בע"ה כ אדר התשע"ח
מישל בן שושן
ויקהל מ
ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר (רש"י (א)
מבחינה כרונולוגית, אכן ניתן להסביר שאנו נמצאים למחרת יום כיפור: עשרת הדברות הוכרזו ב6 בסיון .ארבעים יום אחרי כן, משה ירד מן ההר ב17 בתמוז ושבר את הלוחות 40 יום אחרי, בראשון באלול הוא שוב עלה לקבל לוחות שניים. וארבעים יום אחרי, ב10 בתשרי הוא ירד עם הלוחות החדשים. כל זה מתואר בפרשה הקודמת. והנה אנו נמצאים מיד אחרי זה: אחרי יום כיפור.
אבל מבחינה רעיונית, הדבר עמוק יותר: משה הולך לתאר ,בשתי הפרשיות "ויקהל" ו"פקודי" את מצוות בניין המשכן בדיוק כמו שהוא צוווה עליו לפני כן, בפרשיות "תרומה ותצווה". אבל יש הבדל משמעותי בין שתי התיאורים (בין המצווה של ה' למשה ובין העברת הציווי אל בני ישראל): בינתיים קרה חטא העגל. אם כן אנו נכנסים לעידן שונה: בניין המשכן אחרי החטא.
2 משמעויות למשכן
למשכן יש שתי משמעויות שונות שמשתלבות. וכך גם שאר המצוות כולן:
- המשכן לפני החטא
המשכן לפני חטא העגל, המצואר בפרשיות תרומה ותצווה, אמור להיות מקום המפגש בין האדם והבורא. העבודה בו אמורה להיות קרבה בין האדם והבורא. (ראה למטה "עולם השמיני")
- המשכן אחרי החטא
אחרי חטא העגל, משה ביקש כפרה. חטא העגל לא נסלח לגמרי. הוא ימשיך ללוות כל חטא שכל אדם יעשה בהמשך ובמיוחד, כל חטא שכלל ישראל יעשו בהמשך. כמו שכתוב: "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם". באופן עקרוני, אין מקום למפגש אם יש עבודה זרה. לכן, יש קודם כל לכפר על חטא העבודה הזרה לפני שנפגשים. ולכן, אותו מקום של מפגש מקבל תפקיד נוסף: להיות מקום הכפרה.
בפרשיות ויקהל פקודי, מתארים משכן שלוקח בחשבון אפשרות החטא ואפשרות לכפר על החטא כדי שהמפגש יתאפשר.
לכן, זה קורה דווקא "מאחורי יום הכיפורים" כלומר אחרי הכפרה הגדולה על חטא העגל.
תורת משה ותורת אהרון
את שתי הבחינות האלה אנו מוצאים בחלוקה בין "תורת משה" ותורת אהרון"ף
- תורת משה היא התורה מבחינה אידיאלית: האדם רוצה לעבוד את הבורא. האדם מתקן את העולם ומקיים את רצון הבורא.
- תורת אהרון לוקחת בחשבון שהאדם יכול לפעמים לחטוא!, לרדת ממדרגתו האידיאלית. ולכן, יש "לטפל" בו. לעזור לו לעשות תשובה, לכפר על חטאותיו. לכן, אהרון נמצא תמיד בצד של העם החוטא ומנסה לסנגר עליו ולעזור לו. לכן הכהנים מטפחים בכל התחומים האפורים שבתוך האדם: טומאה, צרעת, כפרה,.. ולכן, כנראה אהרון מתואר כמי שהשתתף בעשיית העגל. כך הוא תמיד ירגיש אחראי על הצורך בכפרה.
כשכתוב "וידבר ה' אל משה" מדובר בתורת משה. כשכתוב "וידבר ה' אל משה ואהרון" מדבר על שתי הבחינות.
2 משמעויות לקרבנות
כמו כן, לכתחילה, היו אמורים להיות רק קרבנות נדבה, כמו שמתחיל ספר וקירא" אדם כי יקריב מכם קרבן, כלומר, ה' שמתחשק לו להקריב קרבן. זו הבחינה של תורת משה, של המשכן לפני החטא, של פרשיות תרומה ותצווה.
אחר כך, בספר ויקרא, עוברים לקרבנות חטאת, קורבנות אשם וכו' : הקרבנות שאמורים לכפר על החטא , כדי לאפשר מפגש וקרבה עם ה'. הקרבנות האלה נעשים בשיתוף החוטא והכהן המטפל בכפרה.
לשני סוגי הקרבות יש אותו השם "קרבן" כמו שיש אותו השם למשכן לפני ואחרי החטא.
העיקר והמציאותי
ברור שהמטרה העליונה היא המשכן כפי שהוא מתואר בפרשת תרומה: המשכן האידיאלי. המשכן שמשה חושב עליו ומקווה שייבנה.
משכן זה אמור להיות בנוי על ידי חומרים ש"כל איש" מביא מרצונו:
שמות פרק כה (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
"כל איש" כולל כל בני האדם. לא רק בני ישראל. בסיטואציה של המדבר מדובר על הערב רב שהיו אמורים להשתלב בעם ישראל. הם מייצגים את כל הגויים, כל בני האדם, שאינם יהודים ושעשוים להצטרף לבני ישראל כדי לבנות בית, מקדש, שבו האדם (באשר הוא אדם) והבורא נפגשים.
לכתחילה, למקדש תפקיד אוניברסאלי. "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". לכן חשוב מאוד שהתרומה לבנייתו תבוא מ"כל איש".
המקדש האידיאלי הזה, הוא המקדש שמשה היה אמור לבנות בכניסה לארץ. זה מקדש עבור כל בני האדם. והמקדש הזה לא יכול להיות חרב לעולם. זה מעצם יהיה המקדש השלישי האחרון באחרית הימים.
אבל, בגלל חטא העגל, בגלל שהשילוב בין כל אומות העולם לעם ישראל איננו כל כך פשוט. בגלל כל מיני סיבות הקשורות לחולשות האדם, (שחטא העגל בעצם מסמל אותן), ייבנה משכן חלופי. בינתיים, המשכן, המקדשים, יהיהו זמניים. ניתן יהיה להחריב אותם במידת הצורך (אם עם ישראל יחטא ). והתרומות שצריכים להביא כדי לבנות אותו, יבואו רק מבני ישראל! :
שמות לה (ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק …
המילים "כל איש" שהופיעו בהתחלת פרשת תרומה מוחלפים על ידי המילים "קחו מאתכם". כלומר מבני ישראל. למה? כי הערב רב השתמש בזהב לעשיית העגל! הנדבה של הגויים עדיין לא מספיק מבוררת והם עלולים לעשות מהמקדש עבודה זרה בדיוק כמו שעשו העגל.
אם כן, משנים תכנית:
בהתחלה בני ישראל היו אמורים לקבל את הכסף (החומרים- המידות..) מכל אומות העולם כדי לבנות בית לה' שיהיה המפגש בין האדם והבורא.
בגלל חטא העגל (כסמל לחולשת האדם) בני ישראל אמורים לבנות מכספם מקדש "ישראלי", לאומי, עד שיגיע הזמן שכל עמי הארץ יהיו מוכנים להכיר בתפקידו של עם ישראל כבונה הקשר בין האדם והבורא. המשכנים ה"זמניים" האלה עלולים להיחרב ואכן נחרבו עד שייבנה מקדש אוניברסאלי סופי.
פרשיות "ויקהל פקודי" מתארים את הבנייה של המקדש "הזמני", פשרה, עד שנוכל לבנות המקדש האידיאלי באחרית הימים. הוא העיר שאליו חייבים לשאוף. בנתיים, יש לבנות מקדש "מציאותי" שלוקח בחשבון כישלון הכנסת הערב רב בישראל והאפשרות של ה חטא.
לע"ד: מכאן, יש מקום להסיק שבמקדש השלישי, לא נצטרך קרבנות כדי לכפר אלא רק עבודה של קרבה.
עולם השמיני
נחזור לעיקר בניין המשכן:
- במשך שישה ימים הבורא היה נוכח בעולם באופן ברור.
- בסוף ששת הימים, הוא ברא את האדם. וכדי לתת מקום לאדם (לבחירה שלו, לאחריות שלו..) הוא היה מוכרח להעלים את הימצאותו מעיני העולם. הבורא עדיין נמצא בעולם ומשגיח עליו אבל זה לא נראה בכלל. הכל מתרחש כאילו אין בורא עולם.
- וכך נכנסים לעולם השביעי: עולם שבו הכל נראה כ"טבע" כלומר, האדם חופשי לבחור, כי אין מולו מציאות ברורה של בורא העולם. זה עולם הטבע. זה העולם שבו אנו חיים היום. בתורה לא כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי" כי עדיין אנו חיים בתוכו.
- בתוך העולם הזה של עולם הבטע של יום השביעי, היהודים אמורים לגלות לעולם שבעצם, מאחורי הקלעים, הבורא כן נמצא! והוא מצפה שנפגש שוב: האדם החופשי והבורא, בלי שאף אחד יאבד מערכו ומחופשיותו. וזה נקרא עולם השמיני! בנתיים בני ישראל חיים את העולם הבא של יום השמיני בתוך עולם השבע. הם עושים שבת, הם בונים מקדש, הם מגלים דרך ההיסטוריה שלהם, להם ולעולם, שאכן יש בורא עולם שמשגיח למרות שהוא לא נראה.
- עולם השמיני, יהיה העולם שבו יהיה ברור לכולם שהבורא נמצא. יתחולל מפגש תמידי בלי שזה יגרום לאבדן חופש האדם או ספק במציאות הבורא. העולם השמיני הזה איננו יכול לחול בלי עולם השבע כי האדם חייב לרכוש חירות ועצמיות לפני שיתחולל מפגש. חייבם לעבור דרך עולם השבעף עולם הזה כדי להגיע לעולם השמיני. אבל, בתוך עולם השבע, בעולם שלנו, כהכנה לעולם השמיני, עם ישראל אמור לחיות ולהעיד על עולם השמיני. הוא עושה זאת על ידי השבת, על ידי המצוות, על ידי בנין מקום מיוחד, המקדש שבתוכו, נמצאים כבר בעולם השמיני! זה עדיין במקום מצומצם מאוד ובזמנים מיוחדים אבל זה אפשרי. בעיקר עם ישראל מעיד על הימצאות השגחת הבורא בעולם, על ידי ההיסטוריה המיוחדת שלו. (זה הפן של זכר ליציאת מצרים). סוד התורה זה להכריז שהמפגש בין האדם והבורא אפשרי. יש רק תנאי לזה: הקדושה.
השבת
לפי ההסבר הזה, כל עולם השבע , מכין את עולם השמונה. האדם הנמצא בעולם השבע אמור להיות מוכן לחיות בעולם השמונה.
אחת הדרכים היא, כאמור השבת:
ביום שבת, אנו "ממלכים" את ה' בעולם. כלומר, אנו מכריזים (בקידוש למשל) שה' ברא את העולם והוא נמצא מאחורי הקלעים. זה לא דבר מובן מאליו להגיד שיש בורא שמשגיח. אם זה היה ברור לכל, לא היינו עושים זאת! כי לא היה צורך להכריז דבר מובן מאליו.
בנוסף, אנו מדגימים את מה שקרה בהיעלמותה של השגת הבורא ביום השביעי:
הוא היה נוכח ופעיל בשישה ימים/ כך יש מצווה לעשות בשישה ימים כל המלאכות הדרושות
ביום השביעי עשה כאילו הוא לא נמצא (שבת) כך אנו שובתים כאילו אין אנו פעילים בעולם. מי שיראה את השדה שלנו לא יבין שיש לו בעל בית. אנו נמצאים בתוך הבית, סביב השולחן של שבת כאילו אנו לא חיים במציאות של העשייה. ובכל זאת, אנו כאן, , מאחורי הקלעים! כך בדיוק נמצא הבורא בעולמו: מאחורי הקלעים.
על ידי עבודה זו, אנו "נפגשים" עם עולם השמיני שבתוך עולם השביעי. אנו חיים "מעין עולם הבא" בתוך העולם הזה. אנו אוכלים, מענגים את הגוף, ובכל זאת נפגשים עם הבורא! אנו חיים את הפרדוקס של עולם השמיני בתוך השבת!, בתוך עולם השבע.
שבת דוחה בניין המשכן
כשאנו בונים את המשכן, אין אנו עדיים נמצאים ביום השמיני. אנו נמצאים ביום השביעי. היום של ההכנה ושל הבניין. לכן, חוקי עולם השביעי חלים, כולל עולם השבת .
אבל, מיד אחרי בניין המשכן, חוקי השבת אינם חלים יותר כי אנו כבר נמצאים בעולם השמיני! ואין לנו לעשות שום פעולה כדי להכריז על דבר ברור מאליו!. לכן, בתוך המקדש, אנו נמצאים בתוך עולם השמיני, ואין יותר צורך לשמור שבת! ולכן אנו מדליקים אש , שוחטים, וכל מה שצריך כי אין כבר צורך בשמירת שבתף אנו כבר ביום השמיני, בתוך המקדש.
מחוץ למקדש, אנו עדיין בעולם השבע ולכן עלינו להמשיך לשמור שבת!
לכן השבת קיים לפני בניית המשכן ודוחה אותו
אבל מיד אחרי בניין המשכן ובתוך המשכן, אין צורך יותר בשמירת שבת!! והמקדש דוחה השבת
מצוות השבת בהתחלת הפרשה
זה מסביר למה ציווי בניין המשכן מתחיל במצוות השבת: כדי להסביר יפה את ההבדל בין עולם השש, עולם השבע ועולם השמונה!
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך/ כמו שהבורא היה נוכח בברור בבריאת העולם בששת ימי המעשה
ביום השביעי תשבות/ תדגים את היעלמות (כביכול) הבורא מהעולם. תפסיק להיות פעיל. בזה אתה מראה לכל שאכן, אפילו שאנו נמצאים בעולם הטבע, הבורא משגיח מאחורי הקלעים.
מצוות בניין המשכן: בעולם הזה, עולם השבע, אנו מכינים את העולם של השמונה. אבל עדיין יש צורך בשמירת שבת כי אין משכן עדיין.
אחרי בניית המשכן, אנו נמצאים בעולם השמונה (כשאנו נמצאים בתוך המשכן) ואין יותר צורך בשמירת שבת בו.
מכאן, שכל עניין "המלאכה" שאנו עושים במשך השבוע, הוא בדיוק המלאכה שלנו כדי לבנות עולם השמונה: המקדש! ולכן לומדים את המלאכות האסורות בשבת, מהמלאכות העשויות בששת ימי המעשה. כלומר המלאכות שמאפשרות בניין המקדש!
39 המלאכות
המספר של אבות המלאכות האסורות בשבת, איננו כתוב בתורה. כולם מסכימים שזה המספר (ארבעים חסר אחד) אבל החכמים חולקים לפעמים לגבי האבות. העיקר הוא להגיע למספר 39. אם כן יש מקום לשאול מאיפה הוא בא.
- תלמוד בבלי מסכת שבת דף צז עמוד ב רבי אומר: דברים הדברים אלה הדברים – אילו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני!
- תלמוד בבלי מסכת שבת דף מט עמוד ב
הדור יתבי וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן.
אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד
מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה – ארבעים חסר אחת.
מניטו מצטט ההסבר הראשון כדי להסביר שהם קשורים למשה רבנו. משה קשור לשבת. "ישמח משה במתנות חלקו". משה, לפי המדרש , ביקש יום מנוחה שבועי לפרעה עבור בני ישראל, לפני הציווי על השבת. משה הוא זה שדיבר עם הבורא פנים אל פנים. הוא עשה את הקשר בין האדם והאלוהים. לכן, הוא קשור לשבת שמטרתה לעשות קשר זה.
הרב בן נון מחדש הסברים על הגמרא השניה:
בהתחלת פרשת ויקהל יש רשימה של כל העבודות והם 39! (או 40!)
ולגבי הדיעה השנייה שהם מקבילות למילה "מלאכה, מלאכתו ומלאכת" שכל התורה כולה, הוא מצא כתב יד שבו כתוב רק "מלאכה ומלאכתו" כך שזה פוטר התעלומה של אלפיים שנה. הנה המספרים של המילים האלה בתורה:
מלאכה 35
מלאכת 23
מלאכתו 5
אם כוללים הכל מגיעים למספר 63 ולא 39! הכתב יד מונה רק מלאכה ומלאכתו שעושים ביחד 40. ואחר כך הגמרא דנה בשאלה איזה מהם יש להוציא כדי להגיע ל39! כך שבאמת מדובר על 40חסר אחד.
רש"י מביא רק את ההסבר שהמלאכות האסורות בשבת הם אלה שעזרו לבנות המשכן בזכות סמיכות הפרשיות והקדימות של שבת למשכן בפרשתנו.
39 המלאכות נחלקים ל
13 מלאכות כדי לעשות בגד
13 מלאכות כדי לאפות הלחם
13 מלאכות כדי לבנות בית
כל אחד מסמל האחדות (13=אחד)
ועוד:
גיור: הרב קוק אמר, לפי מניטו, שמאז שמדינת ישראל הוקמה, אין לגייר אלא בתנאי של עליה לארץ.
הדתיות, ביהדות עוברת תמיד דרך הכלל. כי היא אוניברסאלית.
האמצעי היחיד בין ה' והאדם ,שמותר ,הם האותיות והדיבור. לכן העגל הוא אמצעי פסול וכל אמצעי חוץ מאותיות התורה הם עבודה זרה.
בכל זאת יש מצווה "ראה" ויש מצווה "שמע". ה"ראה " מותר רק אם עוברים קודם כל דרך השמיעה.
לכן, קודם כל שואלים תלמיד חכם או דיין. ורק אם אי אפשר אחרת קוראים את השולחן ערוך!!
צדיק= מי שעושה מה שהתורה דורשת
החסיד= מי שיודע מה התורה רוצה מאחורי המצוות
הקדוש= מי שיודע מה הוא רצון ה' בעצמו!
הערב רב:
לפי הגאון מווילנה בקול התור, הערב רב מפרידים בין התורה והארץ. וכל העבודה שלנו היום, היא לחבר בינהם. גם בין משיח בן יוסף ומשיח בן יהודה.
משיח בן יוסף יטפל בעשיו
בשיח בן דוד יטפל בישמעאל
כשמתחברים ישמעאל ועשיו מגיעים לעמלק. וזה כבר קרא בדור הקודם.
פנימיות של עשיו= ו. כי זו האות האמצעית של המילה ש—ו—ר
פנימיות של ישמעאל= מו. כי אלה האותיות האמצעיות של הסמל שלו: הח—מו—ר
חיבור בינהם הוא מ—ו—ו= 52= כלב, הסמל של עמלק.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 