בע"ה יז אדר התשעז
מישל בן שושן
כי תישא פי
תוכן המאמר:
- המספר 11
- למה עגל?
- ברית חדשה
- המסווה של משה
- סיכום הדברים
-
1. המספר 11
בפרשה שלנו, ה' מצווה על הכנת הקטורת. יש לקחת בשמים:
שמות פרק ל (לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:(לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
לפי הפסוק לד', הקטורת מכילה לפחות ארבעה סוגים של סמים (נטף-שחלת-חלבנה-לבונה). אבל בתורה שבעל פה, מלמדים שבעצם היו בקטורת 11 סמים:
מסכת כריתות דף ו עמוד א :ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא
ואיך יודעים שצריכים להיות 11 סמנים ולא רק ארבעה?:
מסכת כריתות דף ו עמוד ב אמר רב הונא: מאי קראה? קח לך סמים – תרי, נטף ושחלת וחלבנה – הא חמשה, וסמים אחריני חמשה – הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי.
המילה "סמים" הראשונה מכילה 2 (מיעוט רבים) והמילה "סמים" השנייה מכפילה את הסכום הקודם (2+3=5) ומוסיפים האחרון כך שמגיעים למספר הנכסף11!!
זה נראה מאוד מוזר ודחוק! למה החכמים חייבים להגיע למספר שהתורה בעצמה לא נתנה? ואם יש לבחור במספר קדוש, אז אולי יש להגיע ל10. כי זה המספר המועדף בתורה לקדושה! זה עוד יותר מוזר כשקוראים אצל ה"מאור ושמש" שהמספר 11 הוא נגד הסתרה אחרה! כמו שהמספר 10 הוא כנגד סטרה דקדושא! אם כן , מה העניין להגיע ל11 שהוא מספר לא מכובד, שהוא אפילו מסוכן ונקשר לדברים רעים??
הארי ז"ל למשל קושר המספר 11 לכל מני דברים לא נעימים במיוחד:
- 11 הוא עשרת בני המן והמן עצמו שנתלו על העץ!
- 11 הוא מספר ה"ארורים" בפרשת כי תבוא!
- 11 הם יריעות העיזים, השחורות, במשכן
- ואפשר להגיד ש11 הם האחים של יוסף שרצו להרוג אותו!
הפתרון:
כשרוצים לגשת "לפני ולפנים", אנו בעצם רוצים להבין איך הקדוש ברוך הוא, הוא מלך העולם. הוא לא רק מלך היהודים או מלך הצדיקים. הוא אחד וכל מה שנמצא בעולם שייך למציאותו. זה מאוד קשה להבין. במיוחד כשאנו מנסים להיות קדושים, או צדיקים ומתיחסים למציאות כאילו ה' הוא "שלנו". אנו מסתכלים על המציאות מצד הקריטריונים שלנו. ומשם, לגשת למציאות ה' בעולם, זה דורש מאיתנו מהלך לא שגרתי וקשה במיוחד.
כשאנו מדברים על המספר 10, אנו אכן מדברים על קדושה. כי כל ההרכבים של ה10 שייכים לעולם שלנו. אבל, מה קורה למי שהוא מחוץ לעשר האלה? מה קורה לאנשים שהם לא "משלנו"? כלומר מה קורה עם המספר 11?
אומרים לנו שה"חלבנה" היא שם מסריח. ובכל זאת, בקטורת, אנו כוללים אותה עם הסמים הטובים. וכשהיא מעורבבת עם הלבונה ושאר הסמים האחרים, ריחה טוב! יש רק לערבב ולכתוש הכל דק
מאוד.
בעצם, הקטורת, כוללת את האחר. היא כוללת את מי שמחוץ לתחום שלנו!
בדרך כלל, זה מאוד מסוכן להכניס בתוך הקבוצה שלנו מי שיפריע, מי שמוגדר כ"רע" בקריטריונים שלנו. הוא יגרום להרבה בעיות. אנו מעדיפים להשאיר אותו בחוץ. זה טוב, זה מגן עלינו. הכל יותר ברור.
אבל, ככל שמתקרבים לאמת הכוללת, האלוהית, חייבים להבין שכל הבריאה, כשהיא ביחד, היא זו ששייכת לאלוהים. להיכנס לתוך האוהל במשכן, דורש להכיר בעולם האחד עשרה, עולם שכולל הרע!
נכון שזה מסוכן, לא נעים, קשה ומבלבל. לכן, רק כהנים נכנסים שם, לכן אין לעשות קטורת לצורכים אחרים מחוץ למקדש. לא משחקים עם זה!
כבר ראינו שהענן של הקטורת הוא תנאי כדי להיכנס לקודש. כי אסור לנו לחשוב שאנו "נתפוס" משהוא. נסתכל על משהוא, נבין בברור משהו. חייבים להישאר בענן, בערפל. רק שם ה' נראה למשה ולבני ישראל. כל מי שחושב שהוא הבין האמת, תפס האמת, הגיע לראות את הדבר בעצמו, עובד עבודה זרה. הוא לא תפס כלום!
הענן של הקטורת בא כדי לטשטש כל חוש. הוא בא להחזיר את הענווה לאדם הבא להבין ולראות.
אבל עכשיו יש לנו מימד חדש: הענן הזה מיוצר על ידי הכללת כל המימדים שבעולם, כולל הרע! עבור האדם, זה קשה. זה כמעט מעל לכוחות נפשו. אבל הוא חייב להכיר בענן הזה, בקושי הזה שאומר שה' הוא אחד. שהכל, כולל הטוב וכולל הרע וכולל כל מה שאנו לא מבינים שייך לכוונת הבורא.
עשתי עשר
לפעמים, התורה משתמשת בביטוי "עשתי עשר" במקום "אחד עשר". האבן עזרא מסביר ש"עשתי" בא מהשורש עשתון= הכוונה. כלומר, הכוונה העליונה של ה10 זה להגיע ל11! האחד עשר זה ההולדה, המטרה של העשרה.
זה סוד הקטורת! וזה סוד המספר 11.
הוא נגד ה"סטרא אחרא", העולם שמעבר, המציאות של האחר, מחוץ להגדרות. הוא מסוכן באוד אבל הוא שייך לעולמו של ה'. וכדי לגשת אל הקודש, יש לקחת אותו בחשבון, להכיל אותו ולמצוא אז את הטוב שיש בהימצאותו.
בדומה לעניין הזה, אומרת הגמרא:
מסכת כריתות דף ו עמוד ב : א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
(אני מבין זאת היטב כשאני חושב על המציאות של החברה הישראלית היום: אם יום אחד כל החברה תחליט לצום, כולל החילונים, זה דבר גדול. כי צום של דתיים יכול להתפרש כמעשה דתי, ששיך למגזר מסוים באורח חיים מתאים להם. אבל, אם גם אלה שלא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל באים לצום מרצון, זה אומר משהוא חזק הרבה יותר. לא שהחילונים הם פושעים ח"ו אלא שהם לא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל. דתי שצם, זה יכול להגיד שהוא דתי ושהוא עושה מה שהדת אומרת לו לעשות. אבל אדם שאיננו מרגיש עצמו שייך לאורח החיים ולמנהגים האלה שצם עם כולם, זה מרגש עוד יותר.)
הבשמים ופורים
כבר הזכרנו לעיל שהמספר 11 ,הוא גם נגד המן ובניו . אבל יש עוד הרבה דברים שקושרים את סיפור המגילה לקטורת:
- האר"י ז"ל אומר שלכל חודש מקביל אבר אחד בגוף האדם. חודש אדר מקביל לאף!
- חוש הריח הוא החוש היחיד שלא השתתף בחטא עץ הדעת
- מרדכי נרמז בתורה על ידי הסמן "מור דרור" שהוא בשמים ראש, כלומר אחד הבשמים העיקריים. לא רק במתכון של שמן המשחה אלא גם בקטורת.
- אסתר, נקראת גם "הדסה" , ענפי העץ שיש להם ריח טוב ולא טעם.
- המן, בגימטרייה 95 כמו החלבנה!
- בכתיבת המגילה, כשרושמים את כל בני המן, אחד מתחת לשני, מוסיפים למעלה המילה "איש" כדי לקבל אחד עשרה שורות ולא רק עשר שורות.
- "חייב אינש לבסומי בפוריא"= "לבסומי" פירושו להתענג. אבל אי אפשר שלא לעשות השוואה עם המילה בשמים!
- "עד דלא ידע בין המן למרדכי" כמו שבקטורת, אחרי שמערבבים וכותשים דק את כל הבשמים, א אפשר יותר להכיר בין הלבונה והחלבנה! בין המור(מרדכי) לבין החלבנה(המן)!
- "דלא ידע" מזכיר על חוש הריח שלא חטא בעץ הדעת! כלומר, אם מעלים מעבר לידיעה , לדעת, ניתן להגיע להבנת כל המרכיבים של המציאות ביחד!
אם כן, המגילה מספרת סיפור של טובים ורעים. רשעים מול ישראל. המן נגד מרדכי. אבל, יש נקודה אחת למעלה מהסיפור, שמצביעה על עולם עליון שבו הקדוש ברוך הוא משגיח על הכל . הכל עונה לתכניתו. שם, מעבר לעולם הדעת, כשכותשים דק דק את הכל, כל דבר מוצא את מקומו לטובה!!
זה סוד הקטורת. שיוצרת ענן. כמו שיכרות. מעבר להגיון הפשוט של היום יום. פעם בשנה, בפורים.
בדיוק כמו יום כיפורים , שבו, אחת לשנה, נכנסים לתוך קודש הקדשים על ידי ענן הקטורת!!
- למה עגל?
שמות פרק לב (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
אהרון יצר את הצורה של עגל על ידי חרט ואחר כך יצק לתוכו את הזהב שהביאו לו כדי ליצור עגל מזהב!
נכון שאחר כך אהרון יסביר למשה שהעגל "יצא" לבד, כאילו הוא רק זרק זהב באש ויצא עגל ממנו! אבל התורה סיפרה לנו כבר את האמת בפסוק לעיל! אהרון רוצה להקטין את אחריותו כשהוא אומר למשה:
שמות פרק לב:(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:
אם כן, למה אהרון בחר בצורת עגל??
נזכור שאהרון, יחד עם זקני ישראל, בעליה להר סיני ראה מעשה מרכבה :
שמות פרק כד(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
מה הם ראו? יש לנו מעט מאוד מידע בפסוקים האלה. אבל יחזקאל הנביא נותן לנו יותר פרטים:
יחזקאל פרק א (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם:(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:…(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:
יחזקאל פרק י (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:..(יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר:…(כ) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה:
לבנת הספיר שראו בהר סיני דומה ל"אבן ספיר" של יחזקאל. בפרק הראשון,הוא מתאר במרכבה ארבע דמויות: האדם, השור, הנשר והאריה. בקטע השני, בפרק העשירי, הוא מתאר את אותה המרכבה עם אותם הדמויות: האדם, הכרוב, הנשר והאריה. הכרוב הוא השור!! וכך הוא מתאר בכל הפרק את מרכזיות הכרובים במרכבה. יש להם כמובן כנפיים, ויש להם "רגל עגל".
בבניית המשכן, ה' מצווה ליצור שני כרובים על ארון העדות בקודש הקדשים. יש מחלוקת בקשר לדמות הכרובים האלה. יש מפרשים שלהם פני תינוקיות ("רביא" בארמית הם ילדים קטנים- מכאן הפירוש כרובים -כרביא) אבל יש פירושים אחרים שאומרים שלכרובים פני עגל!!!
נחזור למצב שבו היו שרויים העם אחרי עליית משה להר סיני. משה לא אמר כמה ימים הוא יישאר בהר. רש"י, טוען שהוא כן אמר להם אבל אין אסמכתא בפסוקים. אנו יודעים בדיעבד שאכן משה נשאר שם 40 יום. משה עולה ללא אוכל וללא מים. הוא כרב עלה וירד הרבה פעמים, וזה לקח לו כמה שעות. אף פעם משה לא נעדר יותר מיום שלם. בנוסף לכך, ההר מסוכן. כולם יודעים שמי שנוגע הר ימות. אם כן, העם ואהרון רואים שמשה לא יורד במשך המון זמן ולא יודעים מה קרה לו. ארבעים יום , זה פרק זמן משמעותי מאוד. המצוקה של העם (ושל אהרון) אמיתית וכינה.
בנוסף לכל המצוקה הזאת, המדרש טוען שהשטן הראה להם את משה מת! המדרש מסתמך על המילה "זה" שתמיד מצביעה על מראה בשמים. (החודש הזה= הראה לו לבנה בחידושה- וזה מעשה המנורה= הראה לו התבנית של המנורה בשמים..) כשהעם אומר "כי זה משה האיש..לא ידענו מה היה לו", המדרש טוען שהם ראו משה מת בשמים! אם כן, סביר להניח שמשה איננו .יש לבנות לנו משהוא גשמי שמייצג האלוהים, אהרון חושב מיד למה שהוא ראה במעשה המרכבה : צורת עגל!
העגל והכרובים
רש"י שם בפי משה התקפה קשה נגד ה'. משה מאשים כביכול את ה' בסיבת העגל!
רשי שמות פרק לב לא) אלהי זהב אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:
אם אתה ה' בקשת מהם לקחת איתם כסף וזהב ממצרים, הרי אתה אשם בעשיית העגל מזהב!! האמת שלא זו הטענה האמיתית של משה כי יש הרבה דברים שאפשר לעשות מזהב. כמו..הכרובים! כמו המשכן! ההאשמה עמוקה מאוד: אתה ה' בקשת ממני לצוות על בניית משכן ובו כמה כלים וארון וכרובים. כל אלה, מזהב. אז מה הוא ההבדל עם העגל? נכון שאסרת על עשיית פסל אבל אתה התכוונתה לשכון בתוך בני ישראל על ידי כלים גשמיים! אז אל תתפלא שהם עובדים לכלים גשמיים!
האמת שהטענה היא עוד יותר קשה:
אם הכרובים על ארון העדות הם עם פני עגל וכנפיים, אז אין כמעט הבדל בין הכרובים והעגל הזהב הזה!!
משה מנסה להמעיט בחטא: אתה דורש מהעם לעשות הבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה. ואתה מצווה על עשיית כרובים ואיסור עגל זהב, כשאנו יודעים שהם דומים מאוד. זו דרישה מאוד קשה!!
אכן, נראה שה' ציווה על הכרובים שדומים כל כך לעגל הזהב כדי להסביר שבכל עבודת ה', יש סכנת עבודה זרה!!
מה טעותם של ישראל? זה שהם אמרו "אלה אלוהיך ישראל" הם מצביעים על האלוהים, במקום לשמור מרחק.
הם אוכלים ושותים ומשחקים. הם לא שומרים מרחק עם העגל. במשכן, הכרובים נמצאים מאחורי פרגוד ורק הכהן הגדול יכול להיכנס פעם בשנה , כשיש ענן עבה בפנים.
אם כן, הבעיה לא נמצאת בעגל עצמו כי הוא דומה מאוד לכרובים, אלא ביחס אליו. כשהעם מצביע עליו ומשתמשים בו ומשחקים מולו, בחוסר כבוד ובקרבה אסורה, זו הבעיה החמורה.
בעצם, בכל עבודת ה' יש סכנה לעבודה זרה.
ככל שהעבודה מתקרבת אל ה' יותר, כך סכנת העבודה הזרה גדולה יותר.
לא רק במשכן, מול פסל, אלא בכל עבודה דתית.
העבודה הזרה היא היחס הבלתי אמצעי אל הקדושה! כשהאדם בטוח שהוא "תפס" את האמת או את האלוהים עצמו. אפשר לעשות עבודה זרה באמצעות כל דבר, אפילו (ויכול להיות עוד יותר) על ידי הדת עצמה!!
ירובעם בן נבט
אחרי מות שלמה המלך, ירבעם בן נבט ייסד את מלכות ישראל בצפון, בנפרד ממלכות יהודה בדרום. היתה לו בעיה : כל העם רגיל לעלות לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. מה היו רואים שם?..את הכרובים!
מסכת יומא דף נד עמוד א אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
לכן, אחד מהדברים הראשונים שעושה ירובעם, זה לנתק הקשר עם בית המקדש. הוא יוצר תחליף. בבית המקדש העם רגיל לראות שני כרובים במראה של עגלים. אם כן, הוא בונה לו שני עגלים מזהב שיחליפו את כרובי המקדש.
מלכים א פרק יב (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:
הוא מציב עגל אחד בצפון (דן) והשני בדרום הממלכה, בבית אל. כך, כל ממלכת ישראל נמצאת בעצם בין שני העגלים, בין שני ה"כרובים". כל האזור נמצא בין שני כרובים!! וכך אין צורך לעלות לירושלים!
את ספר מלכים כתב כנראה יהודי שחי במלכות יהודה. בתיאור מעשה ירבעם בן נבט הוא לא כותב שהוא עשה שני כרובים אלא שני עגלי זהב, כדי להדגיש את החומרה של המעשה ולהציג את מלכות ישראל כעובדת עבודה זרה. אם אדם ממלכות ישראל היה מתאר את הסיפור הזה, ייתכן מאוד שהוא היה כותב שירבעם בנה שני כרובים!
- ברית חדשה
אם נתבונן בטיעונים של משה שמסנגר בעד עם ישראל, נשים לב שהוא משתמש בברית בין הבתרים:
שמות פרק לב (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ
ה' מאיים להשמיד את כל עם ישראל בגלל חטא העגל. משה משתמש בכמה טיעונים:
- מה יאמרו הגויים!
- ברית אבות (זכור לאברהם..)
- הבטחת ריבוי הזרע (ארבה את זרעכם)
- הבטחת הארץ (וכל האטרץ הזאת..אתן לזרעכם)
- הסרוב להיות זה שממנו יצא עם חדש.( כי כבר הובטח לאברהם שממנו יצא הזרע)
לתזכורת הנה ברית בין הבתרים:
בראשית פרק טו .. הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:…(ו) .. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה…..:(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס
אחר כך, יש כריתת ברית חדשה בין משה וה' , ברית שלוש עשרה המידות:
שמות פרק לד (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
ייתכן שהמשפט " פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים " נקשר לביטוי "ודר רביעי ישובו חנה כי לא שלם עוון האמורי.."בברית בין הבתרים
בחטא המרגלים, משה יצטרך שוב לסנגר בעד עם ישראל. ואז, הוא כבר משתמש בטיעונים הקשורים לברית שלוש עשרה המידות ולא לברית האבות:
במדבר פרק יד (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה ..:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְקֹוָק וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְקֹוָק לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:(יח) יְקֹוָק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:
גם כאן, ה' רוצה להשמיד את העם ולעשות ממשה האב החדש של אומה חדשה.
- משה מסרב שיעשה ממנו עם חדש (כמו בחטא העגל)
- הוא מזכיר שוב הטיעון:"מה יאמרו הגויים"?! (כמו בחטא העגל)
- שימוש בברית שלוש עשרי המידות (ה' ארך אפיים ורב חסד..)
- אין אזכור לברית האבות!
מכאן שהמשבר של חטא העגל משמש לבסיס לברית חדשה שממנה משה ישתמש להבא.
- המסווה של משה
שמות פרק לד (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: ס
משה יורד מהר סיני ועור פניו קורנות מאור עצום. ני ישראל מפחדים ממנו. משה מרגיע אותם. הוא מקרב אותם אליו ומדבר איתם. ואחרי שהוא מסיים לדבר, הוא שם על פניו מסווה. משהוא שמכסה פניו. כשהוא ידבר עם האלוהים באוהל מועד הוא מסיר המסווה אבל הוא מחזיר אותו כשהוא לא מדבר!
אם כן, המסווה לא מאפשר לדבר! להיפך. המסווה נמצא כשהוא לא מדבר!! זה נראה מאוד מוזר.
הרב מנשה וינר שם לב לעוד כמה פרטים מעניינים מהתחלת הסיפור:
א. חרון אף:
שמות פרק לב (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
ה' כועס מאוד אחרי חטא העגל. הוא עומד לחרות אפו.
אבל משה מונע זאת ממנו: לא אל יחר אפך!! משה מרגיע את ה' וזה עובד ה' נרגע
"וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו"
אבל כשמשה יורד ורואה העגל, הוא כועס! הוא זה שחרה אפו!! ואהרון הוא זה שמנסה להרגיע אותו!
שמות פרק לב (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
שמות פרק לב (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:
הכעס מתחיל אצל האלוהים. משה מרגיע אותו ומונע ממנו לחרות אפו. ואחרי שמשה יורד ממהר הוא זה שכועס והורג 3000איש ואהרון מנסה להרגיע אותו!!
ב. מאחור
כשמשה מבקש מהאלוהים להראות לו פניו, ה' מסרב ומראה רק את "אחוריו":
שמות פרק לג (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּיוְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס
רש"י שמות פרק לג וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין:
אבל כתוב במקום אחר שמשה ראה את ה' פנים אל פנים!
פרק לג: :(יא) וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ …
אבל אנו מוצאים שמשה בעצמו הראה לבני ישראל רק את אחוריו!!
:(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
כלומר משה עושה לבני ישראל את מה שה' עשה לו: תסתכל רק מאחורי ולא בפני!!
יש כאן שני נקודות:
- אין לראות את הפנים של האלוהים ולא את מי שראה את האלוהים
- כשרואים האחוריים של אדם, זה אומר שהוא המנהיג! הולכים אחריו!
ג. המלאך
אחרי הכישלון של חטא העגל, ה' רואה שהעם איננו מסוגל לקבל את השכינה עצמה בלי לעשות מזה עבודה זרה. אם כן, הוא מציע להנמיך את הצפיות מהם. הוא לא יתגלה אליהם כל כך קרוב והוא ישלח מלאך שינהג אותם. כך, הסכנה לעבודה זרה פחותה. אבל מצד שני, האתגר פחות עליון!
שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
לכן משה מסרב: הוא רוצה שה' ימשיך לבטוח ביכולת עם ישראל לעבוד את ה' באופן גבוה מאוד, למרות הסכנות, ולוקח על עצמו שחטא כזה לא יחזור על עצמו. וה' מסכים. לא יהיה מלאך כל עוד משה חי.
פרק לג:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
אבל משה יעשה את מה שהוא לא רוצה מה': הוא מתרחק מהמחנה!! ה' רצה להתרחק ולתת למלאך לטפל בהם. משה נוקט בצעד דומה מאוד:
שמות פרק לג (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ד.מתיצבים:
ה' מבקש ממשה להיכנס בתוך נקרת הצור כשה' יעבור. ומבקש ממשה "להתייצב" כשה' עובר:
:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.
זה בדיוק מה שעושים בני ישראל כשמשה עובר :
(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה
ה. מציאת חן
משה מבקש שה' יסלח לעם כי משה והעם מוצאים חן בעיני ה',
(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ..
אבל ה' מסכים למחצה לבקשה הזאת: הוא יסלח לעם רק בזכות מציאת חן משה בעיניו ולא בזכות מציאת חן העם בעיני ה'!:
(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם
ו. הורגים יהודים
ה' מאיים להרוג את כל עם ישראל. משה מונע זאת ממנו. אבל משה בעצמו יצווה להרוג 3000איש:
שמות פרק לב (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
ה' גם הוא ישלח מגפה והורג בעם למרות הבטחתו לא להרוג אותם!:
שמות פרק לב (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: ס
- לסיכום:
כל הסיפור בפרשה עוסק בעניין אחד: איך אפשר לראות בלי לראות! איך אפשר להתקרב בלי להתקרב. זו הבעיה העיקרית של המשכן: ה' ישכון בתוך ישראל אבל אסור לראות אותו. אסור לנגוע במשכן. גם במתן תורה היה רצון להתגלות אבל חל איסור לגלות, לראות.
מיד אחרי שה' מתגלה, הוא מצווה שאסור לראות אותו. אבל, מצד שני, אסור להתרחק ממנו! כי יש מצווה להתקרב אליו!.
בתוך הפרדוקס הזה של להיראות בלי להיראות לגמרי, כל הפרשה שלנו נוגעת בכל הכיוונים של העיניין:
משה רואה פנים אל פנים. אבל אין לעשות זאת! העם מפחד לראות את משה כי פניו מקרין משהוא שמימי. אבל הוא מדבר איתם ללא מסווה.כי המטרה היא להעביר את דברי התורה! מצד שני, הוא כן שם מסווה כי אסור לראות סתם את מי שראה את פני ה'!
ה' כועס על ישראל. משה מסנגר בעדם אבל הוא בעצמו כועס על ישראל! הורגים אשמים למרות שעושים הכל כדי להציל אותם!
יש המון סתירות בין מה שעושה משה ומה שהוא אומר לה'. מצד שני, יש הקבלה בין התגובות של ה' ובין התגובות של משה.
לא לחינם פרשת כי תישא נמצאת באמצע בניין המשכן. הפרשה מופיעה בין שתי פרשיות "תרומה ותצווה" מצד אחד ו"ויקהל פקודי" מצד שני. למה? למה לספר דווקא כאן את מעשה העגל? למה לא לחבר את ארבעת הפרשיות שעוסקות במשכן ביחד?
נראה לי שפרשת כי תישא היא העיקר בבניין המשכן:
מעבר למצוות השכנת השכינה בתוך עם ישראל, יש סכנה עצומה בהשכנה הזאת.
אותם הכרובים יכולים להפוך לעגלי זהב
הקרבה היתרה, שאיננה מרוסנת, מסוכנת ומחטיאה את המטרה!
בעצם קיום עם ישראל עצמו הוא פרדוקסאלי: הם כאן להעיד על אחדות הבורא והם בעצמם מביעים דעות שונות! זהות עם ישראל הוא פרדוקס חי! כולם כועסים עליו כי הוא בלתי אפשרי! גם היהודים כועסים על אחיהם. כל אחד חושב שהוא היהודי האולטימטיבי ושאר היהודים טועים! משה כועס, ה' כועס. אבל אין לכעוס! כי הנתונים של קיום ישראל הם בלתי אפשריים! דורשים ממנו דבר והיפוכו.
כמו המצב של האדם בעולם שהבנוי מגוף ונשמה. זה בלתי אפשרי! אבל להיות יהודי זה עוד יותר בלתי אפשרי!
התגלות של האלוהים אל האדם הוא בלתי אפשרי. חיוני אבל בלתי אפשרי!
יש לשכון בתוך העולם ומצד שני, האדם יוכל מקלות להשתמש בזאת לרעה!
לכן הפרשה שלנו מכילה את כל הפרדוקסים האפשריים!!
פרפראות לתורה (רמז קבלי מאת הרב מנשה וינר)
:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי
מה משמעות המילה "כפי"? לכאורה מדובר על המסך שמגן על משה כדי שהוא לא ימות בעבור ה' על פניו. אבל המילה הזאת "כפי" מופיעה גם יצירת המעיל של הכהן הגדול:
שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה
לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:
ארבעת המילים לפני המילה "כפי" מרמזות על מלאך רע מאוד (ס-מ-א-ל)
וארבעת המילים אחרי המילה "כפי" מרמזת על "אשתו"! (ל-י-ל-י-ת)
כאילו המעיל בנוי בצורה שמפרידה בין הכוחות הרעים המקטרגים על ישראל. מי מפריד בניהם?: "כפי"!
בדיוק המילה שמגנה על משה בנקרת הצור!!