וארא פי5

בע"ה כד טבת התש"פ

מישל בן שושן

 

וארא פי5

 

שתי שאלות:

  1. מה פירוש השמות :"ה'" ו"אל שדי" שה' לא נודע על ידי הראשון אל האבות?
  2. מה פשר כל התחלת הפרשה שנראית כחוזרת על התגלות הסנה מחדש?

 

שם ה':

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:

(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

 

"אני ה'": שני המילים האלה חוזרים ארבע פעמים בהתחלת הפרשה כמוטיב המרכזי. כאילו זה החידוש העיקרי של כל מה שיקרה בהמשך. מה החידוש? הרי אנו מכירים את צמד המילים האלה מספר בראשית. ה' התגלה אל האבות בתור "ה'" כמה פעמים. למשל:

בראשית פרק יב (ז) וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו:

ניתן לטעון (כמו שעשו כמה מפרשים) שבפסוקים האלה, רק קוראה התורה יודע שמדובר ב"ה'" אבל אברהם לא יודע שמדובר על "ה'". נגד טענה זו אפשר לצטט עוד פסוקים:

בראשית פרק טו (ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

יש כאלה שיטענו שההתגלות הזו (וגם ליעקב בחלום הסולם) קרו בחלום ולא בהקיץ.

הרב תמיר גרנות מציע כיוון שונה ומרתק:

  • אנו מוצאים את שם ה' כשה' מבטיח על ירושת הארץ, על הברית עם האבות לתת להם את ארץ כנען
  • אנו מוצאים את שם "אל שדי, בעיקר בברית המילה , כשההבטחה העיקרית היא על פריון הזרע והקמתו כעם רב

בראשית פרק לה (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:

בנקודת הזמן שה' מדבר אל משה, הבטחת הקמת זרע לאבות , הפיכת הזרע לעם רב כבר התקיימה במצרים. האבות כבר נוכחו להכיר את הזרע שלהם ויעקב ראה לפחות את שבעים הנפשות של העם המתהווה. אם כן, ההבטחות בשם "אל שדי" כבר התקיימו. והאבות כבר ראו אותם מתגלות.

אבל, ההבטחות של ירושת הארץ, את זה הם עדיין לא ראו בפועל. אם כן, "שם ה'" בהגשמת ההבטחות שלו, הם לא ראו. ולכן, כתוב ששם ה' "לא נודע" לאבות. לא שהם לא הכירו את שם ה' אלא שהם לא זכו עדיין לראות את ההתגשמות של ההבטחות שנתנו להם בשם זה.

פרשת וארא היא ההתחלה של הגשמת החלק הזה של ברית האבות.

 

הכפילות עם מעמד הסנה.

הרבה הצעות הובאו על ידי הפרשנים כדי להסביר למה פרשת וארא מתחילה בסיפור שנראה לנו כבר מוכר. ה' מדבר אל משה, מצווה אותו ללכת לשכנע את ישראל ואת פרעה שעת היציאה הגיע. אכן, יש לנו ההרגשה , כשפותחים את פרשת וארא, ששום דבר עדיין לא נכתב בהקשר הזה. כאילו מתחילים את הסיפור מחדש. כאילו לא קרה מעמד הסנה וכאילו לא היה כישלון חרוץ במאמצים הראשונים של משה (בסוף פרשת שמות). נביא כמה מההצעות הכי מעניינות:

  1. ה' נוזף במשה שהעז להגיד בסוף הפרשה הקודמת:

(כב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:(כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: שמות

ה' מסביר לו שהאבות , אפילו אם הם לא ראו התגשמות של ההבטחות, לא הפסיקו להאמין בה' ואין מקום להתרעם נגד ה' בגלל הכישלון . הנזיפה של ה' אל משה מתחילה עם המילים "וידבר אלוהים אל משה". דיבור קשה. וממשיכה בנימה "חבל על דאבדין ולא משתכחין" כאילו, ה' העדיף את היחס של האבות מאשר זה של משה.

העמדה הזו מוצגת יפה על ידי רש"י.

  1. הרב מידן מציע שהיו בעצם שתי שליחויות! משה הגיע אל בני ישראל אחרי הסנה והוא התקבל בקרירות כשהוא הסביר להם שעליהם לעזוב את העבודה זרה שבה היו שקועים, כדברי יחזקאל:

יחזקאל פרק כ (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

בני ישראל לא רצו לשמוע למשה בגלל "עבודה קשה"= עבודת ה' שמבקשת מהם לעזוב עבודה זרה! זה גרם, לפי הנביא יחזקאל לה' לרצות להרוג את כולם . אבל, כדי לא לחבל ב"שמו", דחה את הגזרה. אבל, אם זוכרים שאחרי חטא המרגלים, קרה אותו הדבר, ניתן לחשוב שיציאת מצרים נדחתה כדי לאפשר לדור ההוא להיעלם. דור אחד לפחות איחר את שליחות משה. משה חזר כנראה למדין וחיכה עד שה' הודיע לו ש"מתו כל האנשים" המבקשים רעתו!. זה מסביר למה התורה מתארת שתי שליחויות: אחת בסנה והשנייה בהתחלת פרשת וארא! זה מסביר גם , דרך אגב, למה התורה מציינת בפרשה שלנו את הגיל של משה(שמונים שנה). הוא פשוט הזדקן במשך שנים רבות עד למות הדורות שסירבו לצאת!

(דרך אגב, הרמב"ן מעלה אפשרות דומה כדי להסביר ההפרש בין שתי התקופות של הגלות:400שנה ו430שנה. התווסף דור שלם שחטאו וגרמו להארכת הגלות).

 

  1. הרב תמיר גרנות מציע כיוון שונה (הוא אמנם לא סותר את ההצעה של הרב מידן): במעמד הסנה ,ה' הציע להציל את העם מעבדות. ללא שום אזכור לברית אבות. ארץ כנען מתוארת שם כארץ מקלט "טובה ורחבה". כאן, בפרשה שלנו, ה' מציג את הגאולה כנאמנה להבטחה לאבות, עם תוכן, עם יצירת קשר בין העם ואלוהיו. ארץ כנען מתוארת כארץ שהובטחה לאבות שבה יהיה אפשר ליישם את תוכן הברית. אלה שני תיאורים שונים במהותם.

ההתגלות בסנה:

 

שמות פרק ב (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: ס

 

שמות פרק ג (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

(ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…

 

  • בפסוק כד, מתארת התורה ארבע פעלים שמתרחשים אצל ה': ה' שמע, זכר, ראה ,וידע

אבל כשה' מדווח למשה על מה שהוא הרגיש, מונים רק שלושה פעלים :ראה, שמע וידע. חסר הפועל "זכר"

את הפועל הזה נמצא רק בפרשה שלנו:

פרק ו. פסוק (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:

  • בסנה, ה' בא כדי להציל את בני ישראל מהסבל שלהם. והוא יביא אותם אל ארץ טובה ורחבה.
  • למרות שהוא מתגלה בשם ה' אל משה, הוא בעצם מוכן לפעול בתוקף ההבטחה של "אל שדי" שנוגעת לפריון העם, בטחונו, ורווחתו.

 

ההתגלות בפרשת "וארא":

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק

  • וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם
  • וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם
  • וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: פ

כאן, ה' בא להוציא את בני ישראל בגלל ההבטחה אל האבות. והוא יביא אותם אל הארץ שהוא הבטיח לאבות. כאן, הוא מפתח את הקשר החיובי שהולך להתקיים בין ה' לעמו. ברית שתוכנה יוכל להתממש על ארץ האבות. אפשר להגיד שכאן, מדוב ר על מימוש ההבטחות של ה' בשם ה'. אין רק הצלה של עם מסכן. יש כאן הגשמת חזון, יעוד, תוכן וברית חזקה לנצח. (ייתכן שזה מה שהפחיד את העם ולא שמעו אל משה בגלל העבודה הקשה שזה ידרוש מהם- ראה פירוש הרב מידן לעיל)

 

נסכם בטבלה:

 

  ההתגלות בסנה (פרשת שמות) פרשת וארא
ה' שמע, זכר, ראה ,וידע ה' אומר למשה כי : ראה, שמע וידע ה' זכר
סיבת יציאת מצרים ההצלה מסבל השעבוד קיום ברית בין הבתרים :"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"
תיאור ארץ כנען ארץ שאין בה שעבוד. ארץ זבת חלב ודבש, ארץ רחבה וטובה ארץ האבות. קיום ההבטחות שנתנו לאבות. ארץ היעוד .
לשונות של גאולה (למרות שנאמרו בוארא, הן מתיחסות לסנה) והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי אתכם לי לעם, והבאתי אתכם אל הארץ..
הגשמת ההבטחות שנתנו בשם: "אל שדי" אני "ה'"
תגובת העם ויאמן העם וישמעו (ד-לא) ולא שמעו אל משה

 

אם כן, החידוש הגדול בפרשת וארא הוא הברית שיקיים עם העם אחרי היציאה. אחרי שהוא מדבר על שלושת השלבים הראשונים של היציאה (ההצלה מהשעבוד: והוצאתי, והצלתי וגאלתי) הוא מוסיף את המימד העיקרי:

) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

כנראה שהשלב הזה התרחש בהר סיני. ושם יש חזרה על אותם המילים בדיוק:

שמות פרק כ (ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

אני ה'= יש לי כוונה ותכנית עבור זרע האבות. אני מנהל את ההיסטוריה בכיוון הזה

אני ה' אלוהיכם= אני לא רק קיים ומנהל את העניינים. אני גם מעוניין בקשר הדוק אתכם. אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים. אני לא מוציא אותכם ממצרים רק גדי להציל אותכם אלה כדי שתהיו לי לעם אחר כך! אני לא מביא אתכם אל ארץ מקלט בלבד אלא אני מביא אותכם אל ארץ האבות שיש ליישב אותה ולמלא את החיים בתוכה על ידי תוכן מפורט ודרישות מוסריות

 

שתי התגלויות:

ניתן לשאול למה ה' (או התורה) חילק את ההתגלות של ה' אל משה לשניים: בסנה ובפרשת וארא?? הרי שתיהם הולכות להתגשם  ביחד! אין השנייה יכולה לפעול ללא הראשונה ולראשונה אין סיבה להפוך לסיפור חשוב בתורה (הצלת עם באופן רגעי מעבדות, זה דבר בנאלי לגמרי אם אין מאחורי זה משמעות ארוכת טווח)

 

על ידי השאלה הזו, נוכל לענות על שאלה חזקה שכולם שאלו בסוף הפרשה הקודמת: למה השליחות הראשונה של משה נכשלה??

 

להציל אדם מכאב, מייסורים, מעבדות, זה טוב ויפה אבל זה לא מספיק. כי חיי האדם יהיו רצופים ממכאובים, מייסורים, מקשיים  ומעבדותיות מכל סוג. אין טעם להוציא אותו מכאב זה ולתת לו ליפול לכאב אחר שיבוא.

ההצלה האמתית, הגאולה האמתית היא זו שנותנת לאדם משמעות לחייו, תוכן, טעם לחיות ולעבור את כל התחנות של חיוו .לכן, ה' מראה ונותן לחוות לעם ולמשה: רק מה שנאמר בסנה, רק הצלה משעבוד, רק הקלה בתנאים, תוביל לצורך בעוד הצלה ולעוד הצלה בלי שום כיוון. השלב הראשון בלבד מוביל למבוי סתום!! וזה בדיוק מה שהרגשנו בסוף פרשת שמות.

 

החידוש האמתי של התורה נמצא כאן, בפרשת וארא. כאן, העיקר הוא לדעת כי "אני ה'"! ואחר כך "אני ה' אלוהיכם". יש חזון, יש משמעות יש קשר עם בורא העולם שברא אותו ואת האדם בכוונות מיוחדות ותכניות ארוכות טווח.

 

יש ללמוד את שני השלבים האלה כדי לדעת להפריד בניהם (למרות שהם מתרחשים כאן ביחד). כי בעתיד, עם ישראל שיעבור השלב הראשון, ליקים מדינה לשם הצלה מהאנטישמיות או בריחה מהשואה , יגיע מהר מאוד למבוי סתום אם לא יפנים את הצורך בשלב השני: תוכן, משמעות, על הזהות היהודית, על סיבת יצירתו, על ברית האבות, על הקשר המחייב אל הארץ.

אחרי שהגשמנו את השלב הראשון של ההצלה שדוחף אותנו לרצות לצאת, עלינו להכיר בשלב השני שהוא המטרה העליונה.

נראה לעניות דעתי שהיום , במדינת ישראל, אנו יכולים להיות גאים בהצלחת השלב הראשון של הגאולה, זו שהובטחה בסנה, אבל עכשיו עלינו להתכונן ברצינות לשלב ההתגלות של פרשת וארא ולקבל על עצמנו להיות עם ה' אלוהינו! ולחיות בארץ אבותינו ולא רק בארץ מקלט אפילו אם היא טובה ורחבה !

 

אהרון ומשה (הרב תמיר גרנות)

יש שני מטות: מטה משה ומטה אהרון.

כשמתבוננים על שני המטות האלה, ניתן לעשות הפרדה די ברורה בניהם:

  • מטה משה עוזר לעשות אותות. כלומר לאותת. ללמד. לתת סימנים.
  • מטה אהרון עוזר לעשות מופטים: ניסים, שכנוע מכריע ולפעמים אף עונש.

בשלוש המכות הראשונות, אהרון הוא זה שמשתמש במטה שלו. מיד כשהוא פועל עם המטה, מתרחשת המכה. כאילו המטה הוא זה שעושה המכה:

מכת דם:

שמות פרק ז (יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ …(כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן … וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם:

מכת צפרדע:

שמות פרק ח (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם:

מכת כינים:

שמות פרק ח (יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

שלושת המכות האלה, אהרון פועל. אהרון הוא החכם של ישראל. הוא משחק נגד חרטומי מצרים. במגרש שלהם. גם הם עושים מופתים דומים.המכות הראשונות, בכוונה תחילה, מתרחשות במגרש המצרי האלילי. ה' מתחיל איתם מנקודת המבט שהם רגילים אליה. מופטים נגד מופטים. לכן גם חכמי מצרים מצליחים לעשות דברים דומים. רק מה, אהרון מצליח קצת יותר טוב כל פעם. כאילו המסר הוא: אם אתם חושבים מהכוח נמצא במופטים, הנה אנחנו יכולים לשחק במגרש שלכם ולנצח אתכם!

 

בשלוש המכות הבאות, אין יותר התערבות של אהרון ומשה. ה' לבדו פועל:

מכת ערוב:

שמות פרק ח (כ) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:

מכת דבר:

שמות פרק ט (ו) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם

מכת שחין:

שמות פרק ט (י) וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין

 

בשלושת המכות האלה, אין משה ואהרון משתמשים במטה שלהם. או שה' פועל לבד או שהוא מבקש מהם פעולה ראשונית שאינה קשורה במטה

 

בשלושת המכות הבאות, משה הוא זה שמשתמש במטה שלו:

מכת הברד:

שמות פרק ט (כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיקֹוָק נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַ

מכת ארבה:

שמות פרק י (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיקֹוָק נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה:

מכת חושך:

שמות פרק י (כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ

אבל , כשמשה נוטה את ידו או את מטהו, אין המכה מתרחשת מיד. ה' הוא זה שפועל כדי להביא המכה. וזה הראיה שמטה משה איננו מטה של קוסם כמו זה של אהרון. מטה משה הוא אות לקשר עם האלוהים והאלוהים הוא זה שפועל. זו ההוכחה העיקרית שאליה כל המכות הובילו:

  1. דצ"ך: לדעת שאנו יכולים לעשות מופטים, כמו המצרים, ואפילו יותר טוב
  2. עד"ש: אבל באמת, ה' הוא זה ששולט על כל העולם ועושה כל מה שהוא רוצה בו
  3. בא"ח: יש בידי האדם, משה, להיות בקשר עם ה' כדי לבקש ממנו לפעול

 

כל תשע המכות האלה (דצ"ך, עד"ש, בא"ח) באות כדי ללמד, בהדרגה, שה' יותר חזק מכל האלים. שה' הוא האל היחיד ששולט על כל העולם ושהוא מעוניין בקשר עם בני האדם שיכולים להתפלל כדי שיפעול למענם.

החידוש הגדול, הוא כמובן המטה של משה ולא המטה של אהרון.

  דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חושך
מטה אהרון אהרון אהרון       משה משה משה
ביצוע אהרון אהרון אהרון ה' ה' ה' ה' ה' ה'

 

ייתכן שהמכות האלה, באו כדי לשכנע….את עם ישראל שלא רצו לשמוע למשה "מקוצר רוח ומעבודה קשה" בהתחלת הפרשה. כי נגד פרעה, היה מתוכננת רק מכה אחת: מכת בכורות. מידה כנגד מידה על זה שהוא שיעבד את עם ישראל שהוא "בני בכורי". כמו שנאמר למשה בהתחלת הדרך:

שמות פרק ד (כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

כלומר, תוכננה מכה אחת אבל בגלל שעם ישראל סירב לקבל עליו את המכנית השלמה שהוצעה בהתחלת פרשת וארא, שלח ה' 9 מכות למצרים , ובמקביל, הציל מהן את ישראל, כדי שירגישו על מה מדובר באמת! ולכן, עשה הכל כדי שפרעה לא ישלח את ישראל עד אשר 9 המכות יחוללו תובנות בעם ישראל עצמו.

שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

 

חידושי הרב מידן:

 

  • רע= RA

יש כמה פסוקים תמוהים שבהם מופיעים האותיות "רע":

שמות פרק ה (יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:

שמות פרק י (י) .. יְהִי כֵן יְקֹוָק עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:

שמות פרק לב (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים

במדבר פרק יא (א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ

שמות פרק לב (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:

האל "רע" היה האל הגדול של מצרים. העם, ובעיקר הערב רב היה שקוע בנאמנות לאל "רע". ולכן גם המדרש מכנה את המילה "רע" כעבודה זרה (פסיקא זוטרתא שמות לד) (ספרי בהעלותך פה)

בפסוק הראשון שהופיע בפרשה הקודמת, השוטרים כועסים על זה שההצלה עברה לפסים דתיים. הם לא אהבו שמשה ידבר על אלוהים לפרעה כי אז זה פותח יריבות דתית שסופה , הם חושבים לא טובה!

 

  • מופת התנין:

איך הפכו החרטומים את המטה לנחש?

הרב מידן מציע שאולי היתה ידועה להם חוכמת החברות, שההודים מכירים עד היום . "משביעי הנחשים" יודעים להרדים את הנחש עד שהוא נראה ממש כמו מקל עץ שאיננו זהה ואפשר לשחק בו כמטה. אחר כך ניתן לעורר את הנחש על ידי לחץ על נקודה מסוימת ולהפוך אותו לנחש חי וזז.

 

  • הקשיית לב פרעה:

הרב מידן ממציא סיפור:

צעיר קיבל את רישיון הנהיגה שלו ולוקח חבריו לנסיעת מבחן ראשונה. הוא משתולל על הכביש ועובר את המהירות המותרת. שוטר עוצר אותו. הצעיר מצליח לעורר אצל השוטר רחמים וזה נותן לו רק אזהרה. הוא ממשיך להשתולל ושוב שוטר עוצר אותו ושוב הוא נותן לו ללכת. עד שתאונה קשה קוראת. אז יש שיאמרו שהיה על השוטר לעצור אותו מיד ולא לתת לו להמשיך לנהוג. זו אשמת השוטר!

רחמנות השוטר היא בעצם שהקשתה את לב הנער שהרגיש עוד יותר חזק כל פעם!

העובדה שה' לא ביקש ערבויות ליציאה כל פעם לפני שהפסיק את המכה, הכניסה רחמים בתוך מידת הדין. וזה מה שהחזיק את לב פרעה! לא שה' השתיל דבר במוח של פרעה. אלא שההתנהגות וההתרחשויות איך שה' תכנן אותן, גרמה לחיזוק לב פרעה. וזה הביא לסופו בסוף!

וארא פי 4

ב"ה כו טבת התשע"ט

מישל בן שושן

 

וארא פי4

 

הרעיון:

ברצוני להציע שפרשת "וארא" ,בונה עם פרשת שמות, מבנה מפוצל ומורכב מהרבה בחינות שונות. רק איחוד כל הבחינות האלה יאפשר את הגאולה. כאילו, הגאולה האמתית איננה רק היציאה ממצרים, אלה האפשרות לגרום לאיחוד בחינות שונות, הפוכות ולפעמים מנוגדות!

לכן, נשים לב לכמה בחינות אלה ,לפיצולם ולאיחודם:

 

  1. שתי בריתות

בהתחלת הפרשה שלנו, ה' מזכיר למשה שהוא בעצם רוצה לקיים את הברית שכרת עם האבות. אבל לאיזו ברית הוא  מתכוון?. הרב יואל בן נון בחן את שתי הבריתות הידועות: ברית בין הבתרים וברית המילה. במבינה מילולית ומבחינה רעיונית, שתי הבריתות שונות מאוד.:

 

ברית בין הבתרים:בראשית פרק טו (ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק .. לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:..(יג) .. גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:..(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

ברית מילה:בראשית פרק יז (.. וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:(ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:(..(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (..(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:..

כתבתי אותן בצבעים שונים , כדי שנוכל לקרוא את הפרשה שלנו, כשביטויים ואף משפטים שלמים מזכירים אותן בתוך שתי הבריתות:

שמות פרק ו (ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

הפסוקים שלנו , בעצם, שוזרים בתוכם אלמנטים משתי הבריתות

בברית בין הבתרים, ה' מתגלה יותר בשם הוויה. בעוד שבברית מילה, הוא מתגלה על ידי השמות :אלוהים ושדי. "הארץ", בברית בין הבתרים היא הארץ שיש להוריש אותה, להילחם עליה כדי לכבוש אותה ולהתיישב בה. מתוך כך, חכמים רבים ידברו על קדושת הארץ רק אחרי כיבוש והתנחלות. קדושה ראשונה אחרי כיבוש יהושע , קדושה שנייה בבית שני. אבל בתפיסה של ברית המילה, הארץ היא תמיד קדושה. ולא חשוב אם רק "גרים" בה או לא. למשל, יש עניין להיקבר בארץ הקודש. אבל, ניתן לחיות בחו"ל. ואין עניין בכיבוש הארץ דווקא כדי לעורר את קדושתה.

בעצם, ניתן להגיד שברית בין הבתרים עוסקת במישור ההיסטורי. העם ילך לגלות, הוא יחזור וה' ייתן לו לרשת את הארץ ולהתיישב בה. הברית הזו נאמרת "בתרדמה", כאילו , המישור הזה הוא ארוך תווך , שמגלים אותו רק לעיתים רחוקות כשמתחולל אירוע היסטורי חשוב , כמו גלות או גאולה.

אבל ברית המילה, היא תמיד קיימת. היא לא תלויה בשום דבר. כל יהודי, בכל מקום ובכל זמן חייב לעבור ברית זו. זו ברית במישור הדתי. והיא מסמלת את הפן הדתי ביהדות. היא נאמרת ביום בהיר, כי כולם יכולים לקיים אותה בכל עת ובאופן אישי וברור.

 

ברית בין הבתרים ארץ=מורשה: רק בכיבוש היסטוריה ה' תרדמה
ברית מילה ארץ מגורים: תמיד קדושה דת אלוהים -שדי ביום
פרשת וארא שני המובנים שניהם אני ה' אלוהיכם לא נודעתי

 

שתי הבריתות שה' כרת עם אברהם , אכן, מציירות שני פנים שונים ביהדות. אחת סמויה, שמתגלה בזמני הירידה לגלות או בזמני הגאולה. בחינה זו , "ההיסטורית" , שנוגעת לכלל ישראל, נתונה לאברהם בשם ה' הכולל, והיא ברית בין הבתרים. בעוד שהשנייה, מאפשרת לכל יהודי להתחבר ליהדות על ידי ברית מילה, בכל זמן ובכל תנאי ובכל מקום. היא לא תלויה בענייני גלות וגאולה. רוב היהודית חוו את ברית המילה כברית העיקרית במשך שנות הגלות והיא מסמלת את כל חוקי הדת, ההלכה, המקשרים אותם ליהדות.

 

כשקוראים את התחלת הפרשה שלנו ומבחינים בשילוב האלמנטים של שתי הבריתות גם יחד, ובמיוחד החיבור בין שני השמות "ה' -אלוהים", וזאת לראשונה בתורה, מתחילים להבין שכאן, מתרחש דבר חשוב: מעכשיו, נתחיל לחבר בין הבריתות ונחבר בין השמות. עד כדי כך שבקריאת שמע, ובכל הברכות, כל יהודי יפנה אל "ה' אלוהים": אני ה' אלוהיכם, ברוך אתה ה' אלוהינו…

  • ה', הוא שם כולל מאוד של הוויה, שמתגלית בכל התחומים , במיוחד התחומים הנסתרים מעין האדם
  • אלוהים, הוא שם של התגלות יותר ממשית, דרך כוחות הטבע. זה השם של בורא העולם, בורא הטבע. וגם שם "שדי" נקשר לבריאת העולם כשהבורא אמר לעולמו "די!" והפסיק את ההתפתחות של הבריאה.

החיבור בין שני השמות הוא אחת המשימות העיקריות של עם ישראל: לגלות לעצמו ולעולם שהבורא ששולט על הטבע הוא אותו אחד שמשגיח על כל אדם ועל ההיסטוריה בכלל. אחרית הימים, לפעמים מתואר כרגע שבו כל עמי הארץ יכירו שה' הוא האלוהים! זו תהיה ממש הגאולה השלמה!!

 

  • שתי שליחויות

הרב יעקב מידן שואל את עצמו , בין כמה היה משה , כשהוא העמד בסנה?

התורה מציינת את גילו של משה כשהוא "עמד" לפני פרעה: 80!:

שמות פרק ז (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה:

מה הוא עשה מאז שהוא גדל אצל פרעה? נראה שהוא היה די צעיר, אולי בן 20-30 שנה כשהוא מתערב בריב בין האנשים הניצים וכשהוא הלך למדיין והתחתן עם ציפורה. יש מדרש (חיצוני) שמציע שמשה היה מלך ארץ כוש במשך ארבעים שנה. זה רק אומר שהגיל של משה מעסיק את החכמים. מה הוא עשה בין צעירותו לבין הגיל המופלג של 80?

וכאן, הרב מדן מציע פרשנות מעניינת: היו שתי שליחויות של משה. הראשונה, אחרי מעמד הסנה, בצעירותו. בני ישראל לא מקבלים את שליחותו, במיוחד כשיש הרעת התנאים בשעבוד. זה קורה בסוף פרשת שמות: העם כועס מאוד ואיינו מוכן לשמוע יותר על משה או על הגאולה.

למה העם מסרב להמשיך במאבק למרות הקשיים? נקרה מה שכתוב במכילתא:

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה ה ד"ה והיה לכםר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנ' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז)

ואכן כך כתוב ביחזקאל:

יחזקאל פרק כ (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר:

בני ישראל העדיפו להמשיך להיות מצריים ולא לשנות את חייהם! הישארותם במצרים, מתוארת כ"עבודה זרה"!. הדבר שנדרש ברגע זה , זה לקחת החלטה חמורה וחשובה: לעזוב מרצונם את מצרים ! והם סרבו!! אז ה' עשה בדיוק כמו שהוא עשה עם הדור שלא רצה להיכנס לארץ : במקום להרוג אותם (כדי שלא יאמרו הגויים…) הוא מעדיף לתת לדור ההוא, במשך ארבעים שנה למות, להתחלף, עד היוולדות דור חדש שכן ייכנס לארץ. ואז, לא מבקשים מהם האם הם רוצים או לא (אין יותר מרגלים או שאלה לגבי הכניסה לארץ), פשוט מכניסים באופן "שרירותי" את הדור השני לארץ.

כך ה' עשה: אחרי שהוא הציע לדור הראשון לקבל החלטה בוגרת לצאת, למרות הקשיים. הם סירבו. הוא חיכה שימותו כולם ואז , הוא דורש ממשה לחזור למצרים למשימה שנייה, הרבה שנים אחר כך, ואז מוציאים אותם בעל כורחם! מבקשים מהם רק המינימום: ברית מילה וקרבן פסח.

אכן, יש פסוקים, כבר בפרשת שמות, שמתארים המשימה השנייה הזו. הם השתרבבו בשליחות הראשונה כדי ליצור הרגשה של שליחות אחת אבל, אולי כדי להגן על כבודם של ישראל, אבל ההצעה של הרב מידן נראית מאוד סבירה. פסוקים שמתאימים למשימה השנייה שקוראת בפרשת וארו, נחתכו והודבקו בפרשת שמות. למשל פסוקים אלה שאינם מובנים בפרשת שמות:

שמות פרק ד (יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:(יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:

מי אלה אותם האנשים המבקשים את חיי משה? רש"י מנסה לענות שהם דתן ואבירם, שני האנשים העברים הניצים שאיימו על משה. אבל הם חיים במדבר. ואז ממציאים אפשרות שהם ירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת, ואז הם האנשים שה' אומר שהם מתו! אבל עני הוא יותר מסוכן! אין לו מה לאבד! ואם ה' ומשה "פחדו" מהם הרי שהם עדיין חיים וכועסים עוד יורת. לכן, נראה שההסבר של הרב מדן הרבה יותר מסתבר: מתו כל האנשים של כל הדור של בני ישראל שסירבו לצאת בסוף פרשת שמות!! וזה מסביר שעברו הרבה שנים עד שמשה היה בן שמונים שנה (בין שהוא בילה בכוש או במדיין) עד לפרשה שלנו, השליחות השנייה והמכרעת של משה.

ההבדל בין שתי המשימות הוא :

ה' היה מעדיף שהמשימה הראשונה תפעול. כי אז העם היה מגלה בגרות , אמונה ויוזמה נעלים.

במידה וזה לא הצליח, אז השליחות השנייה, תהיה במדרגה פחותה, נדרוש מהעם הרבה פחות בגרות, אמונה ויוזמה. ה' יתגלה על ידי ניסים ויוציא אותם למרות סירובם. ואכן התורה מציינת שהם עדיין לא היו לגמרי מוכנים:

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"!

לא חשוב, הפעם, נוציא אותם ביד חזקה! כמו שהכנסנו אותם מהמדבר אל הארץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר!

 

 

  1. אני – אנכי:

במעמד הסנה, ה' מתגלה למשה בכינוי "אנכי ה'". ומשה שואל אותו  "מי אנכי..?":

מעמד הסנה: פרק ג (ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ ..(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

כמו שיקרא במעמד הר סיני:

אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…

בעוד שבפרשה שלנו, משתמש ה' בביטוי "אני ה":

שמות פרק ו (ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק

 

מה יכול להיות ההבדל בין שני מילים אלה: אני ואנכי?. הרב יואל בן נון מציע לראות במילה "אני" התגלות מוחלטת. בעוד שהאות "כ", משמשת, בדרך כלל "בערך". כ-אילו. כ-מו. כ-חצות הלילה, ולא בדיוק "בחצות הלילה".

הערך העליון היא האמונה בה' כשהוא לא צריך להתגלות ממש.. כשמשאירים מרחב אפל עם האלוהים. מרחק שך כבוד, של יראה. אם האלוהים חייב להתגלות ממש, זה ביטוי של פחיתות אמונה מצד האדם. כשהוא מתגלה בצורה פחות גלויה , זה דורש מהאדם הרבה יותר אמונה, אהבה, ויראה.

לכן, המטרה העליונה היא ההתגלות בשם "אנוכי". אבל, אם אי אפשר , אז מוכרחים להתגלות בצורה יותר ממשית, עם ניסים גלויים, בהתערבות בהיסטוריה בצורה גלויה. ה' עושה זאת רק כשהעם איננו מספיק בוגר ומאמין.

 

וכך, אני מציע לקרוא את הדברים:

ה' מבקש להתגלות על ידי "אנכי ה'". זו המטרה. אבל העם איננו עדיין מוכן והוא  מסרב לקבל המסר. הוא עדיין לא בשל לקבל את משימה : לצאת , בכוחות עצמו, מרצונו, ממצרים.

אז, יש המתנה (ראה לעיל) שדור אחר יקום, ורק אז, ה' מתגלה בצורה "שרירותית" על ידי "אני ה'". והוא יעשה ניסים גלויים, ויוציא אותם בעל כורחם, כמו שהוא הכניס בעל כורחם את הדור השני במדבר , לארץ.

 

זו אולי הסיבה העיקרית שבני ישראל (וגם אנחנו) סופרים חמישים ימים של התעלות, מהמצב התחתון שהיו במצרים (ושם ה' היה "אני ה'), למדרגה של "אנכי ה'" של הר סיני.

 

זה דומה מאוד למתן לוחות ראשונים, אידאלים. אבל העם לא היה במדרגה גבוה לקבל אותם. שוברים אותם, ואז נותנים לוחות שניים. פחות גבוהות. אבל נשארים עם הזיכרון של הלוחות הראשונות! ומנסים לתקן את החטא שגרם לאובדנם.

 

משימה ראשונה: כישלון משימה שניה: יציאה בכוח
לוחות ראשונים: שבורות לוחות שניים: התקבלו
דור ראשון לא נכנס לארץ דור שני נכנס לארץ

 

  • כלל ופרט

כבר ראינו בפרשת שמות הניגודיות שקיימת בין הפרק הראשון שמדבר על שעבוד "עם ישראל" באופן כללי, והפרק השני שמדבר על סיפור אישי משפחתי שדרכו אנו ניגשים על תנאי השעבוד דרך סיפור קטן של משפחת משה. בדומה לשתי הדרכים האפשריות  לספר, למשל את השואה. או במספרים כלליים שיש להם כמובן חשיבות , או על ידי סיפור אישי שמרגש וצובע התמונה בפן מרגש יותר.

כמובן ששני המישורים, הכללי והפרטי חשובים כדי למלא את התמונה השלמה. גם השעבוד וגם הגאולה , מתרחשים גם במישור הכללי וגם במישור הפרטי עם היבטים מתאימים לכל מישור בפני עצמו

  • אנונימיות ושמות

באותה צורה , אפשר להבחין בניגודיות בולטת בין הפרק השני של פרשת שמות לבין פרק מאוד מוזר בפרשה שלנו. אכן, מופיעה , באמצע הסיפור של הסבר משימת משה, רשימת של שמות שלוש שבטים :ראובן, שמעון ולוי,

פרק ו פסוק יז: אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם  בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי ….

עד שמגיעים לפסוקים המוזרים עוד יותר:

כו הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם.  כז הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

כאילו עד כה לא ידענו שמשה הוא משה ואהרון הוא אהרון ופרעה הוא מלך מצרים!

נראה לעניות דעתי, שהפסוקים האלה באים כדי להנגיד את הסיפור האנונימי בפרק ב שבו, היה מדובר ב"איש מבית לוי" שלקח "בת לוי" ונולד להם בן, נער, ילד. שיש לו "אחות". משה יוצא ורואה "שני אנשים עברים".. כאילו, התורה מאריכה במילים דווקא , כדי להשאיר את הדמויות אנונימיות ככל שניתן. כאן, עושים בדיוק ההיפך וכל אחד משויך לאבא ואימא לסבא וכולם עם שמות של כל המשפחות.

והנה אנו נפגשים עם שלושה רבדים באותו הסיפור:

  1. הסיפור הכללי מאוד. עם , בני ישראל..
  2. הסיפור הפרטי, אבל אנונימי לגמרי. כאילו חשוב שנדבר על פרטים אבל לא חשובים השמות .
  3. הסיפור הפרטי הספציפי מאוד עם שמות, יחוס משפחתי ושבטי

ישנם מהפכים או מלחמות, שבהם, עמים מסוים מסרבים לתת את השמות של המשתתפים. כאילו הסיפור חייב לעמוד רק כ"אזרחים", רק כ"חברים" רק כ"חיילים" . מחיקת הפן השמי דווקא הוא , בתרבויות מסוימות ערך עליון. ואכן, יש , לפעמים, להדגיש הפן הזה . האדם פועל בתור אזרח או בתוך חייל. אבל התורה מוסיפה ששום דבר, אפילו סיפור לאומי, איננו אפשרי בלי הפן המאוד אישי ספציפי. והשמות חשובים מאוד.

 

נראה לי שבפרשת "וארא" , מתחברים שלושת הפנים האלה. הם הפוכים, אבל חשוב לציין כל אחד ולחבר אותם.

 

  1. ארבע כוסות

הפסוקים  המפורסמים של חמשת-ארבע לשונות הגאולה הם גם כן ביטוי לרעיון הזה. החלוקה לשלבים, של מהלך אחד, מציין שיש כל מיני פנים שונים באותו המהלך.

שמות פרק ו (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

יש סדר בשלבים ויש קבוצה אחת, בפסוק אחד של שלושת השלבים (והוצאתי , והיצלתי, וגאלתי), ועוד מהלך שונה בפסוק השני (ולקחתי ) ומהלך שונה עוד יותר (והבאתי ) בפסוק אחר.

אין רק שאלה של שלבים בזמן, אלה בחינות שונות, הסתכלויות שונות של אותו מהלך, במיוחד בשלשות הראשונים.   המצווה לשתות ארבע או חמישה כוסות בליל הסדר היא מצווה , בעצם לחבר ביען כל הבחינות האלה. במיוחד בין הכוס השלישי לרביעי שהם, לכאורה נפרדים בפסוקים שונים.

שוב נפגשים עם אותו מהלך: תיאור בחינות שונות והמחוייבות לאחד אותם כדי להבין מה היא גאולה.

 

אם כבר מדברים על הכוסות ברצוני להביא כאן חידוש של הרב מאור מישיבת מעלות: הוא משווה את הפסוקים שלנו לפסוקים שמדברים גם כן בגאולה, ביחזקאל. רק שמדובר שם בגאולה האבאה:

יחזקאל פרק לו  (כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק …(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:(כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:(כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:(כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:(כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:

הסדר הפוך:

  • ביציאת מצרים, ה' קודם כל מוציא את העם, אחר כך, הוא נותן לו את התורה ואחר כך הוא מביא אותו לארץ
  • בגאולה האחרונה, כפי שמתאר אותה יחזקאל, הוא קודם כל מקבץ הנידחים ומביא אותם אל הארץ ורק אחר כך הוא מטהר אותם ונותן להם לב חדש של תוכן  רוחני מחודש

 

  שמות יחזקאל
1 והוצאתי

ןהצלתי

וגאלתי

יציאה

 

קריעת ים סוף

ולקחתי
2 וקבצתי
3 והבאתי
4 ולקחתי מתן תורה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם
5 והבאתי הכניסה לארץ ונתתי לכם לב חדש

 

יש לפירוש הזה השלכות משמעותיות לגבינו היום: אין לחכות שהעם "יחזור בתשובה" הלכתית לפני העליה לארץ. אלא להיפך, החזרה אל הארץ היא התשובה העיקרית הראשונה. ועליה תבסס הטהרה הרוחנית וחידוש התוכן אצל העם היושב כבר בציון!!!

 

  • המכות
  • המבנה הכללי (הרב תמיר גרנות)

בשום מקום לא כתוב שהם עשר מכות. החכמים לומדים זאת דרך ניתוח של פשט הפסוקים כי בכל מכה יש מבנה דומה:

  1. ה' מצווה למשה להתרות במכה ואכן זה נשעה
  2. המכה
  3. פרעה חוזר בו ומסרב לשלח את העם
  • המבנה הפנימי (הרב תמיר גרנות)

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים : דצך, עדש , באח-ב.

אבל ניתן להבחין שאכן המכות חלוקות לשלישיות. בכל שלישיה התורה מודיעה על מטרת השלישיה:

 

  המכה המטרה של השלישייה המבצע יכולת לעשות כן הקשר בין המכה השנייה לשלישית
1 דם בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְקֹוָק

קיומו וכוחו של ה'

אהרון חרטומים  
2 צפרדע אהרון חרטומים באישת הארץ
3 כינים אהרון חרטומים ללא התראה
           
4 ערב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

השגחת ה' בארץ. יש מוסר. אפליה בין צדיק לרשע. בין ישראל למצרים

משה    
5 דבר משה   גורמת לשחין
6 שחין משה   ללא התראה
           
7 ברד בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ

גרנדיוזיות. כוח מוחלט. כל הטבע נכנע.גם ישראל: מהות הנבואה. שליח ה'.

משה-ה'    
8 ארבה משה-ה'   גורם לחושך
9 חושך משה-ה'   ללא התראה
           
10 בכורות        

 

אנו רואים שיש הגיון רב בהתקדמות של המכות לפי המטרה המוצהרת: קודם כל לבסס את הידיעה שקיים אלוהים שהוא נקרא ה'. אחר כך, הקביעה שהוא "גדול" מכולם ושהוא משגיח על הנעשה בעולם בין הבני האדם, יש מוסר, יש אפליה בין ישראל למצרים.. והשלב השלישי שבו הדברים מקבלים מימד יוצא דופן ממש עם הכנעת כל כוחות הטבע וקביעת הנבואה: יש קשר בין ה' לאדם.

 

  • עשר

שאלה נשאלת לכל קורא: למה עשר מכות ? ולמה לא מכה אחת?

כבר ראינו שיש הדרגה כדי להכניס בתודעה של מצרים ושל ישראל, חידושים חשובים מאוד לגבי מי הוא ה'.לפני שנהיה "עם ה'" כדאי מאוד לדעת מי הוא באמת ה'. ולעבור מעובדי עבודה זרה לעובדי ה' בתוך זמן מזורז, דורש "חינוך" ולימוד בשלבים בצורה אינטנסיבית.

אבל, ברצוני להציע היבט נוסף:

הרי כשקורה קטסטרופה. מלחמה, שואה.. ומבקשים ממי שהוא לספר מה קרה. הוא יכול לספר שלא היה מים לשתות או שלא היה אוכל או שהיה מסריח או שכולם חלו. או, אולי הוא יספר על המקום החשוך מאוד שבו הוא שהיה וזה עשה בו רושם יותר גדול.

מצרי או יהודי שחי במצרים באותה התקופה, לא יודע שעכשיו יש מכה כזו ולא אחרת ועכשיו היא הסתיימה ועכשיו מתחילה עוד מכה חדשה. אנו , הקוראים את רצף הסיפור כן מקבלים את הדברים בצורה מוסדרת, אבל, יש להניח , שלפחות עבור כמה מכות, חוו אותם המצרים בצורה מעורבבת ומעורפלת. כל אחד והרושם שלו, מי יותר הרגיש הדם ומי יותר הדבר..

הרב תמיר גרנות מפנה את צומת ליבנו לשני מזמורי תהילים שבהם מוזכרים המכות:

תהלים פרק עח (מג) אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן:(מד) וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן:(מה) יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם:(מו) וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:(מז) יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל:(מח) וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:(מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:(נ) יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:(נא) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם:

 

תהלים פרק קה (כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:(כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ:(כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם:(ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:(לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם:(לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם:(לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם:(לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר:(לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם:(לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם:

אבל מעניין למצוא בכל אחד רק שבע מכות בלבד! השלוש החסרות, הן בדרך כלל האחרונים בכל שלישייה (ראה הטבלה לעיל שמסבירה הקשר בין השנייה והשלישית בכל שלישייה)

הסדר של המכות אינו דומה , לא לסדר של התורה ולא לסדר של כל מזמור:

שמות דם צפרדע כנים   ערב דבר שחין   ברד ארבה חשך   בכורות
ת.עח 1דם 3צפרדע     2ערב 6דבר     5ברד

חנמל-רשפים

4חסיל

ארבה

    7בכורות
ת.קה 2דם 3צפרדע     4ערב-

כינים

      5ברד 6ארבה 1חשך   7בכורות

 

כלומר: לכל מזמור יש את המסר שהוא רוצה להעביר. לכל מזמור יש את נקודת המבט המיוחדת של מחבר אותו המזמור. גם לתורה יש סדר משלה. יש לתורה מסר מסויים להעביר על ידי אותו הסדר ואותו תיאור המכות!

כלומר, החלוקה לעשר, התיאור, והסדר של המכות בתורה, נובע יותר משיקול "מסר", נקודת מבט, "בחינה" מסויימת, מאשר שיקול היסטורי , "אובייקטיבי" גרידה.

 

התורה הייתה יכולה לתאר מכה אחת גדולה שבה קרו הרבה דברים. וזה  אולי היה גם נכון מבחינה אובייקטיבית. אבל היא בחרה לפצל , דווקא לעשר, את כל ההתגלות של ה' במצרים.

 

אבל, עוד מעט, בהר סיני, התגלות ה' לעמו תופיע כ"מעמד" אחד. ולא כהרבה התגלויות שונות. האש, הקולות, הברד, השופר, העשן, כל מה שקרא בהר סיני איננו מקבל חלוקה כמו המכות במצרים.

למה?

כי, לעניות דעתי, זה המסר העמוק: התגלות ה' היא אחת. ה' הוא אחד. אבל, הצורה שבה בני האדם יכולים לקבל אותה , היא מרובה וטוב שכך.

בבריאת העולם, אחדות ה' התפצלה, בתודעה האנושית לריבוי אין סופי של התגלויות, של כוחות, של היבטים, של נקודות מבט, של בחינות. הפיצול הזה מאפשר להעצים כל נקודה.

אבל, בסופו של דבר, המטרה היא להכיר באחדות כל הבחינות האלה.

תפקידו העיקרי של עם ישראל הוא גם לחוות את הפיצול (על ידי 12 השבטים, 70 הנפשות ו60 ריבו בני ישראל), להעצים את החלקים המפוצלים, ואחר כך להעיד על אחדות כל הבחינות האלה!

המספר "עשר" הוא מספר של ריבוי מקסימלי. סמל הפיצול של האחד. היוד השווה לעשר, היא נקודה אחת קטנה.

 

לכן, לעניות דעתי, היה חשוב , דווקא במצרים, לפצל את התגלות ה' בעולם לעשרה חלקים. ואחר כך, חמישים ימים אחרי עבודה קשה במדבר ואצלנו על ידי הספירה, מגיעים להתגלות אחת של אל אחד שנותן תורה אחת לעם אחד כאיש אחד.

 

כל מה שיקרא אחר כך, משוייך לשני המאורעות האלה: יציאת מצרים ומתן תורה.

 

ברצוני להרחיב את הנושא הזה למרכיבי  היהדות:

ארץ ישראל היא אחת

אנו יודעים שאחד המאפיינים של ארץ ישראל היא ריבוי ושוני כל נהאיזורים המרכיבים אותה. היא נמצאת בין אסיה לאפריקה, במקום מיוחד בכדור הארץ שמרוכזים בו הרבה צורות אקלים שונות, הרבה מקומות גאולוגים שונים, ימים שונים, מדברים והרים , שלג בחרמון וחום באילת ויובש בים המלח…

זה יוצר גם אוכלוסיות שונות. כשנוסעים מירושלים לתל אביב או לים המלח או לאילת או לפחייפה או בעמק הירדן, פוגשים אוכלוסיות שונות , תרבויות שונות, מזג אנושי שונה. ולא רק בגלל שינוי האוכלוסין אלה המקום עצמו , נראה גורם למזג שונה.

לא לחינם הארץ "נחלקה" מיד אחר  כיבושה. כאילו החלוקה היא חלק מהותי שלה.

ובכל זאת, הארץ נקראת ארץ ישראל. היא אחת. ועם ישראל , על ידי אחדותו מחוייב באחדותה.

 

עם ישראל אחד

אין להרבות מילים לגבי ריבוי הדעות, המנהגים, העדות, שמרכיבות את עם ישראל. 12 השבטים, עם דגל לכל אחד, ומחנה לכל אחד הם ההוכחה מהתורה שזה מצב רצוי ואף מהותי. כאילו עם ישראל מייצג בתוכו את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם. אבל, המצווה הגדולה ביותר היא אהבת הזולת ואחדות ה'. שמע ישראל ..ה' אחד!

 

ה' אחד

ברור לנו, המונותאיסטים, שה' הוא אחד. אבל, בפועל קשה מאוד לקבל זאת. לקבל שאותה הישות היא מקור לכאב, לאושר, לצער, לאי הצדק, לצדק, לחושך ולאור. הרבה יותר קל להאמין ב"אלוהים" ברבים. לדבר על "הטבע" כאל "כוחות הטבע" , ברבים.

המשימה הקשה ביותר היא להגיד, כמו שעושה הפרשה שלנו  ש"אני ה' אלוהיכם".

 

התורה אחת

כאן אולי החידוש הגדול שברצוני להציע:

בתורה יש הרבה "בחינות". יש הרבה נקודות מבט שונות של אותו סיפור (ראה שני סיפורי המבול המשולבים זה בזה). יש הרבה מסרים. יש אפילו התנגשויות בין פשט הפסוקים. יש הופעות של שמות שונים של ה'.

אנשי ביקורת המקרה  הצליחו לחתוך לגזרים את כל הבחינות והחלקים האלה. הגדולה של עם ישראל היא לאחד בין כל החלקים. ולעשות מהתורה אחת. כי היא משקפת את כל הבחינות השונות של האמת. והם רבים. והיא אחת.

התלמוד לא הפסיק לעסוק במלאכה קשה זו. הוא מפגיש בין פסוקים ומילים שונות ושואל איך אפשר לאחד בניהם? כאן כתוב כך וכאן כתוב כך. מה עושים?? ורב אומר לעשות כך ורב אחר לעשות אחרת. וההלכה מנסה להכריע ביניהם כדי לעשות את התורה אחת. פרשן זה כמו רשי מבין כך. נכדו, הרשב"ם מבין אחרת. כל אחד שונה כי התורה עצמה מביעה שינויים וריבויים והם עצמם שונים.

אין הריבוי והמחלוקת רעים. להיפך, המחלוקות קיימות בתוך התורה עצמה. עליינו ללמוד לאחד את הכל כי במקור , ומאחורי הקלעים הכל אחד.

חוקי הפיזיקה והמתמטיקה נראים מרובים. אבל ככל שלומדים, מגלים שמשפטים מעטים מאוד שולטים על חוקים אלה. למה? כי יש אחדות מאחורי הקלעים!!

בעצם גם הנושאים האלה : ארץ ישראל ,עם ישראל, ה' אלוהי ישראל, תורת ישראל, הם כולם מורכבים מבחינות שונות וזה מבורך. המטרה היא לאחד את כולם. וזה מסביר את שייכותם אחד בניהם.

 

לסיכום:

הגאולה האמתית היא היציאה מהריבוי לאחדות. לכן אנו עדיין מתפללים לגאולה שלמה: היא האחדות השלמה.

פרשת וארא היא ההכנה לאחדות זו. על ידי  אחדות בין הבחינות השונות שלמדנו לעיל :

בין שתי הבריתות מילה ובין הבתרים

בין הדת וההיסטוריה

בין אני ואנוכי

בין ארבעת הכוסות

בין עשר המכות

בין הכלל והפרט

בין ה' והאלוהים

שנזכה.. במהרה בימינו!!

איתותים

בע"ה כג טבת התשעח

מישל בן שושן

 

איתותים

וארא פי2- הרב וינר- הרב שפיגלמן

הרעיון המרכזי:

הפרשה שלנו עוסקת, לעניות דעתי, בהשגה של האלוהים בעולם. איך האדם "תופס" את האלוהים במציאות שלו. לא רק פרעה זקוק ל"הוכחות" על הימצאות האלוהים ומהותו. גם עם ישראל, גם משה וגם אנחנו, היהודים שקוראים את הפרשה ומתייחסים אליה בכל רגעי החיים שלנו ,עד לקיום המצוות שלנו.

 

כותרת הפרשה:" וארא":

חכמנו בחרו במילה "וארא" כדי להכתיר את הפרשה למרות שהיא לא שייכת לפסוק הראשון:

שמות פרק ו(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

איך ה' נראה אל האבות? זו שאלה שלא האבות שואלים ולא אנחנו כשאנו קוראים את ספר בראשית. למרות זאת, מול משה, דווקא בפרשה הזו, כן חשוב לה' להסביר למשה שהוא "נראה" אבל לא "נודע" לאבות.

למה חשוב דווקא עכשיו לטפל בנושא?

אולי כי מדובר בהתחלת ההיסטוריה של העם.

אולי בגלל שלפני שמתחילים תהליך "גאולה" יש לדעת על איזה גאולה מדברים. לדעת מי הוא האלוהים זה הדבר הכי חשוב. כי אלוהים יש להם הרבה במצרים. ואין צורך בגאולה אם זה לעבוד אלוהים אחר משוג אלה שהם מכירים במצרים.

ואולי בגלל שעכשיו הם עם, קולקטיב, שיש לכל אחד תפיסת עולם אחרת. עד כה ה' דיבר אל יחידים. והוא היה האלוהים של היחידים האלה. אלוהי אברהם או אלוהי יצחק. אבל אלוהים עבור עם שלם זה דבר שיש להגדיר או לפחות לדעת מה הוא לא!

לא לחינם, רוב האזהרות בהמשך, יהיו על עבודה זרה. כי אין קרוב לעבודת ה' מעבודה זרה!

 

ההגדרה על ידי שלילה

כבר בהתחלה, ה' מצהיר שהוא , אמנם אל האבות, אבל הוא "לא נודע" בשם ה'. הוא ניראה אבל לא נודע!

אנו רגילים להתמקד על ההגדרות של שמות ה'. שם שדי, שם ה', שם אדנות. אבל , אם לא ניכנס לשמות, העובדה שהוא מצהיר שהוא לא נודע אל האבות בשם ה', דומה מאוד לאותות שהוא נותן למשה:

 

אות הנחש

במעמד הסנה, משה שואל:

שמות פרק ד (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

אמנם, משה מבקש ראייה שה' נראה אליו הוא לא מבקש כאן מי הוא ה' או מה הגדרה שלו, כמו שכבר דובר לפני כן בעניין שמו של ה'. כאן, משה שואל ממש "אות" שיוודא שהוא לא משקר. ה"אות" הזה אמור לגרום לעם "להאמין". להאמין למשה, לשמוע לכל מה שיצווה להם וכו..כאילו הם כבר יודעים על אזה אלוהים מדובר והם מכירים אותו!

אבל בכל זאת, מעניין מאוד לדעת מה הם האותות שה' ייתן!

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק <מזה> מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:(ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. :(ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

קודם כל, אפשר להיות מופתע מזה שה' בכלל משיב! מבקשים ממנו כדי שנאמין לו או לשלוחו והוא נענה מיד! הלוואי עלינו! ה' לא נראה ! ואנו חיים בתקופה שאין נבואה. והעיקרון שה' איננו נתפס חשוב לנו מאוד! כאן, להפתעתנו, ה' מוכן לתת אות כדי שיאמינו לו!

מה שמעניין אותי במיוחד זה שהאות הזה נעלם מיד אחרי הופעתו:

מטה הופך לנחש והנחש הופך למטה.

מי שלא ראה, פספס! מי שלא היה כאן, איננו יכול להיעזר באות הזה! זה אותו שאיננו משאיר עקבות! בניגוד לאשת לוט שהפכה ל"נציב מלח", לדברים מופלאים שקיימים "עד היום הזה", האות הזה נעלם מיד אחרי הפעתו והכל הופך למצב רגיל כאילו לא קרה כלום!!

על הפן הזה אני מתעניין השנה. כי הוא נראה לי משמעותי מאוד, מלבד עניין סמליות המטה והנחש.זה מזכיר את התחלת הפרשה: "וארא…"אבל "..לא נועתי.."! מי שלא היה שם פספס! מי שלא היה "אב", איננו יכול לתפוס. ועכשיו, אלך הבנים, כן ה' מעוניין שיתפסו משהוא. שייודע. הרי הרבה פסוקים מדגישים רצון ה' "שידעו", "למען ידעו דורותיכם". "לדעת כי אני ה'….". לא רק פרעה צריך לדעת מי הוא ה' אלא גם כל מצרים, וכל עם ישראל וכל זרע עם ישראל "ולמען תספר באזני בניך ובן בנך.."

אם ה' לא "נודע" אל האבות, אולי כי לא היה בזה שום צורך, עכשיו זו המטרה העיקרית!

 

אות הצרעת

בלי שמשה ביקש כלום, בלי שהאות הראשון נכשל (כי עדיין לא ניסו אותו) ה' מעניק אות אחר:

:(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:(ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:(ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:

למה ה' נותן עוד אות? האם הוא כבר חושב שהאות הראשון איננו מספיק טוב? אז שיתחיל באות השני!

נראה לי שזו בדיוק הנקודה החשובה באותות:

אות זו קריצת עיין למי שהו. הוא ראה, הוא תפס, הוא היה מספיק רגיש, הוא הבין. או שלא!

לכל אחד הרגישות שלו. לכן יש צורך בכמה אותות שונים!! כי יש לקרוץ עיין להמון אנשים שונים בעם ישראל!!

גם כאן, האות הזה איננו משאיר סימן. מי שלא ראה את ידו של משה הופך ללבנה בגלל הצרעת, מי שלא היה בדיוק במקום הנכון והסתכל בזווית הנכונה, פספס את האות!!!!

זה מה שנראה עוד יותר חשוב מאשר סמליות הצרעת והיד שמרבים לדבר עליהם כל המפרשים.

כמו קריצת עין, זה עובר בהרף עין!

 

אות הדם

ה' מוסיף מיוזמתו עוד אות שלישית!:

:(ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

האות הזה כן משאיר סימן. רואים דם שנשאר דם! על היבשה רואים שיש דם אפילו אחרי כמה רגעים.

אם כן, מה מיוחד באות הזה לגבי שני קודמיו?

נראה לי שכאן עוברים מה"אות" אל ה"מכה".

ל"מכה" יש גם איתות של נוכחות ה' אבל זה עושה רושם. זה לפעמים גם כואב. והכאב, הרושם, הוא כמין אות מתמשך. אבל כמו האות שחולף, מכה יכולה גם לעבור בלי שנבין את משמעותה. את קריצת העיין שהוא מחפשת לעשות בנו, בתודעה שלנו.

 

הדם: אות או מכה?

האם האות הזה של הדם הוא גם מכת הדם שאנו מונים כמכה הראשונה? זו שאלה ששאול הרב מאיר שפיגלמן. ואכן יש כמה סימנים שמצדיקים השאלה הזאת:

  1. שלושת האותות שראינו למעלה, משה היה אמור לעשות מול עם ישראל כדי לשכנע שאכן משה דובר אמת ושיאמינו לו ולשולחו, ה'. אבל יש פסוק נוסף אחרי מעמד הסנה:

שמות פרק ד (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם:

משה אמור לעשות "מופתים" מול פרעה. המופתים האלה הם אלה שה' ,שם בידיו " של משה לפני כן. מכאן ועד להציע שמדובר בשלושת המופתים (נחש-צרעת-דם) שמדובר עליהם בסנה, קרוב מאוד הדבר!

  1. מכת הדם היא גם כן הפיכת מים לדם. וזה מאוד דומה לאות השלישי! אמנם עם כמה הבדלים כי באות, הדם נשפך על היבשה ובמכה, המים הופכים לדם ונשארים במקום שלהם. או שהיאור הופך לדם או שכל מיממ מצרים הופכים לדם אבל הם לא נשפכים על היבשה.
  2. אם נעיין היטב במכת הדם נראה שיש בה שלושה סיפורים משולבים:

שמות פרק ז (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם:(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:(טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה:(יז) כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְקֹוָק הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:(יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר:

זה סיפור אחד: משה אמור להכות עם המטה שלו ביאור ומי היאור יהפכו לדם. זה צריך להיעשות מול פרעה והדגים ימותו. אבל ההמשך שונה:

ס(יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:

כאן, אהרון הוא זה שאמור להכות במטהו את "כל מימי מצרים" ולא רק היאור! זה שונה מהסיפור הקודם! למרות שזה כתוב מיד אחריו. ואחרי שני הסיפורים, יש סיפור שלישי שמחבר בין שני הראשונים:

כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה (מי??) וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם (מי??) אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם:(כא) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

הסיפור השלישי מחבר בין שניהם: משה ואהרון עושים את המכה. גם מי היאור נפגעים וגם כל מימי מצרים והגדים מתים! אם כן בביצוע, יש חיבור בין שני הסיפורים הראשונים!!

זה מוביל את הרב מאיר שפיגלמן להציע שכן מכת הדם מכילה שתי בחינות:

  1. אות הדם: על ידי משה- רק מי היאור נפגעים כי זה – מול פרעה- למען יבין פרעה מה שצריך להבין באות
  2. מכת הדם: על ידי אהרון- כל מימי מצרים נפגעים- כדי להכות את כל מצרים ולא רק פרעה ועבדיו.

 

מכת הנחש

אם כן, יש מקום לשאול מה הגדרתו של אות הנחש? האם הוא גם כן מכה? או האם הוא רק אות?

יש קודם כל להסכים ש"אות הנחש" שמשה ואהרון עושים מול פרעה הוא האות שה' דיבר עליו בסנה. זה לא ברור עבור כל המפרשים. נשים לב להבדלים:

שמות פרק ז (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:

אם פרעה יבקש מופת, אז לעשות מולו את הפיכת המטה לנחש. לא כתוב במפורש שזה בדיוק אות הנחש שמשה היה אמור לעשות מול בני ישראל. שם, המטה נהפך לנחש וחזר להיות מטה. כאן, הוא הופך ל"תנין" (רש"י אומר שזה נחש!) והמטה אחר כך אוכל את כל המטות של החרטומים! יש כאן סיבוך מסוים (כל החרטומים מצליחים לעשות אותו הדבר עם מטותם. ויש ניצחון של מטה אהרון על מטות המצרים.

אבל קשה לא לקרב את שני הדברים. מטה הופך לנחש או לתנין בשני המקרים!

הרב שפיגלמן טוען:

  1. מדובר על אות הנחש שנעשה מול פרעה
  2. יש מקום לחשב את האות הזה למכה! כי הרי יש השפלה של המצרים והמטה שלהם נבלע! אם כן, מוסיפים מכה לעשר מכות המוכרות. דרך אגב, אין שום מקום בתורה שאומר שהיו עשר מכות. בניגוד ל"עשרת הדברים", המכות נמנו על ידי החכמים כ"עשר מכות". אבל אין שום מניעה לחשב את "מכת התנין" ואולי גם את "קריעת ים סוף" למכות.

הרב מאיר שפיגלמן מציע אם כן שהיו 12 מכות בסה"כ. דבר שיכול להתאים מאוד ל12 השבטים. זה לא מספר הזוי. מכה על שעבוד כל שבט. עם הקבלות אפשריות של כל מכה לשבט!!

 

מכת הצרעת

אם נמשיך בכיוון שמכניס את שלושת האותות של הסנה (נחש- צרעת ודם) לתוך סיפור המכות מול פרעה, כבר הכנסנו את הנחש (אות התנין) וכבר הכנסנו את אות הדם בתוך מכת הדם. נשאר לנו לחפש את אות הצרעת.

  1. 1. השחין

שו ההצעה של הרב שפיגלמן: מכת השחין (השישית) היא גם מכה כפולה: כמו מכת הדם, היא מעשתה על ידי משה ואהרון. שאר המכות נעשו או על ידי משה או על ידי אהרון או על ידי הקב"ה בעצמו:

המכה המבצע/ים לב פרעה
     
דם משה ואהרון  

פרעה מכביד את ליבו

צפרדע, כינים אהרון
ערוב , דבר הקב"ה
     
שחין משה ואהרון  

ה' מחזק את לב פרעה

ברד ארבה חושך משה
מכת בכורות הקב"ה

בהצעה הזו, מכת השחין (פצעים על הגוף) יכולה להיות אות הצרעת שמשה היה אמור לעשות מול פרעה.

מכת השחין מתחילה סדרה שנייה של חמש מכות אחרי אמחשת המכות הראשונות. בה, מתחלפת הכבדת לב פרעה (עד כה פרעה הכביד את ליבו ומעכשיו ה' מכביד את ליבו)

כך שבעצם שלושת האותו (נחש- דם צרעת) מתורגמות בתוך המכות כשהדם פותח סדרה ראשונה והשחין הסדרה השניה.

מכת השחין היא גם מכה וגם אות ולכן גם משה וגם אהרון משתתפים בעייתה!!

  1. פרעה מצורע

הרב וינר מציע למצוא את אות הצרעת במקום אחר:

שמות פרק ב(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:

   רש"י : וימת מלך מצרים – נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:

פרעה היה מצורע!! וזו הסיבה כנראה שהיה רוחץ ביאור בבוקר כדי שלא יבחינו בצרעת שלו:

שמות פרק ז(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:

כאן, בסיפור שלפני מכת דם, יש לנו את שלושת ה"מוטיבים" גם יחד:

  1. דם התינוקות שפרעה שחט- מכת הדם שמשה הולך לבצע מול פרעה
  2. הצרעת: פרעה מצורע ולכן הוא הולך ליאור
  3. הנחש: משה מתבקש לקחת איתו את המטה שנהפך לנחש!

הנחש הדם והצרעת

שלושת האותות האלה, נמצאים מתחת לפני השטח. לא רק בפרשה שלנו אלא גם במקומות אחרים בתנ,ך.. הרב מנשה וינר מצא אותם , לפעמים גלויים ולפעמים סמויים סכמה מקומות:

  1. שלושת האותות בסנה

אין מקום לחזור על הסיפור שכבר נדון למעלה. כאן זה ברור ששלושת מופיעים. הסיבה להיותם שלושה ובמיוחד אלה אינה כל כך ברורה למרות נסיונות הפרשנים שדנים בנוסה בדיעבד.

  1. מילת אליעזר:

הסיפור מוכר ותמוה למדי:

שמות פרק ד (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: פ

רש"י שמות פרק ד    ויבקש המיתו – המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה. ..ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה. במסכת נדרים (דף לא ב). והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא:

והנה נמצאים שלושת המוטיבים:

  1. דם= ברית המילה של בנו של אליעזר וגם שתי הקריאות של ציפורה: "חתן דמים"
  2. הנחש= הוא מופיע במדרש. הנחש בולע את משה (או התינוק).
  3. הצרעת= זו טומאה שנטהרים ממנה, בין השאר, על ידי..שני ציפורים. בדיוק שמה של ציפורה שמצילה את המצב!

כלומר, באופן סמוי הנה שוב שלושת המוטיבים שמתאחדים כאן!

3.צרעת מרים

בסיפור לשון הרע של מרים על משה יש כמה קשרים מעניינים:

היא מצורעת בגלל הלשון הרע. אבל כשבני ישראל מודים שגם הם דברו לשון הרע על משה ועל ה':

במדבר פרק כא (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

בני ישראל מתים (נפשך דמם) בגלל עונש לשון הרע (צרעת מרים) ומתרפים על ידי נחש הנחושת.

  1. המואבים

צרעת= בלק בן..ציפור (הקשור לטהרה מהצרעת)

נחש= כי לא נחש ביעקב,

דם= הטביעה של המואבים בנחל ארנון , שם המים הופכים לדם! (הבאר עלתה מים בדם)

סמלי האותות (לע"ד)

כמובן שאי אפשר להתעלם לגמרי מהבחירה באות כזה או אחר. לעניות דעתי הנה מה האותות "מאותתים" אלי:

המטה= עם ישראל. "מטה האלוהים" הוא כמו ה"שבט" של האלוהים. העם שלו. כש"מטה" ושבט" משמשים גם במובן "עם"

הנחש= מצרים. בכל הציורים והפסלים, הנחש הוא מוטיב מרכזי במצרים .

מטה- נחש-מטה = עם ישראל יכול לרדת למצרים ולהפוך למצרים, הם גם יכולים להפוך לעברים! ממטה הפכו לנחשים במשך הגלות אבל הם יכולים (וזה הפלא האמיתי) לחזור להיות מטה, עם ישראל

הצרעת= לפני שהיא מסמלת הלשון הרע , נראה לי שהיא דוגמת הטומאה בכל הדתות והתרבויות. ניתן להיטמא (הירידה למצרים ועבודה זרה במצרים) ולחזור להיטהר. זה החידוש העצום של היהדות והפתח לגאולה.

הדם ביבשה= נראה לי שהסמל כאן הוא: דגים לא חיים מחוץ למים. ביבשה הם מתים. הודים אינם יכולים להרשות לעצמם לחיות מחוץ ליהדות. הם כמו דגים בים. מהרגע שהם יוצאים ומנסים לחיות זמן מה מחוץ למים, הם מתים -דם). נראה לי שזו הסיבה שהתורה מדגישה שהדגים ביאור מתו במכה הזו.

 

לסיכום:

הרב וינר רואה סימנים שונים שחוזרים על עצמם בתורה, במיוחד כששלושת הסימנים (צרעת נחש ודם) משמשים ביחד. הן כעונש, הן כאותות, הן כרפואה והן כמכות.בלי לתת הסברים ברורים, נראה שהפרשה שלנו מלאה רמזים, אותות, סודות. אבל, העניין היוצא מכל זה , לעניות דעתי הוא שה' רוצה להתגלות לבני האדם על ידי שהוא שולח אותות . מי שרואה ומתחבר, מוזמן להתחבר (להאמין) אל כוונות הבורא.

כל אדם באשר הוא קשוב לאותות מסביבו: אפילו שמש שזורחת בהשכמה, היא אות שעשוי להשפיע על מצב רוח טוב. אהבה ממבט ראשון, קריצת עין, מפגש, כל מאורע, לפעמים פשוט, הוא "אות" שמזמין את האדם לחוויה מיוחדת. אפילו אם לא נתפסים לעניין ה"אותות" שאפשר לראות בכל מקום (זה מסוכן ונוטה לעבודה זרה), אי אפשר להתעלם שצורה שדרכה הקדוש ברוך הוא יכול להתגלות לבני האדם, הם "אותות" . כל אדם רגיש פחות או יותר לאותות מסוימים. והם עשויים להזמין אותו לחוות חוויה מרוממת או לפחות מעוררת ל"מה שהוא אחר".

ייתכן והגדרת ה"אמונה" היא הזמנה לחיבור עם עולם עליון. וייתכן והאותות הם קריצות עין מלמעלה,, ניצוץ של נבואה, שמזמינה את האדם ל"יותר".

 

אי אפשר בכל אופן, לעניות דעתי להתעלם מהעובדה שה' כן רוצה לשלוח אותות. הוא כן רוצה שנבחין בהם והוא כן רוצה שנזכור אותם. עד כי כך שיש הרבה מצוות שמצוות עלינו לזכור אותות או להיות בעצמן אותות (כמו שבת, חגים או תפילין).

 

נשארת הבעיה החשובה  של ההגזמה בעניין:

יש איסור ללכת שבי אחרי כל מיני אמונות טפלות ולחפש בכל דבר "אות" שמכתיב התנהגות מסוימת

יש באות הזמנה לגלות את השגחת ה', אבל יש באותות סכנה לא פחות גדולה לעבוד על ידם עבודה זרה!

 

לגבי מספר המכות, החכמים קובעים ללא עוררין שהיו עשר מכות.

למה? בעיקר כדי להשוות אותם לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות. כאילו (כדברי השפת אמת) המאמרות (שעל ידם נברא העולם היו זקוקים לבירור ולטהרה (על ידי עשר המכות כדי להתגלות בעשרת הדברות

אבל, יש הרבה מכות שנקראות בפרשה "אות" ויש הרבה אותות שדומות מאוד למכות. כך שאם נוסיף את המכה הגדולה ביותר (לפי ההגדה של פסח היא שווה פי חמש משאר המכות), קריעת ים סוף, נקבל לפחות 12 מכות כמספר שבטי ישראל!

 

אותות של הסנה מכות מכת-על
המטה לנחש  
המים לדם דם  
  צפרדע  
  כינים  
  ערוב  
  דבר  
היד מצורעת שחין  
  ברד  
  ארבה  
  חושך  
  בכורות  
    קריעת ים סוף
3 10/12  

 

 

 

 

וארא מ

בע"ה כד טבת התשעח

מישל בן שושן

וארא מ

מתוך שיעוריו של מניטו

 

 למה מופיעה באמצע הפרשה, רשימה של בני ראובן, בני לוי עד למשה ואהרון?

 

שמות פרק ו (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: פ(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס

(יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל ….(טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן ….(טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם….יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם …..:(כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה …….כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:(כד) וּבְנֵי קֹרַח …:(כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: פ

 

בהתחלת הספר, הכתוב , בכוונה לא מסר לנו את שמות אביו ואימו ואחותו של הילד שנולד- משה.

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי..".. "ותתצב אחותו..".

זה היה כדי לבשר על הולדת גואל לעם ישראל עם המאפיינים סיפור מופלא ומתאים ליצירת איש מסוגל לגאול את עם ישראל.

אבל כשהדברים הבשילו עד כדי מימוש הגאולה, בפרשה שלנו, רק אז מלמדת אותנו התורה שהילד הזה יש לו ייחוס!. יש לו משפחה ושושלת שמחברת אותו לאבות.

בלי לחבר בין שני המימדים (המימד המשפחתי, סיפור התולדות , והמימד הריאלי, איש מצליח בעל כשרונות) , אי אפשר להתחיל את מימוש הגאולה!

זה מאוד דומה לסיבה שעבורה התורה התחילה בסיפור האבות מבראשית ועד בני ישראל ממצרים לפני שהיא התחילה לדבר על מצוות מעשיות (הרש"י הראשון של התורה:"למה התורה לא התחילה מ"החודש הזה..").

 

כי מאוד חשוב להבין שלמרות שיש מצוות, למרות שיש תורה, למרות שיש הסטוריה, אין היהדות אוסף של אנשים מאמינים או מקיימי מצוות או מצליחים לחולל מהפכות

היהדות היא קודם כל סיפורו של עם מיוחד. עם שיש לו תולדות, בניין איטי ומורכב מאב לבן. עם, עים רגש לאומי ושייכות חזקה . העובדה שיש , בנוסף מצוות, זה רק מתווסף כדי לעבות את הזהות , להדריך אותה, להעשיר אותה, לחזק הרגש הלאומי ולתת לו תוכן רוחני ומעשי. אבל הבסיס זה שיהודי שייך לעם היהודי

ומתוך שייכות זו הוא מקבל את המצוות שנתנו..לעם שלו.

אין היהודי מוגדר בגלל קיום מצוות או לימוד תורה אלא שייכות לעם

התורה לא ניתנה לפני שהעם נוצר וקיבל את חרותו.

 

לכן, רגע לפני שהגאולה מתחילה, התורה מספרת את הסיפור של התולדות שהתחיל מאדם הראשון, ועד אברהם, ובעיקר, כאן, מראובן, שמעון ולוי השושלת שקדמה ללידת משה ואהרון.

 

בכוונה יש תיאור של שני מימדים שונים נפרדים:

  1. הנה נולד אדם מעניין שגדל בבית פרעה. הנה התהליכים שעובר הילד הזה והבגרות שלו והבשילות שלו. עד שמגיעים לרגע שהאדם הזה (משה) מסוגל לחולל גאולה לעמו. ואז עוצרים
  2. הילד הזה יש לו אבאב מוכר ואימא מוכרת עם סבים וסבתות עד לאברהם אבינו! ובזכות זה ורק בזכות זה הוא הגואל ויכולה להיות גאולה!

 

כדי להסביר זאת, נראה לי להביא דוגמה : פוגשים עורך דין מצליח מאוד ומפקידים בידיו תיק חשוב.

אחר כך, מתברר לנו שהוא הבן של… והנכד של …השכנה של סבתא ממרוקו והסבא שלו היה סנדלר או תלמיד חכם בעיר נידחת. אז יש לנו הנטייה לדחות כל השיקולים האלה מהר ולחשוב שזה "לא לעניין"!, שזה מגוחך להזכיר כל זה , במיוחד עכשיו שעוסקים בנידון החשוב. הרי הוא כאן בזכות עצמו ואין לערבב זכרונות של העבר הרחוק,במיוחד כשאין להם קשר עם העניין. זה "קוריוז" אבל זה רק קוריוז!

 

זה אולי נכון לגבי העורך דין הזה. יש להתמקד בכישרונותיו ובעניין עצמו.

אבל זה לא נכון לגבי  משה! או לגבי  מלך או נביא או גואל בישראל.

עבור גואל ישראל הייחוס שלו, העובדה שהוא בן לשושלת שעבדה קשה עד עכשיו כדי להוביל רעיון ומסר מסויים חשובים ביותר. ואולי הרבה יותר מכישרונותיו האישיים!

 

בדיוק נגד הרגשה זו באה התורה ובונה את שני המימדים ומחברים בניהם:

:(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:(

"הוא משה ואהרון"!! אל תחשבו שאלה אנשים אחרים!! כאילו היה לנו ספק בזה!!

"הם המדברים אל פרעה.."! בפעם השנייה התורה שוב מחברת בין המשה ואהרון שהכרנו עד כה לאלה שיש להם שושלת ארוכה.

חשבנו שרק הכישורים והסיפור המופלה שלהם עשה אותם לגואלים? אז טעינו! זה שהם בני עמרם, בני לוי, הבן השלישי אחרי ראובן ושמעון… רק התולדות האלה יכולות להסביר ולהצדיק את הצלחת משה ואהרון במהלך!!

 

אדם נכרי,גוי נהדר, חזק, אוהב ישראל, איננו יכול להיות מלך על ישראל! רק משהוא (אפילו פחות מוצלח) "מאחיך" יכל להיות מלך! כי המימד של השייכות לעם מהלידה , עם הורים וסיפור משפחתי ארוך מאוד , הרבה יותר חשוב מכל יכולת אישית או אידיאולוגית .

חווינו בהקמת מדינת ישראל, ניסיון למחוק את הזהות הגלותית כדי לבנות זהות חדשה ישראלית.

הבנו, אחרי כמה שנים שזו היתה טעות! יש כן חשיבות לבנות זהות חדשה ולפתח כישרונות חדשים הנחוצים למשימה האדירה החדשה. אבל יש גם לחבר את הזהות הזו למה שקדם! כי בלי חלומות האבות, אין הבנים יכולים להצליח את הגשמתם.

והצד השני ,גם נכון: כדי לקדם משימה מהפכנית, נדרשים כוחות ורעיונות חדשים. לכן, התורה התחילה לתאר המימד הראשון: ילד מופלא , חדש, נולד וגדל בצורה שונה,  ומוכן לגאול את העם (בלי להיג דלנו מה שם אימו ואביו ואחותו)

ורק אחר כך מתארים את המימד השני: הילד הזה הנה שם אימו וסבו ומשפחתו.

רק על ידי  הפסוקים האלה,שנראו לנו כל כך מוזרים ("הוא משה ואהרון.."), אפשר להתחיל את גאולת ישראל.

הם המפתח להבין את ההבדל התהומי שיש בין היהדות לדת או אידיאולוגיה.

אם היינו יוצים ממצרים על ידי אדם כישרוני בזכות כישרונותיו בלבד, היינו מפספסים את העיקר!

משה הוא קודם כל הבן של…

לכן הפרשה מתחילה ב"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב.." . האבות!! על זה יהיה מדובר, אפילו כשנעסוק בבנים, ובמיוחד כשעוסקים בבנים!!

 

יש ללמוד החיבור הזה דווקא בדור שלנו כי אנו קרועים, בעם, בין אלה שרוצים לחיות רק את חיי האבות וחלק אחר שרוצה לשכוח את האבות וליצור דף חדש.

החיבור בין שתי הנטיות המוטעות האלה היא אחת המשימות החשובות שלנו

 

ועוד כמה רעיונות של מניטו על הפרשה: (מניטו 1995-1984)

  • כשיש קושי בלידה: אם התינוק לא רוצה לצאת, זה מסכן את האימה שמסכנת את התינוק. אז יש להוציא בכוח את התינוק בכוח. בניתוח "קיסרי" ,על ידי קיסר או היטלר יימח שמו!!
  • מה היא הזכות של העם כדי להיגאל? האמונה!!
  • האמונה זה האימון שנותנים בה' אלוהי ישראל.
  • מה שחשוב אצל האבות זו המידה שלהם. מה שחשוב אצל הבנים אלה המצוות שמגשימים ההבטחות והמידות
  • כשמתחילים לדבר על מצוות, יש צורך מיד לזהות מי הם האבות ומה המידות שלהם כי המצוות משויכות לעם ישראל כבני האבות.
  • במקום לשבת בגלות מצרים 400 שנה ישבנו 210 שנה. חסכנו 190 שנות גלות בזכות האבות ש"גרו" בארץ מושבם. הם הגדירו את עצמם כ"גרים" בארץ כנען, וזה נחשב עבור הבנים כשנות גלות. לכן, ניתן למנות ה400 שנה מלידת יצחק.
  • אין לחיות את זמן הבנים כאילו הוא זמן האבות. הבנים מגשימים ולא חולמים יותר.
  • פרעה מסכים לתת ליהודים לקיים את "דתם" ולא נותן להם זכות "לאומית". לכן הוא אומר "לכו נא הזכרים". כמו שאנו מצווים ב"דת" שלנו לעלות לירושלים "יראה כל זכורך"! פרעה מסכים כשאנו מקיימים ה"דת" היהודית אבל לא מסכים שיהיה לאום יהודי. בדיוק כמו שעושים הגויים עם היהודים, כולל נפוליון!

וארא פי

בע"ה כח טבת התשעז

מישל בן שושן

 

וארא פי

 

ראובן שמעון ולוי

באמצע מהלכי השכנוע של פרעה ועם ישראל לצאת ממצרים, מופיעה פרשה מוזרה מאוד ,מהרבה בחינות:

התורה מספרת על שמות בני ראובן ועל שמות בני שמעון ועל שמות בני לוי.

שמות פרק ו (יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן…:(טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין …….:(טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי …….

וזה הוא!. הרשימה מפסיקה בלוי.אין שבטים אחרים! בסוף הרשימה יש פסוקים עוד יותר תמוהים:

(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: פ

התורה מפרטת את כל בני לוי עד שמגיעים למשה ואהרון ואפילו עד פנחס בן אלעזר בן אהרון. ומודיעים לנו שמשה ואהרון הם האנשים שעליהם מדברים עליהם מהתחלת הספר!! כאילו היה ספק בזהותם!

בנוסף, אין כאן מידע מיוחד: רוב השמות האלה כבר ידועים לנו מהרשימה בספר בראשית, חוץ, כמובן מאלה שנולדו במצרים.

על התמיהות האלה , חכמנו הציעו כמה הסברים. נסכם אותם בלי לצטט כל אחד:

  • התורה רצתה לייחס את משה ואהרון (להגיד שיש להם אבות ושהם שייכים לעם ישראל) לכן היא היתה מוכרחה לדבר על כל משפחת לוי. וכדי שלא נטעה ונחשוב שלוי הוא הבכור, התחילו עם ראובן.
  • עניין ה"כברה":כדי למצוא אבן טובה מתוך חול, משתמשים בכברה ומתוך פסילת החול מגיעים לאבן: ה' חיפש אנשים ראויים להנהיג את ישראל. הוא התחיל עם ראובן ובירר שבזרעו אין אף אחד ראוי, אחר כך שמעון, עד שמצא את משה ואהרון ואז הפסיק לחפש!
  • או פירושים ששמים לב ששלושת השבטים האלה קבלו נזיפות מיעקב אביהם והתורה רצתה להכניס אותם בחזרה לכלל ישראל לפני היציאה.
  • פירוש אחר מציע שאחרי מות יעקב ראובן תפס פיקוד ואחרי מותו שמעון תפס פיקוד על ישראל ואחר כך לוי תפס פיקוד והוא האחרון שמת מבני יעקב.

כל ההסברים האלה פותרים בעיות אבל לאף אחד אין הסבר כולל מספק.

הרב מנשה וינר מציע הסבר חדש ומאוד מעניין:

מי הם ראובן שמעון ולוי? נקרא את מה שאמרה עליהם לאה אימם בלידתם:

בראשית כט (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

  • ראובן היא הבן, ואחר כך השבט, שיפתח את חוש הראייה. הראייה היא ההסתכלות על הדברים או על האנשים בחיצוניות שלהם. אמנם נשארים בחיצוניות הדברים אבל זה מעניק ראייה כוללת של הרבה פרטים בתמונה רחבה.
  • חוש השמיעה ששמעון אמון עליו , להיפך, מאפשר להעמיק לפנימיות של האדם שמדבר. מנסים לשמוע מה יש לו לאמר, להבין כוונותיו, להכיר חלק מפנימיותו. אמנם, השמיעה מאלצת אותנו להתמקד על קול אחד או קולות מועטים. אם כן, חושי הראייה והשמיעה מכוונים שניהם לתפיסת העולם שמסביבנו אבל בדרכים הפוכות ומשלימות.
  • לוי, קרא עם שם ה"לוויה" החיבור. חיבור יעקב עם לאה, כמו ה"דעת" שמחברת בין איש לאשתו . לולאה הוא כלי שמחבר פיזית בין שני קרשים. בתור בין שלישי, לוי מסמל אם כן החיבור . כמוש יעקב , האב השלישי חיבר בין אברהם ליצחק, כך לוי אמור לחבר בין ראובן לשמעון. ומתוך מידה זו, לוי יכול לחבר בין כל עם ישראל.

 

מהתחלת ספר שמות, גם בני ישראל וגם האלוהים צריכים "לשמוע" ו"לראות". ה' שומע את נאקת בני ישראל, הוא רואה סבלותם. יש להביא את בני ישראל לראות את המצב שבו הם חיים ויש להביא אותם לשמיעה גם כן. לכן, יש אותות (שרואים) יש דיבורים כדי לשכנע וכדי לתת להם להבין באיזה מצב של עבדות הם. כי עיקר היציאה ממצרים תהיה בהכרה של בני ישראל שהם עם, שהם שייכים לארץ אחרת, שיש אלוהים שמשגיח, שהמצב של עבדות הוא מצב לא בריא. גם פרעה חייב לראות ולשמוע . גם משה חייב לראות (מראה הסנה) ולשמוע ולדבר (למרות שהוא מצהיר שהוא לא יכול לדבר). אם כן, כולם (ה', משה, בני  ישראל והמצרים) חייבים לראות ולשמוע מה קורה כדי לפעול אחרת ממה שהיה עד כה. נביא כמה פסוקים שממחישים את ריבוי הפעלים האלה (לראות ולשמוע) מהתחלת הספר:

שמות פרק ב כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:

שמות פרק ג (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

שמות פרק ד  (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

שמות פרק ד (ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק …ֱ

שמות פרק ד (ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹןט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ

שמות פרק ד (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

אפשר כמובן להוסיף שכבר בלידת משה, מסביבו מתחילם לראות ולשמוע. "ותפתח ותראהו את הילד((בתיה) הנער בוכה. משה :"אסורה נא ואראה את המראה .." האותות באים לעורר את האדם על ידי ראיית משהו שונה….

 

עכשיו נתבונן על אותם הפסוקים ונראה שיש בהם את השלב השלישי, שלב החיבור (של לוי).

."וידע אלוהים" הידיעה היא היכולת לחבר בין דברים ששמנו לב אליהם אבל לא עשינו את הקשר הנכון ביניהם. הידיעה מחברת.גם הזיכרון מחבר בין העבר לעתיד וכך הוא מראה על כיוון.

כמו כן האמונה מאפשרת לחבר: האמונה היא היכולת לראות שהדברים הולכים לכיוון מסויים. לראות שיש מאחורי הקלעים יד מכוונת , השגחה עם כוונה. הדברים אינם סתם קורים, אלה יש משהוא שמחבר בין התופעות שרואים ושומעים. האמונה היא היכולת להתעלות מעל לראייה ולשמיעה כדי לחבר ביניהם כשנותנים להם משמעות.

לכן, אם הם לא שומעים ולא רואים אז הם לא מאמינים! או מאמינים אחרי שרואים או אחרי ששומעים. האמונה והדעת באים לחבר בין הראייה והשמיעה כמו ששבט לוי אמורה לחבר בין ראובן ושמעון.

אם כן, הסיפור מתחיל להתברר: התורה לא באה כדי להסביר לנו מי הם משה ואהרון אלה כדי להסביר למה ה' בחר בשבט לוי להיות שבט המנהיגים: הם אמורים לחבר בין כל חלקי העם!!!

אנו צריכים לקרוא את משפחת ראובן כאלה שאמונים , (אולי רק סמלית אולי גם בפועל)על חוש הראייה ושמעון על חוש השמיעה. לוי באים לחבר. ואז התורה מבהירה מאיפה יבואו כל הנפשות הפועלות בהמשך הסיפור המקראי שתפקידם העיקרי הוא :חיבור בין כל חלקי העם!!

אם כן, למה מספרים על החתונה של אהרון עם אחות נחשון ועל אלעזר בנו עם בת מצאצאי יוסף?

כי חשוב ששבט לוי יכניסו בתוכם כבר בהתחלת דרכם את שני השבטים העיקריים: יהודה ויוסף. אלה שהיוו המחלוקת העיקרית בסוף ספר ברשאית, נכנסים, דרך הצד הנשי, בתוך שבט לוי!

 

עכשיו אנו מבינים למה התורה סיפרה לנו חתונת יוכבד ועמרם בצורה מוזרה:

שמות פרק ב (א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי:

למה לא הגיד ישירות: עמרם נשא את יוכבד? כי מה שקרה שם הוא קשור על זה שעמרם הוא איש לוי ושיוכבד היא בת לוי. משם מתחילה הבחירה. לא בגלל שהוא עמרם והיא יוכבד אלה כדי שהגואל והמנהיגים יבואו משבט לוי מאבא ואימא!

המשולש הזה  הראייה השמיעה והחיבור בניהם, מזכיר לנו משולשים רבים אחרים

  • אברהם (חסד) יצחק (גבורה) ויעקב (אמת-תפארת)
  • חכמה (ראייה- חכמת אדם תאיר פניו)- בינה (להבין דבר מתוך דבר- שמיעה, פנימיות) ודעת (חיבור)
  • חסד- גבורה- תפארת

נמשיך בקריאת שמות משפחת לוי:  שלושה אחים יש לעמרם:

  • יצהר (צוהר= אור) מאפשר לראות-  עוזיאל (הכוח הפנימי- הגבורה).  חברון (חיבור) המאחד
  • עמרם עצמו מוליד שלושה: עם (אהרון הקשור לעם) רם (משה איש רם, קרוב לאלוהים על ההר) מר (באמצע השם שלו) (מרים). וכן הרבה עקרונות שעל ידם היהדות עם דת החיבורים והאחדות.

לסיכום:

לפני יציאת מצרים, בעיצומו של בניין עם ישראל במצרים וההכרה של האלוהים על ידי עם ישראל והגויים, התורה מכריזה שהכוח העיקרי הוא האחדות . כדי לבנות עם ישראל ולקיימו לאורך ההיסטוריה נצטרך בעיקר כוח המאחד בין ההפכים. זה המסר העיקרי לא רק של עם ישראל אלא גם של הבורא עבור הבריאה.

משה ואהרון לא נבחרו בזכות חכמה מיוחדת או יופי או עושר. אלא בהיותם נציגים בולטים של המידה של שבטם: כוח האחדות בין הפכים. כך הם יהפכו למנהיגים ולכוהנים.

 

ראובן שמעון לוי
ראייה שמיעה חיבור אמונה דעת- רוח הקודש
חכמה בינה דעת
חסד גבורה אמת-תפארת
יצהר עוזיאל חברון
ראייה- חסד-אור חכמה גבורה= שמיעה חיבור

שמות ה' (הרב מנשה וינר)

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

למה יש לשנות את ההכרה או התודעה של שם ה'? הרי ברור שמדובר על אותו האלוהים שברא שמים וארץ ודיבר עם האבות. ברור לנו שהוא זה שמדבר עם משה וימשיך להופיע כאל אחד בכל המסורת היהודית.

השמות הרבים הם השגות שונות של בני האדם. ה' מופיע אל בני האדם בצורות ובמושגים שונים. לפי רצונו של ה', לפי היכולות של האדם, לפי המצבים השונים. שמות של ה' הם בעצם ביטוי של השגה מיוחדת של האדם את ה' האין סופי.

אכן, קורה משהוא חדש בספר שמות שמצריך להגידר מחדש את שמות ה'. לא שלא הכרנו את השמות האלה החדשים בספר ברשאית, אלא שהגדרות ההשגה של בני האדם השתנו. מימד אחד בעיקר השתנה:

בספר בראשית ה' דיבר עם יחידים. הוא דביר עם נוח, עם אברהם, יצחק ויעקב.. כאנשים שעשו עבודה מיוחדת. הם עברו חוויות מיוחדות ובתור שכאלה, ה' פונה אליהם ודורש מהם .

בספר שמות, ה' מבקש לפנות אל עם. בלי לוודא שכל אחד ואחד השיג את מה שהוא היה צריך להשיג כדי שהאלוהים יתגלה אליו! אי אפשר לדרוש מעם שלם (מיוחד ככל שיהיה!) את מה שדורשים מיחיד סגולה. ובכל זאת, יש צורך להתגלות לעם!! איך עושים זאת?

כמו שמנהיג ידבר אל אנשים קרובים אליו, יחידים, בצורה שונה מכפי שהוא מדבר אל ציבור שלם. כך ה' מתחיל להתגלות בצורה שונה בגלל הבעיה הזאת: מדובר על עם שלם. עם אנשים חכמים, או פחות, קטנים, גדולים, עם דעות והשקפות שונות.

ההבדל העיקרי יהיה שכלפי יחידים, ה' יופיע במראות פרטיים בלי לשנות את כל סדר בראשית. האנשים הפרטיים האלה, יגלו את ה' אחרי עבודה פנימית מיוחדת והמפגש בינם לבין ה' יהיה גם הוא פרטי, אינטימי.

לעומת זאת, מול עם, ה' בחר להתגלות על ידי ניסים גלויים. זה כל ההבדל.

אמנם, ה' איננו אוהב לשנות את חוקי הטבע. אבל יש צורך שעה: יש להודיע, לפחות פחת אחת, לעם שלם, דברים שהיחידים כבר השיגו בעצמם.

אם כן, ה' מבשר למשה שעכשיו מתחיל עידן חדש של גילוי השכינה בעולם באופן ניסי, באופן גלוי, כדי שזה יישאר בתודעה של האומה הזאת ובתודעה של כל האנושות.

האם זה אידיאל? לא! ה' מיד אחרי הכניסה לארץ ישראל יפסיק את שוג ההתגלות הזה ויפסיקו ניסי המדבר כמו המן, העננים, הבאר… לעם ישראל תהיה משימה חדשה: לגלות את השגחת ה' דרך הטבע, דרך עולם החול. זה יהיה השלב השלישי והמושלם שהבורא מעדיף להתגלות אל בני האדם: כשהוא נסתר מאחרוי הטבע ומשאיר לאדם את מרחב התמרון והבחירה כדי למצוא את ההשגחה מאחורי הקלעים.

משה אמור להיות המנהיג של השלב השני בלבד. כבר עכשיו ה' מודיע לו שהוא לא יזכה להיכנס לארץ ולחיות את הפסקת הנסיים הגלויים !:     פרק ו (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה…

"עתה תראה" אבל לא אחר כך! עכשיו מגיע עידן חדש אבל אתה לא תראה את העידן השלישי!

 

שתי בריתות (הרב יואל בן נון)

שמות פרק ו (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:

פעמיים ה' מודיע על קיום הברית. הרב בין נון מציע שזה רמז לשתי הבריתו שכרת ה' עם אברהם:

ברית בין הביתרים- בה ה' מתגלה בשם ה' ומבטיח את הארץ

וברית המילה, שם ה' מופיע בשם אלוהים ובעיקר מסמן כל יהודי על ידי ברית המילה.

שתי הבריתו: יצירת עם והכניסה לארץ, שני המהלכים האלה הם שתי המטרות של משה. לכן הוא משתמש בשני השמות האלה : וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק.

חיבור בין הזרע והארץ. חיבור בין השייכות לעם והקשר עם הארץ.

 

החרטומים (לע"ד)

בשלושת האותות הראשונים המטה שהופך לנחש, המים לדם והעלאת הצפרדעים, החרטומים מצליחים לעשות כמעת אותו הדבר. (שמות פרק ז (כב) וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם )

זה מתסכל! למה לבחור באותות שהחרטומים יודעים לעשות? זה נראה יותר כתחרות בין קוסמים מאשר התגלות עליונות בורא העולם! נכון שמטה אהרון בולע את מטותם. אבל בכל זאת זה לא נראה מכריע!

נראה לי שכאן, בוחר ה' בדרך השכנוע האמיתי: נכנסים לתוך העולם של השני , מגרים אותו, אפילו נותנים לו לנצח קצת, ואחר כך, מראים לו מי באמת ה'! כי אם לכתחילה עושים דברים שהם לא מצליחים ולא נוגע לעולמם, זה , בדרך כלל גורם להתעלמות גמורה והשכנוע לא "תופס"!

וארא לעד6

בע"ה כד שבט התשעו

מישל בן שושן

וארא לעד6

  1. אפה היה משה במשך 60 שנה? (בהשראת רעיון של הרב יעקב מדן)

רוב המפרשים מסכימים שמשה היה בן 20 שנה כשהוא הרג את המצרי וברח משם.

כתוב בתורה שהוא היה בן שמונים שנה כשהוא דיבר עם פרעה.

מה  קרה בתקופה של 60 שנה?

מדרש אחד טוען שהוא היה בארץ כוש, שם התחתן עם "אישה כושית" עליה מרים מדברת במדבר.

ההסבר הזה פוטר הרבה בעיות אבל הוא לא נראה ריאלי. האם הוא הגיע לבאר מול ציפורה עם אישה כושית, בגיל 80,מלך מארץ כוש, ובכל זאת היא תגיד עליו "איש מצרי הצילנו" ?

לדעת הרב מידן, משה הלך ישירות ליתרו והתחתן עם ציפורה כשהיו צעירים. ה' דיבר איתו בסנה כמה שנים אחר כך (הרי כתוב במפורש, לפני מעמד הסנה:" ויהי בימים הרבים ההם"). נולדו לו ילדים, ומשה חזר למצרים לשליחות ראשונה. הוא היה אולי בין 30 או 40 .

אבל, שם, הוא נוכח לדעת שבני ישראל לא מסכימים לצאת. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". משה עונה לה' שאין טעם ללכת לפרעה כי הרי " ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".

בנקודה הזאת, הרב מידן מציע שה' מחליט לחכות עד שישראל יהיו כן מוכנים לצאת!

כמו שהוא עשה במדבר אחרי חטא המרגלים, הוא ממתין עד שיבוא דור אחר, שכן יסכימו לצאת! הוא לא הורג אותם, הוא לא מוציא אותם בעל כורחם. הוא פשוט מחכה שהם ימותו ונראה מה יקרה עם הדור הבא!!

  • זה יכול להסביר גם שהתורה, מהנקודה הזאת, מתחילה לדבר על "תולדות בני ישראל" ראובן, שמעון, לוי.. כאילו מתחילים את הסיפור מחדש. ייתכן מאוד שמדובר כבר בדור הבא:

ה' ומשה חיכו כ40 שנה עד שהדור הקודם ימות! איפה היה משה בזמן ההוא? אולי אצל יתרו אולי במצרים, לא יודעים אבל כולם מחכים! בדיוק כמו שחיכו 40 שנה במדבר "עד תום כל הדור"!!

  • זה יכול להסביר גם כן שהתורה אומרת "אהרון ומשה… הם המדברים אל פרעה .." כלומר, הנסיון השני להוציא ישראל ממצרים נעשה על ידי אותם האנשים שדברו בהתחלה! חיכינו דור שלם אבל השליחים הם אותם השליחים!!
  • זה גם יכול להסביר שמעכשיו, לא מדברים יותר לבני ישראל(כי אין צורך לשכנע הדור החדש. מדברים רק לפרעה. ואין שליחות כלפי בני ישראל כדי לשכנע אותם! בפעם הבאה שידברו אל ישראל, יהיה כדי להסביר מה עליהם לעשות כדי לצאת!!

 

  1. ויחזק את לב פרעה

הרבה מפרשים שואלים איך ייתכן שה' מונע את ה"בחירה החופשית" מפרעה?

ההסבר הכי משכנע, עבורי הוא שאם מצד אחד מכים אותו, חייבים לחזק אותו מהצד השני כדי שהבחירה החופשית תמשיך להיות חופשית ולא משועבדת למכות!

אבל, נראה שזו שאלה מיותרת לכתחילה: המטרה היא לא שפרעה יבין דברים או שיחליט החלטות נכונות או שיעשה תשובה. המטרה העיקרית היא: להוליד עם ישראל והוציא אותו ממצרים.

עד כה, היהודים היו יותר מצרים מאשר עברים.

יש עכשיו להוציא מהם את התרבות המצרית כדי להחזיר להם (או להוליד אצלם) את התרבות העברית.איך?

יש קודם כל לערער בתודעה שלהם את היציבות של הבסיס שהם עומדים עליו: כל עברי, כמו כל מצרי טוב, חושב שפרעה הוא המלך, הוא ראש הפירמידה. כל הערכים מבוססים על פרעה. עבור כולם, פרעה הוא האלוהים!

על זה אומרים המפרשים שהם היו כולם עובדי עבודה זרה: זו העבודה זרה שלהם: להאמין לגמרי (הם לא יכולים לחשוב אחרת) שהתרבות המצרית היא התרבות  ואין בלעדיה. כמו היהודים האמריקנים היום שבטוחים שאמריקה היא הלאום שלהם.

כדי לערער את הפרדיגמה הזאות, חייבים למוטט לעיניהם את הבסיס שעליו הם עומדים.

לכן, לא שכנוע אינטלקטואלי ולא הבטחות יוכלו להוציא אותם משם אלא חוויות!!

והחוויות האלה הם הדברים היחידים שיוכלו ללמד ליהודי שהוא יהודי ולא מצרי!!

כשיראו שהמצרי מחזיק כוס דם והם כוס מים.כשיראו חוסר האונים של החרטומים מול נפלאות ה',כשירגישו אם ההבדל בינם לבין המצרים האחרים

כשהם יראו שפרעה, החזק, האליל, הוא זה שיבקש מהם לצאת ושהוא בתחתית . רק אז יש סיכוי שהם ישנו דעתם. על כן, חייבים הם לחוות את כל עשר המכות. אם חסרה מכה אחת, התודעה שלהם תהיה חסרה

לכן, חשוב ביותר שפרעה לא יסכים להוציא את ישראל ממצרים עד הסוף!! כדי שישראל יחוו זאת מבפנים.

וארא מוש

בע"ה טבת התשעו

מישל בן שושן

 

וארא מוש

כותרת הסדרה "וארא"

כל הסדרה נקראת "וארא" כדי לסכם את הבעיה הכללית של ה':

הוא רוצה להנחיל לבני ישראל מסרים: מי הם, מי הוא, מה המשימות המוטלות עליהם…

כל הדברים שכבר רכשו אבות האומה, צריכים עכשיו לעבור אל כלל העם. זה לא פשוט , במיוחד שיש מולו עם של "עבדים" (ראה למטה). זה שונה לגמרי מכל מה שעבדו האבות כי הם היו יחידים, ויכלו להבין, ללמוד, להשיג, לקבל את הדיבור האישי של האלוהים כלפיהם. כאן, לא כולם אינטלקטואלים. יש כל מיני אנשים והתרבות שלהם היא התרבות המצרית.

לכן, הדרך שבחר בה ה' כדי להנחיל להם את המסרים החשובים האלה, היא דרך החוויה. זו הדרך היעילה ביותר. גם עבור אנשים שכליים, אין כמו חוויה כדי להפנים מסר.

אצל האבות, ההשגה של ה' על ידי בני האדם, היתה פרטית ומצומצמת. זה מסביר השם "שדי", שם הצמצום, כשהאלוהים מציג גבולות, אפילו להשגה של בני האדם כלפיו. עכשיו, הוא מבקש להוציא מן הכוח אל הפועל את מידתו של יעקב, מידת האמת, מידת הרחמים. (כמו שאומר רש"י: לא נגליתי באמיתות שחי)

לכן ה' מסביר למשה שעד עכשיו  העברת המסרים תתנהל בצורה שונה לגמרי מזו שהייתה נהוגה עד כה עם האבות. עכשיו, הכל יהיה בגדול, לעיני כל, באופן חווייתי, עבור כל סוגי בני האדם.

אם אנסה לסכם את כל הסדרה שלנו, הייתי מציע את תואר ה"מתורגמן" לה': איך לתרגם את המסרים החשובים באופן כזה שזה יחדור לתודעה של עם ישראל. הקשיים לכך רבים, ולכן העבודה רבה:

 

  1. לערער את היסוד שעליו בנויה האומה הישראלית במצרים:

בני ישראל במצרים הם מצרים לכל דבר. לפחות 210 שנים הם שם. אין להם שום טקסט דתי שאפשר להתיחס אליו. יש להם רק סיפורים מהאבות בעל פה. אבל הם נמצאים בתרבות מאוד כפייתית השעיקר בה הוא שכולם חייבים חשוב אותו הדבר: מצרים בנויה כמו פירמידה. יש בסיס שעליו כולם עומדים: האומה המצרית ובראשה פרעה והשליטים הקטנים יותר. הפרדיגמות חזקים ביותר ואי אפשר לחשוב אחרת. זה לא בא בחשבון. גם היום, אנו עדים למצבים דומים. למשל, יהודי ארצות הברית מרגישים ברמח אבריהם שהם אמריקנים. זו מולדתם. הם יכולים להיות אוהבי ישראל, לתרום המון כסף למדינת ישראל, אבל לא בא בחשבון שיעשו עלייה! (מלבד יחידי סגולה מעטים בנתיים). הם מרגישים בני האומה האמריקנית, לא פחות ממה שהרגישו יהודי מצרים.

לכן, הדרך היחידה שיש לה' כדי לערער את ההבנות הבסיסיות האלה, היא "לזעזע את היסוד המצרי עצמו" בלי שהיהודים ירגישו שפרעה הוא לא הכל יכול ושתרבות מצרים היא לא הדרך היחידה להיות בן אדם מודרני, היהודים לא יכולים לחשוב בכלל על יציאה ממצרים.

  • "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"

המו"ש מגדיר את המושג "קוצר רוח" באטימות השכל. הם פשוט לא יכולים לעלות על הדעת דבר כזה כי אין להם את האפשרות לראות את המצב במרחק, לקחת גובה על מצבם. הם שקועים בפרדיגמות של תרבות מצרים. זו ההגדרה הכי נכונה של מצבם כ"עבדים".

לכן, כל כך חשוב שבני ישראל יהיו נוכחים בזמן שה' מפיל על המצרים מכות. חשוב עבור היהודים עצמם, שפרעה "יעשה תשובה", שיגיד "אני ועמי הרשעים". לא איכפת לנו מפרעה בכלל, אבל עבור התודעה היהודית במצרים, חשוב מאוד להם להבין שהיסוד שחשבו אותו הכי בטוח בעולם מעורער. רק אז יש סיכוי שירצו לקבל על עצמם הזהות היהודית ולהתנתק ממצרים.

  • "וידבר משה אל ה' לאמר".

המילה "לאמר" מיותרת. למי יאמר ה' את דברי משה?. לפי המו"ש, אל פרעה עצמו! אפילו משה מבקש מה' לעשות משהו כדי שפרעה לא יסכים לשלח את עם ישראל מהר. משה הבין שהסירוב של פרעה הכרחי עבור החינוך של עם ישראל עצמו!!

זה מסביר את כל המהלך של חיזוק לב פרעה, ואת אריכות סיפור המכות, ונוכחות עם ישראל עד הסוף, במצרים, כדי שירגישו את החוויות של המכות, וההבדל בינם לבין המצרים.

 

  1. להבין מי הוא האלוהים
  • כבר ראינו בסוף הסדרה הקודמת, כשהמשימה הראשונה של משה נכשלה והשעבוד הוכבד: האלוהים שמבקש להוציא את ישראל איננו "כספומט". עד עכשיו, במודעות העולמית, אלוה זה מי שיכול לספק סחורה. מביאים לו קרבן, מרצים אותו, ואז הוא עושה את מבוקשנו. אם זה לא קורא, אז מביאים קרבן חשוב יותר. ואם זה לא מצליח, מחליפים אלוה. ה' רוצה שישראל יורידו את האופציות האלה מעליהם. אין לעבוד את ה' כדי שיספק סחורה. אין "תועלת" באמונה אל ה'.
  • אין תועלת להוציא את ישראל ממצרים אם זה רק כדי להחליף להם האלוהים. המטרה היא לצאת מכל עבדות, כולל העבדות הדתית!
  • דבר נוסף, שישראל יצטרכו להבין, זה שה' מלך העולם בכל התחומים. עשר המכות באות כדי להראות שהוא שולט בכל העולמות, בכל מימדי המציאות.
  • דבר נוסף, הוא שיש הבדל מהותי בין ישראל למצרים. שקיימת זהות ישראלית שיש לגלות מתחת ההווי שלהם.

אחרי שה' הסביר כמה דברים למשה בסדרת "שמות" הוא מרכז את המאמצים עכשיו כלפי עם ישראל עצמו. כל הסדרות של יציאת מצרים, מטרתן היא לחנך, להעביר מסרים, לדור ההוא ולדורות הבאים. כי המצב הזה של "משועבדים" לאידיאולוגיה, לפרדיגמות, זה דבר שלא יכלה מן העולם אחרי מצרים. הוא קשור לנפש האנושית. "למען תספר באזני בנך ובן בנך.."

 

מי הוא המתורגמן?

אמרנו שמטרת הסדרה היא לתרגם לבני ישראל את המסרים החשובים של הבורא.

אבל, זו הבעיה של כל אדם: איך לתרגם לעצמי ולאחרים את הרצון שלי, החלומות שלי, ההבנות שלי? כל אדם זקוק למתורגמן. הוא מתרגם לעצמו מה שליבו מרגיש. הוא מנסה לתרגם זאת במילים ולפעמים זה לא מספיק. יש תמיד פספוס בתרגום. אבל חייבים לעבור דרך תרגומים כדי להעביר המסרים הפנימיים ביותר.

"סוד ה' ליראיו"

המו"ש מסביר מה הוא סוד באמת. לא מדובר על סודות הקבלה או כתבי הארי זל. אלא על דברים שהאדם משיג והוא אינו יכול, פיזית, לבטא. זה כל כך עמוק, שאין מילים שיכולות להסביר זאת. לכן, קוראים לזה "סוד" לא בגלל שאסור להגיד אותו אלא בגלל שאי אפשר להגיד אותו.

משה מבין מייד הבעיה: הוא אמור לתרגם התכנית של ה' לכל העולם. הוא מרגיש קושי בזה.

אהרון יהיה המתורגמן של משה

אבל יש גמרא שרומזת שהמתורגמן הטוב ביותר הוא ה' בעצמו:

"המתורגמן לא יגביה את קולו מהקורא בתורה". כמו שכתוב "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" ה' הוא המתורגמן של משה. ר5ק ה' יכול להכניס ישירות את הסודות אל ליבם של ישראל! לתרגם את המסרים באופן שיכנוסו ישר ללב. על ידי חוויות או על ידי אמצעים אחרים. אבל האדם הוא מתורגמן לא מוצלח. בכל זאת זקוקים אנו כל הזמן למתורגמנים טובים!! המציאות היא, כנראה המתורגמן היעיל ביותר של רצון ה'!!

"אהרון ומשה"

יש שני פסוקים שקושרים בין אהרון ומשה ביחד, אבל בסדר הפוך.

כשמדובר על המשימה שלהם מול בני ישראל , כתוב "הוא אהרון ומשה" כי אהרון, בעל מידת החסד צריך להכיל, לכסות , את מידת הגבורה של משה. כדי לדבר ברוך אל העם.

אבל, כש הם מדברים את פרעה , כתוב "הוא משה ואהרון". כאן, מידת הגבורה גוברת, יש להיות תקיף מול פרעה ומשה גובר על אהרון המתון יותר

 

ויקח עמרם את יוכבד דודתו לאישה ותלד לו את אהרון ואת משה

למה התורה מספרת לנו שיוכבד היתה הדודה של עמרם(היא הבת של לוי , אחות קהת אבי עמרם), דבר שיהיה אסור במתן תורה כי הוא "רעיות" להתחתן עם הדודה??

יש לציין, שחתונה בן איש לאחייניתו, איננו עריות ומותר (ואפילו מומלץ). למה?

הזכר משפיע והנקבה מקבלת.

סדר הדברים הוא שהזכר חייב להיות מעל לנקבה, בסדר הדורות.

אבל, כאן, יש היפוך הסדר הזה (מה שיהיה אסור אחר כך). למה? כי ייוולד מהזיווג הזה, נותן התורה. והתורה אמורה לשבור החוקים של משפיע ומקבל: רב יכול ללמוד מהתלמיד וכל אחד חייב להקטין את עצמו כדי ללמוד. כלומר, נותן התורה, משה, היה חייב לבוא מ"שבירת הסדר ההיררכי". ובכלל, התורה מלמדת תמיד לשבור הפרדיגמות!! זו אבן היסוד של יציאת מצרים. אם כן, הזיווג הבלתי שגרתי הזה לא יוליד רק את "נותן התורה" אלא הוא יוליד את "הגואל מהשעבוד"!!