ויקהל פקודי פי5

בע"ה כב אדר התש"פ

מישל בן שושן

 

ויקהל-פקודי פי5

 

שאלות:

  1. למה התורה חוזרת על כל פרטי בניית המשכן באריכות?
  2. למה הפרשה מתחילה במצוות השבת שכבר מוכרת לנו?

 

החזרה על כל פרט מהמשכן (הרב תמיר גרנות)

ראינו, בשבוע שעבר בפרשת "כי תישא" שמשבר חטא העגל גרם לאבדן כל הקשרים האינטימיים בין ה' והעם. אחרי כמה שלבים ומאמצים של משה, ה' הסכים "לשחזר" את כל מה שנפגם ביחסים בינו לבין העם.

  • מצוות מיוחדות בין האדם לה' (כמו שלוש רגלים, עבודה זרה.. שנכתבו בפרשת משפטים) ושוחזרו בסוף פרשת כי תישא אחרי תיקון חטא העגל.
  • לוחות ברית חדשות. הם סמל הברית האישית, האינטימית. כמו טבעת לחתונה. משה שבר הלוחות הראשונות לפני שנתנו לכלה (לישראל) כדי שחטא העגל לא ייחשב כהפרת אמון בתוך הנישואין, אלה הפרה לפני שנחתמו והתגשמו כל פרטי הנישואין. לכן, ה' מבקש לפסול לוחות חדשים והן נתנו ביום כיפור למשה שהוריד אותן.
  • מצוות השבת: השבת היא לא מצווה ככל המצוות. היא "אות , לעולם ,ביני ובניכם.." ועל כך נחזור למטה. חטא העגל ביטל את הפן שקשר את ישראל לה' ברית. ולכן יש צורך לשחזר את ברית השבת כאילו לא הייתה בכלל! וזה מצדיק את מציאות מצוות השבת בהתחלת הפרשה שלנו.
  • המשכן: הוא גם התגשמות המפגש בין ה' לישראל. חטא העגל ביטל את תכנית המשכן. כאילו כל קובץ שתי הפרשיות "תרומה- תצווה" נמחק כולו. יש לשחזר את כל הקובץ. מילה במילה!! משל למה הדבר דומה? לבני זוג שבוחרים להם רהיטים לבית החדש שלהם לפני החתונה. אחרי משבר וביטול החתונה, הם בכל זאת מצליחים להתגבר ומחליטים שוב להתחתן. והם יוצאים שוב ביחד לבחירת הרהיטים. רוב הרהיטים יהיו דומים לאלו שבחרו בפעם הראשונה. אבל הם לא רוצים להיזכר בתקופה ההיא . הבחירות הן חדשות. סדר הדברים, סדר העדיפויות משתנים. ואפילו אם מגיעים לכמעט אותם הדברים, חשוב לעשות המהלך בצורה מחודשת לגמרי.

מסכנה: כשיש משבר חמור באימון בין שני אנשים או בין בני זוג, ואם מצליחים לעבור עליו, להפוך דף, אסור לעשות זאת כאילו לא קרה כלום. יש להכיר את כל הפרטים שנפגעו על ידי המשבר. ולנסות לשחזר כל אחד מהם. השחזור יגרום לדברים להיבנות באותה צורה או בשינויים. אבל חשוב מאוד לעשות הערכת מצב עמוקה ולעבוד על שחזור כל פגם ופגם. כאן, העבודה העדינה נשתה על ידי משה רבנו. גוף שלישי שאיכפת לו משני הצדדים ומהקשר בניהם. משה הצליח בצורה יוצאת דופן. זה היה המבחן החשוב ביותר בכל המפעל שלו. לכן, אולי יש ללמוד, בחיים שלנו, שכדאי לבקש עזרה מגורם שלישי מומחה בדבר, במידה ורוצים להתחיל בתהליך שחזור הקבצים. לפעמים, כמו כאן, יוצאים יותר חזקים מהמשבר. למשל, בני ישראל קבלו במתנה את שלוש עשרה המידות שלא היו לפני כן.  אבל זה לא תמיד אפשרי. וכמובן לומדים זאת רק בדיעבד ואין להיכנס במשברים לכתחילה כי היציאה ממנו היא אף פעם לא ידועה מראש.

כדי להמחיש את מבנה החלק השני של ספר שמות, לאור חטא העגל, הנה צורת מנורה שהקנה האמצעי שלה הוא החטא ותיקונו:

 

סוף משפטים תרומה תצווה תחילת כי תישא כי תישא התחלת ויקהל ויקהל פקודי סוף שמות
גילוי ה' בהר סיני ציווי על המשכן מצוות השבת כברית חטא העגל תיקון החטא מצוות השבת בניין המשכן גילוי ה' במשכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התגלות ה'

בשני קצוות המנורה לעיל, הצבתי שתי משבצות שכורתן היא "התגלות ה'".

אכן, נראה שהמטרה העיקרית אחרי מעמד הר סיני, היא להמשיך את החוויה (הקשר בין עם ישראל עם ה') לאורך זמן ובמקומות אחרים מאשר בהר סיני. המשכן יוכל לאפשר המשיכות המפגש החד פעמי של הר סיני. לכן, התורה מתארת את מה שקרה בהר סיני ומה שקרה במשכן (ארחי סיום בנייתו) באותם המילים כמעט:

  • התגלות ה' אל משה בהר סיני, בסוף פרשת משפטים:

 שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר ..

  • התגלות ה' אל משה במשכן, בסוף פרשת פקודי, הוא סוף ספר שמותמיד אחרי סוף מלאכת בניית המשכן:

שמות פרק מ (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ..

 

הר סיני משכן
ויכס הענן את ההר ויכס הענן את אהל מועד
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן
וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

 

 

יש לשים לב שבהר סיני משה נשאר מחוץ לענן במשך שישה ימים. ורק ביום השביעי ה' קורא לו להיכנס. הפרט הזה איננו מופיע במשכן. לא כתוב כמה ימים משה לא היה יכול להיכנס במשכן בגלל הענן. זה נמשך.. עד התחלת ספר ויקרא, אבל אין התורה מודיעה את מספר הימים כמו בהר סיני. האינטואיציה שלנו אומרת שכנראה משה לא נכנס במשכן במשך שישה ימים גם כן כי יש הקבלה מדויקת בין שאר הפרטים האחרים

אבל, מצד שני, אי אפשר לעשות את הקשר עם התחלת פרשת ויקהל שבה מצוות השבת, אחרי ששת ימי המלאכה מגיעה ביום השביעי! ועל ננסה לתת את הדעת בהמשך.

יש לשים לב להבדל השני בין שתי הפרשיות: במשכן, יש תוספת: הענן והאש הם סימנים למסע. אכן, מטרת המשכן, בניגוד להר סיני, הוא הניידות. האפשרות להמשיך את חוויית הר סיני מחוצה לו בזמן ובמרחב!

 

 

השבת(הרב תמיר גרנות)

מצוות השבת שמופיעה בהתחלת פרשתנו, מופיעה, בנוסף כמה פעמים בתורה. יש לבחון כל מקום שהיא מופיעה בו,  בפני עצמו, וביחס למקומות האחרים. נתמקד בפעמים שבהם השבת הופיעה עד כה בתורה:

 

  • בריאת העולם:

 

בראשית פרק ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: פ

 

לא מדובר בכלל על האדם. בדובר אך ורק על ה' ובריאתו. כנראה שהיום השביעי הוא יום שבו ה' מאפשר לבריאה למצוא את הכיוון שלה, המשמעות שלה. אולי זה המובן של הברכה שה' מעניק ליום השביעי. אפשרות ליצור נקודת עוגן לכל הבריאה. ה' מקדש את השבת. כלומר הוא יוצר קשר הדוק עם הבריאה דרך השבת. היא משמעות הבריאה, היא תכלית הבריאה. היא סמל הבריאה (כי אין משמעות למספר שבע כי אם ביחס לששת הימים שקדמו לו).

  • סיפור המן:

 

שמות פרק טז (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה …(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר …(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיקֹוָק הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה:(כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ….

לראשונה במקרא, בני ישראל מצווים על שמירת יום השבת . מצוות השבת הן מצומצמות ליחס אל לקיטת המן. הם עדיין לא מצווים "לקדש" את השבת. השבת מקודש על ידי האלוהים בלבד. אבל יש שיתוף בני ישראל עם ההוויה שקיימת עד אז רק בין ה' לעולמו, בלי שום התערבות של בני אדם.

 

  • מתן תורה:

 

הדברה הרביעית היא מצוות השבת:

 

שמות פרק כ (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: ס

 

השבת נשאר השבת של ה'. זה שברא שמים וארץ .הוא זה שברך אותו וקידש אותו. בכל זאת, בני ישראל מתבקשים לזכור את היום הזה בכל שבוע, זכר למעשה בראשית. הזכירה הזו היא ההקדשה מצידם.

למה בני ישראל מצווים על השבת? כנראה כדי להידמות לבורא העולם. כשם שהוא נח ביום השביעי, כך הם צריכים לנוח. הוא נח כדי לתת משמעות לשאר הבריאה, ליצירה שלו, אז אולי, גם הם, בתור אנשים יצירתיים חייבים לתת משמעות ליצירה השבועית שלהם על ידי מנוחה זו.

בכל אופן, בזכירה הזו, בני ישראל מתקשרים לדבר שאיננו מוחשי (אין בטבע שום סימן להיות יום השבת "יום שביעי" בניגוד לחודש או לשנה שיש להם ביטוי באסטרופיזיקה). הם מתקשרים דבר "על טבעי", למשמעות שמי שברא את העולם ביקש להעניק לו.

 

  • השבת אחרי המשכן:

 

אחרי פרשיות תרומה ותצווה והתחלת פרשת כי תישא, אחרי מצוות בניין המשכן, מופיעה מצוות השבת המורחבת ביותר. יש בה שני חלקים:

שמות פרק לא (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:

 

(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס(יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

 

אנו נמצאים אחרי ההחלטה של ה' "לשכון" בתוך עם ישראל. אחרי מעמד הר סיני, אחרי שבני ישראל בקשו שהקשר יהיה יותר הדוק ממה שהיה עד כה, אחרי שהם אמרו :"נעשה ונשמע", כלומר, "מקבלים כל מה שהיה עד כה אבל מוכנים לעוד… "! אז ה' גם הוא מוכן לעוד! הוא מוכן לשכון בתוך ישראל, לקיים איתם קשר אינטימי יותר ומתמיד. יש בהחלט שדרוג משמעותי. ולכן המשכן מבטא את השדרוג הזה. שדרוג זה מחייב לשדרג גם את השבת!! השבת איננו יותר רק הכרה וזיכרון שה' ברא את העולם. מעכשיו הוא מתחיל להיות ברית בין ה' ועמו.

אם ננסה לנתח את הפרשיה הזו, לגלה שיש בה הרבה כפילויות. בעצם, הרב תמיר גרנות מגלה שיש בה תיאור של שני פנים שונים של השבת. פן אחד, הוא חידוש גמור: כאמור, השבת הופך לברית בין ה' והעם, ה' מקדש את עמו על ידי השבת. הפן השני הוא חזרה על מה שתואר בעשרת הדברות הראשונות. נסכם :

 

  השבת גרסה א' השבת גרסה ב'
  פסוקים יב, יג, יד פסוקים טו, טז, יז
הגדרת השבת ברית בין ה' והעם שבת שבתון לה' (כשברא העולם)
מי מקדש מה? אני ה' מקדישכם (את בני ישראל) ה' קידש השבת
השבת היא קודש עבור מי? קודש היא לכם (בני ישראל) קודש לה'
העונש על מחלליה נכרת בעמיו מיתה

 

הפן הראשון( "גרסא א') של השבת, הוא החידוש הגדול: השבת הופך להיות ברית בין הבורא לבין בני ישראל! מחלל השבת יוצא מעם ישראל! הוא נכרת מהעם הזה שכרת ה' ברית איתו! ה' מקדש את עם ישראל על ידי שהם מקדשים את השבת. השבת שהיה עד כה עניין בין הבורא והבריאה, הופך לעניין בין ה' ועמו!! וזה לא היה יכול להתחדש עד שה' החליט לשכון בתוך ישראל על ידי המשכן

הפן השני (גרסא ב'), הוא יותר מוכר הוא שילוב בין מה שנכתב בלוחות הראשונות ומה שכבר נכתב במעשה בראשית.

ומה בקשר לעשרת  הדברות בפרשת ואתחנן?

דברים ה' יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

באופן מפתיע, ובניגוד לכל מה שנכתב עד כה, מטרת השבת היא לזכור שהיינו עבדים במצרים. מה הקשר בין יצאת מצרים לשבת? ה' איננו בורא העולם אלא המוציא ממצרים. היציאה ממצרים היא התחלת הקשר בין ה' לעם ישראל. כמו שהיחס עם ההורים מתחיל בלידה, בני ישראל קשורים לה' כי הוא המוליד אותם.

כאן, נדגש הפן הראשון (הגרסא הא') של השבת כקשר בין ה' לעמו.

 

עבודה או מלאכה?

ההבדל בין שני המילים, לפי הרב גרנות הוא דלקמן:

עבודה= עבודה פיזית אפילו אם בסופה שום תוצר איכותי. העבודה מעייפת. העבודה איננה תכלית בפני עצמה. היא אמצעי כדי לקבל פרנסה או לשרת משהו.

מלאכה= יצירה אנושית בעלת ערך. זה יכול להיות הכנת אוכל ועד יצירה אומנותית. היא דורשת השקעה שכלית ויצירתיות, יותר מאשר עמל פיזי. בניין המשכן דורש "מלאכות" כי יש תוצר בסופו. אפילו אם זה דורש מאמץ פיזי רב ועבודות אמצעיות, העיקר הם המלאכות.

 

בשבת אסורים שניהם. גם העבודה וגם המלאכה. ויהיו דינים בשבת שיתייחסו לצד העבודה ויש מהם שמקורם במלאכה. שניהם כוללים את שני הפנים של השבת.

 

  • השבת של "ויקהל".

 

עכשיו נוכל לבחון את מצוות השבת בפרשה שלנו:

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם:(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ

 

ששת ימים יש לעשות "מלאכה" כלומר מלאכת בניין המשכן

  • השבת יהי "לכם" קודש (כגרסא הא')
  • אבל , באותו פסוק, השבת היא "לה'". (כגרסא הב')

אם כן, כאן ,התורה  מחברת בין שני הפנים של השבת שתוארו לפני חטא העגל.

נראה לי שפן אחד בלבד של השבת, ללא הפן השני, עלול להיות מסוכן

אם השבת היא רק יום מנוחה כמו שבורא העולם היה זקוק כביכל למנוחה אחרי עבודה כה מאומצת, כי כל עובד זקוק למנוחה, כי זה מועיל להמשך העבודה בימי החול, כמו שרוב אומות העולם מבינים אותה, אז היא מאבדת את משמעותה ואף עלולה ללכת לאיבוד בגלל כל מני שיקולים גשמיים אחרים.

אם השבת היא רק זמן רוחני של התבוננות באלוהות עם הרגשת התעלות דתית, היא עלולה להפוך לעבודה זרה כמו כל עבודת אלוה אחר.

אני מציע שתיאור השבת ,לפני חטא העגל ,בשני פנים נפרדים (אמנם רצופים אבל בשלושה פסוקים כל אחד בנפרד) היתה עשויה להדליק בפננו נורה אדומה: בין שני הפנים עלול להיכנס חטא העגל, כמו תריז בין שני חלקים עם סדק בניהם.

כאן,אחרי תיקון חטא העגל,  יש חיבור מלא בין שני הפנים! בפסוק אחד שתי הבחינות מקושרות:

שבת היא גם זכר למעשה בראשית וגם זכר ליציאת מצרים

וזה מביא אותנו להבין את הקשר בין השבת לבין המשכן:

 

  • השבת "זכר לבריאת העולם"= לזכור שהאלוהים בנה בית כדי שהאדם יוכל לגור בתוכו
  • המשכן= בית שהאדם מוזמן לבנות כדי שהאלוהים יגור בתוכו! וזה הפך את השבת שזמן שבו נפגשים האלוהים והאדם!! המשכן הוליד את המשמעות השנייה של השבת כברית בין ה' ובין בני ישראל!

וזו, לעניות דעתי, הסיבה העמוקה שרשימת המלאכות האסורות בשבת נלמדות מהמלאכות שבנו בהם המשכן. הרבה יותר מאשר סתם דרשת סמיכות פרשיות או דרשה מהמילה "אך את שבתותי.."

 

ומה יותר חשוב? שהאדם יבנה בית לה' או שה' יבנה בית לאדם?

יכול להיות שהמטרה היא שהאדם יבנה בית לה'. אבל עוד יותר חשוב שהאדם ידע שה' איננו זקוק לבית הזה! כי הוא זה שבנה הבית לאדם! לכן, חשוב מאוד להפסיק לבנות הבית לה' ביום שאנו זוכרים שה' בנה לנו בית!! זה מה שגורם לשבת לדחות את בניית המשכן!!

 

ההיפך הוא מקור לעבודה זרה ממש! ואחרי חטא העגל יש להיזהר לבנות בית עבודה זרה! מה היא הערובה שהבית הזה איננו עבודה זרה? שמירת השבת! כי השבת (אחרי שהיא קבלה את המשמעות השנייה שלה בפרשת כי תישא) היא המשמעות העמוקה של בניין המשכן! והבנה לא נכונה עשויה להביא שוב לחטא העגל!!

ה' שוכן בתוך ישראל ומקדש אותו על ידי הקשר שעם ישראל עושה עם השבת שהוא הקשר של ה' עם הבריאה!

נוצר משולש שכל צלע תלויה בשנייה.

 

ה' מקדש השבת  (מעשה בראשית)                                     ה' מקדש את ישראל (יציאת מצרים)

 

 

ישראל מקדשים את השבת

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לע"ד)

איסור הבערה מופיע כאן בפעם הראשונה. מה היא עושה דווקא כאן?

הרב תמיר גרנות שם לב שבכל מקום שכתוב "בכל מושבותיכם", בתורה, מדובר על עבודת המקדש!! או עבודה שאסור לעשות מחוץ למקדש.

אם כן, נראה שהאיסור כאן הוא לעבוד את ה' , בעבודות פולחניות של המקדש, מחוץ למקדש! האש הוא תמיד סמל לאלוהות. ה' מופיע בעמוד אש מלווה בעמוד ענן מסביבו. האש יורדת על המזבח כדי "לאכול" את הקרבנות, כאילו ה' יורד לאכול כביכול.

  • נזכור שההתגלות בסיני תוארה כך: וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת
  • ובמשכן: :(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ

נעשה סדר בדברים:

  1. אסור לבנות משכן בשבת. למה? כי שבת דוחה בניית המשכן.
  2. השבת הוא האמצעי האישי, לכל אדם בכל מקום שהוא נמצא בו, להתקשר עם ה'.
  3. אם כן, היינו חושבים שבשבת, כל אחד בביתו, יוכל לקיים את הפולחן של קרבה אל ה', כמו שנעשה במשכן. בכל ביתו, כל אדם שירגיש קרבה עם ה', ירצה להבעיר אש, סמל העבודה אל ה'!
  4. לכן מיד התורה מזהירה אותנו: אל תהפכו את הבית שלכם למשכן ביום השבת. אל תבערו אש המזבח בבית שלכם, אפילו ביום שבו יש קרבה אל ה', ביום השבת! אבל במשכן כן!

לפי הסבר שזה, נבין את עמדת רבי יוסי:

שבת דף ע עמוד א דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת.

עמדת רבי נתן מקובלת על כולנו. הדלקת אש היא בסיס לכל עבודה ולכל מלאכה ולכן היא אם כל המלאכות, היא חמורה מאוד ואם היא מפורטת כאן, זה כדי ללמד על כל שאר המלאכות שהעובר על הרבה מלאכות חייב על כל אחת כמו הבערת אש.

אבל עמדת רבי יוסי תמוהה. הוא חושב, כנראה, שהדלקת אש היא לא מלאכה ממש! מי שמדליק אש חייב רק ב"לאו". עונש קל מאוד יחסית לסקילה או כרת. למה רבי יוסי חושב כך?

לפי ההסבר שאני הצעתי, הדלקת אש היא באמת לא מלאכה אלה עבודת ה'! אני מדליק אש כדי להמחיש את קרבת ה' בבית שלי!! ואני עושה זאת בשבת כי זה היום בו אני מקדיש את הקשר שלי איתו במיוחד!.

אם כן , לדעת רבי יוסי להדליק אש בשבת זה לא כל כך חילול השבת, זה עבודת ה' שאיננה במקומה!

 

דרך אגב, הסבר זה מסביר בפן חדש למה אנחנו מדליקים נרות שבת לפני השבת ומברכים על הדלקת האש מיד בצאת השבת. כאילו הדלקת האש מסמלת את השבת ממש, את הקרבה אל ה'. רק שהתורה אסרה זאת בתוך השבת עצמה כדי לשמור על המשכן כמקום הבלעדי לעבודה פולחנית.

 

חידוש של משה מנדלסון (הרב מידן)

רשימת המלאכות האסורות בשבת מונה מלאכות רגילות מאוד של הפעילות האנושית הבסיסית: עשיית בגד, אפיית לחם, כתיבת ספר…לא אסור לבנות מנורה או לבנות ארון או לייצר כרובים, בתור מלאכות מוגדרות כאלה! כמובן שפעולות אלה אסורות כי הן נגזרות מל"ט המלאכות הבסיסיות, אבל לא בתור בניית מנורה דווקא או כרובים דווקא!

אנחנו רגילים לחשוב: מלאכות השבת נלמדות מבניין המשכן.

משה מנדלסון מציע קריאה הפוכה: תראו מה הפלא שה' ביקש מאתנו לבנות הבית שלו, על ידי מלאכות פשוטות, בסיסיות מאוד! המלאכות שאנו עושים כל יום חול! המשכן לא נבנה על ידי מלאכות על טבעיות! כדי להבין שאם ה' ישכון בעולם שלנו , מדובר באמת בעולם שלנו, העולם החול שלנו!!

ויקהל מ

בע"ה כ אדר התשע"ח

מישל בן שושן

 

ויקהל מ

 

ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר  (רש"י )

מבחינה כרונולוגית, אכן ניתן להסביר שאנו נמצאים למחרת יום כיפור: עשרת הדברות הוכרזו ב6 בסיון .ארבעים יום אחרי כן, משה ירד מן ההר ב17 בתמוז ושבר את הלוחות  40 יום אחרי, בראשון באלול הוא שוב עלה לקבל לוחות שניים. וארבעים יום אחרי, ב10 בתשרי הוא ירד עם הלוחות החדשים. כל זה מתואר בפרשה הקודמת. והנה אנו נמצאים מיד אחרי זה: אחרי יום כיפור.

אבל מבחינה רעיונית, הדבר עמוק יותר: משה הולך לתאר ,בשתי הפרשיות "ויקהל" ו"פקודי" את מצוות בניין המשכן בדיוק כמו שהוא צוווה עליו לפני כן, בפרשיות "תרומה ותצווה". אבל יש הבדל משמעותי בין שתי התיאורים (בין המצווה של ה' למשה ובין העברת הציווי אל בני ישראל): בינתיים קרה חטא העגל. אם כן אנו נכנסים לעידן שונה: בניין המשכן אחרי החטא.

 

2 משמעויות למשכן

למשכן יש שתי משמעויות שונות שמשתלבות. וכך גם שאר המצוות כולן:

  • המשכן לפני החטא

המשכן לפני חטא העגל, המצואר בפרשיות תרומה ותצווה, אמור להיות מקום המפגש בין האדם והבורא. העבודה בו אמורה להיות קרבה בין האדם והבורא. (ראה למטה "עולם השמיני")

  • המשכן אחרי החטא

אחרי חטא העגל, משה ביקש כפרה. חטא העגל לא נסלח לגמרי. הוא ימשיך ללוות כל חטא שכל אדם יעשה בהמשך ובמיוחד, כל חטא שכלל ישראל יעשו בהמשך. כמו שכתוב: "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם". באופן עקרוני, אין מקום למפגש אם יש עבודה זרה. לכן, יש קודם כל לכפר על חטא העבודה הזרה לפני שנפגשים. ולכן, אותו מקום של מפגש מקבל תפקיד נוסף: להיות מקום הכפרה.

בפרשיות ויקהל פקודי, מתארים משכן שלוקח בחשבון אפשרות החטא ואפשרות לכפר על החטא כדי שהמפגש יתאפשר.

לכן, זה קורה דווקא "מאחורי יום הכיפורים" כלומר אחרי הכפרה הגדולה על חטא העגל.

 

תורת משה ותורת אהרון

את שתי הבחינות האלה אנו מוצאים בחלוקה בין "תורת משה" ותורת אהרון"ף

  1. תורת משה היא התורה מבחינה אידיאלית: האדם רוצה לעבוד את הבורא. האדם מתקן את העולם ומקיים את רצון הבורא.
  2. תורת אהרון לוקחת בחשבון שהאדם יכול לפעמים לחטוא!, לרדת ממדרגתו האידיאלית. ולכן, יש "לטפל" בו. לעזור לו לעשות תשובה, לכפר על חטאותיו. לכן, אהרון נמצא תמיד בצד של העם החוטא ומנסה לסנגר עליו ולעזור לו. לכן הכהנים מטפחים בכל התחומים האפורים שבתוך האדם: טומאה, צרעת, כפרה,.. ולכן, כנראה אהרון מתואר כמי שהשתתף בעשיית העגל. כך הוא תמיד ירגיש אחראי על הצורך בכפרה.

כשכתוב "וידבר ה' אל משה" מדובר בתורת משה. כשכתוב "וידבר ה' אל משה ואהרון" מדבר על שתי הבחינות.

 

2 משמעויות לקרבנות

כמו כן, לכתחילה, היו אמורים להיות רק קרבנות נדבה, כמו שמתחיל ספר וקירא" אדם כי יקריב מכם קרבן, כלומר, ה' שמתחשק לו להקריב קרבן. זו הבחינה של תורת משה, של המשכן לפני החטא, של פרשיות תרומה ותצווה.

אחר כך, בספר ויקרא, עוברים לקרבנות חטאת, קורבנות אשם וכו' : הקרבנות שאמורים לכפר על החטא , כדי לאפשר מפגש וקרבה עם ה'. הקרבנות האלה נעשים בשיתוף החוטא והכהן המטפל בכפרה.

לשני סוגי הקרבות יש אותו השם "קרבן" כמו שיש אותו השם למשכן לפני ואחרי החטא.

 

 

 

העיקר והמציאותי

ברור שהמטרה העליונה היא המשכן כפי שהוא מתואר בפרשת תרומה: המשכן האידיאלי. המשכן שמשה חושב עליו ומקווה שייבנה.

משכן זה אמור להיות בנוי על ידי חומרים ש"כל איש" מביא מרצונו:

שמות פרק כה (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

"כל איש" כולל כל בני האדם. לא רק בני ישראל. בסיטואציה של המדבר מדובר על הערב רב שהיו אמורים להשתלב בעם ישראל. הם מייצגים את כל הגויים, כל בני האדם, שאינם יהודים ושעשוים להצטרף לבני ישראל כדי לבנות בית, מקדש, שבו האדם (באשר הוא אדם) והבורא נפגשים.

לכתחילה, למקדש תפקיד אוניברסאלי. "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". לכן חשוב מאוד שהתרומה לבנייתו תבוא מ"כל איש".

המקדש האידיאלי הזה, הוא המקדש שמשה היה אמור לבנות בכניסה לארץ. זה מקדש עבור כל בני האדם. והמקדש הזה לא יכול להיות חרב לעולם. זה מעצם יהיה המקדש השלישי האחרון באחרית הימים.

אבל, בגלל חטא העגל, בגלל שהשילוב בין כל אומות העולם לעם ישראל איננו כל כך פשוט. בגלל כל מיני סיבות הקשורות לחולשות האדם, (שחטא העגל בעצם מסמל אותן), ייבנה משכן חלופי. בינתיים, המשכן, המקדשים, יהיהו זמניים. ניתן יהיה להחריב אותם במידת הצורך (אם עם ישראל יחטא ). והתרומות שצריכים להביא כדי לבנות אותו, יבואו רק מבני ישראל! :

שמות לה (ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק …

המילים "כל איש" שהופיעו בהתחלת פרשת תרומה מוחלפים על ידי המילים "קחו מאתכם". כלומר מבני ישראל. למה? כי הערב רב השתמש בזהב לעשיית העגל! הנדבה של הגויים עדיין לא מספיק מבוררת והם עלולים לעשות מהמקדש עבודה זרה בדיוק כמו שעשו העגל.

אם כן, משנים תכנית:

בהתחלה בני ישראל היו אמורים לקבל את הכסף (החומרים- המידות..) מכל אומות העולם כדי לבנות בית לה' שיהיה המפגש בין האדם והבורא.

בגלל חטא העגל (כסמל לחולשת האדם) בני ישראל אמורים לבנות מכספם מקדש "ישראלי", לאומי, עד שיגיע הזמן שכל עמי הארץ יהיו מוכנים להכיר בתפקידו של עם ישראל כבונה הקשר בין האדם והבורא. המשכנים ה"זמניים" האלה עלולים להיחרב ואכן נחרבו עד שייבנה מקדש אוניברסאלי סופי.

פרשיות "ויקהל פקודי" מתארים את הבנייה של המקדש "הזמני", פשרה, עד שנוכל לבנות המקדש האידיאלי באחרית הימים. הוא העיר שאליו חייבים לשאוף. בנתיים, יש לבנות מקדש "מציאותי" שלוקח בחשבון כישלון הכנסת הערב רב בישראל והאפשרות של ה חטא.

לע"ד: מכאן, יש מקום להסיק שבמקדש השלישי, לא נצטרך קרבנות כדי לכפר אלא רק עבודה של קרבה.

 

עולם השמיני

נחזור לעיקר בניין המשכן:

  • במשך שישה ימים הבורא היה נוכח בעולם באופן ברור.
  • בסוף ששת הימים, הוא ברא את האדם. וכדי לתת מקום לאדם (לבחירה שלו, לאחריות שלו..) הוא היה מוכרח להעלים את הימצאותו מעיני העולם. הבורא עדיין נמצא בעולם ומשגיח עליו אבל זה לא נראה בכלל. הכל מתרחש כאילו אין בורא עולם.
  • וכך נכנסים לעולם השביעי: עולם שבו הכל נראה כ"טבע" כלומר, האדם חופשי לבחור, כי אין מולו מציאות ברורה של בורא העולם. זה עולם הטבע. זה העולם שבו אנו חיים היום. בתורה לא כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי" כי עדיין אנו חיים בתוכו.
  • בתוך העולם הזה של עולם הבטע של יום השביעי, היהודים אמורים לגלות לעולם שבעצם, מאחורי הקלעים, הבורא כן נמצא! והוא מצפה שנפגש שוב: האדם החופשי והבורא, בלי שאף אחד יאבד מערכו ומחופשיותו. וזה נקרא עולם השמיני! בנתיים בני ישראל חיים את העולם הבא  של יום השמיני בתוך עולם השבע. הם עושים שבת, הם בונים מקדש, הם מגלים דרך ההיסטוריה שלהם, להם ולעולם, שאכן יש בורא עולם שמשגיח למרות שהוא לא נראה.
  • עולם השמיני, יהיה העולם שבו יהיה ברור לכולם שהבורא נמצא. יתחולל מפגש תמידי בלי שזה יגרום לאבדן חופש האדם או ספק במציאות הבורא. העולם השמיני הזה איננו יכול לחול בלי עולם השבע כי האדם חייב לרכוש חירות ועצמיות לפני שיתחולל מפגש. חייבם לעבור דרך עולם השבעף עולם הזה כדי להגיע לעולם השמיני. אבל, בתוך עולם השבע, בעולם שלנו, כהכנה לעולם השמיני, עם ישראל אמור לחיות ולהעיד על עולם השמיני. הוא עושה זאת על ידי השבת, על ידי המצוות, על ידי בנין מקום מיוחד, המקדש שבתוכו, נמצאים כבר בעולם השמיני! זה עדיין במקום מצומצם מאוד ובזמנים מיוחדים אבל זה אפשרי. בעיקר עם ישראל מעיד על הימצאות השגחת הבורא בעולם, על ידי ההיסטוריה המיוחדת שלו. (זה הפן של זכר ליציאת מצרים). סוד התורה זה להכריז שהמפגש בין האדם והבורא אפשרי. יש רק תנאי לזה: הקדושה.

השבת

לפי ההסבר הזה, כל עולם השבע , מכין את עולם השמונה. האדם הנמצא בעולם השבע אמור להיות מוכן לחיות בעולם השמונה.

אחת הדרכים היא, כאמור השבת:

ביום שבת, אנו "ממלכים" את ה' בעולם. כלומר, אנו מכריזים (בקידוש למשל) שה' ברא את העולם והוא נמצא מאחורי הקלעים. זה לא דבר מובן מאליו להגיד שיש בורא שמשגיח. אם זה היה ברור לכל, לא היינו עושים זאת! כי לא היה צורך להכריז דבר מובן מאליו.

בנוסף, אנו מדגימים את מה שקרה בהיעלמותה של השגת הבורא ביום השביעי:

הוא היה נוכח ופעיל בשישה ימים/ כך יש מצווה לעשות בשישה ימים כל המלאכות הדרושות

ביום השביעי עשה כאילו הוא לא נמצא (שבת) כך אנו שובתים כאילו אין אנו פעילים בעולם. מי שיראה את השדה שלנו לא יבין שיש לו בעל בית. אנו נמצאים בתוך הבית, סביב השולחן של שבת כאילו אנו לא חיים במציאות של העשייה. ובכל זאת, אנו כאן, , מאחורי הקלעים! כך בדיוק נמצא הבורא בעולמו: מאחורי הקלעים.

על ידי עבודה זו, אנו "נפגשים" עם עולם השמיני שבתוך עולם השביעי. אנו חיים "מעין עולם הבא" בתוך העולם הזה. אנו אוכלים, מענגים את הגוף, ובכל זאת נפגשים עם הבורא! אנו חיים את הפרדוקס של עולם השמיני בתוך השבת!, בתוך עולם השבע.

 

שבת דוחה בניין המשכן

כשאנו בונים את המשכן, אין אנו עדיים נמצאים ביום השמיני. אנו נמצאים ביום השביעי. היום של ההכנה  ושל הבניין. לכן, חוקי עולם השביעי חלים, כולל עולם השבת .

אבל, מיד אחרי בניין המשכן, חוקי השבת אינם חלים יותר כי אנו כבר נמצאים בעולם השמיני! ואין לנו לעשות שום פעולה כדי להכריז על דבר ברור מאליו!. לכן, בתוך המקדש, אנו נמצאים בתוך עולם השמיני, ואין יותר צורך לשמור שבת! ולכן אנו מדליקים אש , שוחטים, וכל מה שצריך כי אין כבר צורך בשמירת שבתף אנו כבר ביום השמיני, בתוך המקדש.

מחוץ  למקדש, אנו עדיין בעולם השבע ולכן עלינו להמשיך לשמור שבת!

לכן השבת קיים לפני בניית המשכן ודוחה אותו

אבל מיד אחרי בניין המשכן ובתוך המשכן, אין צורך יותר בשמירת שבת!! והמקדש דוחה השבת

 

מצוות השבת בהתחלת הפרשה

זה מסביר למה ציווי בניין המשכן מתחיל במצוות השבת: כדי להסביר יפה את ההבדל בין עולם השש, עולם השבע ועולם השמונה!

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך/ כמו שהבורא היה נוכח בברור בבריאת העולם בששת ימי המעשה

ביום השביעי תשבות/ תדגים את היעלמות (כביכול) הבורא מהעולם. תפסיק להיות פעיל. בזה אתה מראה לכל שאכן, אפילו שאנו נמצאים בעולם הטבע, הבורא משגיח מאחורי הקלעים.

מצוות  בניין המשכן: בעולם הזה, עולם השבע, אנו מכינים את העולם של השמונה. אבל עדיין יש צורך בשמירת שבת כי אין משכן עדיין.

אחרי בניית המשכן, אנו נמצאים בעולם השמונה (כשאנו נמצאים בתוך המשכן) ואין יותר צורך בשמירת שבת בו.

 

מכאן, שכל עניין "המלאכה" שאנו עושים במשך השבוע, הוא בדיוק המלאכה שלנו כדי לבנות עולם השמונה: המקדש! ולכן לומדים את המלאכות האסורות בשבת, מהמלאכות העשויות בששת ימי המעשה. כלומר המלאכות שמאפשרות בניין המקדש!

 

39 המלאכות

המספר של אבות המלאכות האסורות בשבת, איננו כתוב בתורה. כולם מסכימים שזה המספר (ארבעים חסר אחד) אבל החכמים חולקים לפעמים לגבי האבות. העיקר הוא להגיע למספר 39. אם כן יש מקום לשאול מאיפה הוא בא.

  1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף צז עמוד ב רבי אומר: דברים הדברים אלה הדברים – אילו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני!
  2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מט עמוד ב

הדור יתבי וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן.

אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד

מלאכה  מלאכתו  ומלאכת  שבתורה – ארבעים חסר אחת.

 

מניטו מצטט ההסבר הראשון כדי להסביר שהם קשורים למשה רבנו. משה קשור לשבת. "ישמח משה במתנות חלקו". משה, לפי המדרש , ביקש יום מנוחה שבועי לפרעה עבור בני ישראל, לפני הציווי על השבת. משה הוא זה שדיבר עם הבורא פנים אל פנים. הוא עשה את הקשר בין האדם והאלוהים. לכן, הוא קשור לשבת שמטרתה לעשות קשר זה.

הרב בן נון מחדש הסברים על הגמרא השניה:

בהתחלת פרשת ויקהל יש רשימה של כל העבודות והם 39! (או 40!)

ולגבי הדיעה השנייה שהם מקבילות למילה "מלאכה, מלאכתו ומלאכת" שכל התורה כולה, הוא מצא כתב יד שבו כתוב רק "מלאכה ומלאכתו" כך שזה פוטר התעלומה של אלפיים שנה.  הנה המספרים של המילים האלה בתורה:

מלאכה     35

מלאכת     23

מלאכתו    5

אם כוללים הכל מגיעים למספר 63 ולא 39! הכתב יד מונה רק מלאכה ומלאכתו שעושים ביחד 40. ואחר כך הגמרא דנה בשאלה איזה מהם יש להוציא כדי להגיע ל39! כך שבאמת מדובר על 40חסר אחד.

רש"י מביא רק את ההסבר שהמלאכות האסורות בשבת הם אלה שעזרו לבנות המשכן בזכות סמיכות הפרשיות והקדימות של שבת למשכן בפרשתנו.

39 המלאכות נחלקים ל

13 מלאכות כדי לעשות בגד

13 מלאכות כדי לאפות הלחם

13 מלאכות כדי לבנות בית

כל אחד מסמל האחדות (13=אחד)

 

 

ועוד:

 

גיור: הרב קוק אמר, לפי מניטו, שמאז שמדינת ישראל הוקמה, אין לגייר אלא בתנאי של עליה לארץ.

 

הדתיות, ביהדות עוברת תמיד דרך הכלל. כי היא אוניברסאלית.

 

האמצעי היחיד בין ה' והאדם ,שמותר ,הם האותיות והדיבור. לכן העגל הוא אמצעי פסול וכל אמצעי חוץ מאותיות התורה הם עבודה זרה.

בכל זאת יש מצווה "ראה" ויש מצווה "שמע". ה"ראה " מותר רק אם עוברים קודם כל דרך השמיעה.

לכן, קודם כל שואלים תלמיד חכם או דיין. ורק אם אי אפשר אחרת קוראים את השולחן ערוך!!

 

צדיק= מי שעושה מה שהתורה דורשת

החסיד= מי שיודע מה התורה רוצה מאחורי המצוות

הקדוש= מי שיודע מה הוא רצון ה' בעצמו!

 

הערב רב:

לפי הגאון מווילנה בקול התור, הערב רב מפרידים בין התורה והארץ. וכל העבודה שלנו היום, היא לחבר בינהם. גם בין משיח בן יוסף ומשיח בן יהודה.

משיח בן יוסף יטפל בעשיו

בשיח בן דוד יטפל בישמעאל

כשמתחברים ישמעאל ועשיו מגיעים לעמלק. וזה כבר קרא בדור הקודם.

פנימיות של עשיו= ו. כי זו האות האמצעית של המילה                           ש—ו—ר

פנימיות של ישמעאל= מו. כי אלה האותיות האמצעיות של הסמל שלו:    הח—מו—ר

חיבור בינהם הוא מ—ו—ו= 52= כלב, הסמל של עמלק.

 

 

 

 

 

 

 

השבת אחרי המשכן

בע"ה כד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

ויקהל פי

השבת- הרב גרוסמן

שאלות:

  1. למה התורה חוזרת על מצוות השבת באריכות , לפני מצוות בנין המשכן?
  2. למה התורה חזרה כבר בפרשת כי תישא על עניין השבת באריכות, אחרי מצוות עשיית המשכן?(אם זה רק כדי להגיד שהשבת דוחה בניין המשכן היה דאי בפסוק אחד בלבד!)

 

עיון במקורות:   עניין השבת מופיע לפחות 10 פעמים בתורה:

  1. 1. בסוף מעשה בראשית

בראשית פרק ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: פ

  1. 2. בפרשת המן שמות פרק טז (בשלח)

……                                 ……..שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.

  1. 3. בעשרת הדברות שבפרשת יתרו:שמות פרק כ (יתרו)

 

1      ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

2                ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

3                           לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

2                יכִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי;

3     עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

 

  1. בפרשת משפטים שמות פרק כג פסוק יב

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:

  1. בפרשת כי תישא אחרי מצוות בניין המשכן שמות פרק לא

 

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,

1  אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

2             כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם—

3                        לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם

.                               4יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם;

5                                               מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

.                                                                    6טו  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה;

5                                                 כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת

.  4טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת,

3                         לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם

            יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:

1  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  {ס}

 

  1. 6. בסוף פרשת כי תישא שמות פרק לד פסוק כא

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:

  1. בהתחלת פרשת ויקהל, לפני שמשה יסביר שיש לבנות משכן שמות פרק לה (ויקהל)

א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.  {פ}

  1. 8. בפרשת אמור עם שאר המועדים ויקרא פרק כג

ג שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ,

כ                               כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {פ}

  1. בפרשת פנחס לגבי הקרבנות המיוחדים לשבת במדבר פרק כח

(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:

  1. בפרשת ואתחנן בעשרת הדברות במהדורה השנייה שלהם דברים פרק ה (ואתחנן)

 יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

                         יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר                                                        .                        בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ

                      יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה;

עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס}

 

לימוד:

קריאה בצורה מוצלבת (chiastique) מאפשרת , לפעמים, לגלות בתורה רמזים מעניין מאוד. הרב יונתן גרוסמן(ישיבת הר עציון) מציע לקרוא את שלושת הפרשות שמדברות על השבת בצורה זו:

כותבים את הטקסט כולו כשמגלים הקבלה בין המשפט הראשון והמשפט האחרון. וכן הקבלה בין המשפט השני וזה שלפני האחרון, וכן הלאה עד שמגיעים באמצע למשפט העיקרי. (הרב גרוסמן בוחן צורה זו בהרבה פרקים ופרשות בתורה ומגלה על ידם רמזים חדשים מעניינים מאוד)

 

ניקח למשל מצוות השבת בעשרת הדברות ביתרו:

 

1      ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

2                ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

3                           לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

2                יכִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי;

1     עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

 

יש הקבלה בין

1-1:  לקדשו-ויקדשהו=אתה, בן ישראל , חייב לקדש את השבת-   כי ה' קידש אותו במעשה בראשית

2-2: ששת ימים :תעבוד כמו ששת ימים ה' ברא את העולם. ביום השביעי תשבות כמו שה' שבת בשבת

3: המשפט העיקרי: איסור המלאכה בשבת

 

יש כאן מימד נוסף למה שקראנו בבראשית.

בספר בראשית: ה' מקדש את היום השביעי

כאן, בעשרת הדברות, הוא דורש שישראל יקדשו בעצמם את היום השביעי-שבת

 

אבל החידוש מגיע במקור הבא, בפרשת כי תישא אחרי מצוות בניין המשכן שמות פרק לא:

 

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,

1  אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

2             כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם—

3                        לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם

.                               4יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם;

5                                               מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

.                                                                    6טו  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה;

5                                                 כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת

.  4טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת,

3                         לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם

            יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:

1  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  {ס}

 

יש הקבלה בין

1-1: חוזרים על ההקבלה של עשרת הדברות: אתם תשמרו שבת כי ה' שמר שבת

2-2: אות היא :השבת היא "אות" בין העם היהודי וה'

3-3: המטרה ברורה: יש לדעת שה' מקדש את ישראל וזה יהיה הקשר לכל דורות העם היהודי ביניהם ובין ה'.

4-4: ושמרתם ושמרו: יש לשמור השבת.

5-5: מות יומת: כאן מדברים על עונש מוות למי שמחלל שבת

6 המרכז של הטקסט מביא את האיסור לעבוד כמו בכל שאר המקורות.

 

יש לשים לב לשני דברים:

  1. בחלק הראשון נושא הקדושה בולט ויש בו שלושה מרכיבים:

ה' מקדש את השבת= "קודש לה'"

ישראל מקדשים את השבת= " קודש היא לכם"

ה' מקדש את ישראל= "אני ה' מקדשכם"

 

כלומר עוברים למשולש: השבת- ישראל וה'.

יש התקדמות משמעותית בין בראשית (רק ה' מקדש השבת), מתן תורה( ישראל מקדשים השבת וה' מקדש השבת) וכאן, אחרי בניין המשכן (יש תוספת שה' מקדש את ישראל כי הם מקדשים את השבת)

עוברים ממצב של מימד אחד, לשני מימדים ולשלושה מימדים.

 

בראשית                                       מתן תורה                                     אחרי המשכן

ה'——–השבת                          ה'                  השבת                        ה'                השבת

 

 

ישראל                                                   ישראל

משולש כזה בין ה'-ישראל בעזרת השבת הוא אפשרי אחרי בנין המשכן.למה?

כי בניית המשכן מאפשר את ההכרה המשולשת הזאת:

ה' ברא את העולם. ישראל בונים משכן. ה' שוכן בתוך ישראל:

 

ה'                                                 העולם-המרחב- המשכן

 

ישראל

 

המשולש מאפשר לנו להבין את המשמעות של מימד אחד על ידי הבנת של המימד השני. זה משולש שווי צלעות!

כלומר, אם נבין את משמעות קדושת השבת על ידי הבורא, נבין יותר את משמעות קדושת השבת על ידי בני ישראל ואז נבין אולי יותר את משמעות קדושת עם ישראל על ידי ה'!

  1. 1. ה' מקדש השבת

ה' בורא את העולם בשישה ימים= כל הבריאה נראית כמפוצלת, הולכת בכל כיוון. המציאות שאנו חיים בתוכה (העולם) נראית לנו מחולקת בכל מיני מדורים, עולמות שונים. כשה' מקדש השבת, הוא מכניס את האפשרות לכיוון של הבריאה. השבת, מאפשר להפסיק את עולם היצירה והבריאה כדי לתת משמעות, כיוון, לכל הבריאה כולה. המטרה היא "לעשות" (אשר ברא אלוהים לעשות) אבל המשמעות של העשייה לא מתאפשר כל עוד עושים! העשייה, ריבוי הדברים שנבראים ונמצאים, מבלבלים . רק הפסקת הבריאה, מכניסה בתוך העולם את האפשרות לקחת מרחק מהעשייה , להתבונן ולמצוא מיד נוסף שממנו אפשר לתת משמעות למה שנעשה ולהמשיך לעשות.

הבורא הכניס את האפשרות הזאת בעולם. כשה' מקדש השבת, הוא מכניס בעולם הבריאה , העדר הבריאה, הפסקת הבריאה כדי לאפשר לבריאה עצמה לתפוס וגבה ומשמעות

  1. 2. ישראל מקדשים השבת:

האדם נמצא בעולם העשייה. אבל כשהוא מפסיק לפעול, נוצרת אצלו הזדמנות לקחת מרחק ולהתבונן אל עולמו ולחפש משמעות לכל העשייה בימי החול. איך האדם יכול לעשות זאת? כשהוא מבין מה ה' עשה בבריאת העולם. בעשרת הדברות, לא כתוב שעלינו לשבות בגלל שה' שבת אלא : עלינו לשבות בזכות זה שה' הכניס השביתה בעולם. הוא אפשר את ההסתכלות הזו על הבריאה עצמה. להפסיק לעבוד, זה לא לצאת מכללי העולם. כי ה' הכניס זאת בכללי העולם! הוא בעצמו שבת! לכן, כשאני שובת בשבת, זה בסדר, יש לי על מה להסתמך. על הבורא עצמו. וכשם שה' אפשר כיוון ומשמעות לבריאה על ידי השבת, כך אני מוזמן לתת כיוון ומשמעות לחיי העבודה שלי.

  1. 3. ה' מקדש את ישראל

במועדים, אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל עם..וקידשנו מכל לשון..". זה משפט קשה להבנה. הרבה יהודים ואנטישמיים חשבו שמדובר ב"עליונות" של היהודים על שאר בני אדם. נראה לי שזו טעות חמורה. הבחירה והקדושה הזו, משמעותם שונה:  כמו שה' ברא את השב ת שיאפשר משמעות וכיוון ךשאר ימי המעשה, כך הוא ברא עם קטן שיראה את הכיוון לשאר בני האדם. עם ישראל אמור לייצג מימד שונה שממנו בעולם משפחות האדמה. הימצאות עם ישראל מפריעה, גורמת לשאלות, לא מאפשרת לחיות חיי הטבע והסוציולוגיה כרגיל. עם ישראל יוצא דופן בתור עם וזה אמור לאפשר חיפוש אחר משמעות מטרת בני האדם בעולם.

איך אפשר לגלות את קדושת עם ישראל על ידי ה'? פשוט בהיסטוריה   היוצאת דופן שלנו.

איך אפשר לגלות קדושת עם ישראל ומשמעותה? על ידי שמירת השבת ! שמירת השבת איננה מצוות רגילה. היא מאפשרת להיות קשור לקדושת עם ישראל על ידי הבורא!!

 

  1. החלק הראשון (1-2-3-4-5-) מדבר בגוף שני. ה' מדבר אל ישראל מולו. "תשמורו", "בניכם", "מקדישכם". בזמן שהחלק השני (5-4-3-2-1-) מדבר בגוף שלישי. "ושמרו בני ישראל" ", "בני ישראל"" ,לדורותם".

נראה לי להסביר זאת כך:

אחרי שבחלק הראשון, ה' מצווה לכל אחד לשמור השבת, אחר כך, אפשר להתעלות למימד העם ולדבר עליו ולא אליו, ולהכריז:"ושמרו בני ישראל את השבת"

למשל, מדינה איננה יכולה להתפאר ולהגיד "אנו מדינת זכויות האדם" כל עוד היא לא מצווה על כל אזרח לשמור חוקים רבים מפורטים! רק אחרי שהאזרחים והמערכות השלטוניות שומרות על זכויות האדם, ניתן להגיד שמדינהזו שומרת זכויות האדם.

כך, נראה לי, ההכרזה של ,ושמרו בני ישראל את השבת" כאידיאל שכל ישראל שומרים שבת, שהם לוקחים על עצמם מצווה זו, יכולה להיות הדגל המתנוסס מול עיני העם כאידיאל (אומרים שהמשיח יבוא כשכל ישראל ישמרו השבת). ומכריזים זאת בקידוש של שבת בבוקר.

 

 

תשובות על השאלות הראשונות:

אחרי המצווה לבנות המשכן, אנו מגלים מימד חדש: פעולה ממשית של בני האדם יכולה להשפיע על הקשר של הבורא איתם ועם העולם.

  • בעולם המרחב, יש לנו קדושת המקום:המשכן
  • בעולם הזמן יש לנו קדושת השבת
  • בעולם הנפש, בין בני האדם, יהיו לנו מצוות בין אדם לחברו, למשל בפרשת קדושים, שעל ידם מקדשים את היחס בין בני האדם.

אם כן, לא מדובר על סתם חזרה על מצוות השבת אלא על חידוש מהותי שמאפשר העמקת משמעות השבת במשולש בין ה', הזמן ועם ישראל.

            עולם(מרחב)                              שנה (זמן)                              נפש(מצוות בין אדם לחברו)

בורא העולם           המקום                 ה'              השבת                       ה' קדוש         ישראל קדושים

 

ישראל בוני המקדש                ישראל ששומרים השבת                     ה' מקדש את ישראל

 

החזרה על מצוות השבת בהתחלת הפרשה שלנו, מחזירה אותנו לשבת שלפני חטא העגל, כאילו סוגרים מעגל. העגל לא פוגע במשולש. לפני שמשה ידווח על מצוות בנין המשכן, הוא מסביר להם באיזו כוונה הם צריכים לבנות אותו: כמו השבת: ה' ברא העולם- ישראל יבנו משכן- וזה יאפשר השכנת השכינה של ה' בתוך ישראל.

אם לא, בניין המשכן היה עלול לגרום לעבודה זרה! הקשר עם השבת מנסה להמעיט סכנה זו.

 

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת

 

המצווה הזו תמוה מאוד. היא המצווה היחידה המפורשת ממש בעניין המלאכות האסורות בשבת. חכמנו נחלקו במשמעות פסוק זה:

מסכת שבת דף ע עמוד א :תלמוד לומר: לא תבערו אש, הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת – להקיש אליה, ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה – אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. – שמואל סבר לה כרבי יוסי, דאמר: הבערה ללאו יצאת. דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת.

לחלק יצאת= כדי ללמד שכל מלאכה בפני עצמה היא חילול שבת. אין צורך בעשית כל המלאכות ביחד כדי לחלל שבת. כל מלאכה היא חילול שבת בפני עצמה.

ללאו יצאת= הבערת אש היא "פחות חמורה" כי היא לא ממש מלאכה אלא סתם "לאו" דבר שלא יעשה! זה יותר קשה להבין!

  • הרב ויצמן מישיבת מעלות לומד: אסור להדליק אש בשבת, במשמעות שיש להשכין שלום בשבת. האש הוא סמל לעבודה , למרוץ היום יומי. הכעס, הזריזות, ההתלהבות בעשייה שיש לנו ביום חול. יש לכבות האש הזאת לפני השבת ולהיכנס ב"שבת שלום". במיוחד כשהיהודים מובטלים ממלאכה, זו הזדמנות למריבות! לכן יש הדגשה וחשיבות יתרה במצווה זו! אל תדליקו אש המחלוקת בכל מושבותיכם ביום השבת עוד יותר משאר הימים. כי מהות השבת היא האפשרות להתענג ולמצוא משמעות לחיים.
  • הרב סמט מישיבת הר עציון מחדש: יש כל מני עיסוקים שמוציאים את האדם מהשבת. אפילו אם הם לא נכנסים בהגדרה של מלאכה, הם שוברים את רוח השבת. ואת כל אלה מסמל איסור הבערת אש בשבת, בתור "לאו" לבד. כאילו התורה אומרת: אתם מרגישים שהבערת אש בשבת היא הכי חמורה? אז כך תרגישו כלפי כל הפעולות שאינן כלולות ברשימה של 39 המלאכות אבל הן פוגעות קשות באווירת השבת!
  • באופן הרבה יותר פשטני, ניתן להציע שהאדם שרואה שמדליקים אש במשכן עבור הקרבנות בשבת, יכול לחשוב שגם בבית שלו, מותר להדליק בשבת. לכן יש מקום לאזהרה מיוחדת לאיסור הדלקת אש "בכל מושבותיכם"

בחירת הקידושים

נראה לי למצוא את ההתפתחות של המשולש במשך השבת עצמו:

בערב: הקידוש לקוח ממעשה בראשית, המימד הראשון. ה' מקדש השבת

בבוקר: מתחילים הקידוש עם עשרת הדברות(בהרבה מנהגים אומרים "זכור את יום השבת לקדשו..), המימד השני ומסיימים עם "ושמרו.." שאחרי המשכן, המימד השלישי.

 

בעשרת הדברות בספר דברים, בולט המעבר בין סיבת השבת: זה כבר לא בגלל שה' שבת בבריאה אלא בגלל שיצאנו מעבדות לחירות. מסבירים את אותו הדבר על ידי חוויה ממשית: היציאה מהשגרה כדי לתת משמעות לעשייה מתאפשרת על ידי היציאה מהשעבוד!

ויקהל מוש

בע"ה כ אדר א התשע"ו

מישל בן שושן

 

ויקהל מוש

הקשר בין השבת והמשכן

 

לפני שמשה מסביר לישראל שנאספו אליו כולם בהקהל, את מצוות התרומה ובניין המשכן, הוא מזכיר להם את מצוות השבת. : ששת ימים תעשה מלאכה..וביום השביעי …לא תעשה בו מלאכה.. למה? למה להזכיר להם שוב את השבת ולמה דווקא כאן, כהקדמה למשכן?

 

כדי לענות על השאלה, המאור ושמש מעיין בסיבות של בצלאל כארכיטקט המשכן: בצלאל היה "בצל אל", או, במדרש אחר, "בצל שדי". למה "שדי"? כי זה הכינוי של הבורא "שאמר לעולמו די"

 

בבריאת העולם, הבורא ביקש לברוא עולם גשמי.ורצה שדרך הגשמיות, נגלה הרוחניות (כוונת הבריאה , משמעות החיים, רצון ה'..). אבל היתה כאן סכנה גדולה: שהגשמיות תלך ותגבר עד שאי אפשר יהיה לגלות רוחניות דרכה. לכן, היה צורך, מצד אחד לברוא גשמיות אבל,גם להגיד לבריאת הגשמיות "די" כדי לתת מקום לאדם, שיגלה דרך הגשמיות, רוחניות. בעצם, הבורא ברא את העולם בגשמיות בשישה ימים וביום השביעי, הוא אמר די. השבת בא כדי לבטא ה"די" הזה. כדי שהאדם יוכל לקחת מרחק עם עולם הגשמי ולהתבונן על משמעות העולם הגשמי.

 

המדרש מסביר שבצלאל נבחר כי הוא ידע איך הורכבו האותיות כדי לברוא את העולם. כלומר,הוא ידע כמה גשמיות יש לשים בעולם ומתי יש להפסיק ההתגשמות, כדי להשאיר פתח לרוחניות.

 

כשבצלאל בנה את המשכן, הוא ידע כמה גשמיות יש לשים בכל כלי וכלי ומתי יש לתת מקום לרוחניות. זה תרגום של שלשות המידות העליונות שהיו בו: חכמה, בינה ודעת.

 

ברצוני לתת משל: על יצירה אומנותית, אומרים שהיא "מגושמת" כשהיא לא "מביעה " כלום. יצירה היא "אומנותית" באמת, כשהיא נותנת למי שמתבונן בה, לחשוב, לפתוח אופקים, לראות מעבר. יצירה אומנותית היא כולה גשמיות(תמונה היא ניר, בד, צבע. פסל כולו מתכת או עץ..). אבל האומן מכניס בה "רוחניות" הצורה, הכוונות, הפתחים, ה"חן". האומנות היא הדרך לבטא רוחניות דרך גשמיות.

 

בצלאל , במשמעות זו, היה "אומן". יש לבנות שולחן אבל השולחן לא צריך להיות רק שולחן. השולחן חייב להכיל בתוכו פתיחות, משיכה אל עבר החפץ עצמו. יותר מ"סמליות", יש לתת מקום למשהוא אחר, מעבר לחומר עצמו. זה אולי משמעות "להיגד די להתגשמות". שהחומר לא ימלא את הכל. שיתן מקום לתרבות, לאדם, לרוח. יותר מזה, שהחומר יפנה את האדם אל עולם הרוח.

זה יכול להתרחש רק אם האדם ידע לא לשקוע בחומר אלא להשתמש בחומר כדי לבטא רוח

הסוד הוא בתוך ה"די" שאמר הבורא לעולמו.

 

איך בצלאל הבין זאת?…. על ידי השבת!

השבת היא הביטוי של הרעיון הזה: מבקשים מהאדם לחיות בחומר, בעיסוק, במלאכה, רוב הזמן, ששה ימים בשבוע. אבל, עליו להגיד "די" ביום שבת. לא כדי לבטל החומר . רק כדי לתת משמעות לחומר, משמעות למלאכות שעשה (בשבוע שחלף) ויעשה(בשבוע הבא).כי לחומר, לגשמי, למלאכה, יש תכונה שלילית: היא עלולה להשטלת על האדם והאדם ירגיש כאילו הוא עבד לעולם החומר. העבדות הזו מבטלת אצלו את המרחק הנחוץ כדי לתת משמעות לחיו.

 

בעצם, המשכן מבטא במרחב ,את רעיון השבת בזמן.

 

כשהאדם נוגע ברעיון הזה של ה"די" לחומר, ופותח עצמו למשהו אחר, הוא יכול להרגיש את השכנות של האלוהים. ה' נמצא בעולם, בכל מקום. האדם זקוק להתעוררות כדי לגלות שבעצם, האלוהים נמצא מעבר לקיר, כמו שכן. בלי ההתעוררות הזו, הרגישות הזו, האדם יכול לחיות כל חייו בלי להכיר בשכן שקיים כמה מטרים על ידו , מאחורי הקיר.

 

בניין המשכן הוא הזדמנות להכיר בשכינה! לגלות השכינה."ושכנתי בתוכם!

גם השבת היא הזדמנות לגלות את השכינה, כשאומרים אנו "די" למלאכות השבוע.

 

לכן, מי שלא הבין מה היא השבת, לא יכול להבין מה משמעות המשכן!

חמור מזה: מי שלא מבין מה היא השבת, יכול להפוך את המשכן לעבודה זרה ממש! כי הוא מאבד כל מרחק עם החומר.

וייתכן מאוד שברגע שהיהודים אבדו את ההבנה הזו , נחרב המקדש. כי המקדש היא רק כלי כדי לגלות המרחק הזה (הקדושה) וברגע שהכלי מאבד את ערכו זה בעיני האדם, ה' מחליט לבטל אותו כדי שלא יעשה יותר נזק מאשר תועלת!!

 

למה מצוות השבת נלמדות מהמלאכות של המשכן?

באופן תכני, כתוב בשני המקרים (שבת ומשכן) אותה המילה "מלאכה".

אבל אנו מבינים עכשיו שהמשמעות עמוקה יותר:

כל מצוות השבת, כולל הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה" וגם הציווי שלא לעשות מלאכה ביום השביעי, שתיהן כללות בבנין המשכן: איך בונים כלי חומרי עם משמעות רוחנית ? איך נותנים לרוח מקום בתוך החומר.

  1. ששת ימים תשעה מלאכה= בניין המשכן
  2. ביום השביעי תשבות= בצלאל לא נתן לחומר להיות יותר מדי מגושם. הוא ידע להגיד "די" להתגשמות

 

למה מצוות השבת קודמת למצוות התרומה?

ראינו לעיל שחשוב לצוות על השבת שוב, כדי להסביר למה בונים משכן. אבל למה השבת קודם גם לפרשת התרומה?

 

כי גם בתרומה, יש לדעת להפסיק לתרום!

נתינה, אהבה, תרומה, התרוממות, חייבים להיות במידה כדי לקבל ערך. נתינה אין סופית, היא ללא ערך. יש לדעת להיגד "די" גם בנתינה!

אנו יודעים שהאהבה יכולה לקלקל את השורה כשהיא לא במידה.

גם הנתינה החומרית, חייבת במידה

 

לכן , חשוב ללמד את עניין השבת לפני עניין התרומה. כי יש עניין רב באיכות התרומה.

למשל, אנשים שמוכנים לפוצץ את עצמם באמצע הרחוב כדי למצוא חן בעיני האלוהים (טרוריסטים מסוג דאעש) הם נראים "מאוד דתיים" כי הם יכולים לתת הכל! אפילו את נפשם! זה בדיוק ההבדל בין הקדושה והעבודה הזרה. הקדושה דורשת מידה, מרחק, שיקול דעת, איזון, איחוד המידות. העבודה הזרה היא כולה מיקשה אחת, פסל, מידה אחת בלבד שיש ללכת איתה עד הסוף.

בלי יראה, אין אהבה ראויה.

ולכן, כשהעם "מרבים להביא" יש לצוות להם "די"!  עד שכתוב "והמלאכה הייתה דים" מלשון "די"

רק כשאומרים "די" מגלים את השכינה עצמה (דברי המו"ש)

 

 

 

מצוות עשה של שבת

בתורה, כתובות רק מצוות "לא תעשה" בשבת. בכל זאת החכמים לומדים שתי מצוות עשה ברמז:

  1. מצוות הקידוש : על ידי הפסוק בהתחלת הפרשה: "אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות.." דברים, מלשון דיבורים. לעשות לעניין מצוות עשה. יש לקדש השבת בפה, בקידוש בכניסתו ובהבדלה ביציאתו.

2 מצווה לשלוש סעודות בשבת: בפרשת "בשלח", כשמשה מסביר שיש לאכול את המן ביום השבת למרות שהוא לא ירד ביום השבת, הוא כותב שלוש פעמים המילה "היום":

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.   שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

 

ויקהל גז

בע"ה כ אדר התשעה

מישל בן שושן

 

ויקהל גז

 

תיקון חטא העגל

 

רש"י מסביר שהפרשה שלנו באה מיד אחרי יום כיפור, מתן לוחות השניים, כפרת חטא העגל. עכשיו יש לגשת לעבודה: איך מתקנים את חטא העגל. משה יאמר: "אלה הדברים.." כדי לתקן את "אלה אלוהיך ישראל" של העגל.

 

אילו ישראל לא היו חוטאים בעגל הזהב, היה צריך בכל זאת לכתוב אותו בתורה!! כי הוא מלמד אותנו המון דברים.הוא מזהיר אותנו על "איך לא לעבוד את ה'".  כמו חטא עץ הדעת, הוא חטא עיקרי. הוא ממחיש את הדברים שכל אדם עלול לעשות כשהוא בא לעבוד עבודה דתית. לכן,אין כפרה אחת, סופית לחטא העגל. כל חיי האדם העובד את ה', החטא הזה מושך אותו כלפיו ויש לעמול קשה , כל הזמן , כדי לסור ממנו. לכן, החכמים מגדירים הרבה נושאים כ"תיקון חטא העגל". אין תיקון אחד סופי  (וחטאו של קורח היה בזה  שהוא האמין שכבר הגענו אל השלמות של אחרית הימים וחטא העגל נמחק לגמרי מבני האדם).

למשל, בהתחלת הפרשה שלנו, הבית גנזי מגדיר שלושה תיקונים לחטא העגל. : הקהל, שבת ומשכן. במקומות אחרים נמצא שגם הפרה האדומה היא תיקון חטא העגל (רבי משה הדרשן מובא על ידי רש"י).

בעצם, ניתן להיגד שכל מצוות התורה באות כדי למשוך אותנו לכיוון ההפוך מזה שחטא העגל מושך אותנו.

 

  1. 1. הקהל

חטא העגל נעשה בהקהל. "ויקהל העם על אהרון..". אז התיקון צריך להתבצע על ידי הקהל:" ויקהל משה את כל עדת בני ישראל..".מה זה אומר?

  • נקדים ונאמר שאין להבין שכל אחד ואחד עבד את עגל הזהב. הרי הרגו "רק" 3000איש. וגם שבט לוי לא עבד וגם הנשים לא השתתפו, ויש כמה מדרשים שמציעים שרק הערב רב עשו העגל ולא בני שיראל עצמם. אם כן, מה פירוש" חטאו בהקהל"? נחשוב על מאורעות שקרו בימנו ושאנו אומרים עליהם ש"כולם היו שם". ש"כל העם" השתתף. למשל במהפכות, או בהפגנות ענקיות. דברים שנראה שכולם מסכימים ופועלים. אפילו אם יחידים בלבד פועלים באמת, אבל שאר העם איננו מתנגד ויש הרגשה כאילו כולם משתתפים למרות שבפועל לא כולם ממש היו שם. ההרגשה של "הקהל" היא החשובה. כלומר הרגשה שזה נוגע לכולם וכולם משתתפים .

הגדרתי בקבצים אחרים שחטא העגל הוא חטא האחידות. הראייה החד גונית של המציאות. לקבע את השגת האלוהים לדבר אחד מוצק ובלתי משתנה. כמו הזהב אחרי היציקה שלו , כשהוא מפסיק להיות רותח, חי ונוזלי.

אם כן התיקון לזה הוא "אחדות מתוך ריבוי". יש להעמיק את הריבוי (רבוי ההשקפות וקבלת  מורכבות המציאות) ובו בזמן להאמין שיש יצור אחד, האלוהים, שפועל מאחורי כל המציאות: הוא אחד.

אם כן, ההקהל הוא הצהרת האחדות בריבוי! הנה כל מני אנשים שונים בפרצופם ובדעותיהם שמתאספים במקום אחד לשמוע אדם אחד!

אבל יש הבדל מהותי בין ההקהל של העגל וההקהל של המשכן כאן:

  • הקהל של העגל הוא אחידות , תמימות דעים, ואפילו ביטול הדעות האישיות והכנעה גמורה כלפי דעה אחד. זה ההקהל של הדיקטטורים. ההקהל של העבדים. ההקהל של הפונדמנטליזם.
  • ההקהל של הפרשה שלנו הוא הקהל מתוך רצון טוב של כל אחד לבוא ולהשתתף. כל אחד מכבד את השני. כמו שמסביר רש"י במקום, משה לא כפה עליהם להיקהל אלא הם נקהלו מעצמם! הקהל מתוך ריבוי!    ההקהל הוא אחדות בריבוי אצל בני האדם.

 

  1. השבת

העולם לא נברא ביום אחד. הבורא רצה לברוא ריבוי, מורכבות. שיהיה מפץ באחדות עד כדי שהמציאות תלך בכל כיוון אפשרי. ששה ימים הם ששת הקצוות האפשריות. השבת בא כדי לאפשר אחדות של הריבוי הזה. הוא מזמין את האדם לחשוב על כל השבוע המשוגע שעבר עליו ולתת טעם וכיוון לחיו.

השבת היא "אחדות מתוך ריבוי", בעולם הזמן.

 

 

  1. 3. המשכן

הוא סמל האחדות בריבוי: כל כלי במשכן מפנה את האדם למורכבות . יש שני כרובים, יש שבעה קני מנורה. יש 12 לחמים ולכל לחם יש שני פנים. יש ארבע קרנות במזבח. יש 11 סמנים בקטורת. יש הרבה חללים שונים במשכן (חצר, אוהל, קדש הקדשים). כל דבר במשכן מפנה לריבוי. המשכן , בניגוד לעגל הוא סמל האחדות בריבוי. לכן, המשפט המופלא ביותר בבנין המשכל יהיה "והיה המשכן אחד". המשכן הוא אחדות בריבוי, בעולם המרחב.

 

ששת ימים תיעשה מלאכה

גם ששת ימי העבודה הם תיקון חטא העגל! הרי בימים האלה, עושים מלאכות. המלאכות עצמן הן תיקון חטא העגל. כי עבודת העגל פוטרת את האדם מלעמול כדי להשיג יותר ויותר כיוונים ואפשרויות . העגל מגביל את האדם למימד אחד. המלאכה , בניגוד לזה, מזמינה את האדם ליצור, לחשוב (מלאכת מחשבת). להשתתף (עם הבורא) במעשה בראשית. העגל בונה אדם פאסיבי. המלאכה האמיתית, זו שבונה משכן לבורא, היא מתקנת את המצב של עבדות לעגל הזהב!!

 

תיקון יום השבת

כל דבר זקוק לתיקון! האדם מוזמן לפעול בכל העולמות ולשפר אותם ואת עצמו. הגדרנו לעיל את השבת כיום של הזדמנות האחדות של הבריאה אחרי ריבוי ששת ימי המעשה. אבל השבת עצמו זקוק ש"נפעיל" אותו. הוא כלי, הוא הזדמנות. על האדם לקדש אותו.: זכור את יום השבת לקדשו. יש מצווה לפעול כדי שהשבת יעשה את שלו! זה הוא תיקונו של השבת!!

 

כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'

יש כפילות לשון לא מובנת: יביאה את תרומת ה'. כאילו יש כאן שתי תרומות. אכן, לדעת הג"ז, יש שתי תרומות: יש את התרומה שכל אחד מביא אבל יש גם להביא את הלב איתה. כי "רחמנה ליבה בעה" ה' מעוניין בלב של האדם. כל מה שמסביב ללב (המצוות, הלימוד, …) הם רק כדי לעורר את ליבו של האדם. כאילו ה' הכניס בתוך כל אדם שביב אחד קטן (הלב) והיא התרומה שלו, התרומה של האלוהים בתוך כל אדם. אבל ה' איננו יכול להפעיל את השביב הזה בעצמו. רק האדם יכול להפעיל אותו. לכן, הוא מבקש מהאדם לתרום את הלב שלו, כלומר, להפעיל את הצלם אלוהים שבו (תרומת ה'). התרומה הפיזיט באה רק כדי שהאדם יביא את ליבו!! כשהאדם יתרום את תרומתו הגשמית, הוא יתרומם ממש על ידי הפעלת ליבו, שהיא תרומת ה'.

פירוש הפסוק:"כל נדיב ליבו יביאה (התרומה הגשמית, הכסף והזהב), את (יחד עם) תרומת ה'( הלב שה' שם בו)"

 

 

 

 

 

ויקהל אה

בע"ה כ אדר התשע"ב

מישל בן שושן

ויקהל אה

 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל

הוא הקהיל את כולם כדי להפחית את הפחד שלהם מקרינת עור פניו שעליה מסופר בסוף הפרשה הקודמת!.

לע"ד: מקריית הפשט של הפסוקים על עניין קרינת עור פני משה, נראה לי שכך היו הדברים:

משה כיסה את פניו רק כשהוא לא דיבר

אבל, כשהוא דיבר עם האלוהים או עם בני ישראל, לא היה לו מסווה!

כאילו הדיבור, העברת דברי האלוהים, אפשרו להתמודד עם הקרנת פניו. אבל מה שהפריע יותר למי שראה את משה , זה המצב שהוא לא דיבר אתם ובכל זאת פניו הקרינו אור!

כך אני מבין את הפירוש של הא"ה כאן: כשישראל היו כולם נקהלים, היתה להם סוג של קדושה שאפשרה להם להתמודד עם קרינת עור פני משה, בדיוק כמו שהייתה להם כשהם שמעו מפיו את דברי ה'!

כאילו שני דברים מאפשרים לעם לראות את פני משה המוקרנות: דברי תורה והקהלת כל העם. ועל שני הדברים האלה, אומרים בדרך כלל ,שהם בעלי ערך מיוחד.

 

אלה הדברים

רבי יהודה הנשיא (שבת צז:) לומד משני המילים האלה שיש 39 מלאכות אסורות בשבת! (אלה=36, הדברים=3)

לע"ד: למה לבחור במילים האלה כדי להסתמך (בקושי רב!) ,כדי להגיע ל39 המלאכות??

נראה לי שהמילים האלה באות כאילו לתת לנו בדיוק רשימה של הדברים שאסורים בשבת! "אלה הדברים"= בדיוק רב ובפרטות הנה מה שצריך לעשות והנה מה שאסור בשבת. ובכל זאת, אין שום דבר שמוזכר בפסוקים הבאים! נראה לי שאם התורה היתה נותנת במפורש את רשימת האיסורים של שבת, היינו חושבים שבזה אנו "יוצאים ידי חובה"! ולא היא! כל 39 המלאכות האסורות הן רק ה"בסיס" המינימאלי שיכול לתת לנו אפשרות לחיות את השבת בצורה מיוחדת. אישית, פנימית, עם תוכן שמתחדש כל פעם. וזאת ההוראה "לעשות את השבת": כאילו יש לנו לחפש דרכים כדי לעשות את השבת, מעבר לאיסורים!. ודווקא המילים "אלה הדברים" מראות את היעדרות כל רשימה!! והם אלה, שלדעת רבי יהודה הנשיא, מסתירות , ברמז, ורק ברמז, את 39 המלאכות!

 

מצוות השבת:

למה לחזור שוב על מצוות השבת?

השבת שכולה לכל התורה. חטא העגל (עבודה זרה) שכול לפגיעה בכל התורה כולה.

מצוות השבת, כמו כן המשכן (שכבר נצטווינו עליו בפרשת תרומה) חוזרים ונשנים בפרשה שלנו כדי לתקן את חטא העגל. עד עכשיו לא היה לשבת (ולא למשכן) משמעות של תיקון חטא. בפרשה שלנו, אחרי חטא העגל, שתי המצוות האלה (השבת והמשכן) נטענות במשמעות הנוספת של תיקון וכפרה.

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי..

למה להזכיר כאן את העבודה במשך 6ימים? הא"ח שולל שזו מצווה מן התורה לעשות מלאכות בימי השבוע. אלא, הא"ח מזכיר כאן את החידוש העצום שלו בפרשת בראשית: ה' ברך את יום השבת  כדי שהוא ייתן תוקף ומציאות (משמעות) לעוד שישה ימים. ה' ברא רק ששה ימים. והשבת היא זאת שמאפשרת לעוד שישה ימים, אחריו, להיברא. לכן, גם ששת ימי המלאכה של האדם מתאפשרים רק בזכות השבת שהוא שומר.

 

קחו מאיתכם תרומה..כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'

יש כאן שני עניינים:

  1. המצווה המעשית להביא כסף למשכן.(קחו מאיתכם תרומה)
  2. הכוונה (שבאה מהלב) שהאדם צריך להרגיש בשעת התרומה , כדי "להתרומם" כלפי השכינה (כל נדיב לבו יביאו את תרומת ה')

הא"ח קובע: כל המצוות צריכות כוונה! הכוונה היא תמיד העיקר! המצווה היא הכלי ההכרחי אבל הכוונה הממלאת אותו היא המטרה !! במיוחד במצוות התרומה.

לע"ד: אם החכמים קבעו ש"מצוות אינן צריכות כוונה" זה רק בגלל שההלכה איננה יכולה לחייב את האדם להתכוון. זה דבר מאוד אישי, פנימי ורצוני. ההלכה יכולה רק לחייב אותי לעשות המעשה ולהיות מודע שאני עושה את  המעשה הזה , אבל לא יותר מזה. אבל זה לא אומר שהחכמים לא מסכימים שהעיקר היא הכוונה. הם רק יכולים להכין את הכלים. על כל אדם לפעול בהתאם כדי לתת "נשמה" למעשיו!

 

את הארון ואת בדיו את הכפורת..

הא"ח קובע חוק: כל פעם שהתורה כותבת "וו", היא מחברת את המילה הקודמת עם הבאה אחריו במשמעות העמוקה שלהם. אבל אם אין "וו" אז העניין נפרדים זה מזה. למשל:

הארון והבדים: הם קשורים בניהם ב"וו", ואסור להוציא הבדים מהארון, אפילו אם אין כוונה לנסוע יותר איתם!

הארון והכפורת: הם לא מחוברים ב"וו" ולכן אין שום חיוב שהכפורת תישאר על הארון!!! וכן היה בהיסטוריה!!

 

ולהורות נתן בליבו(לה-לד)

החכמה ללמד היא חכמה מיוחדת שאיננה באה באופן טבעי , אפילו למי שיודע ללמוד! זו מיומנות מיוחדת. וה' ברך את בצלאל בחכמה זו כדי שילמד את כל העוסקים במלאכה.

וגם שירצה ללמד. כי לא אחד רוצה לפרסם את סודות עבודתו!

 

מרבים העם להביא (לו-ה)

את החומרים הבסיסים קבלו עוד אפילו אם הביאו יותר מדי, ומהם מצאו להם ייעודים נוספים.

אבל כל מה שהוא מעובד, זה בקשו שיפסיקו להביא יותר .כי אין מה לעשות בהם.וזה "מדי העבודה למלאכה"

 

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה והותר

יש כאן פרדוקס: היה "די" והיה "הותר"! איך יכול להיות שהיה גם די וגם יותר מדי??

התשוקה לתת מצד ישראל היתה גדולה, ולכן, ה' הסכים לקבל יותר! והם השתמשו ביתר לעשות כל מני תוספות. וההתאמה בין רצון האדם ורצון ה' התאימה . כשידעו להכניס מידת הרחמים בתוך מידת הדין.

 

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה(לז-ח)

למה יש כאן כפל מילים(ויעשו-עושי)? אולי כדי להגיד שהמלאכה הוסיפה חכמה לעושיה!!

זה מזכיר הפירוש של הא"ה על בצלאל שהיה מלא בחכמה באופן טבעי וה' הוסיף לו חכמה

וכאן, המהלך ההפוך גם נכון: המלאכה עצמה מוסיפה לחכמה לעושיה! הנסיון עושה את שלו!!

 

ויעש את המנורה זהב (לח-יז)

בפרשת תרומה היה כתוב :" מנורת זהב"

וכאן "את המנורה, זהב .."

כי ה' התיר לעשות מנורות מכל סוג של מתכת לדורות. אבל, במשכן היה צריך לעשות אותה דווקא מזהב.

 

 

 

 

 

ויקהל מי

בע"ה כה אדר התשע"ג

מישל בן שושן

 

ויקהל מי

 

הרעיון המרכזי:

הרב מרדכי יוסף ליינר מבקש שנתפוס כל הזמן בשני עמודים ביחד:

  1. עמוד אחד דורש מהאדם לחיות בצמצום. להפסיק לעבוד בשבת כדי להתכנס על הנקודה הפנימית של האדם ולחשוב על הכיוון והטעם של החיים. לא להיסחף בעבודה..
  2. ובעמוד השני: יש גם לקבל אחריות על המעשים ולעבוד, להתפשט, ולהיות נחוש בעולם העשייה והיצירה.

שני העמודים הם הופכיים. ובכל זאת, כל נפילה במידה אחת והזניחה בשנייה גובלת בעבודה זרה!! עבודה זרה של ההתנזרות מהעשייה . ועבודה זרה של העבודה עצמה שיכולה להסית את העובד מהעיקר!

את הרעיון המרכזי הזה הרמ"י מפרש דרך כמה נושאים בפרשה שלנו.

אני אציע, בהמשך, דרך לגשר בין שתי העמדות

 

משכן ושבת

כשה' ציווה למשה לבנות את המשכן (בפרשיות תרומה ותצווה) הוא הקדים את בניין המשכן לשמירת השבת. אבל כאן, כשמשה מעביר את הציווי לבני ישראל (בפרשיות ויקהל פקודי) הוא מקדים את השבת למשכן! למה?

השבת= להפסיק לעבוד. להצטמצם.

המשכן= ההתפשטות, העשייה. הבניין. 39 המלאכות.

  1. בבריאת העולם, ה' התחיל בששת ימי המעשה ורק אחר כך היה שבת. השבת, עבור הבורא המגיע בסוף תהליך העשייה כדי לתת כיוון לעשייה. אם משהוא מוכן להפסיק לעבוד, להתנתק מהעשיה, זה סימן שהעבודה לא "אכלה" אותו. שהוא לא משועבד לעשייה! שהוא מוכן לקחת מרחק ולחשוב על הטעם של העבודה שהוא עשה עד כה. עבור ה', השבת באה בסוף. לבורא היתה כבר כווה לפני הבריאה.לכן ה' מצווה על המשכן לפני שהוא מצווה על השבת!
  2. אבל עבור האדם, אין לא כוונה לפני שהוא נולד. הוא בא לעולם ורק אחר כך הוא מחפש מה הוא טעם החיים! לכן, אדם הראשון נולד ערב שבת. הוא מתחיל מיד בשבת! זה ייתן לו כיוון כדי להתחיל לעבוד בששת המעשה שיבואו אחר מכן! לכן משה מצווה על השבת קודם !

נמצא שלשבת יש שני פנים הפוכים: הוא מסיים את השבוע הקודם. הוא יום מנוחה. אבל הוא גם מכין את האדם לשבוע הבא! השבת הוא הזדמנות להבין מה הוא טעם החיים. והאדם מצווה לחיות את שני הצדדים של השבת! השבת הוא  כפול! הבנים של ה"מי השילוח" (ה"בית יעקב" ו"הסוד ישרים") יפתחו באריכות את הרעיון המרכזי הזה של כפילות השבת.

 

שבת ונחושת

הנושא הראשון של פרשת ויקהל הוא השבת. אבל הנושא האחרון הוא בניין יתדות המשכן בנחושת.

הנחושת= להיות נחוש, להיכנס בכל הכוח בעולם העשייה.

השבת= לתפוס מרחק מהעשייה ולחשוב על תכלית העשייה.

לפי סדר הפרשה שלנו, ההוראה של משה ברורה:

  1. עליך קדם כל לחשוב מה היא הדרך הטובה, האם מה שהולכים לעשות הוא הדבר הנכון? האדם חושב. הוא עושה זאת בזכות הפסקת העבודה ! וזה גם מסוכן אם הוא יישאר בעולם החשיבה והספק! עליו להפסיק בשלב מסויים לשבות ויש להתחיל לעבוד!
  2. וזה עולם בניין המשכן שמסתיים בנושא ה"נחושת"!. הנחושת דורש מהאדם להיות נחוש בעבודה! לקבל אחריות ולהתחיל ליזום! בזכות העבודה הפנימית שהאדם עשה בשבת, והבירורים שהוא בירר את עצמו, יש להפסיק לחשוב ולהתחיל לעבוד!!

להישאר בעולם השבת זה לא טוב ולהישאר בעולם העשייה זה לא טוב! לכן יש לנו שבת פעם בשבוע!

"נחושת" הוא מלשון "נחש": הנחש הוא היצר הרע שדורש מהאדם להיות נחוש במסלול מסויים של עשייה או של סיפוק התאוות בלי להפסיק! בלי שבת!!

בזכות השבת, אפשר לתקן את הנחש לבניין המשכן בנחושת!

בעצם, בניין המשכן מזמין את האדם לחשוב על דרך חיים בריאים: איך עובדים בלי להיות מכור לעבודה! לעבוד ולקחת מרחק כדי לבדוק האם מה שאנו עושים הוא בכיוון הנכון?

 

בצלאל: מי שולט על מעשה האדם?

  1. האדם עצמו. כי יש לו בחירה חופשית ואין האלוהים מתערב בהחלטותיו. הכל בידי האדם. על האדם להיות אחראי על מעשיו. ה' מצפה מהאדם שיהי קשוב למה שמתרחש סביבו, שיהיה קשוב לתורה , למצוות, למסורת, לכל מה שאמרו החכמים במשך הדורות, להיות קשוב לכל זה ולהחליט בעצמו מה היא הדרך הנכונה ללכת בה ברגע זה. הוא לבדו יקח את האחריות על מעשיו ואף אחד לא יגיד לו אם מה שהוא עשה זה הוא באמת רצון ה'! לכן, הוא חייב להישאר קשוב גם אחר שהוא עשה את מה שהחליט ושיהי מוכן לשנות דרך אם הוא יגיע למסכנה הפוכה!! בקיצור: האדם אחראי על מעשיו והוא אחראי לדעת מה הוא רצון ה' בכל רגע.
  2. או להיפך: ה' מחליט על הכל! אפילו הרצונות של האדם הם בידי ה'! האדם הוא כמו גרגיר חול בידי הבורא. הרמ"י יאמר שזו דרכו של עמלק. לחשוב שאין אחריות בכלל בידי האדם. כל מה שיעשה , זה רצון ה'! אם יהרוג אדם, זה בגלל שזה רצון ה'! אין יותר מוסר. הכל בידי שמיים! אפילו יראת שמיים!.

ניתן למצוא ב"מי השילוח" משפטים שמצדדים בעמדה הראשונה (אחריות קיצונית בידי האדם- הכל בידי האדם) ויש משפטים שמצדדים בעמדה השנייה! (הכל בידי שמיים) כמו למשל "הכל יתברר שכל מה שעשה האדם הוא היה רצונו של הקדשו ברוך הוא"!!.

אבל אין לטעות: הרמ"י מאמין בשתי העמדות גם יחד!! אין הוא מאמין בעמדה אחת אלא בשתיהן גם יחד!! הרבה הוגה דעות מודרניים משתמשים באחת משתי העמדות האלה ומיחסים קיצוניות אחת למי השילוח אבל יש ללמוד את כל החלקים של המי השילוח! ולהגיע למסקנה שהוא מצדד בשתי העמדות!

נלמד את העניין הזה דרך מינוי בצלאל:

האם ה' בחר בבצלאל כי לבצלאל יש תכונות מיוחדות או שהוא בחר בו סתם והוא הכניס בו את החכמה המיוחדת הזו? אפשר לענות באופן פשטני: שניהם! ה' בחר בבצלאל כי היה בו חוכמה מיוחדת והוא נתן בו עוד יותר חכמה כי הוא היה כלי מצוין לקבל את המשימה והתכונות המיוחדת שה' חנן אותו בהם.

אבל, אם נעיין יותר, ולא נסתפק בתשובה הזאת, נראה שהמי השילוח מבסס את כל טעם בניין המשכן בבחירה הזו:

 

מה היא מטרת בניין המשכן?

שה' ישכון בתוך האדם!

כל בניין המשכן הוא פרדוקס אחד גדול: שה' ישכון אצל האדם! זה לא פחות פרדוקסאלי מאשר כל הפרדוקסים שתיארנו לעיל! בין השבת והעשיה בין בחירת האדם או בחירת ה'!

 

אני מציע פירוש זה:

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"= תבנו את המשכן (על ידי מעשהאומנות) כדי שתגלו את החלק האלוהי שיש בתוך כל אדם!!

 

כלומר: בתוך כל אדם נמצא חלק אלוהים. החלק הזה מתבטא על ידי כוח היצירה, האומנות, כוח הבחירה לעשות דבר או היפוכו. הכוח הזה הוא החלק האלוהי שיש לגלות בתוכנו!!

כשנגלה אותו, נגלה שבעצם מה שמניע אותנו זה הכוח הזה, זה "רצון ה'"!!

כלומר, אני מציע שאין בכלל פער בין שתי העמדות שתיארתי עד עכשיו כעמדות הפוכות!!

 

כשבצלאל יעשה את מה שהוא יבחר לעשות. הוא "אומן", כלומר הוא יפתח ויביא לידי ביטוי את  כוח היצירה שיש בו. אז הוא יגלה שזה החלק האלוהי שיש בו!! וזה פירוש  ואז הוא יגלה שה' ,מילא אותו בחכמה בדעת ובתבונה…"

אבל משה מצווה לכל ישראל שיעשו אותו דבר בעצמם:

"ראו קרא ה' בשם בצלאל"= תלמדו ממה שקורא אצל בצלאל, גם אתם יכולים!

על ידי בניין המשכן, על ידי ביטוי מעשה אומנות ומתן ביטוי לכוח העשייה והיצירה של האדם, אתם יכולים לגלות שה' נמצא בתוככם!!! ואז יהיה ברור שה' שוכן בתוכנו!

 

ששת ימים תיעשה מלאכה

לא כתוב "תעשה" עם פתח(אתה תעשה) אלה עם צירי(המלאכה נעשית מאליה!). כלומר, אפילו בששת ימי המעשה, יש להכניס את עניין השבת: כאילו השבת והמעשה משתלבים ביחד! אפילו כשאני עושה, אני יכול לקחת מרחק ולחשוב האם מה שאני עושה ראוי ולהיות מוכן לשנות כיוון!   בעצם אין פער גדול בין השבת והמעשה!!

 

זה מסביר למה שכינת ה' צריכה לבוא לידי ביטוי על ידי בניין בית עם כלי אומנות:

כי האומנות , זה התחום שבו האדם מביא לידי ביטוי את כוח היצירה והבחירה והאחריות לתוצאות מעשיו. וכך הוא מבין מה הוא חלק ה' שנמצא "בתוכו". הצלם אלוהים שנמצא בתוך האדם עצמו!!

"ראו קרא ה' בשם בצלאל.., זו המצווה שיכולה לסכם את כל מעשה המשכן!

משה מבקש מעם ישראל שיבינו מתוך העשייה ומתוך מעשה האומנות (ביטוי לחופשיות ויצירתיות של האדם) את שכינת ה' בתוכם!

ההסבר הזה דורש להיפרד מהמחשבה שיש הפרדה גמורה בין האדם והאלוהים. אני טוען שיש השקה בין שניהם. "רצון ה'" ורצון האדם  הם שני רצונות משולבים שיש לגלות אחד בתוך השני! בתוך רצונו של האדם, יש לגלות את רצונו של האלוהים! האחריות של האדם היא בהבחנה הזאת!

אם אני אעשה כל מה שעובר לי בראש, זה יכול להיות "נגד רצון ה'" כי זה לא מוסרי. כשאני אעשה דבר מוסרי , לפי רצון ה', זה יהיה רצוני ואני אגלה את רצון ה' . "עשה רצונו כרצונך"! כש אני אעשה רצוני כרצונו, אז אני מגלה ,בחופשיות גמורה את רצונו! איך? על ידי היצירה האומנותית בעיקר, אבל גם דרך כל פעולה חופשית של האדם. (לכן, יציאת מצרים קדמה לתורה!).

 

למה יש כל כך פירוט בבניית כלי המשכן?

כי לא כל יצירה חופשית מגלה את רצון ה'!

יש לתת מסגרת ליצירה החופשית! (עוד פרדוקס!)

הכניסה למקדש, מקום המפגש עם האלוהים, דורש המון יראה והכנות ומגבלות!

כל כלי בא כדי ללמד אותי את הדרך שבתוכה אני צריך ללכת כדי לבטא את הרצון וחופש היצירה שלי!!

לסיכום:

נראה לי שעיקר הפרשה היא להזמין את האדם להיות יצירתי , יוזם ולקחת אחריות על מעשיו! האומנות היא הדרך שבה האדם מבטא הכי הרבה את כוח היצירה החופשית שלו. בזה הוא מגלה את החלק האלוהי שיש בתוכו.

אבל יצירה זו צריכה להיות מובלת בתוך מסגרת מפורטת. השבת מלמד את הצמצום שבו האדם יקח פסק זמן ביצירה כדי לראות אם הוא הולך בדרך הנכונה ולתת למעשים שלו כיוון.

פירוט הכלים של המשכן מלמדות את האדם שהוא צריך להיכנס בתוך עולם היצירה מתוך צניעות ויראה, למרות שהמטרה היא האהבה והיצירה החופשית.

פרשת ויקהל מזמינה את היצירה של האדם

פרשת פקודי תדאג שהניצוץ שהדליק אצל האדם את רצון היצירה ימשיך לדלוק לאורך הזמן.

 

 

 

 

לע"ד: למה עכשיו קוראים לבני ישראל "עדת בני ישראל"?

כי אחרי חטא העגל, הם התחילו להבין שכולם עדים לדבר ה' ולא רק משה! מה שגרם לחטא העגל זה היה דווקא המחשבה המוטעית שמשה הוא המתווך , הוא הנושא את דבר ה' והם פאסיביים לגמרי והם רק צריכים לצטט לדברי הרב. עכשיו, אחרי תיקון חטא העגל, הם מתחילים להיות כל אחד אחראי על הבנת דבר ה' , באחריות גמורה. הם הופכים להיות עדים בעצמם ורק כך הם יכולים להיות "עדת בני ישראל"!

אם בני  ישראל ירגישו שהם "עדים" ויקבלו אחריות על זה, אז המשכן שיבנה יהיה, בפרשת פקודי: "משכן העדות"!