פקודי לעד

8-03-08

מישל בן שושן

 

פקודי ליקוטים

 

מי ממשיך את ספר שמות? ויקרא או במדבר?

בסוף ספר שמות, סוף פרשת פקודי, כתוב שיש שני מצבים אפשריים של נוכחות הענן: או בתוך האוהל ואז לא זזים ואפילו משה לא נכנס

ויש מצב שהענן עולה מעל ואז כן זזים.

שני המצבים אולי מתארים את שני ההמשכים האפשריים של ספר שמות:

  1. ספר ויקרא: ואז לא זזים. הכל מתרחש במקסימום 50 ימים. הכל מתרחש בתוך המקדש.
  2. ספר במדבר, : ואז זזים כל הזמן. הכל מתרחש בתוך 38שנה. מסעות, וויכוחים, מחלוקות…

 

בקשר למחצית השקל:

אומרים שמשה התקשה בהבנת העניין עד שה' הראה לו את מחצית השקל באש…  מוצאים עוד דבר שמשה התקשה בו ושה' הראה לו אותו באש: הירח בחידושה. כשהירח לא שלם.

שני הדברים האלה, מחצית השקל והירח לא שלם, מסמלים מציאות לא שלמה, בהתהוות, …  ולמשה , המסומל על ידי השמש, קשה להבין את הקדושה הטמונה במחציות.

 

לפקוד, פקודה, להיפקד, להפקיד….

הרב בן עזרא מציע מילה שיכולה להכליל את כל המובנים של השורש "פקד" והיא המילה "חשיבות".

סופרים פרטים ונותנים לכל אחד חשיבות (פקוד= למנות, לספור)

פקודה= אמירה שאמורה להיות חשובה מאוד..

אלי פקודי המשכן= אלה הדברים החשובים בבניית המשכן: משה, הלויים, בצלאל, אהליאב ,..ורק אחר כך, הזהב, הכסף  והנחושת.

 

מחצית השקל: למה יש כאן צורך בכפרה במניין האנשים?

כשמונים , אז מוציאים את הפרט מחוץ לכלל. אז חלה עליו מידת הדין. לכן, הוא צריך כפרה כדי להכניס אותו בחזרה לתוך מידת הרחמים המנהיגה את הכלל.

 

מכתוב או בחירה?

בסוגיית הניגוד הקיים בין הבחירה החופשית, נגד הקביעה האלוהית במהלכי ההיסטוריה והקביעה שאיננה תלויה באדם:

הרב קוק מציע: שהבחירה ניתנת לאדם הפרטי

אבל לכלל העם יש הנהגה עליונה שיכולה גם לצאת משליטת האדם הפרטי.

נשווה את זה למשל בעניין הסטטיסטיקה:

יודעים למשל שבשנה "יהיו" בערך 500 הרוגים בתאונות דרכים. זה לא קובע כלום לגבי אדם זה או אחר אבל זה נתון כללי שהוא נכון במישור הכללי! אבל לפרט אין כל קביעה כתובה מראש בעניין תאונות הדרכים, למרות שהסטטיסטיקה בנויה מפרטים!!

 

פקודי לעד

בע"ה כג אדר א התשע"א

מישל בן שושן

 

 

פקודי לע"ד

(לעניות דעתי)

 

 

הבעיה:

 

שמות פרק לח(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

 

רש"י  :(כב) ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה – אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צווה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צווה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צווה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים:

 

 

בואו נחשוב על הרש"י הזה, ונשאל כמה שאלות:

 

  1. בצלאל איננו עושה בדיוק מה שנאמר לו: בפרשת תרומה, הציווי של ה' היה ברור: קודם כל בונים את הכלים ואחר כך בונים את המחיצות, את המשכן. וכאן, אנו רואים שבביצוע, בצלאל עושה את ההיפך: הוא קודם כל בנה את המשכן ואחר כך הוא בנה את הכלים.
  2. מול מה שנראה "סירוב פקודה " בעליל, תגובת הפסוק היא מוזרה מאוד: הפסוק אומר שהוא עשה "את כל אשר צווה ה' את משה"!! לא רק שהכתוב איננו אומר שהוא עשה הפוך, אלה הכתוב אומר שהוא עשה בדיוק כמו שצווה ה'!
  3. מכאן יש לנו מסכנה מתבקשת: משה "התבלבל" כשהוא קיבל את הצו מה' והוא מסר דברים לא נכונים. הווה אומר, שמה שכתוב בפרשת תרומה הוא שגוי! והכתוב אומר לנו כאן שבצלאל "עקף" את הטעות של משה והוא שמע ישירות את כוונת הבורא! בצלאל הוא, במקרה הזה, נביא יותר גדול ממשה!!
  4. אבל, במקרה הזה, היינו שומעים את בצלאל אומר: "כך הבנתי מה' ! ". "אני מצטער משה, אבל לא כך ציווה ה'!". ולא היא! בצלאל איננו מביא את הטיעון שהוא נביא גדול יותר ממשה. שמשה לא הבין את כוונת הבורא. בצלאל אומר "כך מנהגו של עולם…" כלומר, שבצלאל לא שמע מה' יותר טוב ממשה. אלה שבצלאל חושב אחרת ממה שצווה! הוא מקבל את מה שאמר משה כדברי אמת. אבל, נראה לו שכדאי לעשות אחרת!! וכן עשה!!
  5. זה מקשה עוד יותר: במקרה הזה, משה היה צריך לכעוס עליו! האם "מנהגו של עולם" או ההיגיון הפשוט שלך עדיף על הצו האלוהי?? ולא היא! משה משבח אותו ואומר לו "יישר כוחך"!! נכון שעשית את ההיפך ממה שאמרתי. ואני אמרתי זאת בשם ה', ומסתבר שאתה קלעת בול למה שהתכוון ה'!!
  6. האם משה מודה בזאת שהוא ,בעצמו , טעה בנבואתו? ואם כן, היה צריך משה לשנות את מה שכתוב בפרשת תרומה! כי הוא כתב אותה! אם היתה טעות והוא מודה על הטעות, אז שייתקן את עצמו ויכתוב את הדברים כפי שבצלאל מבין אותם! משה לא עשה זאת! הוא כותב לנו בפרשת תרומה סדר מסוים , כאילו זה בדיוק מה שה' ציווה, והוא בא לבצלאל ומשבח אותו על הסדר ההפוך בהדגשה: "בצל אל היית"! אתה הבנת את הדבר הנכון!!

 

 

 

 

 

ההסבר שאני מציע:

  1. כשיש התאמה בין כוונת הבורא לכוונת האדם, כוונת האדם עדיפה!

לדוגמה: ה' מצווה לישראל, בראש חודש ניסן, לפני היציאה, לאכול מצות בערב ה14. "על מצות ומרורים יוכלוהו" לא יאכל חמץ"… אבל באותו ערב גורלי, כתוב שישראל אפו את הבצק שלהם עוגות מצות כי לא חמץ, כי….גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה…"!! היה צריך לכתוב: עשו מצות…כי ה' ציווה לאכול מצות!! לא עשו חמץ כי ה' ציווה לא לאכול חמץ!! ולא היא! התורה מספרת את מה שקרה, כאילו ישראל התכוונו לאפות את הבצק שלהם, באופן רגיל, חמץ. אבל, מה לעשות, "זה לא יצא להם כך" היתה תקלה! ולא היה להם זמן ! הבצק לא הספיק להחמיץ ולפיכך אכלו ..מצות!

הסיפור הזה נראה מתאר מציאות שונה ממה שהיינו מצפים: ישראל לא התכוונו לאכול מצות אבל הם אכלו מצות בגלל ..המציאות!! זה נראה כפירה על צו האלוהי שקדם!!

ועוד יותר קשה להבין: עורכי הגדת פסח והגמרא נצבו מול שתי תשובות לתת לשאלה:" למה אנו , היום אוכלים מצות?"

  1. או שהם יגידו: "כי ה' ציווה לאבותנו במצרים לאכול מצות וגם ציוו לנו, לדורות, לאכול מצות!" זו היתה תשובה "דתית" מצויינת. מקיימים מצוות ..כי ה' ציווה!!
  2. והם בחרו לתת תשובה שונה לגמרי: כי לא הספיק בציקם להחמיץ…."!! הגמרה וההגדה אומרים שאנו אוכלים מצות כי ..לא הספיקו לעשות חמץ! ולא בגלל שה' ציווה!!

לכן אני מבין כך את מהלך הדברים: ה' רצה שהם יוכלו מצות. כדי שירגישו את ה"חפזון". אבל, מהרגע שהם חווים את החיפזון באופן טבעי, בגלל שהמציאות גורמת להם להרגיש החיפזון, אז  התורה מעדיפה את הסיבה שבאה מלמטה על הסיבה של הציווי שנכפה מלמעלה!!

במידה ויש תיאום בין כוונת הבורא לבין ההרגשה הטבעית של האדם, עדיף קיום הדבר שבא מהרגשת האדם על הצו הכפייתי.

למה? כי מטרת הצו היא ההרגשה של האדם. ואם האדם מרגיש , אז תועלת הצו בטלה!

אם ה' מצווה לבנות מדינת ישראל. ומצד שני, יש יהודים , שלא בגלל הצו האלוהי, לכתחילה, בונים את מדינת ישראל, אז המהלך שבא מלמטה, מהרגע שהוא מרכבה לכוונת הבורא, הוא עדיף. ואנו נציין את "יום העצמאות" ביום ש"יצא" לבן-גוריון להכריז על מדינת ישראל! אפילו אם היום הזה נופל באמצע העומר או כל סיבה אחרת!

 

  1. משה קיבל את נבואתו מצד היותו איש האלוהים. הוא בצד של הנותן. בצד של הבורא. הוא חווה את האידיאל . לא תמיד התרגום המעשי של האידיאל הזה ברור לו. רוב הזמן הוא צריך את עזרת אהרון, או "ירידה" אל העם , כדי לתפוס את המציאות!

נכון שנבואת משה היא אמת. אבל האמת הזו יכולה להיות מנותקת מהמציאות!

נבואה היא לא "קליטת שידור"! נבואה היא הבנה אישית של דבר ה'.

לכן, משה יכול לקבל פרשנות שונה למה שהוא הבין! במיוחד אם נוכח יישום הפרשנות, הוא מבין שהפרשנות הזו היתה כלולה בתוך דיבור ה'! רק איש עניו כמוהו יכול לקבל פרשנות שונה מהפרשנות שלו עצמו, מדבר ה'. הוא אפילו מבין שגם הפרשנות שלו נכונה וגם הפרשנות של בצלאל נכונה. ומכיוון שמדובר על היישום המעשי של רעיון נסגיו, הוא נוטה לקבל יותר את המומחה בדבר, שהוא בצלאל!!

  1. "בצל – אל הייתה": קבלת הפרשנות של בצלאל מלווה עם הסבר על הבדלי הפרשנויות: משה הוא באספקלריה המאירה. הוא רואה את האידיאל. בצלאל, נמצא ב"צל"! זאת אומרת בחלק הפחות מואר, פחות אידיאלי, היותר מעשי, הקרוב לאדם יותר.
  2. ומכיוון שבבניית מקום של מפגש בין האלוהים והאדם, חשוב יותר מכל עניין אחר, לתת את עדיפות הפרשנות לצד האנושי מאשר לפן האלוהי. מבחינת "ועשו לי מקדש". בני האדם הם אלה שצריכים ליזום ולבנות בית זה. חשוב שהבית הזה יהיה מתאים ל"מנהג שבעולם", לעולם האדם. וזו כוונת הבורא עצמו!! בצלאל קלע בול למטרה!! זה לא מונע את משה לתאר את הראייה שלו, האידיאל, בפרשת תרומה, אבל, הוא גם מתאר את הפן האנושי של הסיפור. ושניהם חשובים כי במפגש עסקינן!!