כי תשא

כי תישא פי 4

dtmichelbenshoushan כי תישא פי4

בע"ה טז אדר א התשע"ט

מישל בן שושן

 

כי תישא פי4

 

ברית 13 המידות

כשמתבוננים על מהלך המאורעות (לגבי חטא העגל) שמתוארים בפרשה, יש שלושה שלבים

1.ה' מבשר למשה שהעם חטא ושעליו לרדת . משה מבקש מיד סליחה ומקבל אותה, לפני שהוא יורד.

  1. אחרי רדת משה מההר, שבירת הלוחות והענשת החוטאים, משה שוב עולה אל ה' ומבקש שוב סליחה ונענה בחיוב
  2. לכאורה, אין צורך בשלב נוסף כי כבר פעמיים משה קיבל הסליחה מה'. אבל מופיע שלב שלישי, שבו משה מבקש מה' כל מני דברים "אישיים" כמו ידיעת ה' עמוקה יותר, שה' יראה לו פניו…. ועיסוק עם "מציאת חן"!:

 

שמות פרק לג     (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:(..(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ …יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְקֹוָק לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

 

כל הדו שיח בין משה לה' בשלב הזה איננו מובן בהקשר. אם מדובר בעניין חטא העגל, הרי כבר התקבלה סליחה. ואם מדובר רק בהעמקת הידע וחיזוק הרוחניות של משה, מה זה עושה דווקא כאן?

 

בעצם, ה"דו שיח" הזה מתמשך עוד עד שה' מודיע למשה את שלוש עשרה מידות הרחמים:

פרק לד א:  וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:….(ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא

יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:(י) וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְקֹוָק כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:(יא) שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(…(יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:

 

כמו שכתוב בפסוק י', ה' בעצמו קורא לדברים האלה "ברית" (הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית). למה היה צריך לכרות ברית עכשיו? למה אחרי ברית סיני עם כל העם? למה ברית אישית עם משה?

הרב יונתן גרוסמן נזכר שכבר נכרתה ברית "אישית" בעבר: ברית בין הבתרים עם אברהם.:

ברית בין הבתרים .בראשית פרק טו :(ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:… (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:(יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס

גם אז, מטרת הברית היתה לתת לעם ישראל את ארץ הכנעני והחיתי והאמורי…

גם אז, הברית ארעה כשה' "עבר" מול אברהם

גם אז, ההתגלות של ה' נעשתה דרך הסתרה. אברהם היה מורדם ומשה נכנס לתוך נקרת צור

גם אז, דובר על חטא שעלול לעבור מדור לדור במשך ארבעה דורות.

 

הכל מתרחש כאילו יש לחזור על ברית בין הבתרים עם משה בגלל שמשהו נשבר בינתיים: חטא העגל גרם, מצד ישראל, להפר את הברית שנכרתה עם אברהם!!

הפרת הברית גרמה לה' לקבל החלטה כואבת: אכן, הוא מסכים שלא להרוג את כולם. אכן הוא משכים להכניס אותם לארץ, אבל כל זה יתנהל על ידי מלאך! נוכחות ה' בקרב המחנה כבר איננה מובטחת. המשבר גרם להתרחקות של ה'. ה' קיבל את שתי תפילות משה הראשונות  והוא אכן סלח כדבר משה. אבל משהו בסיסי נעלם: הקשר המיוחד בין ה' לעמו ירד מדרגה.

לפי הרב תמיר גרנות, זה בדיוק מה שמשה והעם כבר לא מוכנים לקבל. אחרי שהם "טעמו" את התגלות ה' וקרבתו, הם לא יכולים להסתפק בהנהגה מרחוק, מנוקרת, ללא המימד האישי המיוחד. העם התאבל על זה ומשה עולה בפעם השלישית כדי לנסות לשחזר את הקשר האבוד. זו מטרת השלב הכל כך חשוב הזה. אכן הסליחה התקבלה אבל מדובר עכשיו על חידוש היחסים החמים והמיוחדים בין ה' לעמו. העליה לארץ, קיום ההבטחות, איננו מספיק. זה יהיה יבש. אם ה' לא יעלה "בקרבנו", הכל אבוד!! כמו שאומר הרב גרנות "ציונות, אפילו עם מדינה, אפילו עם צבא, אפילו עם עצמאות, אבל ללא קשר עמוק עם ה', זה לא מקובל על ידי העם ועל ידי משה.

 

וכאן, אנו מגלים שלא רק שהקשר משוחזר, אלא שה' מגלה למשה מימד עוד יותר עמוק של הברית: הברית החדשה שהוא כורת (עם שלוש עשרה מידות הרחמים) עם משה, עולה על זו של אברהם. היא לוקחת בחשבון שיכולים להיות עוד משברים בין העם ואלוהיו ונותן כבר את הפיתרון: מידת הרחמים תחול בברית! ה' נותן למשה מפתח הקסם שהעם יוכל להשתמש בה בעיטות של מצוקה גדולה ושל משבר עמוק.

 

בעצם, "בזכות" חטא העגל והמשבר העמוק בעקבותיו, "הרווחנו" ברית הרבה יותר עמוקה, סלחנית, עם מרחב תימרון גדול יותר ועם תנאים משופרים: הברית איננה עומדת עוד רק על מידת הדין. עכשיו היא עומדת על מידת הרחמים גם כן!

 

התורה שבעל פה

בלוחות הראשונים, כמה "מידות" שאנו מגלים ב13 של פרשתנו כבר היו מופיעים:

עשרת הדברות-לוחות ראשונים  שמות פרק כ :(ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: ס(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

אבל שם, בעשרת הדברות, אלה היו מידות של דין. היה מדובר על "אוהבי" או "שונאי". בלי לקחת בחשבון האפשרות של מקרים מורכבים, מצבי ביניים. או רשע ימות או צדיק יחיה.

לוחות הראשונים נכתבו תחת מידת הדין של החוק היבש. הם באמת מסמלים את התורה שבכתב.

היינו מצפים, שאחרי חטא העגל, אחרי שלוש עשרה מידות הרחמים, לוחות השניים יכילו בתוכם את המימד החדש הזה של הרחמים. אבל לא כך קרה ! בלוחות השניים מופיע בדיוק אותם המילים שבלוחות הראשונים! למה? כי התורה שבכתב איננה יכולה לקבל שינויים ! החוק הוא החוק! התורה שבכתב איננה משתנה!! אז מה עושים עם הברית החדשה ו13 המידות של הרחמים?

פשוט יוצרים תורה אחרת, צמודה לראשונה, והיא "התורה שבעל פה" . נוכל להשתמש בתורה שבעל פה אבל אסור לכתוב אותה! כאילו זו הבטחה בעל פה שאי אפשר להכניס אותה במידת הדין של התורה שבכתב! בעצם, כל הפרשה הזו של ברית 13 המידות, מוגדרת בתורה עצמה כ"תורה שבעל פה"!!:

שמות פרק לד (כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:

החכמים פרשו הפסוק הזה כך:

  • כתב לך את הדברים האלה= תורה שבכתב, לוחות שניים
  • כי על פי הדברים= התורה שבעל פה!

והכל נכתב בתוך החומש שלנו.  בתוך התורה שנמצאת מולנו , כתובה גם התורה שבכתב (לפי מידת הדין) וגם התחלת התורה שבעל פה!

זה מאוד מזכיר את המדרש בספר בראשית שהסביר ש"בראשית ברא אלוהים" על ידי מידת הדין. אבל, כשהוא ארה שאין העולם יכול להתקיים, הוא שיתף את מידת הרחמים: "ביום עשה ה' אלוהים..".

גם כאן, הכל מתואר כאילו לפני חטא עגל, ה' נותן תורה אידיאלית, תורה כתובה על לוחות אבנים, היונקת ממידת הדין. אחרי החטא, ואחרי המשבר העמוק, אחרי שמגלים רצון עז מצד אלה שחטאו לשקם את הקשר, והרצון העז מצד ה' להשפיע בסוג הקשר הזה, מגלים מימד חדש, מימד של הרחמים. אבל לא בא בחשבון לוותר לגמרי על מידת הדין! יש לשלב את שניהם . זה קשה כי אחד שולל את השני. לכן, יש

מצד אחד תורה שבכתב שנתנה מהאלוהים

ןמהצד השני התורה שבעל פה, יותר אנושית.

 

 

 

וכאן המקום לקרוא את הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ס עמוד ב  דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: +שמות ל"ד+ כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: +שמות ל"ד+ כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה – אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.

א"ר יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

כאילו מקור המושג "תורה שבעל פה" נמצא בפסוק שלנו, וקשור לברית שלוש עשרה מידות הרחמים!

ועיקר הברית היא התורה שבעל פה!!

 

חטא העגל (הרב מאיר שפיגלמן והרב מנשה וינר)

 

קשה מאוד לשים את האצבע על הנקודה הבעייתית של חטא העגל.

  • יש אומרים (רש"י) שהעם חיפש לעבוד "אלוהויות רבים". עבודה זרה רגילה .
  • יש אומרים (הרמב"ן) שהעם רצה "רק" למצוא מחליף למשה שלא חזר , אבל הם המשיכו להאמין באל אחד.
  • יש אפשרות להגיד שאהרון הוא האחראי. הוא זה שעשה העגל.
  • יש מקום גם להגיד שהחטא לא היה בעשיית העגל אלא בחגיגה , בהקרבת הקרבנות ובצחוק שעשו למחרת.(יש לשים לב שה' לא אומר למשה שהעם עשה את העגל מיד ביום שהם עשו אותו, אלא רק למחרת, כשהם "קמו לצחק".
  • אפשר לראות את המשפט "אלה אלוהיך ישראל" כמקור החטא.
  • אפשר לקרוא את המשפט שך משה "עשו להם אלוהי זהב" כאילו הזהב הוא הבעיה! ומה היה קורה אם זה היה עגל מפלסטיק?!
  • ויש מקום להגיד שבעצם, העגל ש"יצא" מהאש, הוא רק צורה שהם ראו בהר סיני, אחת הצורות של המרכבה שמתארים יחזקאל וישעיהו. (ראה למטה מקורות). העגל, או השור , מחליפים במאות האלה, את הכרובים! כאילו לכרובים של המרכבה היו פני שור או עגל! וניתן אפילו להגיד ש"רגל העגל" שמתואר במרכבה של יחזקאל, הוא הדבר התחתון מכל המראה. אולי ה"עליה לרגל" היא פשוט עליה כדי "לראות" את רגל של העגל, או את מראה הכרובים ! אם כן, עגל זהב, דומה לכרובים של זהב. ק שזה נעשה מחוץ לציווי האלוהי (ואפילו איסור) וזה נעשה כמצווה. ההבדל בניהם , בין עבודת ה' ובין עבודה זרה מאוד דק!

 

דבר אחד ברור: זה נחשב על ידי התורה (על ידי משה וה' והתורה עצמה) כחטא חמור מאוד של בגידה ועבירה על ציווים רבים כמו "לא תעשה לך פסל" או " אלוהי מסכה לא תעשה לך" או "לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב"…

 

הערפל הזה בשאלה "מה הוא בדיוק חטא העגל" דומה מאוד לערפל שקיים בין הפירושים השונים לגבי חטא עץ הדעת. הייתי אומר, שמה שחשוב, בשני המקרים, זו הקביעה שזה "חטא חמור".

 

נראה לי שהעיקר הוא ההגדרה של מעשה העגל כ "משבר" עמוק.

ולכן, נראה, לי, העיקר נמצא בצורה בה ה"משבר " הזה נוהל וטופל ומה הוא גרם אצל העם, אז, ואצל הקוראים של התורה בכל דור.

 

ואכן, נראה לי שהמשבר הזה חשוב מאוד כי הוא גרם לקשר בין העם ואלוהיו להשתדרג!! ולתאר מצב שונה "לפני" ו"אחרי" החטא.

כמו כל משבר, יש הזדמנות לשנות את הנתונים הקיימים באופן מהפכני! ואכן זה קרה!

 

ניתן יהיה  לתאר מצב אידיאלי "לפני" ומצב של תיקון "אחרי" החטא. והמצב של התיקון, זה מה ש"הרווחנו" מהסיפור עולו!!

 

 

 

 

מקורות:

 

  1. סוף פרשת יתרו: שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

 

  1. יחזקאל פרק א (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם:(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל…..י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:
  2. יחזקאל פרק י (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:….(יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר:

 

  1. אלוהי ישראל= המרכבה ———–עליה לרגל. שלוש רגלים ליראות פני ה'

 

  1. שמות פרק כ (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כי תישא

dtmichelbenshoushan כי תישא מ

בע"ה טו אדר התשעח

מישל בן שושן

 

כי תישא מ

 

מי עשה את חטא העגל?

"העם" הוא הערב רב. הגויים שחוו את השעבוד והגאולה במצרים ורצו לצאת ממצרים עם ישראל. משה החליט להכניס אותם בחיק עם ישראל. הם אלה שעשו את העגל: כשמשה נעלם להם,הם ביקשו להחליף את משה. הם מכירים רק את משה כגואל. אין להם זיקה לאבות כי הם פשוט לא מצאצאי האבות. משה עבורם הוא הגואל. הוא כמו אליל עבורם. מהרגע שהוא מאחר (בשש שעות) ונעדר לרגע, הם חושבים שאולי הוא חזר לשמים כמלאך (הם מדברים על "משה האיש"= המלאך שלקח דמות של איש- בניגוד ל"איש משה" שמגדיר את משה כאיש). ולכן הם חייבים להחליף אותו בדבר מוחשי.

למה עגל? כי הם חיים בעולם שהאסטרולוגיה עיקרית. יצאו ממצרים בעידן הטלה ועכשיו הם עוברים לעידן השור.

למה זהב? כי הם מאוד דתיים! הם עושים את היקר ביותר עבור האליל. כמו שהנוצרים עועדים צלב מזהב על צוואריהם!). הערב רב לא הבינו שמשה הוא רק מתווך.

מה היה חטאם של בני ישראל?

בני ישראל חטאו בזה שהם לא מנעו את הערב בר לעשות העגל. אולי בגלל חולשה אולי בגלל שהיה בהם רגשות מעורבים שכללו את הרגשות של הערב רב. אחריותם גדולה בזה שהם לא מנעו ואולי גם השתתפו כגרורים

אבל יש סיבה נוספת שעבורה כל בני ישראל ולא רק הערב רב נחשבים כחוטאים בעגל: הערב בר נכנס לתוך עם ישראל. ובתוך כך, כולם ערבים זה בזה.

למה משה הכניס הערב רב?

ההסבר הזה שהערב רב גרם לחטא עגל, גורר אליו שאלה חמורה: למה משה הוציא אותם ממצרים. ולמה ה' נתן למשה להוציא אותם ממצרים? אם התוצאות כל כך חמורות. כשאנו קוראים מה אומר ה' למשה "שחת עמך אשר הוצאת מארץ ממצרים" יש לשאול למה ה' מפנה אמצבע מאשימה על משה השהוא לקח על עצמו להוציא הערב רב! שבגללו הכל קרה! אז למה הוא נתן לו לעשות זאת ולמה משה באמת עשהה זאת??

 

כאן החידוש הגדול של מניטו: משה היה חייב להוציא את הערב רב ממצרים כי זו היתה אחת המטרות העיקירות של גלות מצרים: להוציא ממצרים את כל הנשמות שנמצאות אצל הגויים שיכולים להיכנס בעם ישראל.

אם לא מוציאים את הערב רב, אז אי אפשר לצאת ממצרים או שיוצאים וחוזרים לגלות מיד כדי להוציא ערב רב אחר!! לעם ישראל יש תפקיד אוניברסאלי. עם ישראל איננו יכול להיבנות ולהציל את עצמו בלי להציל את כל בני האדם שבעולם. אין ערך ליציאת מצרים בלי חשיבה איך מוציאים את כל האנושות לחרות.

נזכור מה שקרה עם אברהם אחרי מלחמת סדום: הוא לא רצה לקחת איתו כשלל אחרי הניצחון , לא את הנפש ולא את הרכוש. הגמרא טוענת שזו הסיבה שזרעו של אברהם, בני ישראל, יצטרכו לצאת  לגלות כדי להכניס בתוכם את הרכוש (יצאו ברכוש גדול) וגם הנפש (הערב רב)!! כתיקון של הסירוב של אברהם אבינו.

עבור אברהם, בעל מידת החסד, זה אולי היה דבר מקובל. לסרב לקבל מתנות. להיות בעל חסד חינם. מלחמה ללא שלל. אל עבור עם ישראל, מידת החסד לבדה היא כבר חטא. כי בני ישראל אינם הילדים של אברהם בלבד אלא הילדים של אברהם יצחק ויעקב. ועבורם, חסד מופרז זה חטא! ועל זה הם חייבים תיקון.

 

אבל היתה בעיה גדולה: הערב רב לא היה עדיין בשל להיכנס בתוך עם ישראל. בני ישראל היו אמורים להישאר 400 שנה במצרים. מה שהיה נותן זמן לערב רב ליצור שושלת, אבות, מסורת, להיכנס לתוך עם ישראל מתוקנים.

אבל, בני ישראל לא יכלו להישאר עוד דקה נוספת. הם היו על סף אבדן זהות ואפסות כוחות.

אם כן היו שלוש ברירות למשה:

  1. להוציא את בני ישראל מיד כדי להציל אותם אבל לצאת בלי הערב רב: המשימה לא הושלמה ויהיו עוד גלויות כדי להוציא הערב רב. משה רוצה לגמור עם זה עכשיו. משה מסרב לרעיון שיהיו הרבה גלויות . הוא רוצה להיות המשיח. לכן הוא מוכרח להוציא הערב בר מיד.
  2. לא לצאת ממצרים עכשיו ולחכות 400 שנה שהערב רב יהיה מוכן. אבל בני ישראל לא היו מוכנים, כאמור , להישאר דקה נוספת ואז כולם היו מתים או מתבוללים לגמרי ולא היה מה להוציא בעוד 190 שנים נוספות!
  3. לצאת מיד עם בני ישראל ,ויחד איתם הערב רב הלא נוכנים, בתקווה שהוא ידע לחנך אותם. זה מה שהוא עושה וכך הוא לוקח אחריות עצומה על כתפיו.

 

למה ה' נתן למשה להוציא הערב רב?

פשוט כי זה הדבר הנכון לעשותו מול שלושת האפשרויות הבעיתיות שלושתן. אבל ה' איינו יכול להגיד למשה להוציא הערב רב כי ה' איננו יכול להבטיח שזה יצליח. הכל תלוי במחנך! הכל תלוי במשה! לכן, הוא משאיר האחריות על משה! ועשה כאילו הוא לא זה שהחליט אלא רק משה!

דבר דומה קרה בשבירת הלוחות: ה' נותן למשה הלוחות ומשה שובר אותם. וה' אומר לו "יישאר כוחך ששיברת אותם!" למה , אם כן, ה' נתן הלוחות למשה? אם הוא משכים שיש לשבור אותם.? כי ה' איננו יכול נגד החוק האידיאלי! ה' נותן התורה. ולכן , הלוחות הראשונות שמסמלות את האידיאל של החוק האלוהי, חייבות להינתן. ומשה עשה טוב ששבר אותם!

מניטו נותן לזה משל: אבא כועס מאוד על הבן שחטא וגוזר עליו עונש חמור. האימא, באה ומבקשת להמתיק הדין ומבקשת מהאבא שלא יעניש הבן. בסופו של דבר, כל אחד עשה את תפקידו. גם האבא מרוצה שהבן שלו לא יקבל עונש חמור . כי זה הבן שלו! אבל הוא היה חייב להראות לבן שמה שהוא עשה חמור מאוד והוא חייב עונש! והאימא גם מרוצה שהבן יידע שהוא חטא ושזה לא בסדר. אם כן, ה"משחק" בן משה וה' מחוייב המציאות!

 

למה יש לשבור הלוחות הראשונים?

הלוחות הראשונים הם החוק האולטימטיבי. אין בהם מקום לחטא. למרות שה' יודע שהאדם חוטא, הוא חייב להראות הדרך האידיאלית. אילו משה היה נותן לעם ישראל את הלוחות האלה, אחרי החטא העגל, אז לא היה מקום לכפרה עבור בני ישראל. איך הם יכולים גם לקבל החוק וגם לעבור עליו? אחד משניהם היה צריך לבטל

  • או הלוחות
  • או עם ישראל

כדי להציל את עם ישראל משה לא נותן להם הלוחות. כל עוד הם לא קבלו אותן, משה יוכל לטעון שהם לא ידעו, או שהדברו דברו רק למשה עצמו ולא לכל עם ישראל כי הרי הם נארמו בלבון יחיד: לא תעשה לך פסל" רק למשה נאמר! ועדיין לא קבלו בני ישראל. לא כתוב "לא תעשו לכם פסל"!!

כלומר, משה שיבר הלוחות כדי להציל את עם ישראל! כדי ליצור לעצמו פתח לסנגר עליהם!

 

למה משה עושה שתי תפילות

אנו קוראים שתי תפילות שונות של משה כדי לבקש רחמים מה':

  • ויחל משה ..(פסוק יא) היא התפילה הראשונה. היא מופנית כלפי עם ישראל:

משה מבקש מה' שימחל לערב רב כדי להציל את ישראל: אם אתה הורג הערב רב, אז עם ישראל חייב לחזור. למצרים כי זה תפקידו להוציא הערב רב! אז , בבקשה, עבור עם ישראל "עמך"(עם סגול תחת המם) סלח לעם, לערב רב!. וכאשר ה' סולח , אז משה מתחיל בתפילה שנייה:

  • אנא חטא העם הזה..(פסוק לא) התפילה הזו מופנית כלפי הערב רב! כי הם כבר נכנסו עכשיו לעם ישראל. ויש להתפלל עבורם עצמם! הם יהודים עכשיו!

ולכן, עם ישראל חייב להבין שלמרות הבעיות באות מהערב רב, הם נכנסו לעם ישראל והוא חייב לטפל גם בבעיות שלהם בתוכו.

 

עם קשי עורף

למשל, המידה "קשה עורף"  היא המידה של הערב רב. אבל, מהרגע שהם נכנסים לתוך בני ישראטל, כל עם ישראל הופך להיות "עם קשה עורף"!! אי אפשר לחזור אחורה! על עם ישראל להבין שיש לו את הבעיות של כל החלקים של עם ישראל, כולל הערב רב!!!

כשה' רוצה להרוג את כל חוטאי העגל, למה הוא לא דורש מהם שיחזרו בתשובה במקום לגזור עליהם כליה? התשובה כתובה: הם עם קשה עורף"= הם מפנים את עורפת לתשובה! הם לא מוכנים לשמוע! הם לא מסוגלים לחזור בתשובה! לא שהתשובה לא קיימת עבור החטא שעשו אלא הם מסרבים לחזור בתשובה! זה מובן "קשה עורף"! ולכן משה חייב להתפלל ולטעון טענות חזקות כדי להציל אותם

 

הלוחות השניים

הם הראיה שה' הסכים שמשה ישבור הלוחות הראשונים! מה יש בהן? האפשרות לחזור בתשובה! הן פחות "אידיאליות" הן לוקחות בחשבון העובדה שעם ישראל יכל לחטוא! ויש בהם דרכי כפרה.

בדומה מאוד לתפקיד המשכן האידיאלי (פרשיות תרומה ותצווה- מקום מפגש עם האלוהים)

והתפקיד שהתווסף למשכן אחרי החטא (ויקהל פקודי- מקום כפרה).

 

 

למה משה לא נכנס לארץ?

בגלל הערב רב!!

או נגיד בגלל הצורך לחכות שהערב רב ישתלב לעם ישראל ממש. כי הרי כל סיפור יציאת מצרים לא היה מושלם. יהיו עוד גלויות. יהיו חורבן,….. עד להכל יתברר במשך ההיסטוריה. משה הוא המשיח. האם עם ישראל, כולל הערב רב , מוכנים לגאולה הסופית? לא!

אילו משה היה נכנס לארץ, הוא היה בונה המקדש והמקדש לא היה יכול להיחרב אף פעם כי זה מקדש משה. ומה קורה אם עם ישראל יחטא בחטאים חמורים? אז יהיהו מול ה' שתי אפשרויות

1 או להחריב המקדש- אבל אם זה מקדש משה אי אפשר להחריב אותו

  1. או להחריב את אויבי ישראל- וזה חמור מאוד כי אין יותר עם ישראל !

לכן, חייבים להשאיר גמישות. ובנסיבות חמורות של חטא עם ישראל (כמו שקרה לפחות פעמיים), יחרב המקדש וישראל ינצלו על ידי גלות. אופציה זאת איננה אפשרית אם משה בונה מקדש. לכן משה לא נכנס. וגם אם הוא לא היה בונה המקדש, עצם כניסתו לארץ, הייתה מאלצת העם להתנהג בצורה אידיאלית, מה שבארץ קשה מאוד עד בלתי אפשרי, לפחות בתקופה ההיא. למה? בגלל הפן הזה שבתוך עם ישראל שנקרא ערב רב.

אבל, בסוף ההיסטוריה, משה כן יכל לחזור! כי אז נגיע לשלב שמשה היה מוכן אליו מראש: מצב אידאלי ללא צורך בגלות נוספת, שחרור משעבוד מלכויות ובניין מקדש שלא ייחרב. מקדש שייקרה "בית תפילה לכל העמים".

 

ההיסטוריה היא בירור

כשמשה יורד  מההר, יהושוע אומר לו שהעם חצוי לשניים:

"קול מלחמה במחנה" אבל אין הכרעה בין שתי התפיסות(אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה): יש את הערב רב שקשורים לתורה, לדת, למשה האיש. ויש את בני ישראל, הקשורים לאבות, לארץ, באופן טבעי.

את שני החלקים האלה מוצאים אנחנו בכל ההיסטוריה. ויש בירור מתמיד בין שתי התפיסות עם נסיון לשלב בניהן.

היום, הקריטריון האולטימטיבי הוא : ההשתייכות לארץ ישראל. מי שמשתייך ומיישב את ארץ ישראל ומחזק את מדינת ישראל , הוא מראה שנפשו בחרה את החלק של עם ישראל. מי , שמניגד דוחה את מדינת ישראל, ומחשיב את ארץ ישראל רק כ"ארץ הקודש", ורק בגלל שהתורה מדברת עליה, ולא בקשר ישיר,נפשו מהערב רב!

נפש של ערב רב איננו גנטי. הוא כבר לא עובר מאב לבן. זו החלטה אישית פרטית ויכולים להיות באותה המשפחה אנשים השייכים לערב רב ואחרים השייכים לעם בני ישראל .

 

האפקי והאנכי

בהיסטוריה יש שני מימדים:

האופקי= החיים שחיים בני האדם בדור שלהם. יחסית למציאות ולמאורעות הקוראים בדור שלהם

הרוחבי= כל אדם וכל עם הוא חרוז אחד בשלשלת ארוכה. תפקידו עיקרי. אבל הוא ממשיך סיפור ארוך שקדם לו וחייו ישפיעו על הדורות שאחריו.

אסור לחשוב שהחיים של האדם מתחילים בלידתו. הוא חלק מסיפרו ארוך מאוד

כל אדם חייב למצוא מה תפקידו בסיפור הזה. מה זהותו, לא רק במימד האופקי אלא גם במימד האנכי!!

האדם הוא הנקודה במפגש של שני הקווים האלה האופקי והאנכי.

 

מידתו של משה

אנו רגילים לאמר שלאבות יש מידות: חסד, גבורה, רחמים.

מידתו של משה היא נצח: הוא כולל את כל המידות ומכניס אותם לתוך עם ישראל! תפקידו של משה הוא לאפשר שעם ישראל ימשיך לחות לנצח. לכן הוא נותן להם התורה שהיא כמו העצים במדורה. האש נדלקה על ידי האבות אבל יש להכניס כל הזמן עצים במדורה כדי להנציח את האש הזו.

 

 

 

כי תשא פי

dtmichelbenshoushan כי תשא פי

בע"ה יז אדר התשעז

מישל בן שושן

 

כי תישא פי

 

תוכן המאמר:

  1. המספר 11
  2. למה עגל?
  3. ברית חדשה
  4. המסווה של משה
  5. סיכום הדברים

  6. 1. המספר 11

 

 

בפרשה שלנו, ה' מצווה על הכנת הקטורת. יש לקחת בשמים:

שמות פרק ל  (לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:(לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:

 

לפי הפסוק לד', הקטורת מכילה לפחות ארבעה סוגים של סמים (נטף-שחלת-חלבנה-לבונה). אבל בתורה שבעל פה, מלמדים שבעצם היו בקטורת 11 סמים:

מסכת כריתות דף ו עמוד א :ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא

 

ואיך יודעים שצריכים להיות 11 סמנים ולא רק ארבעה?:

מסכת כריתות דף ו עמוד ב אמר רב הונא: מאי קראה? קח לך סמים – תרי, נטף ושחלת וחלבנה – הא חמשה, וסמים אחריני חמשה – הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי.

 

המילה "סמים" הראשונה מכילה 2 (מיעוט רבים) והמילה "סמים" השנייה מכפילה את הסכום הקודם (2+3=5) ומוסיפים האחרון כך שמגיעים למספר הנכסף11!!

זה נראה מאוד מוזר ודחוק! למה החכמים חייבים להגיע למספר שהתורה בעצמה לא נתנה? ואם יש לבחור במספר קדוש, אז אולי יש להגיע ל10. כי זה המספר המועדף בתורה לקדושה! זה עוד יותר מוזר כשקוראים אצל ה"מאור ושמש" שהמספר 11 הוא נגד הסתרה אחרה! כמו שהמספר 10 הוא כנגד סטרה דקדושא! אם כן , מה העניין להגיע ל11 שהוא מספר לא מכובד, שהוא אפילו מסוכן ונקשר לדברים רעים??

הארי ז"ל למשל קושר המספר 11 לכל מני דברים לא נעימים במיוחד:

  • 11 הוא עשרת בני המן והמן עצמו שנתלו על העץ!
  • 11 הוא מספר ה"ארורים" בפרשת כי תבוא!
  • 11 הם יריעות העיזים, השחורות, במשכן
  • ואפשר להגיד ש11 הם האחים של יוסף שרצו להרוג אותו!

 

הפתרון:

כשרוצים לגשת "לפני ולפנים", אנו בעצם רוצים להבין איך הקדוש ברוך הוא, הוא מלך העולם. הוא לא רק מלך היהודים או מלך הצדיקים. הוא אחד וכל מה שנמצא בעולם שייך למציאותו. זה מאוד קשה להבין. במיוחד כשאנו מנסים להיות קדושים, או צדיקים ומתיחסים למציאות כאילו ה' הוא "שלנו". אנו מסתכלים על המציאות מצד הקריטריונים שלנו. ומשם, לגשת למציאות ה' בעולם, זה דורש מאיתנו מהלך לא שגרתי וקשה במיוחד.

כשאנו מדברים על המספר 10, אנו אכן מדברים על קדושה. כי כל ההרכבים של ה10 שייכים לעולם שלנו. אבל, מה קורה למי שהוא מחוץ לעשר האלה? מה קורה לאנשים שהם לא "משלנו"? כלומר מה קורה עם המספר 11?

אומרים לנו שה"חלבנה" היא שם מסריח. ובכל זאת, בקטורת, אנו כוללים אותה עם הסמים הטובים. וכשהיא מעורבבת עם הלבונה ושאר הסמים האחרים, ריחה טוב! יש רק לערבב ולכתוש הכל דק מאוד.

בעצם, הקטורת, כוללת את האחר. היא כוללת את מי שמחוץ לתחום שלנו!

בדרך כלל, זה מאוד מסוכן להכניס בתוך הקבוצה שלנו מי שיפריע, מי שמוגדר כ"רע" בקריטריונים שלנו. הוא יגרום להרבה בעיות. אנו מעדיפים להשאיר אותו בחוץ. זה טוב, זה מגן עלינו. הכל יותר ברור.

אבל, ככל שמתקרבים לאמת הכוללת, האלוהית, חייבים להבין שכל הבריאה, כשהיא ביחד, היא זו ששייכת לאלוהים. להיכנס לתוך האוהל במשכן, דורש להכיר בעולם האחד עשרה, עולם שכולל הרע!

נכון שזה מסוכן, לא נעים, קשה ומבלבל. לכן, רק כהנים נכנסים שם, לכן אין לעשות קטורת לצורכים אחרים מחוץ למקדש. לא משחקים עם זה!

 

כבר ראינו שהענן של הקטורת הוא תנאי כדי להיכנס לקודש. כי אסור לנו לחשוב שאנו "נתפוס" משהוא. נסתכל על משהוא, נבין בברור משהו. חייבים להישאר בענן, בערפל. רק שם ה' נראה למשה ולבני ישראל. כל מי שחושב שהוא הבין האמת, תפס האמת, הגיע לראות את הדבר בעצמו, עובד עבודה זרה. הוא לא תפס כלום!

הענן של הקטורת בא כדי לטשטש כל חוש. הוא בא להחזיר את הענווה לאדם הבא להבין ולראות.

אבל עכשיו יש לנו מימד חדש: הענן הזה מיוצר על ידי הכללת כל המימדים שבעולם, כולל הרע! עבור האדם, זה קשה. זה כמעט מעל לכוחות נפשו. אבל הוא חייב להכיר בענן הזה, בקושי הזה שאומר שה' הוא אחד. שהכל, כולל הטוב וכולל הרע וכולל כל מה שאנו לא מבינים שייך לכוונת הבורא.

 

עשתי עשר

לפעמים, התורה משתמשת בביטוי "עשתי עשר" במקום "אחד עשר". האבן עזרא מסביר ש"עשתי" בא מהשורש עשתון= הכוונה. כלומר, הכוונה העליונה של ה10 זה להגיע ל11! האחד עשר זה ההולדה, המטרה של העשרה.

זה סוד הקטורת! וזה סוד המספר 11.

הוא נגד ה"סטרא אחרא", העולם שמעבר, המציאות של האחר, מחוץ להגדרות. הוא מסוכן באוד אבל הוא שייך לעולמו של ה'. וכדי לגשת אל הקודש, יש לקחת אותו בחשבון, להכיל אותו ולמצוא אז את הטוב שיש בהימצאותו.

 

בדומה לעניין הזה, אומרת הגמרא:

מסכת כריתות דף ו עמוד ב : א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.

(אני מבין זאת היטב כשאני חושב על המציאות של החברה הישראלית היום: אם יום אחד כל החברה תחליט לצום, כולל החילונים, זה דבר גדול. כי צום של דתיים יכול להתפרש כמעשה דתי, ששיך למגזר מסוים באורח חיים מתאים להם. אבל, אם גם אלה שלא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל באים לצום מרצון, זה אומר משהוא חזק הרבה יותר. לא שהחילונים הם פושעים ח"ו אלא שהם לא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל. דתי שצם, זה יכול להגיד שהוא דתי ושהוא עושה מה שהדת אומרת לו לעשות. אבל אדם שאיננו מרגיש עצמו שייך לאורח החיים ולמנהגים האלה שצם עם כולם, זה מרגש עוד יותר.)

 

הבשמים ופורים

כבר הזכרנו לעיל שהמספר 11 ,הוא גם נגד המן ובניו . אבל יש עוד הרבה דברים שקושרים את סיפור המגילה לקטורת:

  • האר"י ז"ל אומר שלכל חודש מקביל אבר אחד בגוף האדם. חודש אדר מקביל לאף!
  • חוש הריח הוא החוש היחיד שלא השתתף בחטא עץ הדעת
  • מרדכי נרמז בתורה על ידי הסמן "מור דרור" שהוא בשמים ראש, כלומר אחד הבשמים העיקריים. לא רק במתכון של שמן המשחה אלא גם בקטורת.
  • אסתר, נקראת גם "הדסה" , ענפי העץ שיש להם ריח טוב ולא טעם.
  • המן, בגימטרייה 95 כמו החלבנה!
  • בכתיבת המגילה, כשרושמים את כל בני המן, אחד מתחת לשני, מוסיפים למעלה המילה "איש" כדי לקבל אחד עשרה שורות ולא רק עשר שורות.
  • "חייב אינש לבסומי בפוריא"= "לבסומי" פירושו להתענג. אבל אי אפשר שלא לעשות השוואה עם המילה בשמים!
  • "עד דלא ידע בין המן למרדכי" כמו שבקטורת, אחרי שמערבבים וכותשים דק את כל הבשמים, א אפשר יותר להכיר בין הלבונה והחלבנה! בין המור(מרדכי) לבין החלבנה(המן)!
  • "דלא ידע" מזכיר על חוש הריח שלא חטא בעץ הדעת! כלומר, אם מעלים מעבר לידיעה , לדעת, ניתן להגיע להבנת כל המרכיבים של המציאות ביחד!

אם כן, המגילה מספרת סיפור של טובים ורעים. רשעים מול ישראל. המן נגד מרדכי. אבל, יש נקודה אחת למעלה מהסיפור, שמצביעה על עולם עליון שבו הקדוש ברוך הוא משגיח על הכל . הכל עונה לתכניתו. שם, מעבר לעולם הדעת, כשכותשים דק דק את הכל, כל דבר מוצא את מקומו לטובה!!

זה סוד הקטורת. שיוצרת ענן. כמו שיכרות. מעבר להגיון הפשוט של היום יום. פעם בשנה, בפורים.

בדיוק כמו יום כיפורים , שבו, אחת לשנה, נכנסים לתוך קודש הקדשים על ידי ענן הקטורת!!

 

 

  1. למה עגל?

 

 שמות פרק לב (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

אהרון יצר את הצורה של עגל על ידי חרט ואחר כך יצק לתוכו את הזהב שהביאו לו כדי ליצור עגל מזהב!

נכון שאחר כך אהרון יסביר למשה שהעגל "יצא" לבד, כאילו הוא רק זרק זהב באש ויצא עגל ממנו! אבל התורה סיפרה לנו כבר את האמת בפסוק לעיל! אהרון רוצה להקטין את אחריותו כשהוא אומר למשה:

שמות פרק לב:(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:

אם כן, למה אהרון בחר בצורת עגל??

נזכור שאהרון, יחד עם זקני ישראל, בעליה להר סיני ראה מעשה מרכבה :

שמות פרק כד(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

מה הם ראו? יש לנו מעט מאוד מידע בפסוקים האלה. אבל יחזקאל הנביא נותן לנו יותר פרטים:

יחזקאל פרק א  (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם:(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:…(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

יחזקאל פרק י (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:..(יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר:…(כ) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה:

לבנת הספיר שראו בהר סיני דומה ל"אבן ספיר" של יחזקאל. בפרק הראשון,הוא מתאר במרכבה ארבע דמויות: האדם, השור, הנשר והאריה. בקטע השני, בפרק העשירי, הוא מתאר את אותה המרכבה עם אותם הדמויות: האדם, הכרוב, הנשר והאריה. הכרוב הוא השור!! וכך הוא מתאר בכל הפרק את מרכזיות הכרובים במרכבה. יש להם כמובן כנפיים, ויש להם "רגל עגל".

בבניית המשכן, ה' מצווה ליצור שני כרובים על ארון העדות בקודש הקדשים. יש מחלוקת בקשר לדמות הכרובים האלה. יש מפרשים שלהם פני תינוקיות ("רביא" בארמית הם ילדים קטנים- מכאן הפירוש כרובים -כרביא) אבל יש פירושים אחרים שאומרים שלכרובים פני עגל!!!

 

נחזור למצב שבו היו שרויים העם אחרי עליית משה להר סיני. משה לא אמר כמה ימים הוא יישאר בהר. רש"י, טוען שהוא כן אמר להם אבל אין אסמכתא בפסוקים. אנו יודעים בדיעבד שאכן משה נשאר שם 40 יום. משה עולה ללא אוכל וללא מים. הוא כרב עלה וירד הרבה פעמים, וזה לקח לו כמה שעות. אף פעם משה לא נעדר יותר מיום שלם. בנוסף לכך, ההר מסוכן. כולם יודעים שמי שנוגע הר ימות. אם כן, העם ואהרון רואים שמשה לא יורד במשך המון זמן ולא יודעים מה קרה לו. ארבעים יום , זה פרק זמן משמעותי מאוד. המצוקה של העם (ושל אהרון) אמיתית וכינה.

בנוסף לכל המצוקה הזאת, המדרש טוען שהשטן הראה להם את משה מת! המדרש מסתמך על המילה "זה" שתמיד מצביעה על מראה בשמים. (החודש הזה= הראה לו לבנה בחידושה- וזה מעשה המנורה= הראה לו התבנית של המנורה בשמים..) כשהעם אומר "כי זה משה האיש..לא ידענו מה היה לו", המדרש טוען שהם ראו משה מת בשמים! אם כן, סביר להניח שמשה איננו .יש לבנות לנו משהוא גשמי שמייצג האלוהים, אהרון חושב מיד למה שהוא ראה במעשה המרכבה : צורת עגל!

 

העגל והכרובים

רש"י  שם בפי משה התקפה קשה נגד ה'. משה מאשים כביכול את ה' בסיבת העגל!

 רשי שמות פרק לב לא) אלהי זהב אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:

אם אתה ה' בקשת מהם לקחת איתם כסף וזהב ממצרים, הרי אתה אשם בעשיית העגל מזהב!! האמת שלא זו הטענה האמיתית של משה כי יש הרבה דברים שאפשר לעשות מזהב. כמו..הכרובים! כמו המשכן! ההאשמה עמוקה מאוד: אתה ה' בקשת ממני לצוות על בניית משכן ובו כמה כלים וארון וכרובים. כל אלה, מזהב. אז מה הוא ההבדל עם העגל? נכון שאסרת על עשיית פסל אבל אתה התכוונתה לשכון בתוך בני ישראל על ידי כלים גשמיים! אז אל תתפלא שהם עובדים לכלים גשמיים!

האמת שהטענה היא עוד יותר קשה:

אם הכרובים על ארון העדות הם עם פני עגל וכנפיים, אז אין כמעט הבדל בין הכרובים והעגל הזהב הזה!!

משה מנסה להמעיט בחטא: אתה דורש מהעם לעשות הבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה. ואתה מצווה על עשיית כרובים ואיסור עגל זהב, כשאנו יודעים שהם דומים מאוד. זו דרישה מאוד קשה!!

אכן, נראה שה' ציווה על הכרובים שדומים כל כך לעגל הזהב כדי להסביר שבכל עבודת ה', יש סכנת עבודה זרה!!

מה טעותם של ישראל? זה שהם אמרו "אלה אלוהיך ישראל" הם מצביעים על האלוהים, במקום לשמור מרחק.

הם אוכלים ושותים ומשחקים. הם לא שומרים מרחק עם העגל. במשכן, הכרובים נמצאים מאחורי פרגוד ורק הכהן הגדול יכול להיכנס פעם בשנה , כשיש ענן עבה בפנים.

 

אם כן, הבעיה לא נמצאת בעגל עצמו כי הוא דומה מאוד לכרובים, אלא ביחס אליו. כשהעם מצביע עליו ומשתמשים בו ומשחקים מולו, בחוסר כבוד ובקרבה אסורה, זו הבעיה החמורה.

 

בעצם, בכל עבודת ה' יש סכנה לעבודה זרה.

ככל שהעבודה מתקרבת אל ה' יותר, כך סכנת העבודה הזרה גדולה יותר.

לא רק במשכן, מול פסל, אלא בכל עבודה דתית.

העבודה הזרה היא היחס הבלתי אמצעי אל הקדושה! כשהאדם בטוח שהוא "תפס" את האמת או את האלוהים עצמו. אפשר לעשות עבודה זרה באמצעות כל דבר, אפילו (ויכול להיות עוד יותר) על ידי הדת עצמה!!

 

ירובעם בן נבט

אחרי מות שלמה המלך, ירבעם בן נבט ייסד את מלכות ישראל בצפון, בנפרד ממלכות יהודה בדרום. היתה לו בעיה : כל העם רגיל לעלות לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. מה היו רואים שם?..את הכרובים!

מסכת יומא דף נד עמוד א  אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

לכן, אחד מהדברים הראשונים שעושה ירובעם, זה לנתק הקשר עם בית המקדש. הוא יוצר תחליף. בבית המקדש העם רגיל לראות שני כרובים במראה של עגלים. אם כן, הוא בונה לו שני עגלים מזהב שיחליפו את כרובי המקדש.

מלכים א פרק יב (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:

הוא מציב עגל אחד בצפון (דן) והשני בדרום הממלכה, בבית אל. כך, כל ממלכת ישראל נמצאת בעצם בין שני העגלים, בין שני ה"כרובים". כל האזור נמצא בין שני כרובים!! וכך אין צורך לעלות לירושלים!

 

את ספר מלכים כתב כנראה יהודי שחי במלכות יהודה. בתיאור מעשה ירבעם בן נבט הוא לא כותב שהוא עשה שני כרובים אלא שני עגלי זהב, כדי להדגיש את החומרה של המעשה ולהציג את מלכות ישראל כעובדת עבודה זרה. אם אדם ממלכות ישראל היה מתאר את הסיפור הזה, ייתכן מאוד שהוא היה כותב שירבעם בנה שני כרובים!

 

  1. ברית חדשה

 

אם נתבונן בטיעונים של משה שמסנגר בעד עם ישראל, נשים לב שהוא משתמש בברית בין הבתרים:

שמות פרק לב (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ

ה' מאיים להשמיד את כל עם ישראל בגלל חטא העגל. משה משתמש בכמה טיעונים:

  1. מה יאמרו הגויים!
  2. ברית אבות (זכור לאברהם..)
  3. הבטחת ריבוי הזרע (ארבה את זרעכם)
  4. הבטחת הארץ (וכל האטרץ הזאת..אתן לזרעכם)
  5. הסרוב להיות זה שממנו יצא עם חדש.( כי כבר הובטח לאברהם שממנו יצא הזרע)

לתזכורת הנה ברית בין הבתרים:

 

בראשית פרק טו  .. הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:…(ו) .. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה…..:(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס

 

 

אחר כך, יש כריתת ברית חדשה בין משה וה' , ברית שלוש עשרה המידות:

שמות פרק לד (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:

ייתכן שהמשפט " פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים " נקשר לביטוי "ודר רביעי ישובו חנה כי לא שלם עוון האמורי.."בברית בין הבתרים

 

בחטא המרגלים, משה יצטרך שוב לסנגר בעד עם ישראל. ואז, הוא כבר משתמש בטיעונים הקשורים לברית שלוש עשרה המידות ולא לברית האבות:

במדבר פרק יד (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה ..:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְקֹוָק וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְקֹוָק לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:(יח) יְקֹוָק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

גם כאן, ה' רוצה להשמיד את העם ולעשות ממשה האב החדש של אומה חדשה.

  1. משה מסרב שיעשה ממנו עם חדש (כמו בחטא העגל)
  2. הוא מזכיר שוב הטיעון:"מה יאמרו הגויים"?! (כמו בחטא העגל)
  3. שימוש בברית שלוש עשרי המידות (ה' ארך אפיים ורב חסד..)
  4. אין אזכור לברית האבות!

 

מכאן שהמשבר של חטא העגל משמש לבסיס לברית חדשה שממנה משה ישתמש להבא.

 

  1. המסווה של משה

 

שמות פרק לד (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: ס

משה יורד מהר סיני ועור פניו קורנות מאור עצום. ני ישראל מפחדים ממנו. משה מרגיע אותם. הוא מקרב אותם אליו ומדבר איתם. ואחרי שהוא מסיים לדבר, הוא שם על פניו מסווה. משהוא שמכסה פניו. כשהוא ידבר עם האלוהים באוהל מועד הוא מסיר המסווה אבל הוא מחזיר אותו כשהוא לא מדבר!

אם כן, המסווה לא מאפשר לדבר! להיפך. המסווה נמצא כשהוא לא מדבר!! זה נראה מאוד מוזר.

הרב מנשה וינר שם לב לעוד כמה פרטים מעניינים מהתחלת הסיפור:

 

א. חרון אף:

שמות פרק לב (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:

ה' כועס מאוד אחרי חטא העגל. הוא עומד לחרות אפו.

אבל משה מונע זאת ממנו: לא אל יחר אפך!! משה מרגיע את ה' וזה עובד ה' נרגע

"וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו"

אבל כשמשה יורד ורואה העגל, הוא כועס! הוא זה שחרה אפו!! ואהרון הוא זה שמנסה להרגיע אותו!

שמות פרק לב (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:

שמות פרק לב (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:

הכעס מתחיל אצל האלוהים. משה מרגיע אותו ומונע ממנו לחרות אפו. ואחרי שמשה יורד ממהר הוא זה שכועס והורג 3000איש ואהרון מנסה להרגיע אותו!!

 

ב. מאחור

כשמשה מבקש מהאלוהים להראות לו פניו, ה' מסרב ומראה רק את "אחוריו":

שמות פרק לג (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּיוְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

רש"י שמות פרק לג וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין:

אבל כתוב במקום אחר שמשה ראה את ה' פנים אל פנים!

פרק לג: :(יא) וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ …

אבל אנו מוצאים שמשה בעצמו הראה לבני ישראל רק את אחוריו!!

:(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:

כלומר משה עושה לבני ישראל את מה שה' עשה לו: תסתכל רק מאחורי ולא בפני!!

יש כאן שני נקודות:

  • אין לראות את הפנים של האלוהים ולא את מי שראה את האלוהים
  • כשרואים האחוריים של אדם, זה אומר שהוא המנהיג! הולכים אחריו!

ג. המלאך

אחרי הכישלון של חטא העגל, ה' רואה שהעם איננו מסוגל לקבל את השכינה עצמה בלי לעשות מזה עבודה זרה. אם כן, הוא מציע להנמיך את הצפיות מהם. הוא לא יתגלה אליהם כל כך קרוב והוא ישלח מלאך שינהג אותם. כך, הסכנה לעבודה זרה פחותה. אבל מצד שני, האתגר פחות עליון!

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:

לכן משה מסרב: הוא רוצה שה' ימשיך לבטוח ביכולת עם ישראל לעבוד את ה' באופן גבוה מאוד, למרות הסכנות, ולוקח על עצמו שחטא כזה לא יחזור על עצמו. וה' מסכים. לא יהיה מלאך כל עוד משה חי.

פרק לג:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

אבל משה יעשה את מה שהוא לא רוצה מה': הוא מתרחק מהמחנה!! ה' רצה להתרחק ולתת למלאך לטפל בהם. משה נוקט בצעד דומה מאוד:

שמות פרק לג (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

 

ד.מתיצבים:

ה' מבקש ממשה להיכנס בתוך נקרת הצור כשה' יעבור. ומבקש ממשה "להתייצב" כשה' עובר:

:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

זה בדיוק מה שעושים בני ישראל כשמשה עובר :

(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה

 

ה. מציאת חן

משה מבקש שה' יסלח לעם כי משה והעם מוצאים חן בעיני ה',

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ..

אבל ה' מסכים למחצה לבקשה הזאת: הוא יסלח לעם רק בזכות מציאת חן משה בעיניו ולא בזכות מציאת חן העם בעיני ה'!:

(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם

 

ו. הורגים יהודים

ה' מאיים להרוג את כל עם ישראל. משה מונע זאת ממנו. אבל משה בעצמו יצווה להרוג 3000איש:

שמות פרק לב (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

ה' גם הוא ישלח מגפה והורג בעם למרות הבטחתו לא להרוג אותם!:

שמות פרק לב (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: ס

 

 

 

 

 

  1. לסיכום:

 

כל הסיפור בפרשה עוסק בעניין אחד: איך אפשר לראות בלי לראות! איך אפשר להתקרב בלי להתקרב. זו הבעיה העיקרית של המשכן: ה' ישכון בתוך ישראל אבל אסור לראות אותו. אסור לנגוע במשכן. גם במתן תורה היה רצון להתגלות אבל חל איסור לגלות, לראות.

מיד אחרי שה' מתגלה, הוא מצווה שאסור לראות אותו. אבל, מצד שני, אסור להתרחק ממנו! כי יש מצווה להתקרב אליו!.

בתוך הפרדוקס הזה של להיראות בלי להיראות לגמרי, כל הפרשה שלנו נוגעת בכל הכיוונים של העיניין:

משה רואה פנים אל פנים. אבל אין לעשות זאת! העם מפחד לראות את משה כי פניו מקרין משהוא שמימי. אבל הוא מדבר איתם ללא מסווה.כי המטרה היא להעביר את דברי התורה!  מצד שני, הוא כן שם מסווה כי אסור לראות סתם את מי שראה את פני ה'!

ה' כועס על ישראל. משה מסנגר בעדם אבל הוא בעצמו כועס על ישראל! הורגים אשמים למרות שעושים הכל כדי להציל אותם!

יש המון סתירות בין מה שעושה משה ומה שהוא אומר לה'. מצד שני, יש הקבלה בין התגובות של ה' ובין התגובות של משה.

 

לא לחינם פרשת כי תישא נמצאת באמצע בניין המשכן. הפרשה מופיעה בין שתי פרשיות "תרומה ותצווה" מצד אחד ו"ויקהל פקודי" מצד שני. למה? למה לספר דווקא כאן את מעשה העגל? למה לא לחבר את ארבעת הפרשיות שעוסקות במשכן ביחד?

נראה לי שפרשת כי תישא היא העיקר בבניין המשכן:

מעבר למצוות השכנת השכינה בתוך עם ישראל, יש סכנה עצומה בהשכנה הזאת.

אותם הכרובים יכולים להפוך לעגלי זהב

הקרבה היתרה, שאיננה מרוסנת, מסוכנת ומחטיאה את המטרה!

בעצם קיום עם ישראל עצמו הוא פרדוקסאלי: הם כאן להעיד על אחדות הבורא והם בעצמם מביעים דעות שונות! זהות עם ישראל הוא פרדוקס חי! כולם כועסים עליו כי הוא בלתי אפשרי! גם היהודים כועסים על אחיהם. כל אחד חושב שהוא היהודי האולטימטיבי ושאר היהודים טועים! משה כועס, ה' כועס. אבל אין לכעוס! כי הנתונים של קיום ישראל הם בלתי אפשריים! דורשים ממנו דבר והיפוכו.

כמו המצב של האדם בעולם שהבנוי מגוף ונשמה. זה בלתי אפשרי! אבל להיות יהודי זה עוד יותר בלתי אפשרי!

התגלות של האלוהים אל האדם הוא בלתי אפשרי. חיוני אבל בלתי אפשרי!

יש לשכון בתוך העולם ומצד שני, האדם יוכל מקלות להשתמש בזאת לרעה!

לכן הפרשה שלנו מכילה את כל הפרדוקסים האפשריים!!

 

 

 

פרפראות לתורה (רמז קבלי מאת הרב מנשה וינר)

 

:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי

 

מה משמעות המילה "כפי"? לכאורה מדובר על המסך שמגן על משה כדי שהוא לא ימות בעבור ה' על פניו. אבל המילה הזאת "כפי" מופיעה גם יצירת המעיל של הכהן הגדול:

 

שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה

לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג  כְּפִי  תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

 

ארבעת המילים לפני המילה "כפי" מרמזות על מלאך רע מאוד (ס-מ-א-ל)

וארבעת המילים אחרי המילה "כפי" מרמזת על "אשתו"! (ל-י-ל-י-ת)

 

כאילו המעיל בנוי בצורה שמפרידה בין הכוחות הרעים המקטרגים על ישראל. מי מפריד בניהם?: "כפי"!

בדיוק המילה שמגנה על משה בנקרת הצור!!

כי תשא מוש

dtmichelbenshoushan כי תשא מוש

בע"ה טז אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

כי תישא מוש

 

אזה חוט יכול לקשר בין חלקי הפרשה ?(לעד)

  • הנושא הראשון הוא תרומת מחצית השקל בזמן ספירת האנשים המרכיבים את העם. לכאורה, לא מבינים מה המצווה הזו עושה בדיוק במקום הזה של מצוות בניין המשכן. אין מצווה לספור את העם עכשיו. מדובר רק במקרה ומשה ירצה לספור אותם. אמנם, המפרשים מסבירים שאכן היה מפקד אחרי חטא העגל כדי לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה אבל אנו נמצאים לפני חטא העגל והתורה לא מספרת כאן על המפקד הזה. אם כן, שאלת ה"הקשר" עם שאר נושאי הפרשה מתבקש יותר .

נראה לי שהעניין הוא "איך יוצרים כלל". כלומר, איך עוברים מהפרט אל הכלל. ברור שהכלל הוא לא רק אספת יחידים. יש תכונות לכלל, יש ערך מוסף בכלל. יש לכלל חוקים משלו. והחוקרים עד היום לומדים תורת התנהגות הכלל ומבחינים בזה מדעית.

  • חטא העגל, אומרים החכמים(מסכת עבודה זרה ד:), בא רק כדי ללמד שכלל יכול לחטוא וכלל יכול לעשות תשובה. איך מתייחסים לחטא הכלל ואיך מכפרים עליו.
  • החלק השלישי של הסדרה עוסק בהתעלות הרוחנית שעובר משה מול הקב"ה. כאילו משבר חטא העגל אפשר להתעלות ולחקור דברים שלא היינו יכולים להשיג ללא המעבר במשבר הזה!!
  1. העם מגלה את היכולת לעשות תשובה בתור כלל.
  2. משה לומד איך אפשר לבקש רחמים וה' מגלה לו את שלוש עשרה המידות שאנו משתמשים בהם עד היום
  3. ה' מגלה שמשה מוכן לשאת על כתפיו את אחריות העם כשהוא מסרב להחליף את הפושעים.

כל אחד לומד משהוא בעקבות המשבר הזה!

אבל מה שמעניין לעניינו, זה שמשה הוא המייצג את כלליות העם. ובתור שכך, ה' מראה לו דברים מיוחדים ומשה יורד כדי להעלות את העם למדרגות עליונות יותר!

 

לסיכום:

כשהפרט נכנס לתוך הכלל, הוא צריך לשלם משהוא! (תרומת חצי שקל- כסמל לכניסתו בחשבון הכלל) הכלל מרוויח משהוא מכניסתו (החצי השקל הזה ישמש לתפקוד המקדש עבור הכלל). אבל יש לו חובות כלפי הכלל. הוא עלול להינזק אם הכלל חוטא. הוא ערב. רואים זאת כשהעם חוטא בעגל:

האם כל אחד מבני ישראל חטא בעגל? כמובן שלא. יש כנראה אנשים שחטאו ממש (אלה נהרגו על ידי בני לוי במצוות משה) יש כנראה אנשים שהיו קרובים לחטא, נהנו ממנו, או אחרים שלא מחו נגדם. אבל ייתכן מאוד שהיו אנשים שלא חטאו בכלל. בני לוי , הנשים, כל מני קבוצות בעם שהמדרשים אומרים שלא השתתפו בכלל בחטא. ובכל זאת ה' מציע להשמיד את כולם! (ואכלה אותם לרגע)! כאילו יש עונש קבוצתי! יש הרבה מקורות שאומרים שלפעמים, (למשל בזמן מלחמה או מגפות) העונש פוגע גם מחפים מפשע רק בגלל חלק מהקבוצה!!

יש לדעת שיש לשלם משהוא . כדי להינצל מהמגפה.(ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם). עצם הכניסה לכלל, יוצרת אפשרות לנגף!! יש לכפר על זה!!

משה , לומד לקבל אחריות מלאה ,עם מוכנות להקרבה עצמית, (ואם לאו, מחני נא מספרך!) כך הופכים למנהיג ויכולים "לייצג " את הכלל.

משה ילמד גם איך "יורדים" מהמדרגה האישית (הוא שם מסווה) ואיך ניתן ל"העלות" את האחרים.

תפקיד האיש הפרטי (כמו הכהן) המייצג את הכלל, דורש ענווה עצומה. ונראה לי שבניית הכיור מסמל תזכורת לכוהן שנכנס לתוך הקודש: יש לו לרחוץ ידיים ורגלים! הוא לכאורה לא נקי! לפני שהוא נכנס לייצוג הכלל, עליו לעשות מעשה שמזכיר לו מצוות הענווה הגדולה!

 

 

 

 

 

 

 

מילה יתרה שמסבכת במקום להסביר(לעד)

כשהתורה מספרת איך מכינים "שמן המשחה", שיעזור לקדש את כל הכלי המשכן ואת הכהנים, היא מונה בדיוק רב את המרכיבים:

  • מור דרור: 500 שקל(בערך 5קילו) (מדובר על שרף שהוקשה לפנינים – בניגוד ל"מור עובר" שהוא נוזלי)
  • קינמון בשם מחציתו 250 שקל
  • קנה בושם 250
  • וקידה 500שקל
  • שמן זית: הין.(בערך 5ליטר)

כשאנו מתבוננים על מה שכתוב על הקינמון, כתוב :

"וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים"

לפני כן, היה כתוב שהמור דרור הוא במשקל 500.

מה פירוש המילה "מחציתו?

  1. או שהקינמון הוא מחצית מהמור, כלומר 250
  2. או, ש"מחצית מהקינמון הוא 250" ואז כל הקינמון שווה ל500שקל!

המפרשים חלוקים במחלוקת הזו. יש מהם שבטוחים שיש לשים 250 שקלים קינמון ויש מהם שבטוחים שיש לשים 500 שקלים קינמון. היות זה לא רלוונטי כי אין כלי מקדש לקדש אבל המחלוקת עדיין קיימת!

מסכנה: אילו התורה לא היתה כותבת המילה "מחצית" היינו יודעים בדיוק כמה לשים. עכשיו, בתוספת המילה הזו אבו כבר לא יודעים!! לפעמים דיוק יתר גורם לפחות הבנה!!!

 

חידושי המאור ושמש:

 

  1. למה התורה מזכירה, בהתחלת הפרשה, את שמירת השבת?(זה דרך אגב, נוסח הקידוש של שבת בצהרים)

הוא עונה שבחירת בצלאל כאדריכל הראשי, קשורה לזה שהוא תפס שהמשכן וכליו מסמלים את בריאת העולם. הם עולם בזעיר אנפין. שמירת השבת מקבילה לעבודת המשכן. בשניהם, אנו מצווים להכיר בבורא העולם ולראות את המציאות במרחק מסויים כדי להתבונן על החיים שלנו.

 

  1. שמירת השבת מכפרת על חטא העגל! כי חטא העגל הוא רצון לבטל כוח השיפוט והאחריות שלנו. החיפוש אחר משהו שינהיג אותנו, מראה שאנו עבדי המציאות. השבת , דורשת מאיתנו בדיוק ההיפך: לא להיות עבדים למלאכה. לא להיות משועבדים לאילוצי המציאות. לקחת פסק זמן ולהתבונן במרחק מה על המציאות שלנו.

 

  1. " ויתן למשה ככלותו לדבר איתו את שני לוחות האבן". כאילו ה' ידע שהלוחות לא מותאמות לבני ישראל, הוא נתן אותם רק למשה בלבד!! ולא התכוון שמשה ייתן אותן לישראל!!! משה לא הבין זאת ולכן הוא שבר אותן כי הוא חשב שהם עבור ישראל והוא נאלץ להבין שהם באמת לא ראויים לקבל לוחות אלה. לכן ה' הסכים שישבור אותן! והוא היה מוכן לכתוב אחרות, יותר מתאימות, עבור העם!! (לא מצאתי הבנה זו אצל שום מפרש אחר!)

 

  1. "מחני נא מספרך אשר כתבת". אבל על איזה ספר משה מדבר? הרי ה' לא כתב שום ספר. ואם הוא מתכוון על לוחות הברית, הרי ששמו של משה לא מופיע שם! אלא, שלדעת המו"ש, משה התכוון לספר שה' כותב בראש השנה. (שלושה ספרים כתובים בראש השנה: אחד לצדיקים גמורים, אחד לרשעים הגמורים וספר אחד עבור הבינוניים) הרי ספר הבנוניים הוא הספר שנכתב במשך כל החיים. הספר של הצדיקים הגמורים וספר הרשעים הגמורים, הוא תיאורטי בלבד. כולנו בינוניים. משה בעצמו חושב שהוא בינוני. בעצם הצדיקים והרשעים הגמורים לא "נכתבים" אלא "נחתמים", כלומר סופית, בלי אפשרות לשינויים.

לא כך היא המציאות: כולנו בינוניים, כולנו חוזרים בתשובה כל הזמן. החיים הם מלאי תהפוכות, תהליכים.. על זה אפשר לדבר על "כתיבה בספר" כלומר, כתיבת ספר שכל הזמן מתפתח לפי מעשה האדם וכוונות הבורא.

על זה אפשר להגיד שה' "כותב ספר החיים" של בני האדם כל הזמן!

מהספר הזה משה מוכן להימחק, כלומר, הוא מוכן למות! והוא מזכיר לבורא ש"חטאים", אפילו חמורים ביותר כמו חטא העגל, הם חלק מהחיים, חלק מהספר, חלק מההוויה האנושית. ה' שמתעסק בכתיבת ספר האדם חייב לקחת בחשבון חטאים ואפשרות לתשובה.

משה הבין זאת.

ה' מאוד שמח שמשה הבין זאת. כנראה שהוא ציפה שמשה יגיע למדרגה הזו: מוכנות למות בגלל העם. מוכנות ללכת על הסף כדי לקבל כפרה.

משה לא מוכן שה' יעזוב את עמו. כשה' מציע "לשלוח מלאך" שינהיג אותם במקום ההנהגה האישית שלו, משה מסרב. הוא מחייב את ההנהגה של ה' בעצמו להיות בלתי אמצעית. כי הוא מבין שהיחס הדו צדדי עם הבורא הוא זה שעושה את עם ישראל. וה', כמובן, מסכים איתו. כאילו זה היה רק מבחן, כדי שמשה יגלה זאת!

  1. "הראני נא את כבודך" האם משה היה רק סקרן? למה הוא רוצה לראות את כבוד ה' דווקא עכשיו?. בעצם, המשבר של חטא העגל, גרם לו לחפש את הנקודה שממנה ניתן לבקש רחמים מה'! כלומר, להתעלות מחוקי המשחק הרגיל של מידת הדין, ולהכיר את המקום שממנו ניתן לכפר על האדם למרות החטא הנורא.

זה מזכיר לי, בהתנהלות המשפטית, כשעורך דין, יודע שהנאשם אשם, אבל הוא מחפש משהוא שאיננו קשור לעובדות, הוא מחפש , למשל, פגם פורמאלי בהתנהלות החקירה, כדי לבטל כל המשפט מעיקרו. או שהוא נוגע בנקודה אישית של השופט , רגשית, משהוא שמתעלה מהעובדות הקרות ומעל למישור הדין הפשוט.

גם כך, משה מחפש את ה"מקום" מעבר לחוקי המשחק . הנקודה למשל שממנה הבורא החליט לברוא את האדם. משם, אולי יש פתח לבקש ממנו כפרה, למרות חומרת החטא. זו לא סקרנות לשמה אלה חקירהכדי למצוא את המפתח של בקשת הסליחה לכל עם ישראל לדורותיו. ואכן, הוא מקבל כלים חלקיים, כמו 13 המידות, שאנו נעזרים בהם עד היום.

 

  1. המסווה

מה תפקיד המסווה?

לכאורה, אנו חושבים שמשה שם מסווה על פניו כי "קרן עור פניו" והאנשים פחדו לראות אותו.

אבל, כשמעיינים בפסוקים, מגלים שמשה היה מוריד את המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים (זה לא בעיה) אבל הוא גם היה מסיר את המסווה כשהוא דיבר עם בני ישראל!! הוא היה מחזיר על פניו המסווה רק כשהוא לא דיבר על אף אחד!! אם כן, מה תפקיד המסווה???

  1. תשובת רש"י: כשמשה היה מדבר, אז מי שמדבר איתו מתעלה ברוחניות ולא מפחד מן משה. אבל האנשים שלא שומעים את משה, אלה שהוא לא מדבר איתם, אינם קולטים את קרינת העור וזה מפחיד אותם, עבור אלה שהוא לא מדבר איתם, משה שם מסווה! נראה לי לתת של: אדם שעושה תרגילי ספורט או תרגילי תאטרון, או ריקוד: אם יודעים למה הוא עכשיו מתנהג בצורה מוזרה, אז אין בעיה. אבל אם משהוא רואה אותו מבחוץ, הוא יופתע מאוד! הוא יחשוב שהוא השתגע! רק מי שנמצא במחיצתו ויודע שמדובר במשחק או בריקוד, לא מופתע בהתנועות המוזרות! כך משה היה "מוזר" ומפחיד בעיני אלה שמסתכלים מהצד, בלי להיות מעורב בחוויה הרוחנית. ועבורם הוא שם מסווה שמכסה את אור פניו.
  2. הסבר המו"ש:המסווה הוא מייצג את שמות של ה'! (הגימטרייה שלו 111 דומה לזו של שלושת שמות ה' 112)

ולכן, כשהוא מדבר עם האנשים, עליו להסיר המסווה , כאילו לרדת למדרגה של השומעים, כדי שדבריו יהיו קליטים על ידם. כך כל מורה צריך לעשות: לרדת לרמת השומעים.

משה היה מסיר המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים כי היה כנר לפני האבוקה!

  1. אנו רואים אם כן, שני פירושים הפוכים (רש"י ומו"ש) ! ובכל זאת, נראה לי שמשותף בהם הדאגה של משה לחזור ולהעביר את המעלות שהוא קיבל בהר סיני אל העם הפשוט: הוא דואג לכולם. הוא לא נשאר עם המעלות שלו ועם האור הגדול הזה. הוא רוצה לשתף ולהגדיל את ההשגה של כל העם.  מנהיג צריך לדעת "לרדת" אל העם, אבל גם להעלות אותו ולא להשאיר אותו למטה!!

 

 

המשכן והעגל

dtmichelbenshoushan משכן או עגל

בע"ה יט אדר התשעה

מישל בן שושן

 

משכן או עגל

 

מה ההבדל בין עגל הזהב למשכן?

לכתחילה שניהם מגשימים אלוהות. גם במשכן היו כרובים בעלי צורת חי, מזהב. למה פרשת עגל הזהב נכנסה , בסיפור התורה באמצע ארבע פרשיות העוסקות דווקא במשכן? כדי לנסות ולענות, נחקור את שתי העמדות המסורתיות בנידון: אכן,אם נסכם אותן,קיימות שתי שיטות מנוגדות:

  • אחת טוענת שהמשכן בא לכפר על חטא העגל
  • השנייה טוענת שהמשכן היה מתוכנן כבר מבריאת העולם ללא קשר עם העגל.

ננסה לפרט את שתי הדעות האלה ולמצוא דרך אמצעית כדי לחבר בניהן

 

  1. המשכן הוא תיקון חטא העגל

בהתחלת פרשת ויקהל, רש"י אומר שמשה ירד ביום כיפור עם הכפרה של חטא העגל ועם הלוחות השניות ואז, הוא מסביר לעם את ציווי המשכן. הפרשה ממוקמת מיד אחרי חטא העגל, ונראה לפי זה שהעגל גרם לבניין המשכן. הרעיון שמאחורי הרעיון הזה, הוא :"ם אתם חייבים משהוא גשמי להתיחס אליו, אז תעשו משכן" כלומר, המשכן הוא "עגל כשר"! הכשרת הרצון להתיחס אל כלים גשמיים כדי לעבור את האלוהים הבלתי נראה. הרבה מפרשים מתארים את כלי המשכן כ"תיקונים" לחטא העגל. זה מצדד את הטיעון של הרמב"ם על הקרבנות: אתם זקוקים למשהו שדומה לעבודה זרה, אז נתן לכם משהוא שינתב את הרצון הזה , אבל בהכשר ולא באיסור.

 

  1. בלי קשר עם העגל, המשכן הוא מטרת הבריאה.

כשמגיעים לפרשת שמיני שבספר ויקרא, כולם מסכימים שמדובר ביום השמיני שאליו חכינו מאז שהבריאה הסתיימה ביום השביעי. מטרת בריאת העולם היתה שה' ישכון בתוך עם ישראל ובניין המשכן מאפשרת את הדבר החשוב ביותר שאליו כל הסיפור עד עכשיו שאף אליו:"ושכנתי בתוכם"

מצדדת הרעיון הזה , העובדה שפרשיות "תרומה -תצווה" כתובות בתורה לפני חטא ה עגל. כאילו חטא העגל בא אחרי שה' כבר ציווה למשה על המשכן. אם כן אין קשר בין המשכן והעגל.

מפרשים מסבירים שאולי היתה לעגל השפעה קלה על בניין המשכן , ולכן ניתן להסביר כמה שינויים בין ציווי המשכן על ידי האלוהים (תרומה תצווה) והביצוע (ויקהל פקודי) על ידי חטא העגל שקרה באמצע. אבל באופן עקרוני, המשכן היה מתוכנן ללא חטא העגל.

 

  1. נסיון ליישב את המחלוקת:

נניח שמטרת הבריאה היתה להגדיל את הידיעה של האחדות על ידי חווית הפיזור. כלומר, אם יש איחוד אחרי פיזור, האיחוד מורגש הרבה יותר מאשר אחדות שתמיד היתה אחדות. במילים אחרות, היה מפץ גדול שגרם ל"אחד" להיות מורגש כריבוי אין סופי בבריאה. יש הרבה עולמות (חי- צומח- מדבר- דומם..), אין ספור כוחות, אין ספור יצורים שונים, מרחב אין סופי, הרגשה של זמן אין סופי, וגם בתוך האדם, הרבה מימדים, הרבה רגשות, הרבה מצבים, ריבוי אדיר.

לכן, כנראה, התורה מספרת לנו שהבריאה התרחשה ב"שישה ימים". סמל ריבוי ולניפוץ הרגשת האחדות.

מתוך כל הריבוי הזה, ה' מבקש מהאדם

  1. להמשיך בתודעה של הריבוי, להיות בדעה שונה אחד מן השני. לרדת בים , ביבשה ובאוויר כדי להכיר ולהשיג את מלא הריבויים האפשריים
  2. אבל מצד שני, הוא דורש ממנו להכיר באחדות כל הדברים האלה!! יש אחדות מאחורי הקלעים. היתה אחדות לפני הבריאה ויש אחדות במשך ההיסטוריה.

 

מטרת עם ישראל

עם ישראל הוא העם שנבנה מריבוי דעות. כל שבט, כל אדם, מייצג דעה אפשרית של השגת המציאות. אבל עם ישראל מחויב בהרגשת אחדות על ידי זה שהוא עם אחד ושהוא יושב על ארץ אחת. הוא נאלץ (לפעמים על ידי רדיפות העמים נגדו) לגבש זהות משותפת למרות חילוקי הדעות בתוך מרכיביו. ריבוי המצוות מחייבות אותו להיות מודע למציאות המורכבת. חובת אהבת הזולת ומצוות יישוב ארץ אחת ועבודה לאל אחד, מחייבים אותו להכיר או לפחות להאמין ולהעיד מול שאר העולם על האמת הזאת: יש אחדות. יש אל אחד בורא כל המציאות, הטוב והרע, וכל כוחות הטבע. המטרה היא להגיע למשוואה: "ה' (אחד) הוא האלוהים(ריבוי כוחות הטבע)"

 

אחדות בריבוי

כל נסיון לצמצם את המציאות לראייה אחת מקובעת ומונוליתית, היא "עבודה זרה".

עגל הזהב פסול, לא רק בגלל שהוא לא צווה על ידי האלוהים, אלא בגלל שהוא ביטול הריבוי. הוא מסמל את הסירוב להתייחס אל המציאות במורכבותה. אנשים שמעדיפים לראות את הכל בראייה אחת מקובעת, עובדים עבודה זרה. "אלוהי מסכה" הוא סמל ביטול הריבוי שקיים בפנים הרבות. המסכה היא קביעה של צורה אחת של הפנים . הפנים, האדם, המציאות, הם ריבוי. המסכה מבטלת את הריבוי וקובעת פן אחד. זה מאוד נוח. אבל זה לא מטרת הבריאה! יש , כל הזמן, להחזיק ולהעמיק בריבוי. ובאותו הזמן להאמין באחדות שמאחורי הריבוי הזה.

במשפט מסכם, נגיד שהמשכן הוא אחדות בריבוי בעוד שהעגל הוא אחידות

 

המשכן

בניגוד לעגל הזהב, יש הרבה כלים במשכן. זה כבר לא מאפשר לסגוד לדבר אחד!

בנוסף, לכל כלי יש מטרה להציב מול האדם את מורכבות המציאות שהוא מייצג.

יש שני כרובים ולא אחד. כל אחד מפני אל האחר את "פניו" הרבים. יש דיאלקטיקה.

המנורה מכילה שבעה קנים ושבעה נרות. לא נר אחד! יש הרבה פנים לחכמה.

ללחם הפנים יש צורה של פנים מול פנים. דואליות כמו הכרובים. ויש 12 לחמים ולא אחד

למזבחות יש ארבע קרנות. גם כאן ריבוי הארבע שמסמל את ארבעת הבנים של הגדה וארבעת המינים.

יש הרבה חללים שונים במשכן וכן הלאה, הכל, במשכן בא כדי להזמין את האדם להעמיק את הריבוי.

ובכל זאת, בבנין המשכן, הגיעו לפלא של האחדות:"ויהי המשכן אחד". להגיד שה' שוכן במשכן, זה להכיר באחדות בכל הריבוי הזה.

בניגוד לעגל הזהב שהיה "כלי" אחד. ייצוג אחד של מציאות מסויימת אחת שמשלה את מסגדיה שהיא "כל המציאות" ולא רק פן אחד. העובדה שהמשכן הוא כמין בית שאין להיכנס אליו, עם איסור לנגוע בו סתם, מתקנת את ההרגשה שהעגל, שנמצא בחוץ, בהישג יד והישג עין, הוא בשליטת האדם! האדם שולט על המציאות!

 

לסיכום

כן ,המשכן מבטא את כוונת הבריאה.

האם הכוונה הזו (שדרך אגב מתבטאת גם ביום השבת, ובמצוות רבות אחרות) היתה חייבת לעבור דרך בניין משכן? אני לא בטוח. זה היה תלוי ברמת הבשלות של העם.

באופן אידיאלי, אין צורך במשכן כדי לבטא את רעיון המשכן (שהוא מטרת הבריאה).

אבל, אם העם איננו יכול להשיג זאת. אם הוא יותר מדי מושפע מהאווירה השוררת בעולם, אם כוחות היצר שלו חזקים עד כדי כך שהוא איננו מסוגל להשיג הכוונה העיקרית (אחדות מתוך ריבוי) באופן מופשט לגמרי, אז כן, יש תכנית מגירה מתוכננת, והיא בנין המשכן.

כמו מורה שמנסה להעביר מסר על ידי כל מני דוגמאות. עד שהתלמיד יבין., התורה מפתחת כל מני אמצעים כדי שהעם יבין בסופו של דבר את העיקרון.

ואם כבר עגל זהב, אז משכן!

הכיור והעגל

dtmichelbenshoushan הכיור והעגל

בע"ה וז אדר התשעה

מישל בן שושן

 

הכיור והעגל

 

בהתחלת פרשת "כי תישא", אחר פרשת מחצית השקל, יש שלושה עניינים: עשיית כיור נחושת, הכנת שמן המשחה וקטורת השמים. ברצוני לחפש סיבה להימצאות שלושת העניינים במקום הזה.

 

  1. הכיור

לכתחילה, הכיור הוא כלי שמקומו במרכז המשכן, והיה הגיוני יותר למצוא את עשייתו יחד עם שאר הכלים, בפרשת תרומה.

אכן, בפרשת תרומה, הכלים המתוארים שם שייכים לעבודה כמו שמשה רבנו היה רואה אותה.

מזבח הקטורת לא נמצא ברשימה הזאת (בפרשת תרומה) כי הוא שייך יותר לעבודה של אהרון הכהן. אכן, עבודת הקטורת, מטרתה לעשות שלום בין כל חלקי העם. אהרון, יותר קרוב למציאות. הוא יותר אנושי. הוא מחפש פשרות ומנסה להביא אל העולם התחתון את האידיאל של העולם העליון של משה. לכן, מזבח הקטורת נמצא בפרשת אהרון, פרשת "תצווה" .

ה"מי השילוח" מסביר שעניין הכיור הוא "הסרת הנגיעות".

  • אכן, אם פרשת תרומה היתה הפרשה של משה, האידיאל.
  • פרשת תצווה, היא הפרשה של אהרון, עושה השלום בין בני האדם,
  • בפרשת "כי תישא" העניין הוא "איך ניגשים אל העבודה".

יש הרבה דרכים לעבוד בצורה לא נכונה! כל עבודת ה' קרובה מאוד לעבודה זרה. הכל תלוי ב"איך" עובדים. כמו שעד יכול להיות פסול לעדות בגלל שהוא מקורב אל הנאשם, (יש לו נגיעות בדבר), כך אדם צריך לפסול כל ניגעה אישית בעבודה. למשל, יש אנשים שמשתמשים בדת, במצוות, בלימוד התורה, כדי לנצל מעמד, או כדי לרכוש כבוד או כסף או כוח, כדי להצדיק פשעים או התנהגות בלתי מוסרית, וכו…

רחיצת הידיים והרגלים, מזכירה את המשפט של זקני העיר בפרשת העגלה ההערופה:"ידינו לא שפכו את הדם הזה" כלומר, אנו לא אחראים. כלומר, כן היינו צריכים להרגיש אחראים ולעשות הכל כדי שזה לא יקרה. אבל אנו מכריזים שאנו חפים מפשע.

רחיצת הידיים מזמינה את האדם להתרחק קצת ממה שהוא אוכל, ממה שהוא עושה, ממה שהוא נוגע, כדי לתת לו הזדמנות לחשוב על מה שהוא אוכל, עושה או נוגע בו. להכניס קדושה, מרחק, בינו לבין העניין.

 

  1. שמן המשחה

משה משח את כלי המשכן והכהנים העובדים בו בשמן. השמן איננו מאפשר ל"תפוס" את הדבר או האדם העובד ולהשתמש בו.זה מחליק! השמן מחזיר את האדם שנמצא מול כלי הקדש לעצמו ומבקש ממנו להכניס מרחק בינו ובין הקודש.

 

  1. הקטורת

כשה' מתראה אל האדם בהר סיני או בתוך המשכן , הוא נראה "בענן" כלומר, אסור שיגידו שראו משהוא ברור. העשן, הענן שנוצר מהקטורת, מכניסה את האדם בערפל, באי בהירות שיוצרת מיד מרחק וחוסר וודאות. כי הוודאות, לגבי הקודש פסולה! כדי שלא נעשה "שימוש" בקדושה.

 

4לסיכום

לא לחינם, לעניות דעתי, שלושת הציוויים האלה נמצאים בפרשת עגל הזהב: הבעיה העיקרית של העגל היא לא שהם התחילו להאמין באלוהים אחרים. אלא שהם רצו לראות בברור, לנגוע, לחוש קרבה, לא להישאר בערפל. הכיור, מבקש עבודה עצמית של האדם(הסרת הנגיעות)

השמן בא כדי למנוע מגע

הקטורת יוצרת עשן ומטשטשת את הראיה ה"פוססיבית".

כי תישא היא באמת הפרשה המזהירה על "איך עובדים", "איך לא עובדים". מה הן הסכנות בעבודת ה' בצורה לא נכונה.

כי תשא אה

dtmichelbenshoushan כי תשא אה

בע"ה  יג אדר התשע"ב

מישל בן שושן

 

כי תשא אה

 

כי תשא את ראש בני ישראל

מדובר על "נשיאת ראש", כלומר על הגבהת האדם למעלה עליונה מזו שהוא נמצא בה ! איך אפשר "להגביה" את האדם ? בנתינת מחצית השקל! איך זה פועל?

העניין של ה"מחצית", מפנה את האדם לחשוב שיש  תחום נגלה ותחום נסתר. כמו שלירח יש שני צדדים. בנתינת מחצית השקל, חושבים על המחצית שלא נמצאת! אם האדם מכיר אך ורק במה שהוא רואה, במה שהוא מרגיש ברגע נתון, אם עבורו המציאות מסתכמת אך ורק במה שיש מולו, אז הוא יכול לחיות באופן רדוד. כל חטא או הרגשה של דיכאון, יכולה להפיל אותו לגמרי כי עבורו "הכל" נשבר! וזה "הנגף" הגדול ביותר!

לעומת זאת, כשהאדם מכיר שיש מימד נוסף, דברים אחרים שאינם בהכרח נמצאים עכשיו ב"נמצא" בגלוי, אז הוא יכול לפנות לעולם התיקון. הוא יכול לקחת מרחק, לראות את המציאות ב"פרופורציה" ולצאת מהמבוי הסתום.

יש ,בכל שקל, שתי מחציות.

  1. אחת שרואים ונותנים ומזדהים איתה בדרך כלל
  2. אחת שלא נראית, שלא נמצאת בנתינה, אבל היא זאת שקובעת שהראשונה היא רק מחצית!

המחצית ש"לא נראית" , מסמלת את עולם האפשרויות אין סופיות, הפוטנציאל העצום של ההוויה! זה מה שיכול להרים את ראשו, "לשאת את ראשו"!!. זו באמת "תרומת ה'", כלומר, המתנה הגדולה ביותר שה' יכול לתת לבן אדם! המודעות שיש מאיפה לשאוב השראה, עידוד, חידוש..

המחצית הסמויה מאפשרת לאדם לא להיקבע במציאות אחת. היא פותחת בפניו חיים עשירים ובלתי צפויים!

ייתכן שזאת הסיבה שבגללה משה התקשה להבין עניין זה עד ש"הראה לו מטבע של אש חקוק מכיסה הכבוד": כלומר שעניין זה הוא סוד גדול והיא המתנה הגדולה ביותר שנתן הבורא לישראל. התקווה , התשובה, החידוש, ריבוי האפשרויות שפתוחים בפני הבן אדם

אם האדם חושב שהמציאות היא "שקל אחד שלם", אז אין לו מקום לשינוי . הכל מקובע.

 

אם משה מתכוון למנות את ישראל  אחרי חטא העגל, כדי לדעת את מניין הנשארים מההרג והמגפה, אז נתינת מחצית השקל באה כדי לתקן את החטא, לתקן את העם! כי רעיון מחצית השקל הוא בדיוק ההפך מרעיון חטא העגל! (העגל הוא "מסכה"- דבר מקובע- שמצמצם את השגת האלוהות למימד אחד בלבד, בעוד שמחצית השקל באה לפתוח את האופקים לעולמות רבים אין סופיים)

  • כדי למנות את העם יש שני תנאים:
  1. אין לספור אותם ללא צורך חשוב
  2. יש לספור חפצים (כל חפץ יכול להתאים ולאו דווקא מחצית השקל)ולא בני אדם.

 

מבן עשרים שנה ומעלה

מצד התורה, האדם מתחיל להיות "בר מצווה" רק בגיל עשרים!! כי רק אז הוא יכול להבין את באמת את מה שמתבקש ממנו מצד הבורא!!

 

ורחצו..את ידיהם ואת ורגליהם

הא"ה מעלה מקרה: אם כהן עלה מהטבילה, האם הוא חייב בנוסף לרחוץ את ידיו בכיור??

התשובה היא כן!הוא חייב בכל זאת לרחוץ ידיו ורגליו בכיור!! למה הטבילה לא מספיקה??

לע"ד:הטבילה של הגוף מטהרת את האדם באשר הוא. אבל זה לא מטהר את מה שהוא עלול לעשות! הכיור מאפשר רחיצת הידיים והרגליים שהם הסמל של מעשי הכהן, השפעתו כלפי העולם החיצוני לו.

זה מלמד אותנו שאין הטהרה הפנימית מספיקה כדי שהמעשים שלי יהיו טהורים!! אני יכול להיות בעל הכוונות הטובות ביותר ובכל זאת, להשפיע לרעה!! הכיור בא כדי ללמד שיש לעשות מאמץ כדי שהמעשים שלנו יהיו לטובה. והטבילה במקווה לא עוזרת לזה!

 

ממולח טהור קדש

הקטורת מורכבת מ11 סמים. הם מסמלים את כל המידות האפשירות(אפילו מידות "רעות" כמו הלבונה שהריח שלה היה רע מאוד). והיו כולם מעורבבים וטחונים דק עד שיהיו "ממולח טהור"

ממולח=מעורבב. טהור= שלא נראה הצבע של אחד מהרכיבים. שהצבע הסופי יהיה "טהור", אחיד.

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור..

ראה קראתי בשם= תשים לב לשמות שניתנו לו ולאבותיו! יש בשמות האלה תורשה מיוחדת שמייעדת אותו לתפקיד:

בצלאל= הוא בונה בית שבו נפגוש את האל בעזרת הצל! כמו שהסברנו לעיל לגבי המחצית השקל החסרה, שם יש את  כל העיקר, משם, מהחסר, מה"צל", ניתן להשיג את הגבוה ביותר!

בן אורי = שיעשה מקום לאשר אור לו.(עניין המנורה במקדש)

בן חור= שיאפשר לישראל את הכפרה מהחטאים ויהיו בני חורים מהחטא! (עניין הכפרה שבמקדש)

 

ואמלא אותו ..בחכמה

למה "וו" בהתחלת המשפט?

בצלאל היה "מחונן" מלידה בכל מיני תכונות חיוביות, שייתכן שהוריו כבר התכוננו לזה ועבדו כדי לרכוש מיומנויות אלה. בצלאל , בעצמו, התכונן לזה.

רק לאדם שעשה השתדלות בכיוון הזה , אני אוסיף עוד חכמה ותבונה..

כמו שכתוב בדניאל (ב)"יהיב חכמתא לחכימין" ה' נותן למי שכבר התחיל בחיפוש אחר הדבר!

 

וביום השביעי (לא-טו)

זה אולי רמז למקרה שמביאה הגמרא: אדם שמתהלך יחידי במדבר ושכח מתי זה שבת, סופר שבעה ימים ועושה שבת "ביום השביעי", אפילו אם זה לא שבת!

 

לעשות את השבת

  • אין השבת באה רק כדי לנוח ו"להרגיש ", באופן פאסיבי עונג . אלא יש "לעשות" באופן אקטיבי את מצוות השבת!
  • כשהאדם מוסיף מחול על הקודש ומכניס את השבת מוקדם יותר, ה'מסכים איתו וקורא לזה "שבת" למרות שעדיין זה לא שבת באופן רשמי. כך, האדם "עשה" , מעצמו, חלק קטן של שבת!

 

שבת ברית עולם

ברית= 612 ויחד עם העולם, זה 613. כלומר, שבת שקולה לכל המצוות ביחד!

 

ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו…את שני לוחות…

למה ה' לא נתן את הלוחות כבר בהתחלת ארבעים הימים? כי הלוחות כוללות את כל התורה כולה. כאילו התורה מקופלת בתוך עשרת הדברים. ולכן, רק אחרי שהוא הסביר לו שוב את כל מה שהיה לו למסור לו בארבעים הימים האלה, הלוחות נגמרו .

בעצם, לומדים מזה שעיקר מה שה' נתן למשה זה "כל מה שמסביב לתורה שבכתב". התורה שבכתב, כלומר הלוחות ו10 הדברים, הם המסגרת המכילה את התורה שבעל פה שהיא העיקר והיא אין סופית . היא הלבן שמסביב לשחור של האות!

"ויתן ..ככלותו" למדתי במקום אחר דרש יפה שמסביר זאת אחרת: ה' נתן למשה מתנה יקרה מאוד והיא :"ככלותו"! כלומר ה' נתן למשה את זה שהוא הפסיק לדבר איתו! הוא "גמל" אותו מיניקת הדבר האלוהי, כדי שיוכל הוא בעצמו להתחיל לדבר מקולו ומשכלו! וזה מקור התורה שבעל פה!!

ורק אחר כך הוא נתן לו התורה שבכתב כדי שיהיה בסיס לתורה שבעל פה!!

 

כתובים באצבע אלוהים

המדרש מסביר שה' העביר את אצבעו מול האבן, ובגלל נוכחות האצבע, האבן נמסה! כאילו אי אפשר לחומר להתקיים מול נוכחות ה'! וכך נעשו האותיות , חרות בלוחות.

נראה לי שזה הסמל היפה ביותר לחיבור בין הרוחני והגשמי:

האבן נמסה מול האור האלוהי, אבל האבן שמסביב, נשארה!! ובזכות האבן שמסביב , האות יכולה להיות אות!! כלומר, האור האלוהי לבדו, איננו נראה! הוא זקוק , כדי להיראות, לאבן מסביב!

כמו כן גוף האדם וגשמיותו , הם האבן שבתוכה חרותה הנשמה הרוחנית. בלי גוף אין כלום! אבל הרושם שעושה הרוח בתוך הגוף, נמצא בזכות הגוף עצמו! וזה מקור המצוות המעשיות. הכנסת הרוח בתוך החומר נותן לחומר את ייעודו ותוכן רוחני!

 

 

חטא העגל:

 

הא"ה מתאר שני חטאים שקראו בחטא העגל:

  1. "אשר ילכו לפנינו" כלומר, הם חיפשו אמצעי. לא ששללו את מציאות ה' ואת השגחתו בעולם. הם רק היו רגילים שמשה היה מתווך ביניהם ובין האל. והיעדרות משה הכניסה אותם לפאניקה . הם לא היו מספיק בוגרים כדי להתייצב מול האל בלי אמצעי שילך "לפניהם".
  2. הם רצו לעבוד רק "חלק, אחד מהאלוהות. קשה להם לקבל את ריבוי הפנים של האמת האלוהית. הם מוכנים לקחת בחשבון רק פן אחד ולעבוד את החלק הזה.

לסיכום: העבודה הזרה היא עבודה שמבקשת להיחבא אחר מתווך ולא להרגיש אחראי מול האלוהים. היא גם עבודה שעושה לנו "חיים קלים" כשרואים רק "חלק" אחד מהמחויבות ומהאמת ומסרבים לקחת על עצמנו שהמציאות מורכבת .

 

ארבעים יום

משה נשאר ארבעים יום כדי להשיג את כללות(10) ארבע (4)המימדים של האמת(10X4), הפרד"ס:

  1. פשט, שהוא אור המאיר בעולם העשייה.
  2. רמז, שהוא בעולם היצירה
  3. דרש, שהוא בעולם הבריאה
  4. סוד, שהוא בעולם האצילות

 

לך רד

ה' ביקש ממשה לרדת מההר כי אין למשה זכות להיות בראש ההר רק בזכות מעלתם של ישראל! ואם הם חטאו, אז משה גם הוא צריך לרדת מגדולתו!!

 

 שיחת עמך

הערב רב הוא זה שגרם לחטא העגל. (חלק מעם ישראל לא מחו בידיהם וכך היו אחרים למעשה וחלק אחר לא חטאו, ובניהם הלויים). הערב רב הוא העם שמשה,  הסכים, מדעתו, להוציא ממצרים. כדי לתקן את זה, משה יבוא לגאול את ישראל באחרית הימים ואז, "לא נקבל גרים לימות המשיח" וכך משה יתקן את מעשיו!

(הא"ה טוען שכל הערב רב נהרג בזמן ההוא!!)

 

לשמצה בקמיהם

חטא העגל יישאר טענה נגד ישראל על ידי אומות העולם. כל מי שיקום נגד ישראל יטען שישראל אינם צדיקים בגלל חטא העגל! כאילו חטא העגל יהפוך "לאות קין" ומסמל את החולשות של ישראל . חולשות אלה הם שמצדיקים את פגיעתם מצד אומות העולם!

 

אנא חטא העם הזה חטאה גדולה

משה מכנה חטא העגל "חטא"(בשוגג) ולא עוון או פשע(במזיד או להכעיס). וזאת הדרך שמשה לימד אותנו כדי לבקש רחמים: אין האדם פושע אלא מתוך חוסר דעת,  חוסר חשיבה על משמעות מעשיו..כך שהופכים כולם לחטאים בשגגה!

 

מחני נא מספרך אשר כתבת

יכול להיות שזה ספר התורה

או יותר נכון יהיה להגיד שמדובר על "ספר החיים", הספר של הצדיקים, בנוניים ורשעים וכותבים למעלה בראש השנה!

 

ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל  אשר עשה אהרון(לג-לה)

כאן הפסוק נראה מאשים את אהרון באחריותו

או שהוא דווקא מנקה את אהרון מאחריותו כשהוא קובע שהעם הוא זה שעשה את העגל , אפילו אם אהרון "עשה " אותו בפועל על  ידי זריקת הזהב לכור.

 

וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעיהו(לג-יא)

"פנים אל פנים"= באופן  דינאמי ולא באופן סטאטי.

המילה "פנים" היא ברבים כי היא מצביעה על כל האפשרויות הקיימות אצל האדם. מי שיקבע שהאדם הזה הוא כך וכך, מקבע אותו ושולל את "פניו" הרבות. אדם יכול להשתנות ואפילו ברגע נתון, הוא מלא מורכבות.

כשפנים מסתכלות על הפנים של האחר, יש אינטראקציה בין הפנים: אם אחד מאיר פניו לשני, זה יכול לגרום להארת פני השני שתגרום אף היא הגברת האהבה והשמה אצל הראשון וכן הלאה..

כלומר, כשפנים נמצאות מול פנים אחרות, הכל תלוי בשני הצדדים!

כמו שאדם רואה את פני "רעיהו" באשר הוא חברו , אז הוא גם כן מרגיש חברות ורעות.

כך קרה בין ה' ומשה:ה' התגלה למשה באותה המידה שמשה הכין את עצמו להתגלות הזאת! וכך ה' גילה למשה שכל אדם יוכל לקבל הארה, כפי רצונו , מוכנותו, והכנתו לדבר!!

וה' לא יאהבהו אם לא יכין ליבו האדם לזאת!!

(ראה לעיל החכמה שנתנה לבצלאל)

 

והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו

יש צד שאי אפשר להשיג אצל ה' והוא נקרא "פני ה'" מלשון "פנים" ( ולא חוץ).

ויש צד שניתן  להשיג והם ה"אחוריים" (אולי מלשון "אחר) שהאחר, האדם יכול להשיג.

וטוב שכן! כי אם האדם היה יכול להשיג "הכל" מה' או אפילו להשיג הכל מאדם אחר, אז לא היה נשאר הצל, הצד הנסתר, המחצית השנייה של השקל, כל המרווח שבזכותו יש טעם לחיות! לחפש, ולהפתיע ולהיות מופתע, להשתנות ולשנות העולם!

ככל שנתאמץ, נוכל רק להשיג חלק מסוים מהאחר (האחוריים), ויישאר תמיד פנימיות (פנים) שתשאר בלתי "נתפסת"!  אבל מושכת מאוד!!

 

ה' ה' אל רחום וחנון

ה' הראשון, מידת הרחמים, לפני החטא

ה' השני הוא גם כן מידת הרחמים אחרי החטא.

למה צריך רחמים לפני החטא?? כי האדם חייב לזכות בחייו! ואם הוא לא עשה כלום (באופן חיובי, מצוות עשה) כדי לזכות, אפילו אם הוא  עדיין לא חטא, הוא זקוק בכל זאת למידת הרחמים!!

 

ונחלתנו

פירוש שה' לא יעזוב את ישראל וייקח  במקומו עם אחר

 

הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני..(לד-יא)

זו הפעם הראשונה בתורה,שמדובר על הרחקת הגויים מהארץ לפני הכניסה של ישראל! לא היו עדיין מצוות השמדת העמים הכנעניים. הא"ה מסביר שכל המצוות האלה ועניין גירוש הגויים בא כתוצאה של חטא העגל!! כדי להרחיקם מהעבודה זרה!! אם הם לא היו נופלים בחטא העגל, יכול להיות שהם היו מספיק חזקים כדי לגור עם גויים עובדי עבודה זרה בארץ בלי להתבולל!!

דרך אגב:ההבטחה הזאת לא נתקיימה! ה' לא גירש את כל הגויים מפני בני ישראל!! לכן הוא אמר כאן "שמר לך" כי משה יבוא בעצמו באחרית הימים לגרש את כל הגויים מהארץ!!

 

את חג המצות תשמור

כמו רוב העניינים בסדרה שלנו, גם החמץ מצביע על איסור עבודה זרה כשאדם מקבע את המציאות ולא מוכן להיפתח אל ריבוי האפשרויות של המציאות ושל האמת. החמץ, הוא מבחינת "אל אחר" שיכול לקבע את האדם במצב נתון. המצה מכניסה בו את עניין החוסר, עניין המחצית השקל שחסרה!

 

 

כי תשא מי

dtmichelbenshoushan כי תשא מי

בע"ה יט' אדר התשע"ג

מישל בן שושן

 

כי תישא מי

 

חטא העגל

 

הפירוש של המי השילוח הוא כל כך עקרוני ומהפכני, שהעדפתי להביא כמה משפטים ככתבם:

" בחטא היה עניין עמוק ועיקר: כוונתם (של ישראל) היתה שיהיה השם יתברך מוכרח להימשך אחריהם להשפיע להם כל דבר שיבקשו אותו".."הם רצו שהנהגת השם יתברך תהיה מפורשת לנגד עיניהם" (חלק ב)

"הם רצו שהשם יתברך יראה להם את הסדר המסודר אצלו לכל מידותיו לדורות : באיזה זמן ינהג את עולמו במידה זו ובאיזה זמן במידה אחרת ואל יצטרכו בכל יום להתפלל להשם יתברך כדי שיראה להם באיזה דבר ובאיזה מידה הוא יבחר עתה. רק יגלה להם הכל בפעם אחד  וילכו בדרכיו לבטח תמיד"(חלק א).

 

כלומר, חטא העגל היה בזה שהם לא קבלו שהם צריכים להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה' המשתנה. הם רוצים רשימת דברים ברורה ונכונה תמיד. כמן "שולחן ערוך" ברור ונצחי. כך שהם לא יצטרכו להיות בספק ובחיפוש מתמיד.

"אלה אלוהיך ישראל"= זה המשפט העיקרי בחטא העגל. "אלה"=זה בדיוק מה שרוצה ה', בברור, בבטחה ותמיד.

עם הקריאה הזאת של חטא העגל, הרמ"י דורש מכל חסיד , מכל אדם שירצה להיות "דתי", ללכת בדרך ההפוכה: לקבל עליו את האחריות למעשיו. אחרי שהוא למד וקיבל את כל מה שמהמסורת העניקה לו, ייתכן שהוא ימצא את עצמו מול החלטות קשות: "מה בדיוק ה' רוצה ממני עכשיו?". ואז, רק הוא ייקח את ההחלטה הסופית באחריות מלאה. זה באמת מתאר "חסידות" מסוג אחר לגמרי ממה שאנו מכירים! אבל זו חסידות אשבציה!!

"חטא העגל" נוגע ,אם כן, הרבה יותר לאנשים "דתיים". זה החטא של האדם שרוצה להיות "בסדר", לעבוד את ה' אבל הוא לא רוצה לקבל על עצמו את האחריות לעשות מעשה בלי להיות בטוח שזה מה שצריך לעשות. הוא מעדיף ש"רב" יגיד לו מה לעשות ומה לחשוב. הוא לא מקבל את הספק שבו רצה ה' לשים את האדם, בחיפוש אחר רצונו. כמעט כל הדתות בעולם,(ולצערנו גם חלק גדול מהדתיים היהודים היום) מסתכלים על האל כדבר מקובע, עם רצון ברור שאיננו יכול להשתנות לפי הנסיבות. והם מבקשות מהמאמין שלהם להיות מסוגל להישמע לסדרה של חוקים מסודרים וקבועים אחת ולתמיד. האדם הדתי ביותר הוא זה שמסוגל להישמע אפילו לדברים הקשים ביותר לעשות אותם. בעוד שלפי הרמ"י, ה' דורש מהאדם הרבה יותר מעורבות מתמדת בחיפוש אחר רצון ה'. הוא דורש מהאדם הדתי להיות כל הזמן בחיפוש וכשהוא חושב שזה מה שה' רוצה ממנו לעשות, אז הוא (ורק הוא) לוקח את האחריות על מעשיו ואחרי שהוא עשה את מה שחשב שיש לעשות, הוא יהיה מוכן לשנות ולהשתנות לפי תוצאות החיפוש הבא אחריו. כלומר, אין להישען על העבר והיות בטוח לגמרי שכל מה שחשבנו ועשינו הוא באמת רצון ה'. אלא יש להשתדל ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לעשות את רצון ה'.

 

העגל והשבת

הרמ"י מסביר שבדיוק בזמן שה' הכתיב למשה את מצוות השבת, ישראל עשו את העגל! כלומר, מצוות השבת קשורה מאוד לחטא העגל! משה הבין טוב והעם לא הבין מספיק טוב את מצוות השבת!

אכן, יש בשבת, מצווה לחיות קצת ב"עולם הבא". אבל עולם הבא הוא זמן שאין לאדם לעשות יותר עבודת חיפוש. הכל ברור וגלוי בו. האדם, בעולם הבא רק נהנה מזיו השכינה. אבל בעולם הזה, האדם כל הזמן בחיפוש ובעבודה. לכן, יש סכנה גדולה לחיות בשבת בחטא העגל!!

הערה לע"ד:

משה יבקש מישראל לשתות מהמים שבהם טחן את האבקה של העגל אחרי שהוא טחן אותו. למה משה מבקש מישראל לשתות מהחומר של עגל הזהב?? ייתכן שיש בעגל הזהב דבר טוב מאוד שיש לשתות אותו:

כן, יש רצון מאוד "דתי" בחטא העגל. רק העובדה שהעגל הוא ב"גוש" אחד, בצורה אחת, מהווה בעיה חמורה. אבל,כשהוא נטחן דק לעפר, אז אי אפשר כבר להגיד : "אלה אלוהיך ישראל"! אין יותר קביעות וצורה קבועה של האלוהים. אחרי שהוא נטחן דק, הוא איבד את הצורה המקובעת שלו ונשאר הרצון הרוחני הטהור להיות קשור לרצון ה'! לכן, יש בעגל הזהב דבר טוב שנדרש לקיימו בכל שבת!! השבת הוא העגל המתוקן!

 

העגל והמקדש

הרמ"י מסביר שבבית המקדש, כל תפילה היתה מתקבלת. ואם זה היה בניגוד רצון ה', אז ה' היה מעלים מהאדם את  הרצון  להתפלל עבור הדבר הלא נכון!

מצב זה הוא בדיוק מה שישראל בקשו על ידי העגל: שיהיה אפשר לדעת מראש איך מתנהג ה' כל הזמן כדי להשתמש בידיעה הזאת ולקבל את מבוקשנו בהכרח. בדיוק כמו במקדש!

ייתכן שהמשכן בא כדי לענות על בקשה זו. אבל המקדש בנוי בצורה כזו ועם חוקים כאלה שיכשרו את הרצון של ישראל בחטא העגל. כלומר, המשכן יכול להביא את ישראל למצב שהם רצו לה יגע אליו (דבקות בה') אבל ללא בעיות הנלוות! עם הרבה יראה, קדושה, צורך בהמון הכנות ודרישות קשות לכל מי שרוצה להיכנס ועבוד אותו במשכן. במילים אחרות, כמו השבת, המשכן הוא תיקון עגל הזהב. אפשרות לקחת ממנו הטוב בלי העיוותים.

אבל, אם נהיה כנים, יש מקום להצטער על הכישלון של המקדשים, במשך ההיסטוריה. ישראל הצליחו לעשות מהמקדשים שלהם עבודה זרה לא פחות מהעגל עצמו!

 

אלוהי מסכה לא תעשה לך.

גם המצווה הזאת מסבירה את חטא העגל. נצטט שוב את הרמ"י:

"אל תביט בכללים כדי להתנהג על פיהם"!!

הוא שוב פונה אל האדם ה"דתי" ואוסר ממנו להיות "ראש קטן"! להתנהג לפי רשימת מצוות וכללים ברורים אחת ולתמיד! הוא כל הזמן צריך להיות בלימוד וחיפוש אחר ורצון ה'! אין לעשות מהאלוהים (אפילו אלוהי ישראל) דבר מקובע . "מסכה" מלשון ניסוך המתכת הרותחת והנוזלית (שיכולה עדיין לקבל כל צורה) לתוך תבנית כדי לקבל צורה אחת (נכונה ככל שתהיה) מקובע! יש להשאיר את רצון ה' חי כמו המתכת הנוזלית ולא לקבע אותה איך שאנו רוצים.

נראה לי שהקדושה שמתבקשת בין איש ואשתו ובין בני האדם בדרך כלל, דורשת גם כן לקבל את השני באפשרות שהוא ישנה את רצונו! יש להיות בחיפוש מתמיד אחר רצון האחר וכיבוד שינויי רצון האחר. אין לקבע את האחר כדי "לאכול" אותו!

 

למה מצוות הכיור נמצאת רק בסדרה שלנו?

ולא יחד עם שאר הכלים בפרשת תרומה?

כי הכיור הוא מצווה על הכהן לרחוץ ידיו ורגליו לפני שהוא נכנס לתוך הקודש.לא מדובר על טהרה כי הכהן כבר טהור. לא מדובר על ניקיון כי יש לנקות לפני כן הידיים. מדובר אבל בביטול ה"נגיעות".

מי שעובד את ה', צריך לעשות זאת ללא "נגיעות". ללא נגיעה אישית. ללא אינטרס אישי. לא עובדים את ה' כדי להשתמש בה' או בעבודה אליו! יש להשאיר תמיד מרחק מסויים ביני לבין העבודה שלי אל ה'! למרחק הזה קוראים "קדושה" ולכן קוראים לרחיצת הידיים על ידי הכיור "קידוש ידיים ורגליים".

המצווה הזאת מאוד קשורה לחטא העגל!

נראה לי שכל ענייני הסדרה שלנו נוגעים לשאלה הקשה: איך להתקרב אל ה' בלי לנגוע בו?! בלי לעשות מהקרבה הזו  עבודה זרה? גם הדו שיח עם משה, שרוצה לראות את פני ה' וה' מסרב ומציע רק את אחוריו קשורים לשאלה הזאת!

 

 

כל פטר רחם לי

הרמ"י קורא פסוק זה כך: אל תקבע בשבילי מה היא רחמנות! אני ה' הוא היחיד שקובע עבורי מה היא רחמנות! אם תראה מקרה שבו אתה חושב שאני לא רחמן, אל תחשוב שיש לך את כל הכלים כדי לדון אותי כ,לא רחמן". ,כל רחמנות היא שלי " ורק אני קובע מה היא רחמנות!!

 

ראה אתה אומר אלי ..

פרשה זו נקראת בכל שבת של חול המועד פסח או סוכות. למה?

כי הם תקופות מעבר. בכל מעבר, האדם יכול להיות כועס על שינויי האקלים וזה גורם לו לצאת מההרגלים של העונה העוברת לקראת העונה הבאה. יכולה להיות בו "תרעומת" , כעס!

כמו כן, כאן, משה צועק אל ה': למה אתה משנה את אופן ההנהגה שלך?? "אתה לא הודעתני את אשר תשלח עימי…" אנו לא יודעים מה יקרה לנו…

ועל זה השיב לו ה") בלשון הרמ"י): "אל תירא כלום!!"

ולכן בפרשה הזאת מתאר  ה' למשה 12 דרכים שבהם ה' ישמור על האדם במצבי שינוי!!

כלומר, אחרי שהודיע לנו שיש להיות כל הזמן בחיפוש ובאי וודאות, העם מפחד וגם משה מתחיל להתלונן על הקושי שבו ה' מציב את ישראל!

לכן, ה' מתאר את הצד השני של המטבע: יש שמירות! ה' שומר על ישראל כדי שיוכל להמשיך וללכת בדרך הקשה שהוא תיאר לעיל!

ואלה 12 השמירות ואזהרות שישמרו עליכם:

  • "שמר לך את אשר אנוכי מצווך.." כלומר, יש למצוות שלי סגולה לשמור עליך!אל תתחבר אל התרבות של העמים עובדי עבודה זרה שאתה בא אליהם בארץ.
  • "אלוהי מסכה לא תעשה לך" אל תחשוב שהדרך הזאת של אלוהי מסכה , היא יותר קלה. להיפך! היא תכניס אתך לתוך מסלול של עבדות ולא תהיה מאושר באמת! זו אשליה של הגנה! הדרך שאני מציע, דרך החיפוש המתמיד והאחריות הם הרבה יותר מחזקות אותך!!
  • "את חג המצות תשמור" יש לצמצם את תאוות האוכל מאוד כדי להישאר בריא!
  • "כל פטר רחם לי" אל תהרהר אחר מידות ה'. הוא לבדו יודע מה היא רחמנות!

 

המשכן הוא צורת האדם:

הזוהר כבר הסביר שיש הקבלה בין כלי המשכן וצורת האדם כי מטרת ה' היא לשכון בתוך האדם. האדם הוא העיקר ולא המשכן או כל כלי אחר. המשכן הוא רק אמצעי עבור האדם.לכן באות ההקבלות האלה:

 

הכלי אבר האדם הסבר
הארון מוח האדם לוחות הברית שיש בתוך הארון
הכפורת לב האדם הלב והמוח : הרגש וההיגיון הם כמו סיר והמכסה! משלימים אחד את השני ושומרים אחד על השני
הכרובים הריאות כנפי הכרובים הזזות מקררות את הלב!
מזבח הקטורת האף חוש הריח . ריח הקטורת
השולחן האזנים ??
מזבח הנחושת הפה אכילת הקרבנות

 

 

חלקי הפרשה

יש , לדעת הרמ"י שישה נושאים בפרשה שלנו וכל אחד מקביל לשאלה שישאלו את האדם כשהוא יגיע לעולם הבא! לפי הגמרא בשבת (לא.)

 

השאלה בעולם הבא פשרה הסבר
האם נשאת ונתת באמונה? מחצית השקל כל אדם צריך להכיר בחלקו. ולא יקח את החלק שאיננו שייך לו! לכל אחד יש מצחית השקל בעולם ורק אותה ואין לו לחיות חיים של אחרים ולקחת את חלקם!
האם קבעת עיתים לתורה? הכיור קביעת עיתים לתורה= להיות מוכן בכל יום לקחת מרחק מהעשייה . לנטול ידיים, זה למנוע הנגיעות, זה לקחת מרחק מהמציאות על ידי, למשל, לימוד התורה, רגע אחד בכל יום
האם עסקת בפריה ורביה? שמן המשחה כל כלי היה צריך להיות מצופה בשמן כדי להיכנס לתפקיד. האדם צריך לפעול כדי שיה בעצמו מכוסה בשמן: שיהי משהוא שיצא ממנו. האדם צריך להשאיר רושם בעולם.
האם צפית לישועה? מעשה הקטורת יש לדעת שיהי בסדר! הקטורת מסמלת שהכל (אפילו הדברים שנראים לנו רעים) יתפסו את מקומם בסופו של דבר והכול יהיה לטובה
האם פלפלת בתורה? מינוי בצלאל האומנות, כוח היצירה, החדשנות של האדם היא צורת העבודה המועדפת והיא פלפול החכמה בתורה
האם הבנת דבר מתוך דבר? מצוות השבת איך אפשר , דרך הצמצום בעשייה, להבין שמתוך העשייה נמצאת מלכות שמיים

 

כי תשא שמ

dtmichelbenshoushan כי תשא שמ

08-03-09

מישל בן שושן

 

כי תשא שם

 

הכיור

 

 

דרום

 

1 =מזבח החיצון

2= הכיור

3= מזבח הקטורת

4= השולחן

5= המנורה

6= קודש הקודשים

 

שאלות:

1  למה הכיור נמצא בין מזבח החיצון למזבח הקטורת?

הרי , כדי לעבוד , אפילו במזבח החיצון, חייבים ,קודם כל, לרחוץ ידיים ורגליים בכיור! היה הרבה יותר הגיוני לשים את הכיור בכניסה, לפני שנגשים למזבח החיצון!

2 למה קוראים למזבחות בשם "מזבח", הרי לא שוחטים את הבהמות עליהם. ואפילו אם מקריבים את חלקי הבהמות השחוטות על מזבח החיצון, במזבח הפנימי לא מקריבים בכלל שום בהמה! אלה מקטירים עליו את הקטורת!

 

הגדרות:

1 מזבח החיצון:

יש בו אש, הוא נמצא תחת כיפת השמים, "בחוץ". הוא מקביל, בנפש האדם , ללב! זה מקום התפרצות הרגשות, ההתלהבות, החום , האהבה.

2 מזבח הפנימי:

הוא מזבח הקטורת, כשמו הוא פנימי, יותר פונה לצד השכלי של האדם, החלק הקר, של יישוב הדעת, שלו בהכרח מתפרץ החוצה. מקום השיקולים הקרים , הלימוד, ..

מעשה הקטורת הוא נסיון לחבר את כל חלקי המציאות המפוזרים. אחד עשר הקטבים , שכל אחד הוא עולם בפני עצמו, בין טוב ובין רע, כולם מתחברים ביחד בקטורת. וזו פעולה שיכולה לעשות הדעת , השכל, המוח.

3 הכיור:

הוא מקום התשובה!. רחיצת הידיים והרגלים מסמלת פעולת התשובה של האדם.

המזבחות:

יש באדם שני סוגי יצר הרע. או במילים אחרות, יצר הרע שבאדם יכול לפעול בשני אופנים:

  1. או שהוא נראה לאדם כ"מנוול" שמסכים עם העובדה שהמעשה הוא אסור. אבל , יש לו לאדם לעבור על האיסור כדי ליהנות, כדי שהגוף ייהנה.  היצר הרע, במצב זה, פונה לרגשות האדם, ללב האדם.
  2. או שהוא נראה לאדם כ"תלמיד חכם" שמסביר לו שהמעשה הזה הוא בעצם לא כל כך אסור, מוצא לו מהלכים עקיפים לחשוב שהמעשה , בעצם מותר, ואפילו מצווה לעשותו מצד כל שהוא! היצר הרע כאן, פונה לשכל האדם. הוא משכנע את שכלו שהמעשה האסור הוא בעצם טוב מאוד.

שני המזבחות הם שני הכלים לשבור את שני היצרים האלה:

  1. מזבח החיצון מנסה לשבור את היצר הרע "המנוול" הפונה ללב.
  2. מזבח הפנימי מנסה לשבור את רוחו של היצר הרע ה"תלמיד חכם" הפונה לשכל.

"מזבח" נקרא כך על שם ה"שבירה" של היצר הרע.(כמו במסכת עבודה זרה נ: "שבר מקל הוא כעין זביחה")

ולכן, שני ה"מזבחות" הם מקום שבירת היצר הרע ה"מנוול" ו"התלמיד חכם"! אחד בלב והשני במוח. אחד שמתבטא בחוץ והשני בפנים…

 

מיקום הכיור:

כשהאדם תפוס בידי היצר הרע שלו. איך הוא יכול לצאת מזה???

כל הגיון, כל עבודה שכלית, איננה בדרך כלל יכולה לעזור כי הרגשות העזים שמושכות אותו לחטא הרבה יותר חזקים.

האדם, שהיה רוצה לעשות תשובה, לרחוץ ידיו ורגליו בכיור מזוהמת היצר הרע, איינו יכול לגשת לכיור סתם כך. זה לא עובד כל כך בקלות! הלווי והוא היה יכול "לעשות קודם כל תשובה ואחר כך להתקרב לעבודת ה' במזבח החיצון ואחר כך לעבוד את ה' במזבח הפנימי. זה נראה הסדר הטוב של הדברים, אבל בפועל האדם לא יכול לצאת מידי היצר הרע רק ברחיצת רגליו וידיו!

השם משמואל, ותנועת החסידות בכללה מחדשת חידוש עצום:

על האדם להימשך על ידי "הריח" של המזבח החיצון! שהאדם החוטא, יימשך אחרי דבר כל שהוא שבקדושה . אפילו אם הוא עדיין מטונף בחטאיו! שייתן ללב שלו להימשך אחר דבר מועט, זעום, לא חשוב לפעמים, דבר רחוק מאוד מדרך העבודה, אפילו מה"ריח" של הקורבנות. משם, הוא יוכל אולי למשוך את ליבו לעבודה ולהתקרבות אל ה'. רק אז, יוכל אחר כך לגשת לכיור, לרחוץ ידיו ממעשיו הקודמים. ורק אחר כך לגשת לעבודת הלב הנכונה ורק אחר כך, לעבודת השכל, ללמוד, להעמקת התהליך השכלי.

 

בקיצור:

חייב האדם השב אל ה', לעבור דרך מזבח החיצון. אפילו בלי ל"עבוד" אלא להריח את ריחותיו, להיות נמשך רגשית , אפילו לדברים צדדיים, וזה יכול למשוך אותו לכיור, ושם יוכל לחזור בתשובה, לעבוד במזבח החיצון ורק אחר כך לעבוד במזבח הפנימי!!

וההלכות מורות על כך:

1  מיקום הכיור : לא לפני מזבח החיצון אלא אחרי שעבר דרכו

  • הכהנים, כשמתחילים את היום שלהם בעבודה, נכנסים מצד מזרח, ועוברים על ידי מזבח החיצון לקראת הכיור, כדי לקדש ידם ורגלם: אסור להם לקחת איתם אבוקה או שמישהו אחר יקח עבורם אבוקה להאיר להם הדרך בחשיכה! הם חייבים להתהלך רק לאור אש המערכה (של היום הקודם) של המזבח החיצון!.

ברור שהמעבר דרך המזבח החיצון לפני שנוטלים ידיים בכיור היא מורה על הצורך להיות נמשך רגשית, אל העבודה, לפני שמתחילים בכלל להיטהר כדי לעבוד!!!

זה מפנה  אותנו לתפיסת העולם של החסידים: שמושכים "כל יהודי" באשר הוא, במצבו העכשווי, באמצע חייו, בלי שעשה כל מאמץ או תהליך של תשובה, ולנסות למשוך אותו אחרי פעולה רגשית, חווייתית,(ריחות המזבח החיצון) שאולי תמשוך אותו הלאה לרצות להתקרב  ואולי אחר כך להיטהר בכיור ואחר כך לעשות תשובה מעשית ושכלית!

כי תשא נה

dtmichelbenshoushan כי תשא נה

בע"ה יא אדר א התשע"ד

מישל בן שושן

 

כי תשא נה

 

לא היה סיכוי ללוחות הראשונים!

מיציאת מצרים ועד מתן תורה, רוב הדברים קראו ב "התעררותא דלעלא", כלומר מיוזמתו הבלעדית של האלוהים. הוא הוציא אותם ממצרים, קרע את הים, נתן את התורה..

כל דבר שאין האדם משתתף בקבלתו באופן פעיל, איננו מתקיים בידו!! בלשון הנ"ה:

"מה שניתן מצד טובת הנותן לבד, בלתי עבודת המקבל, לא מתקיים בידו"

לכן, ללא קשר עם עשיית העגל, מכיוון שהלוחות הראשונות נתנו ללא התערבות העם, לא היה להם סיכוי להתקיים!! ובלשון הנ"ה:

"הלוחות הראשונים לא נתקיימו בידם כי לא באו להם מצד עצמם, רק מצד השם יתברך"

אבל אחרי משבר חטא העגל ואחרי  שהם עשו תשובה, אז הלוחות השניות נחשבות כאילו הם רכשו אותם !

אם כן, טוב שהיה חטא העגל! או לפחות טוב שהיה הפיתוי לחטא העגל. אילו היה להם רק הפיתוי והיו עומדים בו , זה היה מספיק כדי להיחשב שהם עשו משהו מעצמם כדי לקבל הלוחות השניות. בלשון הנ"ה:

"זה היה מטובת השם יתברך שהביא אותם לידי הניסיון הגדול של מעשה העגל"

(אני מביא כאן הציטטות המדויקות כי קשה להאמין שדברים אלה נאמרו! זו תעוזה של פרשן גדול באמת!).

אם כן, לפי הנאות הדשא, גם ללא חטא העגל, לא היה סיכוי שהלוחות הראשונות יחזיקו מעמד!!

 

זה מסביר למה הלוחצות הראשונות היו כתובות על ידי ה' בעצמו על לוחות שהוא עשה בעצמו. סמל להתעוררות מלמעלה של כל המהלך.

הלוחות השניים היו כתובות באצבע אלוהים (כמו הראשונות) אבל על לוחות שמשה הכין מעצמו והעלה להר. סמל להשתתפות האדם בקבלת התורה.

לכן, הלוחות השניות היו גבוהות במעלתן על הראשונות כי היה בם השתתפות האדם. ויש לכן כך סיכוי להתקיים על ידם!!

 

כרת בשבת

בפרשה שלנו לומדים שמי שעובר על מצוות לא תעשה במזיד*, חייב ב"כרת".

מה הוא "כרת"? לא יודעים בדיוק. אבל זה נעשה על ידי האלוהים ולא על ידי בית דין אנושי. והפסוק נותן לנו הסבר ראשוני: "ונכרת הנפש ההיא מעמה" כלומר, יש ניתוק.

אם הניתוק מהקדושה היא התוצאה של עבירה, זה אומר, לפי הנ"ה, שקיום המצווה הוא עניין של חיבור. כך יהיה עבור כל המצוות שדינן כרת. כמו חמץ בפסח או חילול שבת.

כל המצוות החשובות האלה, עוזרות לאדם מישראל להתחבר אל עולם הקדושה. הניתוק ממנה, דומה לניתוק אחד מהחוטים החשובים שמקשרים את ישראל לקדושה.

אם כן, אפילו אם התורה איננה נותנת לנו מידע על "שכרן של מצוות", ניתן לנחש מה תכלית המצווה דרך צורת ה"ענישה" (או יותר נכון "תאור התוצאה" של העברה-שהוא לדעתי יותר נכון מהמושג "עונש")

כל "חיבור" עוזר לפרק את המסכים (הקליפות) שמפרידים בין האדם לקדושה.

 

*תזכורת הלכתית על עונשי עבירות שבת:

העובר על מצוות לא תעשה בשבת, עובר גם כן על מצוות עשה של שביתה.

העובר במזיד על מצווה מן התורה,ללא התראה ועדים- דינו כרת.

העובר במזיד על מצווה מן התורה ,בעדים והתראה- דינו סקילה.

העובר בשוגג על מצווה מן התורה – דינו קרבן חטאת קבועה.

העובר על איסורי מדברי סופרים (פטור אבל אסור), דינו מלקות.