פיקודי פי4

בע"ה כט אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

 

פקודי פי 4

סיכום:

לא היה יום אחד לחנוכת המשכן אלא שניים. הראשון, ב1 בניסן, שמתואר בסוף הפרשה שלנו, יום בו הענן וכבוד ה' ירדו, כמו בהר סיני, כדי שמשה יוכל לקבל את דבר ה'. והשני, שמונה ימים אחר כך, ב8 בניסן, בו הכהנים התחילו בעבודת הקרבנות , יום בו ירדה אש על המזבח , יום בו מתו נדב ואביהו.

אם יש שתי חנוכות זה בגלל שיש שני תפקידים למשכן.

  • אחד , משכן ההתגלות, משכן העדות, אוהל מועד, המשכן של משה, ששייך לספר שמות, וממשיך את מעמד הר סיני
  • והשני, משכן הקרבנות, העבודה, שבו עובדים הכהנים, ששייך לספר ויקרא.

 

 

  1. הדברים החסרים בסוף הפרשה

בפרק מ', הפרק האחרון של הפרשה והספר כולו, מתאר את חנוכת המשכן ב1 בניסן

 

  1. ה' מצווה למשה
    1. להקים את כל חלקי המשכן במקומם
    2. למשוח את כל הכלים על ידי שמן המשחה
    3. להכין את הכהנים לעבודתם (לרחוץ אותם, להלביש אותם…)
  2. משה מקיים את מצוות ה':
    1. הוא מקים כל כלי המשכן במקומם
  3. חנוכת המשכן

 

 

 

כמו שרואים במבנה של הפרק לעיל, חסרים שני דברים: משה איננו לוקח את שמן המשחה והוא לא מטפל בכהנים! ובכל זאת, ענן ה' יורד על המשכן. והתורה מציינת שמשה עשה הכל כראוי (  וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). לאן נעלמו שני השלבים שה' ציווה למשה לעשות?

את שני השלבים האלה, אנו כבר מצאנו אותם קודם לכן, בפרשת תצווה (ב). ואנו נמצא אותם שוב בפרשת צו (ה) בתיאור ארוך של שבעת ימי המילואים למה הם נדחו לשם?

כי התורה רצתה להפריד בין שני הפנים של המשכן. וכנגד שני הפנים האלה, יש שתי חנוכות המשכן!

 

  1. החנוכה הראשונה

כשאנו מתבוננים על הפסוקים האחרונים בפרשה שלנו (ג) (אלה שמתארים את חנוכת המשכן הראשונה), קשה שלא להשוות אותם עם הפסוקים המסיימים את פרשת משפטים (א).

בשני המקרים הענן יורד (פעם על הר סיני ופעם על המשכן) וכבוד ה' מלא את המקום (הר סיני או המשכן) בשני המקרים משה איננו יכול להיכנס. בהר סיני זה נמשך שישה ימים שלמים ורק ביום השביעי ה' קורא לו. במשכן, משה לא יכול להיכנס עד שה' יקרא לו בפסוק הראשון של פרשת ויקרא (ד)

אם התורה משתמשת באותם המילים ובתיאור מאוד דומה, זה , כנראה , כדי להשוות בניהם ולהגיד לנו שמה שקרה בהר סיני, הדיבור עם משה , ביחידות, בפסגת ההר, שם הוא נותן לו את הדברות והמשפטים, אותו הדבר קורה כאן במשכן. ה' רוצה לדבר עם משה ביחידות. העם איננו מעורב. המשכן ממשיך לאורך זמן מה שקרה בהר סיני באופן חד פעמי. כל כלי המשכן נמצאים במקומם ומשה כבר התחיל להפעיל את כולם. התורה בעצמה מאשרת שהכל נעשה כדין (וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). אם כן, מטרת החנוכה הראשונה הזו היא להכתיר את החלק הראשון של תפקיד המשכן.

הרמב"ן מגדיר את כל ספר שמות כ"ספר הגאולה". הוא כולל במושג "גאולה" גם את בניית המשכן. אכן, עבורו, הגאולה איננה מסתיימת ביציאת מצרים אלה במעמד הר סיני. ומכיוון שבניין המשכן, מטרתו להמשיך את המעמד הזה לאורך זמן, אז כל החלק הזה של המשכן (משכן ההתגלות, משכן ההתוועדות עם משה) הוא חלק מהגאולה. ולכן, חשוב מאוד להפריד בין התפקיד הזה של המשכן לחלק השני בספר ויקרא.

בהשוואה שעשינו, אמרנו שבשני המקרים (הר סיני וכאן) ה' קורה , בסוף, אל משה. אחרי זמן מה של הימנעות, ה' קורא למשה. אבל, הפסוק הזה שמחובר , במשמעותו ובכרונולוגיה עם סוף ספר שמות, נותק ממנו והמסורת יצרה ספר חדש, ספר ויקרא, שבו, מתחיל החלק השני של המשכן.

 

הר סיני משכן
שמות כד טו שמות מ
ויכס הענן את ההר ויכס הענן את אהל מעד
וישכן כבוד ה' על הר סיני וכבוד ה' מלא את המשכן
ויכסהו הענן ששת ימים ולא יכל משה לבא אל אהל מעד כי שכן עליו הענן
ויקרא אל משה ביום השביעי ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מעד
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… דבר אל בני ישראל…אדם כי יקריב מכם קרבן

 

  1. החנוכה השנייה

מיד אחרי שמשה נקרא להיכנס, בא' בניסן, לתוך המשכן שהוא הקים באותו יום, ה' מוסר לו את כל הדינים של הקרבנות. כלומר, מתחילים לדבר על הפן השני של המשכן, הקרבנות והעבודה של בני האדם להתקרב אל ה'. בסוף כל הדינים האלה, ה' יצווה את משה, שוב (בפרשת צו)(ה), אחרי שעשה זאת בפרשת תצווה ובסוף פקודי, למשוח את הכלים ולהכין ולקדש את הכהנים. במשך התקופה הזו של שבעה ימי "מילואים", יעשו קרבנות והכהנים חייבים להישאר בתוך המשכן. עוד סימן שמבהיר שהמשכן כבר הוקם ולא פורק.

בתום התקופה הזו שבה משה מקדש את הכהנים ומעביר להם את סמכויות הכהונה (משה משמש בינתיים ככהן גדול), מגיעים ליום השמיני, כלומר השמיני לחודש ניסן ואז אש יורדת מהשמיים ואוכלת את הקרבנות וכל העם מתפלא, משתחווה ושמח לראות במו עניו שכל הפרויקט של המשכן הצליח. באותו היום נכנסים נדב ואביהו ונשרפים. כל זה מתואר בפרשת שמיני (ו).

בין שתי החנוכות, ימי מילואי הכהנים מפריד היטב בין שני התפקידים של המשכן. עוברים מהמשכן של משה בלבד למשכן של הכהנים. בעצם, תפקיד שבעת ימי מילואים הוא כפול:

  • המעבר בין משה לכהנים
  • ומעבר בין התגלות לעבודה
  חנוכה ראשונה :א ניסן חנוכה שנייה: ח ניסן
ביטוי חיצוני ויכס הענן את אהל מעד ותצא אש  מלפני ה' ותאכל על המזבח
המטרה התוועדות עם משה התחלת עבודת הכהנים
מה רואים העם? וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם

 

  1. הוכחות ווויכוחים

פרשת צו :ויקרא פרק ח

(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

פרשת שמיני :ויקרא פרק ט

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

 

רש"י ויקרא פרק ט (א) ויהי ביום השמיני – שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום

במדבר ט טו: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות

כולנו חונכנו על פירוש רש"י שמצטט את המדרשים, ועבור העמדה המסורתית שלו, שבעת ימי המילואים התחילו בכג' באדר והסתיימו ב1 בניסן. כך שעבור רש"י יש רק יום חנוכה אחד, והיום "השמיני" הוא הראשון בניסן.

אבל מסתבר שהראב"ע חולק עליו ומצדד בעמדה שהצגנו לעיל והוא מסתמך על עמדת רבי עקיבא:

כשדנים בספרי על זהות האנשים שהיו טמאים בפסח ובקשו לחגוג את פסח שני, מעלים את האפשרות שמדובר במישאל ואלצפן שסחבו את הגופות של נדב ואביהו מחוץ לקדש הקדשים ביום חנוכת המשכן:

 

ספרי במדבר פיסקא סח ד"ה (סח) (סח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא .. נמצינו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.

 

ואם כן, אם הם היו טמאים בפסח, זה אומר שנדב ואביהו מתו בח בניסן!! בדיוק כפי שהרבנים שציטטנו לעיל מציעים. האם רש"י קרא את עמדת רבי עקיבא? ומה יש לו לענות עליה? לא נדע.

אבל יש עוד טענה נגד העמדה של רש"י: לא כתוב בשום מקום שמשה הקים את המשכן כל יום והוא סתר אותו כל יום, כפי שטוען המדרש! אלה פעולות שהכתוב היה מדווח עליהם!

ועוד טענה כבדת משקל: ה' מצווה לכהנים שלא לצאת מהמשכן במשך שבעה ימים. המשכן, אם כן, עמד על כנו מהיום הראשון של המילואים. וביום הזה של הקמתו, התורה מדברת על ה1 בניסן!

אם כן, נראה לי ברור שהעמדה שהצגנו לעיל מצדדת בפשט הפסוקים. ויש לה בסיס רעיוני מוצק.

 

 

  שמונה ימי מילואים  
כד אדר א ניסן ח ניסן יד ניסן
רש"י, הרמב"ן ….. שבעת ימי מילואים חנוכת המשכן    
רבי עקיבא

ר' אברהם אבן עזרא

  חנוכת משכן ההתגלות- משה. 7ימי מילואים חנוכת משכן הקרבנות. אהרון ערב פסח
  שמונה ימי מילואים  

 

  1. תפקיד הכהנים

אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, איך נסביר שבספר שמות, פרשה שלמה (תצווה) עוסקת בכהנים? אם באמת ספר שמות עוסק רק במשכן ההתגלות ולא במשכן הקרבנות, למה מתוארים בו הקרבנות כמו קרבן התמיד ולמה מתוארים בו הלבשת הכהנים?     בעצם, נראה שלכהנים יש שני תפקידים:

  1. תפקיד אחד בתוך משכן ההתגלות. הם עוזרים למשה ויחליפו את משה אחרי מותו בתפקידם שלו במשכן הזה. הם עוסקים בכל פעולות התמידיות. הדלקת נר תמיד, קטורת תמיד, קרבן התמיד ולחם התמיד. הפעולות התמידיות מתאימות מאוד למשכן ההתגלות של ספר שמות. הם עוזרים לתת מקום לשכינה הבאה מלמעלה לכיוון מטה אל העם.
  2. תפקיד של מתווכים בין העם לה' על ידי הקרבנות היוצאים מגדר התפקוד התמידי. הם עוזרים לכפר על חטאיהם של ישראל, הם מציינים את המועדים, כדי לחבר מלמטה לכיוון מעלה את העם.

 

תפקיד הכהנים
במשכן ההתגלות במשכן הקרבנות
מנורה קטורת לחם קרבן התמידיים קרבנות מזדמנים, לא תמידיים
בהמשך לעבודת משה מתווכים בין העם לה'
בגדים "לתפארת" בגדים "לכפרה"

 

כאן אולי המקום לענות על השאלה הראשונה: למה משה לא מקיים את מצוות ה' (2 מתוך שלוש) ואינו מקדש את הכהנים לקראת הקמת המשכן ב1 בניסן?:

הכשרת הכהנים אינה מתאימה ל1 בניסן! היא רק תבלבל אותנו. לכן, זה נדחה ל8 בניסן. ייתכן שיש מקום להכליל את הכהנים במשכן הראשון. כי אכן יש להם תפקיד כמו שראינו לעיל במשכן ההתגלות.(ולכן יש הצדקה מצד מצוות ה' לצוות על שלושת הדברים בפרק מ בפרשה שלנו) אבל, נראה שהתורה רצתה להפריד לגמרי בין שני המאורעות ומתארת את הקדשת הכהנים רק לקראת החנוכה ב8 בניסן.

 

6 המשכן אחד:

עד כה , תיארנו שני פנים שונים של המשכן. הסברנו שהתורה אפילו חילקה בין התיאור של שני הפנים בשני ספרים שונים (שמות וויקרא). ה' אפילו מצווה לעשות שני ימים חנוכה נפרדים לכל אחד מהפנים האלה. הוא אפילו ביקש שיהיו שבעה ימים שיפרידו בין שני החנוכות האלה.

אבל, ברור שמדובר בסופו של דבר באותו המשכן. פן אחד מאפשר קיומו של הפן השני ולהפך.

לבנות בית שבו ה' יורד ומדבר אל משה, זה יפה אבל זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן בגלל כמה סיבות:

העם מנותק ממה שקורה שם , וראינו מה קרה עם העגל בגלל הניתוק הזה

הקשר הזה בין ה' והעם איננו יכול להתקיים אם אין מהלך מהצד השני של התקרבות של העם . אם אין "עבודה" של העם כל הזמן כדי לתחזק את הפן הראשון.

הפן השני של המשכן, ה פן של הקרבנות, נראה לנו היום כמיותר, כבעייתי , כפחות אצילי מהפן הראשון. אנחנו מרגישים שהמקדש הופך לבית מטבחיים, לרועש, לגשמי, אולי מלא דם, מלא אלימות, מלא יצרים, לוקח בחשבון יצרי לב האדם וחטאותיו. היינו מעדיפים משהוא "סטרילי" נקי ויפה כמו המשכן הראשון, של משה. נר, קטורת, לחם ודיבור עם האלוהים לפני ולפנים.

הרבה דתות היו מסתפקים בפן הזה וגם אנו היום, מעדיפים אולי לחשוב עליו יותר מאשר על הפן ה"ברברי", הדתי, הפולחני היצרי של השני, הקרבנות

אבל נדמה לי שזה החידוש הגדול של היהדות: אין קודש, אין קשר עם האלוהים ללא עבודת האדם בעולמות הכי גשמיים.  כמו הרבה דברים בתורה, יש הרבה בחינות לכל דבר. יש הרבה פנים, לפעמים סותרות לכל דבר. יש משה ואהרון. יש ענן ואש, יש פסוקים שנראים סותרים. כל הגדולה שלנו היא לעשות שהתורה תהיה "אחת" ושהמשכן יהיה אחד. ושעם ישראל יהיה אחד ושארץ ישראל תהיה אחת. אבל בלי לטשטש את ההבדלים הקיימים. להיפך, יש ללמוד את כל הפנים הסותרים, ורק אחר כך יש לחבר ביניהם!!

 

  1. לימנו

נראה לי שאנו חיים בתקופת מיוחדת שבה המהלך החשוב של הציונות איבד את ערכו בעיני הרבה ישראלים. הרוח החלוצית, צדקת הדרך בהקמת המדינה , פגה אחרי שב"ה הקמנו המדינה והיא מסגסגת.

יש אולי צעירים ומבוגרים שמרגישים חסרי תוכן, חסרי אופק, חסרי משמעות לגבי המשך הדרך בתוך המדינה.

הם כאילו הקימו המשכן בפן הראשון וזה התעייף כל זמן שאין את ה פן השני שבא מיד כדי למלא את החסר. חסרה העבודה של ספר ויקרא. חסר הפן הפחות נחמד של ה"דתיות", של הפולחן, של התורה והמצוות וההתמודדות עם התעלות רוחנית שיש לחדש כל הזמן.

בעצם, אני מרגיש שאנו חיים בין ספר שמות לספר ויקרא!

עם , מצד אחד, בחברה שלנו דחייה של הצד הדתי אבל מצד שני, הרגשה של חוסר משמעות כדי להמשיך את רוח הציונות ולהפיח בו תוכן.

לכן, אני מרגיש שדווקא אלה שמתעסקים יותר בפן הפולחני, הדתי, ההלכתי, התורני, הם אלה שחייבים לבוא ולהציע, במילים ומרעיונות המחודשים המתאימים, לחילונים שבנו את השלב הראשון וחסרי משמעות להמשיך את החלק השני, של התוכן, ושל העבודה.

 

 

  1. קרבנות הכהנים

 

ללא קשר עם מה שקדם, ברצוני לסכם בטבלה את הקרבנות שעליהם מדובר בפרשיות תצווה וצו לגבי הקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים והקרבנות שהוקרבו ביום חנוכת המשכן ב8 בניסן:

 

  הקדשת הכהנים  ב7 ימי המילואים קרבנות חנוכת המשכן ביום השמיני
הכהנים פר לחטאת עגל לחטאת
אייל לעולה איל לעולה
אייל מילואים  
העם   שעיר לחטאת
עגל לעולה
כבש לעולה
שור לשלמים
איל לשלמים

 

 

 

  1. מה מאפיין את פרשת פקודי לעומת פרשת וייקהל?

 

19 פעמים ספרתי, בפרשת פקודי ,את הביטוי "ויעש משה כאשר ציווה ה'".

בעוד שבפרשת וייקהל, הביטוי הזה לא מופיע בכלל! למרות שבצלאל עשה בדיוק את כל מה שציווה ה'!

החידוש בפרשת פיקודי הוא שמשה הוסיף, עבור כל כלי, את התחלת תפקודו. הוא לא מציב את השולחן במקומה אלא הוא שם עליה "ערך לחם" וכן הוא מדליק נר במנורה ומקטיר קטורת על המזבח. המעשה הזה ש"מכה בפטיש" הוא הסיום האמתי  של עשיית הכלי: התחלה סמלית של תפקוד הכלי. ורק אז ניתן להגיד "כאשר ציווה ה'".

דרך אגב, ההפעלה הסמלית הזו אינה "עבודה" ולכן היא לא דורשת משיחת הכלי והקדשתו שייעשו יותר מאוחר לקראת השמיני בניסן.

מקורות

 

משפטים תרומה תצווה כ תישא ויקהל פקודי ויקרא צו שמיני
(א)   (ב)     (ג) (ד) (ה) (ו)
חוקים..

 

סוף

מעמד הר סיני

ה' מצווה

לבנות

כלי המשכן

ה' מצווה

בגדי הכנהנים

והקדשת הכהנים

עגל משה מצווה לישראל

לבנות כלי השמכן

דו"ח התרומות

עשיית הבגדים

הקמת המשכן

ה' מצווה למשה את חוקי הקרבנות הקדשת הכהנים

בשבעת ימי המילואים

חנוכת השמכן

 

(א)  סוף פרשת משפטים:

  1. שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

(ב) פרשת תצווה

 שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: …(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: …(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:

 

(ג) סוף פרשת פקודי :שמות פרק מ

  1. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת ..(ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן ..וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב ..
  2. (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ ..
  3. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:..(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
  4. (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ..( ס(כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:(כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס( (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ
  5. (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

(ד)  ויקרא פרק א

  1. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

 

(ה) פרשת צו :ויקרא פרק ח

  1. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ..וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל …
  2. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
  3. (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

 

(ו) פרשת שמיני :ויקרא פרק ט

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ :עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת –וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם

  1. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת –וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ ..לְעֹלָה:– וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים
  2. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …
  3. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

פקודי פי

בע"ה כה אדר התשעז

מישל בן שושן

 

פקודי פי

משכן סיני- הרב חנוך וקסמן

 

הבעיה:

בפרק האחרון של ספר שמות, פרק מ', ה' מצווה למשה שלושה דברים:

  1. לסדר את הכלים כדי להקים המשכן

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן …

  1. המשיחה של הכלים

(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:…

  1. הקדשת ומשיחת הכהנים

(יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:…

דרך אגב, הוא כבר ציווה זאת למשה בפרשת תצווה:

שמות פרק כח (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

 

אבל משה מבצע רק את החלק הראשון: סידור הכלים:

(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה: ס(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:…(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו …(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ

לא כתוב שמשה משח את הכלים ולא כתוב שמשה משח את הכהנים והלביש אותם. למרות זאת, כתוב שמשה "עשה ככל אשר ציווה אותו כן עשה"!

 

ודרך אגב, זה לא מונע מה' לשכון במשכן:

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

האם שני הדברים (משיחת כלים וקידוש הכהנים) לא נעשו בכלל?. לא. כי זה דווח בספר ויקרא ובמדבר:

ויקרא פרק ח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ….ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת …(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם….(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:

 

אם כן, למה שני הדברים האלה לא כתובים כאן, בסוף ספר שמות? ולמה הם נדלו(בדיווח שלהם ולא בעשייתם) בספרים אחרים, מאורח יותר??

 

הרב וקסמן מציע לענות על ידי עיקרון חשוב:

לכל דבר יש היבטים שונים. התורה, לפעמים, מתארת מאורע או אישיות או מעשה מזווית אחת כדי להאיר את ההיבט המיוחד שהיא רוצה להאיר במקום הזה. היא יכולה להאיר פן אחר של אותו הדבר במקום אחר. אלה לא סתירות אלה בחינות שונות של אותו הדבר (אישיות, מעשה או מאורע). מה שחשוב לתורה, כנראה, זה לסדר את העניינים לפי  הבחינה המיוחדת שהיא רוצה להאיר במקום זה.

 

בעניין שלנו, למשכן יש הרבה מימדים. יש לו הרבה תפקידים. הוא משלב בתוכו הרבה זוויות מבט שונות. ובכל זאת הוא "אחד".

  1. למשכן יש למשל תפקיד של "המשכת מעמד הר סיני בתוך בני ישראל". מה שחוו בני ישראל בהר סיני היה אמנם חד פעמי, אבל המשכן, בתי המקדש , הם תזכורת, אפשרות לחוות משהוא דומה, לאורך הזמן ולהמשיך, בזעיר אנפין, את חווית מעמד הר סיני. זה הוא התפקיד שמעונינת התורה להבליט כאן: המשכן הוא שחזור התגלות ה' בהר סיני.
  2. פן אחר של המשכן, תהיה העבודה בו והמאמץ של האדם להתעלות, להתקרב אל ה'. הפן הזה יובלט בספרים אחרים. על ידי הקרבנות, על ידי עבודת הכהנים, וזה יהיה "תפקוד המשכן:.

אם כן, בספר שמות, מה שחשוב להבליט , זה התגלות ה' בתוך עם ישראל. זה התחיל עם תיאור ההשגחה העליונה שיורדת כדי להוציא את ישראל ממצרים. זה המשיך על ידי ירידת ה' על הר סיני כדי להתגלות. וזה הסתיים בבניין משכן, שבו ה' שוכן בתוך בני ישראל.

כדי להמחיש השוואה זו בים המשכן ומתן תורה בהר סיני, נשווה את שני התיאורים האלה: אחד, של מעמד הר סיני והשני, בפסוקים האחרונים של הספר שלנו:

 

שמות פרק כד:(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

משה עולה אל הר סיני אבל שם ענן ה' ירד על ההר ומשה לא יכול לגשת הלאה. משה נשאר שישה ימים מחוץ לענן. עד שה', ביום השביעי, קורא לו ומאפשר לו להיכנס בתוך הענן והישאר שם כדי לקבל את דברי ה'.

עכשיו נעבור לפסוקים שלנו בסוף בניין המשכן:

 

שמות פרק מ' :(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

ויקרא פרק א :(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

 

הענן מכסה את המשכן, ומשה לא יכול להיכנס במשכן!! אנו צריכים לחכות עד לפרשה הבאה, לספר חדש, ספר ויקרא, כדי לשמוע שה' בסופו של דבר קורא למשה להיכנס למשכן!

 

ההשוואה מעלה דמיון ברור: ה' נמצא במשכן כמו שהוא נמצא על הר סיני. עם ענן, ואיסור כניסה, קריאה  למשה ואחר כך גישת משה בפנים אחרי שה' קרא לו.

 

כל מה שקשור לפן השני של המשכן: העבודה, ותפקוד המשכן נדחה לספרים אחרים בהזדמנויות שונות כי זה לא מה שמעניין התורה בספר שמות. חשוב לה כנראה לבחון בחינה אחת בלבד של המשכן בספר הזה.

זה יכול לענות על השאלה  ששאלנו בהתחלה: מדוע לא מדווחת התורה על שני העניינים (משיחת המשכן והקדשת הכהנים) שמשה קיבל עליהם הציווי ולא מדווחת על ביצועם?

כי היא לא מכניסה כאן את התפקוד של המשכן אלא היא רוצה להבליט הצד המיוחד של המשכן שבו "יורד ה' בו" כמו שהוא עשה זאת בהר סיני!!

פקודי מוש

בע"ה כ אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

פקודי מוש

אלה פקודי המשכן משכן העדות, אשר פוקד על פי משה..

 

אלה..פוסל את הראשונים

לא כתוב "ואלה", שהיה יכול לחבר בין כל מה שנכתב עד כה להמשך הטבעי, הפרשה שלנו. זה מאוד מוזר שמתחילים הפרשה שלנו, שהיא המשך טבעי לסיפור בניין המשכן, על ידי "אלה" שהוא אמור "לפסול" כל מה שקדם. מה זה פוסל ?ולמה יש לפסול?

לפי המוש, הפסוק הזה מדבר על תפקיד התורה עצמה. למה כתב משה את כל מלאכת המשכן, עם כל פרטיה והחזרות (7 פעמים!)  והדקדוקים?. זו השאלה שמעניינת, לפי המוש, את התחלת הפרשה שלנו. נראה בהמשך איך הוא מגיע למסכנה הזו. אבל, אם מדובר על הצורך לכתוב לדורות הבאים דברים שקרו בעבר , יש להבין שהמטרה היא הדור הקורא את התורה ולא הדור שחי בזמן התורה. המטרה העליונה היא לעורר אצל הקורא את האירועים הישנים האלה, עניין רב בהבנת טעם החיים שלו היום.

אם כן, הסיפור המרכזי הוא : איך ללמוד את התורה? איך להמשיך את העבודה של משה שכתב את התורה? איך לתת משמעות למה שנכתב בתורה? איך להתעורר על ידי הלימוד?

התשובה נמצאת במילה הראשונה: "אלה"- פוסל את הראשונים:

כדי להיכנס ללימוד, יש לשים בצד (לפסול- לרגע) כל מה שלמדנו עד כה. כדי שנהיה פתוחים ללמוד מחדש, ללמוד דברים חדשים, למצוא כוחות בעצמנו להתעורר לגילויים חדשים. אם לא "פוסלים" את הראשונים, הדברים שיש לנו כבר בראש , אז אנו עלולים להיות "תקועים" במה שאנו כבר יודעים וחושבים. האוייב הגדול ביותר לפתיחות המחשבה זה הידע הקדום!! לכן החכמים (כולל המוש) מדברים על "חזרה בתשובה לפני הלימוד". החזרה בתשובה היא החזרה לשאלות!, להרגיש שאני לא יודע כלום. שאני נקי מכל דעה קדומה, להיות מוכן לפתוח דף חדש! בלי זה, אין לימוד אמיתי!!

לכן, יש לפסול כל מה שקדם כדי לגשת ללימוד, לשמוע אדם אחר, לקרוא פסוקים (כאילו זו הפעם הראשונה), לחשוב, לגשת אל האחר. כל זה דורש לשים בצד המסכים ,האידיאולוגיות , והפרדיגמות הישנות.

 

משכן העדות

למה  בפסוק הראשון בפרשה כתוב פעמיים המילה "משכן"?

"אלה פקודי המשכן משכן העדות"

היה יותר קל להגיד: אלה פקודי משכן העדות!

יש מדרש (שמות רבה נא ב) שאפילו הציע שמשה בנה שני משכנים!

משכן אחד מכל הכסף שהביאו, ומיכוון שנותר עוד כסף, ה' הציע לו לבנות ממנו עד משכן אחר, לעדות. המשכן השני הזה היה מיועד לדיבור עם ה'. גודלו היה כמו קודש הקדשים וייתכן שהיה בו ארון עם לוחות (הראשונים השבורים?או השניים?).  המדרש זה מאוד מוזר והמוש איננו מקבל אותו כפשוטו. אלא מפרש אותו כך:

משה אכן בנה משכן אחד

אבל הוא "כתב בתורה" את כל מה שנעשה בבניין המשכן. והכתיבה בתורה היא "עדות" למשכן הראשון. והוא "משכן העדות"!! המוש שם לב שכל מה שקשור לתורה נקרא "עדות". לוחות העדות, ארון העדות, משכן העדות, כשמדובר על הכתיבה של מעשה המשכן בתורה.

 

זה מאלץ אותנו לחשוב על משמעות הכתיבה של התורה:

קרו דברים בעבר. אבל מה המשמעות לכתוב את מה שקרה?? מה התועלת לזה? התורה לא באה לספר סיפורים של העבר כדי שנזכור או נמשיך לספר אותם סיפורים סתם.

התורה באה כדי לדר עם הקורא אותה. היא באה לעורר אותו.

במילים של המוש, התורה באה כדי לתת לנו הזדמנות למשוך מהקדושה שהייתה בסיפורים של העבר, בחיינו היום. למשל, הוא אומר שבהתלהבות של בני ישראל בנדבת המשכן, היתה אהבה, יראה, קדושה, כל כך חזקה עד כדי שהיו יכולים לעשות מזה דברים בזמנם, ונותרו עוד קדושות שיש לגלותם בעתיד! כאילו משה הכניס בתורה את הסיפור עם כל ה"קדושות", הכוונות, הפוטנציאל האדיר של התעוררות שבו, כדי שבכל דור, אנו ננסה לדלות מהסיפור דברים חדשים ו"קדושות" אין סופיות שהסיפור יכול לעורר בנו. את זה, משה כתב. וזה המשכן הפרטי האישי של משה. זו התורה שהוא כתב!! זה "משכן העדות" , משכן וירטואלי, שאמור לעורר בכל קורא גילוי כוונות מחדש בכל דור, על ידי הקריאה שלו. זה ממש משכן אחר, מקביל למשכן הראשון, שאנו נהנים ממנו בכל דור, אפילו אם המשכן הראשון איננו כבר הרבה שנים.

 

עדות

נראה לי שיש טעות בסיסית בפירוש העניין של העדות

בני ישראל אמורים להיות "עדים". כמו ששתי האותיות הבולטות בפסוק שמע ישראל הם "עד".

עדות, במובן הרגיל , חייבת להיות "העתקה מדויקת" ככל שאפשר של דבר שהיה. העד חייב להיגד אך ורק מה שראו עניו ולדווח בדיוק על מה שהיה.

אם כן, אם קוראים לתורה "עדות", הרבה אנשים חשובים שאסור להגיד משהוא שלא היה כבר כתוב בה. אסור לחדש אסור לחשוב!!

אם אנו עדים למה שהיה ותו לא, אז מה התפקיד שלנו? סתם לשכפל כמו מכונת שכפול את מה שכבר נאמר או נכתב בעבר?

אנו יודעים שלא כך הדבר. התנאים והאמוראים חדשו המון דברים. הסיפור הידוע שרבי עקיבא אומר דברים "ממשה בסיני", דברים שמשה עצמו לא אמר ולא מבין אותם, הסיפור הזה מסביר טוב העניין.

התורה שבכתב באה כדי לעורר את הקורא. וכך נוצרת התורה שבעל פה. מתחדשת כל הזמן.

אני ממשיל עניין התורה כמשחק כדורים (billard) שמכים על כדור כדי שילך ויתנגש עם כדור אחר שגם הוא ילך להתנגש עם כדור שלישי וכן הלאה. התורה שבכתב היא המכה הראשונה. אנחנו הכדורים האחרים. כל לימוד הוא מהלך של התנגשות והתעוררות של תזוזות הלומד. כל התזוזות האלה יוצרים את התורה שבעל פה. כל מפרש "מעורר" אותנו לחידוש משלנו. ואנו אמורים לעורר אחרים.

כשאמורא או תנא אומרים דברים "בשם אומרם", הם לא סתם מעתיקים. לא היינו זקוקים להעתק, יש לנו את המקור! אלא הם מסבירים לנו את מסלול ההתעוררות של המחשבה שלהם. הם מסבירים לנו אזה כדור פגש אותם והעיר אותם לזוז ולהגיד את מה שהם מביעים!

אותו המובן יש לשים במילה "שנאמר": אם חכם מביע רעיון, הוא מצטט פסוק, לא כדי להגיד שהוא "מעתיק" את הפסוק. אלא כדי לשלוח אותנו אל המשמעויות שאמורות להתעורר מהפסוק הזה ולהגיד לנו שהוא התכוון למשמעויות האלה. כאילו הוא אומר לנו: את מה אני לא יכול להגיד, יותר ממה שאמרתי, תוכלו למצוא מאחורי הפסוק הזה! כמו שהפסוק הזה מעורר דברים בכיוון הזה, כן כוונתי במה שאני אומר.

 

אם כן מה הפירוש של "עדות"???

אני לא מעיד על מה שהיה   ..   אני מעיד על מה שאני !!

ה' שם בכל אדם נשמה מיוחדת וחד פעמית. על כל אחד יש החובה לגלות, הביע את ההסתכלות המיוחדת שלו על המציאות. לגלות צד אחד , המיוחד לו, של התגלות ה' בעולם.

איך האדם יכול לגלות את ההסתכלות המיוחדת שלו? קודם כל כשהוא לא רדום! כשהוא מפעיל את האחריות שלו לקרוא את העולם. התורה עוזרת לו להתעורר! להגיב!! כשהוא מגיב ומבטא את עצמו, האדם מעיד על עצמו!! הוא קיים! הוא שווה! יש משהו מיוחד אצלו שבלעדיו ה"פאזל" הגדול חסר!!

ללא העדות שלו, אין אנו משיגים את כל התמונה!!

התורה היא "עדות" כי היא מחייבת את האדם להעיד על עצמו! וזו העדות על בריאת הבורא את העולם ואת האדם!!

האדם חייב להיות "עד" למציאות הבורא! איך? כשהוא מחדש, כשהוא משתמש בכוח הנשמה המיוחדת שהבורא שם בו. כשהוא יוצא מהבהמיות הסתמית שלו ומשתמש בצלם האלוהים שבו. כשהוא שותף למעשה בראשית, כשהוא שותף לאחריות על מצב העולם, עם הבורא. רק אז הוא "עד" זו עדות אקטיבית מאוד. ולא עדות פאסיבית. כי העדות הפסיבית, עושים כל הברואים האחרים על פני תבל. הם עדות לבריאת העולם פסיבית. השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אבל בני האדם, חייבים להפעיל את הכוח המיוחד שהבורא שם בהם, והוא כוח המחשבה, היצירה, התגובה, הלימוד.

המוש שם לב ש"עדות" בגימטרייה=  "תלמוד"  470    !!

פקודי גז

בע"ה כ אדר התשעה

מישל בן שושן

 

פקודי גז

 

מאפה היה להם כל כך כסף?

מזה שהם השאילו מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב ושמאלות"

אבל השאלה היתה: איך השאילו את הכסף ואיזה כסף זה היה?

כי יש הבדל גדול בצורה שבה רכשנו את הקניינים שלנו ויש חשיבות למקור הקניינים.

האם הכסף הזה שימש לעבודה זרה? האם הם בקשו הלוואה על מנת להחזיר? האם קיבלו הכסף מרצון טוב או מסחיטה? המצווה "ושאל איש את רעהו ואישה מאת רעותה.." דורש לקבל את הכסף המצרי בתנאים מסוימים. יש לקחת כסף "כשר", שיודעים שנרכש בצורה פחות או יותר כשרה ושהבקשה מהמצרים תהיה גם כשרה ולא במרמה.    בסופו של דבר היו שקבלו רכוש מצרי כשר , וזה שימש את בניין המשכן, ויש אלה שקבלו רכוש לא כשר מהמצרים, וזה שימש את עגל הזהב!!

  • שוב אנו ניצבים מול חפץ אחד ששונה בתכלית אם האדם מתיחס אליו במוסריות או ברשעות!

לכסף כן יש טעם וריח! יש כסף שבא ממקור מעוות, והוא יגרום לעיוותים ולא נהנה ממנו לטובה

ויש כסף שיש בו ברכה כי האדם רכש אותו ביושר!

  • זה מזכיר את עניין העגל והמשכן עצמם: שניהם עשויים מזהב. שניהם באים כדי לעבוד את ה'. אבל הצורה שבה האדם מתיחס אליו עושה את כל ההבדל: או עבודת ה' או עבודה זרה!

וזה נכון לכל דבר, אפילו לדברים שנראים "קדושים" כמו מצוות או לימוד תורה!!

 

הענן והאש

 

אחרי חנוכת המשכן, ביום, היה עליו עמוד ענן ובלילה היה עמוד אש.

זה נראה לנו די הגיוני ופרקטי. בלילה לא רואים אז האש מאירה וביום, אין צורך באור גדול כי יש שמש, השכינה נמצאת בענן. אבל הגלילי זהב מסביר שיש כן רמז יותר עקרוני:

  1. 1. הענן

הענן, הוא סמל למידת הרחמים. מטשטשים את הדברים כדי לכסות על הפגמים. מידת החסד חלה כשמידת הדין מוסתרת. הענן הוא סמל הצדיק. לא מתגאה. עובד בפנימיות ופחות חשובה לו חיצוניות הדברים. הענן הוא גם סמל לעבודת ה' בארץ ישראל: עמוד ענן נראה יותר טבעי מאשר עמוד אש שנראה יותר ניסי ומרשים. היהדות בארץ ישראל דומה לענן: עבודת ה' דרך חוקי הטבע . יהדות יותר טבעית, יותר פשוטה .

  1. האש

האש הוא סמל למידת הדין. מצד אחד הוא חד, ברור, מרשים. אבל הוא גם שורף.קשה. האש הוא סמל הרשע. הוא שרוי בחשכה וזקוק לאש. האש היא סמל היהדות של הגלות: מכיוון שאנו לא נמצאים בטבעיות בארצנו, אז יש להפעיל יהדות עם חומרות, עם הגבלות. יהדות שתבדיל את היהודים מהגוים. יהדות של פלפולים על דברים קטנים כי אין העבודה טבעית. יהדות הגלות היא יותר קשה. אנו נמצאים בחשכה גמורה בגלות ויש לעורר אותנו והשאיר אותנו חיים על ידי מנגנונים נוקשים, ובולטים.

  • אם כן, יש הבדלי התגלות שונים של ה'. ביום, הוא נראה בערפל, בענן. אבל בלילה, הוא מתגלה דרך האש. זה יכול להסביר לנו את השוני שיש ביהדות של הגלות שהיא שונה בתכלית מהיהדות של ארץ ישראל. תורת ארץ ישראל שונה מתורת חוץ לארץ.

 

עמוד ענן ביום צדיקים מידת הרחמים ארץ ישראל
עמוד אש בלילה רשעים מידת הגבורה חוץ לארץ

 

סוף ספר שמות

הגלילי זהב משווה בין התחלת הספר "ואלה שמות בני ישראל" וסופו שבו מדברים על עמוד ענן ועמוד האש: בשני המקרים יש מעבר בין ארץ ישראל לגלות. כשה' שוכן במשכן, הוא בשני אופנים שונים (יום ולילה- גלות וגאולה) וכל ספר שמות נותן את הכלים כדי שנוכל עבור בין שני המצבים בשלום! כשבני ישראל באים למצרים, הם משנים מצב אבל יש להם כלים כדי לשרוד שם (שמותיהם..). כך בגלויות האחרות, יהיה אש או ענן!

פקודי אה

בע"ה כ אדר התשע"ב

מישל בן שושן

 

פקודי אה

 

אלה פקודי המשכן

  1. "אלה" פוסל את הראשונים= הוא פוסל כל סוגי המניינים שבעולם!! אפילו עין הרע אין במניין הזה, להיפך! ככל שמונים את החומרים שמהם בנו המשכן, כך מוסיפים ברכה!! למה?
  2. פקודי= לפי תרגום אונקלוס, "מצוות"!! כאילו מדובר כאן , לא רק על רשימת החומרים לבניין המשכן אלה על כל מצוות התורה!! וזה מסביר העניין המרכזי: כמו שהחומרים (כסף, זהב…) בונים המשכן, כך המצוות באות לבנות את האדם!! וכל מצווה באה להוסיף ברכה לאדם ואין איסור במניין המצוות!("פקודי המקדש"=, 615כמנין 613 המצוות עם שני הלוחות!)
  3. פקודי= "מופקדים על". כאן מונים גם את האנשים שהיו מופקדים על בניית המשכן כמו משה, בצלאל, איתמר בן אהרון…יש מהם שנותנים ההוראות, יש מהם שמבצעים, יש מהם שמתחזקים, מובילים, ועושים את המלאכה היום יומית . בלי האנשים האלה, אין משכן!!!

המשכן הוא לא סכום של חומרים. הוא בעיקר רצון טוב של אנשים המוכנים לבנות ולקיים אותו!! בלי בני האדם, אין משכן!! (ולראיה, חורבן בתי המקדש!).

לע"ד: זאת אולי הסיבה הטובה ביותר , על הישנות כל הפרטים של המשכן בפרשיות ויקהל פקודי בהוספת הפועל "ויעש", "ויעשו". כי זה לא מובן מאליו  שיעשו בני האדם את רצון ה'!! המשכן מתקיים אך ורק על ידי בני אדם ועבור בני אדם!! כאילו כל דבר שאכן עשו בני האדם הוא סיבה להתפעלות . יש לציין העשייה אולי עוד יותר מהציווי!! לכל אחד מהשלבים (הציווי, העברת הצו, העשייה והדוח) חשוב בפני עצמו להדגיש את ההתאמה בין רצון ה' ורצון האדם. כי בלי זה אין משכן!!

 

משכן העדות:

עדות למה? לא כל כך הלוחות הם העדות. כי הם רק "אבנים"!! בני האדם שבנו המשכן הם העדות!!

 

על פי משה:

זאת התורה שבעל פה שמקיימת את המשכן ולא התורה שבכתב!!

 

אלה פקודי המשכן:

המילה "אלה" מזכירה את אותה המילה שהשתמשו בה בני ישראל בחטא העגל "אלה אלוהיך ישראל"!!

יש בעשיית המשכן תיקון חטא העגל. ושישה דברים נעשו כתיקון:

  1. ישראל התאוו תאווה לעשות דבר שיעבדו אותו בעגל. כאן, במשכן, מדובר רק על "נדבת הלב"!
  2. הם בנו מזבח לעגל. במשכן יהיה מזבח לה'
  3. הם נתנו את זהבם לעגל. כאן גם כן!
  4. בעגל "פרקו נזמיהם". כאן הם הביאו הנשים על האנשים!
  5. בעגל מינו אהרון כאחראי . כאן מונה בצלאל על המשכן
  6. בעגל אמרו "אלה אלוהיך ישראל". כאן נאמר "אלה פקודי המשכן"!!

לפי הא"ח, ברור שהמשכן הוא תיקון חטא העגל. אולי הוא משאיר פתח לחשוב שלולא העגל, היה בכל זאת משכן, אולי במתכונת אחרת (למה לבנות מזבח נחושת אם רק להקריב בו קרבנות כדי לכפר על הקרבנות של העגל??!), אולי למטרה יותר "נשגבה" מאשר רק לכפרה על חטא. אבל ברור שעניין הכפרה הוא חדש ונולד בחטא העגל.

 

ביד איתמר בן אהרון הכהן

לא הוזכר אהרון כי הוא חטא בעגל. אבל, בל זאת, הוא מוזכר דרך אגב בנו איתמר כי הוא לא אשם כל כך! האם אהרון יקבל כפרה על חלקו בעגל? כן, אבל רק אחרי מיתת שני בניו ועבודת יום הכיפורים על ידו!!

 

כאשר צווה ה' את משה (לט-א)

בתורה נכתב רק חלק קטן ממה שה' ציווה למשה. הרוב לא נכתב. הרוב, הוא העיקר, והוא התורה שבעל פה. ובגלל יקרות התורה שבעל פה היא לא נכתבה!! כי היא חייבת להישאר כמן מעיין המתגבר שצריך לשמור עליו .

 

פעמון ורימון

הא"ח סובר שהיו פעמונים ורימונים, אחד על יד השני, בשולי המעיל., והוא מתנגד לסברת הרמב"ן שסבר שהיו פעמונים בתוך הרימונים. כאילו שהרימון הוא רקמה שמכסה את הפעמון. (לעניות דעתי,אני נוטה לחשוב כמו הרמב"ן ! כי הרי כתוב במפורש "ויתנו את הפעמונים בתוך הרימונים"!!) הא"ח מפרש שהפסוק בא כדי להגיד שהיו כולם בשורה אחת במפלס שווה.

 

ותכל כל עבודת משכן אהל מעד(לט-לב)

  • "ותכל" : כי היו עבודות שנעשו מאיליהן כמו המנורה!
  • "ותכל" כמו "וגם כלתה נפשי". כי עשו העבודה מתוך חשק ואהבה!
  • "ותכל": המשכן הוא סמל לכלל ישראל: כל אחד מבני ישראל עושה את מה שהוא יכול.לכל אחד היכולת והתפקיד שלו. וכל אחד זקוק לשני כדי להשלים את כל המלאכה!! וכל אחד חייב להרגיש שחברו משלים אותו והוא משלים את חברו כדי לבנות "כללות" ישראל.

 

עניין שלושה חודשים

לפי מדרש שמות רבה (פ נ"ב- ב), במשך 3חודשים בנו המשכן (מ10 בתשרי עד אמצע –אולי 10!- בטבת) ואחר כך, פשוט חיכו עוד שלושה חודשים עד ל1 בניסן!! למה? כי אזה יום הולדת יצחק!!!

 

ככל אשר צוה ה'..(לט-לג)

בעגל חטאו ישראל בשלושה מישורים: המחשבה, הדיבור והמעשה. לכן, היה חשוב לתקן את שלושתם במשכן:

  • הנדבה=תיקון המעשה
  • חכמת עושי המלאכה= תיקון המחשבה
  • בשעת מעשה היו אומרים שהם עושים זאת "לשם מצוות ה'"= תיקון הדיבור.

 

ביום החודש הראשון

הא"ח קובע בהחלטיות (ובניגוד למפרשים אחרים): משה לא עשה שום קרבן בימי המילואים. כל הקרבנות שהוא עשה , היו ביום ראשון בניסן אחרי חנוכת המשכן!!

 

 

 

 

פקודי מי

בע"ה כה אדר התשע"ג

מישל בן שושן

 

פקודי מי

 

למילה "פקודי" יש הרבה משמעויות:

  • מפקד-= מי שנותן פקודות
  • פקודות= מצוות
  • ויפקד מקום דוד= היעדרות דוד "בלטה"
  • נפקד= חסר
  • פקוד יפקוד ה' אתכם= ה' יזכור אתכם
  • לספור. דוח הספירה של החומרים לבניית הכלים.
  • …..

 

פרשת פיקודי מדברת על הכנסת הכלים לתפקוד!

כלומר, אם עד עכשיו בנינו את המנורה , עכשיו מדברים על איך להדליק אותה

אם דברי עד כה על בניין המזבח כאן מדברים על איך להקריב קרבנות עליו

זאת אומרת, הפרשה פקודי באה כדי להכניס את הכלים לתפקוד!

כלומר, להמשיך את מה שעשתה פרשת ויקהל (הצתת הרצון ליצור אצל האדם) לתוך הזמן

אחרי ש' מצווה לאדם לבנות לו משכן, כלומר להתחיל לגלות את רצון ה' בתוכו, כלומר, לקבל עליו אחריות על מעשיו בכל מעשי היצירה שלו בעולם, באה פרשת פקודי ודואגת להמשיך את ההצתה הראשונית הזאת לאורך הזמן. איך להמשיך. איך לתרגם את רצון היצירה והפעולה לתוך תפקוד היום יום.

מה היתה שווה הדלקת את המנוע (פרשת ויקהל) בלי התנעת המכונית (פקודי)?!

לכן פרשיות אלה מחוברות רוב הזמן!

 

מתוך הפירוש הזה, ניתן להבין את כל המובנים של המילה "פקודי":

פקודה= יש להיכנס לתוך התפעול ביום יום יום ולא להישאר עם הרעיון "המדליק" . יש לתרגם אותו למעשים

חוסר, בליטה= המעשה צריך להיות יוצא דופן, מבטא יצירה ורצון. ממלא חוסר שיה ושמגלים אותו מהרגע שיוצרים! רק אחרי שיצרנו דבר חשוב חושבים "איך לא הרגשנו בחסרונו עד כה?"

זיכרון= מעשה היצירה זה הרושם, הזיכרון שיישאר מהאדם בעולם. רק על יד הרושם של היצירה המקורית של האדם, הוא "שווה", ואפשר יהיה לספור אותו!

פרשת פקודי היא המילוי של פרשת ויקהל!

 

 

 

למה רק בבניית החצר לא כתוב "כאשר ציווה ה' את  משה"

כי בניית החצר היא גמר בניין המשכן. עד עכשיו, לא היה משכן, והדיבור של ה' היה מפורש. כולם יכולו להבין שמה שנעשה הוא אכן בדיוק מה שציווה ה'. היה אפשר להגיד בברור "זה בדיוק כמו שאמר ה'". אבל זה היה  מחוץ למשכן! במדבר, אפשר היה לשמוע את דבר ה' ! "במדבר"!

אבל מהרגע שהוקם המשכן, דבר ה' הצטמצם לתוך המשכן בין שני הכרובים. אין הדיבור ברור ואי אפשר להגיד "כאשר ציווה ה' את משה" בברור!

כאילו בניין המשכן מצמצם את דבר ה'! "נפסל המדבר מדיבור"!!

אבל הוא מצמצם אותו בתוך הבית שבנו בני האדם! בתוך עולם היצירה של האדם!

כאילו דבר ה' חייב להיות מצומצם כדי לאפשר לאדם ליצור! דבר ה' יבוא דרך היצירה של האדם!!

ה' מצמצם את עצמו כמו בבריאה כדי לתת לאדם מקום ליצירה משלו!!

 

פקודי שם

18-03-09

מישל בן שושן

 

פקודי שם

 

תוכן:

  1. עניין היריעות –(ושבת החודש)
  2. אלה פקודי המשכן

 

 

 

  1. עניין היריעות:

 

כתוב שמשה קודם כל "הקים את המשכן", ואחר כך , שם את הקרשים..

זאת אומרת שהוא קודם כל שם את היריעות , שהן האוהל, שהן המשכן עצמו, ואחר כך שם את העמודים המחזיקים את האוהל!! למה עשה כך, הפוך מכל הגיון של בנייה?

היריעות מסמלות את השכנת השכינה

הקרשים מסמלים את העבודה של האדם שיאפשר את השכנת השכינה.

ישראל, אחרי חטא העגל, לא היו עדיין מוכנים לגמרי לעשות עבודת הקרשים. ובכל זאת, ולמרות אי הכנתם, ה' הקדים את השראת שכינתו, וכך, הוא נתן להם כוח כדי להתקדש ולהקים את הקרשים!

נכון שמתבקש מהאדם לעשות את הצעד הראשון. ליזום את ההתקרבות. לרצות בקשר. אבל , האמת היא שה' הוא זה ש(בחשאי), שנותן כוח, תשוקה, הזדמנות, תנאים לאדם לעורר את רצונו ויוזמתו הוא!!!

אילו השבת היתה צריכה לחכות לעם ישראל שיהיה מוכן לקבל אותו ולקיים אותו, מעולם לא היה השבת מגיע לעולם!!

לכן קודם כל ה' ברא את השבת. אפילו שאף אדם לא הבחין בזה ולא שמר את השבת. עד שבאו ישראל  וניתן להם את השבת כדי שיעשו בעצמם את השבת!

כמו כן, ביציאת מצריים: בראשון בניסן, כבר הובטח להם הכל וכבר נתנו להם כל המצוות לדורות וכל התוכנית נפרסה בפניהם. הכל לפני שיצאו! אפילו המצווה לאכול מצות ולא חמץ!

ורק אחר כך, הם יצאו. ולא עשו חמץ "כי לא הספיק בציקם להחמיץ"

תרתי משמע! הם עדיין לא היו מספיק מוכנים! בצקם עדיין לא החמיץ. ובכל זאת יצאו!!

וזו משמעות שבת החודש לפני ראש חודש ניסן!!

וכן, עבור כל אדם, בכל עת, הוא צריך לפעול כאילו הוא זה שיוזם, הוא זה שמתפרנס, הוא זה שרוצה ופועל. אבל במקביל, יש לדעת כי נקודות המוצא הם מהבורא עצמו , שמעוניין יותר ממנו אפילו שהוא יצליח בדבר והוא נותן לו הכלים להצליח לפני שהאדם התחיל בכלל! ה' שם את היריעות לפני הקרשים!!

 

 

 

 

 

 

 

  • אלה פקודי המשכן..

 

 

שאלות:

  • למה צריך דין וחשבון כספי לגבי התרומות? האם לא "מאמינים" למשה? האם רק כדי ללמוד שכספי ציבור חייבים בדיווח?
  • אם בדוח עסקינן, למה אין את ה"הכנסות" ויש רק את ה"הוצאות"?
  • אומרים שהברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין. אז למה לספור? זה מביא הרי "עיין הרע"!
  • למה רש"י מביא דווקא כאן את ההסבר שהמילה "משכן" נגזרת מהמילה "משכנתא" , כאילו הכפלת המילה "משכן- משכן" בפסוק הראשון בא לרמוז על חורבן שני בתי המקדש! למה כאן בבנייה?

 

תשובות של השם משמואל:

 

  1. עניין העין הרע, בא משום שמאז  חטא עץ הדעת טוב ורע, בכל דבר  ,מעורבבים גם הטוב וגם הרע. אין דבר טוב בלי שיהיה בו גם צד רע ולהיפך. כך שה"חיצוניים", קרי כוחות הרע, קרי הקטרוגים, מידת הדין, הטענות המזיקות של האנשים האחרים או סתם של המקטרגים למיניהם, כל הכוח האלה, יכולים לתפוס בצד הרע שיש בדבר ולגרום נזק. כל דבר שהוא סמוי מן העין, הוא פחות חשוף לטענות, לקטרוגים, ל"כוחות הרע", ואז , הברכה יכולה להתפתח בו ללא הפרעות. לכן, בדרך כלל נמנעים מספור חפצים, כסף למשל, בפומבי. הצנעה, טובה להגן בפני המזיקים. כל אבר חשוב, ובעיקר האיברים העוזרים ל"הולדה", לברכה, מכוסים ומוצנעים.
  2. משה, בניגוד לשאר בני האדם, נולד "כולו טוב". אין בו צד רע. לא מעורב בו הרע. לכן, אם משה סופר, אז אין תפיסה של הרע בספירה. אין עין הרע תופס על מעשי משה. לכן, הוא זה ש"פוקד", שסופר את כמות החומרים שהוצרכו לבניית המשכן. כמו שמציין הפסוק "אשר פוקד על פי משה". אם זה לא היה משה, אז לא היו יכולים לספור. ואולי, כמו שנראה בהמשך, לא היו בכלל יכולים לבנות לא את המשכן ולא את בתי המקדש בהמשך!!
  3. משכן-מקדש: יש הבדל מהותי בין שני המונחים:
    1. המשכן= המהלך שבא מלמעלה כלפי מטה: ה' "יורד" לעולם התחתון כדי להשכין שכינתו באדם.
    2. המקדש= המהלך ההפוך, מלמטה כלפי מעלה: האדם מתקדש כדי להיות מסוגל להתקרב אל ה'. כמו שכתוב "ועשו לי מקדש".
    3. חורבן הבית: חורבן ה"מקדש" הקדים את חורבן ה"משכן"! "חורבן המקדש " פירושו שישראל הפסיקו להתקדש בצורה ראויה כדי שה' ישכון בתוכם. הם חיללו את המקדש בעבודתם המעוותת במקדש. לכן, זה גרם להסתלקות השכינה ו"לחורבן המשכן"= הסתלקות השכינה. זאת אומרת, אין שום ביטחון שה' ישכון אצל האדם אם האדם לא עושה את שלו בקשר הזה. לכן, כל "משכן" הוא על תנאי, במשכון!. ולראיה, אכן פעמיים קרא שהוא נחרב.
    4. אם כך הדבר, אם כבר ישראל הפסיקו לעבוד את ה' וכבר ה' סילק את שכינתו מהמקדש,למה יש צורך בחורבן פיזי של המקדש ?. למה גם האבנים והעצים היו צריכים להישרף ולהתנפץ?שיישאר הבניין רק!

לא, אילו המקדש היה נשאר בנוי, ללא "נשמה" בתוכו כוחות הרע היו יכולים לשאוב כוחות ממנו והיה עוד יותר גרוע עבור ישראל! כמו שחייבים לקבור גופת אדם אחרי הסתלקות הנשמה שלו , כדי שלא ישתמשו בו כוחות הרע! הבית נחרב באותה סיבה שיש לקבור גופת אדם.

 

 

ועכשיו אפשר לחבר את כל הקצוות ולענות על השאלות הראשונות:

  • נכון שבכל דבר , מעורב טוב ורע. אבל, יש לדעת שה"רע" שקיים בדבר, לא נובע מהדבר עצמו! ה"רע" שבדבר, בא מהרע שיש באדם עצמו , שמסתכל על הדבר! הרע בא מחטא אדם הראשון. ולראייה: אם יש אדם, כמו משה רבנו, האדם הטוב פר אקסלנס, אז, אין לחפצים עצמם שום רע! אין עין הרע! אין אפשרות לכוחות הרע לשאוב ממנו !

אין כישוף בעין הרע!

אין כישוף בחפצים

אין חפצים "רעים"

יש רק אנשים רעים שעלולים, בגלל העוונות שלהם לגרום לחפצים להיות כלים לרוע!

  • לכן, משה בנה את המשכן. כך, הוא קובע שאפשר להתיחס לגשמיות בכבוד. אין לגשמיות רע בעצם הגשמיות. הכל תלוי בהתנהגות האדם עצמו.
  • אפילו העניין הרגיש ביותר מבחינת הפגיעות של החומר, והוא המניין, ששם מצוי יותר ה"עין הרע", גם שם, הנה חומר (המשכן) שאין עין הרע שולט בו! זה יהיה ראיה לדורות שאסור לראות בעולם החומרי מקור לפורענות. רק באדם קיימת הסכנה להפוך החומר למזיק ולרע!
  • לכן, כן יש לפקוד, לספור , לתת חשיבות פיזית, "קטנונית" לחומרים המרכיבים את המשכן (וזה ימשיך במקדשים אחר כך, אפילו אם לא משה בנאם, רוחו של משה בנתם) . כי, כמו שגוף האדם יכול לשמש אותו לטוב או לרע לפי מעשיו, כך המשכן יכול לשמש את הקשר בין האדם לאלוהים, לטוב או לרע, לפי התנהגות האדם בלבד.

ואכן, המשכן הוא רק כמשכון ולא כהבטחה קבועה. כי זה תלוי באדם!