בע"ה כ אדר התשע"ב

מישל בן שושן

ויקהל אה

 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל

הוא הקהיל את כולם כדי להפחית את הפחד שלהם מקרינת עור פניו שעליה מסופר בסוף הפרשה הקודמת!.

לע"ד: מקריית הפשט של הפסוקים על עניין קרינת עור פני משה, נראה לי שכך היו הדברים:

משה כיסה את פניו רק כשהוא לא דיבר

אבל, כשהוא דיבר עם האלוהים או עם בני ישראל, לא היה לו מסווה!

כאילו הדיבור, העברת דברי האלוהים, אפשרו להתמודד עם הקרנת פניו. אבל מה שהפריע יותר למי שראה את משה , זה המצב שהוא לא דיבר אתם ובכל זאת פניו הקרינו אור!

כך אני מבין את הפירוש של הא"ה כאן: כשישראל היו כולם נקהלים, היתה להם סוג של קדושה שאפשרה להם להתמודד עם קרינת עור פני משה, בדיוק כמו שהייתה להם כשהם שמעו מפיו את דברי ה'!

כאילו שני דברים מאפשרים לעם לראות את פני משה המוקרנות: דברי תורה והקהלת כל העם. ועל שני הדברים האלה, אומרים בדרך כלל ,שהם בעלי ערך מיוחד.

 

אלה הדברים

רבי יהודה הנשיא (שבת צז:) לומד משני המילים האלה שיש 39 מלאכות אסורות בשבת! (אלה=36, הדברים=3)

לע"ד: למה לבחור במילים האלה כדי להסתמך (בקושי רב!) ,כדי להגיע ל39 המלאכות??

נראה לי שהמילים האלה באות כאילו לתת לנו בדיוק רשימה של הדברים שאסורים בשבת! "אלה הדברים"= בדיוק רב ובפרטות הנה מה שצריך לעשות והנה מה שאסור בשבת. ובכל זאת, אין שום דבר שמוזכר בפסוקים הבאים! נראה לי שאם התורה היתה נותנת במפורש את רשימת האיסורים של שבת, היינו חושבים שבזה אנו "יוצאים ידי חובה"! ולא היא! כל 39 המלאכות האסורות הן רק ה"בסיס" המינימאלי שיכול לתת לנו אפשרות לחיות את השבת בצורה מיוחדת. אישית, פנימית, עם תוכן שמתחדש כל פעם. וזאת ההוראה "לעשות את השבת": כאילו יש לנו לחפש דרכים כדי לעשות את השבת, מעבר לאיסורים!. ודווקא המילים "אלה הדברים" מראות את היעדרות כל רשימה!! והם אלה, שלדעת רבי יהודה הנשיא, מסתירות , ברמז, ורק ברמז, את 39 המלאכות!

 

מצוות השבת:

למה לחזור שוב על מצוות השבת?

השבת שכולה לכל התורה. חטא העגל (עבודה זרה) שכול לפגיעה בכל התורה כולה.

מצוות השבת, כמו כן המשכן (שכבר נצטווינו עליו בפרשת תרומה) חוזרים ונשנים בפרשה שלנו כדי לתקן את חטא העגל. עד עכשיו לא היה לשבת (ולא למשכן) משמעות של תיקון חטא. בפרשה שלנו, אחרי חטא העגל, שתי המצוות האלה (השבת והמשכן) נטענות במשמעות הנוספת של תיקון וכפרה.

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי..

למה להזכיר כאן את העבודה במשך 6ימים? הא"ח שולל שזו מצווה מן התורה לעשות מלאכות בימי השבוע. אלא, הא"ח מזכיר כאן את החידוש העצום שלו בפרשת בראשית: ה' ברך את יום השבת  כדי שהוא ייתן תוקף ומציאות (משמעות) לעוד שישה ימים. ה' ברא רק ששה ימים. והשבת היא זאת שמאפשרת לעוד שישה ימים, אחריו, להיברא. לכן, גם ששת ימי המלאכה של האדם מתאפשרים רק בזכות השבת שהוא שומר.

 

קחו מאיתכם תרומה..כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'

יש כאן שני עניינים:

1. המצווה המעשית להביא כסף למשכן.(קחו מאיתכם תרומה)
2. הכוונה (שבאה מהלב) שהאדם צריך להרגיש בשעת התרומה , כדי "להתרומם" כלפי השכינה (כל נדיב לבו יביאו את תרומת ה')

הא"ח קובע: כל המצוות צריכות כוונה! הכוונה היא תמיד העיקר! המצווה היא הכלי ההכרחי אבל הכוונה הממלאת אותו היא המטרה !! במיוחד במצוות התרומה.

לע"ד: אם החכמים קבעו ש"מצוות אינן צריכות כוונה" זה רק בגלל שההלכה איננה יכולה לחייב את האדם להתכוון. זה דבר מאוד אישי, פנימי ורצוני. ההלכה יכולה רק לחייב אותי לעשות המעשה ולהיות מודע שאני עושה את  המעשה הזה , אבל לא יותר מזה. אבל זה לא אומר שהחכמים לא מסכימים שהעיקר היא הכוונה. הם רק יכולים להכין את הכלים. על כל אדם לפעול בהתאם כדי לתת "נשמה" למעשיו!

 

את הארון ואת בדיו את הכפורת..

הא"ח קובע חוק: כל פעם שהתורה כותבת "וו", היא מחברת את המילה הקודמת עם הבאה אחריו במשמעות העמוקה שלהם. אבל אם אין "וו" אז העניין נפרדים זה מזה. למשל:

הארון והבדים: הם קשורים בניהם ב"וו", ואסור להוציא הבדים מהארון, אפילו אם אין כוונה לנסוע יותר איתם!

הארון והכפורת: הם לא מחוברים ב"וו" ולכן אין שום חיוב שהכפורת תישאר על הארון!!! וכן היה בהיסטוריה!!

 

ולהורות נתן בליבו(לה-לד)

החכמה ללמד היא חכמה מיוחדת שאיננה באה באופן טבעי , אפילו למי שיודע ללמוד! זו מיומנות מיוחדת. וה' ברך את בצלאל בחכמה זו כדי שילמד את כל העוסקים במלאכה.

וגם שירצה ללמד. כי לא אחד רוצה לפרסם את סודות עבודתו!

 

מרבים העם להביא (לו-ה)

את החומרים הבסיסים קבלו עוד אפילו אם הביאו יותר מדי, ומהם מצאו להם ייעודים נוספים.

אבל כל מה שהוא מעובד, זה בקשו שיפסיקו להביא יותר .כי אין מה לעשות בהם.וזה "מדי העבודה למלאכה"

 

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה והותר

יש כאן פרדוקס: היה "די" והיה "הותר"! איך יכול להיות שהיה גם די וגם יותר מדי??

התשוקה לתת מצד ישראל היתה גדולה, ולכן, ה' הסכים לקבל יותר! והם השתמשו ביתר לעשות כל מני תוספות. וההתאמה בין רצון האדם ורצון ה' התאימה . כשידעו להכניס מידת הרחמים בתוך מידת הדין.

 

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה(לז-ח)

למה יש כאן כפל מילים(ויעשו-עושי)? אולי כדי להגיד שהמלאכה הוסיפה חכמה לעושיה!!

זה מזכיר הפירוש של הא"ה על בצלאל שהיה מלא בחכמה באופן טבעי וה' הוסיף לו חכמה

וכאן, המהלך ההפוך גם נכון: המלאכה עצמה מוסיפה לחכמה לעושיה! הנסיון עושה את שלו!!

 

ויעש את המנורה זהב (לח-יז)

בפרשת תרומה היה כתוב :" מנורת זהב"

וכאן "את המנורה, זהב .."

כי ה' התיר לעשות מנורות מכל סוג של מתכת לדורות. אבל, במשכן היה צריך לעשות אותה דווקא מזהב.