ים סוף קדמה למתן תורה?(קעא)
עד לקריעת ים סוף, ישראל היו תלויים במצרים באופן כל כך חזק שהם "יראו" מפרעה אפילו אחרי היציאה. ההתמודדות מול איום פרעה על שפת הים והקריעה של הים, שבה הם הרגישו בגופם את בחירתם (המים להם חומה מימינם ומשמאלם- והם עוברים) והכחדת מצריים באותו מקום שהם ניצלו, זה גרם להם לשנות פאזה ולהתחיל (אנו עדיין לא שיימנו כנראה את התהליך עד ימינו אנו!) להיות חופשיים משעבוד האדם ולהתחיל להיות יראה רק מהבורא.
מתן תורה זקוקה למצב של יראה: מצב שבו האדם יכול להתרחק מדבר כדי שהמרחק בינו ובין הדבר יאפשר לו ראייה חופשית של הדבר!!
אי אפשר לראות את התורה מקרבה מוגזמת!
משה מבקש להתרחק מהסנה כדי לראות אותו, כדי להבין מה קורה!| (אסורה נא ואראה.."
קבלת התורה במצב של קרבה מוגזמת היא עבודה זרה!! זה יהיה שעבוד לא פחות מסוכן משעבוד מצריים!!
שלושת ימי ההכנה לפני קבלת התורה אפשרי להם מינימום של שלטון עצמי על הנפש, ללא השתלטות התאוות על האדם (אל תיגשו אל אישה) או השתוללות בשמחה מופרזת . רק יראה, אימה וזיעה יכולים להביא את האדם לרציניות ולאחריות הנדרשת !
לכן משה לקח איתו (וזה צויין דווקא כאן) את עצמות יוסף: מידת היראה !
לכן, חשוב מאוד לעבור קריעת ים סוף לפני שיגיעו להר סיני!
"ים סוף" מלשון:"סופא דכל דרגין" השלב האחרון בהתנתקות מהשעבוד.
זה לא אומר שכל אדם לא צריך בכל יום לחזור ולחוות קריעת ים סוף כדי להתנתק מהשעבוד! ולכן אנו קוראים כל יום את שירת הים וזוכרים את היציאה.
כנען- פלשתים-מצרים (קעב)
שלושת האומות האלה מסמלות מידות רעות שישראל חייבים להתמודד איתם כדי לברר את המידות ההפוכות ולאמץ אותן:
- פלשתים: הם קליפת השחוק וקלות הראש
- מצריים: הם קליפת העריות
- כנען: קליפת העבודה זרה
ופלשתים מכילה בתוכה את שתיהן!! כי על ידי שחוק וקלות ראש מגיעים לעריות ולעבודה זרה! וארצם נמצאת בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען!
ולכן היו ישראל צריכים לקבל את התורה לפני שהם יתמודדו עם הפלשתים.
והיה חשוב להיפרד מקליפת מצריים לפני מתן תורה ולכן ה' גרם לפרעה לבוא שוב להתמודד עם ישראל אחרי היציאה ולפני מתן תורה כדי לברר אצלם עוד יותר ההיפרדות ממנו.
כי המילים "בשלח פרעה את העם" מורים שהיתה עדיין זיקה עמוקה בין פרעה לבין ישראל
לפני הכניסה לארץ ולפני בניין הבית הראשון והשני היו צריכים להתמודד עם אדום ועמלק וכן יהיה לפי קביעת השם משמואל לפני בנין בית שלישי על ידי משיח בן יוסף!
ללכת יומם ולילה(קעד)
- הם הלכו כל הזמן ללא הפסק, כאילו היה זה יום אחד ארוך עד למתן תורה. ובדומה לזה, אנו מצווים שלא להפסיק בספירת העומר ואם הפסיק יום אחד שוב אינו יכול לברך!
- עוד פירוש: יום ולילה הם כמו התורה והתפילה: שאחד לא יכול להתקיים ללא השני.
- האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו!(יבמות קט)
- מסיר אוזנו משמוע תורה ,גם תפילתו תועבה!(משלי כח)
וחייבים ללמוד ללכת גם עם התורה ועם התפילה. יומם ולילה!
קן ציפור (קפא)
מה הקשר בין סיפור קן הציפור ושילוח בני ישראל על ידי פרעה? המדרש משווה אותם , בזכות המילים השוות" שילוח הקן" ו"בשלח פרעה". אבל הוא מוסיף: כמו שפרעה לקח את המבוגרים ושעבד אותם, ושלח את הבנים למיתה ביאור, כך ה' יקח את בתיה בת פרעה ויציל אותה ויזרוק את כל מצרים לים!!!
פירוש העניין:
טעם שילוח הקן:
- ניתנת לאדם רשות לשלוט על בעלי החיים רק בגלל שאין להם "דעת".אבל אם יהיה בו מקרה שיתגלה שלבעל החי יש , אפילו לרגע התגברות השכל על החומריות, גילוי "הדעת" שלו, אז ברגע זה, אין רשות לקחת אותו.
- כשאם האפרוחים רובצת על הבנים שלה, היא מגלה רחמנות טבעית שדומה ל"דעת" שיש לאדם לפעמים. יש לאם הזאת דבר שרצוי שיהיה לכל בן אדם: רחמנות ודאגה לזולת.
- לכן, אסור למי שרואה אם רובצת על האפרוחים לקחת את האם כי אין לו זכות עליה. אבל את האפרוחים הוא כן יכול לקחת.
הקשר עם בת פרעה:
פרעה "כיבד" את החוק הזה כשהוא המית את הילדים ו"חס" על האבות ושעבד אותם.
וכן עשה ה' כלפיו: הוא השליך את כולם לים סוף כי לא היה בהם דעת והציל את בתיה שהיה לה דעת ורחמנות כלפי משה כשמשתה אותו מן היאור!
משה הוא כולו שכלי .לכן, לפרעה לא היתה שליטה עליו.
כשהחרטומים נבאו לידת משה הגואל, ונגזר על כל הילודים למות ביאור, משה אכן הושלך ליאור, ונחשב כמת עבורם. הם כבר לא הבחינו באצטגנינות שלהם באיום גואל שנולד וחשבו שהוא מת ביאור . ייתכן מאוד שיוכבד השליכה את משה ליאור בתיבה כדי שזה יחשב כמות משה, בחיצוניות.
אבל בתיה בת פרעה , גלתה רחמנות כלפיו והעניקה לו חיים חדשים. היא זאת שנתנה לו שם, והשם שלו נקבע על הצלתו מן היאור ולא על הלידה הטבעית שלו מיוכבד!! כאילו משה נולד מחדש על ידי בתיה!!
בתיה היתה, לפי המדרש מצורעת והזכות הצלה חיי משה , היא בעצמה ניצלה ממות (כל המתפלל עבור חברו נענה תחילה בשביל עצמו כי צינור הברכה עובר דרכו).
ובת פרעה ניצלה כאם האפרוחים!!
עצמות יוסף(קפג)
יוסף היה תמיד דואג לכלל עם ישראל. הוא אפילו שילם על זה את המחיר ואחיו שנאו אותו בגלל זה! הוא היה מוכן להתבטל עבור ההתגבשות של כל אחיו. הוא היה מוכן לעבור הרבה ייסורים בשביל זה. הוא שמר את הברית אפילו במצבים קשים מאוד.
זה בדיוק שהיה נדרש ממשה .
לכן הוא לכח איתו את עצמיות יוסף "עמו", בדומה לו. כל ישראל הכירו ביוסף שהיה מי שפעל עבורם. הם היו "דבוקים ביוסף". משה נשאר "דבוק עם עצמות יוסף" כדי שישראל ימשיכו להיות "דבוקים עם משה"!
אמירת שירה :האם זו נבואה? (קפה)
אין שני נביאים מתנבאים באותה צורה. זאת אומרת שמה שהם אומרים , עובר דרך אישיותם המיוחדת.
ובכל זאת אומרים שה' "מדבר מתוך גרונו של הנביא"!
האם כשישראל אמרו שירה הם היו במצב של נבואה? ואפילו אם כן הדבר, איך ייתכן שכולם אמרו אותם המילים?!
ייתכן להסביר זאת על ידי כך:
- משה התנבא לא על ידי "כה". אלה על ידי "זה הדבר". כלומר שנבואת משה שונה משאר הנבואות בזה שהוא אומר בדיוק מה שאומר ה' כאילו ה' מדבר ומשה לא משנה כלום. שאר הנביאים אומרים את הדברים "בערך". "כה"= כזה. אבל משה , בדיוק: "זה"
- השתתפות משה בשירה מצביעה על זה שה' דיבר מתוך גרונם של כל ישראל.
- אז לפי זה, במה זכו ישראל לאמר שירה? אם הכל נאמר על ידי ה'!!!?
- אלא שהחלק שלהם, וכן כל משורר אמיתי, הוא ההכנה האישית, המוכנות האישית. הרגישות הפנימית שאליה מגיעים , זה מאפשר דיבור ה' מפי הגרון!! והרבה אומנים מעידים שהיצירה שלהם כאילו נכפתה עליהם מגבוה. כאילו הם הולידו יצירה כאישה שמולידה ולד עצמאי מתוך בטנה!
- מה שמיוחד בשירה זה כנראה שיתוף בין רגישות אישית ומוכנות נפשית מיוחדת של האומן או של המשורר, והיציאה "מפי גרונו" כאילו הדברים נכתבו "למעלה" ממנו!
משה היה צריך זיווג ממדיין!(קפז)
- המן נתנה בזכות משה: כי משה היה כל כך שכלי ומנותק מהחומר, עד כדי כך שלא היתה בו כל פסולת חומרית! משנולד, הוא היה כולו אור! כמו שהמן, לא היתה בו פסולת. ואפילו מי שאכל אותה לא היה צריך להפריש ממנו כל פסולת! לכן המן נתן לישראל בזכות מידתו של משה. וכשהעם הרגיש ריחוק ממשה הם הרגישו גם כן ריחוק מן המן ("נפשנו קצה מן הלחם הקלוקל..")
- מידה זו, אפשרה למשה להיות דבוק לכל עם ישראל בצורה מלאה!! כי מה שמפריד בין האנשים זה בדרך כלל הגוף שלהם .
- לכן, משה לא היה יכול להתחתן עם אישה ישראלית כי היא הייתה כגופו. משום איסור זיווג עם קרובים!!!
- לכן היה משה צריך להתחתן עם אישה זרה, מדינית!!!
פסח-שבת(קעה)
יום ראשון ויום אחרון של פסח נקראים "שבת". (וזה גרם להרבה וויכוחים עם הצדוקים!).
יש בשבת שתי בחינות מנוגדות ומשלימות:
- השבת הוא מגיע אחרי שישה ימים של עבודה. בזכות העבודה של האדם וההכנות שלו הוא זוכה לאכול ולהתענג בשבת. זו השבת שבאה אחרי 6 ימי המעשה
- השבת הוא היום שלפני ששת ימי המעשה: השבת, בחסד גמור , נותן את הברכה לימי המעשה. האדם נולד ערב שבת, ובלי שום הכנה נכנס לשבת, וכשיצא ממנה התחיל לעבוד, כאילו הכל בא בזכות השבת.
כך ביציאת מצרים:
- ביום הראשון של פסח חוגגים את היציאה שבחסד. היציאה שלא זכינו לה בזכות . הוציאנו ביד חזקה וזה הוא.
- אבל ביום השביעי, יום קריעת ים סוף, ישראל זכו ליציאה בזכות. בזכות התמימות, בזכות מסורות הנפש. בזכות האמונה.אבל יצאו בדין.
לכן נקראים שני הימים האלה בשם "שבת" בתורה:
- היום הראשון של פסח הוא "שבת של חסד" השבת שלפני ששת ימי השבוע
- שביעי של פסח הוא "שבת של דין". השבת שאחרי ימי השבוע
ארבע לשונות של גאולה(קצא)
- והוצאתי: התקיים בט"ו בניסן ביציאה
- והצלתי: התקיים ביום ד של פסח שמרדו בשליחי פרעה שיצאו איתם (ה"איקטורין" שמדובר עליהם במדרשים)
- וגאלתי: בשביעי בניסן בקריעת ים סוף
- ולקחתי : במתן תורה
- (והבאתי: בכניסה לארץ!)