בע"ה כד שבט התשע"ו

מישל בן שושן

 

משפטים מוש

מתוך חידושי ה"מאור ושמש"

 

ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך..

למה הפסוק מתחיל ברבים (עבדתם) ומסיים בברכות ליחיד (לחמך, מימיך)?

כי עבודת ה' איננה עבודה של אדם אחד מול הבורא. אלא אדם פרטי עובד את ה' מתוך השתייכותו לכלל. אדם לא מקיים מצוות בגלל שה' מצווה אותו. אלא אדם מקיים מצוות כי הוא שייך לכלל ישראל וה' ציווה לכלל ישראל מצוות. ההשתייכות לכלל בלבד יכולה להביא ברכה לפרט. (ומתוך כך מעלת התפילה בציבור).

והסירותי מחלה מקרבך

כמו בפסוק הקודם, הרב מציע פירוש שונה: "מחלה" מלשון "ויחל משה", לשון תפילה! הברכה האולטימטיבית, היא שהאדם לא יצטרך בכלל להתפלל, מרוב כל!בביאת המשיח.

 

את אימתי אשלח לפנך

לכאורה, פשט הפסוק אומר שה' ישלח לפני האויבים שלנו דברים שיפחידו אותם. מלשון "אימה ופחד". הרב מציע פירוש אחר : "אימתי" מלשון "אמת": ה' יגרום לאדם להתייצב כל הזמן מול האמת שלו עצמו . (אם האדם ינסה לספר לעצמו סיפורים, לשחק עם האמת שלו, ה' ידרוש ממנו, על ידי מצבים שיביא אותו בהם, לחזור לדרך האמת שלו! וייתכן שכן זה מפחיד! כי האדם, רוב הזמן, איננו רוצה לראות את האמת מול עניו! זו ה"אימה" (מלשון פחד) האמתית והמפחידה ביותר. אבל היא לא באה להפחיד לשם עונש אלא לעזור לאדם להתקדם באמת). לכן, הנשק החזק ביותר  הוא האמת שמקרין האדם. זה הנשק שלנו מול האויבים!

 

 למה חשוב להאמין שהכל ניתן בהר סיני??

בסוף פרשת משפטים, חוזרת התורה על סיפור מתן תורה. מרוב העליות והירידות של משה בהר, הדיבורים המרובים של משה לעם, מרגישים בלבול קטן ואי סדר. אבל מאמינים  שהכל מתאר בסופו של דבר מאורע אחד מורכב. אבל, כששמים לב לפסוקים בפרשת יתרו ובפרשת משפטים, מתבררת תמונה שונה: רש"י הוא הפרשן העיקרי ששם לב להבדל בין שני המאורעות. לא כל  הפרשנים מקבלים את פרשנותו ,אבל ה"מאור ושמש" דווקא כן מצדד בפירוש רש"י ומפרש אותו לעומק.

הנה הפסוקים גם בפרשת יתרו וגם בפרשת משפטים:

• הפסוקים בפרשת יתרו:

המאורע הראשון:

(שמות פרק יט ((ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:

(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

המאורע השני:

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים …….

 

 

• הפסוקים בפרשת משפטים:

המאורע הראשון:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:

(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

המאורע השני

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:……

 

 

רש"י על הפסוקים בפרשת משפטים:

רש"י שמות פרק כד

(א) ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:

(ג) ויבא משה ויספר לעם – בו ביום:

את כל דברי ה' – מצות פרישה והגבלה:

ואת כל המשפטים – שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

(ד) ויכתב משה – מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

 

 

לפי פירוש רש"י, יש שני מאורעות מרכזיים במתן תורה ולא אחד.

1. המאורע השני, המוכר, הוא העלייה להר של משה לקבל את לוחות הברית ,בשישי או בשביעי בסיוון, הכרזת שתי הדברות הראשונות, מפי הגבורה, המתן תורה המוכר עם הברקים וקולות השופר..
2. אבל, קדם לו המאורע הראשון, הוא מאורע שעליו מדברת הפרשה שלנו.:

ה' מבקש ממשה לרדת לדבר עם העם, משה יורד ומספר להם את ההלכות של הגבלה ופרישה (לא לנגוע בהר ולפרוש בין הגברים והנשים- במשך שלושה ימים). אבל משה גם מכריז לעם סדרה של משפטים קדומים: שבעה מצוות בני נוח, מצוות כיבודה אב ואם, השבת  , פרה אדומה ודינים שניתנו כבר במרה. משה מקריב קרבנות, זורק דם על העם כאות ברית וכותב את ספר בראשית וספר שמות עד (ולא עד בכלל) מתן תורה. רק אחרי השלב הזה של קבלת המצוות הקודמות , בהר סיני, יוכל השלב השני, המוכר יותר, כאמור, מתן תורה ומשפטים חדשים.

כשהפסוק אומר שהעם מקבל את מה שכבר אמר ה'(כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק ), מדובר על כל מה שנאמר לפני מתן תורה. ועל זה הוא מכריז :" נַעֲשֶׂה "והוא אפילו מוכן לקבל את מה שישמע עוד במתן תורה כשיאמר אחר כך "נעשה ונשמע" כלומר מוכנים לשמוע עוד מצוות.

 

שאלה:

למה יש חשיבות לעשות טקס קבלת המצוות הישנות (כמו 7 מצוות בני נוח או כיבוד אב ואם), דווקא בהר סיני , עכשיו, מול ההר, לפני קבלת מצוות חדשות? למה משה כותב את התורה מבראשית ועד מתן תורה ולא מחכה לקבלת המצוות החדשות כדי לכתוב הכל בבת אחת??

 

 

המו"ש תיאר שני סוגי מצוות:

1. המצוות "המוסריות", שכליות, "נימוסיות" הגיוניות, שבני האדם יכולים להמציא לבד, כדי לקיים חברה תקינה. כמו שרוב החברות המציאו ברוב הזמנים, ללא התערבות של הבורא. חוקים הגיוניים ומוסריים.
2. המצוות שהאדם לא היה יכול להמציא בכוחות עצמו. הוא אפילו לא מבין את עומק משמעותם. מצוות אלו, רק ה' היה יכול לצוות אותן, ועליהן ברור שיש לקבלן במתן תורה בסיני.

אם כן, מה הרבותא להכניס את הסוג הראשון של המצוות במתן תורה? מה החשיבות לשמור מצווה נימוסית והגיונית מתוקף מתן תורה מה' בהר סיני?

התשובות יכולות רבות. למשל,

1. גדול המצווה ועושה מאשר לא מצווה ועושה.
2. כדי לקבל עול מלכות שמים אפילו על מצוות הגיוניות
3. כדי להבטיח שהמצוות האלה ימשיכו להיות תקפות לעולם, אפילו אם האדם משנה את דעתו

4 וכולי……

אבל התשובה של המו"ש מעניינת הרבה יותר:

 

תשובת המו"ש:

"כשאדם עושה מצוות נימוסיות הוא עושה אותן בכל יום ויום בשווה כדי לקיים העולם, אבל אם עושה המצוות מחמת ציווי הבורא , הוא עושה זאת בכל יום בכוונה אחרת. בכל יום יש לו יראה חדשה ואהבה חדשה. ובכל יום יש לו התלהבות חדשה"

 

 

הפרשנות שלי על פירוש זה:

מה שקרה בהר סיני הוא המפגש בין ה' ובני ישראל.

העיקר של מתן תורה הוא לא מתן מצוות, אלא עצם המפגש בין האלוהים והאדם.

מה משמעות המפגש? האלוהים משתף את האדם על הכוונות, על הדאגות שלו לגבי העולם. המפגש מכניס את בני ישראל לעולם ההחלטות של הבורא.

• למשל, חייל מציית לכל הפקודות. אבל כשמגיע הרמטכ"ל ומשתף הפלוגה בכוונות העמוקות, הסודיות, ההתלהבויות שלו, חשיבות המשימה, אז המפגש הופך את החיילים לשותפים לביצוע. הם כבר לא יבצעו המשימה כ"מצווה אנשים מלומדה" בכוונה אחת והיא: ציות לפקודה. אלא הם יבצעו המשימה כשהם מגלים כל הזמן חשיבה, כוונות, אחריות. המפגש "פנים מול פנים" עם המפקד העליון מעלה את רמת האחריות שלהם. הם חלק מהתכנון העליון. הם שותפים לקבלת החלטות!
• עוד משל: עובדים במפעל מתלוננים על קשיי העבודה ומבקשים העלאת שכר ושיפור תנאים. המנהל בא בעצמו ומראה להם שבעצם יש קשיים לפעל שעומד להיסגר כי הבנקים לא מעניקים יותר אשראי והשוק קשה במיוחד. הוא מבקש מהם להבין המצב, וכדי לא לסגור המפעל, יש לעשות מאמצים כדי לצאת מהמשבר.הוא משתף אותם בסודות שמאחורי ה"עבודה" שלהם.

 

בדומה לדוגמאות האלה, נראה לי , ה' נפגש עם האדם בהר סיני:

מצב האדם בעולם קשה מאוד. יש יצרים, יש צרות, יש רוע,.. העולם עומד על סף התמוטטות. ה' כבר חשב להשמיד הכל במבול אבל החליט לתת הזדמנות נוספת. האדם רע מנעוריו.

ה' משטף את עם ישראל במצב הזה. הוא מדבר איתם על רצח, על ניאוף, על חמדה, על עבודה זרה. יש המון בעיות. מה שקרה בהר סיני, זה ההצצה מאחורי הפרגוד של בורא העולם! המפגש הוא שיתוף (מזערי אבל משמעותי) של האדם עם המשגיח והאחראי על כל העולם!

 

מהרגע שבני ישראל נפגשים עם ה' בהר סיני, כל קיום מצווה תופס משמעות ועומק אחרים לגמרי.

 

לכן, חשוב מאוד שכל המצוות שבני ישראל יקימו, אלה שנראות הגיוניות, , הישנות שנתנו לדורות הקודמים, כל מה שבני אדם מוצאים לנכון לקיים בלאו הכי, וגם המצוות הלא הגיוניות, כולן, יקבלו תוקף של "הר סיני"

כלומר, כל המצוות מקבלות משמעות עמוקה יותר.

לכן, נראה לי, יש חשיבות עליונה להצהיר שאנו מקבלים את כל המצוות (אפילו אלה שהחכמים יקבעו יותר מאוחר, או מצוות שה' נתן בערבות מואב למשה או באוהל מועד, כל המצוות) מתוקף המפגש עם האלוהים בהר סיני. בני אדם יקימו המצוות כי הם שותפים לבורא העולם כדי שפרויקט הבריאה יצליח .

 

האם בפועל כל המצוות נתנו בהר סיני?

בטח שלא! התורה בעצמה מספרת שה' דיבר עם משה בהזדמנויות שונות! אנו מקיימים מצוות של החכמים שחיו דורות רבים אחרי מתן תורה!

אלא שחשוב לשייך הכל להר סיני כדי שנבין שלא מדובר על השאלה "מתי ניתנה מצווה זו או מי נתן מצווה זו?" אלא ממידת האחריות שהבורא מעניק לאדם ביחס שלו לעולם. מהמשמעות יש למצוות? האם רק קיום פקודות סתמיות או עצות עמוקות מבורא העולם כדי לעזור לנו להתמודד עם בעיות העולם.

"הר סיני" מסמל המפגש הזה בין בורא העולם והאדם. מה נאמר ומה לא נאמר בדיוק שם, פחות חשוב!

לכן, החכמים מחייבים אותנו "להאמין" שהכל בא מסיני. אפילו התורה שבעל פה, אפילו כל מה שעתיד כל תלמיד חכם לחדש בעתיד!!

כי מה שקרה בהר סיני הוא מלמד על המשמעות של המצוות: הצבת האדם מול העולם שברא הבורא, ושיתופו בתיקון הבעיות הקיימות.

 

זו משמעות של הפירוש של המו"ש: ה"כוונות החדשות בכל יום" הם השיתוף הפעולה, האחריות שמרגיש יהודי כשהוא מחפש לעשות רצון הבורא בכל יום. לא כמצוות אנשים מלומדה אלא באחריות וכוונות מחודשות כי המטרה העליונה היא לא קיום המצווה אלא קיום רצון ה' דרך המצוות. אם כן, יש חיפוש מתמיד אחרימה שישי לעשות כדי לתקן את העולם.

מי שמקיים מצוות שכליות, הגיוניות, ללא קשר עם השיתוף פעולה עם בורא העולם, עושה זאת בפחות אחריות כוללת, הוא מקיים מצוות בתור "ראש קטן" ולא באחריות כוללת על כוונות הבורא.