משפטים נה

בע"ה כא שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

משפטים נה

 

כי תקנה עבד עברי (מובא בספר "שם משמואל")

זו המצווה הראשונה כי היא קשורה לדברה הראשונה של עשרת הדברות. ייתכן שכל המשפטים הם תוצאות מעשרת הדברות.

הדברה הראשונה הסבירה למה ה' קשור לישראל. היא לא הסבירה מי הוא האלוהים. לכן אין סיבה שיהיה כתוב "אנוכי ה' אשר בראתי את העולם. לא על הגדרת הבורא מדברת הדברה הראשונה אלה על הסיבה שבגללה ה' הוא האלוהים של עם ישראל. כלומר: איך ולמה ישראל קשורים לה'.

"אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך..": מסברים את המילה "אלוהיך" ולא מי הוא ה'.

הנ"ה קובע את שני הדברים האלה:

  • ה' הוציא את ישראל ממצרים כי הוא העם שלו (ולא בגלל זכות מסוימת)
  • ועכשיו שישראל יצאו, ה' הוא האלוהים שלהם בגלל שהוא זה שהוציא אותם ממצרים!! וזה מחייב תודעה חשובה: אם ישראל לא מרגישים שהם יצאו מבית עבדים, הם לא יכולים ליצור קשר עם האלוהים! התנאי לקשר, התנאי לכל מה שיבוא בהמשך בתורה, נקבע על התודעה שישראל יצאו מבית עבדים.

לכן, אם אדם מישראל מרגיש או פועל כאילו הוא עבד, אז הוא יוצא מהקשר עם האלוהים!!

 

אבל, יש בשורה טובה:

לכל אדם יש חלק "חיצוני" באישיותו וחלק פנימי מושרש עמוק בתוכו.

החלק החיצוני, מתבטא בשש הקצוות שהאדם פועל בהם. לכן, המספר שש מסמל את העולם החיצוני של האדם. הנקודה הפנימית, היא בשכבה השביעית. לכן המספר שבע מסמל את כל החלק הפנימי של האדם.

מאז שיצאו ממצרים, כל ישראל יש להם את הנקודה של השחרור בפנימיותם. אם הם מוכנים לאבד את החרות שלהם ולהשתעבד, זה יכול לפגוע רק בחיצוניות שלהם. תישאר, עמוק בתוכם, היכולת לצאת מהשעבוד ולהתחבר לנקודה הפנימית שלהם.

 

לכן, אם אדם מרגיש עבד, רוצה להיות עבד, או פעל בצורה כזו שהוא נהיה עבד, אז הוא יעבוד כעבד רק שש שנים. אחר כך, הוא יחזור לנקודה הפנימית המשוחררת שבו. "בשביעית יצא לחופשי חינם".

 

גם בימי הבריאה וגם בימי השבוע, ששת הימים הם סמל לעבודה של האדם בחיצוניות שלו. הוא יוצא לעבוד , הוא יוזם, הוא פועל בעולם החיצון.

אבל בשבת, מבקשים ממנו לקחת פסק זמן ולהתרכז בנקודה הפנימית שלו, ביום השביעי.

 

כמו כן בשנת השמיטה, יש חזרה לנקודה הפנימית של היחס שלנו לאדמה ולארץ.

 

שלושת הנושאים האלה הם קשורים. לא רק מבחינה מספרית אלה גם הלכתית: אין מצוות העבד העברי חלה אלא אם סופרים את שנות השמיטה והיובל.

 

במידה ואחרי שש שנות עבדות, העבד איננו רוצה לצאת לחופשי, אז מרצעים את האוזן שלא רוצה לשמוע עוד את מה שהיא שמעה בהר סיני :"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"

 

הרצון להשתעבד, הוא לא רק באופן פיזי, הסירוב לדאוג לפרנסה באופן עצמאי, אלא גם באופן הרוחני, כל עבודה זרה היא בעצם עבדות לרעיון או לרשות שהיא תקבל את ההחלטות והדאגות במקומי.

 

הנ"ה טוען שאפילו אדם שנמכר לעבד בגלל שגנב ונמכר בגניבתו, בעצם הגנבה (ולא הגזלה) הוא הראה שאיננו רואה מול עניו את האלוהים. מפחד מבני אדם וגונב בסתר ולא מפחד מהאלוהים. הוא סותר כבר בגניבה שלו את הדיברה "אנוכי ה' אלוהיך" ובעצם, הוא כבר "עבד" במובן מסויים.

 

 

 

..ולהאביאך אל המקום אשר הכינותי.

המדרש ורש"י טוענים שכאן, ה' מדבר על בית המקדש של מטה שהם יגיעו אליו בבא העת . אבל הוא כבר מתכנן את הבית המקדש של מעלה. שניהם (הבית המקדש של מטה ושל מעלה) מכוונים אחד אל מול השני.

המילה "הכינותי" מפנה אל כוונה והכוונה של האלוהים.

 

אם כן, יש כוונה אלוהית , יש רצון אלוהי. ומהצד השני יש את האדם והעם עם בחירה חופשית.

הבורא התכוון לברוא בריאה חופשית (האדם) ולא מדובר על כפיית רצון אלוהי על יצור שאמור לציית באופן עיוור. אלא מדובר על מרחב תמרון של האלוהים ושל האדם שאמורים להיפגש במקרה הטוב.

 

רצון ה' משתנה. יחסית למה שעושה האדם ולתגובה של האדם

רצון האדם משתנה, יחסית להמון פרמטרים. ובין השאר, לפי מצוות הבורא.

המצוות, המשפטים, אמורים להנחות את האדם לכיוון רצון הבורא.

 

אם כן, איננו במצב שיש רצון מקובע למעלה והאדם למטה שבמקרה הטוב, יציית, ובמקרה הרע, יסרב לציית.

אלא יחסים מורכבים, שותפות, בין רצונות שמתפתחים יחסית למעשה וה, רצונות, מעשים של השני!!

היחס בין האלוהים והאדם הוא דינאמי באופן כפול:

  • יש דינאמיות בתוך רצון ה'
  • יש דינאמיות ברצון האדם
  • יש דינאמיות ביחס בין ה' והאדם!!

 

זה מסביר למה האלוהים איננו מדבר על "בית המקדש", על ירושלים. הוא משאיר הכל עמום. התורה מדברת על "המקום אשר הכינותי" או "הארץ אשר אראך" או "המקום אשר יבחר ה'".

 

המקום הזה, יתברר רק אחרי כ500 שנים אחר כך , בבחירתו של דוד המלך, כ"מקום ". למה לא להגיד זאת במפורש מההתחלה?

כי ה' מחכה שבני האדם יגיעו לנקודה של המפגש בין הרצונות!

בין בית המקדש של מטה ובית המקדש של מעלה!

 

מכאן, הנ"ה מגדיר מה הוא בית המקדש:

בית המקדש= מקום ממוצע! המקום שנמצא במרכז המרחב העצום של ההוויה הישראלית והאנושית בכלל. מכיוון שעם ישראל מייצג את כלל האנושות, אם עם ישראל יהיה מוכן לקבל עליו מקום שבו תסומל אחדות כל שהיא בין הדעות השונות, אז שם ה' יבוא לפגוש את האדם!

 

הקביעה שבית המקדש נמצא באמצעיתו של העולם איננה קובעת שכאן הוא האמצע. אלא מכיוון שכאן בני האדם החליטו למקד את מרכז העולם, שם ה' יבוא לפגוש אותם!

ואז, נוכל תמיד לחשוב שבדיעבד, המקום הזה כבר היה מרכזו של עולם מאז הבריאה וכל האגדות הכרוכותב כך כדי לבסס את החלטת בני האדם יחסית להחלטת בורא העולם!

 

מכאן ניתן להבין את האמרה של החכמים: מאז שחרב בית המקדש, אין לו להקדשו ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה". הנ"ה נגדיר מה זאת ההלכה:

הלכה= מרכז, הממוצע בין הדעות השונות!!

מגיעים לאותה ההגדרה ! בית המקדש במרחב וההלכה בקביעת החוקים, הם מפגשים בין דעות שונות!

 

אם כן, בית המקדש, או ההלכה, הם מקומות שייקבעו על פי הממוצע !

הממוצע בין כוונת הבורא למעשה בני האדם

בין המוח(בית המקדש של עלה) והלב(בית המקדש של מטה) של האדם עצמו .

בין הדעות השונות של בני האדם, החכמים, המחלוקת בתפיסת עולם שונות של החכמים…

 

היהדות, אם כן, מתרחקת מכל מקובעות. היא דורשת ליצור יחס, הכוונה בין רצונות שונים. בלי להגיע בהכרח להתאמה. אבל הכיוון, הרצון להתקרב, האהבה, יוצרים את המרחב שבו האלוהים והאדם אמורים ליצור יחס של חיים משמעותיים!