יתרו פי5

בע"ה חי בשבט התש"פ

מישל בן שושן

 

יתרו פי5

 

קריאה כפולה (הרב מידן)

ישנם פסוקים שמתארים את מתן תורה כהתגלות של ה' אל משה בלבד. העם, רק היה עד חיצוני לדיבורים ולנבואות אל משה. הרמב"ם מצדד בקריאה הזו. הוא פיתח תורה שלמה על הנבואה. כדי להשיג את דבר ה' יש להיות נביא. חייבת להיות הכנה, יש תנאים, וזה לא קורה כל יום לכל אחד. כדי שה' ימסור את דברו אל האדם, בא הנביא וקולט את דבר ה' ומוסר אותו לעם. נביא כמה מהפסוקים האלה:

ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב

ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ

פסוקים אחרים מתארים דבר שונה: ה' דיבר עם העם ישירות. רבי יהודה הלוי דוגל בעמדה הזו: מטרת ההתגלות היא שכל אחד שמע, םנים בפנים את דבר ה'. וכך יש להניח: קשר ישיר אפשרי בין ה' ובין כל אדם. הנה כמה פסוקים המצדדים בעמדה הזו:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם

דברים פרק ה (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

כמובן, שבין שתי העמדות הקיצוניות בדרך שתיארנו אותן, יש עמדה אמצעית: ה' אמר את שתי הדברות ישירות אל העם ואת השאר משה שמע והעביר.

וכך ניתן לסדר את מהלך הדברים:

  1. ה' התכוון לדבר עם משה בלבד, כשכל העם שומעים קולות ומבינים שה' מדבר אל משה. המטרה היא שהעם יאמין במציאות ה' ובעיקר בנבואת משה. כך שכל הדברים האחרים שה' ירצה למסור לעם, הוא יוכל לעשות דרך משה . תוכן הדברים שה' רוצה להעביר הם "דברי הברית" . כולל משפטים, חוקים ועבודה טקסית (שתתבצע ומדווחת בסוף פרשת משפטים):

:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם ….

  1. העם הסכים אבל הוא דרש שה' ידבר אתם ישירות:

אכן, בהמשך לפסוק ט, כתוב:

….וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק…

מה משה מעביר אל ה' מצד העם? הפסוק היה אמור לכתוב: שמשה העביר את דברי ה' אל העם ולא להיפך. סימן שהיו דברים שהעם ביקש ממשה להעביר אל ה'. ואכן רש"י אומר במפורש:

רש"י את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

  1. ה' מסכים לדבר ישירות אל העם.ומתנה זאת בהכנה נוספת מצד העם:

יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

  1. אחרי שה' באמת התחיל לדבר עם העם, (כנראה את שתי הדברות הראשונות), העם הרגיש שהוא איננו יכול עוד . הם הרגישו סכנת מוות. וביקש ממשה להיות מתווך:

:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:

ראש ההר או כולו?

על ידי סדר הדברים האלה, ניתן לתרץ את התיאור הסותר לכתחילה בירידת ה' על ההר. לפשמים התורה מתארת שה' ירד על ראש ההר בלבד כמו למשל בפסוק:

:(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר….

:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר

ובין פסוקים שמתארים שה' ירד על כל ההר עד לתחתיתה (דרך הענן והאש):

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי… (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי … וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה…(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

  • כשה' מדבר אל כל העם, אז הוא יורד עד תחתית ההר
  • כשה' מדבר עם משה בלבד, הוא יורד רק בראש ההר!

 

מסכנה: (הרב תמיר גרנות)

בעצם, העם, מרצונו ביקש שה' "יתגלה" אליהם הרבה יותר ממה שהיה מתוכנן. ה' נענה לבקשה זו. ובנוסף למעמד הברית שהיה אמור להתרחש בהר סיני, נוסף אליו מימד לא פחות חשוב: התגלות!

 

 

 

ובכך מגלים שסיפור מתן תורה מתחלק לשני סיפורים משולבים אחד בתוך השני: סיפור הברית וסיפור ההתגלות.

גם שמות של ה' מורים על כך. כשמדובר על ברית, מתן חוקים, עבודת ה', אז התורה משתמשת בשם "אלוהים". כשמדובר על התגלות, אהבה, רצון להתקרב, התורה משתמשת בשם "ה'".

כשהעם משתוקק להתגלות, הוא רוצה להתקרב אל ההר באהבה. כשהוא מגלה שיש גם ברית, חוקים, אז הוא ירא מאוד, נרתע לאחוריו, והמדרש אפילו מתאר זאת כהימצאות תחת "הר כגיגית". חרדה שדורשת ממשה להחזיר אותם למקומם!

כי אכן קרו שני דברים סותרים, משלימים, ביחד. הנה טבלה מסכמת:

 

שם ה' המפגש מתוך מטרת המעמד ה' מדבר ישירות אל ה' יורד אל
ה' אהבה התגלות כל העם כל ההר
אלוהים יראה ברית רק למשה ראש ההר

 

בעשרת הדברות, יש חיבור בין שני המישורים:

לא כתוב למי ה' מדבר (למשה או לעם?)  הדבר נשאר בעמימות כנראה מכוונת

פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר

והוא מייצג את עצמו כ"ה' אלוהיך"

לעניות דעתי:

שני המהלכים ההפוכים של העם :

  • רצון למפגש ישיר עם ה'
  • בקשה מהפסקת ההתגלות הישירה "פן נמות" ובקשת תיווך ממשה

מגלמות בתוכם את הפרדוקס האנושי הבסיסי:

  • רצון לדעת הכל, לגלות את שורש הדברים
  • ההכרה שהחקירה המוגזמת עלולה להרוס את הדברים שאנו חוקרים!

יש חלק חשוב מאוד בהוויההאנושית שהיא מאוד עדינה, מסתורית, מכילה סודות חשובים, אבל בו בעט, פגיעה מאוד לחקירה מוגזמת, פולשנית וקרה.

אם , למשל, מנסים לחקור מה מתרחש בתוך אהבת איש לאישה. אם מגלים שהרוב הדברים תלוים בהורמונים, בריחות, בתסביכים של הילדות, מהיחס עם הקשר עם אימא בילדות. זה עלול להרוס את האהבה עצמה! אם מנתחים גוף בתור גופה, הורגים את המנותח! אם האדם רואה את העצמות, השרירים, האנטומיה של אהובתו, האם הוא ימשיך לאהוב אותה?

יש חלק חשוב מאין כמוהו בשירה, בחלומות, באמונות, בכל מה שעושה את האדם אדם ולא רק בהמה או רק רובוט או רק מתמטיקאי או פיזיקאי . והדבר היקר הזה חשוב להשאיר אותו מחוץ לחקירה הורסת.

יש כן מקום לחקור את העולם. אבל יש גם חובה לשמור על האנושיות

זו אולי ההנחיה הראשונית: לא לאכול (לכלה) את עף הדעת. כי זה מביא למוות!

הרצון להיות כמו האלוהים, יודעי טוב ורע הוא יצר אנושי. אך הוא חייב להיות מוגבל כדי להגן על החיים האנושיים עצמם!

גם לימוד התורה עצמו עלול להיות נגוע מפזיזות החקירה ההורסת. יש גבולות לכל דבר.

משלי פרק כה (ב) כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר:

רש"י (ב) כבוד אלהים הסתר דבר – כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית:

וכבוד מלכים חקור דבר – כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעש' בראשית ובחוקי' הכתובים בתורה כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם באכילת חזיר וכלאי כרס ושעטנז אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא:

לסיכום:

יש אידיאל והוא שהאדם יהיה קשור אל האלוהים באופן אישי ואינטימי. א בל המציאות מחייבת הצבת מרחק. מכאן, הצורך מצד אחד בתפילה ומצד שני בנבואה המתווכת!

 

פרשת יתרו

מנקודה זו ניתן להציע שפרשת יתרו קדמה ומצדיקה את סדר מתן תורה: משה רוצה להגיד את דבר ה' אל כל אחד ואחד. הוא אידיאליסט. עבורו, הקשר חייב להיות אישי ואינטימי ככל שניתן. אפילו אם הוא מתווך, הוא מתווך בין כל אדם וה'. אדם קם בבוקר ושואל את ה': מה עלי לעשות היום? משה מנסה לענות לו!

יתרו מייצג את הפרגמטיות. את החכמה האנושית מחוץ להתגלות: זה בלתי אפשרי! חייבים להציב חוקים שיהיו טובים לכולם. אדם שקם בבוקר חייב לפתוח את השולחן הערוך ולעשות כמו כל מי שקם בבוקר! רק מתוך חוקים אוניברסליים, ניתן אולי למצוא מקום לאישיות היחידה. רק אם מדובר בדבר שיוצא מגדר החוק, ניתן להביא אותו למשה ולה'! אבל זה צריך להיות היוצא דופן.  כל מתן תורה נובע מהפרדוקס הזה:

יש רצון מאת ה' ורצון מאת האדם שיהיה קשר אינטימי ואישי. אבלהמציאות מחייבת מפגש כללי, עם חוקים כללים, בתיווך נביא שהוא גם מנהיג הכלל.

מסכנה:

היהדות לא דחתה את הפרדוקס הזה. להיפך היא קשרה את שני המישורים גם יחד ונבנית על החיבור בין שני המישורים: אין מקום לחוק אם אין מפגש. ואין מפגש ללא חוקים!!

 

לא תחמוד(הרב מדן)

המסורת של כתיבת התורה מחלקת את עשרת הדברים, כששני הדברים הראשונים (שאנו רגילים לקרוא להם בנפרד: אנכי ולא יהיה) נמצאים בתוך פרשה אחת והן בעצם דיבור אחד. בסוף, יש חלוקה בין שתי דיברות "לא תחמוד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך . גם בספר דברים, הדבר דומה , בהפרדה עוד יותר ברורה בין "לא תחמוד" ו"לא תתאווה.." .

אם אנו נתייחס לששת הדברות האחרונות מגלים הקבלה בין שלושת הראשונות לשלושת האחרונות:

 

  ואתחנן יתרו
לא תרצח לא תענה ברעך עד שווא לא תענה ברעך עד שקר
לא תנאף לא תחמוד אשת רעך לא תחמוד בית רעך
לא תגנב ולא תתאווה בית רעך… לא תחמוד אשת רעך…

 

לא תרצח- מול- לא תענה ברעך עד שקר (במיוחד אם עדות זו באה להביא למות הנאשם

לא תנאף- מול – לא תחמוד אשת רעך שמחייבת עוד יותר כי באה בשלב מוקדם מהניאוף.

לא תגנוב- מול- לא תתאווה בית רעיך.. שבא גם הוא כסייג ! התאווה לרכוש האחר עלולה לגרום לגניבה

כך שנמצאים מול שלושה צווים אחרונים שבאים כסייגים לראשונים!!

 

החלק האחרון של הפרשה (הרב תמיר גרנות)

שמות פרק כ (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:

הדברים האלה נראים תמוהים מכמה בחינות:

  • למה לדבר על מזבח כאן ולא להשאיר זאת לבניית המשכן
  • למה לצוות על פרטים אלו בלבד לגבי בניין מזבח?
  • למה לחזור על איסור עשיית פסל, הרי שכבר נאמר בעשרת הדברות שקדמו?

הרב תמיר גרנות שם לב לדבר מרכזי שאיננו נמצא בעשרת הדברות:אין ב10 הדברות שום דבר לגבי "עבודת ה'"!!יש רק איסורים בעניין הזה אבל אין שום דבר חיובי: כך תעבדו אותי…

הרב משיב: אכן, העבודה היא מהלך אנושי! אין ה' חפץ בעבודה הזו. הוא רק לא רוצה שנעבוד בצורה לא מתאימה. מזבחות, כולם עשו מאז שהאדם קיים. האדם "עובד" אלילים שונים והקרבת קרבנות היא דרך מאוד נפוצה. אחרי התגלות וברית, האדם נוטה מיד, מטבעו לשאול: ואיך איני אעבוד אותך? (מה אתה רוצה לאכול?) לכן, ה' מדבר בקטע הזה על עבודת ה': העיקר הוא מה שנאמר ב10 הדברות. אבל אם באמת אתם רוצים לעבוד אותי, אז אל תעשו מה שאחרים עושים. ואם בכלל אתם רוצים מזבח, שישמור על "לא תרצח" אין ברזל. יש רק אדמה ואבנים. תעבדו אותי דרך העולם עצמו, ההתנהגות כלפי בני האדם האחרים, בשמירת על העקרונות של 10 הדברים. כי כל עבודה עלולה לגרום לעבודה זרה.

ואיפה נעבוד? כאן, עדיין אין מקום אחד שבו יירוכז הפולחן. "בכל המקום אשר אני אזכיר את שמי.."

מקורות:

 

שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:… (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק…

רש"י את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:…(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:(…

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:..

פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס(ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:… עשרת הדברות…

(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:

 

כריתת הברית: פרשת משפטים: שמות פרק כד (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(….(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:

(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

דברים פרק ה (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:(ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְקֹוָק וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְקֹוָק כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א  ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

 

רבי יהודה הלוי: ספר הכוזרי  מאמר א אות פז והוא שהעם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלהים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי האלהים. והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים. והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמות אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים, הם אמות התורות ושרשיהן. אחד מהם מצות שבת, וכבר קדמה מצותו עם הורדת המן. ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת האלהים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא,

 

 

 

יתרו:  שמות פרק יח וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:…(יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:…(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים:..(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת ….(כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצו.

 

לא תחמוד:

 

שמות פרק כ (יב) לֹא תִּרְצָח ס לֹא תִּנְאָף ס לֹא תִּגְנֹב ס לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

 

דברים פרק ה (טז) לֹא תִּרְצָח ס וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא תִּגְנֹב ס וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: ס

(יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: ס

 

 

יתרו פי4

בע"ה ג סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

יתרו פי 4

 

 

הצעת פרשנות לענ"ד (בעקבות רעיון של מניטו ז"ל)

שאלה: למה התורה מספרת כל כך (שלוש פעמים) שיתרו בא עם ציפורה ושני הילדים? נראה לכאורה שמדובר בסיפור משפחתי נחמד כשיתרו מבקש שמשה יטפל בחזרה במשפחתו שכנראה עזב בגלל יציאת מצרים. אבל, לי לא נראה שזה היה רק סיפור משפחתי. נקרא את הפסוקים:

שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:(ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: (ו) וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ:

 

שלושה פעמים התורה חוזרת על התיאור של יתרו שבא עם המשפחה . היא חוזרת על השמות של הילדים (לא הכרנו עד כה את אליעזר). והיא מדגישה כל הזמן שיתרו הוא "חותן" משה.

לכאורה, מטרת הביקור היא יותר נסיון להתגייר , או להצטרף אל ההרפתקה התמחוללת בעם ישראל. יתרו עובר מהכרה של מעשי "האלוהים" (בורא העולם, מאחורי חוקי הבטע..)להכרה שקיימת השגחה של האל הזה בהיסטוריה של העולם, דרך ההיסטוריה של עם ישראל. ואז הוא מגלה את "ה'". זו התקדמות משמעותית ביותר שמצדיק את גיורו. לא עוד, אלה שהוא האדם הראשון שיגיד "ברוך השם"!

 

(ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: (י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: (יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְקֹוָק מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

 

הוא גם מקריב קרבנות (אמנם רק ל"אלוהים", כמו שהוא ידע לעשות בדת שלו). והרבה פרשנים טוענים שיתרו בא להתגייר. ואם הוא עזב את העם אחר כך, זה רק כדי ללכת לגייר את בני עמו! (רש"י…)

מניטו ז"ל, ביקש לשים לב שמה שהביא את יתרו , זה לא השאלה התאולוגית אלה ההיסטוריה המופלאה של עם ישראל.  על השאלה המפורסמת "מה שמועה שמע ובא?" עונים המדרשים : קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומתן תורה. אבל, עבור המפרשים שטוענים שיתרו בא לפני מתן תורה כמו שכתוב ברצף הפסוקים, הם משמיתים את סיפור מתן תורה כאחד הגורמים לבואו. ויש אולי סיבה עמוקה לזה: לא הדת מביאה אותו להכרת ה' אלא יותר ההשגחה בהיסטוריה. לכן, לדעת מניטו, הדיינים שמגיירים גרים חייבים קודם כל לשאול האם הוא רוצה להיות חלק מעם ישראל, מבחינת הגורל המשותף והיסטוריה , ורק אם הוא מסכים, לבקש ממנו לשמור תורה ומצוות.

מניטו מזכיר את רות שאמרה:

רות פרק א (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:  (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:

קודם כל "עמך עמי" ורק אחר כך "אלוהיך אלוהי"!

 

לאור כל זאת, ברצוני להציע פרשנות לבא יתרו:

כשמשה ברח מפרעה, למה הוא בחר לבוא דווקא אצל יתרו, למדיין? ייתכן שיתרו היה מוכר לו (אולי, כפי שטוען המדרש הוא היה אחד היועצים של פרעה, ומשה הכיר אותו בבית פרעה). יתרו הוא אחד הצאצאים של אברהם אבינו. (מדיין הוא אחד הבנים של קטורה). וייתכן שבתור "כהן מדיין" יתרו עסק בחיפוש דתית רוחנית. המדרשים אומרים שהוא עזב את כל העבודה זרה ולכן נידו אותו עמו. משה , גם הוא , בבורחו מפרעה הוא אדם צעיר שמחפש מי הוא האלוהים, מי הוא עם ישראל, ומי הוא עצמו, מצרי או עברי. התורה מספרת שהוא התאכזב מהיהודים במצרים. שני עברים מאיימים עליו. אולי משה רוצה למצוא אצל יתרו חבר שעימו אפשר לדבר תאולוגיה! ואולי, כפי שטוען מניטו, הוא רצה לבנות לו עם חדש! להתחתן עם מדיינית כדי להוליד עם חדש! מניטו מסתמך על רש"י:

שמות פרק ב (טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

 

רש"י וישב על הבאר – לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:

משה רצה לעשות כמו יעקב אבינו: לבנות את עם ישראל!

אבל התכנית הזו נכשלה: ה' מצווה עליו ללכת דווקא לגאול את עם ישראל הנמצא במצרים. אפילו אם מחכים עוד דור, יש לטפל בישראל הנוכחי ולא לבנות ישראל חדש!

בינתיים, משה מוליד שני ילדים. ולפי המדרש, יתרו משביע את משה שהילד הראשון יהיה מדייני, שייך לתרבות יתרו והילד השני, יוכל להיות של משה, עברי!

זה סימן מובהק שהיו וויכוחים מרים בין יתרו ומשה לגבי האלוהים, עם ישראל ואיך יש להמשיך את מורשת אברהם אביהם!!.

יש לשאול למה יתרו מגיע. ויש לשאול למה הוא עוזב אחרי כמה חודשים? למרות ההפצרה של משה להישאר.

הצעתי היא זו:

ציפורה ושני בני משה הם לא סתם משפחת משה. הם ביטוי של הנסיון של משה למצוא דרך ליצור עם חדש במדין. משה חזר בו , כנראה. ונשאר אצל יתרו התקווה לחיבור בין מדיין ובני ישראל.

יתרו בא כי הוא התפעל מאוד ממה שקורה לישראל אבל, לעניות דעתי, הוא מחפש שילוב עם תרבות מדיין. הבאת ציפורה ושני בני משה למשה, זה מסר "פוליטי" . כאילו הוא אומר לשמה: אתה זוכר את הוויכוחים שלנו? אתה זוכר את העבר המדייני שלך? אתה זוכר הנסיון שלנו להתחבר? בא ננסה לשוב אל הדרך הזו.

יתרו חוזר אל ארצו ואל עמו כי פשוט משה סירב! הוא מסכים שיתרו יהיה חלק מעם ישראל , אבל הוא מסרב לכרות ברית דתית תרבותית עם מדיין! הוא יכול לקבל ממנו עצות אופרטיביות כמו שרי אלפים. אבל עד כאן!. ואת זה יתרו לא מקבל וחוזר אל ארצו!

 

זה יכול להסביר גם למה משה איננו מתייחס , בפסוקים, אל אשתו ולשני בניו. הנה יתרו מגיע עם המשפחה, ומשה יוצא….לקראת חותנו!! את מי הוא מנשק? את יתרו! למה לא מספרים על הנשיקה לציפורה ולבניו?? למה לא מספרים בכלל עליהם בהמשך התורה. כאילו שני בני משה אינם יותר קיימים!!

במדבר פרק ג (א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:(ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:

בני משה  הם…בני אהרון!

 

הנה  ההסבר שאני מציע לגבי השאלות לעיל:

התורה מספרת שיתרו הוא חותן משה, כלומר הוא עשה איתו ברית משפחתית שאמורה היתה להיות ברית ליצירת עם משותף ותרבות משותפת. הבאת אשתו ובניו של משה , אינם רק סיפור איחוד משפחות אלא ביטוי לרצון לממש את החזון שהיה להם אולי בעבר.

 

משה , מאז, גרש את אשתו. הוא "שילח" אותה. או על ידי גירושין או על ידי סתם התרחקות. למה? כי הוא התרחק מהחזון המוטעה שהיה לו במדין!

משה הבין שיש לו עסק רק עם עם ישראל

 

כשה' יציע למשה , אחר חטא העגל, למחוק את העם ולעשות ממשה עם חדש, משה מסרב בתוקף. לעניות דעתי, זה היה נסיון של ה': האם משה באמת עזב את החלום הישן שלו לבנות לעצמו עם חדש. מהרגע שמשה מסרב, ה' נותן לו להמשיך את דרכו ואת דרך העם.

 

באחרית ימיו, ה' ידרוש שוב ממשה להילחם עד חורמה נגד מדיין: המדיינים, כנראה מאוד דומים לישראל. ולכן, הניתוק מהם קשה עוד יותר. בנות מדיין, בקלות יחסית מצליחות לפתות ולהתחבר עם עם ישראל, עם התוצאות ההרסניות שאנו מכירים.

אם כן, אם יש במדיין דברים טובים המקשרים אותם לעם ישראל מצד אחד, יש בהם צד אפל מאוד מזיק לעם ישראל והוא נקרא "כליפת מדיין" . ומשה, שהיה כל כך ער לחיבור/ניתוק הזה, מתבקש, להילחם נגד מדיין לפני מותו! סוף לניסיון מוטעה, שהתחיל בבריחת משה למדיין בצעירותו, ושנכשל .

 

 

יתרו-רות-תורה

מניטו רומז שיש קשר עמוק בין שלושת המילים האלה. האותיות ר'ת. עם צירוף של אותיות שם ה'!

אבל מה הוא הקשר באמת.?

האם העובדה שיתרו בא להתגייר, ושרות באה להתגייר, ושעם ישראל עבר כמן "גיור" במעמד הר סיני, כמו שמסביר הרב שג"ר, העובדה שקוראים את עשרת הדברות תחת הכותרת "יתרו" ובשבועות, יחד עם מגילת רות, יכולים להצביע על התורה כתוכן שבא, בשלב שני, אחרי שמצטרפים לעם ולגורל שלו, לייצב את ההשתייכות לעם. וזו מהות הגיור. קודם כל "עמך" ורק אחר כך "אלוהיך". מעמד הר סיני= יצירת העם. מתן תורה= התוכן.

 

במשוך היובל. (הרב יונתן גרוסמן)

 

בהכנות למעמד הר סיני, יש הרבה פסוקים קשים. הנה אחד:

 

יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

 

איך להבין את המילים ,במשוך היובל המה יעלו בהר"? הרי כתוב שאין לנגוע בהר. וכתוב במתן תורה "ויהי קולות וברקים וקול השופר חזק מאוד". אז מתי כן אפשר לעלות להר?

באופן מסורתי יש שתי דעות שמתרצות הקושי:

 

  1. רשב"ם במשוך היובל – בהסתלק שכינה ויפסקו קול השופרות והלפידים

 

הרשבם מתרגם "במשוך"= בהסתלקות. כלומר יהיה קול שופר חזק במשך כל האירוע. זה יהיה סימן שה' נמצא על ההר. ואין לנגוע בהר. אבל, כשהשופר יפסיק , זה סימן שהאירוע הסתיים וניתן לעלות להר. ההסבר הזה גאוני. יש בו קושי אחד: בספר יהושוע, ביריחו, אותו ביטוי מופיע:

 

יהושע פרק ו:(ה) וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל  כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר …

ברור שכאן, במשוך, איננו בהפסקת השופר אלא להיפך, באמצע התקיעות

הגמרא, הרב סעדיה גאון ורש"י מציעים הסבר אחר:

 

  1. רש"י שמות פרק יט במשך היבל – כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות:

יהיו הרבה תקיעות ותרועות בזמן שה' נמצא על ההר. והסימן שהוא עזב את ההר ושאפשר לעלות אל ההר, זו תהיה תקיעה ארוכה מאוד, וזה פירוש "במשוך היובל" כשהקול יימשך הרבה זמן

הקושי בהסבר הזה הוא שהפסוק נראה מצווה לעלות אל ההר ולא רק מתיר. ואין שום סיבה לדבר על ההיתר אם הכל נגמר.

  1. הרב גרוסמן מציע הסבר שלישי גאוני , לפי דעתי:

התכנית המקורית היתה שכל עם ישראל יעלה אל ההר כדי שה' ייתן להם את התורה "פנים בפנים". בשביל כך, הם היו צריכים להתכונן שלושה ימים ולא לנגוע בהר עד שיינתן הסימן שה' כבר ירד ושאפשר לעלות. ומה יהיה הסימן לאפשרות העליה? שמיעת קול היובל, השופר.

אבל, כשזה קרה, העם פשוט מת מפחד ולא רצה לעלות אל ההר. הוא אפילו נרתע לאחוריו עד כדי כך שמשה בעצמו הלך להחזיר אותם למקומם המקורי:

שמות יט (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:(

זה גם מסביר כמה פסוקים תמוהים ובמיוחד הפסוק הזה בפרשת ואתחנן:

דברים :פרק ה: ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְקֹוָק וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְקֹוָק כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר

כאילו המטרה היא באמת לעלות להר, אבל, בגלל הפחד, הם לא עלו ובקשו ממשה לעלות הוא ולהיות המתווך.

 

מצד שני, יש פסוקים שמדברים על העלייה של משה כתכנית המקורית. ונמצאים , אכן, מול כמה אופציות פרשניות.

 

 

 

 

 

שתי בחינות -הרב תמיר גרנות

 

הרב תמיר גרנות שם לב שהפסוקים שבהם מופיע שם ה', מדברים יותר על זה שמשה הוא זה שאמור לעלות לכתחילה. והפסוקים שבהם מופיע השם "אלוהים", מדברים על התכנית שכל העם יעלה, ולא חשוב מה יקרה!

הנה , בסיכום משלי, טבלה מסכמת את שתי הבחינות

התגלות בשם אלוהים התגלות ה'
1.       פרק כ 2.       פרק יט
3.       כינון הברית עם העם 4.       שהעם יאמין בנבואת משה וקרבה אל ה',אהבה
5.       אבל הם פחדו 6.       הסכנה: ההריסה,קרבה יתרה. הגבלה
7.       שהעם יעלה וישמע 8.       שמשה לבדו יעלה
9.       חרדה, יראה 10.    אהבה, דאגה שמה יקרה לעם משהוא
11.    העיקר הם עשרת הדברות: כינון הברית, ויראה, משפטים 12.    המטרה היא האהבה אפשרות לעבוד את ה' ולזכות בברכתו
13.    ה' מצווה לאברהם להעלות את יצחק בנו 14.    המלאך עוצר אותו .

 

השם אלוהים, מצביע על מידת הדין. היראה. גרימת פחד. הוא בעיקר מופיע בפרק כ'. המטרה היא לעבור בברית על ידי עשרת הדברות.

השם ה' , מצביע על מידת הרחמים, הלוקחת בחשבון את המצב האנושי, הדורשת לקבוע שמשה יהיה הנביא ומטרת ליצור אהבה עם עם ישראל. המעמד, ההתגלות, הם העיקר.

 

יש בכל אחת משתי הבחינות יתרונות וחסרונות. אם תהיה יותר מדי יראה ודין, העם עלול למות, ולא להיות מסוגל. אם תהיה רק אהבה, העם עלול לזלזל ולקלקל אותה (כמו שעו נדב ואביהו).

 

לכן, העיקר הוא האיזון בין שתי הבחינות וזה מסביר שהפסוקים משלבים את הבחינות.

משה, הוא זה שמרכך את שתי הבחינות כשיש סכנה של אהבה מופרזת, יש להגביל את העם. כשיש יראה מופרזת, יש לקרב אותם.

 

ובספר דברים, משה ישתמש כל הזמן בשם "ה' אלוהים", החיבור המיוחל תמיד.

 

ברצוני להביא רעיון של ידידי ישי שמשון:

בעקדת יצחק, שתי הבחינות האלה (ה' ואלוהים) קיימות באותה צורה:

 

מי שמצווה לעקוד את יצחק הוא..האלוהים:

 

בראשית פרק כב (א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:(.. וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

 

ומי שמצווה לא להרוג את יצחק הוא..ה':

 

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה ….(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ

 

 

 

 

 

יתרו מ

בע"ה טו בשבט התשעח

מישל בן שושן

 

יתרו מ

מתוך שיעורים של מניטו  1984-1995-1996 וגם רעיונות של הרב וינר ..

 

מטרת מתן תורה (מניטו)

לכתחילה מתן תורה לא היה כלול בשום תכנית מוקדמת. לא דובר על זה  לאבות ולא למשה ולא לבני ישראל. בהתחלת פרשת בשלח, כתוב שזה היה אפילו מנוגד לתכנית המקורית להיכנס ישירות לארץ. רק שהיתה תקלה: העם פחד וה' פחד שהעם יפחד מהמלחמה ולכן הפעיל תכנית חלופית שעליה כבר דיבר בסנה למשה: אם תהיה למשה בעיה עם העם, יש להביא אותו להר האלוהים לעבודה מסויימת:

שמות פרק ג (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם??:(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

אם היתה צריכה להינתן תורה, זה היה אמור להיות בהר המוריה "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"

אם כן, התורה נתנה כתחליף לחוסר המוכנות של העם!

אבל יתרה מזו, מניטו מסביר את הפסוקים שקודמים למתן תורה כעומדים בפני עצמן ,ולא כהקדמה למתן תורה:

שמות פרק יט (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אכן משה עולה אל ההר. ושם ה' מודיע לו על דבר חדש: עם ישראל יהיה עם ה', אחראי על פרסום שם ה' בעולם. הוא יהיה "ממלכת כהנים" עבור כל אומות העולם ו"גוי קדוש" בפני עצמו. וזאת למה? "כי לי כל הארץ" כלומר ה' הוא אוניברסאלי עם כוונה אוניברסאלית ועם ישראל ישמש כשליח שלו בעולם.

וזה הוא. זה סוף המסר. "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל"! נקודה.

(עם סגולה= עם שמוכן לשמוע אותי ולקיים את משימותיי.)

 

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

כשמשה אומר זאת לעם, הם מאוד מופתעים ומבקשים לשמוע זאת מפי ה' בעצמו! הם לא כל כך מאמינים למשה!

הם אומרים: אם זה באמת ה' שאומר זאת נעשה אותם אבל שיאמר לנו זאת בעצמו!!

בעצם, הזכות שלהם זה לא שאמרו "נעשה ונשמע" אלא הזכות שלהם היא שהם נמצאים מול ה' ומבקשים שהוא ידבר. "חוסר האמונה" במשה לא נזקף כלפיהם כחטא. להיפך. יש גדולה בעובדה שהם לא מוכנים לשמוע כל דבר מכל אחד. הם לא מאמינים לכל מה שאומרים להם! למשל, גם היום יהודים אתאיסטים מסרבים לשמוע כל מסר נוצרי או מוסלמי. לפחות הם יודעים להגיד "לא". למרות שהם לא אומרים "כן" ליהדות, יש להם הגדולה להגיד "לא"! וכאן, ה' לא כועס בכלל. הוא מבין ומציע שהוא בעצמו ירד על ההר וידבר איתם. המטרה: שהן יאמינו למשה כשהוא ימסור להם הדברים!:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

אם כן, המשך הדברים הם רק תוצאה מהשתלשלות הדברים האלה. ה' ירד על הר סיני אך ורק כי העם לא מאמין למשה. למה? כי הוא אומר להם דבר חדש מאוד. לאנשים שלא מאמינים לכל מה שאומרים להם יש גדולה וזוכים לכבוד כי כאשר כן יאמינו אז זה יהיה ממש אמיתי!

בשלב שני, אחרי שה' אומר את שתי הדברות הראשונות, הם רואים שהם לא יכולים לשמוע ואז הם מבקשים ממשה להמשיך:

שמות פרק כ (טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:

וזה סימן שעכשיו הם כן יאמינו למשה. מטרת ירידת ה' הצליחה!

לסיכום:

  1. ה' מודיע שהוא מבקש מעם ישראל להיות לו ממלכת כוהנים עבור כל העולם
  2. דבר זה חדש מאוד והם זקוקים לשמוע זאת מפי ה' בעצמו
  3. ה' מסכים ויורד על ההר ומתחיל לדבר
  4. העם שומע אבל איננו מסוגל לשמוע יותר מדי ומבקש ממשה להמשיך
  5. משה מוסר להם התורה כשהם כבר מאמינים לו.

אם כן אין חידוש במתן תורה עצמו?? (הרב מנשה וינר)

אכן כן, אין חידוש בתוכן!  וכך הרב וינר מראה זאת:

מה נאמר כבר במרה?

אחרי קריעת ים סוף, העם מתלונן על מרירות המים (כי מרים הם- העם!) וה' מורה עץ (החיים- עם שם ה' כתוב עליו) שזורקים למים וממתיקים אותם. ואז כתוב:

שמות פרק טו(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:

איזה חק ואיזה משפט?:

רש"י שמות פרק טו (כה) שם שם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין:

במקום אחר: , רשי" מוסיף שגם כיבוד אב ואם ניתנו במרה:

דברים פרק ה (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

רש"י דברים פרק ה (טו) כאשר צוך – אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר (שמות טו כה) שם שם לו חוק ומשפט:

אם נסכם, לפי רש"י, שכבר נתנו במרה:

  1. פרה אדומה: כי היא "חוקת התורה" וכתוב שנתן להם "חוק".

2.איסור עבודה זרה: כל סיפור "מרה" מזכיר את האישה הסוטה: האם העם מוכן , אחרי שלושה ימים חופשיים במדבר להיות נאמנים לה'? ה' מוכן שיכתבו את השם שלו על העץ ולמחוק אותו במים ואז נראה מה יגידו המים. הם הופכים למתוקים או נשארים למרים? זה המבחן של אישה סוטה עם המים המאררים. האם העם מסכים להיות עם ה', בנאמנות או לא? זה המבחן האמיתי. על זה דובר לפרעה "דרך שלושת ימים במדבר". הנה עברו בדיוק שלושה ימים מאז קריעת ים סוף ומבקש ה' לדעת את נאמנות העם. כל זה קשור למצוות "לא יהיה לך פסל, אלוהים אחרים על פני…..

  1. השבת: מיד אחרי סיפור מרה יש סיפור המן. ושם, ברור שהם כבר מכירים מקצת דיני השבת. לכן כתוב בעשרת הדברות (ואתחנן) "כאשר ציוויתיך"- כלומר כבר במרה.

מצוות השבת קשורה ליציאת מצרים. היא תהפוך מ"זכר למעשה בראשית" ל"זכר ליציאת מצרים".

  1. דינים= כל הלאווים :"לא תרצח",…..
  2. כיבוד אב ואם: מיד אחרי יציאת מצרים, היתה דאגה: איך נעביר את המסר לדורות הבאים? כי ישאלך בנך…. וגם עכשיו אחרי קריעת ים סוף, ה' איננו מוכן לחזור על עשר המכות ושינוי חוקי הטבע בכל דור כדי ללמד את בני ישראל על קיומו והשגחתו. לכן, חשובה מאוד המסורת מאב לבן. זו הסיבה העיקרית למצווה לשמוע את מה שישי לאב להגיד! כיבוד אב ואם מאפשר את הקשר עם האל. (ראה למטה אב-אל-אם -את)

 

אם כן, כל מה שכתוב בעשרת הדברות כבר נאמר להם מיציאת מצרים ועד הינה!! אין חידוש.

החידוש הגדול הוא שה' ירד על ההר! כדי שבני ישראל יאמינו למשה שימשיך ללמד אותם עוד !

 

ממלכת כהנים (מניטו)

אם כן, המטרה העליונה , מעבר לכניסה לארץ היא הפיכת עם ישראל ל

ממלכת כהנים= עבור כל אומות העולם

וגוי קדוש= לקדש את עצמם בכל המצוות כדי שיהיו בעצמם קדושים

אבל, אחרי חטא העגל, בני ישראל מאבדים זכות זו להיות כולם כהנים. וזה מצטמצם לשבט אחד : הלויים. הלוים יהיו עבור ישראל מה שהיו אמורים ישראל להיות עבור כל אומות העולם. אבל זה רק זמני עד אחרית הימים שישובו ישראל להיות הכהנים של כל העולם.

 

חמישה חומשי תורה

מניטו לומד את הרש"י לגבי בחירת הלויים כשבט של הכהנים אחרי חטא העגל:

במדבר פרק ח (יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

 

רש"י במדבר פרק ח (יט) ואתנה וגו' – חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה:

 

חמישה פעמים כתוב "בני ישראל בפסוק הזה. וכל פעם זה מקביל לחומש אחר. כך אפשר ללמוד גם מה היא מטרת כל חומש וגם ללמוד מה המשימות של עם ישראל!

  1. ספר בראשית: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מדובר על ענין הבחירה. הלווים נבחרו מתוך בני ישראל מגלל חטא העגל אבל קודם לכן, בני ישראל נבחרו מכל אומות העולם כדי להיות כהני העולם. וזה מה שמספר ספר בראשית: איך ה' בחר באדם, ובזרעו ויצר מזה בני ישראל!
  2. ספר שמות: לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד: מטרת הספר היא ..בניין המשכן
  3. ספר ויקרא: וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כל עניין סםר וקירא הוא הכפרה על החטאים, הכהנים, הקרבנות..
  4. ספר במדבר: וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף: כל התקלות שאירעו לישראל במדבר.
  5. ספר דברים: בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ: ההכנה לכניסה לארץ הקדוש. עוד סימן שהמטרה היא הכניסה לארץ הקדש

 

עם סגולה:

שמות פרק יט(ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים: מה שקושר את עם ישראל לה' זו לא תיאולוגיה, זה היסטוריה. כשה' מציג את עצמו הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כשהוא הופך אותם לעם סגולה, הוא נשען על "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים…." כלומר החוויה של ההיסטוריה שהם חווה.

כי העיקרון הוא: ההשגחה של ה' בעולם מתגלה דרך ההיסטוריה של עם ישראל.

כל העמים יודעים זאת. הם מאוד מעוניינים לדעת מה קורה לעם ישראל . לפעמים, הם עוד יותר רגישים לה מהיהודים עצמם. כשיתרו שומע מה קרה לעם ישראל הוא מגיע. שום דבר ממה שקורה לעם ישראל לא משאיר את שאר העמים אדישים. כי הם יודעים בתת מודע, שהשגחת ה' מתגלה דרך עם ישראל, בהיסטוריה שלו.

זאת ההגדרה הכי קרובה ל"עם סגולה"! עבור מניטו.

במיוחד, מהרגע שהבטחה לאבות מתקיימת, יש בה השלכה עבור כל אומות העולם.

לסיכום: ה' אומר להם: אתם הכהנים שלי מול העולם. כי אתם חוויתם את הגאולה שהובטחה לאבות. אז בני ישראל מבקשים שה' בעצמו ידבר ולכן הוא ירד.

 

 

יתרו:

משה למד 40 שנה אצל יתרו. משה היה מיואש מהמצרים וגם מהעברים. לכן הוא חיפש תחליף אצל יתרו, בן בנו של אברהם אבינו שגם הוא, כמו אברהם חיפש אלוהים בכל האלילויות.

בסוף, ה' מסביר לשמה שזו טעות ויש לחזור לעם ישראל. לכן, כנראה, עזב את בניו ואשתו שחשב שאיתם יעמיד עם חדש ממדיין.  בכל השנים אצל יתרו, משה מחפש את האלוהים עם יתרו.

יתרו מגלה, דרך יציאת מצרים את "האלוהים" כלומר, בורא העולם שעומד מאחורי חוקות הטבע. זה מה השוא שמע. הוא בא לשמוע ממשה איך זה קרה.

אבל משה ילמד אותומשהוא אחר: לא רק האלוהים פועל אלא ה' בעצמו. כלומר ההשגחה. לא רק בורא העולם אלא מי שמעוניין כל הזמן שבני האדם יתקדמו בהכרתו ובמוסריות של העולם. ה' ולא רק אלוהים.

לכן אנו קוראים את הפסוקים כך:

שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם—זה כבר התורה אומרת ולא יתרו):

ומשה עונה לו:

שמות פרק יח (ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְקֹוָק:

אלוהים= מי שברא העולם ופועל דרך חוקי הטבע של העבר

ה'= עבור העתיד של העולם: ה' משגיח על האדם ועל העולם כי יש לה' כוונה וציפייה מהעולם.

 

אבל יש כאן בעיה אצל משה: הוא כל כך למד שה' מנהיג העולם, שהוא כבר התנתק מחוקי הטבע. עבורו הכל מוסרי. כולם שווים. אין היררכיה! אבל חוקי הטבע הם בדיוק הפוכות: כל מי שחזק מחברו מנצח! העני נהייה יותר עני והעשיר מנצח! עבור משה לא!

לכן יתרו, שבא מבחוץ והוא עדיין קשור לחוקי האלוהים, חוקי הטבע, מלמד אותו את הצורך בהיררכיה בשרי מאות…יתרו מוריד את משה על הקרקע.

(מעניין שקרח ישתמש בטענות של משה כנגדו ויאמר "כולם קדושים, מדוע תתנשאו..").

היום, חוקי הכלכלה השתלטו על העולם ואין יותר מקום לפוליטיקה או למוסר! כי בעצם "הצדק החברתי" הוא אי צדק עבור חוקי הטבע!

משה רוצה לשבור את חוקי הטבע! לשחרר העבדים! זו "תורת משה".

משה בן עמרם

יש מדרש שאומר שבמעמד הסנה, ה' התגלה למשה בדמותו של עמרם אביו!

וגם משה קורא לבן השני שלו אליעזר , כי "אלוהי אבי" בעזרי..

מניטו מסביר שיש חשיבות גדולה להתפייס עם האב לפני שנגשים אל האל! לכן אנו מתפללים את הלוהי..האבות. זו הברכה הראשונה של העמידה.  מניט ו מביא חידוש של הרב יצחק אבולעפיה:

ניקח את אותיות האלף בית ונחצה אותם.

נקבל:

א-ב……ל/מ………ת

א-ב….אל: רק אם מטפלים בקשר עם האב יכולים להתקשר טוב עם האל

אם….את: רק אם מטפלים יפי בקשר עם האם, אז נוכל להגיד לבת זוג..את!

משה הוא קודם כל "בן עמרם" לפני שהוא הופך להיות "איש האלוהים".

ה' הוא אלוהי האבות. האבות שלנו ממש. קודם כל האבא שלנו והאימא שלנו לפני שפונים את האבות אברהם יצחק ויקעב!

ולכן כיבוד אב ואם הם חלק מהמצוות בין אדם למקום כי הם הדרך להשיג ה'!

 

 

משה כתב ספרו ספר איוב וספר בלעם

הגמרא הזאת מפתיעה. הרי משה כתב את כל התורה! אלא שהרב עוזיאל מסביר שמשה היה כולל את שלושת החכמות גם יחד. זו של יתרו , זו של בלעם וזו של איוב. כל אחד היה בעל חכמה אחת בלבד. ומשה היה מסוגל לכתוב את שלושתם. לכן הוא מסר לנו את התורה.

אם כן מה הן שלושת החכמות האלה?

  1. הוא כתב ספרו: מדובר על שני הפסוקים "ויהי בנסוע הארון.." שהם ספר שלם כי הם כוללים 85אותיות. המספר המינימאלי כדי להציל ספר תורה מהאש בשבת. ומה כתוב בפסוקים האלה? שמשה מנהיג את הדרך במדבר על ידי הארון. פסוקים אלה באים מיד אחרי שמשה מבקש מיתרו לבוא איתם לארץ כי הוא מנחה אותם בדרך במדבר:

במדבר פרק י (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:…….(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:

אבל יתרו סירב וחזר אל ארצו. ואז משה תופס פיקוד וממלא את מקומו של יתרו:

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

מסקנה: משה כלל את חכמת יתרו!

 

  1. ספר איוב: הבעיה התיאולוגית של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו. זה אולי היה נשאל לפני מתן תורה אבל עכשיו שניתנה התורה זה הופך לבלתי נסבל! אם באמת ה' מתערב בעולם והוא מסורי, איך נוכל לענות על שאלות אלה? הגמרא עונה שמשה היה מודע לבעיה ובכל זאת הוא זה שנתן התורה. כלומר: הטענה הזו כלולה אצל משה! אנו לא מבינים איך פועל ה' אבל הוא כאן עם איוב. ומכירים השאלה ומשה כתב אותה!
  2. ספר בלעם: בלעם הוא הדתי ללא המוסר. הוא בקי מאוד בכל מה שקשור לכוחות עליונים אבל אין בו מוסריות. גם המימד הזה משה מכיר ומכיל ומתעלה מעליו כי הוא מוסיף לדת את המוסר.

לסיכום: משה מסוגל להכיל בתוכו את שלושת החכמות האלה

ניתן לראות את שלושת החכמות אצל האבות:

 

האבות החכמה,המידה המיוחדת שלושת הספרים
אברהם בין אדם לחברו- ארגון החברה יתרו
יצחק בין אדם למקום- הדת בלעם
יעקב בין אדם לעצמו איוב. הבעיה האתית

 

משה כולל את הכל בתוכו!  ולכן הוא מסוגל לתת את התורה

ואפשר  להגיד עוד יותר: ספר של משה= ספר תולדות משה! (הרב עוזיאל)

 

 

 

 

ועוד כמה משפטים של מניטו בפרשה הזו:

 

  • וירעו אותנו המצרים= הם גרמו לנו להיות רעים ולא לרצות לצאת!
  • בהיסטוריה של עם ישראל ניתן להבין שה' מתערב בהיסטוריה של בני האדם
  • העובדה שה' משגיח על העולם, זה נכון עבור כל בני האדם אבל זה מתגלה דרך ההיסטוריה של ישראל.
  • יש משהוא דומה בין יתרו למלכי צדק שניהם מתייחסים לאל עליון אבל חסר להם המימד של ה'
  • ההבדל בין הרמב"ם לרבי יהודה הלוי:
    • הרמב"ם: מכירים את ה' על ידי ההיגיון והשכל
    • רבי יהודה הלוי= על ידי התגלות ה' בהיסטוריה
  • אם עם ישראל איננו זוכה להיות זרעו של אברהם, אז הוא יוצא לגלות!! (המהר"ל) ואם זרעו של אברהם שואל השאלה של אברהם, אז הוא יצא או יישאר בגלות (ספר החיים)
  • הגאולה חייבת תמיד להתחיל מלמטה. ורק אחר כך יש אישור וסיעתה מלמעלה.
  • נעשה ונשמע: הזכות היא שהם נמצאים במצב שה' יכול להגיד להם משהוא! ולא בזה שאמרו נעשה ונשמע!!
  • ועתה= נכתב תמיד אחרי שעושים תשובה
  • כשה' נותן לנו את התורה הוא כאילו שבוי בידנו! לכן, הוא עושה מידה כנגד מידה: הוא עושה לנשמה שלנו מה שאנו עושים לתורה שלו! כי הנשמה היא גם שבויה בנו.
  • הרב עמיאל מלוזן: דע מה למעלה : ממך!

 

וכאן המקום לפתוח בשאלות להעמקה:

השוואה בין שני החלקים של התחלת סיפור יתרו:

 

בחלק הראשון, יתרו מגיע בגלל סיבות משפחתיות. אבל בחלק השני, נשכחים לגמרי ציפורה והבנים ומדברים רק תיאולוגיה!:

החלק הראשון:

 שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:(ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:(ו) וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ:

החלק השני:

(ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה:(ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ  יְקֹוָק:(ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם:(י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם:(יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְקֹוָק מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:

(יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

 

אבל חייב להיות קשר ביניהם. הרי יתרו בא בשביל שני הדברים גם יחד. חייו הפרטים של משה ומשפחתו קשורים כנראה לקשר עם ה'! והגילוי הגדול הוא שה' הוא האלוהים .

מחצית ראשונה מחצית שניה
ויבא יתרו חתן משה ויצא משה לקראת חתנו
וישמע יתרו ויספר משה לחתנו
ויקח יתרו חתן משה את צפורה ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים
ויאמר אל משה אני חתנך.. ויאמר יתרו ברוך ה'

 

יתרו שמע: משה מספר על
כל אשר אלוהים למשה ולישראל כל אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים
ברוך ה'…גדול ה' מכל האלוהים….

 

המבנה של שני החלקים יותר מדי מרמז על הקשרים בניהם. יש ל המשיך לחשוב על הרעיון הזה…..

לאן נעלמים ציפורה והבנים? האם משה באמת דוחה אותם בגלל הדחייה של הנסיון המדיני שלו?….

מה היא משמעות "סעודת יתרו ומשה" שאהרון משתתף בה ולא משה?…..

 

יתרו פי

בע"ה כב שבט התשעז

מישל בן שושן

 

יתרו פי

 

עניין משפחתי

בהתחלת הפרשה , יתרו מתואר כל הזמן כ"חותן משה". הוא בא בתור חותן משה, מביא את אשתו ובניו אל משה. אפילו הפסוק הראשון "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו", יכול להתפרש כאילו יתרו היה במתח על מה יקרה למשה, בעלה של ביתו. משה הלך למשימה בלתי אפשרית והוא דאג לו. יתרו שמח שמשה ניצל מהסיפור, והוא מחזיר לו את אשתו ובניו! אפשר להגיד, בניגוד לפרשנים , שיתרו בא רק בשביל משה, בשביל סיפור משפחתי! הוא מגיע אליו ל"הר האלוהים", ההר שהוא מכיר כי שם היה משה רועה את צאנו, קרוב למדיין.

אבל בחלק השני של הסיפור, יתרו מופיע כ"יתרו" בלבד. לא כחותן משה. בחלק הזה, אחרי שמשה מספר לו את מעשי האלוהים, אז הוא מתפעל והוא "מתגייר". הוא מקריב קרבנות והוא מברך את ה'.

כאילו יתרו מגיע מסיבה משפחתית גרדה והוא מתגייר ליהדות בשלב שני.

בשלב שלישי, יתרו מתואר שוב כחותן משה כאילו הוא מחבר את שני השלבים הראשונים ואז הוא נותן למשה את העצה שלו.

אם נסתכל בעצה עצמה, נראה שהמניע הוא "הבריאות של משה". כאילו החותן דואג לשלום החתן שלו! (חזרנו לשלב הראשון!) אבל בהמשך, המטרה העליונה היא שדבר האלוהים יוכל להתפרסם לכל העם והכל יבוא על מקומו בשלום!(השלב השני!) ושוב משלבים את שתי המטרות: הפרטי, משפחתי, אישי ומטרה הרוחנית.

 

נראה לעניות דעתי , שסיפור יתרו מלמד למשה ולנו הקוראים, שאין להפריד בין הרוחני והגשמי! שני המישורים משולבים! משה הוא איש האלוהים. הוא נמצא בהר האלוהים בזמן שהעם ממשיך להיות ברפידים (ראה הקובץ  "בשלח פי"). קשה למשה לחלק ולהעביר סמכויות. הוא היחיד שמדבר עם האלוהים. לכן הוא היחיד שיכול לפטור את בעיות העם. יתרו מאמין בעם!! הוא מאמין שיש כוח לאנשים נוספים בעם.

לפני שהתורה מספרת על ההתגלות של ה' מלמעלה, הנה סיפור נגדי שקודם לוף אדם שאיננו יהודי, שהוא אפילו כהן מדיין, בא ומדבר על הכוחות שקיימים אצל העם עצמו. אדם שבא ומחבר את משה אל העם, אל המציאות, אל משפחתו, אל בניו! לפני שמשה יעלה אל האלוהים, יתרו מבקש ממנו לרדת אל בני האדם!!

 

יש מחלוקת האם יתרו הגיע לפני או אחרי מתן תורה. אבל עובדה היא שהתורה סדרה את סיפור יתרו כאן. לפני מתן תורה. והמסורת נתנה לפרשה של מתן תורה דווקא את השם "יתרו".למה?

התורה רוצה כנראה ללמד אותנו משהוא לגבי מתן תורה דרך סיפורו של יתרו .

נראה לי שהלימוד הוא : למרות ההתגלות הניסית שבאה מלמעלה, אין להתנתק מהמטרה העליונה שהיא בני האדם היושבים למטה!

אכן משה יעלה , הרבה פעמים, כדי לשמוע את דבר ה'

אבל ה' יבקש ממנו גם כן לרדת אל העם!!

אין להפריד בין שני העולמות!

נראה שקל יותר למשה לעלות מאשר לרדת!

או גם לנו קל יותר לעלות מאשר לרדת!

מחפשים "התעלות". אבל אסור לשכוח שהמטרה העליונה היא החיים למטה!.

 

הסדר בפסוקים

קשה מאוד להבין מה קרה, כרונולוגית , בכל מה שקשור ליתרו. הנה כמה בעיות:

  1. בסוף הפרשה של יתרו, לפני מתן תורה , כתוב :

…..(כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:

. אם כן, יתרו חזר למדין. אבל בספר במדבר, אנו מוצאים את יתרו עם בני ישראל במדבר סיני, שנה אחר כך:

במדבר פרק י:(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

האם יתרו הלך למדין וחזר שוב? לא מסופר על חזרתו! ושנית, בקטע הזה, משה מבקש מיתרו להישאר ולא רואים שהוא "משלח" אותו!

  1. יתרו מדבר על "חוקי האלוהים ותורותיו" שמשה צריך ללמד את העם. אבל עדיין לא ניתנה התורה! על מה כל העם עומד על משה לבקש ממנו פרטים ?
  2. בספר דברים, משה מספר שהוא עצמו הגה את רעיון שרי האלפים והמאות:

דברים פרק א :(ו) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:

(ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו …(ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:….(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:(יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:(יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:(טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:

זה נראה כאילו משה "גנב את הרעיון מיתרו ואיננו מספר שיתרו הוא זה שייעץ לו הדבר!

הרב מדן (מצותת על ידי הרב וינר) מציע פתרון חלקי:

יתרו אכן בא לפני מתן תורה. הוא נתן את העצה שלו למשה כי משה היה מטפל בענייני חלוקת האוכל והמן והשתיה (מן בוקר ועד ערב, על ענייני ארוחת בוקר וארוחת ערב!), על ענייני ארגון החברה. משה לא קיבל את עצת יתרו! הוא אמר לו: בסדר, אני מסתדר יפה! ואכן משה התסדר.

יתרו נשאר עם העם שנה שלמה עד שהם היו אמורים לעזוב את מדבר סיני ולנסוע ארצה. אז, משה מבקש מיתרו להישאר כי יתרו לא רוצה לנסוע ארצה עם העם (מסיבות חיוביות או לא). ושם יש לכתוב את הפסוק שלנו שמשה נתן ליתרו ללכת. כלומר הפסוק "וישלח משה.." שייך לספר במדבר. הוא נמצא כאן (כי התורה אוהבת לצרף את כל הפסוקים המדברים על אותו עניין אפילו אם הם לא קראו באותו הזמן).

אחר, כך, האירגון של המסע לארץ היווה קושי עצום למשה. ושם הוא מתלונן על משא העם. ושם, הוא מאמץ את הרעיון של יתרו שניתן לו לפני שנה. ומשה מחליט למנות שרי אלפי ושרי מאות, בשנה השנית, כשיש לעזוב את מדבר סני. לכן, משה מדבר בספר דברים על המעשה הזה כאילו הוא בא ממנו. כי אכן משה החליט לאמץ אותו רק אחרי שנה שלמה שבה הוא חשב שהוא יוכל להסתדר לבד.

בעצם, הרעיון של יתרו הוא לא פטנט גאוני שמשה לא חשב עליו. הרי משה גדל אצל פרעה ושם כל החברה בנויה בצורת פירמידה. העניין הוא "האם להמשיך להנהיג העם לבד או שיש לחלק סמכויות?" על כך היתה מחלוקת בין יתרו ומשה. יתרו חשב שזה טוב מיד ומשה השתכנע רק אחרי שנה שלמה.

 

ויהי ממחרת

רשי מציע ש"ויהי ממחרת" הכתוב בהתחלת הפרשה שלנו, לא קרא כאן אלא אחרי יום הכיפורים, כשמשה הוריד את הלוחות השניים! למה? כי אז יש סיבה לעם לבוא לדרוש את משה על חוקי האלוהים.

זה לא סותר את האפשרות שיתרו הגיע לפני מתן תורה. אלא שהפסוקים מקבצים ביחד כמה אירועים שנוגעים ליתרו , ביחד. חלק לפני מתן תורה וחלק אחרי מתן תורה. הנה הרשי  הארוך הזה שנוגע בבעיות שהעלנו:

רש"י(יג) ויהי ממחרת – מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן (פסוק כז) וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י כט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה:

 

מה שמועה שמע ובא ?

הפרשה מתחילה במילים "וישמע יתרו". יש מחלוקת תנאים בשאלה "מה שמועה שמע ובא והתגייר?" שלוש אפשרויות מוצעות:

 

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קטז עמוד א – וגם : במכילתא דרבי ישמעאל, יתרו :

 

וישמע יתרו כהן מדין – מה שמועה שמע ובא ונתגייר?

  • מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, דברי ר' יהושע.
  • ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא, ..
  • רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא

 

ורשי בחר שתיים מאלו וצרפם יחד!

רש"י : וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:

 

אבל אם נעיין בפסוקים שלנו, נראה שאין מקום לשאול שאלה כזו בכלל. כתוב במפורש שיתרו שמע את כל מה שעשה אלוהים למשה ולישראל כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ברור: יתרו שמע על יציאת מצרים!!

אולי התנאים שואלים את עצמם: מה היא הנקודה ששברה את גב הגמל וגרמה לו לבוא.

בהסבר שהצעתי לעיל, יש מקום להגיד שיתרו בכלל לא בא להתגייר אלא בא כדי להחזיר את אשתו ובניו למשה אחרי שניצל מפרעה. אבל נניח שיתרו בא להתגייר לכתחילה. אז מה יכול לגרום לגוי לבוא להתגייר? זו שאלה מעניינת. כי בכל דור, היהודים נמצאים מול גויים עוינים ויהיה מעניין לדעת מה "מקפיץ" גוי לבוא לאהוב את היהודים!

אכן, אם נעיין בסוגיה השלמה בגמרא, מסתבר שיש מחלוקות הרבה יותר רחבות בין התנאים שמציגות השקפות עולם שונות. בערך, אותם המחלוקות שקיימות היום בעם ישראל:

למשל, הנה טבלה לגבי השקפות העולם של שניים מהתנאים האלה, לגבי הסיפור של מלחמת עמלק:

 

מחלוקות נוספות רבי יהושוע רבי אלעז המודעי
מה שמועה שמע? מלחמת עמלק מתן תורה
אל יהושוע :בחר לנו אנשים אנשים גיבורים יראי חטא
וצא הילחם בעמלק צא מן הענן צא עם כתר הרוחני!
מחר אנכי ניצב נהיה עמכם! נגזור תענית, נתפלל.

 

עבור רבי יהושוע  העיקר , הדבר העיקרי זו מלחמת עמלק! עבורו, הכי חשוב זה המעשים הגשמיים, הגבורה של החיילים היהודים, המלחמות, היציאה מהרוחניות והטיפול בגשמיות!

עבור רבי אלעזר המודעי, להיפך, זה הנס שבא מלמעלה, התפילות, יראת החטא, הרוחניות!

 

כלומר, השאלה "מה שמועה שמע?" מעניינת אותנו יותר בקשר לההשקפות של היהודים עצמם על מה חשוב מאשר מה גרם ליתרו לבוא!

 

וכן נראה לי, רוב השאלות שנוגעות לפרשנות המקרא:

הן באות יותר לגלות את המשמעות שאנו נותנים לדברים מאשר לדעת "מה קרה באמת שם?"

כשפרשן מציע סדר דברים, סדר פסוקים, ממלא חורים בסיפור, מפרש מילים סתומות, הוא בעצם מגלה לנו מה היא השקפתו של הפרשן עצמו.

 

יתרו ועמלק

אלה הסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה, מנסים להסביר למה בואו מסופר כאן?. אחת התשובות המעניינות היא שהתורה צירפה ביחד את שתי התגובות האפשריות להופעת העם היהודי:

  • עמלק שמע ובא להילחם
  • יתרו שמע ובא להתגייר!

לכן שתי הפרשיות , של עמלק ושל יתרו מצורפות אחת אחרי השנייה בתורה.

 

 

עשרת הדברות

מי אומר שיש כאן עשרה? התורה עצמה בשלושה מקומות (שמות  לד, כח; דברים ד, יג; י, ד). אבל איך חולקים את הקטע לעשרה?

ניתן להשתמש במסורה של הכתב עצמו. כשאנו מסתכלים על הספר תורה, הקטע מחולק לעשר פרשיות. גם בקריאה בטעם עליון, יש חלוקה לעשרה.

אבל, כנראה אחרי חורבן הבית השני, כדי להתנגד לנצרות (כדי להחמיר על עוון העבודה זרה ולחייב אותם בשני עברות "אנכי" ו"לא יהיה" ולא רק באחת "אנכי") , החכמים שינו את החלוקה הזו. הפרשה הראשונה שהיה אמור להיות הדיבר הראשון, הם חלקו לשניים. הם אפילו חילקו את הפסוק הראשון לשניים כדי ליצור שתי דיברות! ואז היה להם 11 דברות! לכן, כנראה, הם צירפו את שתי הדברות האחרונות (לא תחמוד בית רעך, ולא תחמוד אשת רעך או לא תתאווה) לדברה אחת, למרות שאלה שתי פרשיות נפרדות.

כדי להמחיש יותר את הדבר, רשמתי למטה את הקטע מחולק לפי החלוקה שלנו היום, כפי שהחכמים חלקו אותו בתלמוד וכך נמשך חלוק עד היום : הגדרתי בתוך מסגרת כל דברה בנפרד.

אבל ניתן לראות שהחלוקה של המסורה לפרשיות (כתוב "ס" או "פ" בסוף כל פרשיה ויש מרווח בספר התורה ביניהן) היא שונה:

 

 

 

שמות פרק כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס

(ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…..

 

…לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

(ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי ס

 

(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: פ

 

(ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: ס

 

(יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס

 

 

(יב) לֹא תִּרְצָח ס                    לֹא תִּנְאָף ס             לֹא תִּגְנֹב ס                 לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס         לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

 

 

  • הרב יואל בן נון, מצא שיש בקטע, 12 פעמים המילה "לא" שש פעמים בחלק "בין אדם למקום ושש פעמים בחלק של "בין האדם לחברו"!

אחרי שאנו מקבלים את החלוקה של התלמוד, נשאלת השאלה האם ניתן לחלק את כל הדברות לתת קבוצות?

הרב מנשה וינר מפרט שש חלוקות שונות שכל אחת מגלה עניין רב. הנה הן בטבלא:

5-5 למקום – לחברו
1-3-3-3 דצך עדש באח ב
3-7 וארא בא- ספירות
2-8 תריג=תורה-2
1-9 א-אנכי-אנכי ה' ..
2345 סיבה

 

 

 

 

 

 

 

5-5

היא החלוקה הנפוצה ביותר שמופיעה בכל ציור, במיוחד אצל הגויים. יש  הגיון בחלוקה הזו כי היא  שווה! במיוחד כשהתורה מספרת שהיו שני לוחות שעליהם היו כתובות. עשרה לחלק לשנים, נותן פעמיים חמש!.החלוקה הזו מצותתת לראשונה על ידי רבנו חננאל.

יש הגיון להגיד שהחמש הראשונות הן מצוות בין אדם למקום והאחרות בין אדם לחברו:

כי בחמש הראשונות, מופיע שם ה' ובאחרות לא!! באחרות יש את המילה "רעך".

  • הרב וינר מגלה מפתח פרשנות בתנ"ך: כשמצרפים המילים הראשונות והמילים האחרונות בספר או בפרשה, אנו מגלים את סוד הסיפור כולו:

למשל, מגלית רות מתחילה ב"ויהי בימות השופטים" ומסיימת בלידת דוד המלך. כאילו כל הספר בא ללמד על המעבר בין תקופת השופטים לתקופת המלכות בישראל.

כמו כן, התורה מתחילה ב"בראשית ברא א'" ומסיימת ב"עיני כל ישראל". כלומר, המעבר בין הפן האוניבראלי של הבריאה והמטרה של עם ישראל. זה מה שרשי אומר כבר בהתחלה:"כוח מעשיו הגיד לעמו..".

גם בעשרת הדברות, כשמצרפים "אנכי ה' אלוהיך" למילים האחרונות " אשר לרעך", אנו מצרפים את המימד האנכי כלפי ה' והמימד האופקי כלפי בני האדם. בדיוק מה שהחלוקה הזו רוצה להביע.

 

3-3-3-1

אומרים שעשר המכות מקבילות לעשרת הדברות. יש חלוקה ידועה במכות: דצך עדש באח-ב. חלוקה כזו יומיעה גם אצלנו:

1= אנכי ה': היא כוללת את הכל. כמו שמכת בכורות כוללת את כל המכות. ה' הודיע עליה לפרעה בהתחלה והוא יישם אותה בסוף.

3= לא יהיה לא תישא והשבת: יש הגיון בחיבור שלושת הדברות בקבוצה אחת: כולן מדברות על מלכות שמים. ה' אחד, אין להשתמש בשמו והוא ברא את העולם.

3= כיבוד הורים, לא תרצח ולא תנאף: מצוות על הקשר החברתי בין בני האדם. הורים, האחר והתא המשפחתי.

3= לא תגנוב, לא תענה ולא תחמוד: היחס עם הקניינים של השני.

 

3-7

השלוש הראשונות, בברור מגדירות את היחס אל האל האחד.אלה מצוות רוחניות, פילוסופיות, שכליות מאוד. היחס אל האלהות.

אבל השבע האחרות , מהשבת ועד לא תחמוד,מדברות על מצוות מעשיות של השולחן ערוך

החלוקה הזו ידועה מעשרת הספירות. שלוש עליונות מאוד ושבע תחתונות

 

2-8

החלוקה הזו ידועה מאוד כי המדרשים אומרים שבני ישראל שמעו את שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה והשאר מפי משה. דרך אגב, זה נמצא בפסוקים עצמם: בשתי הראשונות מדובר בגוף ראשון :"אנכי ה'", "על פני" אבל בשמונה האחרות, מדובר על ה' בגוף שלישי :"שם ה' אלוהיך" ולא "שמי"..

יש עוד סיבה לחבר בין שתי הראשונות, (מלבד ההצעה הראשונה שלי שהמסורת הישנה מחשיבה אותן לדברה אחת) שבשתיהן כתוב "אנכי ה' אלוהיך" פעם בראשונה בהתחלה ופעם בשניה באמצע.

 

1-9

חלוקה זו אומרת שבעצם הכל כלול בדברה הראשונה "אנוכי ה'".

הרב סעדיה גאון מסביר שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדברות. שהן בעצם מסכמות ומרכזות את הכל. והוא חילק את כל התרי"ג מצוות כתת קבוצות של עשרת הדברות.

כך ניתן לעשות בתוך עשרת הדברות עצמן ולהגיד שהכל כלול בדברה הראשונה. כי מהרגע שאנו מול ה', אז הכל נובע מזה.

וכך ניתן להגיד שהמילה הראשונה "אנוכי" מכילה הכל בתוכה.

וכן ניתן להגיד שהאות הראשונה ,א" מכילה את הכל כי היא סמל האחדות, העיקרון הכי חשוב ביהדות

 

2345-1678910

היא חלוקה לפי הדברות שמכילות בתוכן המילה "כי" ולבין אלה שלא מכילות הסבר למצווה.

העניין של "כי" דורש הבנה. למה לפעמים התורה כאילו נותן לנו טעם למצווה או מסברה העונש?

למשל :"לא תישא..כי לא ינקה ה'" כאילו התורה אומרת אל תעשה דבר כזה כי ה' יעניש אותך! ומה עם לא תרצח?

האמת היא שיש להבין המילה "כי" לא כסיבה או עונש אלא הסבר על מהות המצווה עצמה. ואכן יש מצוות שאין לקחת אותן כמובנות מאליהן! יש לעיין בהן יותר, וה"כי" בא לדרוש מאיתנו התיחסות שונה ממה שחשבנו לכתחילה. למשל, לשאת את שם ה' לשווא, זה להשתמש באלוהים כאילו הוא בכיס שלנו. ואז יש לנו הרגשה שאנו מעליו! אנו יודעים מי הוא אנו יודעים מה הוא אנו יודעים למה הוא עשה כך או למה הוא מצצוה כך. זה "מנקה" אותנו! זה מנקה מהעול ! כי אנו מרגישים שאנו מעל למצווה. אפילו אם אני עושה אותה, זה בגלל  מבין אותה!

על הטעות הזו בא ההסבר "כי לא ינקה ה'! אתה לא תצא מזה! אתה לא תוכל לתפוס אותו ויישאר בתוך הכיס שלך!

 

 

די לכפייה הדתית

בע"ה כ שבט התשעו

מישל בן שושן

 

די לכפייה הדתית!

בהשראת מאמר של הרב אורי שרקי

 

  1. כפה עליהם הר כגיגית

 

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב +אסתר ט+ קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

 

במשך הדורות הסבירו המפרשים שהכפייה של ההר על בני ישראל במתן תורה היא חיונית וחיובית. אכן, בכל התגלות (אפילו התגלות אדם כלפי חברו) יש עניין של כפייה. האדם איננו בוחר את המפגשים שלו עם המציאות. המציאות היא כפייה על תודעת האדם. לכל שכן שהבורא כופה את נוכחותו במתן תורה . כפיית ההתגלות היא מקור הכפייה של התורה .רוב המפרשים מסכימים, דרך אגב, שהכפייה היתה על קבלת התורה שבעל פה (כי על התורה שבכתב, כולם אמרו נעשה ונשמע- קל מאוד לקבל תורה סדורה – קשה יותר לקבל אחריות על תורה שמתהווה כמו התורה שבעל פה).

  • בכל זאת, הגמרא בעצמה, רואה בכפייה כמין חסרון. טוב שבפורים, חזרו וקבלוה מרצון, עם פחות כפייה.(כפיית המאורעות בלבד). אם כן, יש פגם בקבלת התורה בסיני מתוך הכפייה הזאת.

לכן, כדאי לקרוא את נבואתו של ירמיהו:

 

  1. הברית החדשה באחרית הימים:

 

נעיין בנבואת ירמיהו:

 

ירמיהו פרק לא   (ל) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:

(לא) לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְקֹוָק:  (לב) כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

(לג) וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד: ס

 

כאן, הברית בחורב פחותה בערכה בגלל הכפייה שהייתה בה:

"ביום החזיקי בידם" כמו מבוגר שתופס את היד של ילד, בגלל חוסר בגרותו ואחריותו. ה' הוציא את בני ישראל ממצרים על כורחם. לא רק מתן תורה היה בכפייה אלא אפילו יציאת מצרים היתה בכפייה מסויימת!

"אשר המה הפרו את בריתי" כל דבר שנעשה בכפייה, סופו להיות מופר! סיבת כל הפרות הברית בהיסטוריה היא הכפייה במתן תורה.

"אנוכי בעלתי בם" הכפייה דומה לאונס. ה' היה מוכרח לעשות זאת כך כי לולי הכפייה לא ה יו מוכנים לקבל.

 

אבל יש בשורה לאחרית הימים שאליהם אנו חותרים:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה" באחרית הימים תהיה ברית חדשה!

ומה יהיה תוכנה של הברית החדשה?"  נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה  " ייתכן שלא תוכנה יהיה שונה אלא צורת הקבלה: הם יקבלו את הברית מתוך ליבם, בקרבם, מרצון!!

" וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק": לא רק שלא תהיה כפייה מאת ה' אלא אפילו כפייה בין איש לרעהו לא תהיה! אדם לא יגיד לרעהו ללמוד ולא יכפה עליו את פרשנותו!!

 

מכאן, שהכפייה במתן תורה בסיני, היתה שלב הכרחי, אבל לא אידיאלי, לא רצוי לכתחילה.

בפורים, החלו ישראל לקבל את התורה מרצון

אבל באחרית הימים, האידיאל יתגשם: כל אחד מישראל יקבל עליו את התורה מרצון ללא כפיה.

 

  1. מסימני הגאולה

ייתכן מאוד, שאחד המהלכים של הגאולה הוא פיתוח הרגשה של שחרור מכל כפייה דתית. הרגשה שניתן להיות יהודי בלי להיות כפוף לדת. מצב רצוני זה, הוא כמובן לא רצוי אם הוא נשאר כך. אבל המצב הזה מאוד חיובי כשאחריו בא שלב הקבלה מרצון של התורה!

כלומר, אחרי ההרגשה שאנו יכולים להיות יהודים, ישראלים, למסור נפשנו, מרצון על זהותנו ועמנו, וכל זאת, ללא קשר עם קבלת התורה שהיא, נראית כפייה לכל דבר. אחרי השלב הזה, מתוך חופש גמור, כשהילדים יבחרו מרצונם החופשי לקבל על עצמם להיות דתיים, למרות שחבריהם חילונים,והם בוחרים מרצונם להיות דתיים, בלי כפייה זהותית, אז קבלת התורה מרצון תהיה השלב המושלם שיציין את אחרית הימים שעליהם מדבר ירמיהו!

במילים אחרות, השלב שאנו חיים במדינת ישראל היום, הוא שלב הכרחי שממנו יכול לצמוח השלב האולטימטיבי של קבלת התורה מרצון, מהלב ,בקרבנו.

זה דורש, לצערנו עזיבת התורה שקבלנו בכפייה, דחיית כל סממן של  כפייה דתית

אבל היתרון הגדול של המהלך הזה , יכול להיות חזרה מרצון, בחירה מרצון לחקור את התרבות המקורית שלנו, ולחזור לקבל מרצון ומתוך אהבה וחיבה את התורה. וזה  שווה, כנראה כל הייסורים האלה!!

בגלות, כל מי שלא היה דתי, היה מאבד את זהותו היהודית. במצב כזה, להיות דתי, היה מחויב המציאות אם היינו רוצים להישאר יהודים.

במאה השנים האחרונות, יש חזרה מרצון של העם לארצו, עם מוכנות למסור נפשו, ללא קשר עם כפייה דתית, ללא קשר עם מצוות יישוב הארץ. רוב בוני הארץ היו חילונים. מצד אחד זה מצער אותנו, אבל מצד שני, זה מגלה את הפן הרצוני, הבחירי שקיים בעם ישראל, ללא כפיית התורה. אנו מגלים שמכוח הרצון והבחירה החופשית, היהודים מסרו את נפשם כדי לחזור ולבנות את המדינה היהודית. יש כאן ערך בל ישוער.

המהלך הזה הוליד את הזהות הישראלית החילונית, ללא שום תלות עם תורת ישראל. זה כמובן מצער מאוד, אבל מצד שני, זה יכול לאפשר חזרה אל המקורות היהודיים, אל התורה, מכוח הבחירה החופשית, מרצון . כי אנו חשים צורך בחיבור עם התורה ולא בגלל כפייה דתית.

לכן, נראה לי,יש סלידה מכל כפייה דתית.

לא בגלל שהיהודים סולדים מהדת שלהם (מה שנראה לכתחילה)

אלא כדי להגיע (במודע או שלא במודע) למצב של חזרה למקורות מכוח הרצון והאהבה.

כבר עכשיו, כל בחור שבוחר להיות דתי, למרות שהוא משרת בצה"ל, שחבריו חילונים, שאין רבותא בהיותו דתי , ובכל זאת, בוחר בדרך הקשה (ולפעמים המפחיתה את ערכו כלפי חבריו) להיות דתי, הוא עושה זאת מתוך בחירה גמורה והערך של דרך זו עולה על כל מה שיכלו היהודים לעשות כדתיים במשך ההיסטוריה.

הערך של שמירת מצוות במשך כל ההיסטוריה היתה קשורה לזהות היהודית ולכפייה הדתית. היום, שאנו לא זקוקים , לכאורה, בשמירת התורה כדי להיות יהודים טובים, ישראלים למופת, גיבורי האומה, היום, להיות דתי , זו גבורה אמיתית.

כי היא מניצני נבואת אחרית הימים של ירמיהו שבהם,בני ישראל יקבלו את בריתו מרצונם, מלבם, באהבה.

יתרו מוש

בע"ה חי שבט התשעו

מישל בן שושן

 

יתרו מוש

  1. יתרו

הרב עושה הקבלה בין ארבעה גורמים:

 

בני ישראל משה
הערב רב יתרו

 

  • ההפרדה בין משה לבני ישראל,התורה עצמה עושה אותו בפסוק הראשון :"את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו". כאילו מה שה' עשה למשה , שונה ממה שעשה ה' לישראל עמו!
  • ההבדל בין יתרו והערב רב גם הוא ברור: שניהם הם גוים שרוצים להצטרף לעם ישראל. הערב רב מצטרף, כנראה מסיבות של ניצול מצב השחרור ההמוני, ולא בגלל הזדהות אידיאולוגית.לעומתם, יתרו, להיפך, איננו מרגיש נרדף בארצו ונדבק לישראל רק בגלל אידיאולוגיה ואמונה רוחנית.
  • הקשר הבעייתי בין עם ישראל לערב רב, הוא מהמפורסמות. הרב כבר דיבר , בפרשה הקודמת, על הבעיות שייגרמו לישראל בגלל העבר רב בתוכם. כל המהלכים שמדברת התורה מרגע היציאה ועד סוף התורה מושפעים מהחיבור בין ישראל לערב רב. כל הבירורים, הנסיונות, שיעברו ישראל נגזרים מהבירור הפנימי בין הזהות הישראלית הטהורה לבין הקשרים הפנימיים עם התרבות המצרית הזרה.
  • נשאר לנו לבחון את ההבדלים בין יתרו למשה:

 

יתרו -משה

המקובלים אומרים שיתרו הוא גלגולו של קין בעוד שמשה הוא הגלגול של הבל. הם באים לתקן, כל אחד, את הצד הטוב שבהם. (הצד הרע שבקיין והבל התגלגל באנשי סדום- שמגולגלים ביוצאי מצרים!).

מכאן, המיקום המעניין של תורת המשפטים של יתרו :על יד קבלת התורה והמשפטים ממשה רבנו!

יתרו ומשה נפגשים ולא הורגים אחד את השני! המפגש נראה ידידותי ומלא כבוד.

בכל זאת יש לבחון את ההבדלים המהותיים בניהם.

משה חושב שעליו לטפל בבעיות של כל אחד, להיות מעורב אישית בכל פרט מעם ישראל

בעוד שיתרו סובר שעל משה לטפל רק בפן הכללי של העם. את הבעיות הפרטיות, יש להעביר למערכת היררכית .

יתרו יותר מציאותי, יותר יעיל. בעוד שמשה הוא יותר אידיאלי. כמו קין והבל, הם מייצגים את שתי הקצוות האלה.

אבל, לכאורה, החיבור בניהם מצליח כשמשה מאמץ את העצות של יתרו. האומנם הכל אידיאלי בניהם?

נראה לי מעניין לציין כמה עובדות:

  • בספר דברים (פרק א), כשמשה מספר את הסיפור של הקמת המערכת המשפטית, הוא לא מציין בכלל את שמו של יתרו.

(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:

בספר דברים,הרעיון בא ממשה עצמו ובני ישראל הם אלה שמקבלים את עצתו. בעוד שבספר שמות, בפרשה שלנו, יתרו מייעץ ומשה מאמץ הרעיון!

 

  • משה משלח את יתרו לפני מתן תורה:

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:  (שמות פרק יח -כז)

האם משה מבקש מיתרו ללכת לגייר את בני ארצו, כמו שמתרגם יונתן בן עוזיאל מובא ברש"י? האם זה לשם כבוד? או שמה אנו צריכים להתעקש על הדקדוק "וישלח", עם שני "פתח". שמשמעותו גירוש יותר מאשר שליחות?!! כי אם זה רק כדי לגייר את בני ארצו, למה לציין זאת בדיוק לפני מתן תורה. כאילו משה מסרב שיתרו יישאר במתן תורה!!!

 

לכן נראה לי שיש כן עימות סמוי בין יתרו ובין משה . אבל התורה מציינת יותר את ההסכמות, כי יש כאן שיפור משמעותי בין המפגש של יתרו ומשה ובין המפגש בין קין להבל!!

 

 

נראה לי לסכם כך:

בפרשה הקודמת,פרשת בשלח, למדנו שיש בתוך עם ישראל שני פנים

  • האידיאל, הטהור, "בני ישראל", בני האבות, שיכולים להגיע מיד לימות המשיח.
  • המציאות, הפן הבעייתי של עם שקשור עדיין לעבודה זרה, שעדיין לא נטהר לגמרי, שיש בו הרבה בעיות ויצר הרע שיש לטפל בו לאורך כל ההיסטוריה עד לימות המשיח לעתיד לבוא.. זה צד ה"ערב רב" שבא מבחוץ.

אם כן,אותו הדבר קורא בפרשה שלנו פרשת יתרו:

  • יש, בחוקים ובמערכת המשפטית של עם ישראל, פן "טהור" אידיאלי, אלוהי, שבא מהשמים. הפן הזה מיוצג על ידי משה רבנו.
  • אבל יש גם כן פן אוניברסאלי, שנרכש מאומות העולם, מהחיכוך עם אומות העולם, מהחיכוך עם המציאות של העולם הזה. הפן האוניברסאלי והחיצוני מיוצג כאן על ידי יתרו!

מה שיפה הוא שלמרות חילוקי ההשקפות הפרשה מכילה את שני הפנים ואת ההשלמה ביניהם!! עד כדי כך שבספר דברים, בסוף התהליך, משה אימץ לעצמו את הפן הזה של יתרו ומדבר בשמו!

 

 

 

  1. מתן תורה

 

א. אנוכי

"וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור: אנוכי ה' אלוהיך"

הרב מסביר שה' אמר את "כל הדברים האלה" , כלומר הכל, כולל הכל, מרוכז במילים :"אנוכי ה' אלוהיך".המילים האלה כוללים את כל המצוות והדיבורים האחרים. בעצם, אילו האדם היה מבין את המשמעות של הנוכחות של ה' בעולם, אם הוא היה יודע מה ההשלכות של נוכחות ה' מולו, לא היינו צריכים את כל המצוות האחרות. רק זה היה מספיק. אבל, מכיוון שאנו לא יכולים להבין את המשמעות של "אנוכי", אז יש צורך לתת לנו "עצות" (המצוות) כדי שננסה להבין.

 

ב. זכור ושמור

בדומה למה שכתבנו לעיל, הרב מסביר שמצוות השבת מסתכמת במילה אחת: זכור את יום השבת לקדשו. באופן מעשי, אם כן, המטרה היא שהאדם ידע מה זה שבת ויזכור, במשך כל היום של השבת שזה שבת ויחיה את היום הזה כיום שבת. לכן, כתוב, בעשרת הדברות הראשונות, שלנו, "זכור". אבל, מכיוון שהאדם איננו מסוגל להבין מה המשמעות ואיך אפשר לבצע בפועל את הזכירה הזאת, אז נתן לנו ה' ובמיוחד החכמים הרבה מצוות "לא תעשה", הכלולים במילה "שמור" שניתנה בדברות השניות בפרשת ואתחנן.

זכור= המטרה, האידיאל.

שמור= המציאות, איך ניתן להשיג את המטרה. האמצעים.

שניהם בדיבור הראשון נאמרו, ב"אנוכי ה'", בדיבור האחד והיחיד שהיינו צריכים לשמוע. כמו השבת, כל המצוות כללות בדיבור האחד הזה "אנוכי".

 

ג. העשן

כתוב שההר עשן כולו. הרב מסביר שהעשן יצא מכל אחד מבני ישראל! מתוך ההתלהבות העצומה שבערה בכל אחד, מול ההר, יצא עשן מגופם שכיסה את כל ההר עצמו. ואז (ורק אז) ירד ה' באש! כאילו ההתעוררות מלמטה של העם הציתה את האש שבאה מלמעלה!

 

ד הקולות

כתוב בתהלים "קול ה' בכוח" ומפרשים שלא כתוב שקול ה' היה בכוחו של ה' אלא בכוח של כל אחד ואחד!! הרב מסביר שכשכתוב שישראל שמעו או ראו את הקולות, הם בעצם ראו את הקולות של עצמם! כבכול, מה שקרה  במתן תורה, זו ההתגלות של ה' מצד אחד, אבל בעצם, גם ההתגלות של כל אחד בפני עצמו לעצמו , בזכות ההתגלות של ה'. כאילו שהתגלות ה' גרמה לכל אחד להתגלות לעצמו!! ואז כל אחד שמע את הקולות של עצמו!!

 

 

ה. לסיכום

נראה לי לחבר את ארבעת החידושים של הרב ,ברעיון משוטף:

העיקר הוא שהאדם יהיה רציני, מול הבורא. שהאדם ישאל את עצמו את השאלות הנכונות: מה ה' רוצה ממנו. בתור בן אדם, בתור יהודי. מה משמעות החיים. מה עליו לעשות ומה ה' מצפה ממנו. כל השאלות האלה הם מוגדרות בתואר: להיות מול ה'. מכיוון שה' אינו נראה, אינו מוחשי, רצונו חי, והוא משתנה לפי הזמן, הנסיבות ותגובת האדם, על האדם להיות כל הזמן בחיפוש אחרי תשובות לשאלות האלה. עצם התייצבותו של האדם "מול פני ה'", מכניס אותו לתוך עולם החיפוש המתמיד.

האם ישנם תשובות?

התורה נותנת כלים כדי שהאדם ישאל את עצמו וינסה לענות. אבל, לעניות דעתי, אין התורה מספקת "תשובות". "תשובה" יהיה דומה ל"ראיית פני ה'". זה יגרום לאדם למות. חייו של האדם עסוקים בחיפוש ובהשתדלות אחרי מילוי רצון ה'. הוא צריך להיות מוכן בכל רגע לעשות את רצון ה'.

אם האדם חושב שהוא מצא תשובה אחת ולתמיד, הוא עובד עבודה זרה!!

לכן, ה' דורש מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחרי רצון ה'.

זה הפירוש של "אנוכי ה' אלוהיך".

כל השאר הם כלים כדי שלא נתעה יותר מדי, כדי לעזור לנו להיות בדרך הנכונה , להיות רציניים בחיפוש. לכן יש אין ספור מצוות ותקנות ונבואות..

מה שקרה במתן תורה זו ההתעוררות של האדם לדרישה של השאלות על מהות החיים. כשה' אומר "אנכי ה'" זאת אומרת, אתה , מעכשיו, מחויב להיות מול פני, לנסות להיות מספיק ראוי כדי להיות מולי. לעשות את רצוני, להשתדל להיות הבן אדם שהבורא התכוון לברוא.

כשה' מופיע בהר סיני, זה לא מהלך חד צדדי. זה מפגש. מפגש שמחייב את שני הצדדים. מפגש שמעורר .

מהמפגש הזה מתחייבים כל המצוות וכל הדבורים . לכן, חשוב להגיד שהכל בא מסיני. אפילו דברים שנאמרו למשה יותר מאוחר, או לנביאים. הכל "בא מסיני" כלומר הכל הוא תוצאה מרצון ה' לעזור לנו לשחזר את המפגש שארע בסיני. וגם במפגש, ה' לא נראה בשלמותו אלה נתן רמזים להימצאו. לכן כתוב "אנוכי" ולא "אני" אנוכי כוללת את האות "כ" , אות ההשוואה, "כמו". אבל לא הוא ממש. כי אז באמת לא היינו יכולים להמשיך לחיות.

 

 

 

ועוד פירושים

  1. " אם שמע תשמעו בקולי" מדובר על התורה שבעל פה. זה העיקר. יש להיות כל הזמן מוכן וקשוב לקול ה'.
  2. "והייתם לי סגולה מכל העמים". ישראל הם הפנימיות של העולם. הם הפרי וכל העמים מסביב כקליפה. כל השפע עובר דרך ישראל. כי סגולה הוא אוצר. והאוצר גנוז בתוך הארמון, בחדרי חדרים פנימה
  3. "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה חיים כלנו "(דברים ה-ב) הפסוק הזה, משה אמרו לדור הבא, אלה שנכנסו לארץ, בספר דברים, בסוף ארבעים השנה במדבר. לא כתוב "לא רק עם אבותינו כרת ברית" אלא לא את אבותינו בכלל! כי התורה נתנה רק לקיימה בארץ ישראל. ומי שלא נכנס לארץ, אינו נחשב כשומר הברית! כל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה (כתובות קי:). והרב מסביר למה משה יגיד הרבה פעמים "ה' אלוהיכם.." ולא "אלוהינו" כי הוא, משה לא נכנס לארץ, וגם עבורו, אי הכניסה לארץ ממעטת את השגתו לה'!!!!
  4. "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול". כביכול, ה' הוא היה המתורגמן" של משה.כמו שבקריאת התורה, של בעל קורא (משה) ומתורגמן (ה'). כי רק ה' יכול לתרגם לכל אחד ואחד, בהשגתו, בייחוד של כל אחד ואחד, את הדברים בליבו. מתן תורה לא היה עבור כולם בשווה, אלא לכל אחד לפי השגתו ושכלו!

 

 

יתרו גז

בע"ה טו בשבט התשעה

מישל בן שושן

 

יתרו גז

 

 

למה מתן תורה מלווה בכל כך אזהרות נגד העבודה הזרה?

כי אין דבר קרוב יותר מעבודת ה' מעבודה זרה!!

כל קרבה חשובה מצריכה זהירות יתירה וריחוק!

בקריאה שטחית, נראה שהאיסור ל"אלוהים אחרים" היא בקשה של "אקסקלוסיביות". אני האלוהים ולא האחר! אני לא מקבל קריאה זו. לדעתי, האיסור בא כדי שאנו נבין על מה מדובר (או על מה לא מדובר) כשה' יציג את עצמו! האיסור הוא על "תפיסה מוטעית של האלוהים"(=אלוהים אחרים)

קל מאוד לאדם לציר לעצמו דמות של האלוהים שתתאים לנפש שלו. קל מאוד לאדם לעבוד "לשם שמים" כשהוא בעצם מקובע בתפיסה שנוחה לו . אם יש הבדל מהותי בין כל הדתות והתורה זה האיסור לקבע את התמונה של האלוהים וצייר אותו במחשבתנו כדבר שאין עליו לחזור.

הגלילי זהב אומר בפרוש שעבודה זרה מסוג זה היא הכי בעייתית והיא עלולה להתרחש אפילו בעשיית מצוות . הנה כמה משפטים שלו:

"אמר להם, מעתה, יש לי לדאוג מכם על דבר שהוא גרוע מעבודה זרה:

"לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב-שתעשה אתי- בהתורה והמצוות שנתתי לכם"

"לא תעשו לכם– לעצמיכם, להנאתכם- פסל תמונת כל"

"אני מזהיר אותכם :לא תעשון אתי, עם התורה והחכמה והמעשים הטובים ההם, אלוהי כסף ואלוהי זהב- שלא תכשלו במידת הגאווה וזחות הלב"

"מזבח אדמה תעשה לי" שממנו ילמדו מדת הענווה, כדי שלא תעלה במעלות על מזבחי"

"אין לך עבודה זרה שחוצה מזו שעובדין אותה לשם שמים"

 

ועוד לעניות דעתי:

נקרא את הפסוקים שקודמים לעשרת הדברות:

שמות פרק יט

  • (י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:……(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ …
  • (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים…… (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ (
  • כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
  • (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:….
  • (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
  • (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק לֶךְ רֵד … וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְקֹוָק פֶּן יִפְרָץ בָּם:
  • (כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ס

 

יש כמה מהלכים:

  1. ה' מבקש ממשה ללכת אל העם כדי להזהיר אותם שלא יגעו בהר וכולי.
  2. משה עושה זאת
  3. ה' מבקש ממשה לעלות
  4. מיד כשהוא עולה, הוא מבקש ממנו לרדת כדי להזהיר את העם.
  5. משה עונה שאין צורך, הוא כבר עשה הכל כמו שצריך וכמו שכבר ציווה לו ה'.

6 ה' לא שומע להסבר של משה ומבקש שוב לרדת ולהזהיר העם שוב

7 משה , כמובן, מצטט אל דבר ה' ויורד (וכנראה שמשם, מלמטה, הוא מביא את דברי ה' -עשרת הדברים- אל העם)

 

למה ה' כל כך דואג שהעם לא יתקרב? למה כל כך פעמים? ואם הוא היה רואה שמשהוא לא בסדר בפעם הראשונה, למה הוא מבקש ממשה לעלות? מה קורה בין העלייה של משה לציווי לרדת שוב??

 

נראה לי לפרש זאת ברוח הדברים של הגלילי זהב:

כדי שמשה יבין מה הולך לקרות, ההתגלות, מעמד הר סיני, הוא חייב להבין שאף פעם לא נזהרים מספיק בקרבה. יותר חשובה הזהירות ממפגש מוטעה מעצם המפגש!!

מהרגע שיש מפגש, מהרגע שה' יורד, אז מיד יצר האדם יגרום לו ליצור בדמיונו דמות. אבל העיקר זה שלא תהיה דמות.

ה' לא הוציא את ישראל ממצרים כדי להיות להם תחליף לפרעה!

והוא מסביר זאת מיד:

אנכי ה'= אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים.

כלומר : הקשר אלי, התפיסה שלך כלפי, אסור שתהיה "תפיסה" , מקובעת. האדם, מטבעו, מחפש עבדות. האדם רוצה מטבעו שמישהו אחר יחשוב עבורו, שיגידו לו מה לעשות. להיות בטוח במסלול חיים נוחים. מצרים, זה המקום שבו  כל אדם חי תחת מרותו של אדם אחר. "סוס ורוכבו". השעבוד האמיתי הוא הכניעה לדוגמא , והצייתנות העיוורת אליה. ה' מציג את עצמו במצווה מחייבת מאוד: אל תתפוס אותי בתפיסה כל שהיא. "לא ראיתם כל תמונה". הדיבר הראשון, הוא לדעתי מצווה! לא מצווה של "אמונה באלוהים" אלא מצווה מאוד קשה: תהיה כל הזמן במתח של קרבה- ריחוק עם ה' שאיננו נראה ואיננו נתפס.

כל המצוות האחרות, באות אך ורק להציב את האדם במצב הכי קרוב למתח הזה. מטרת המצוות היא לקדש אותנו, שאנו נהיה קדושים, מנותקים מכל תפיסה מקובעת. מובדלים מכל מה שיכול לשעבד אותנו. כמו שאנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו.." המצוות באות כדי לשים מרחק, ביננו ובין העולם שבו אנו שקועים. המצווה באהכדי לתת לי לחשוב אחרת על המציאות. מחייבת אותי לצאת מהטבעיות ולהיות במתח מול בורא העולם שאיננו נראה. ואיננו נתפס בכלל.

לכן, שתי הדברות האחרות עוסקות ביצירת אלוהים אחרים. כי מהרגע שיש לי מולי, כביכול אלוהים, אני נוטה מיד ליצור במחשבתי דמות מקובעת שתתאים לי! ואז, תהיה לי ההרגשה שאני "עובד את האלוהים" אבל, בעצם, אני עובד עבודה זרה!!

 

מצוות אהבת ישראל

אחת מהמצוות הקשות ביותר והעיקריות ביותר של התורה!! הגלילי זהב אומר:

"מחויב כל אדם מישראל להכניס בלבו אהבת בני אומתו הקדושה כולם בליבו. ואפילו הרשעים, יאהב אותם כאילו הם אחיו. וכל שיש בו הכרה לאומית בוער בלבו תמיד אהבה ותשוקה לכל אחד מישראל"

אם התורה חוזרת על המושג "עם" יותר מעשרים פעמים בסיפור מתן תורה, זה, לדעת הג"ז, כדי להחדיר בתודעה הישראלית שאין תורה ומצוות בלי שייכות לעם. הרגש הלאומי הוא הרגש החשוב ביותר. אין כאן "דת" שקושרת אדם לאלוהים אלא יש יצירת לאומיות. רק השייכות ללאומיות מצדיקה לשמור על המצוות שה' ציווה את העם. כאדם ששיך לעם אנו מצווים במצוות . המצב הגלותי שבו ה עם נשאר כל כך הרבה שנים השכיחו ממנו את המימד הלאומי העיקרי והרבה יהודים חושבים שהם "יוצאים ידי חובה" בקיום המצוות. הג"ז יוצא נגדם ומכריז שהעיקר הוא ההרגשה הלאומית קודם לכל. כמו שאומר הג"ז:

"מי שאין לו דבקות בכללות האומה, אף על פי שמקיים תורה ומצוות לא יחשב לו אלא כנכרי שמקיים התורה- ואינו מושגח עוד מהקדוש ברוך הוא מפני שמוציא עצמו מהכלל ועושה פירוד בין הדבקים"

 

מסכנה לע"ד:

אהבת הזולת היא אמצעי להגשמת "אנוכי ה' אלוהיך.." כפי שתיארתי אותו לעיל:

אם האדם איננו יכול להישאר במתח , בלי תפיסה ותמונה של האלוהים שאליו הוא מקושר, אז יש "פטנט" טוב מאוד שה' המציא: הוא יצר עם ישראל שמורכב מכל התפיסות האפשריות. כל אחד בכיוון שלו. ישנם 12 שבטים ושבעים פנים לכל דבר.

כשאני מצווה לאהוב את הישראלי האחר, שאיננו חושב כמוני, זה מחייב אותי לנגוע במתח הזה. אני נשאר קשור למצווה של ביטול תפיסה של האלוהים. אמנם אני חושב , יש לי תפיסת עולם, אבל אני מכיר בשני שיש לו תפיסה שונה. זה מוציא אותי מסכנת הפונדמנטליזם! שהיא העבודה הזרה האמיתית.

ה' "נמצא" במתחים שקיימים בין היהודים השונים שחושבים בצורה שונה ובכל זאת מרגישים עם אחד!!

לכן, "קודשא בריך הוא , אורייתא וישראל -חד הם".=ריבוי ההבנות של התורה, שבעים הפנים שלה, מקבילים לריבוי התפיסות של כל היהודים(שבעים נפשות) ומקביל לכל ההשגות האפשריות  של האמת האלוהית האחת הבלתי נתפסת!

"קדושת ארץ ישראל", היא עבורי, היכולת שבמקום אחד, יצטרכו לגור כל עם ישראל. שיתוף החוויות ההכרחי מאלץ את כל ישראלי להרגיש כחלק מהעם, להלחם עבורו ולהתפלל עבור שלום חייליו, ללא כל התייחסות לשיוך פוליטי וחברתי. ארץ ישראל עוזרת לעם ישראל להיות קדוש ולכן היא "קדושה".

 

 

גדול המצווה או הלא מצווה.

מסכת בבא קמא דף פו עמוד ב

ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה….אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן… והשתא דשמעית להא דר' חנינא, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.

 

הג"ז מביא את דעתו של רב יוסף שהיה מצדד בעמדה ההפוכה מזו של רבי חנינא הידועה. רב יוסף היה עיוור ולפי הלכת רבי יהודה, הוא פטור ממצוות התורה. למרות זאת, רב יוסף קיים את כל מצוות התורה בתור "אינו מצווה ועושה". עבורו, יש גדולה מיוחדת למי שאיננו מצווה כי הוא עושה הכל מתוך אהבה ורצון טוב.לפי פירוש התוספות, רבי חנינא טוענים ההיפך כי לאדם המצווה יש יצר הרע שדוחף אותו כל הזמן לא לצטט למצווה ולכן יש לו יותר זכות. עוד טעם יש להעדיף את המצווה על ה"אינו מצווה", זה שהמצווה יעשה את המצווה לאורך זמן, בקביעות, אבל מי שאינו מצווה , יעשה המצווה רק כשמתחשק לו.

ההבדל בין שתי העמדות מאירה אותנו על משמעות חג השבועות ועל מתן תורה:

ביום מתן תורה, עם ישראל טיהר את עצמו והתקרב כל כך לשכינה שהוא לא היה זקוק למתן תורה כי הוא הגיע להשגת התורה כמו שהאבות השיגו אותה בלי הצורך לקבל אותה בפועל.

זה מסביר את מה שאומרים בהגדה : " אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו"

אם כן, ביום מתן תורה,, עם ישראל היה יכול לקיים את כל התורה בתור "אינם מצווים ועושים". לדעת רב יוסף זו גדולה וזו חשיבות יום חג זה. אנו חוגגים ביום זה את המעלה שאליה הגיעו כל אלה שיצאו ממצרים וספרו את ספירת העומר עד שהזדככו כל אחד לפי כוחו.

אבל קרה משהוא נוסף ביום זה: הם קבלו את התורה! זאת אומרת שהם הפכו ל"מצווים ועושים" בנוסף למדרגת ה"אינם מצווים ועושים" שהגיעו איליה באותו יום.

אם כן, קרו שני דברים במתן תורה:

  1. ההכנה מצד העם והמוכנות לקיים את המצוות אפילו בלי שיהיו מצווים.
  2. ובנוסף, כפה עליהם הר כגיגית וציווה אותם כדי לקבוע זאת בזמן ובעשייה היום יומית

 

וישמע יתרו

  1. את כל אשר עשה אלוהים למשה..
  2. ..כי הוציא ה' את ישראל ממצרים..

האלוהים, מידת הדין, עשתה את מלחמת עמלק וקריעת ים סוף (כמאמר רש"י)

אבל ה', עשה דבר מעבר לפרטים, הוא הוציא את ישראל ממצרים.

זה מסביר את החלוקה בשמות ה' ובחלוקת הדברים שיתרו שמע.

 

400 שנה

הג"ז קובע: אם היהודים היו רוצים לצאת, מעצמם, ממצרים, רק ארבעה דורות היה מספיק והיו כן יוצאים.

הבעיה היא שהם לא רצו לצאת, ולכן האריכו את זמן הגלות לקראת ה400 שנה. וכשהיו בסכנת הכחדה ממש (התבוללות), אז ה' הוציא אותם בעל כורחם, במידת חסד עליון, מוקדם מ400 שנה.

אכילת המצה מזכירה לכל דור שאסור לחזור על אותה הטעות שנעשתה במצרים כי בגאולה האחרונה, יש לצאת מהגלות מרצון ולא להיות "ללא רוח לאומי" כמו המצה היא לחם ללא רוח.

 

גרשום

משה קרא לו כך "כי גר הייתי בארץ נכרייה". על איזו ארץ נכרייה מדובר? נדמה שמדובר במדיין אבל בעצם, מדובר על מצרים! ולכן הוא קרא לבנו הבכור "גרשום". המהלך הראשון של משה היה להכיר בזרות ארץ מולדתו מצרים. "אליעזר"= כי אלוהי אבי בעזרי…" זה כבר מהלך שני של ההצלה ממצרים ומפרעה.

זה מסביר את סדר השמות לפי הלידות.

(אם היה מדובר על מדיין, הוא היה קורא לראשון בשם אליעזר ולשני גרשום)

 

על אודות ישראל

בניגוד לכל המנהיגים שחושבים שהם העיקר והעם שלהם בא רק כדי לשרתם ולהכתיר אותם, משה מיד מבהיר שכל מה שקרה, קרה בזכות ובשביל העם:"ויספר משה לחותנו את אשר עשה ה'..על אודות ישראל"

הדבר הראשון שאומר משה ליתרו: הכל נעשה אך ורק בשביל ישראל ולא בשבילי.

 

ערב רב

כשיתרו שמע על יציאת מצרים, הוא לא ידע עדיין שערב רב עלה איתם.

כשהגיע יתרו למחנה ישראל, ראה שהערב רב עלה איתם. הוא הבין את הסכנות הכרוכים בדבר וזה . "ויחד יתרו"= בשרו נעשה חידודים חידודים. (הוא קיבל צמרמורת!). לכן הוא אומר "אשר הציל את ישראל- אשר הציל את העם"(העם= הערב רב). (ייתכן, לע"ד, שהעצות שנתן למשה הם פועל יוצא מהעובדה שיש ערב רב מרובה שיש לחנכו והחדיר לו את מורשת ישראל. מעניין שיתרו ידבר רק על "העם" בעצה שלו)

 

סעודת יתרו

יתרו הביא קרבנות (זבחים לאלוהים). אבל בסוף, משה ואהרון אוכלים איתו מאכלי חולין! זו תפיסה שונה בין עובד עבודה זרה שעבורו הקדושה חלה רק בדברים הקשורים לאלוהים ולעבודת הקרבנות, לתפיסת העולם של משה ואהרון שיודעים שהקדושה חלה גם בעולם החול!

 

נבואה על השואה

הגלילי זהב כתב את הדברים הרבה שנים לפני השואה ובכל זאת, הוא צופה מאורעות קשים מאוד:

"בעת תבוא הגאולה, בטרם תשלים הישועה, טרם יקבצו כל ישראל לארצם,..יהיו צרות רבות כמו חבלי יולדה. אפילו אחרי שהעמים יכירו בזכות ישראל לארץ אבותיו, ואחינו היהודים, אלה מפה ואלה מפה עולים ובונים ברשות הממלכות, דווקא בזמן הזה, תתעורר שוב חמת הצוררים ויצאו מחוריהן בכל ארצות הגולה ויצא הקצף על היהודים לנתוש  ולנתוץ להרוס ולהאביד. ויותר הפלא כי גדלה המהומה על אותן היהודים שכבר נדמעו בינהם ובארץ אשכנז הארורה שפכו חמתם על אלה שנבללו מכבר אפילו אלה אשר רק אבי זקנם היו יהודים….."

 

הקשרים בין מתן תורה לבריאת העולם

  1. בעשרה מאמרות נברא העולם- בעשרת הדברות נכללה כל התורה.
  2. במאמר הראשון- בראשית- נברא הכל ואחר כך הולכים ומפרטים הפרטים. כך הדיבר הראשון אומר את העיקר וכל השאר הוא פירוט הדברים
  3. סיפור הבריאה מסתיים ב" אשר ברא אלוהים לעשות" שהכל צריך להיות מתוקן על ידי האדם. כך בתורה כתוב "ועשיתם אותם" הכל תלוי בידי האדם.
  4. הבריאה מתחילה במידת הדין והכל היה תלוי ועומד עד ליום השישי האם יקבלו ישראל את התורה אם לאו. כך ביום שישי בסיוון, הכל היה תלוי בקבלת התורה. התורה נתנה בקולות וברקים ומידת הדין.וכפיית ההר כגיגית. רק אחר כך שיתף את מידת הרחמים בבריאה וגם במתן תורה משה דיבר במקומו וריכך את המעמד.

 

השבת

מצד אחד היא "זכר למעשה בראשית" כי היא למעלה מבחירת האדם. שבת קבועה וקיימת.

מצד שני היא "זכר ליציאת מצרים" בתור "תחילה למקראי קודש " שנקבעים על ידי בני האדם.

"לדורותם ברית עולם" אפילו שישראל יוצאים לגלות, השכינה עימהם וחייבים להמשיך לשמור על השבת.

ששה ימים, האדם עובד. אבל ביום שבת, ה' משגיח בעצמו ודואג עבורו

 

וכל העם רואים את הקולות-וירא העם וינועו יעמדו מרחוק

למה לציין את התנועות של העם בזמן הזה?

  1. הקולות= הקולות מעוררים את המחשבה. אפילו אם חושבים, כשמוציאים מהפה וכששומעם, זה עושה רושם אחר. ולכן, יש חשיבות בשליח ציבור שיכול לעורר את האחרים בתפילה
  2. התנועות= גם התנועות של הגוף חשובות לעורר את ההתלהבות והמחשבות. כדי להתעורר מהתרדמה ולהתלהב

 

מצווה גוררת מצווה

הג"ז מציע פירוש מחדש:

איך אתה יודע שמה שאתה עושה הוא מצווה? כשזה גרם לעוד מצווה!

איך אתה יודע שמה שעשתה זו עבירה? כשזה גרם לעברה!