בע"ה כז בשבט התשעז

מישל בן שושן

 

משפטים פי

 

החזרה על מתן תורה

בחלק השני של פרשת משפטים התורה חוזרת על מתן תורה. לפי כמה מפרשים, ורש"י בניהם, קטע אחד (ואל משה אמר) קרה לפני מתן תורה והחלק השני קרה אחרי מתן תורה. ולפי מפרשים אחרים שני הקטעים שנמצאים בפרשת משפטים קרו לפי סדר הפסוקים, אחרי מתן תורה. בין כה וכה יש לשאול למה התורה חוזרת על הסיפור ולא תיראה מה שקרה בהר סיני יחד עם התחלת הסיפור בפרשת יתרו.

נראה שיש הבדל בין שתי הפרשיות:

בפרשת יתרו, המעמד הוא מאוד ניסי. כל העם הוא "עם סגולה" ויש קולות וברקים ושומעים את קולו של ה'.

בפרשת משפטים, "יורדים" מהמימד הגבוה הזה ונכנסים יותר לפרטים. אנו כבר לא בהכרזת העקרונות הגדולים של עשרת הדברות אלה בייסום הפרטני של המצוות. ומתן התורה מתורגם יותר ב"כתיבת" התורה כדי שנוכל לקרוא אותן וללמוד אותן. משה כבר לא עלה לבד אלא מלווה בזקנים וכהנים. הדברים יותר קרובים למצב האנושי שישרור אחרי המעמד. מכינים את תרגום מתן תורה של יתרו למצוות ותורה יותר קרובה לבני אדם שיוכלו ללמוד ממנה לאורך הזמן. לכן מדובר יותר על "כתיבת המצוות על לוחות", על מתן לוחות, פיזית, על קרבנות, על מעשים שבני אדם יוכלו להתמודד איתם לאורך הזמן .

 

משפטים

בהקשר הזה, ניתן לראות בכל המשפטים, פירוט של עשרת הדיברות , ולחלק את כל המצוות המפורטות, לעשר קבוצות שכל אחת, ממש לפי הסדר, מפרטות את עשרת הדברות.

הפרשה מתחילה עם העבד העברי ששיך לקבוצה של מצוות השבת. כלומר, כבר בסוף פרשת יתרו , רשומות שם מצוות ששייכות לשלושת הדברות הראשונות, ומשפטים מתחילה בדברה הרביעית, השבת.

מה שקושר מצוות העבד העברי לשבת הוא כמובן מחזוריות השש ושבע.

כמו כן, הדברה החמישית, כיבוד אב ואם, מתורגמת ביחס של הבת שבשלבי אירוסין. מה קורה במקרה של אונס, מה תחום האחריות של האב על הבת. הבת ששוכבת עם בחור, ללא אירוסין או חתונה, צריכה לחשוב על התוצאות של המעשה כלפי האחריות שיש לה עם האבא שלה..

וכן על הסד כל הדברות .

הדברה התשיעית למשל "לא תענה ברעך עד שקר מתורגמת ב"משפטים" על ידי:

שמות פרק כג (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: ס(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס

ואז מגיעים לקבוצה אחרונה ששייכות לדברה העשירית "לא תחמוד".

 

לא תחמוד

הרב מנשה וינר מעלה כמה שאלות בקשר למצוות האלה: שבת, שמיטה, רגלים..למה התורה חוזרת על חלק מהן שכבר ידועות ולמה בצורה מיוחדת?

למשל, במצוות השבת, כתוב

"(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.".

בספר דברים, באותו נושא, כתוב:

דברים פרק ה (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ … לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

כלומר, חסרה מילה קטנה:"כמוך"! לא כתוב , בפרשה שלנו שאתה צריך לנוח! כולם מסביבך ינוחו בזכות השבת שלך אבל המנוחה שלך לא כתובה כאן.כשאנו מבינים שמדובר במצווה הקשורה ל"לא תחמוד" מתחילים להבין:

בעצם, התורה אינה צריכה לכתוב על השבת כי זה כבר כתוב. אבל כאן, מדובר על אותה המצווה מזווית מיוחדת של "לא תחמוד". מדובר על מצווה מאוד קשה ליישום. איך אפשר לדרוש מאדם שלא לחמוד. זה לא מעשה זו מחשבה. וקשה מאוד לשלוט על מחשבות! אם כן, יש חשיבות הסביר את המצוות האחרות, כמו השבת, בזווית מיוחדת כדי לקיים ה"לא תחמוד":

כשאני שומר שבת ושובת, אני חושב על עצמי. אם גם הקניינים שלי צריכים לשבות, אז אני מקיים הצו הזה כדי להיות בסדר. אבל כאן , המטרה היא להרגיש שאני לא נמצא במרכז העולם. אני מתבקש לעשות מעשה עבור האחר בלבד! ואז זה מחנך אותי לחשוב על העולם מסביבי ולא רק על עצמי. זו מטרת "לא תחמוד": אל תתרגם את כל מה שמסביבך יחסית אלך בלבד. אל תהיה אגוצנטרי!. לחמוד מה שיש לשני זה לראות את העולם יחסית אלי. יש לו בית יפה. אני מיד חושב על הבית שלי וחושב למה אין לי בית כמוהו. כלומר הבית שלו נכנס בעולם שלי. כשאני חומד, קשה לי להסתכל על קניין חברי כלא שייך לי . לשמוח עבורו בשביל הקניין שלו!

אם כן, "לא תחמוד" כל כך קשה ליישום, שהתורה חוזרת על מצוות מוכרות ודורש להסתכל עליהם מזווית שונה, כדי שאני אקיים אותם בצורה פחות אגוצנטרית!

לא תבשל גדי בחלב אימו

המשפט הזה מוכר מאוד אבל קשה להסביר למה הוא מופיע דווקא כאן, אחרי מצוות שלוש הרגלים.

הרב מנשה ווינר מציע הסבר הגיוני וגאוני: מדובר על חג הסוכות:

נקרא את הפסוקים:

: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק:  (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר:(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

כשאתה חוגג, אל תגזים בשמחה. תכניס יראה ואיפוק.

• בפסח: אל תאכל כל הלילה לרווחתך. אתה חייב לצמצם האכילה בשעה מסויימת. כי כל מה שיישאר עד הבוקר יש לשרוף! ואין לאכול חמץ. יש להכניס בסעודה איפוק ומגבלות!"לא תזבח על חמץ…"
• בשבועות: תביא למקדש ראשית הפרות שלך! לא לאכול אותם למרות שזה מה שאתה מחכה לו כבד שנה! איפוק בהנאה של התבואה!"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"
• סוכות: חסר! לא מדובר על סוכות. מה היא המגבלה לחג הסוכות?

הרי ה1ראשון בניסן הוא ראש השנה למעשר בהמה . בחודש אלול נולדו רוב הגדיים. זו התקופה שלהם . ולכן, מפרישים מעשר בהמה ובוחרים הגדיים לאכילה בדיוק בזמן הזה. ורוב הסיכויים שבחג הסוכות נאכל גדיים. המנהג הרווח אז, היה לאכול הגדי מבושל בחלב. זה היה נחשב למעדן משובח.אז בדיוק כאן התורה אוסרת לצאת מגדר המוסר הבסיסי בהזדמנות החגיגית הזו: לא תבשל גדי בחלב אימו. זו ההגבלה לחג הסוכות!

 

הרוצחים.

במקביל לדברה השישית "לא תרצח", כתובים בפרשת משפטים שלושה פסוקים שמגדירים סוגי הרוצחים ועונשם:

שמות פרק כא   (יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס

הפסוק הראשון מדבר על הרוצח במזיד. דינו מוות

הפסוק השני מדבר על הרוצח בשגגה ודינו גלות למקום שבו ה' מגן עליו.

על מה מדבר הפסוק השלישי?

הרב יעקב מדן מחדש ומסביר: מדובר על אדם שרצח במזיד (כי יזיד איש) אבל הוא עושה עצמו כאילו זה היה בשוגג. זו הערמה! הוא הלביש הרצח שלו בצורה כזו שהוא נראה שוגג או חף מפשע. האדם הזה עלול אפילו לנוס אל המקום שבו מדובר בפסוק השני: במקום שה' מגן עליו: המזבח. שם, בית הדין יכול לחשוב שהוא פתור מלדון אותו או מלחקור את נסיבות המוות ולתת לאלוהים לטפל בו!

לכן באה התורה , בפסוק השלישי החשוב הזה ומצווה לבית הדין: אל תסגרו את התיק רק בגלל שהוא עושה עצמו שוגג. תחקרו את הקרה עד תומו ואם אתם מגיעים למסכנה שהוא עשה זאת במזיד, אז אל תפחדו לקחת אותו מהמקום שבו אני אמור להגן עליו!! זו מרמה  זו ערמה!

ההסבר הזה לוקח בחשבון שהמזבח הוא המקום שה' שם כדי לנוס שמה.

אכן, לפני הכניסה לארץ ישראל והקמת ערי המקלט, במדבר, מקום המזבח היה משמש כעיר מקלט. מי שתפס בקרנות המזבח היה נכנס, כביכול במקום "אקסטרה טריטוריאלי". כמו בעיר מקלט בארץ.

ולראייה, נקרא את הפסוקים בסוף פרשת יתרו:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

לפני בניין המשכן, היה מותר להקים מזבח בכל מקום ומשם להקריב קרבנות. זה היה מקום השכינה. שם היה המקום אליו יכלו רוצחים בשגגה לנוס.

אם כן, לומדים מכאן החיוב של התורה להקים מערכות חקירה ואמצעי חקירה כדי לחקור כל מוות. בדיוק כמו שזה קיים היום בכל מדינה מתוקנת. אין להשאיר המצב בידי האלוהים. ולכן בית הדין הגדול היה בנוי על יד המזבח!

 

נדב ואביהו והזקנים

משה עלה עם הכהנים ועם הזקנים אל הר סיני. שם, הכהנים והזקנים אכלו ושתו ואחזו את האלוהים:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

הפרשנים חלוקים בדעתם. האם מה שהם עשו היה דבר טוב, ראוי, גדול. או שמה שהם עשו היה עוון חמור.

אונקלוס, למשל סובר שזה היה דבר טוב(הם לא ממש אכלו אלא הקרבן שלהם התקבל) ורש"י חושב להיפך:

רש"י (י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:(יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים:

לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים

אונקלוס (ט) וסליק משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעין מסבי ישראל:(י) וחזו ית יקר אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה כעובד אבן טבא וכמחזי שמיא לברירו:(יא) ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דיי והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו (ברעוא) כאלו אכלין ושתן [אכילין ושתן]:

 

הרש"י הזה מאוד מעניין והרב מנשה וינר לומד אותו לעומק. כי כמה שאלות צצות ממנו:

1. מתן תורה והמשכן:

רש"י טוען שהיו כולם ראויים למיתה, אבל ה' לא רצה לערבב השמחה של מתן תורה למות אנשים נכבדים. יש בדר קושי כי הרי ה' המית אותם בחנוכת המשכן! וכן ערבב שמחה במיתת בני אהרון!! אלא שיש להבין השוני שקיים בין שני המאורעות האלה:

• מתן תורה מקביל לאירוסין. לאהבה גדולה שמתפרסת. לאהבה ממבט ראשון חזקה.
• המשכן הוא אמצעי להכניס את האהבה הזאת בתוך הזמן, תדיר. כמו שהקידושין מכניסים את בני הזוג למצב קבוע לאורך זמן.

למה היה "עדיף" להמית את בני אהרון בחנוכת המשכן מאשר במתן תורה? כי אם פוגעים באירוסין, התוצאות חמורות: קל מאוד להפר את הברית. אם יש בעיה בין החתן והכלה בשלב האירוסין, קל מאוד לשבור הכל בשלב הזה. אבל אם אותה בעיה צצה אחרי החתונה, מנסים לטפל בה ומתמודדים איתה. לכן, במתן תורה (האירוסין) ה' נזהר מאוד לא לפגוע בברית שנחתמת. אבל אחרי בניין המשכן, יותר קל לעורר בעיה (חמורה מאוד) כי אז נצטרך לטפל (למשל על ידי הלכות יום כיפור) בלי לשבור הכלים! זה כנראה הלימוד העיקרי של רש"י.

כדי להרחיב בנושא, בניתי טבלא :

האבות	קראו למקום:	אומרים בתפילה	דומה ל	קבעו תפילת	קרא ב
אברהם	הר	אהבה רבה	אירוסין	שחרית	הר סיני
יצחק	שדה
יעקב	בית	אהבת עולם	קידושין	ערבית	משכן

 

במתן תורה, יש אירוסין, אהבה רבה, נמצאים בשיא של התרגשות, כמו בפסגת ההר.

המשכן בא כדי להכניס את ההרגשה הזו ביום יום, בתמידות. נכנסים בבית. אנו נשואים ומנסים לפטור הבעיות שצצות בלי לשבור הכלים בכל רגע.

לכן, בתפילה, הגמרא במסכת ברכות קובעת שאנו אומרים, בשחרית(אברהם), "אהבה רבה". אבל בערבית(יעקב) "אהבת עולם". אהבת עולם היא האהבה שנבנית במשך הזמן לאורך זמן ארוך מאוד.

 

2. מה החטא שלהם?

אם הזקנים ימותו בפרשת המתאוננים ובני אהרון במשכן, זה בגלל שאז חזרו על אותו העוון שעשו במתן תורה. זה עוון מאוד קשה להגדרה כי זה דבר מאוד רגיש.

מדובר על טשטוש הגבולות:

ה' ירד על ההר כדי שנראה אותו:

 פרק יט(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

אבל מצד שני, אסור לראות אותו!

פרק יט (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

אז יש לראותץ או לא לראות? עד איזו נקודה ניתן לראות, להכניס את האלוהות בגשמי?

המטרה היא לראות אבל זה כל כך עדין ומסוכן שעדיף לא לראות! אבל לא לראות בכלל זה להכחיש המציאות! והכחיש את כל מעמד הר סיני! כל הסיפור סובב מסביב לגבול הדק הזה בין ההגשמה לאיסור ההגשמה.

לא לחינם יש מצווה של "הגבלת" ההר. הנגיעה בקצה.

נדב ואביהו, הגיעו למדרגה גבוה מאוד עד שהם אפשרו לעצמם לראות, או להיתקרב ולהקריב מיוזמתם. הזקנים הגיעו למדרגה כל כך גבוה עד כדי כך שהם רצו להכניס האלהות באכילה ובשתיה! זה מה שאנו עושים כשאנו מברכים לפני האוכל! אבל מצד שני, יש סכנות להשתמש לרעה באכילה ובשתיה. כשהעם "התאוו תאווה, הם הראו שהם לא מסוגלים לאכול ולשתות בקדושה. לכן, רשי טועם ששם מתו הזקנים!

3. המחלוקת עם אונקלוס

רש"י מעלה את המחלוקת בינו לבין אונקלוס. האם הם עשו דבר טוב או רע?. רש"י נסכים שמדובר בדבר "גבולי" דבר שיכול להיות טוב מאוד ורע מאוד! רוב המצוות המעשיות מטפלות בגבול הזה. ההתיחסות לכל מעשה, תלויה בגבול הזה. נדב ואביהו עבור את הגבול כי יצאו מהמצווה (אשר לא ציווה ה'). המצווה עוזרת לנו להתנהג בגבולות הדקים האלה!!

 

המלאך , האימה והצרעה:

הפרשה שלנו מחולקת לשלושה חלקים

• החלק הארי הוא חלק המשפטים
• החלק השני הוא התיאור של שלושת האפשרויות להנהגת ה' בכניסה לארץ
• החלק השלישי הוא המשך תיאור מתן תורה.

בחלק השני, כתוב:

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: (כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: …

(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:

(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:(לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: פ

ה' מכריז שהוא ישלח "מלאך" שינהיג העם בכיבוש הארץ. תיאור הכיבוש מראה שבמקרה הזה, הכל ילך מהר מאוד ושכל האויבים יכחדו מהר, באופן כמעט ניסי. המצב נראה כמעט אידיאלי כי לעם לא יהיה שום דבר לעשות חוץ מאשר לקיים את מצוות ה'. אבל אין להם להילחם,ולפעול יותר מדי כדי להתישב.

אבל, מפסוק כז, יש שתי אופציות אחרות:

האימה= ה' שולח פחד כזה שעל עם ישראל להילחם ולפעול אבל באופן ניסי, נופל פחד על האויבים וה' עוזר לישראל על ידי הפחד הזה שהוא מטיל על יושבי הארץ.

הצרעה= מן מכה שה' שולח באויבים כדי להחליש אותם ולגרש אותם.

 

שלושת האמצעים האלה שונים. יש הדרגה :

• שני האחרונים לא פועלים באופן ניסי ומהר. להיפך, הכל מתנהל בצורה איטית. יש אפילו יתרון באיטיות הזו. (פן תרבה עליך חיית השדה).
• המלאך הוא המצב "הניסי" ביותר והצרעה ה"טבעי ביותר"(נס נסתר)

 

מה המצב העדיף מבין שלושתם?

אנו יודעים שמשה מאוד התנגד לפתרון המלאך. אחרי חטא העגל, ה' מציע:

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי ….

אבל משה התנגד:

שמות פרק לג (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:

ה' הסכים לא לשלוח מלאך מיד, רק אחרי שמשה ימות. ואכן  מלאך בא לעזור ליהושע :

יהושע פרק ה (יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ:(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְקֹוָק עַתָּה בָאתִי

וגם בתקופת השופטים:

שופטים פרק ב (א) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים ס וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:

 

משה העדיף הנהגה ישירה של ה'. ולא על ידי מלאך. אכן רש"י סובר שמלאך בא כשהעם יורד ממדרגתו!:

רש"י שמות פרק כג (כ) הנה אנכי שולח מלאך – כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך:

אם כן , מה משמעות שלושת האמצעים האלה, המלאך, האימה והצרעה?

 

ניתן לראות כמטרה עליונה שהעם יחיה חיים טבעיים, ללא ניסים גלוים. וידע לגלות שמתחת לטבע , ה' פועל בנסים סמויים. ככל שהעם "בוגר" הוא יכול להתמודד עם האתגר הנעלה הזה.

אבל , כשהעם ירוד מבחינה רוחנית, הוא זקוק לעזרה גלויה. לניסים גלויים! זה מראה שהם לא מספיק בוגרים כדי להבין מעצמם ולפעול בכוחות עצמם. ככל שה' פועל באופן גלוי, ככל שיש מלאכים, נביאים, ניסים גלויים, זה אומר שהעם זקוק לזה ואיננו מספיק חזק רוחנית.

לכן, ה' מתאר כמה מצבים אפשריים. שיכולים להיות מנוגדים לכאורה, אבל הכל תלוי בבגרות של העם. אם הם עדיין עם של עבדים שזקוק שייקחו לו את היד בכל צעד או שהוא מספיק בוגר וחופשי כדי ליזום ולהתנהל בכוחות עצמו, בהכרה שה' מאחורי חוקי הטבע.