ב"ה כו טבת התשע"ט

מישל בן שושן

 

וארא פי4

 

הרעיון:

ברצוני להציע שפרשת "וארא" ,בונה עם פרשת שמות, מבנה מפוצל ומורכב מהרבה בחינות שונות. רק איחוד כל הבחינות האלה יאפשר את הגאולה. כאילו, הגאולה האמתית איננה רק היציאה ממצרים, אלה האפשרות לגרום לאיחוד בחינות שונות, הפוכות ולפעמים מנוגדות!

לכן, נשים לב לכמה בחינות אלה ,לפיצולם ולאיחודם:

 

1. שתי בריתות

בהתחלת הפרשה שלנו, ה' מזכיר למשה שהוא בעצם רוצה לקיים את הברית שכרת עם האבות. אבל לאיזו ברית הוא  מתכוון?. הרב יואל בן נון בחן את שתי הבריתות הידועות: ברית בין הבתרים וברית המילה. במבינה מילולית ומבחינה רעיונית, שתי הבריתות שונות מאוד.:

 

ברית בין הבתרים:בראשית פרק טו (ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק .. לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:..(יג) .. גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:..(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

ברית מילה:בראשית פרק יז (.. וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:(ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:(..(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (..(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:..

כתבתי אותן בצבעים שונים , כדי שנוכל לקרוא את הפרשה שלנו, כשביטויים ואף משפטים שלמים מזכירים אותן בתוך שתי הבריתות:

שמות פרק ו (ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

הפסוקים שלנו , בעצם, שוזרים בתוכם אלמנטים משתי הבריתות

בברית בין הבתרים, ה' מתגלה יותר בשם הוויה. בעוד שבברית מילה, הוא מתגלה על ידי השמות :אלוהים ושדי. "הארץ", בברית בין הבתרים היא הארץ שיש להוריש אותה, להילחם עליה כדי לכבוש אותה ולהתיישב בה. מתוך כך, חכמים רבים ידברו על קדושת הארץ רק אחרי כיבוש והתנחלות. קדושה ראשונה אחרי כיבוש יהושע , קדושה שנייה בבית שני. אבל בתפיסה של ברית המילה, הארץ היא תמיד קדושה. ולא חשוב אם רק "גרים" בה או לא. למשל, יש עניין להיקבר בארץ הקודש. אבל, ניתן לחיות בחו"ל. ואין עניין בכיבוש הארץ דווקא כדי לעורר את קדושתה.

בעצם, ניתן להגיד שברית בין הבתרים עוסקת במישור ההיסטורי. העם ילך לגלות, הוא יחזור וה' ייתן לו לרשת את הארץ ולהתיישב בה. הברית הזו נאמרת "בתרדמה", כאילו , המישור הזה הוא ארוך תווך , שמגלים אותו רק לעיתים רחוקות כשמתחולל אירוע היסטורי חשוב , כמו גלות או גאולה.

אבל ברית המילה, היא תמיד קיימת. היא לא תלויה בשום דבר. כל יהודי, בכל מקום ובכל זמן חייב לעבור ברית זו. זו ברית במישור הדתי. והיא מסמלת את הפן הדתי ביהדות. היא נאמרת ביום בהיר, כי כולם יכולים לקיים אותה בכל עת ובאופן אישי וברור.

 

ברית בין הבתרים	ארץ=מורשה: רק בכיבוש	היסטוריה	ה'	תרדמה
ברית מילה	ארץ מגורים: תמיד קדושה	דת	אלוהים -שדי	ביום
פרשת וארא	שני המובנים	שניהם	אני ה' אלוהיכם	לא נודעתי

 

שתי הבריתות שה' כרת עם אברהם , אכן, מציירות שני פנים שונים ביהדות. אחת סמויה, שמתגלה בזמני הירידה לגלות או בזמני הגאולה. בחינה זו , "ההיסטורית" , שנוגעת לכלל ישראל, נתונה לאברהם בשם ה' הכולל, והיא ברית בין הבתרים. בעוד שהשנייה, מאפשרת לכל יהודי להתחבר ליהדות על ידי ברית מילה, בכל זמן ובכל תנאי ובכל מקום. היא לא תלויה בענייני גלות וגאולה. רוב היהודית חוו את ברית המילה כברית העיקרית במשך שנות הגלות והיא מסמלת את כל חוקי הדת, ההלכה, המקשרים אותם ליהדות.

 

כשקוראים את התחלת הפרשה שלנו ומבחינים בשילוב האלמנטים של שתי הבריתות גם יחד, ובמיוחד החיבור בין שני השמות "ה' -אלוהים", וזאת לראשונה בתורה, מתחילים להבין שכאן, מתרחש דבר חשוב: מעכשיו, נתחיל לחבר בין הבריתות ונחבר בין השמות. עד כדי כך שבקריאת שמע, ובכל הברכות, כל יהודי יפנה אל "ה' אלוהים": אני ה' אלוהיכם, ברוך אתה ה' אלוהינו…

• ה', הוא שם כולל מאוד של הוויה, שמתגלית בכל התחומים , במיוחד התחומים הנסתרים מעין האדם
• אלוהים, הוא שם של התגלות יותר ממשית, דרך כוחות הטבע. זה השם של בורא העולם, בורא הטבע. וגם שם "שדי" נקשר לבריאת העולם כשהבורא אמר לעולמו "די!" והפסיק את ההתפתחות של הבריאה.

החיבור בין שני השמות הוא אחת המשימות העיקריות של עם ישראל: לגלות לעצמו ולעולם שהבורא ששולט על הטבע הוא אותו אחד שמשגיח על כל אדם ועל ההיסטוריה בכלל. אחרית הימים, לפעמים מתואר כרגע שבו כל עמי הארץ יכירו שה' הוא האלוהים! זו תהיה ממש הגאולה השלמה!!

 

• שתי שליחויות

הרב יעקב מידן שואל את עצמו , בין כמה היה משה , כשהוא העמד בסנה?

התורה מציינת את גילו של משה כשהוא "עמד" לפני פרעה: 80!:

שמות פרק ז (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה:

מה הוא עשה מאז שהוא גדל אצל פרעה? נראה שהוא היה די צעיר, אולי בן 20-30 שנה כשהוא מתערב בריב בין האנשים הניצים וכשהוא הלך למדיין והתחתן עם ציפורה. יש מדרש (חיצוני) שמציע שמשה היה מלך ארץ כוש במשך ארבעים שנה. זה רק אומר שהגיל של משה מעסיק את החכמים. מה הוא עשה בין צעירותו לבין הגיל המופלג של 80?

וכאן, הרב מדן מציע פרשנות מעניינת: היו שתי שליחויות של משה. הראשונה, אחרי מעמד הסנה, בצעירותו. בני ישראל לא מקבלים את שליחותו, במיוחד כשיש הרעת התנאים בשעבוד. זה קורה בסוף פרשת שמות: העם כועס מאוד ואיינו מוכן לשמוע יותר על משה או על הגאולה.

למה העם מסרב להמשיך במאבק למרות הקשיים? נקרה מה שכתוב במכילתא:

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה ה ד"ה והיה לכםר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנ' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז)

ואכן כך כתוב ביחזקאל:

יחזקאל פרק כ (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר:

בני ישראל העדיפו להמשיך להיות מצריים ולא לשנות את חייהם! הישארותם במצרים, מתוארת כ"עבודה זרה"!. הדבר שנדרש ברגע זה , זה לקחת החלטה חמורה וחשובה: לעזוב מרצונם את מצרים ! והם סרבו!! אז ה' עשה בדיוק כמו שהוא עשה עם הדור שלא רצה להיכנס לארץ : במקום להרוג אותם (כדי שלא יאמרו הגויים…) הוא מעדיף לתת לדור ההוא, במשך ארבעים שנה למות, להתחלף, עד היוולדות דור חדש שכן ייכנס לארץ. ואז, לא מבקשים מהם האם הם רוצים או לא (אין יותר מרגלים או שאלה לגבי הכניסה לארץ), פשוט מכניסים באופן "שרירותי" את הדור השני לארץ.

כך ה' עשה: אחרי שהוא הציע לדור הראשון לקבל החלטה בוגרת לצאת, למרות הקשיים. הם סירבו. הוא חיכה שימותו כולם ואז , הוא דורש ממשה לחזור למצרים למשימה שנייה, הרבה שנים אחר כך, ואז מוציאים אותם בעל כורחם! מבקשים מהם רק המינימום: ברית מילה וקרבן פסח.

אכן, יש פסוקים, כבר בפרשת שמות, שמתארים המשימה השנייה הזו. הם השתרבבו בשליחות הראשונה כדי ליצור הרגשה של שליחות אחת אבל, אולי כדי להגן על כבודם של ישראל, אבל ההצעה של הרב מידן נראית מאוד סבירה. פסוקים שמתאימים למשימה השנייה שקוראת בפרשת וארו, נחתכו והודבקו בפרשת שמות. למשל פסוקים אלה שאינם מובנים בפרשת שמות:

שמות פרק ד (יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:(יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:

מי אלה אותם האנשים המבקשים את חיי משה? רש"י מנסה לענות שהם דתן ואבירם, שני האנשים העברים הניצים שאיימו על משה. אבל הם חיים במדבר. ואז ממציאים אפשרות שהם ירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת, ואז הם האנשים שה' אומר שהם מתו! אבל עני הוא יותר מסוכן! אין לו מה לאבד! ואם ה' ומשה "פחדו" מהם הרי שהם עדיין חיים וכועסים עוד יורת. לכן, נראה שההסבר של הרב מדן הרבה יותר מסתבר: מתו כל האנשים של כל הדור של בני ישראל שסירבו לצאת בסוף פרשת שמות!! וזה מסביר שעברו הרבה שנים עד שמשה היה בן שמונים שנה (בין שהוא בילה בכוש או במדיין) עד לפרשה שלנו, השליחות השנייה והמכרעת של משה.

ההבדל בין שתי המשימות הוא :

ה' היה מעדיף שהמשימה הראשונה תפעול. כי אז העם היה מגלה בגרות , אמונה ויוזמה נעלים.

במידה וזה לא הצליח, אז השליחות השנייה, תהיה במדרגה פחותה, נדרוש מהעם הרבה פחות בגרות, אמונה ויוזמה. ה' יתגלה על ידי ניסים ויוציא אותם למרות סירובם. ואכן התורה מציינת שהם עדיין לא היו לגמרי מוכנים:

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"!

לא חשוב, הפעם, נוציא אותם ביד חזקה! כמו שהכנסנו אותם מהמדבר אל הארץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר!

 

 

3. אני – אנכי:

במעמד הסנה, ה' מתגלה למשה בכינוי "אנכי ה'". ומשה שואל אותו  "מי אנכי..?":

מעמד הסנה: פרק ג (ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ ..(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

כמו שיקרא במעמד הר סיני:

אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…

בעוד שבפרשה שלנו, משתמש ה' בביטוי "אני ה":

שמות פרק ו (ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק

 

מה יכול להיות ההבדל בין שני מילים אלה: אני ואנכי?. הרב יואל בן נון מציע לראות במילה "אני" התגלות מוחלטת. בעוד שהאות "כ", משמשת, בדרך כלל "בערך". כ-אילו. כ-מו. כ-חצות הלילה, ולא בדיוק "בחצות הלילה".

הערך העליון היא האמונה בה' כשהוא לא צריך להתגלות ממש.. כשמשאירים מרחב אפל עם האלוהים. מרחק שך כבוד, של יראה. אם האלוהים חייב להתגלות ממש, זה ביטוי של פחיתות אמונה מצד האדם. כשהוא מתגלה בצורה פחות גלויה , זה דורש מהאדם הרבה יותר אמונה, אהבה, ויראה.

לכן, המטרה העליונה היא ההתגלות בשם "אנוכי". אבל, אם אי אפשר , אז מוכרחים להתגלות בצורה יותר ממשית, עם ניסים גלויים, בהתערבות בהיסטוריה בצורה גלויה. ה' עושה זאת רק כשהעם איננו מספיק בוגר ומאמין.

 

וכך, אני מציע לקרוא את הדברים:

ה' מבקש להתגלות על ידי "אנכי ה'". זו המטרה. אבל העם איננו עדיין מוכן והוא  מסרב לקבל המסר. הוא עדיין לא בשל לקבל את משימה : לצאת , בכוחות עצמו, מרצונו, ממצרים.

אז, יש המתנה (ראה לעיל) שדור אחר יקום, ורק אז, ה' מתגלה בצורה "שרירותית" על ידי "אני ה'". והוא יעשה ניסים גלויים, ויוציא אותם בעל כורחם, כמו שהוא הכניס בעל כורחם את הדור השני במדבר , לארץ.

 

זו אולי הסיבה העיקרית שבני ישראל (וגם אנחנו) סופרים חמישים ימים של התעלות, מהמצב התחתון שהיו במצרים (ושם ה' היה "אני ה'), למדרגה של "אנכי ה'" של הר סיני.

 

זה דומה מאוד למתן לוחות ראשונים, אידאלים. אבל העם לא היה במדרגה גבוה לקבל אותם. שוברים אותם, ואז נותנים לוחות שניים. פחות גבוהות. אבל נשארים עם הזיכרון של הלוחות הראשונות! ומנסים לתקן את החטא שגרם לאובדנם.

 

משימה ראשונה: כישלון	משימה שניה: יציאה בכוח
לוחות ראשונים: שבורות	לוחות שניים: התקבלו
דור ראשון לא נכנס לארץ	דור שני נכנס לארץ

 

• כלל ופרט

כבר ראינו בפרשת שמות הניגודיות שקיימת בין הפרק הראשון שמדבר על שעבוד "עם ישראל" באופן כללי, והפרק השני שמדבר על סיפור אישי משפחתי שדרכו אנו ניגשים על תנאי השעבוד דרך סיפור קטן של משפחת משה. בדומה לשתי הדרכים האפשריות  לספר, למשל את השואה. או במספרים כלליים שיש להם כמובן חשיבות , או על ידי סיפור אישי שמרגש וצובע התמונה בפן מרגש יותר.

כמובן ששני המישורים, הכללי והפרטי חשובים כדי למלא את התמונה השלמה. גם השעבוד וגם הגאולה , מתרחשים גם במישור הכללי וגם במישור הפרטי עם היבטים מתאימים לכל מישור בפני עצמו

• אנונימיות ושמות

באותה צורה , אפשר להבחין בניגודיות בולטת בין הפרק השני של פרשת שמות לבין פרק מאוד מוזר בפרשה שלנו. אכן, מופיעה , באמצע הסיפור של הסבר משימת משה, רשימת של שמות שלוש שבטים :ראובן, שמעון ולוי,

פרק ו פסוק יז: אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם  בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי ….

עד שמגיעים לפסוקים המוזרים עוד יותר:

. כו הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם.  כז הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

כאילו עד כה לא ידענו שמשה הוא משה ואהרון הוא אהרון ופרעה הוא מלך מצרים!

נראה לעניות דעתי, שהפסוקים האלה באים כדי להנגיד את הסיפור האנונימי בפרק ב שבו, היה מדובר ב"איש מבית לוי" שלקח "בת לוי" ונולד להם בן, נער, ילד. שיש לו "אחות". משה יוצא ורואה "שני אנשים עברים".. כאילו, התורה מאריכה במילים דווקא , כדי להשאיר את הדמויות אנונימיות ככל שניתן. כאן, עושים בדיוק ההיפך וכל אחד משויך לאבא ואימא לסבא וכולם עם שמות של כל המשפחות.

והנה אנו נפגשים עם שלושה רבדים באותו הסיפור:

1. הסיפור הכללי מאוד. עם , בני ישראל..
2. הסיפור הפרטי, אבל אנונימי לגמרי. כאילו חשוב שנדבר על פרטים אבל לא חשובים השמות .
3. הסיפור הפרטי הספציפי מאוד עם שמות, יחוס משפחתי ושבטי

ישנם מהפכים או מלחמות, שבהם, עמים מסוים מסרבים לתת את השמות של המשתתפים. כאילו הסיפור חייב לעמוד רק כ"אזרחים", רק כ"חברים" רק כ"חיילים" . מחיקת הפן השמי דווקא הוא , בתרבויות מסוימות ערך עליון. ואכן, יש , לפעמים, להדגיש הפן הזה . האדם פועל בתור אזרח או בתוך חייל. אבל התורה מוסיפה ששום דבר, אפילו סיפור לאומי, איננו אפשרי בלי הפן המאוד אישי ספציפי. והשמות חשובים מאוד.

 

נראה לי שבפרשת "וארא" , מתחברים שלושת הפנים האלה. הם הפוכים, אבל חשוב לציין כל אחד ולחבר אותם.

 

6. ארבע כוסות

הפסוקים  המפורסמים של חמשת-ארבע לשונות הגאולה הם גם כן ביטוי לרעיון הזה. החלוקה לשלבים, של מהלך אחד, מציין שיש כל מיני פנים שונים באותו המהלך.

שמות פרק ו (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

יש סדר בשלבים ויש קבוצה אחת, בפסוק אחד של שלושת השלבים (והוצאתי , והיצלתי, וגאלתי), ועוד מהלך שונה בפסוק השני (ולקחתי ) ומהלך שונה עוד יותר (והבאתי ) בפסוק אחר.

אין רק שאלה של שלבים בזמן, אלה בחינות שונות, הסתכלויות שונות של אותו מהלך, במיוחד בשלשות הראשונים.   המצווה לשתות ארבע או חמישה כוסות בליל הסדר היא מצווה , בעצם לחבר ביען כל הבחינות האלה. במיוחד בין הכוס השלישי לרביעי שהם, לכאורה נפרדים בפסוקים שונים.

שוב נפגשים עם אותו מהלך: תיאור בחינות שונות והמחוייבות לאחד אותם כדי להבין מה היא גאולה.

 

אם כבר מדברים על הכוסות ברצוני להביא כאן חידוש של הרב מאור מישיבת מעלות: הוא משווה את הפסוקים שלנו לפסוקים שמדברים גם כן בגאולה, ביחזקאל. רק שמדובר שם בגאולה האבאה:

יחזקאל פרק לו  (כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק …(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:(כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:(כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:(כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:(כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:

הסדר הפוך:

• ביציאת מצרים, ה' קודם כל מוציא את העם, אחר כך, הוא נותן לו את התורה ואחר כך הוא מביא אותו לארץ
• בגאולה האחרונה, כפי שמתאר אותה יחזקאל, הוא קודם כל מקבץ הנידחים ומביא אותם אל הארץ ורק אחר כך הוא מטהר אותם ונותן להם לב חדש של תוכן  רוחני מחודש

 

	שמות		יחזקאל
1	והוצאתי ןהצלתי וגאלתי	יציאה   קריעת ים סוף	ולקחתי
2			וקבצתי
3			והבאתי
4	ולקחתי	מתן תורה	וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם
5	והבאתי	הכניסה לארץ	ונתתי לכם לב חדש

 

יש לפירוש הזה השלכות משמעותיות לגבינו היום: אין לחכות שהעם "יחזור בתשובה" הלכתית לפני העליה לארץ. אלא להיפך, החזרה אל הארץ היא התשובה העיקרית הראשונה. ועליה תבסס הטהרה הרוחנית וחידוש התוכן אצל העם היושב כבר בציון!!!

 

• המכות
• המבנה הכללי (הרב תמיר גרנות)

בשום מקום לא כתוב שהם עשר מכות. החכמים לומדים זאת דרך ניתוח של פשט הפסוקים כי בכל מכה יש מבנה דומה:

1. ה' מצווה למשה להתרות במכה ואכן זה נשעה
2. המכה
3. פרעה חוזר בו ומסרב לשלח את העם

• המבנה הפנימי (הרב תמיר גרנות)

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים : דצך, עדש , באח-ב.

אבל ניתן להבחין שאכן המכות חלוקות לשלישיות. בכל שלישיה התורה מודיעה על מטרת השלישיה:

 

	המכה	המטרה של השלישייה	המבצע	יכולת לעשות כן	הקשר בין המכה השנייה לשלישית
1	דם	בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְקֹוָק קיומו וכוחו של ה'	אהרון	חרטומים
2	צפרדע		אהרון	חרטומים	באישת הארץ
3	כינים		אהרון	חרטומים	ללא התראה
4	ערב	לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָאָרֶץ השגחת ה' בארץ. יש מוסר. אפליה בין צדיק לרשע. בין ישראל למצרים	משה
5	דבר		משה		גורמת לשחין
6	שחין		משה		ללא התראה
7	ברד	בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ גרנדיוזיות. כוח מוחלט. כל הטבע נכנע.גם ישראל: מהות הנבואה. שליח ה'.	משה-ה'
8	ארבה		משה-ה'		גורם לחושך
9	חושך		משה-ה'		ללא התראה
10	בכורות

 

אנו רואים שיש הגיון רב בהתקדמות של המכות לפי המטרה המוצהרת: קודם כל לבסס את הידיעה שקיים אלוהים שהוא נקרא ה'. אחר כך, הקביעה שהוא "גדול" מכולם ושהוא משגיח על הנעשה בעולם בין הבני האדם, יש מוסר, יש אפליה בין ישראל למצרים.. והשלב השלישי שבו הדברים מקבלים מימד יוצא דופן ממש עם הכנעת כל כוחות הטבע וקביעת הנבואה: יש קשר בין ה' לאדם.

 

• עשר

שאלה נשאלת לכל קורא: למה עשר מכות ? ולמה לא מכה אחת?

כבר ראינו שיש הדרגה כדי להכניס בתודעה של מצרים ושל ישראל, חידושים חשובים מאוד לגבי מי הוא ה'.לפני שנהיה "עם ה'" כדאי מאוד לדעת מי הוא באמת ה'. ולעבור מעובדי עבודה זרה לעובדי ה' בתוך זמן מזורז, דורש "חינוך" ולימוד בשלבים בצורה אינטנסיבית.

אבל, ברצוני להציע היבט נוסף:

הרי כשקורה קטסטרופה. מלחמה, שואה.. ומבקשים ממי שהוא לספר מה קרה. הוא יכול לספר שלא היה מים לשתות או שלא היה אוכל או שהיה מסריח או שכולם חלו. או, אולי הוא יספר על המקום החשוך מאוד שבו הוא שהיה וזה עשה בו רושם יותר גדול.

מצרי או יהודי שחי במצרים באותה התקופה, לא יודע שעכשיו יש מכה כזו ולא אחרת ועכשיו היא הסתיימה ועכשיו מתחילה עוד מכה חדשה. אנו , הקוראים את רצף הסיפור כן מקבלים את הדברים בצורה מוסדרת, אבל, יש להניח , שלפחות עבור כמה מכות, חוו אותם המצרים בצורה מעורבבת ומעורפלת. כל אחד והרושם שלו, מי יותר הרגיש הדם ומי יותר הדבר..

הרב תמיר גרנות מפנה את צומת ליבנו לשני מזמורי תהילים שבהם מוזכרים המכות:

תהלים פרק עח (מג) אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן:(מד) וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן:(מה) יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם:(מו) וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:(מז) יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל:(מח) וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:(מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:(נ) יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:(נא) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם:

 

תהלים פרק קה (כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:(כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ:(כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם:(ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:(לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם:(לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם:(לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם:(לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר:(לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם:(לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם:

אבל מעניין למצוא בכל אחד רק שבע מכות בלבד! השלוש החסרות, הן בדרך כלל האחרונים בכל שלישייה (ראה הטבלה לעיל שמסבירה הקשר בין השנייה והשלישית בכל שלישייה)

הסדר של המכות אינו דומה , לא לסדר של התורה ולא לסדר של כל מזמור:

שמות

דם

צפרדע

כנים

ערב

דבר

שחין

ברד

ארבה

חשך

בכורות

ת.עח

1דם

3צפרדע

2ערב

6דבר

5ברד חנמל-רשפים

4חסיל ארבה

7בכורות

ת.קה

2דם

3צפרדע

4ערב- כינים

5ברד

6ארבה

1חשך

7בכורות

 

כלומר: לכל מזמור יש את המסר שהוא רוצה להעביר. לכל מזמור יש את נקודת המבט המיוחדת של מחבר אותו המזמור. גם לתורה יש סדר משלה. יש לתורה מסר מסויים להעביר על ידי אותו הסדר ואותו תיאור המכות!

כלומר, החלוקה לעשר, התיאור, והסדר של המכות בתורה, נובע יותר משיקול "מסר", נקודת מבט, "בחינה" מסויימת, מאשר שיקול היסטורי , "אובייקטיבי" גרידה.

 

התורה הייתה יכולה לתאר מכה אחת גדולה שבה קרו הרבה דברים. וזה  אולי היה גם נכון מבחינה אובייקטיבית. אבל היא בחרה לפצל , דווקא לעשר, את כל ההתגלות של ה' במצרים.

 

אבל, עוד מעט, בהר סיני, התגלות ה' לעמו תופיע כ"מעמד" אחד. ולא כהרבה התגלויות שונות. האש, הקולות, הברד, השופר, העשן, כל מה שקרא בהר סיני איננו מקבל חלוקה כמו המכות במצרים.

למה?

כי, לעניות דעתי, זה המסר העמוק: התגלות ה' היא אחת. ה' הוא אחד. אבל, הצורה שבה בני האדם יכולים לקבל אותה , היא מרובה וטוב שכך.

בבריאת העולם, אחדות ה' התפצלה, בתודעה האנושית לריבוי אין סופי של התגלויות, של כוחות, של היבטים, של נקודות מבט, של בחינות. הפיצול הזה מאפשר להעצים כל נקודה.

אבל, בסופו של דבר, המטרה היא להכיר באחדות כל הבחינות האלה.

תפקידו העיקרי של עם ישראל הוא גם לחוות את הפיצול (על ידי 12 השבטים, 70 הנפשות ו60 ריבו בני ישראל), להעצים את החלקים המפוצלים, ואחר כך להעיד על אחדות כל הבחינות האלה!

המספר "עשר" הוא מספר של ריבוי מקסימלי. סמל הפיצול של האחד. היוד השווה לעשר, היא נקודה אחת קטנה.

 

לכן, לעניות דעתי, היה חשוב , דווקא במצרים, לפצל את התגלות ה' בעולם לעשרה חלקים. ואחר כך, חמישים ימים אחרי עבודה קשה במדבר ואצלנו על ידי הספירה, מגיעים להתגלות אחת של אל אחד שנותן תורה אחת לעם אחד כאיש אחד.

 

כל מה שיקרא אחר כך, משוייך לשני המאורעות האלה: יציאת מצרים ומתן תורה.

 

ברצוני להרחיב את הנושא הזה למרכיבי  היהדות:

ארץ ישראל היא אחת

אנו יודעים שאחד המאפיינים של ארץ ישראל היא ריבוי ושוני כל נהאיזורים המרכיבים אותה. היא נמצאת בין אסיה לאפריקה, במקום מיוחד בכדור הארץ שמרוכזים בו הרבה צורות אקלים שונות, הרבה מקומות גאולוגים שונים, ימים שונים, מדברים והרים , שלג בחרמון וחום באילת ויובש בים המלח…

זה יוצר גם אוכלוסיות שונות. כשנוסעים מירושלים לתל אביב או לים המלח או לאילת או לפחייפה או בעמק הירדן, פוגשים אוכלוסיות שונות , תרבויות שונות, מזג אנושי שונה. ולא רק בגלל שינוי האוכלוסין אלה המקום עצמו , נראה גורם למזג שונה.

לא לחינם הארץ "נחלקה" מיד אחר  כיבושה. כאילו החלוקה היא חלק מהותי שלה.

ובכל זאת, הארץ נקראת ארץ ישראל. היא אחת. ועם ישראל , על ידי אחדותו מחוייב באחדותה.

 

עם ישראל אחד

אין להרבות מילים לגבי ריבוי הדעות, המנהגים, העדות, שמרכיבות את עם ישראל. 12 השבטים, עם דגל לכל אחד, ומחנה לכל אחד הם ההוכחה מהתורה שזה מצב רצוי ואף מהותי. כאילו עם ישראל מייצג בתוכו את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם. אבל, המצווה הגדולה ביותר היא אהבת הזולת ואחדות ה'. שמע ישראל ..ה' אחד!

 

ה' אחד

ברור לנו, המונותאיסטים, שה' הוא אחד. אבל, בפועל קשה מאוד לקבל זאת. לקבל שאותה הישות היא מקור לכאב, לאושר, לצער, לאי הצדק, לצדק, לחושך ולאור. הרבה יותר קל להאמין ב"אלוהים" ברבים. לדבר על "הטבע" כאל "כוחות הטבע" , ברבים.

המשימה הקשה ביותר היא להגיד, כמו שעושה הפרשה שלנו  ש"אני ה' אלוהיכם".

 

התורה אחת

כאן אולי החידוש הגדול שברצוני להציע:

בתורה יש הרבה "בחינות". יש הרבה נקודות מבט שונות של אותו סיפור (ראה שני סיפורי המבול המשולבים זה בזה). יש הרבה מסרים. יש אפילו התנגשויות בין פשט הפסוקים. יש הופעות של שמות שונים של ה'.

אנשי ביקורת המקרה  הצליחו לחתוך לגזרים את כל הבחינות והחלקים האלה. הגדולה של עם ישראל היא לאחד בין כל החלקים. ולעשות מהתורה אחת. כי היא משקפת את כל הבחינות השונות של האמת. והם רבים. והיא אחת.

התלמוד לא הפסיק לעסוק במלאכה קשה זו. הוא מפגיש בין פסוקים ומילים שונות ושואל איך אפשר לאחד בניהם? כאן כתוב כך וכאן כתוב כך. מה עושים?? ורב אומר לעשות כך ורב אחר לעשות אחרת. וההלכה מנסה להכריע ביניהם כדי לעשות את התורה אחת. פרשן זה כמו רשי מבין כך. נכדו, הרשב"ם מבין אחרת. כל אחד שונה כי התורה עצמה מביעה שינויים וריבויים והם עצמם שונים.

אין הריבוי והמחלוקת רעים. להיפך, המחלוקות קיימות בתוך התורה עצמה. עליינו ללמוד לאחד את הכל כי במקור , ומאחורי הקלעים הכל אחד.

חוקי הפיזיקה והמתמטיקה נראים מרובים. אבל ככל שלומדים, מגלים שמשפטים מעטים מאוד שולטים על חוקים אלה. למה? כי יש אחדות מאחורי הקלעים!!

בעצם גם הנושאים האלה : ארץ ישראל ,עם ישראל, ה' אלוהי ישראל, תורת ישראל, הם כולם מורכבים מבחינות שונות וזה מבורך. המטרה היא לאחד את כולם. וזה מסביר את שייכותם אחד בניהם.

 

לסיכום:

הגאולה האמתית היא היציאה מהריבוי לאחדות. לכן אנו עדיין מתפללים לגאולה שלמה: היא האחדות השלמה.

פרשת וארא היא ההכנה לאחדות זו. על ידי  אחדות בין הבחינות השונות שלמדנו לעיל :

בין שתי הבריתות מילה ובין הבתרים

בין הדת וההיסטוריה

בין אני ואנוכי

בין ארבעת הכוסות

בין עשר המכות

בין הכלל והפרט

בין ה' והאלוהים

שנזכה.. במהרה בימינו!!