בע"ה כ שבט התש"פ
מישל בן שושן
משפטים פי5
נעשה ונשמע (הרב גרנות)
שלוש פעמים בני ישראל ענו שהם מוכנים לקבל מה שהוצע להם. כל פעם זה היה דבר אחר:
- בפעם הראשונה, מיד אחר ההגעה להר סיני, ה' דורש מישראל להיות עמו והוא יהיה להם לאלוהים. שהם יהיו עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. על זה הם מסכימים:
שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:…(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:.. ..(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:
- בפעם השניה,בסוף פרשת משפטים, אחרי שה' נתן להם את ה"דברות" ואת "המשפטים", כלומר תוכן הברית, העם עונה שוב :"נעשה". הם מסכימים על הנאמר עד כה:
שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:
- בפעם השלישית קורא דבר חדש נוסף: יש כריתת ברית, באופן מעשי, באופן טקסי. יש מזבח, קרבנות, יש זריקת דם, חצי הדם על המזבח (הצד של האלוהים) וחצי שני על האגנות, כנראה 12 המצבות שמייצגות את העם.
(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
כאן יש חידוש בתשובת העם: נעשה..ונשמע!. מה משמעות התוספת "ונשמע"? הרב תמיר גרנות מציע שבפעמיים הקודמים, ישראל קבלו על עצמם את העבר, מה שנאמר להם. אבל כאן, עצם כריתת הברית היא שלב שונה: יש לקבל גם את שלא נאמר כבר! נעשה= כל מה שנאמר . נשמע= מקמבלים כל מה שעדיין לא נאמר ושיבוא בעתיד. זה באמת שלב מאוד דרמאטי כי הוא מחייב על הלא נודע. זה מזכיר את השם שה' הציע לתת לבני ישראל בהתחלת מעמד הסנה: "אהיה אשר אהיה". ה'רוב , בעצם לא נודע! הכל תלוי במה שיקרה. הכניסה לברית עם אלוהים שמגדיר את עצמו "אהיה" מחייבת להגיע לשלב שבו העם, מרצונו נכנס לתוך ברית שרוב תוכנה יתגלה בהמשך ההיסטוריה! יש בסיס, והם ה"דברים" ו"המשפטים" אבל בברית שבה שני הצדדים הם אחראים ושותפים ותלוים אחד במעשה השני ובהיסטוריה של כל האנושות כולה, חייבים להסכים בעיקר על הלא נודע. כמו הכניסה בחתונה בין איש ואשתו. למרות כל ההבטחות, הכוונות, החוקים, הכתובה שנחתמה, הרוב עדיין לא נודע. ושני בני הזוג נכנסים בברית שרוב תוכנה לא נודע. זו משמעות סוף הפרשה שלנו: טקס. כמו מעמד נישואין. הכתובה כבר עברה, ההבטחות והמילים היפות כבר נאמרו. הטקס מעמיד את השניים במצב של ברית על ה"נשמע" בעתיד!
נזכור שהפעם הראשונה שנכתבה המילה "נעשה" היה בהחלטת האלוהים לברוא ..את האדם!:
בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …!
תורה אחת
אנחנו מאמינים ב"תורה אחת" כלומר אחדות כל מה שכתוב בתורה. אם כן, איך נוכל להשיב את הסתירות שנראים לנו בין כמה מהפסוקים במדברים על אותו הנושא במובנים שונים ולפעמים אף מנוגדים?( נביא למטה שתי דוגמאות עבד עברי ועין תחת עין)
התורה שבכתב נוגעת בבעיה מכל מיני זוויות שונות, מבחינות שונות. בכך, היא מאירה כל מיני אמיתות שחי האדם בהם. במקביל, היא הכניסה בתוך ארגז הכלים ההלכתיים של החכמים כל מיני כלים שונים, כדי שהחכמים, במצבים מסוימים, בדורות מסוימים, לפי המצב, יוכלו להשתמש בכלים האלה ולקבוע מה היא ההלכה.
התלמוד תמיד ניסה ליישב סתירות בין הכתובים השונים.
נראה לעניות דעתי, שכוונת התלמודים היא לאו דווקא כדי לתת הרגשה שכל הכתובים אומרים אותו הדבר (כי באמת קשה להתעלם מהפערים בין הפסוקים). אלא כדי לאפשר לכל תפיסת עולם, לכל עמדה של החכמים השונים להתבטא ולהחליט, מה תהיה ההלכה ברגע נתון. בכך, הם נותנים כלים לחכמים הבאים אחריהם כדי להתמודד עם המצבים המורכבים והמשתנים בכל מצב ובכל דור.
עין תחת עין (הרב מידן)
כאמור לעיל, נביא כמה מהמקורות הסותרים זה את זה וגם כמה מהעמדות השונות של הפוסקים.
- המקורות שמצדדים בפגיעה פיזית באבר של הפוגע:
שמות פרק כא (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס
בהתיחס לפשט המילים, מראה שהתורה דורשת שנסמא עינו של האדם שסימא את עין חברו! נביא עוד מקורות ההולכים בכיוון הזה:
: ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:
כאן, זה נראה עוד יותר ברור! "כך יינתן בו"!, "כן ייעשה לו"!
בברייתא ,לרבי אליעזר יש דעה שרוב האמוראים יינסו לדחות. אבל דעתו מובאת:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א רבי אליעזר אומר: עין תחת עין – ממש.
וכן דעתו של רב הונא:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב רב הונא אמר: תיקצץ ידו,
אצל הראשונים גם כן, יש מצבים שבהם הם ראו לנכון להסתמך בעמדות האלה במצבים מיוחדים:
מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד פא): והמכה את אשתו, יש יותר להחמיר מבמכה את חברו..והעונש יש להחמרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך.
והולך רחוק עוד יותר האור זרוע. הוא יודע שאין אנו , בגולה שאים לחתוך ידו של נאשם. והוא מציע לעשות ההיפך ממה שכתוב בהתחלת הפרשה שלנו וללכת לערכאות הגויים כדי שהם יקצצו היד של המכה!!!
מהר"ח אור זרוע: ואם מכה רגיל בכך, אפילו לקצוץ ידו, אם יוכל לעשות עם גויים יעשה דרב הונא קצץ ידא
הרב מידן מביא גם עדות שממה שהיה נהוג בתקופת בית שני.
פלאוויוס יוסף בקמוניות היהודים (ספר רביעי ז –לד- 280): מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה שנעשה לבעל מום לקבל כסף. כי החוק ייפה את כוחו של בעל הייסורין עצמו ונתן לו את הרשות להעריך את האסון שנגרם אינו רוצה להקשות לבו ביותר.
יש לקחת בחשבון שפלאוויוס יוסף היה קרוב לצדוקים ולבייתוסים שהיו מחמירים בעונשים יותר מהפרושיםשהיו ידועים כמקילים בעונשים (כמובא בכל התלמודים).
- מקורות שמצדדים ב"ממון".
ההלכה הפרושית והרבנית קבעה שאין להעניש את הפוגע על ידי פגיעה באבריו בכלל. הוא ייחיב רק בתשלום הנזק שגרם. עם ריפוי , שבת וכול'. אין צורך להביא מקורות כי כולם מצצדים בעמדה הזאת במקורות שלנו.
רש"י שמות פרק כא ענוש יענש – יגבו ממון ממנו,
רש"י שמות פרק כא (כד) עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד-א
כדי להגיע למסכנה זו רבותנו יכולו להסתמך על פשט פסוקים אחרים כמו למשל:
ויקרא פרק כד (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ
ברור לפי פסוק זה שהתשלום נעשה על ידי כסף וזו משמעות "נפש תחת נפש" . הסברה אינה יכולה לתת לחשוב שנהרוג את בהמתו של הבעל השור הפוגע. וגם לא שנהרוג אותו! רק אפשרות התשלומים יכול להיות סברת "נפש תחת נפש" ומכאן שגם לדין "עין תחת עין". ועוד:
במדבר פרק לה (ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
בשני מקרים שבהם אדם הורג את חברו, בין בשוגג ובן במזיד, התורה דורשת שהעונש יהיה הוא גלות לעיר מקלט או מיתה. והיא אוסרת כל "כופר". מה הוא הכופר הזה שהיא אוסרת? כנראה שזו אפשרות לשלם כסף בתמורה לפגיעה בנפש או באבר! כלומר, אפשרות הכופר קיימת אבל היא אסורה בשני המקרים האלה. מכאן, שמושג הממון היה תמיד קיים. ואם כן, למה התורה דברה על "עין תחת עין" כאילו מדובר בפגיעה באבר עצמו? כנראה שיש לתורה לפחות שתי מטרות:
- היא נותנת כלים שונים בידי החכמים פוסקי ההלכה והם יוכלו לבחור בעונש הדרוש למקרה הספציפי שהם דנים בו. והיא פתחה את היריעה מתשלום כספי בלבד ועד לפגיעה באבר או בנפש.
- היא מפנימה בעיני הנאשם את חומרת מעשיו. אתה פגעת בגוף חבריך, אז אתה חייב לאבד את אותו האבר! זה הדין!. אבל, למעשה, בית הדין יפסוק לפי הדעה המקלה. אילו היא היתה אומרת לאדם שהוא חייב רק בממון, זה לא היה מבטא את חומרת מעשיו . כמו כן, לגבי כל חייבי המיתה בתורה שההלכה הגבילה את הוצאתם לפועל עד כדי כמעט ביטול עונש המוות בפועל.
עבד עברי (הרב תמיר גרנות)
גם במקרה הזה, נביא כמה מקורות סותרים בתורה עצמה:
- פרשת משפטים: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם .
- ויקרא פרק כה (לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:(….(לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: ס
(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:
ההבדלים ברורים. בפרשה שלנו, התורה מדברת על "עבד עברי" ובמקור השני, היא מבטלת מונח זה ומדברת על "שכיר". במקרה הראשון, העבד יוצא אחרי שש שנות עבדות, במקור השני הוא יוצא ביובל. במקרה הראשון הנרצע נשאר עבד "עד עולם". וכאמור, במקרו השני הוא יוצא ביובל. הוא אחיך, יש מצווה לתמוך בו כדי שלא יבוא לידי מכירת עצמו.
יש גם מקור שלישי שמשלב את שני המקורות הראשונים:
- דברים פרק טו (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס
(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ
במקור הזה בספר דברים, יש פסוקים שמתאימים יותר לספר שמות ויש אחרים שמתאימים יותר לספר ויקרא. ויש תוספת: מענק השחרור! בניגוד להכרזה "בגפו יצא" בפרשה שלנו.
מול כל המקורות האלה, חכמנו ניסו ליישב את המחלוקות והוציאו הלכות מפורשות שמנסות להתאים עם כל המקורות יחד. זה גורם לפעמים "לעקם" את פשט הפסוק, אבל לזה הם קוראים דרשה או פרשנות או סברה. העקיר הוא שתהיה תורה אחת ברורה לכולם.
ההלכה נקבעת אך ורק על פי החכמים, אפילו אם זה מנגד, לכאורה ,את פשט הפסוקים. והנה מה שכתבו הראשונים על עיקרון זה:
אבן עזרא שמות פרק כא פסוק כד והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.
אם כן, למה התורה מתבטאת בצורה כזו:
- מקורות שונים שמתיחסים לאותו מקרה ולא ריכוז במקום אחד?
- מילים שונות על אותו המקרה?
- הלכות שונות לאותו המקרה?
לפי פרשנויות אלה (בית ספר הבחינות של הרב בראויר, ישיבת הר עציון, הרב מידן והרב גרנות המובאים כאן), התורה פורסת בפני החכמים את מגוון ההיבטים על כל מקרה. היא יודעת שהמציאות מורכבת מאוד. כל מקרה מורכב מאוד. הזמנים משתנים ,בני האדם שונים. החברות והתרבויות משתנות. התורה מת דרך. היא גם שמה גבולות. היא פותחת יריעה הלכתית. אבל היא משאירה מרחב תמרון לחכמים שיקבלו על עצמם את פסיקת ההלכה. תמיד הפסיקה תהיה תלויה בפסוקי התורה. התורה איננה השולחן ערוך שלנו. היא הוראה ודרך חיים. התורה שבכתב פותחת את האפשרויות ההלכתיות והרעיוניות של החכמים שיפתחו את התורה שבעל פה והיא זו שתקבע בכל דור ובכל זמן!
המשימה לקבל בשלמותה את התורה כולה, היא אותה המשימה הקשה שדורשת ליצור עם אחד מכל כך שבטים ועדות שונות. היא אותה המשימה הקשה לכונן מדינה בארץ ישראל הכוללת אזורים כל כך שונים ותושבים כל כך שונים ביניהם. הקשיים האלה, נראה לי, הם הקושי של האדם לחיות את המורכבות של המציאות בה האלוהים שם אותו בעולם הזה!
כף רגל (הרב תמיר גרנות- הרב מידן)
בסוף הפרשה, פסוקים תמוהים מאוד נותנים לנו להציץ מעבר לפרגוד. ההצצה הזו יכולה להסביר כמה דברים שיקרו בהמשך:
שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
נדב ואביהו ו70 מזקני ישראל רואים את אלוהי ישראל! למרות שכתוב אחר כך ש"לא ראיתם כל תמונה", הפסוק מגלה תפח ומכסה תפחיים.
הרב מידן מזכיר שבהרבה ציורים מהתקופות ההם, רואים מלך יושב ותחת רגליו, כובסה שמכילה את ההסכמים החשובים והניירות של החוקים החשובים של המדינה. אם כן, ייתכן מה שהם ראו הם לוחות הברית שעדיין לא נתנו, שהיו כביכול מונחות "תחת רגליו".
מדרש "לקח טוב" (שמות כ) יכול לצדד בעמדה הזו:
"אלו עשרת הדברות על לוחות אבנים. אבנים ספיר היו"
גם ארון העדות שבמשכן, המכיל בתוכו את לוחות הברית, נקראים הדום רגלי ה':
יחזקאל פרק מג (ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ישעיהו פרק סו (א) כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:
הרב תמיר גרנות, מציע שבשעת עשיית העגל, בני ישראל ואהרון והזקנים, חפשו מה יכול להציג את האלוהים? איך לענות לדרישת העם שרצה להחליף את משה ולייצג את האלוהים בצורה ממשית. הם פשוט זכרו את מה שראו בהר סיני , אלה כף הרגליים של האלוהים, כנאמר בפסוק שלנו. ומה הם רגליים אלה? יחזקאל מתאר אותם במעשה המרכבה שהוא חזה:
יחזקאל פרק א (ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:
ויצרו את העגל , לפי הרגליים שהם ראו בפסוק שלנו!!
הערה:
סך הכל מצוות בפרשת משפטים: 53
30 מצוות לא תעשה
23 מצוות עשה
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 