שמות פי5

בע"ה חי טבת התש"פ

מישל בן שושן

 

שמות פי5

 

סיפור אישי באמצע הסיפור הכללי.

בספר שמות עוברים מסיפורים אישיים ומשפחתיים לסיפור העם כולו. כל פרק א' מדבר על מצב העם במצרים ועל התחלת השעבוד.

אבל בפרק ב', התורה עוברת לסיפור משפחתי קטן, בלי להסביר לנו למה היא עושה זאת. בדרך כלל, כשרוצים לתאר מהלך כללי, יש מקום לתאר סיפור אישי שמייצג את הסיפור הכללי. זה מבהיר יותר על מה מדברים. אבל כאן, הסיפור האישי שמובא, איננו מייצג. הילד שנולד איננו נשלך למותו ביאור. והוא לא עובר את עבדות עם ישראל. הוא גדל אצל בית פרעה. למה התורה מספרת לנו זאת? כל מי שקרא כבר את התורה כולה יודע שמדובר במשה וזה נראה לנו טבעי לספר על הולדתו. אבל השאלה היא על סדר הדברים שהתורה מציגה:

  1. סיפור השעבוד הכללי. (פרק א')
  2. משה נולד, חי כמצרי, יוצא ביום הראשון והורג מצרי וביום השני הוא לא מצליח לעשו שלום בין שני עברים. משה בורח למדיין (פרק ב')
  3. ואז (בסוף פרק ב') מגיעים שני פסוקים שמדברים שוב על המצב הכללי:

שמות פרק ב (כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

  1. מיד אחר כך, התורה חוזרת , בפרקים ג' וד' על סיפורו האישי של משה, הפעם, בהתגלות ה' אליו בסנה.

שאלתי היא על סדר הדברים. אם אנו מחזיקים בהנחה שכל פסוק נמצא במקומו כי הוא תוצאה של הפסוק הקודם והוא מקדם את הפסוק הבא, ניתן להבין את הדברים כך:

 

הה' לא היה "מתעורר" אם בני ישראל לא היו צועקים. ובני ישראל לא היו צועקים אם לא קרו שני דברים שזעזעו אותם. שני דברים שבאים מבחוץ:

  1. משה הורג את המצרי ביום הראשון ומנסה להשליט סדר ביום השני
  2. יש שינוי שלטון במצרים (פרעה מת).

הרב תמיר גרנות מגדיר את שעבוד מצרים, לא על ידי עינויים, ייסורים, מכות ועבודה קשה. אלה על מצב של חוסר עצמאות מדינית, מצב של הדרדרות פיזית ונפשית, שאליהם מתרגל האדם. ההרגל מבטל כל אפשרות להסתכל על המצב שאנו חיים אותו. מתרגלים למצב שבו אנו חיים די מהר ואז הטבע רוצה שאנו כבר לא מבחינים אם המצב טוב או רע, אם הוא מתאים לנו או לא. יותר מזה: קשה לנו לחשוב על שינוי המצב שאליו התגרגלנו.

לכן, התורה מתארת ילד שיהיה מצד אחד, אחד מבני העם המשועבד, ומהצד השני, הוא יגדל במצב שונה. מחוץ לשעבוד. הוא בא מבחוץ. ורק אדם הבא מבחוץ מסוגל לראות את המצב של המשועבד ולהתנגד למצב הזה.

 

כשמשה הורג את המצרי, זה מזעזע את כולם. ובעיקר את העברים עצמם. ביום השני, העברי צועק על משה . הוא מפר את ההרגל! השעבוד כל כך כבד עד כדי כך שהוא הופך העבד לתומך בשעבוד! של עצמו!!

משה בורח. אבל בכל זאת שני הדברים החשובים שקרו ביום הראשון וביום השני התחילו לחלחל בתודעה של העם. מדברים על זה. אפשרות כזו קיימת. יש מתנגדים ויש תומכים. אבל אי אפשר לעשות כאילו כלום לא קרה.

מהרגע ששינוי אחר מתחולל: החלפת השלטון, אז זה כבר גורם לבני ישראל לצעוק . בלי הצעקה הזו, בלי התחלת הרצון להסתכל על מצבם מבחוץ, אי אפשר עדיין לדבר על גאולה. ה' איננו יכול להתחיל לפעול רק אם יש התעוררות, אפילו הקטנה ביותר למטה, אצל העם.

זה מה שגורם לו להתגלות למי שיזם את כל המהלך: משה.

אם כן, המטרה היא המצב של הכלל, של העם. אבל בגלל השעבוד שהגדרתו היא חוסר התקדמות, חייב גפרור אחד להידלק כדי להצית את הבערה מלמטה. הגפרור הוא הסיפור האישי של משה. ורק אז , ה' ממנה את משה להמשיך בעבודה ולשחרר את העם.

 

עמרם ויוכבד

מה גרם למשה להיות הגפרור המתאים ביותר?

  1. העובדה שהוא שייך לעולם הפנימי (העם העברי) והעולם החיצוני (בית פרעה). רק אחד כזה מסוגל לראות את הדברים .
  2. הוא בנם של עמרם ויוכבד! הגנטיקה שלו! המידות שעבור אליו מהוריו. שתי המידות העיקריות שיעזרו לו להיות משה נותן התורה ומשה גואל ישראל. וזה מתואר בשני הימים הראשונים של פעולתו:

 

שמות פרק ב (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:(יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

 

ביום הראשון: הוא מעז והורג מצרי. את התעוזה המרדנית הזו, הוא כנראה שאב מכוחה של יוכבד אימו שסירבה להרוג את הילדים העברים בתור מילדת. הכוח הנשי של המיילדות, הוא הניצוץ הראשון של ההתנגדות למצב השעבוד. זו המידה שתעזור למשה להיות הגואל מהשעבוד

ביום השני, הוא מנסה להשליט חוק וסדר בין שני עברים. את הכוח הזה, הוא שואב, כנראה מאביו, עמרם, שהיה ממנהיגי העבירם במצרים. השופט, החכם, המנהיג. משה בן עמרם יהפוך בזכות מידה זו לנותן החוק, נותן התורה ולהנהיג את העם במשפט.

 

שם השם

מה היא משמעות הדוח שיח בין משה לה', בסנה, שדרכו מתגלים השמות של ה'?ננסה לקרוא את פשט הפסוקים בעזרת הרב תמיר גרנות:

שמות פרק ג (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:

  • (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
  • וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
  • (טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

 

הגדרנו כבר את בעיית השעבוד= איך אפשר לצאת ממצב מקובע? הרי אין אסיר מוציא את עצמו מבית האסורים! ובכל זאת על זה מדובר: יש לעורר את בני ישראל לרצות לצאת ממצרים! משה ניסה ולא הצליח. הוא מאוכזב מהתגובה של העברים שאינם מעוניינים לשנות מאומה מהמצב.

לכן ה' נכנס לתמונה. ומצווה את משה . ה' לא עושה דבר מעצמו! הוא עוזר למשה! הוא "מצווה" אותו ללכת בדרך שהוא , משה, רצה ללכת בהתחלה מעצמו!

למה ה' "זקוק" למשה? אם באמת ה' החליט שהגיע הזמן לצאת, אז שיוציא את העם! בנס גלוי או בנס נסתר אבל שיעשה זאת הוא מעצמו. למה ה' פועל רק "מאחורי" משה. משה יפעל וה' יעזור! נראה שהכל חייב להתרחש מלמטה!! ה' רק דוחף את האדם לפעול בכיוון שהוא הרגיש בטבעיות שיש לפעול. הבעיה היא שמשה ברח מפרעה והוא התיישב במדיין. הוא זקוק "לדחיפה" מלמעלה!

 

אחרי שאמרנו זאת, יש בכל זאת לברר מה היא "העזרה" הזו של ה'.

(אני מציג את הדברים בצורה כזו כי היציאה ממצרים היא דבר שכל אדם זקוק לו במשך כל חייו. ולאדם אין משה או ה' שידבר איתו בסנה. אין לאדם רגיל לא אותות ולא מופתים כדי לצאת ממצרים!, כדי להתקדם בחיים, כדי לצאת מהקיבוע, ממצב תקוע. לכן כדאי לקרוא, לעניות דעתי, את הדו שיח בין משה לה' , בעיון רב ולהבין מה הם האמצעים שמונחים לפנינו בפסוקים האלה כדי להוציא כל אדם מהמיצר שלו)

לשאלה "מי אנוכי.." כלומר, אין בי את היכולת להתמודד מול המצב הזה, ה' עונה: "אהיה עמך". יש בהרגשה שאנחנו לא לבד, שה' נמצא מאחורי הקלעים, ואוהב אותנו, ברא אותנו ומשגיח עלינו, כוח אדיר. אבל זה כמובן לא מספיק! במיוחד עבור אנשים שלא מרגישים שיש ה' מאחורי גבם. ה' יכול לשכנע את משה על ידי תפיחה על השכם, משה יכול להרגיש העזרה הזאת. אבל איך נוכל לעזור לאחרים שלא קיבלו תמיכה אישית כזו?

לכן משה שואל "מה שמו" שיגיד לבני ישראל. כלומר איך אתה יכול לעזור להם?

התשובה משולשת. (שלוש פעמים כתוב "ויאמר")

התשובה הראשונה, היא עבור משה, השם הוא "אהיה אשר אהיה". איך אפשר לתפוס את ה'? לא על ידי הגדרה של היותו בהווה. אלה הוא מה שיהיה. ואפילו הוא בעצמו לא יודע מה הוא יהיה. הוא יהיה מה שיהיה!. אין קיבוע של ה'. אין "תמונה". אין הגדרה מקובעת. יש לשלול כל הגדרה שלו בעבר או בהווה. "נראה מה יהיה!!" זו השלילה המוחלטת של כל עבודה זרה!. אלילות היא הקיבוע של תפיסת האל. כזה הוא! (אפילו אם נגדיר אותו בעזרת כל הסופרלטיבים הקיימים). ומכיוון שהוא יהיה מה שיהיה, זה דורש ממני, האדם גם כן לחשוב על העתיד שלי. להיפתח אל העתיד. לצאת מהווה, מההגדרות המקבעות אותי בהווה. פתיחות האל לעתיד שלו, מאלצת אותי לחשוב את ההוויה שלי כפונה אל העתיד. ואם כן, לדעת, אם צריך, להסתכל במעמד שלי, בהוויה שלי בעיניים חדשות כל הזמן. כי העתיד הוא החשוב. העתיד יפתיע אותי. אני אהיה מה שאהיה, לא אהיה רק מה שתמיד הייתי עד היום!

 

התשובה השנייה, היא עבור בני ישראל: "אהיה שלחני אליכם": יש רצון מה' להתחבר אליכם . אחרי שהוא הסביר למשה שהוא יהיה מה שיהיה, הוא מודיע לו שיש עכשיו חיבור בין העתיד שהוא יהיה בו, לעתיד שבו יהיהו בני ישראל! כאילו ה' מעוניין בשותפות עם בני ישראל בהליכה הזאת אל עבר העתיד. משה הוא השליח שאמור לחבר את הקרונות (בני ישראל) לקטר (ה')

 

התשובה השלישית, היא עוד יותר קרובה לבני ישראל שאינם חווים שום התגלות (נביגוד למשה בסנה). ה' מדבר על הרושם שהוא כבר הטביע בהיסטוריה של ספר בראשית! הרי ה' כבר דיבר, התגלה, עם האבות. יש מסורת, יש ידיעה מוקדמת. ועל זה ניתן גם כן להישען במסע הזה אל עבר העתיד. זה לא רק מסע אינטלקטואלי מופשט. ניתן להתבסס על מה שכבר יודעים מסיפורי האבות.

אבל חשוב מאוד שלא נגדיר את ה' באופן מקובע על ידי מה שאנו כבר יודעחים על פעולותיו! כי כך נאבד הכל! לכן הוא מציג את עצמו כאלוהי אברהם ואלוהי יצחק (שהתגלה אליו בצורה שונה לגמרי) ואלוהי יעקב. כדי להמשיך ולבלבל את התמונה. כדי שלא תהיה תמונה מקובעת. כאילו הוא מתאר את עצמו כצבע. אבל הוא אומר יש בי צהוב ויש בי אדום ויש בי כחול. אבל הוא לא נותן את המינון של כל צבע! הכל פתוח כי אפשר ליצור מגוון אין סופי של צבעים כך!

 

שמי וזכרי:

"זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"

השם= איך אנו תופסים אותו. מה הוא עבורנו.

זכר= הרושם שהוא עושה במציאות.

שני המשפטים הראשונים שאומר ה' (אהיה אשר אהיה , אהיה שלחני אליכם)= שם ה'. ="שמי"

המשפט השלישי (אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם….)= הזכר של ה'. מה שאפשר ללמוד מהמעשים והדברים שכבר הופיעו בעולם.

השם פונה למחשבה של האדם שזקוק להבין מי הוא ה' .

הזכר פונה אל מה שהאדם יכול להרגיש, למה שהוא יכול ללמוד מהעובדות, מההיסטוריה.

 

חשיבות השם

ניתן לשאול האם שאלת מה הוא שם ה' היא שאלה עקרונית עבור ההמשך או שמה היא שאלה פורמלית כדי להציג את הנפשות הפועלות.

הרב תמיר גרנות מראה שבכל המשא ומתן עם פרעה ועם בני ישראל, מה שקובע הוא תמיד "מי הוא ה'?" הצד ה"דתי" חשוב מאוד. זה מסביר למה הבקשה מפרעה היא לצאת לשלושה ימים לעבוד את ה'. למרות שהמטרה העיקרית היא היציאה לכניסה לארץ כנען בלי חזרה. כי הכל עומד , קודם כל, על ההכרה הדתית של העבודה לה'. רק אחרי שהשלב הזה מקובל על ידי בני ישראל ועל ידי פרעה, רק אחרי קביעת השלב הדתי, יש מקום למהלך לאומי פוליטי של עצמאות מדינית בארץ כנען.

זה גם מסביר למה פרעה שואל כל הזמן "מי ה'?" עד למכת הברד. מכאן והלאה, פרעה מכיר ב"ה'". ויש להמשיך, כנראה , במכות, כדי הודיע לבני ישראל מי הוא ה'!

היציאה לשלושה ימים לעבוד את ה' היא לא שקר. זו לא תחבולה. זה מהות היציאה! רק אם בני ישראל ופרעה יסכימו שזה מהלך דתי, רק אז, ניתן לעשות מלחמה וללכת לכיוון כיבוש הארץ.

גם שמות בני ישראל המתחילים את הפרשה, חשובים כדי שנדע מי הם אלה שאמורים לקבל על עצמם את משימת היציאה ממצרים.

כך שטבעי לתת לפרשה שלנו ולכל הספר את הכותרת "שמות"! שם ה' , שם משה ושם המרכיבים את עם ישראל

 

לסיכום

המטרה היא הרבה יותר רחבה מאשר הוצאת עם מארץ שמשעבדת אותו.

מדובר על חידוש היסטורי שנוגע לכל עם ולכל אדם:

אפשר וחובה לצאת ממצב של הרגל, של קיבוע.

מי שמצווה על זה, הוא בורא האדם. והמהלך הדרוש מצריך כמה שלבים

  1. הצעקה= גורם חיצוני ושינוי חיצוני עשויים לעורר את האדם על מצבו
  2. השליחות= יש לדעת שכן היציאה מהמצב הירוד אפשרי. הוא נעשה , בדרך כלל, בעזרת גורם שלישי
  3. התגלות= ה' מראה את הכיוון: אין להגדיר את ההוויה במונחים של עבר או הווה. אין לקבל את המציאות כעובדה מוגמרת. יש תמיד לפנות אל עבר העתיד. יהיה מה שיהיה. כי הבורא, ההווה והמהווה, משתנה כל הזמן לפי הנסיבות. הכל תלוי במה שיקרה. לכן על האדם להשתנות, ולשאוב את היכולת לשינוי וחידוש מה' שהוא בעצמו יהיה אשר יהיה!
  4. שלילת עבודה זרה= אלילות היא קיבוע. קיבוע כוחות, קיבוע אליל כל שהוא בצורה, בהגדרה מקבעת.

 

כל זכר ליציאת מצרים הוא דחיפה לאדם לעשות חושבים ברגע נתון על מצבו ולצאת מהקיבוע שעלול לכלוא אותו.הוא יכול לעשות זאת בעזרת כל השלבים שקרו בהתחלת ספר שמות.

 

 

חידושי הרב מידן:

 

מספר בני ישראל:

המספר "שבעים", מזכיר את אותו המספר של בני נוח. זה המספר של כל אומות העולם. בני ישראל הם ריכוז, נציגות של כל האפשרויות להיות בן אדם.

איך הם המליחו להגיע למספר שישים ריבוא 210 שנה אחר כך?

החכמים אומרים שזה נס גדול והנס הזה הוא שכל אישה הולידה שישייה בכל הריון:

שמות פרק א …:(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:

רש"י שמות פרק א (ז) פרו – שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים:

וישרצו – שהיו יולדות ששה בכרס אחד:

הרב מידן מציע הסבר יותר מתקבל על הדעת: במשך 190 שנה, היו בערך 8דורות כשכל דור הוא בערך 20 שנה. אם אישה יכולה להוליד כבר מגיל 12, ונישואין עשויים להתרחש בגיל 15 בערך בתקופה ההיא, אז הגיל הממוצע של ההולדה הוא 20. אם נקבל העובדה שלכל משפחה היו בממוצע שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות, אז יש פשוט להכפיל את המספר של הגברים שנכנסו למצרים (66) במספר שלוש בכל דור. מגיעים בקלות למספרים קרובים ל600000גברים מעל גיל 20 ביציאה, במיוחד אם נוסיף שלושת הדורות האחרונים.

כמובן שנס גדול היה, זה הנס שמתאר רש"י לעיל: לא היתה מיתת ילדים ולא היו עקרות. ואלה כבר ניסים גלוים בפני עצמם !

דורות שנים מספר גברים
דור 1   66
דור2 20 198
דור3 40 594
דור4 60 1782
דור5 80 5346
דור6 100 16038
דור7 120 48114
דור8 140 144342
דור9 160 433026
דור10 180 1299069

סיבות השעבוד:

החכמים מחפשים את סיבות השעבוד בכמה כיוונים:

  • עונש על מכירת יוסף
  • עונש על ירידת אברם למצרים (הרמב"ן)
  • ברית בין הבתרים: עונש על אברהם שאמר "במה אדע כי ארשנה" או כי "ירך את חניכיו".

הרב מידן: מציע הסבר שאיננו תלוי בעונש :

במלחמת חמשת המלכים עם הארבעה, אברם ניצח את כולם והיה במצב של שלטון על כל עמי האזור מנהר פרת ועד הנילוס. היתה הזדמנות פז להגשים מיד את ההבטחה של ה' על נתינת הארץ הגדולה הזו.

אברם סירב. היו לו בטח סיבות טובות. (אולי הוא לא רצה לכפות על עמים זרים את אורחות דעותיו)

לכן, ה' מצא לו אפשרות מתאימה יותר: שזרעו יהפוך לעם רב והעם הזה יוכל לבוא לכבוש את הארץ מתוך ידיעה בוגרת על מה הוא שעבוד, מה הוא חירות, מה היא עבודה זרה ומה היא עבודת ה'. ברית בין הבתרים מכריזה על התכנית הזו שנגזרה מהחלטת אברם עצמו. כל גלות מצרים , מטרתה ליצור עם בתנאים כאלה.

האם בכל זאת היה חטא? אולי בזה שבני ישראל לא נשארו בארץ גושן כמתוכנן. הם מילאו את כל הארץ , אולי במטרות רווח, או התבוללות. וזה גרם לאנטישמיות ולשעבוד קשה.

 

ושאלה אישה משכנתה

שמות פרק ג (כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת …

 

בברית בין הבתרים כתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ייתכן שזו הסיבה לציווי לשאול מהמצרים חפצי ערך לפני היציאה. מה שמפריע לנו הכי הרבה זה ההרגשה של שקר ושל גניבה.

אנו רגילים לקרוא את המילה "לשאול" במובן של היום, "השאלה", כלומר לקיחה על מנת להחזיר.

אבל בתנ"ך, יש מובן אחר:

שופטים פרק ה (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

סיסרא לא השאיל מים כדי להחזיר אותם. אלא כדי לשתות אותם!

שאלה= בקשה. שלא על מנת להחזיר.

 

בעניין העקרוני, יש לשים לב שבכל סוף גלות, העם היהודי קיבל מתנות רבות מהגויים.

 

ישעיהו פרק ס (א) קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְקֹוָק עָלַיִךְ זָרָח:(:..(ו) שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְקֹוָק יְבַשֵּׂרוּ:(ז) כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר:… (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ:

בשיבת ציון המלך כורש העניק לשבים המון נכסים יקרים כדי לבנות את המקדש.

גם בהקמת מדינת ישראל, קבלנו עזרה כספית מכמה מדינות!

 

יש לשים לב שזו הלכה מפורשת בספר דברים לגבי שחרור עבד:

דברים פרק טו (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ ..

כאילו עם ישראל הוא בעצם שליחם של כל אומות העולם! הגלות אפשרה לבני ישראל לקלוט בתוכם את כל פרצופי בני האדם שהיו בתוכם. ובחזרתם ליק עמם ולארצם, הם מייצגים אותם בתוך עם אחד כדי ללמד על אחדות בעולם. לכן, הכסף שהם נותנים להם מסמל הבקשה (הבלתי מודעת) להמשיך בשליחותם בשמם. (לע"ד)

 

האותות

שמות פרק ד (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ….

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:(ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:…

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:(ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:

(ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

במשא ומתן בסנה, ה' נותן למשה שלושה נסים שיעשה מול בני ישראל ומול פרעה כדי לשכנע אותם באמיתות השליחות שלו.:    שני אותות:

  1. המטה שהופך לנחש
  2. היד שהופכת למצורעת

ומופת אחד:

  1. המים ההופכים לדם

לגבי שני האותות הראשונים, יש לשים לב שהם שני עונשים שאנו מוצאים בהמשך התורה לגבי כל מי שמדבר רע על משה: מרים דברה רע על משה ונענשת על ידי צרעת והעם שדיבר על משה נענש על ידי נחשים!

במדבר פרק יב  (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה .. וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם ..(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם … וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

בעצם אין רק שלוש אותות, אלה חמישה! כי היד הופכת אחר כך ליד בריאה והנחש הופך למטה!

 

אותות ראשון : זרוע נטויה אות השני: יד חזקה מופט
מטה לנחש נחש למטה יד מצורעת חוזרת כבשרו מים לדם
מופט אות מופט אות מופט

 

אפשר להבדיל בין  האותות למופתים כך:

  • האותות= עבור ישראל. סמלים, המלמדים דבר
  • המופתים= עבור המצרים, עם פן מסויים של עונש

שמות פי4

בע"ה ג סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

 

שמות פי 4

 

ברית מילה ויציאת מצרים

 

אנו נבחן את הקשר בין מצוות ברית המילה והיציאה ממצרים. יש הלכה פסוקה שאוסרת לכל מי שהוא "ערל", שלא עבר ברית מילה, לאכול מקרבן הפסח (1). מצד שני, אנו יודעים שבני ישראל נימולו לפני היציאה ממצרים(2).  יש כאלה שנימולו, במשך כל שנות שהותם  במצרים, ולאלה שלא, אז היו חייבים לעבור ברית מילה ערב צאתם ממצרים. עד כדי כך שיש מדרשים ופרשנים שמדברים על ערבוב בין שני סוגי הדם: דם הפסח ודם המילה ששמו על המשקוף ביציאתם ממצרים(3)!. ננסה אם כן לבחון הקשר בין שני העניינים האלה: המילה והפסח.

 

  • מי הוא הבן שנימול על ידי ציפורה?

שמות פרק ד (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:

התורה ספרה לנו עד כה שלמשה היה בן אחד ,וקרא לו גרשום. אבל, בפסוק כ' נאמר שהיו לו עוד ילדים:

(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם

לכן, כל הפרשנים הסיקו שמדובר, כנראה בבן השני , אליעזר, שהתורה מספרת לנו על קיומו בפרשת יתרו:

שמות פרק יח (ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:(ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה

הפרשנים הסיקו,  שהבן שציפורה חתך לו הערלה בפסוקים לעיל, הוא נולד לא מזמן. אולי ימים ספורים לפני היציאה לדרך, ולכן היה על משה למול את בנו אליעזר ביום השמיני, ומיכוון שמשה יצא לדרך בלי למול את בנו, ה' רצה להרוג את משה על העברה הזו! על ידי ההסבר ה זה, פוטרים שתי שאלות:

  1. למה ה' רצה ביקש להמית את משה?
  2. מי הוא הבן שעדיין לא עבר ברית מילה?

אבל הסבר זה קשה מצד אחר: אין עונש מוות למי שלא מל את בנו! יש לאו אבל לא מיתה! ועוד, משה היה מצווה לצאת למצרים ויש איסור לעשות מילה במקום מסוכן, כמו הדרך. ולכן רבבות מבני ישראל לא מלו בארבעים שנות הנדודים במדבר!. למה שה' ירצה פתאום להרוג את משה, זה שבחר בו לגאול את ישראל, רק בגלל שעבר עברה כביכול?.  על הקושי הזה, הרב יואל בן נון מציע פתרון מהפכני שמסביר המון דברים. והנה הפתרון המוצע:

 

הבן שעליו מדובר , איננו אליעזר. מדובר בגרשום, הבן הבכור. (נסביר את חשיבות הבכורה למטה). גרשום לא נימול במדיין. לא אחרי שמונה ימים ולא אחרי שנים רבות. כל זמן שגרשום היה במדיין, גרשום היה "בהמתנה". או , ליתר דיוק, גרשום היה שבוי על ידי יתרו. וכאן המקום להביא מדרש מעניין:

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דעמלק פרשה א ד"ה ואת שני ר' אלעזר המודעי אומר, בארץ נכריה. אמר משה, הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם. שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו השבע לי, וישבע לו, שנ' :"ויואל משה".

יתרו השביע את משה, לפני שהוא נתן לו את ציפורה לאישה, שהבן הבכור שייולד, יהיה בן מדיני, שייחנך לפי המסורת המדיינית (שהמדרש מכנה אותה "עבודה זרה"). משה הסכים לתנאי הזה. וזה הפירוש של הפסוק :

שמות פרק ב (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: (כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: פ

נכון שיש עוד אפשרות לתנאי של יתרו: שמשה לא יעזוב את מדיין בלי הסכמת יתרו. כמו שמביא רש"י במקום:

רש"י (כא) ויואל – ..ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:

למרות השבועה של משה, משה לא וויתר על גרשום לגמרי. כי הוא נתן לו שם שמכיל בתוכו ההכרזה שהוא לא מכאן! המשמעות הסמויה של השם  גרשום הוא: אני עברי! (גר הייתי בארץ נכירה= אני לא שייך לא לעם הזה המדייני ולא לארץ הזו מדיין). וייתכן מאוד שמשה סירב שגרשום יעבור ברית מילה לפי המנהג המדייני (כי מדיין הוא בן קטורה שקבלו על עצמם את ברית אברהם ומלו לשמונה ימים- (4). כי משה לא רצה לוותר על בנו בכורו גרשום כ"מדיני". אם כן, גרשום נשאר לא מהול . הוא נשאר בספק זהות!!

 

  • ספק זהות

 

קשה להבין את כל העניין אם לא מתעכבים על עניין הזהות העברית. הרי משה בעצמו עבר ייסורים גדולים בקשר לזהותו העברית:

משה נולד עברי אבל הוא גודל ואומץ על ידי בת פרעה. הוא גדל כמצרי וכונה, על ידי ציפורה "איש מצרי הצילנו מן הרועים". אבל, מצד שני, משה ידע שהוא עברי. שני הסיפורים של היציאה להגן על אחיו העברים, מצביעים על הבחירה של משה לעזוב את הזהות המצרית, במחיר חייו , כדי לחבור לאחיו העברים.

מצד שני, משה אולץ להתקשר ליתרו, כהן מדין. ובכך, הוא ישב ימים רבים אצל ראש הכהונה במדיין! הוא התחתן עם בת כהן מדין. כשהכתוב אומר "ויואל משה לשבת את האיש"(9), היא מציינת העובדה שהוא וויתר על חלקים גדולים מזהותו על חשבון הזהות המדיינית. ועל הפרק, הבן הבכור שלו, גרשום, הוא קלף שעליו מתווכחים יתרו, כהן מדין ומשה העברי!

מעניין לשים לב שהסיפור של ברית מילת הבן, מתרחש "בדרך". בין מדין שמשה עזב למצרים שמשה גם כן ברח ממנה וחושש לחזור אליה. רק בדרך, משה הוא עצמאי לגמרי לגבי הזהות.

אי אפשר להמשיך לחיות על שתי האפשרויות: או מצרי או מדייני או עברי!!

ה' מאלץ את משה לבחור אחת ולתמיד. למרות שהבחירה קשה ומסכנת את חייו. רק בסיכון החיים ניתן לתת ערך לבחירה ההחלטית.

אבל העניין הרבה יותר רחב: עם ישראל כולו נמצא בבעיה זהותית: בני ישראל נולדו כולם במצרים. כל הדור שנולד בארץ מת. כולם מצרים! לכולם יש את הפיתוי וההרגל של התבוללות. רובם נשארים נאמנים לזכרון שהם עברים. האנטישמיות עוזרת להם, אולי, שלא לשכוח שהם עברים. אבל הם נמצאים עמוק במצרים!!

כל יציאה ממצרים תדרוש בחירה אמיצה והחלטית: תבחרו בזהות שלכם! כרגע יש חלון היסטורי חד פעמי לצאת ממצרים. ואם אתם בוחרים לצאת, תדעו שאתם נכנסים לברית מילה, ברית זרע אברהם. וזה יעלה לכם ביוקר רב. ברית דמים. עם סכנת הכחדה בפתח.

 

לכן, לא רק משה נמצא בספק זהות, לא רק גרשום נמצא בספק זהות, אלא עם ישראל כולו נמצא בספק זהות. הגיע הרגע שבו יש לבחור!!

 

בעצם, משה, ציפורה וגרשום , נמצאים כאן "על פרשת דרכים"! הם בדרך , במלון, בפרשת דרכים זהותית. אי אפשר לשחק על שני המישורים יותר! ולפני שנכנסים למצרים, חייבים לבחור ולקבוע סופית כי אנחנו עברים! כי זה מה שעומד להידרש לכל העם כדי להוציא ותם ממצרים!

 

היום, בדור שלנו, אנו חווים בעיות כאלה. חצי מהעם נמצא בחו"ל ומרגיש את הספקות האלה:

  1. נאמנות כפולה: גם למדינת ישראל וגם למדינת הגלות. גם אזרחי מדינה גויה וגם יהודים (דתיים או לא)
  2. התבוללות ורצון לעזוב לגמרי הזהות היהודית. עם או בלי התנגדות למדינת ישראל
  3. הזדהות למדינת ישראל אבל הישארות בגלות
  4. עליה לארץ ישראל אבל הזדהות עם הערכים של הגויים ודחיית הערכים היהודיים
  5. …..

כל האפשרויות קיימות. תקופת סוף הגלות, מלווה בחבלי ספקות של הזהות. כמו חבלי לידה כשהילד מפסיק לנשום ולאכול דרך מערכות האם והוא חייב לנשום בכוחות עצמו. בלידת תינוק, זה נעשה אוטומטית ובצורה טבעית. אבל ביציאה מהגלות, נדרשת מעורבות חופשית במלוא ההכרה והרצון. ומכאן הקשיים.

 

האם אחרי היציאה ממצרים הספקות האלה ייעלמו לגמרי? ברור שלא!

החכמים מעמיסים על ה"ערב רב" את כל הבעיות האלה. הרצון לחזור למצרים, הספק להמשיך בדרך והספק לכניסה לארץ.. כל הבעיות , כביכול, נובעות מהערב רב. יכול להיות. אבל, אולי כל יהודי , שעבר דרך הגלות, יש בו מהערב רב! יותר מדי קל לחצות לשני חלקים את העם:

  1. העם, הוא הערב רב שגורמים לכל הבעיות הזהותיות
  2. ישראל, עם הדם הטהור, שאין להם כל היסוס וספק של זהות

לעניות דעתי, הבעיה הרבה יותר מורכבת. והנה, שבתוך משפחת הגואל עצמו, בראש הפירמידה, עומד שמה, האיש שנחנך אצל פרעה, שנשא לאישה את בת כהן מדיין! האיש המצרי, האיש העברי, האיש המדייני, כולם מתקוטטים בקרבו של משה. רק מתוך בירור הזהות ניתן לעבור תהליך של גאולה!! והגאולה גורמת לתהליכי בירור הזהות!!

הערה: למה ציורה היא זו שכורתת את ערלת בנה?. ייתכן שהיא מייצגת כאן את אביה יתרו. היא מצייגת החלק המדייני של גרשום. היציאה ההחלטית מהמדיניות, היא בעל משתעות עמוקה יותר אם דווקא ציפורה כורתת את ברית בנה ,הרבה יותר ממשה! היא מכריזה "חתן דמים למולות" כאילו היו כאן שתי בריתות, שני ברית מילה, זה של גרשום וזה של משה שניהם יצאו מספק הזהות שלהם. אבל ראו למטה עוד הצעת הסבר לריבוי "מולות".(7)

 

 

 

 

  • הבכורה

 

בכל סיפורי ספר בראשית, למדנו שהבכורה היא עניין מורכב וחשוב גם יחד. הבכור הוא זה שמקבל את האחריות של המשימה בסיפור התולדות. להיות בכור זו לא פריווילגיה בלבד אלא בעיקר מחוייבות כבד משקל.  אי אפשר להסתפק בבכורה הטבעית, יש לקחת על עצמנו את המשימות והאחריות כדי לזכות בתואר של בכור.

 

וזה הזמן לשאטול שאלה לגבי הפסוקים שלנו. אכן, לפני הפסוקים שמדברים על מילת בנו של משה, כתובים פסוקים(כב- כג) שנראים לא במקומם:

שמות פרק ד (יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:(..(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם:

(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: פ

למה שעכשיו דווקא, כשהילדים והאישה נמצאים על החמור, בדרך, ה' מדבר , דרך משה, עם פרעה ומודיע לו שעם ישראל הוא "בני בכורי"? ולמה דווקא עכשיו, לפני שבכלל התחלנו לדבר עם פרעה, אומרים לו שהוא סירב לשלח את ישראל למרות כל המכות שכבר הוא קיבל??? הרי ברור שהפסוקים האלה לקוחים ממקום אחר, הרבה יותר מאוחר. ושם באמת אפשר להרגיש שהיו חסרים לנו:

שמות פרק יא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:

………????

(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְקֹוָק כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

כאן, בין פסוקים א' וב', מקומם של שני הפסוקים הכתובים אצלנו, שבעה פרקים קודם. זו ההתראה על מכת בכורות שהייתה חסרה!

אם כן, למה התורה לקחה את הפסוקים האלה ממקומם והשתילה אתם בסיפור שלנו??

עכשיו מתחילה להתברר התמונה:

בני ישראל הם "בני בכורי"

ולכן ה' מאיים להרוג את "בנך בכורך" של פרעה

ולכן…ה' מאיים להרוג את משה, או/ו את בנו בכורו!!

 

וזה מחזק עוד יותר את ההצעה שמדובר על גרשום ולא על אליעזר!!

 

יש לנו חיזוק עוד יותר ברור, בתרגום ירושלמי של התורה (בתרגום כתר יונתן):

כתר יונתן (ירושלמי) שמות פרק ד (כד) ויהי בדרך בבית המלון ויפגוש בו מלאך של יי ויבקש להרגו מן בעבור גרשום בנו שלא היה מהול על ענין יתרו חמיו שלא נתן [עזב] למולו אך אליעזר היה מהול בתנאי שהתנו ביניהם:(כה) ותיקח ציפורה צור ותכרות את עורלת גרשום בנה ותקרב את כריתת המילה לרגליו של מלאך החבלה ותאמר חתני רצה למול וחמיו עיכב עליו ועתה דם כריתה הזה יכפר על החתן שלי:(כו) וירפה מלאך חבלה מִמנו בכך שיבחה ציפורה ותאמר מה חביב הוא דם המילה הזה שהציל את חתני מִן ידו של מלאך חבלה:

 

הפסוקים הושתלו כאן כדי להסביר לנו במה מדובר: משה לא עשה את הברית מילה לבנו בכרו גרשום בגלל ספק הזהות והשבועה שלו ליתרו. אחרי שהוא עוזב את מדין ולפני שהוא מתחיל בתהליך היציאה, משה חייב להבין שעל זה כל הבעיה עם עם ישראל: יש לבחור בהזות. ובמיוחד כשמדובר בבכור כי הבכור היא זה שאחראי על המשמעות והמשימה של כל העם.

 

זה מסביר למה עלינו לכתוב על היד ובין העניים (התפילין) את המצווה של הקדשת כל הבכורות של כל עם ישראל לדורותיו:

שמות פרק יג  (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק .. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:…(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

יציאת מצרים קשורה לעניין הבכורה של עם ישראל ושל הבכורים בכל משפחה!

  • האיום של המיתה

עכשיו עלינו להבין למה ה' ביקש להרוג את משה

שמות פרק ד:((כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:

והקשר עם ברית המילה של בנו מיד אחר כך.

קודם כל נזכור עניין חשוב מאוד שלא שמים לב אליו מספיק:

כשבני ישראל היו במצרים, ה' העביר משחית (או מלאך או הוא מעצמו) כדי להרוג כל בכור בארץ מצרים. זו היתה התכנית: להרוג כל בכור. אבל "כל בכור" זה כולל…כל בכור! ואם כל עם ישראל הוא "בני בכורי" של ה', הרי שיש במעמד של בכור לכל אחד מבני ישראל!! אם כן, כל ישראל נמצאים תחת איום מיתה מיד המשחית שבא אל ביתכם לנגוף!!(5). איך אפשר להינצל ממיתה במצרים? על ידי הדם! והפרשנים מדברים לא רק על דם קרבן פסח אלא גם על דם המילה!!

ייתכן מאוד (אבל לא ראיתי זאת עדיין באף מקור) שקרבן הפסח הוא תחליף לדם המילה לכל אלה שכבר נימולו ולא עשו ברית מילה באותה הלילה! הדם של הקרבן פסח בא לסמל את דם המילה, הדם ששופכים מהשה שישראל נמשלו לו. כדי ל"שחזר" את טקס הברית מילה כל שנה, לא מבקשת התורה לחזור למול את עצמנו אלא להקריב קרבן פסח במקום!

במה קשורה הברית מילה לסכנת מוות?

  1. קודם כל , ברור בהברית היא ניתוח מסוכן וחוששים ממנו ומתוצאותיו שעלולות להיות מסוכנות. לא סתם מכריזים בעל פה או מקיימים מעשה אלה חותכים בשר בגוף ונשארת הצלקת תמיד. זו הכרזה מאוד "אלימה" ומאוד אמיצה של שייכות לברית ולעם.
  2. אבל, הרבה יותר עמוק מזה, נראה לי שלידת עם ישראל חייבת לקרות תחת איום מוות כדי שיוכל לזכות בחייו! כדי שעם ישראל ירגיש שהוא לא טבעי. שחייו לא טבעיים. במידה והוא יבחר להמשיך לחיות בצורה "טבעית", "כמו כולם", אז חייו בסכנת הכחדה!! כאילו אומרים ליהודי במצרים: או שתהיה מצרי או שתהיה עברי. כמצרי, אתה חייב מיתה, אז תבחר להיות עברי!! למה? כי אתה בכור! והבכור מחוייב למשימות מעל לטבע, מעל לרגיל.
  3. הרי לידת יצחק, ה"בן" הראשון בתולדות עמנו, היתה אל טבעית. שני הוריו היו עקרים. ואפילו ארחי שהוא נולד, מבקש ה' להרוג אותו! רק אחרי שאברהם מראה את מחויבותו לסיפור העל טבעי של זרעו, יצחק ניצול. אבל הוא חייב תמיד לזכור שהוא היה אמור למות!
  4. גם דוד המלך, לפי המדרש, לא היה אמור להיוולד. שבעים שנותיו ניתנו במתנה על ידי אדם הראשון (שחי 930 שנה במקום 1000). וגם כל חייו, דוד המלך הרגיש שחייו ניתנו לו במתנה שאין מצדו כלום. (וזו מידת המלכות)
  5. להגיד שאני אמור להיות מת, זה להכריח אותי להרגיש שאני חייב לזכות בחיים! ולא לקבל את חיי כדבר מובן מאליו . קודם כל, מרגישים שיצאנו מהמוות. רק אחר כך , יכולים להיות יהודים! כאילו כולנו "ניצולי שואה", שואת מצרים. וזה השם שנותנים לחג המסמל את ה"תעודת זהות" הלאומית שלנו: "פסח". למה לזכור כל שנה שהיינו אמורים להיהרג על ידי המשחית? לולי דם הברית, היינו כולנו מתים!! אנו חיים אך ורק בזכות הדם על המשקוף! בלי הדם, היינו מתים! ברוך השם שה' פסח על בתינו! זה נראה לנו פשוט אבל למה שה' ירצה להרוג את העם שהוא מתכוון לגאול?? זה בדיוק אותה השאלה ששאלנו לגבי משה: למה שה' ירצה להרוג את מי שבחר בו כגואל? והתשובה ברורה עכשיו: כי אין גאולה בלי המודעות שאנו "על טבעיים", ניצולי החיים!
  6. בעצם, כל אדם, באשר הוא, חייב להרגיש שהוא לא סתם בהמה. שחייו ניתנו לו בחסד אבל עליו כל חייו לזכות בהם. העם היהודי חייב להיות זה שמייצג רעיון זה בפני כל העולם!

 

 

 

  • המילה

מעשה ברית המילה היא גרימת מום באדם הטבעי. האדם נולד ערל. זה הטבע . גרימת "נכות", מחייבת ממנו להרגיש "חסר"!! והוא חסר דווקא באבר של הקשר.

כשם שאין לב שלם מלב שבור, אין האדם יכול להרגיש את אנושיותו אלא על ידי ההרגשה שהוא חסר. כי החוסר הזה שמה אותו במצב שהוא יחפש כל הזמן משמעות, קשר, דיבור.

אדם שמרגיש מלא, שלם, מושלם, יחיה באופן טבעי, כבהמה.

נדרש מבן ישראל שיחווה על בשרו את החוסר הזה כדי להיות שייך לעם שהוא עד בפני כל האנושות על האנושיות של בני האדם!

 

החוסר הזה, עשוי להביא את האדם להיות אנושי, להיות "נפש ממללה". הדיבור הוא הסמל של האנושיות.  הדיבור עשוי למשוך את האדם לכיוון שלמות, לכוון משמעות. הוא אף פעם לא יגיע  לשלמות  בתור בן אדם בעולם הזה. שלמותו היא אנושיותו . ואנושיותו היא הדרישה להתקשר אל האחר. אל אשתו דרך אבר הברית, אל זולתו באהבת הזולת, אל ה', האחר!

 

כשהאדם בוחר להישאר , כביכול "טבעי", מצרי, הוא מפספס להיות אנושי!

רק מי שחי במצריות, הטבעיות, ובחר לצאת ממנה אל עבר הדרישה להיות בן אדם, יכול לקבל את הדיבור בהר סיני. ולהיות עד עבור כל אלה החרים שלא שכן אפשר לצאת ממצרים וכן חייבים לצאת ממצרים!!

 

כשכואב לבהמה, זה כואב. אבל היא לא "סובלת" במובן הזה שהיא לא חושבת על הסבל הקיומי, על המשמעות של הכאב. היא לא שואלת את עצמה "למה כואב לי" האם אני הולך למות, למה אני חי, מה משמעות חיי, מה משמעות הסבל האנושי?…" פשוט כואב לה. לא מדובר על כאב חזק יותר או פחות אלא על משהוא אנושי שקשור לעצם היות אדם , אדם.

 

כשבני לבני ישראל "כואב" במצרים, זה כואב באמת  . אבל, זה צריך להיות מתורגם ל"סבל" כלומר לסבל אנושי, המחפש מילים כדי לבטא את המצוקה הקיומית שלו כבן אדם. . בני ישראל "צועקים" זועקים, עולה שוועתם אל האלוהים. אבל, מה שיושיע אותם באמת , זה היכולת לדבר, לשמוע קול מדבר, לתרגם במילים ושהמילים ינקזו את הסבל כדי לכוון אותו למשמעות.

 

הרב תמיר גרנות מצטטת את הזוהר (6) שאומר שמשה הוא מסמל את ה"קול" שאיננו עדיין בשל להיות "דיבור". עם "מילים". המילים, הם מה שבדיבור מביע את הסבל האנושי ומוציא אותו מכלל סתם כאב.

 

לכן, משה מכריז שהוא "ערל  שפתיים".

שמות פרק ו (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: 

ולכן ה' בחר בו! כי הוא יודע שהקול שלו חייב לעבור לכלל דיבור. משה מרגיש שבמצרים, הדיבר נמצא  בגלות!! וזה מה שהוא מכריז .

דווקא הברית מילה, היא הסרת הערלה! היא תעזור לעבור מ"ערל שפתיים" ל"מדבר": ולכן, יציאת מצרים היא השלב ההכרחי לפני קבלת הדיבור האלוהי. מי שלא חחוה הברית מילה. מי שלא מלרגשי חסר בגופו, איננו יכול לחוות את הגאולה של הדיבור! הגאולה של הקול שמוצא מילים, שיכול להתחבר אל הדיבור של הבורא שייתן משמעות לחיו של האדם! ולכן, אי אפשר לאכול מקרבן הפסח בלי ברית מילה:

שמות פרק יב (מח) … וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 

לא לחינם, כנראה, התורה בחרה באותה מילה כדי לציין גם את הברית באבר הקשר והדבר היוצא מהפה כדי לתקשר: המילה.  וההפך שלו :"הערל". קשר בין ברית המעור וברית הלשון.

אם אני מדבר (דיבור בעל משמעות, ולא סתם דיבור של דברים בטלים), זה בגלל שאני מרגיש אנושי, חסר, לא שלם, בדרישה, בספק, בתשוקה, בחיפוש. ברית המילה בגוף היהודי והברית מילה של העם כולו על ידי חבלי ההיסטוריה שלו, גורמת לישראל להיות עדים לאנושיות ולבשורה של הדיבור!!

 

 

מקורות:

(1) שמות פרק יב (מח) … וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 

(2) יהושע פרק ה (ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:

 

(3) דם מילה ודם פסח:

  1. יחזקאל פרק טז (ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
  2. רש"י יחזקאל פרק טז לפי שבדם פסח ודם מילה נגאלו
  3. מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה ה ד"ה והיה לכם נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך
  4. מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה טז ד"ה היום אתם רבי שמעון בן יוחאי אומר בזכות המילה הוציאם הב"ה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך..
  5. שמות רבה פרשה יז ד"ה ג ד"א ולקחתם וטבלתם בדם אשר בסף, מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם כדי לזכור להם דם מילת אברהם, ובב' דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה, שנא' ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, בדם פסח ובדם מילה, והגעתם אל המשקוף, בזכות אברהם, ואל שתי המזוזות, בזכות יצחק ויעקב, ובזכותם ראה את הדם ולא יתן המשחית.

(4) רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה ח אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה.

 

(5) שמות פרק יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:….. (כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

 

(6) זוהר כרך ב (שמות) פרשת וארא [דף כב עמוד א] ת"ח כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הוה אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, ס"ד דלא הוה כן והשתא אמר ואני ערל שפתים אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא,

אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה איהו אטים לפרשא מלין ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה, ת"ח כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה ומלה הוה אטים בלא קול כד אתא משה אתא קול, ומשה הוה קול בלא מלה בגין דהוה בגלותא וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור וכדין מלה מליל הדא הוא דכתיב ה"ד (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות קול ודבור כחדא בשלימו ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי בזמנא דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך מיד וידבר אלהים אל משה, תא חזי דהכי הוא דשרא מלה למללא ופסק לה בגין דעד לא מטה זמנא דכתיב וידבר אלהים וגו' ופסק ואשלים קלא הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני ה', בגין דדבור הוא בגלותא ולא מטא זמנא למללא (ותא חזי) בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא (דהכי אתחזי) דאיהו קול ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא, כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו,

 

(7) "חתן דמים למולות". אולי המילה "מילה" בריבוי מסמלת גם את שני המובנים של "מילה". ברית המעור וברית הלשון! (לעד). גם "דמים" בריבוי, דם הבירת ודם פסח. "בדמייך חיי"

 

(8): ייתכן מאוד שכל בני ישראל המשיכו לעשות ברית מילה. לפחות שבט לוי. יש אומרים שמשה נולד מהול אבל יש אפשרות שנעשת לו ברית מילה וזה מה שראתה בתיה אצלו והכירה בו כעברי:

שמות רבה פרשה א מנין הכירה בו, אמרה רבי יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול

 

(9) הערה: יש ספר בשם "ויואל משה" שנכנתב על ידי הרב מסאטמר, רבי יואל טיטנבאום. הוא ראש תנועה אנטי ציונית מובהקת. וייתכן שהכותרת של ספרו , מבלבד הרמז על שם הרבי, יואל, מסמלת את ההתחייבות של היהודים, כביכול, להיות משועבדים לגויים, לקבל את מרותם, את התנאים לגות בלי להרגיז אותם בכל מיני מלחמות, התקוממויות, ובקשת עצמאות! בדיוק כמו שעשה, משה, בשלב הזה של חייו בגלות מדין שלו!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תפקיד הנשים ביציאת מצרים: (הרב יעקב מידן)

 

למה הנשים חייבות לשתות ארבע כוסות בפסח, למרות שהיא מצווה שהזמן גרמא? עונה הגמרא:

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קח עמוד א ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס.

  • רש"י שאף הן היו באותו הנס – כדאמרינן (סוטה יא, ב) בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, ..
  • תוספות שאף הן היו באותו הנס – ואי לאו האי טעמא לא היו חייבות משום דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אף ע"ג דארבעה כוסות דרבנן כעין דאורייתא תיקון.
  • היו באותו הנס – פי' רשב"ם שעל ידם נגאלו וכן במגילה ע"י אסתר ובחנוכה ע"י יהודית וקשה דאף משמע שאינן עיקר ועוד דבירושלמי גריס שאף הן היו באותו ספק משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי התם בעשה דאורייתא אבל בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד ב  דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן

תשובת המסורת לשאלת שיתוף הפעולה של הנשים ביציאת מצרים מוכרת. היא בעצם מדברת על זה שלמרות התנאים הקשים, הם לא הפסיקו להוליד ילדים.

אבל אם נעיין בפשט של הפרקים הראשונים של הפרשה מגלים שבפועל, הנשים הן אלה שיצרו את התנאים לגאולה:

  1. המיילדות העבירות, במסירות נפש אדירה, גורמות למרד השקט המוצלח ביותר על ידי סירוב פקודת המתת התינוקות
  2. מרים: היא, לפי המדרש שכנעה את הוריה להינשא שוב אחרי שהתגרשו , כדי להוליד, אולי, משה
  3. מרים: היא זו שעוקבת אחרי משה בתיבה. ולא אהרון !
  4. מרים מסכנת את נפשה כשהיא מתכננת את גדילת משה אצל אימו יוכבד
  5. יוכבד היא זו שמצפינה את התינוק שלושה ירחים.
  6. יוכבד היא זו שבונה את התיבה, ולא עמרם!!
  7. בת פרעה היא שמצילה את משה והיא שנותנת לו את השם
  8. ציפורה היא זו שמציעה את המקלט למשה הבורח
  9. ציפורה היא זו שמצילה את חיי משה וחיי בנה על ידי ברית המילה לבנה.
  10. הנשים שואלות משכנותיהן כלי כסף וכלי זהב ושמלות כדי למלא אחר התכנית האלוהית בשעת היציאה.

 

למרות שהיינו יכולים למצוא בכל התפקידים האלה גברים, רק הנשים נמצאות בנקודות המפתח האלה של הגאולה.

וכאן המקום לענות על השאלה : למה הנשים אינן זקוקות לברית מילה כמו הגברים?

ולעניות דעתי התשובה ברורה: הן אינן צריכות לגרום לעצמן חוסר בגופן כדי להבין מה היא אנושיות. כי הנשים הן אנושיות מטבען.   למשל, הן פחות מחפשות "סיפוק מיני בלבד" כשהם נכנסות למערכת יחסים. הן דורשות, בדרך כלל, הרבה יותר קשר אנושי, משמעותי, מחייב, לבניין תא משפחתי או להולדת צאצאים. בעוד שהגברים נוטים יותר להתנהג בצורה בהמית בענייני קשרים עם הזולת.  ייתכן שלכן, הנשים יותר קרובות לעניין הגאולה מאשר הגברים. הגברים חייבים לעבור הרבה יותר "מצוות" כדי להגיע , אולי, להבנה שיש כבר לנשים.

אם הגבר נמצא בגלות, האישה יכולה לגאול אותו!

 

שני הימים של משה (הרב מדן)

התורה מספרת שני סיפורים שקראו למשה בשני ימים:

  1. ביום הראשון משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הורג המצרי
  2. ביום השני, משה רואה שני אנשים עברים ניצים ומנסה להכניס אצלם מוסר ושלום.

הרב מידן מסביר את ההתנהגות של משה

  • ביום הראשון, כממשיך דכה של אימה שלו. דרך הנשים במצרים: לאומניות. הרגישות של כלל העם הנמצא תחת שעבוד והצורך להגן עליו ולהצילו, לצאת לגאולה
  • ביום השני, משה מבטא יותר את המוסר של אביו עמרם. עמרם היה ראש שבט וראש קהילה . אדם מוסרי חשוב שלימד מסורת ומוסר. הוא לא השתתף בגאולה במיוחד. אבל הוא כן בעל מוסר. ואכן, משה מגלה את הפן של אביו עמרם, ביום השני, בסיפור השני!

הצרעת של יד משה (הרב מידן)

בין האותות שה' מלמד את משה לעשות מול עם ישראל כדי לשכנע אותו, יש אות צרעת ידו של משה. רוב הפרשנים מדברים על עונש למשה שלא האמין לעם ישראל.

אבל הרב מדן מעיר שמשה צדק לגמרי כשהוא ביקש יותר ויותר אמצעי שכנוע לעם שלא יפסיק למרוד ולסרב להאמין בו בהמשך!

הרב מידן מציע הסבר אחר לגמרי: ידו המצורעת של משה היא לא עונש למשה על שלא האמין שעם ישראל יאמין, אלא זה אות לכל דבר. אות שמשה חייב להראות לבני ישראל. כדי ללמד אותם שכל מי שלא מאמין במשה ייענש על ידי הצרעת! כלומר הצרעת היא איום לכל מי שלא יאמין במשה עצמו!!

וכך באמת קרה למרים שהביעה ספק במשה וכן כל העם כמה פעמים במדבר..!

וכן מובטח לכל מי שלא יאמין לנביא אמת שישלח ה' לעם ישראל בהמשך

 

שאול ומשה (הרב מדן)

המדרש שמספר שמשה, בהיותו רועה צאן יתרו, הגיע להר סיני בזכות דאגתו לעז שהלך לאיבוד, נראה מלא השראה מהסיפור המקביל , כשאול מגיע אל שמואל באותם התנאים!!

כאילו המדרש רוצה לגרום לנו לעשות הקבלה בין משה לשאול.

הם שניהם המלכים הראשונים של העם

הם מתוארים כאנשים מאוד ענווים

אבל יש דברים שונים בניהם. הענווה אצל שאול נובעת, כנראה מתוך הרגשה של חולשה. בעוד שאצל משה היא נובעת מהכרה אמתית של מעמדו מול ה'

 

 

אנונימיות המוחלטת.למה?

 

ההבדל המשמעותי בין הפרק הראשון של הפרשה והפרק השני הוא שהראון מדבר על הבעיות הלאומיות, הכלליות של עם ישראל במצרים

בעוד שהפרק השני מדבר על סיפור אנושי קטן, של משפחת משה.

כאילו , הסיפור הקטן , המשחתי, האנושי, האישי, ייתן לנו יותר מידע על מה שמתרחש בגדול (כמו שלפעמים, כדי לספר את סיפור השואה מעדיפים לספר סיפורו של אדם אחד או קבוצה אחת .

אבל, ברור שהסיפור האישי של משה מחפש לשים את הדגש על האדם שהולך להיות הגואל של כל הכלל.

עובדה אחת מעניית בפרק השני והוא שהפרק מתעקש להשאיר את כל הדמויות "אנונימיות".:

 

שמות פרק ב  (א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי:(ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן … וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד ..ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק ..(ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:(ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:

התורה מודיעה לנו בפירוש, בהמשך את שמות המעורבים בסיפור: עמרם, יוכבד, מרים, משה, בתיה.. אבל היא מתעקשת להשאיר את כל הדמויות ללא שמות ומדברת על איש, בת, אחות, ילד, נער…

כאילו התורה רוצה להגיד שהסיפור איננו קשור לזהות של האנשים המעורבים אלא על השתייכותם לכלל ישראל. בתור איש, אחות ,אח, נער, ילד עברי..

כדי לציין שהזכות של משה להפוך לגואל איננו נובע מזה שהוא בן עמרם או בן יוכבד או  אח של מרים. אלא מזכותו הוא , לפי סיפורו ולפי מעשיו. רק העובדה שהוא בן לוי מוזכרת , אולי כי להם היה מעמד מיוחד ומהמעמד כן עזר לו בהמשך.

 

האנונימיות ממשיכה בשני הסיפורים בהמשך:

 

(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(.. אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי ..:(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

 

גם כאן, חשוב מאוד שלא נדע מה שמות המעורבים, מלבד משה שכבר קיבל את השם שלו. כי חשובה ההתנהגות של משה כלפי הדמויות כדמויות מסוימות: מצרי, עברי, רע, רשע, ולא כדתן ואבירן או שמות אחרים שהיו נותנים לחשוב שהתנהגותו נגועה אישית

 

ההתלבטויות של משה

בע"ה טז טבת התשעח

מישל בן שושן

 

ההתלבטויות  של משה

שמות מנטו

 

מי החליט על סוף הגלות ולמה זה לקח כל כך הרבה זמן?

 

  1. העם

יש כמה פסוקים שמצביעים על סף מסויים של עינוי שהעם לא הצליח להכיל. העם צועק. הוא כבר לא יכול יותר.יכול להיות שהגלות היתה אמורה להימשך 400 שנה (ברית בין הבתרים), אבל , כבר כ70 שנה של שעבוד גורמים לעם ישראל להיות על סף התמוטטות.

אבל את הצעקות האלה אנו שומעים רק בעקיפין , כשה' מדבר אל משה:

שמות פרק ג :(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

העם, אם כן צועק לישועה מהשעבוד. יכול להיות שזה מה שגרם לכל תכנית הגאולה להתחיל. אבל זה לא קורה מיד. למה?

 

  1. משה

סיפור לידת משה וגדולתו מאוד מעניינים: התורה מספרת ברוב פרטים שכל מה שקרה מסביב ללידת משה היה ניסי. כאילו יש יד מכוונת מלמעלה כי הנה "הגואל נולד"!! כאילו ה' שלח סוף סוף משהוא לגאול את ישראל. למשה אין, לכאורה שום "זכות" מעצמו. כאילו "נכתב מלעלה שהוא יהיה הגואל!

אבל זה לא כל כך מסתדר כי הרי התורה מספרת על צויי מה' אל משה רק אחרי זמן רב. מעמד הסנה קורה אחרי שלמשה קורים הרבה דברים. יש תיאור של תהליך ארוך של התוודעות למצב מצד משה! ואת זה, מניט מזמין אותנו ללמוד בהמשך.

 

  1. ה'

נראה שמאחורי הקלעים, ה' "ששמע את צעקת בני ישראל" החליט לעשות מעשה. והא זה שמכוון את לידת משה והוא זה שמצווה עליו לפעול ועושה את כל המופתים כדי להוציא את ישראל ממצרים.

אבל , למה זה לוחק כל כך זמן? מילדת משה ועד לגאולה עצמה עוברים 80 שנה!! גואל יכול כבר לפעול בגיל צעיר יותר. ניתן להניח שבגיל עשרים, בן אדם ממצוע הוא בשיא כוחו. ואם ה' מנחה אותו בכל השלבים ועוזר לו, משה יכול להתחיל בתפקידו כבר בגיל כזה. למה לחכות עוד 60 שנה??

 

לסיכום ביניים:  נראה שיש בעצם שלושה גורמים ולא גורם אחד בהקדמת זמן הגאולה וביצועה:

  1. העם שזועק
  2. משה שזקוק לזמן כדי להגיע לבשלות מסויימת
  3. ה' שמוכן לגאול אבל איננו פועל עד שכמה תנאים יתמלאו!

 

ההתלבטויות של משה:

לידת משה היא פלאית. הוא נולד אחרי שישה חודשים. הוא ניצל מההריגה של כל בן זכר. בת פרעה מוצאת אותו בתיבה שעליה משגיחה מרים. ובת פרעה, במקום למסור אותו למיתה, מאמצת אותו. הוא גם זוכה להנקה של אימו הביולוגית (יוכבד). והוא נמסר בחזרה לבת פרעה כשהוא גדול. נתחיל את העיון בשלב הזה:

שמות פרק ב (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

פעמיים כתוב שמשה "גדל". פעם אחת הוא גודל פיזית, ובפעם השניה, הוא מגיע להיות כמעט סגן פרעה:

רש"י שמות פרק ב :יא) ויגדל משה – והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:

אם התורה כותבת פעמים שהוא "גדל" זה אכן אומר דרשני. כאילו זה הדבר שכולנו מחכים לו: שהגואל יגדל  ושיוכל למלא את תפקידו!

הבעיה היא שמשה איננו ילד רגיל. הוא אכן יוצא דופן אבל הוא בעל שתי זהויות!הוא גם עברי מלידה ומההנקה אבל הוא גם איש מצרי בזכות חינוכו ותפקידו.

 

יוסף -משה

מעניין לשים לב לשני הגיבורים של הפרשה שלנו:

בהתחלת הפרשה, אחרי שמספרים שכל בני ישראל, 70 נפש ירדו למצרים, מציינת התורה (כאילו לא ידענו זאת):

שמות פרק א(ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:

יוסף הוא הגיבור הקודם. הוא זה שהוריד את ישראל למצרים. והוא מת. כך מתחיל הסיפור. מצד שני, נולד גיבור אחר, משה שאמור להוציא את ישראל ממצרים. אלה שני גיבורים מקבילים והפוכים:

 

יוסף מת בפרשה שלנו גדל כעברי הפך למצרי נהיה לסגן פרעה הוריד את ישראל למצרים
משה נולד בפרשה שלנו גדל כמצרי הפך לעברי נהיה לסגן פרעה יוציא את ישראל ממצרים

 

דרך אגב,, ביציאת מצרים, משה ייקח את עצמו יוסף עימו!

שמות פרק יג(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ …

אילו המהלך של יוסף (הירידה לגלות) היה נחשב לטעות כל כך גדולה, היינו מבינים שמשה , שבא לתקן את המהלך המוטעה, לא היה מתיחס בכבוד ליוסף! אבל זה בדיוק ההיפך שקורה! כאלו הגואל מכבד ו"נעזר" על ידי מי שגרם לגלות! זה מלמד ארוכות על חשיבות הגלות! אין גאולה ללא גלות. אי אפשר לצייר את הגלות ככולה שלילית. כי עצם הגאולה צומחת מהגלות לניזונה ממנה. ההיסטוריה של עם ישראל עשוי מצמדים "גלות-גאולה" ולמרת שתמיד צובעים את הגלות בצבע שחור ושלילי, יש בה נחיצות לבניין עם ישראל!

נחזור ללימוד שלנו:

:(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו

משה יוצא אל אחיו. ברור לנו שמדובר באחיו..העברים! אבל ייתכן שזה עדיין לא כל כך ברור עבור משה עצמו! אנו מכירים היום הרבה יהודים שחיים בארצות גלותיות שעדיין לא ברור מה היא הזהות האמיתית שלהם, גם עבור עצמם. האם משה הוא מרגיש מצרי או עברי או שניהם? והאם אפשר להחזיק בשתי הזהויות גם יחד?. היום, הרבה יהודים טוענים שכן, וזה אחת הסיבות של סירוב, או דחיית עלייתם לארץ!

 

כשהתורה מספרת סיפור כזה : איש מצרי מכה איש עברי. זה צריך להסכיר לנו יותר את המראות של הנביאים כמו ב:

 ירמיהו פרק א :(יג) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

כלומר, המראה הוא מסמל מצב מורכב כולל ולא רק סיטואציה ספציפית זו.

אם כן, כשמשה רואה שהמצרי מכה העברי., הוא בעצם שם לב לחוסר המוסריות של שעבוד בני ישראל על ידי המצרים וזה לא נותן לו מנוחה.

יש לשים לב שמבחינת הטעמים, המילה "מאחיו" מנותקת מהמילה עברי. כך שעדיין אי אפשר להגיד שהעברי הוא מאחיו. אלא שהמצרי והעברי הם מאחיו. אבל הוא הולך להחליט מי הם באמת אחיו. מה הזהות שהוא יבחר בה.

(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

עכשיו משה החליט. הוא הורג את המצרי. סגן פרעה שהורג חייל, זה לא דבר נורא. זה קורה כל יום, שם. חשיבות הסיפור הוא שעבור משה, להרוג את המצרי, זה , כביכול להרוג את המצרי שיש בו! אם משה היה עד כה גם איש מצרי וגם איש עברי. עכשיו הוא הורג את האיש המצרי! הוא קורע את תעודת הזהות שלו! הוא החליט להיות בצד של העבירם!!

למה הוא החליט כך? בגלל כנראה הבעיה המוסרית .אבל בעיקר "כי אין איש". כלומר אין עתיד בתרבות הזאת. הוא מתאכזב מאוד מהתרבות המצרית והוא רואה שכבר אין איש. אין עתיד. הוא עושה את ההבחנה הנכונה ברגע הנכון: זה סופה של מצרים! אמנם בצרים היתה עד כה מרכז העולם. אבל זה הוא, היא פונה לסופה. ויש לעזוב אותה! מעט מאוד יהודים עשו את ההבחנה הנכונה הזאת, למשל, ערב מלחמת העולם השניה  ועזבו את גרמניה. משה כן עשה האבחנה הנכונה.

 

אבל זה לא נגמר: הוא כבר לא רוצה להיות מצרי יותר, ואז הוא פונה אל הפן העברי שלו:

(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

יש "יום שני". יש שלב ב'! משה גדל בשלבים. כמו יום השני לבריאת העולם. זה לאו דווקא למחרת, זה שלב שני.. הוא הולך לבחון את המצב של העברים כי עכשיו הוא עברי לגמרי!

ואז קורה אסון מבחינתו: הוא רואה ששם היהודים הם..רשעים!

לפי רש"י גם העברי המוכה הוא רשע:

רש"י: למה תכה רעך: רעך – רשע כמותך!

שוב אי אפשר להגיד שהמקרה של שני אנשים שרבים הוא מקרה בודד. משה בונה את ההבחנה שלו על מכלול דברים בתוך העם העברי וזה מה שמסמל את ההבחנה שלו. זה הטריגר שדוחף אותו להחליט.

הוא מנסה להשכין שלום בין העברים, הוא מפעיל את כוח המרות שיש לו והוא מקבל סתירה: סגן פרעה שהציל יהודי יום קודם, מקבל נזיפה מהעברים עצמם והם אפילו מלשינים עליו לשלטונות!! העביר המשועבד מתקומם נגד סגן פרעה שבא להצילו!!

(יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

העברי איננו מקבל את מרותו של משה והחוצפה שלו מגיעה עד להלשנה על משה! עד כדי כך שמשה בורח

למה משה בורח?

לכאורה הוא מפחד מהתגובה של פרעה שיבין שהוא השליך את זהותו המצרית והתקרב לאויב העברי.

אבל משה עושה יותר: הוא בורח ממצרים ובוחר במדין  שהיא נראית לא קרובה ממש. מדין, נמצאת בעבר השני של האי סיני. למה משה בוחר למדיין? כי הוא מיואש מעם ישראל!!!  מי אומר זאת? רש"י שמצטט את המדרש:

אכן נודע הדבר – כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו: מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך?, אבל רואה אני שהם ראויים לכך!:

הסיבה שבגללה העברים רדופים כל הזמן, הן בימי משה, והן בימי המדרש והן בימי רש"י, זה בגלל שאין שלום ביניהם! הם רבים כל הזמן בניהם ולא מקבלים את מרות מי שמטיף להם מוסר! "מגיע להם" כל הסבל הזה!!! משה מבין שסיבת האנטישמיות , מקורה בעם ישראל עצמו!

וזה מה שמפחיד אותו מאוד:" וַיִּירָא מֹשֶׁה"!! נזכור שהוא סגנו של פרעה. בנו המאומץ של פרעה. הוא לא מפחד מהחיילים המצרים כמו שהוא מפחד מהמצב העגום של עם ישראל שמתגלה מול עניו!!

הוא לקח את ההחלטה לעזוב את המצריות כדי להתחבר לעבריות והנה העברים אינם מוסריים בעצמם!! הוא אבוד!!

כמה יהודים בהיסטוריה עשו דבר דומה! הם התאכזבו מהתרבות הגויה וכשנכנסו לבית הכנסת, לא קבלו אותם בסבר פנים יפות והם התאכזבו וברחו שוב לגלות אחרת!

 

איזו תרבות אחרת משה בחר בה? מדיין! למה מדיין?

מדיין הוא אחד מבניו של אברהם אבינו. היחיד מבני קטורה שלא הלך לארץ בני קדם, במזרח הרחוק. אחד שנשאר באזור! אולי משה מתכוון לבנות עם עברי חדש במדיין!!

(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

ה"ישיבה על הבאר" היא סימן לרצון ליצור עם חדש. בדיוק כמו שיעקב ישב על הבאר לפני הפגישה עם רחל.

רש"י

וישב בארץ מדין – נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:

וישב על הבאר – לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:

הוא בוחר במדין ויושב על הבאר. שני המאורעות, ביחד בסוף הפסוק שמתאר בריחתו, מנחים אותנו להבין שיש כוונה ברורה של משה ללכת דווקא למדין לבנות שם עם חדש.

הוא מתחתן שם ומוליד שני ילדים.הוא קורא לראשון גרשום: "גר הייתי בארץ נכרייה"!! זה מתאר בדיוק את ההרגשה שלו:  מצרים היא ארץ נכרייה אבל גם מדין היא ארץ נכרייה גם שם הוא לא הרגיש נוח, הוא שם כ"גר"., ואז, אומר מניטו , הוא מוכן למעמד הסנה!

מעמד הסנה מעמיד אותו מיד על טעותו: ה' מלמד את משה שאין עם עביר אחר אלא רק מי שנמצא במצרים!! משה מבין ומקבל בסופו של דבר (אחרי הרבה שכנועים!!) ויצא לדרך.

לע"ד: האם העובדה שמשה ייפרד מאשתו ומבניו, הוא סימן שהוא עזב לגמרי את הרעיון ליצור גוי חדש?

יכול להיות שיותרו שמביא לו את אשתו ואת שניו בהר סיני מנסה להגיד לו שאין להגזים ושהם גם בניו!!

המבחן של משה

בחטא המרגלים (וגם בחטא העגל), ה' ינסה את משה:

דברים פרק ט (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ:

"הרף ממני", זו הזמנה להיפך, להתפלל עבורם!. ה', כאילו רוצה לדעת אם משה באמת עזב את הרעיון ליצור עם אחר חוץ מעם ישראל! ומשה מגיב יפה ומתפלל עבורם ומוכן שימחו את שמו עבורם!

סוף המבחן

אבל המבחן האמיתי והסופי יקרה בסוף ימי משה:

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

לפני מותו משה חייב להרוג בעצמו את המדיינים! כדי להראות לעצמו ולכולם שהוא באמת עזב לגמרי את הנסיון ליצור עם חדש משם!!

 

 

 

לסיכום:

 

עכשיו אנו מבינים למה זה לקח כל כך הרבה זמן להוציא את ישראל ממצרים

  1. מהרגע שהעם זעק ושה' החליט להוציא אותם, היה צריך למצוא מנהיג שיהיה מוכן להוציא את ישראל ולהנהיג אותם! והיה גם צריך לחכות שהעם ירצה באמת לצאת!!

משה היה אז בן 20 שנה כנראה כשהוא ברח ממצרים למדיין.

  1. במדיין, במעמד הסנה, ה' מסביר לו שאין ליצור עם חדש במדיין אלא להיפך לחזור למצרים ולהציל את אחיו אלה.
  2. לפי הרב מידן והרב מנשה וינר, משה חזר למצרים, בהיותו בערך בין 40 שנה. ושם הוא נתקל בסירוב העם לצאת!! הם אמנם צעקו על הסבל אבל הם לא רצו במרותו של משה ולא רצו לעזוב את העבודה הזרה שלהם והדבקות שלהם בתרבות המצרית!!
  3. משה חזר למדיין ונשאר שם עוד 40 שנה. הזמן שיש לחכות שכל הדור של העברים הסרבנים ימותו. בדיוק הזמן שלקח לדור המדבר להתחלף כי סרבו להיכנס לארץ! אחרי 40 שנה במדיין, משה חוזר למצרים בפעם השנייה במצוות ה' "כי מתו כל האנשים..". ואז מתחילה היציאה שאנו מכירים, כשמשה הוא בן 80!!

 

0                          20                 40                                        80                                         120

 

 

 

לידת משה      משה עוזב למדיין      הנסיון הראשון וחזרה למדין       הנסיון השני                           מות  משה

 

 

ועוד על הפרשה:

  1. EXODUS .מעניין שהיוונים והנוצרים תרגמו את שם הספר במילה שמתארת עזיבת הבית לגלות. כי מדובר , עבורנו, בדיוק על ההיפך: עזיבת הגלות כדי לחזור הביתה!

2.שמות: כל הפרשה מדברת על שמות: שמות בני ישראל, שמות המיילדות. חוסר שמות של האבא של משה(איש מבית לוי) ושל האימא שלו(בת לוי). חוסר שמה של מרים (אחותו). שמו של משה שהם אותיות "השם". שמו של הקדוש ברוך הוא. שמות בני משה…

  1. שמות בני ישראל: לא שינו את שמם. מה שיזכה את בני ישראל להיגאל זה שנשארו עם זיקה לזהותם. לא העובדה שהם קבלו את התורה או קיום מצוות. רק העובדה שהם משפחה ועם. אין הגאולה תלויה בקיום מצוות אלא הפן הלאומי הוא הראשוני והעיקרי. רק אחר כך מדובר במתן תורה. המהרל שואל: למה לא נתנה התורה לאברהם? והוא עונה : כי היה צריך קודם כל לבנות עם שיקבל את התורה. אנו שייכים לעם לפני שאנו מקיימים את התורה! לכן, הישיבה במצרים והפיכת המשפחה לעם במצרים קדמה למתן תורה.
  2. ויוסף היה במצרים: רק יוסף היה יכול להיות במצרים! ולהישאר צדיק. כל מי שמנסה להישאר בגלות, מחכים לו שתי סכנות איומות: מבחוץ האנטישמיות והמוות ומבפנים ההתבוללות. רק יוסף הצליח להיות במצרים ממש.

כלומר, אסור לנסות להיות כמו יוסף! אין לסמוך על ..הנס הזה שיוסף היה במצרים.

5אלוהי אברהם: יש 18 פעמים בתורה המשפט "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. לכן יש 18 ברכות בתפילה!!

6 בארץ לא להם: בברית בין הבתרים, זרע אברם היה אמור לגלות "בארץ לא להם". מצרים היא ארץ כזו. היא לא שייכת ליושביה. כי כל השלטון הוא רודני והכול שייך לפרעה. יוסף גרם לעובדה הזאת שכל המצרים מכרו את בהמתם ואדמתם ואת עצמם לפרעה! כך שבאמת מצרים היא ארץ "לא להם"..למצרים! וכמובן גם לא להם לעברים!. זו הסיבה שמצרים נקראת "בית עבדים" כי אפילו המצרים הם עבדים בארצם!

  1. משה בן עמרם. משה איננו "אב". הוא מלך, הוא רב. הוא בנו של "עם רם". הוא שייך לעם. מנהיג אותו אבל הוא לא האב של העם. בניגוד ל"אברם" שהיה אב רם!

 

 

 

 

 

 

שמו של ה': (מניטו 1971)

 

שמות פרק ג (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

רש"י שמות פרק ג (טו) זה שמי לעלם – חסר וי"ו, לומר העלימהו, שלא יקרא ככתבו:

וזה זכרי – למדו היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר (תהלים קלה יג) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור:

 

 

 

יש "הוא" ויש "שמו" ויש "זכרו".  לכן אנו אומרים "ברוך הוא, וברוך שמו". אלה שני דברים שונים! וכן אומרים "ה' אחד ושמו אחד" כאילו אלה שני מוזגים שונים.

  • הוא: אין לנו תפיסה בו בכלל.
  • שמו: איך ניתן לנו להשיג אותו
  • זכרו: עוד פחות משמו.איך תפיסת שמו נשארת בזיכרון שלנו, בכל הדורות.

כשה' עונה למשה על שאלת השם שלו הוא נותן שלוש תשובות:

  1. אהיה אשר אהיה= אני תמיד אהיה כאן
  2. אהיה= כדי לא להפחיד את בני ישראל שיהיו עוד צרות
  3. אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם….: זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור"

 

 

השם שה' נותן למשה , אמור בתנאי שיהיה נעלם! "לעולם" בלי וו כמו בהעלם!

אסור "לתפוס" את ה'! זו הגדרתו! בלתי נתפס. בוכל זאת הוא דורש להתגלות אלינו. לכן יש לו שם. אבל אסור להגיד את השם

הצורה היחידה שאפשר להגיד השם שלו זה בשם אדנות. כלומר שאנו מקבלים עלינו את אדנותו עלינו. זה הדבר היחיד שאנו מסוגלים להגיד

השם שלו אסור להגיד אותו באותיותיו.

 

"זה שמי לעולם"= זה השם שלי כדי שתעלים אותו!

 

לדור דור= רק לשלושה דורות: אברהם יצחק ויעקב. ולא דור רביעי.  לא משה או דוד

למה לא אומרים "אלוהי משה"? או "אלוהי דוד"?כי אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב, אלה דברים שכבר התקיימו ושאנו יכולים להתבסס עליהם.אבל "אלוהי משה" עדיין לא! עד שאנו באמת נהיה לעם מאוחד ויבוא המשיח , רק אז אולי נוכל להגיד "אלוהי משה" או "אלוהי דוד"!.

עד אחרית הימים אנו נתייחס להיותנו בני האבות אברהם יצחק ויעקב.

 

התנאי ליציאת מצרים= שיכירו בני ישראל שה' נקרא בשם אדנות, כלומר שיקבלו עליהם מלכותו ומרותו.

 

שמי לעלם= להעלם

השם ניתן כדי להיות נסתר!

כמו הבגד: הוא מכסה אותי. אני נראה על ידי הבגד שלי אבל זה לא אני! הוא "בוגד בי"

כך השם הוא מגלה אותי אבל זה לא אני!. הוא בא בעצם להסתיר אותי בתוך זה שהוא מגלה כביכול אותי!

"ה' שמך לעלם ה' זכרך לדור ודור"

אם אני יודע מי הוא, אז אני שולט עליו ויכול לעשות בו שימוש!

לכן יש להעלים!

 

  • אד= כוח, כמו "אדיר"
  • אדם
  • אדון= יותר מהאדם וזה שבזכותו קיים האדם.

 

למה משה מבקש את שם ה'?

כי הגאולה הוקדמה (הרבה לפני 400שנה). לכן, יש לדעת מי גואל, מה יש לדעת ולהכיר כדי להיגאל

 

שמות פי

בע"ה כא טבת התשעז

מישל בן שושן

שמות פי

 

  1. בין כמה היה משה כשהוא דיבר לפרעה?

לכאורה זו שאלה פשוטה. הרי כתוב במפורש:

פרק ז (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה:

אמנם, מה קרה כשמשה היה יותר צעיר?.

התורה מספרת שמשה גדל ויצא אל אחיו, הרג איש מצרי וברח למדין אצל יתרו. שם הוא נשא את צפורה ונולדו לו שני בנים. כשמשה היה רועה, ה' נגלה לו בהר סיני במראה הסנה והנחה אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. בין כמה היה משה במאורעות האלה? בטח לא בין שמונים! הוא נראה אדם די צעיר . אם כן מה קרה בין מעמד הסנה וסוף השליחות שלו אצל פרעה בגיל שמונים?

זו שאלה שהחכמים תרצו על ידי מדרש ידוע: משה  בעצם ברח לארץ כוש (אתיופיה של היום) ! שם, הוא  התחתן עם אישה כושית (זה יסביר שמרים מאשימה אותו בחתונה זו יותר מאוחר "על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח"). ורק בגיל שמונים משה הלך ליתרו ושם התחיל את דרכו כשליח האלוהים בגיל שמונים. פתרון זה נראה פותר, כאמור, שתי בעיות: מה קרה בתקופה בין צעירותו וגיל שמונים וגם מי זאת האישה הכושית שמרים מדברת עליה. אמנם, לפי הפשט, אין זכר לדברים האלה. להיפך, מיד כשמשה בורח ממצרים הוא מגיע לבאר במדין. ושם, בנות יתרו מספרות לאביהן "איש מצרי הצילנו מיד  הרועים". אם הוא היה בארץ כוש כמה עשרות שנים, איך הוא מגיע בלי אישה ובלבוש וחזות מצרית??

הב מנשה וינר מציע פתרון הרבה יותר הגיוני:  היו בעצם שתי שליחויות:

  1. 1. השליחות הראשונה: כישלון

משה היה עדיין צעיר מאוד כשהוא הגיע למדין, שם התחתן ונולדו לו שני בנים. ה' מדבר איתו בסנה ומצווה לו ללכת להוציא את בני ישראל. מיד אחר כך, משה נוסע עם אשתו ובניו (בן אחד עדיין לא עבר את הברית מילה) ומגיע לבני ישראל במצרים. שם, כולם מוחאים לו כפיים על האותות שהוא מראה להם (יד מצורעת, מטה שהופך לנחש ומים שהופכים לדם) אמנם, אף אחד איננו מוכן לצאת ממצרים!!

אנו עדים היום למצבים דומים: איש הסכנות היהודית מגיע לארץ נכרייה ושם הוא מרצה על החובה לעלות לישראל,  כולם מכבדים אותו ומזמינים אותו לשבת אבל אף אחד לא עולה ארצה! מוכנים לתת כסף אבל לא לעלות!!. יתרה מזו, הכישלון הזה גורם לפרעה להכביד את העבודה על היהודים!! וכולם כועסים על המהלך. בני ישראל שרואים את מצבם שהחמיר, פרעה על משה שמפריע לניהול תקין של העבודה , משה גם הוא כועס על ה' ששלח אותו וזה מסיים נסיון ראשוני "לא מוצלח" להוציא בני ישראל ממצרים!!

הערה לעד: למה פרעה מכביד את העבודה ברגע זה?. נחשוב שהיום, אדם חשוב מודיע ליהודים הצרפתים שיש להם לעזוב את צרפת. הוא מודיע זאת בכלי התקשורת הצרפתיים בפרהסיה. מיד, צצות שאלות נוקבות לגבי ההשתייכות של האזרחים הצרפתים היהודים. מה אתם משתייכים למדינה אחרת? אתם לא צרפתים נאמנים? הסיפור שם את היהודים במצב מאוד לא נעים יחסית למדינה המארחת!! הם עשו הכל כדי להתבולל בה ולתת  הרגשה כאילו הם נאמנים לצרפת ופתאום, הנה שהגויים מגלים שהם בעצם שייכים למדינה אחרת! זה מגביר את האנטישמיות! וגורם ליהודים להכריז שהם מתנגדים למהלך האיש הזה שבא להוציא אותם משם!  כלומר, אם מהפך כזה של גאולה צריך להתרחש , הוא צריך להיות מיידי, בקול אחד. במידה ויש כשלון, אם היהודים לא יוצאים מיד, אז יש הרעת התנאים שלהם!! והם אפילו מבקשים את נפשו של ה"גואל" הזה.

כדי לחזק הסבר זה, נא לפנות למקור המובא בסוף המאמר הזה (יחזקאל כ) שם כתוב במפורש שבני ישראל סרבו לעזוב את העבודה הזרה שלהם במצרים ולא רצו לצאת משם.

  1. 2. השליחות השניה: יוצאים!

משה אם כן, חוזר למדיין. אפשר להגיד אפילו שהוא בורח שוב אל מדיין. הפעם, הוא בורח מהיהודים שמבקשים להרוג אותו על מה שהוא גרם להם!. בני ישראל לא מוכנים לצאת ממצרים!!!

עוברים כמה עשרות שנים, עד שמשה בן שמונים. ואז ה' חוזר ומבקש ממנו לשוב למצרים לשליחות מחודשת:

(יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:

הרב וינר מסביר שהפסוק הזה, אפילו אם הוא מופיע כביכול באמצע סיפור השליחות הראשונה, מקומו איננו שם. מקומו הכרונולוגי נמצא בהתחלת פרשת וארא, בהתחלת השליחות השנייה. התורה בחרה לא לספר את שני המהלכים בנפרד אולי  כדי לא להבליט את הסירוב של בני ישראל לצאת ממצרים! מהסיבה הזו, שני המהלכים אוחדו במהלך אחד. כל הפסוקים המדברים על מדיין אוחדו ביחדו זה יוצר הרגשה כאילו יש רק מהלך אחד. אבל, אז, נשארים עם חור ענק בסיפור! מה קרה בין צעירותו של משה וגיל שמונים!

אם כן, בהתחלת פרשת וארא עוברים למהלך השני של יציאת מצרים, המהלך שבו משה בן שמונים שנה. המהלך שמוכרח להצליח כי הזמן אוזל. בני ישראל כבר יותר מוכנים לרעיון היציאה. השעבוד כבר בלתי נסבל והמסר של משה יתקבל יותר . מדובר על דור חדש של בני ישראל והיה להם זמן להתעורר לכיוון רעיון היציאה.

  1. למה האלוהים אינו מתערב כדי להפסיק את השעבוד ,כל כך הרבה זמן?

א. מה אורך השעבוד?

השעבוד לא התחיל לפני מות כל בני יעקב. לוי, הוא האחרון שמת בגיל 137, הגיע למצרים בגיל 45. כלומר, הוא חי במצרים 92 שנה. המדרשים מצביעים על התחלת השעבוד מלידת מרים (השם שלה מזכיר מרירות וקושי), כלומר אחרי 125 שנה אחרי הכניסה למצרים. שש שנים אחרי לידת מרים, נולד משה. אם כן, "רק" שש שנים אחרי התחלת השעבוד, המושיע נולד.

שמות פרק ב (כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: ס

האלוהים "זוכר את בריתו" אם כן, מעט מאוד שנים אחרי התחלת השעבוד. כשהוא שולח את משה, בצעירותו, עם ישראל לא מוכן לצאת ממצרים ולכן, התכנית להצלה נדחית עד לסוף 210 שנה , 86 שנה אחרי התחלת השעבוד.

יעקב ובניו יורדים למצרים                 לוי  92  מרים   124      שעבוד 86שנה                        יציאה 210

משה   130

 

ב. האלוהים כן נמצא מאחורי הקלעים.

  • ה' מרבה את עם ישראל

התורה מספרת על התרבות עם ישראל במצרים כבר מהתחלת ההתיישבות שם:

שמות פרק א :(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: …..(יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ .

אמנם לא מדובר במעשה אלוהים, אבל ברור שזה קורה באופן ניסי.

  • האלוהים עוזר למילדות!.

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:….(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:

מוזר שהוא עוזר רק למילדות ולא לעם ישראל! אבל הן היחידות שמראות אכפתיות ומוכנות למסירת נפש עבור עם ישראל! ה' עוזר למי שמוכן למסור נפשו לגאולה!! ה' מחכה לעם ישראל שיתעוררו כמו המילדות!

  • ה' עם משה

כבר בלידתו, מרגישים שמשהוא ניסי קורה למשה:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא

רש"י (ב) כי טוב הוא – כשנולד נתמלא הבית כולו אורה

וגם סיפור בת פרעה שבאופן ניסי מגיעה דווקא למקום הזה ומוצאת את התיבה.והיא מגלה שהוא נער עברי! ולא מוסרת אותו לשלטונות כדי שיהרגו אותו. הדאגה לו והאימוץ שלו, כל זה מראה שיד האלוהים נמצאת כאן מאחורי הקלעים. שוב האלוהים מתגלה אצל מי שמוכן למרוד בשלטון העבדות. ורק אליו (או אליה!)

ג. בכל זאת מה סיבת הסתרת הפנים?

ראינו שכן האלוהים נמצא מאחור, אבל למה הוא לא מתערב בשעבוד?. כנראה שלשאלה הזו תשובה עקרונית מאוד: ה' לא יוציא ממצרים עם שאיננו מספיק בשל להיגאל.

נחזור לברית בין הבתרים, שהיא כנראה סיבת גלות מצרים.: אברהם שאל :

"במה אדע כי ארשנה?".

אברהם עבר תהליך ארוך ועבודה רבה כדי להגיע למעמד הזה. הוא חיפש אלוהים, הוא הלך אחריו, הוא גילה אמונה עצומה ועמד בהרבה נסיונות. ה' מודיע לו שהוא ייתן לו את הארץ הזאת, לו ולזרעו אחריו. אברהם שואל:"אבל זרעי, הילדים והנכדים שלי, לא עברו את מה שעברתי!. איך הם יגיעו לתודעה שלי כדי למלא תפקיד דומה?"" וה' עונה לו:"" יש לי תכנית: אני מעביר להם סדנה מיוחדת כדי שהחוויות שהם יעברו יעזרו להם להיות בשלים מספיק כדי לרשת את הארץ הזאת! כי ,אתה צודק, בלי הכשרה ומודעות, אין טעם לתת להם הארץ הזאת". גלות מצרים היא אם כן, לא עונש ולא סתם סבל חינם כדי לזכות בארץ (זו ,לדעתי, ראייה נוצרית לחשוב שיש לסבול כדי לקבל משהוא). גלות מצרים היא כור היתוך כדי שייבנה ממנו עם ותבנה מודעות ומוכנות כדי למלא תפקיד קשה שהוא להיות עם ישראל. בבסיס המודעות הזו, יש את הסירוב לקבל את העבדות כדבר מובן מאליו. בבסיס הזהות שנוצרת, מחפשים יוזמה, אחריות, מודעות, מוכנות למסירת נפש, וחיפוש עז אחרי החופש.

הסדנה הזאת התרחשה על מי מנוחות במשך חצי הזמן, 100 השנים הראשונות, בני ישראל חיו בטוב במצרים. וגם ה86 של העבדות, קרו בעיקר בגלל העיקוב של עם ישראל עצמו !

לכן, כל עוד עם ישראל לא הגיע לבשלות הזו, ה' לא יכול להוציא אותם ממצרים!!

בעצם, זה לא עם ישראל שמחכה לגאולה. זה האלוהים שמחכה שעם ישראל יהיה מוכן להיגאל!! אריכות הזמן באה רק בגלל הסירוב של היהודים לצאת ממצרים!! אבל יד dead line שאי אפשר לעבור! האלוהים לחוץ בגלל הזמן הקצוב הזה. אם הוא לא מוציא אותם עד לרגע הזה, אי אפשר יותר להוציא אותם בכלל! ולכן, ה' חייב לתמרן כדי גם להביא את בני ישראל לבשלות מספיקה ליציאה וגם לא לפספס את הקו האחרון של היציאה.

משל ונמשל לברית בין הבתרים:

ברצוני להציע משל: אברהם הוא רופא מצוין. ה' מעניק לו קליניקה מפוארת ומבטיח לו שכל ילדיו ובני בניו יהיהו בעלי קליניקה זו לעולמי עד. אברהם שואל מיד:" סליחה, אבל אני רופא, אני מתאים להיות בעל קליניקה, אבל במה אדע שהילדים שלי יהיו גם רופאים כדי לזכות בקליניקה הזאת?? וה' עונה לו: יש לי תכנית: אני אעביר להם סדנאות וסטאז'ים מספיק עד שיוכלו גם הם להיות רופאים ולזכות בקליניקה הזאת!

 

ג מסכנה

יש הרגשה כאילו ה' עזב את עמו במצרים ורק אחרי מאות שנים הוא "נזכר בהם" ומוציא אותם. אבל, על ידי הפירושים הנ"ל, ברור שה' עוסק כל הזמן במטרות הראשונות שלו:

  • ליצור עם מגובש ומרובה
  • להביא את העם הזה לתודעה ולבשלות שיגרום להם לרצות לצאת ממצב של גלות.

כל זמן העם עדיין לא מוכן, ה' מתערב כדי ליצור תנאים מתאימים. הוא גרם לירידה למצרים "חלקה" על ידי שליחת יוסף והפיכתו לסגן המלך, כדי שיעקב ובניו יחיו חיים טובים במצרים. ואכן, החלק הראשון של הגלות הם חיו טוב מאוד. השעבוד היה אמור להפיח בהם רצון לצאת ולחזור לארץ אך הם בחרו להישאר במצרים. מהר מאוד ה' מוליד את משה המושיע ועושה הכל כדי לחנך אותו גם בבית פרעה וגם בתודעה יהודית. הוא מנחה אותו מהר מאוד ללכת לגאול את ישראל. אבל הם שוב מסרבים לצאת ורק הכבדת השעבוד תגרום להם לשנות, בעוד דור לחשוב אחרת. עשר המכות יעזרו להם גם להתחיל להתוודע לאלוהים ולמשימות ההיסטוריות שלהם.

 

  1. למה משה חוזר ליתרו לבקש ממנו אישור יציאה??

מיד אחרי מראות הסנה, משה חוזר ליתרו:

פרק ד(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:

ברוך השם!, יתרו מסכים שמשה ייסע למצרים! ומה היה קורה אם הוא היה מסרב? או, במילים אחרות, למה יש חשיבות שמשה יבקש "רשות" מיתרו לקיים את שליחות ה'??

אפשר לשאול שאלה דומה מאוד: למה יש חשיבות שפרעה מלך מצרים ייתן את אישורו שעם ישראל יצא ממצרים? הרי במכה פשוטה אחת, ה' יכול להוציא את ישראל ממצרים מיד! התורה מרבה לתאר את המשא ומתן עם פרעה. ה' מכביד את ליבו, מנסים לשכנע אותו. הכל מתנהל מול פרעה. למה??

הרב אורי שרקי טוען שהגאולה חייבת לעבור את האישור של הגויים!! ויתרו ופרעה הם מסמלים את הגויים.

למה? כי גאולת עם ישראל חייבת להיות גם כן גאולת כל העולם כולו. הרי ישראל הוא רק אמצעי של הקדוש ברוך הוא להביא את כל העולם לגאולה שלמה. גאולת ישראל חייבת לעבור דרך מודעות מסויימת של הגויים לתהליך הזה. כך כורש נתן לישראל הצו לחזור לארצם, כך בלפור , סן רמו והאו"ם נתנו את אישורם להקמת מדינת ישראל. יש חשיבות רבה בהתערבות הגויים בגאולת ישראל כי המהלך הוא אוניברסאלי ותפקיד עם ישראל הוא אוניברסאלי. מכאן לומדים שיש פן שני ליציאת מצרים: התערבות של הגויים במהלך. הפן הראשון היה ביצירה של העם ויצירת תודעתו ורצונו להיגאל.

לעד: היום אנו עדים לשני המהלכים האלה מול עינינו. גאולת ישראל, הקמת מדינת ישראל וקבלתה בחיק העמים עוברת התנגדויות בלתי סבירות מצד הגויים. אומנם הם נתנו את הסכמתם להקמת המדינה אבל מאז, הם עושים הכל כדי להתנגד לקיומה. עם פלסטינאי נוצר על ידי הערבים ונתמך על ידי העולם המערבי כדי להתנגד למדינת ישראל כל הזמן. וזה מעסיק אותם יותר מכל דבר אחר! באותו הזמן, בתוך עם ישראל, רוב היהודים עדיין לא עלו ארצה ויש הרבה מאלה שעלו או נולדו בארץ, שמתכחשים לקיום המדינה ומצדדים את האויבים שלה. שני המהלכים קשורים אחד בשני! כאילו הגויים אומרים: תחליטו אתם מה אתם רוצים ואנו נלך בעקבותיכם. אבל העובדה שבתוך עם ישראל עדיין אין הסכמה לגבי כיבוש הארץ וההתיישבות בה, לגבי העלייה, לגבי תוכן הזהות היהודית או הישראלית, הכל ממשיך "להתבשל" עד שנגיע להכרעה. אנו עברים הרבה ייסורים מלחמות, פיגועים, כל זמן שאין הכרעה. עיקוב העלייה של היהודים ועיקוב ההכרה של היהודים בעצמם לזהות שלהם, מקבילה, לעניות דעתי להכבדת העבודה והייסורים שעברו ישראל במצרים כל עוד הם סרבו לצאת בשליחות הראשונה של משה. בנתיים, אנו חיים את אותה התקופה של גלות מצרים שבה, פרעה מסרב להוציא ישראל לא פחות מהסירוב הישראלי לצאת משם!!

 

 

 

 

 

 

 

  1. הסנה (הרב וינר)

שמות פרק ג (ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:

הרי הסנה בוער באש, למה משה שואל "מדוע לא יבער הסנה"? הוא היה צריך לשאול "מדוע לא אוכל הסנה".

הרב וינר טוען שמשה הבין את המסר העיקרי: ה' מנסה להראות למשה שלא כל מה שרואים זו המציאות. אם משה היה שואל מדוע לא אוכל הסנה, כלומר יש סיבה (אש- בערה) וצריכה להיות תוצאה (הסנה נאכל ונשרף). זה עולם רגיל. כל מדען היה שואל :,למה לא מקבלים את התוצאה הרצויה?

אבל משה מסיק שמה שהוא ראה: הסנה בוער באש, זאת לא המציאות! הרי האש לא בוער בכלל! אין אש! מה שאני רואה איננו נכון!!או קיימת אפשרות שהמציאות שונה ממה שנראה לי.

משה מגיע לנקודה החשובה הזאת וזו היתה המטרה של ה': האם יש מולי מדען טוב או איש שמוכן לחשוב אחרת ממה שכולם חושבים! אולי זו המטרה עיקרית של הסנה! ולא המשלים שהמדרשים נותנים (עם ישראל בשעבוד אבל הוא לא כלה- או משה הולך למשימה מסוכנת, אבל לא יקרה לו כלום..).

כשה' אומר למשה :

שמות פרק ג(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ…

מה הוא האות? עדיין אין נחש ואין דם ואין צרעת. הסנה עצמו והתגובה הנכונה של משה,זה בדיוק האות : לקחת בחשבון מציאות שונה ממה שנראה לכאורה.

יש עוד דבר שמוצא חן בעיני האלוהים: זה שמשה רוצה להתקרב כדי להבין, להתערב. לקחת אולי יוזמה. זה מה שעושה את משה מתאים לתפקיד!

  1. בתים

נשווה שני פסוקים דומים מאוד. אחד בסוף ספר בראשית והשני בהתחלת ספר שמות:

א.  בראשית פרק מו (ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:

 

ב.   שמות פרק א (א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:

נראה לכאורה ששני הפסוקים זהים. ובכל זאת יש כמה הבדלים משמעותיים:

  • בבראשית, מי שיורד למצרים, זה יעקב. הוא מגיע עם בניו אבל הוא ראש המשפחה: "יעקב ובניו".

אבל בשמות, מי שיורדים  אלה הבנים!"בני ישראל הבאים" והם באים ..עם יעקב!

עוד הבדל: בשמות מדובר על "בתים", תאים משפחתיים. "איש ובתו", "וילך איש מבית לוי","ויעש להם בתים"..

כלומר, נבנה פה עם. בבראשית זו היתה עדיין משפחה וכאן יש בניין עם.

 

  1. השם משה

מי נתן את השם למשה?

פרק ב(י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:

יוכבד מחזירה את הילד לבתיה בת פרעה. על מי נאמר "ותקרא שמו משה"? יש שתי אפשרויות

  1. בתיה נותנת השם. כי היא משתה את משה מהיאור.

2 יוכבד נותנת השם כי היא אומרת שבתיה משתה את משה "מן המים משיתהו" כתוב ולא "משיתיהו" עם יוד.

אם כן קיימות שתי קרסאות. אחת הנובעת מהקרי ואחת הנובעת מהכתיב

בין כה, הרי הוא לא נקרה "משוי"! אלא על שם העתיד, שהוא ימשה את ישראל מן המים בקריעת ים סוף או שימשה אותם ממצרים. ולכן הוא נקרא "משה" ולא משוי.

לפי הרב אורי שרקי, באופציה שבת פרעה נתנה לו השם, , לפי מה שהוא יודע, "משה" במצרית יכול להיות "בן".

זה מעניין מאוד כי הרי מתחילת הסיפור, התורה מעלימה את שמות האנשים .

מלבד רשימת "בני ישראל" עם שמות השבטים, כל הנפשות הפועלות נקראות ללא שם:

וילך איש מבית לוי (למרות שיודעים שהוא עמרם),  ויקח את בת לוי (למרות שיודעים שהיא יוכבד), העלמה, אחותו, אמתה..איש מצרי מכה איש עברי,שני אנשים עברים ניצים…

אם כן גם משה נקרא בשם סתמי " בן".

גם בעברית, שמו של משה יכול להיות סתמי: משה אותיות "השם". סתם שם!!

כאילו השעבוד מתבטא בהעלמת השמות הפרטיים.

רק מי שמתנגד לשעבוד מקבל שם! המיילדות הנועזות, למשל, נקראות בהתחלה "מילדות" אבל, אחרי הסירוב שלהם הן מקבלות שמות: שפרה ופועה. משה ישאל את האלוהים מה שמך? כי נתינת השם הוא התחלת היציאה מהגלות.

 

6 זהות המשיח

 

פרק ב (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

משה גדל בבית פרעה. ההשגחה גרמה לכך שלמשה יהיו שתי זהויות: אחת יהודית מלידה והשניה מצרית מהחינוך. לא סתם מצרית אלא זהות של נסיך מצרים. אם כן למשה יש שתי זהויות ותמיד קשה לחיות עם פיצול אישיות.

כשמשה יוצא אל אחיו, יש מחלוקת בין הרב אבן עזרא שסובר שהם המצרים! לבין הרמב"ן שסובר, כמו הפשט שמדובר באחיו העברים כמו שכתוב בסוף הפסוק.

הרב אורי שרקי מציע שהפסוק , בכוונה משאיר אותנו במחלוקת הזאת בין האבן עזרא והרמבן. כי משה בעצמו נמצא במחלוקת הזו: מי הם אחיו??

כשהוא רואה שהמצרי מכה העברי אז הוא מחליט להיות בצד של המדוכה. סוף הפסוק מכריע: איש עברי מאחיו. משה החליט סופית שהוא עברי.

ייתכן שזהות הגואל חייבת כזו של משה: דו פרצופית. כאילו הוא צריך להכיר את הזהות הזרה והזהות העברית כדי לגאול היהודים מבחוץ. רק מי שנמצא מחוץ לגלות יכול להבין שהגלות היא מצב לא טבעי. מי שנמצא בתוך הגלות, קשה לו להבין את כל התמונה. לכן היה חשוב שמשה יגדל כמצרי, כדי לראות, בתור מצרי את המצב של עם ישראל ולחשוב על שחרורו. אבל הוא גם עברי כדי להיות בצד של העם הנגאל.

 

 

מקור שמראה שבני ישראל סרבו ללכת אחרי דבר ה', בעודם במצרים.

יחזקאל פרק כ

 

(ב) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

(ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק:

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:

(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר:

 

 

 

 

 

שמות לעד 6

בע"ה כב טבת התשעו

מישל בן שושן

 

שמות לעד 6

  1. מי הוא גואל ישראל?

א. מי נותן למשה את שמו?

כשמשה נולד, אין לו שם. בתיה מוסרת אותו ליוכבד לשם הנקה וכשמשה "גדל", כנראה אחרי שהיא מפסיקה להניק אותו או יותר מזה, היא מוסרת אותו לבתיה, לפי ההסכם שהיה ביניהן.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ😦 שמות פרק ב : (י))

  • "ויהי לה לבן" לכאורה מדובר על בתיה אבל נשאר ספק קטן, אולי מדובר על יוכבד
  • "ותקרא שמו משה" לכאורה בתיה נותנת את השם למשה אבל ייתכן אולי שיוכבד נתנה השם למשה כי הנה כתוב אחר כך:
  • "כי מן המים משיתהו". ברור שבתיה "משתה" את משה מן המים אבל לא כתוב "משיתיהו" עם יוד אחרי האות תו. אלא "משיתהו" כלומר, את משית אותו. כאילו יוכבד קראה לבנה משה כי בתיה משתה אותו ואת זאת היא מכריזה לבתיה: אני מוסרת לך אותו ונתתי לו את השם משה כי את משית אותו! אמנם, המילה הזאת "משיתהו" (את משית אותו) נקראת, לפי המסורה "משיתיהו" (אני משיתי אותו). ואז, אנו מסיקים מזה שבתיה נתנה את השם למשה ולא יוכבד.

לסיכום: הפסוק משאיר אותנו בין שתי אופציות לגבי מי נתן את שמו למשה: יוכבד או בתיה.

 

ב. הזהות של משה

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

( שמות פרק ב (יא))

מה פירוש "ויצא אל אחיו"?

  • הרמב"ן סובר שהוא יצא אל אחיו העברים
  • אבן עזרא סובר שהוא יצא אל אחיו המצרים

אנו שוב נמצאים מול דואליות. האם משה מרגיש מצרי או עברי? אין הכרעה בין המפרשים . ייתכן שאין הכרעה גם כן בתוך נפשו של משה!

"ויפן כה וכה" הוא שואל את עצמו למי הוא שייך? לאיש העברי או לאיש המצרי?

ואז ההכרעה נופלת: הוא רואה שהמצרי איננו "איש" אין לו את החשיבות של "איש" והוא מכניס אותו לעולם החול "ויטמנהו בחול". הוא מגדיר את החלק המצרי שלו כ"חול" ובוחר בחלק העברי שלו.

התורה מספרת לנו את הקושי הנפשי של משה  ומהלך הבחירה שלו.

אבל יש לשאול את עצמנו: למה  ה' בחר בכוונה אדם שיש לו את שתי הזהויות מוטבעות בתוך נפשו ?האם גואל ישראל היה חייב להיות בעל שתי הזהויות ביחד?

 

  1. משה מבקש רשות מיתרו

אחרי הדו שיח הארוך בין משה לה' בהתגלות בסנה, משה חוזר ליתרו ומבקש את רשותו ללכת למצרים. הוא אפילו לא למגלה לו את הסיבה האמיתית (גאולת עם ישראל) אלא אומר לו שהוא הולך לראות האם הם עדיין חיים!!

 

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם: שמות פרק ד (יח)

 

רק אחר כך, ה' מסביר למשה את המהלך של ההליכה למצרים כאילו ה' הסכים עם בקשת הרשות מיתרו לפני שהוא מתחיל את כל המהלך של הגאולה. למה?? למה לבקש רשות מיתרו? הרי ה' בעצמו דיבר אליו! ואם יתרו היה מסרב? נראה שאז, ה' היה בוחר במשהו אחר או היה עושה מהלכים עד שיתרו יסכים. אבל, לפני שגואלים את ישראל, יש לעבור דרך ההסכמה של יתרו. לפחות משום "דרך ארץ קדמה לתורה".

(זה מזכיר לי מאוד את הסיפור של הכרזת בלפור לפני גיבוש השיבה לארץ ישראל- יתרו, כאן הוא ממלכת אנגליה השולטת במקום ).

 

  1. רשות מפרעה

השאלה עוד יותר מעיקה כשאנו מתבוננים על מהלך יציאת מצרים, שלוקחת כל כך זמן, מסביב לשאלה "האם פרעה ייתן לנו לצאת?". האם לה' אין דרך להוציא את ישראל ממצרים בלי הסכמת פרעה? ברור שכן. הרי ה' עושה כל מה שברצונו במצרים וב"לב" פרעה!

למה כל כך חשוב שישראל יצאו ממצרים רק אחרי שפרעה יסכים למהלך? ולמה זה לוקח כל כך זמן, למה ה' מקשה את לב פרעה כדי שישראל יישארו עד זמן, ויהיו עוד מכות???

השאלה עוד יותר מפתיעה כשפוגשים את הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם" ולא כתוב :"ויהי כאשר בני ישראל יצאו " או "ויהי כשמשה הוציא את ישראל".

(זה מזכיר לי את ההצבעה באום על אישור הקמת מדינת ישראל)

 

  1. תשובה אפשרית

הרב אורי שרקי מסביר, (כנראה מלימוד כתבי  הרב קוק ודברי מניטו שהסבירו) שגאולת ישראל חייבת לעבור דרך הסכמת אומות העולם כי גאולת ישראל קשורה לגאולת העולם.

אכן,נראה לי הגיוני לחשוב שהתכנית האלוהית של הולדת עם ישראל בעולם היא קשורה לתכנית האלוהית לגאולת העולם כולו. ה' הוא אלוהי העולם כולו ומטרתו היא כל העולם, כל האנושות. עם ישראל הוא אמצעי. לחנך, להיות עדות, לדרבן …,את כל אומות העולם להגיע למסכנות מסוימות בנוגע להכרה באל אחד הבורא את העולם. אם כן, המטרה העליונה היא "גאולת העולם". בתוך הראייה הכוללת הזו, גאולת ישראל היא המנוע שיביא לגאולת העולם בסוף ההיסטוריה. יציאת מצרים, היא לא "הגאולה השלמה" עבור ישראל. היא רק ה"אב טיפוס" של כל הגאולות שיבואו עד לגאולה האחרונה. אם כן, חשוב שהאב טיפוס של גאולת ישראל ייקח בחשבון את המטרה העליונה שהיא גאולת העולם כולו. זה נאמר במפורש בפרשת בשלח: "למען שיתי אותותי אלה בקרבו". זה גם היה כתוב ברית בין הבתרים:" וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". כלומר, גאולת ישראל קשורה לגאולת העולם. ואם אין גאולת העולם מפורשת במהלכים האלה עדיין , הרי שלפחות הם משתתפים בחוויה של גאולת ישראל

במשחק מילים אפשר להגיד שהמטרה היא לא רק "יציאה ממצרים" (של ישראל) אלא "יציאת מצרים" (יציאה של המצרים עצמם)!!

נראה לי שברור לכל מי שרואה מה שקורה היום, שגאולת ישראל וחזרתו בארצו, מעניינת את כל העולם בצורה יוצאת דופן. יכולים להרוג מיליוני ערבים בסוריה, בלי שהעולם יזוז. אבל בניית מרפסת בהר חומה מקפיצה את כל האומות! גאולת ישראל בעת הזאת היא במרכז החדשות בכל העולם. וזה לא נגמר עם ההכרזה ב948 אלא ממשיך יום יום ובכל שעה. עיני כל העולם וחיציהם מופנות במיוחד לדבר אחד: מה קורא בארץ ישראל. ההתנגדות הבלתי הגיונית והמוגזמת לכל המהלכים שבונים את מדינת ישראל וחזרת היהודים לארצם, אומרת דרשני! זה עולה על כל הסבר הגיוני! האובססיה להתנגד ולדרוש תמיד יותר מעם ישראל בכל מה שקשור לגאולתו הנוכחית, מדגימה מול ענינו את הקשר בין גאולת ישראל ל"גאולת אומות העולם". הם דואגים להתנגד למדינת ישראל כאילו מדובר בעניין שלהם עצמם! כמובן, באופן בלתי מודע, אבל כל מי שעניו בראשו יכול להשוות את המהלכים האלה עם המהלכים שמספרת לנו התורה בקשר ליציאת מצרים!

לא מדובר בבקשת אישור מאומות העולם, כי הרי כל המהלכים נעשים ביוזמה של העם היהודי והוא חייב להילחם על כל שלב. הכל נשעה בזכותו ובזכות ההשגחה . אבל מדובר על ההשתתפות החווייתית של כל אומות העולם במהלך הגאולה של ישראל כי זה בנפשם!

לסיכום, יצאת מצרים, חייבת לעבור דרך שני מהלכים מקבילים

  1. חינוך עם ישראל (ומנהיגו) לבניין זהות יהודית, נפרדת מהזהות המצרית, שרכשו במשך הגלות. זה תהליך ארוך וחוויתי יותר מאשר שכלי. זה לוקח זמן ודורש מה' להכות את המצריות שקיימת בתוך היהודי כדי להוציא את המצריות ממנו ולגלות את זהות היהודית שבו.
  2. חינוך, או רושם עמוק, חוויתי בתודעה העולמית שמטרת הבורא היא גאולת העולם משעבוד. יש מטרה אלוהית עבור כל בני האדם והיא עוברת דרך גאולת ישראל.

לכן, אורך הגאולה, ריבוי המכות , מטרתן כפולה: עבור ישראל ועבור המצרים. אחד בלי השני איננו יכול להתבצע. שני המהלכים קשורים זה בזה. כמו שהמדרש אומר לגבי המכות "נגוף למצרים ורפא לישראל"

 

 

 

 

שמות מוש

בע"ה חי בטבת התשעו

מישל בן שושן

 

שמות מוש

ואלה שמות (בני ישראל) הבאים מצרימה

השמות באים למצרים!

המדרש רבה מסביר את שמות השבטים, לא מהטעמים  שניתנו להם בלידתם אלא על שם הגאולה. למשל, ראובן נקרא כך כי "ראה ראיתי את עני עמי ישראל וארד להצילו" וכן שמעון "כי שמעתי את נאקת בני ישראל"..

כלומר: כשה' הכניס את בני ישראל במצרים כדי שייטמעו במצרים, הוא לא עשה זאת עם אנשים רגילים.הוא לא הכניס אותם שם כדי לאבד אותם לגמרי! למרות שזה מה שנראה לכאורה. להיפך, יש לו כוונה להוציא את בני ישראל, כעם, ממצרים. לכן הוא הכניס שם אנשים שיש בתוכם ניצוץ הגאולה העתידה.

כמו גנן שמשתיל זרע בתוך האדמה. כך השתיל ה' את בני ישראל במצרים. הם נראים, בתקופה ראשונה, כמצריים לכל דבר, הם "נרקבים" שם כמעט לגמרי ומתבוללים עד לרגע האחרון.

אבל, הגנן אומר לנו שהזרעים שהוא השתיל, יש בהם הDNA של הגאולה בתוך שמותם.

ה"שמות" שיורדים למצרים הם כמו הזרע שנראה הולך לאיבוד באדמה אבל יש בו כדי להצמיח עץ ענק בגאולתו מהקרקע של מצרים.

 

למה לרדת למצרים?

התשובה לעד: כי עם ישראל אמור להיות המייצג את כל הצורות האפשריות להיות בן אדם. ואחר כך, לעשות מכל השבטים האלה עם אחד שיושב בארץ אחת. כלומר, עליהם לפתח את שני המימדים ההפוכים: להיות אוניברסאליים ולהיות מיוחדים, עם אחד. השלב הראשון של בניין העם, אם כן, חייב להיות בחץ לארץ, כשהעם נולד בחיכוך עם כל עמי הארץ הנמצאים במצרים בעת ההיא (כולם באו לשבור אוכל, מצרים היא העצמה של אותו הזמן) והשלב השני הוא היציאה משם, בהרגשה של עם נבדל (בעזרת העבדות והמכות שיפרידו אותם מן המצרים) ומיוחד (עם תכנית מיוחדת שהיא התורה). לכן, יש שני שלבים שונים והפוכים בירידה למצרים:

  1. הטמעות בתוך מצרים, שגשוג והתבוללות כמעט שלמה כדי לספוג את כל האפשרויות האוניברסאליות

2 היציאה משם, בניין מחדש של הזהות, יצירת עם ,עם חוויה אחידה , כדי לבנות אחדות כל הפרצופים לתוך עם אחד והכניסה לארץ .

תשובה חלקית של המו"ש: מצרים= מצר ים. הלידה של העם חייבת להתבצע בתוך מקום חשוך, מוסתר, מוגן מפני הקטרוגים. בדומה לתהליך הכניסה של הנשמה בתוך הגוף, בני ישראל ירגישו צמצום גדול וצרות .

 

אהיה

למה בני ישראל ישאלו את משה "מה שמו" של האלוהים שבא לגאול אותנו?

אני מציע משל: אומרים לכם שיש "ישראלי" שהולך לתת הרצאה, בארצות הברית, על השטחים בארץ. מיד אתם תשאלו מי הוא? עבור מי הוא מצביע? כדי לדעת על מה מדובר. כי מה שיגיד מאוד תלוי על הצבע הפוליטי שלו.

כך בני ישראל: מציעים להם תכנית שחרור. הם כבר שמעו על "אלוהי אברהם" בעל מידת החסד, שעושה חסדים. הם שמעו על אלוהי יצחק שדן את העולם בגבורה. הם שמעו על אלוהי יעקב שיודע לאחד כל המידות, בעל הרחמים. הם מכירים את אבותיהם, ראשי השבטים, שלכל איחד השקפת עולם שונה. לכן, ברור שמה שישאלו בני ישראל את משה זה "מה שמו?" עבור איזו מפלגה הוא עובד? באיזה צד הוא מצדד? התכנית מבוססת על איזו מידה?    התשובה של ה' היא מפתיעה ונועזת:  ה' יהיה מה שכל אחד ואחד ישיג בעבודתו!! שמי הוא "אהיה"! והשם הזה הוא נעלם (זה שמי לעלם) כדי לאפשר חופש עבודה לכל אחד. אין הכוונה . שם ה' נסתר וכל העבודה של הגילוי מוטלת על כל אחד ואחד!!

זו תכנית השחרור מעבדות: אין יותר עבדות לאלוה או למי שיחשוב עבורי או למי שיכתיב לי את ראייתו. ה' דורש מעכשיו שכל אחד יעשה עבודה עצמית, יקבל אחריות על ההשגות שלו ויחיה את חייו "לא כמצוות אנשים מלומדה" לא כרובוטים. אברהם חשב בכוחות עצמו ונבדל מדרך אביו. יצחק גם כן, ויעקב גם כן. כך דורש ה' , מעכשיו, מכל אחד מבני ישראל שיצאו ממצרים: לחשוב בכוחות עצמו. וה' יהיה האלוהים של כל אחד לפי השגתו!!

לעד: בתפילת העמידה מתחילים לדבר אל: אלוהי אברהם,  אלוהי יצחק, ואלוהי יעקב , האל הגדול (אלוהי אברהם) הגיבור (אלוהי יצחק- מידת הגבורה) והנורא (אלוהי יעקב- מה נורא המקום הזה)…

אבל מסיימים ב:"אלוהי נצור לשוני…." האלוהים שלי! אחרי העבודה הארוכה וההשתייכות למסורת האבות.

עני עמי

למה ה' החליט להציל עכשיו (אחרי 210 שנה!)את בני ישראל? כי הוא ראה שהם עצובים, הם לא יכולים לעבוד אותו בשמחה!!1. ומכיוון שעיקר העבודה חייבת להיות בשמחה, ה' החליט להפסיק את המשחק ולהוציא אותם משם!  אבל איך אפשר לדבר על שמחה בעבדות? במילים שלי, הייתי אומר שמה שהיה בסכנה, זו הגאווה להיות יהודי.השמחה להיות יהודי למרות המצב הקשה שבו אנו חיים, זו השמחה המינימאלית. כשה' ראה שיש סכנה על עצם הגאווה להיות יהודי במצרים, הוא הבין שהם הגיעו לנקודת אל חזור והוא חייב להוציא אותם משם מיד

 

זעקת בני ישראל

כשיש מחסומים לקבלת התפילות בשמים, מכל מני סיבות. אז יש דרך כדי לעקוף המחסומים: זו הצעקה. ללא מילים, מתוך הלב. את זה, קשה לה' לא לשמוע ולענות לה.

 

משה מסרב לשליחות

משה הוא בעל מידות של חסד. הוא לא "איש דברים" (לשון קשה). לכן, הוא מסרב ללכת בעודנו במצב הזה.

לכן, ה' מכניס בו כוחות של גבורה ודין: "וייחר אף ה' במשה" הוא הכניס חרון אף- מידת הדין- במשה כדי להכשירו לשליחות.

אהרון היא בעל מידת הדין. "הנה אהרון אחיך הלוי" . הלויים בעלי מידת הדין.

משה היה אמור, מטבעו, בעל חסד, ולכן התאימה לו יותר משרת הכהן הגדול

אהרון, היה מטבעו בעל מידת הדין, והייתה מתאימה לו יותר משרת הלוי.

אבל, אחרי "תפילת משה" (= הסירוב שלו היא כמו תפילה לתת לו האמצעים המתאימים), ה' החליף להם התפקידים משה יהיה לוי ואהרון יהיה כהן!

כך, משה שהיה בטבעו יכול להיות כהן, הוא זה שלימד את אהרון את עבודת הכהן והוא שימש ככהן בזמן שבעת ימי המילואים. אבל, עבור משימתו, לקח על עצמו את מידת הדין שהשתיל בתוכו ה': אומר המדרש ש"חרון אף ה' עשתה במשה רושם", הרושם היא מידת הדין שהכניס בו!

 

 

 

 

 

 

שמות גז

בע"ה יז טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

שמות גז

בעקבות ה"גלילי זהב"

 

 

הבאים מצרימה

בדרך כלל, היציאה מארץ ישראל לא נקראת "ביאה", להיפך! כשהפסוק מתאר את ה"ירידה" למצרים כ"ביאה", הוא צועק "דרשני!"

  • התשובה של הרב : השכינה ירדה איתם למצרים, כך שעבורם, אין הבדל עכשיו בין ארץ כנען ומצרים.כל זמן שיעקב והבנים חיים, רוח ארץ כנען והשכינה איתם והם לא מרגישים ירידה.
  • תשובה אחרת שהרב נתן בסדרה הקודמת: ארץ גושן נחשבת כארץ כנען כי היא ניתנה לשרה במתנה מפרעה, כך שאין עדיין "ירידה" לחו"ל כל זמן שהעם נמצא בארץ גושן. הבעיה מתחילה כשהם יוצאים מגושן ומתפזרים בכל הארץ ("ותימלא הארץ אותם")
  • לעניות דעתי, דרך השאלה הזו ניתן לגעת בשאלה העקרונית, למה יש לרדת למצרים כדי לבנות את עם ישראל? האם הירידה למצרים היא "גלות", אפילו אם עם ישראל עדיין לא בנוי כעם? הרי לא היתה בעיה למדרשים להתחיל לספור את ה"גלות" של ארבע מאות שנה , מאז שנולד יצחק! כלומר, יש גלות אפילו בארץ כנען! אם כן, לדעתי, יש לדבר על "גלות" רק אחרי שהם יצאו ממצרים והם יכנסו לארץ כנען בתור עם.

בינתיים, ה"ביאה" למצרים, היא שלב הכרחי בבנין האומה הישראלית! בדומה להפריה  חוץ גופנית, בשירות "אם פונדקאית"(מצרים).בברית בין הבתרים, כשהשלב  הזה "הובטח" על ידי ה' לאברהם, לא מדובר בגלות במובן הקלאסי של המילה (חטא גורם לגלות ותשובה מביאה לגאולה) אלא כשלב הכרחי ביצירת עם ישראל.

לכן, ה"ביאה" למצרים היא ממש ביאה למקום שבו ייוולדו!

 

חושך שבטו שונא בנו

הייסורים שישראל יעברו במצרים הם הכרחיים כדי לגדל את ה"בן", עם ישראל. הרב קובע שאין שעבוד מצרים תוצאה שעזיבת העם לדרכו (כמו שיש מצבים שבהם ה' מסתיר פניו מהם "הסתר אסתיר פני") אלא שלב הכרחי של בניין, כמו שהאב, לפעמים, מייסר את בנו כדי לחנך אותו.

 

שבעים נפש

הרב מציע פירוש מקורי:

"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש". הפירוש הרגיל הוא שסך הכל, כל בני המשפחה, מגיעים ל70 נפשות(כמו שאנו יכולים לספור בסוף ספר בראשית. ואז יש את החישובים השונים כדי להגיע למספר 70 על ידי הולדת יוכבד בין החומות..)

הרב מציע בפשטות: "כל נפש"= כל בן, כל שבט,הולידה בעצמה "שבעים נפש".

המספר שבעים הוא תמיד סמל לריבוי אוכלוסיה ויצירת כמן "עולם שלם".

אם כן, לא עם ישראל כולו שווה ל"שבעים"

אלא כל שבט מעם ישראל יוצרת בתוך עצמה "שבעים". כל שבט נוצר כעולם ומלואו!

אם כן, החיבור בין כל השבטים הופך להרבה יותר קשה. כי כל אחד, בתפיסת עולמו, מרגיש "מלא" ושלם. אבל מצד שני, החיבור מהווה אתגר עוד יותר עשיר!

 

וימות יוסף וכל אחיו

כל אחד מבני יעקב, ובמיוחד יוסף, היה בנוי לגאולה. המדרשים מסבירים את השמות כל אחד כמתאר את הגאולה מצד אחר. כאילו בני  יעקב נולדו עבור הגאולה. לא שהגאולה היא תרופה למכה שנקראת הגלות, אלא שעצם ההוויה הישראלית היא הגאולה. רגש הגאולה הוא הרגש החשוב ביותר ביצירת עם ישראל.

למשל, השם "יוסף" (רחל אמרה:"יוסף ה' לי בן אחר") מרמז על הפסוק "יוסיף ה' לקנות את שאר עמו"(ישעיה יא). כלומר , למרות הצרות, ה' יגאל את עמו עוד ועוד.למרות שכבר היו גאולות בעבר, יוסף ה' לגאול את עמו עוד למרות שנראה שזה נגמר.

 

  • הבעיה התחילה אחרי מות האחים: נאבד "רגש" הגאולה מהדור השני. ההתבוללות גברה. הייאוש התחיל.

כל התכנית, מעכשיו היא להחיות את רגש הגאולה שנאבד במותם של  בני יעקב. כי רגש הגאולה הוא עמוד התווך של עם ישראל, ללא קשר עם היותם בארץ או מחוצה לה. הגאולה היא התקווה שיהיה יותר טוב. האמונה ביכולת האדם וה' לשנות את גזרות המציאות העגומה של האדם.

ייתכן שכאן נמצא חלק ההסבר ששל יצירת עם ישראל במצב של גלות: כדי שילמדו מה היא גאולה. יש ללמד את הגאולה אפילו לפני שמתחילה ההיסטוריה שלהם!!

 

למען ענותו

  • העינוי גורם להתעוררות הרגש הלאומי. האנטישמיות יכולה לעזור ליהודים המתבוללים,להרגיש שייכים לעם אחר מזה שהם חיים בתוכו.
  • הרב מציע לקרב את המילה "עינוי" למילה "עונה" של הנשים. המצרים דאגו להמעיט את הזיווגים בין הישראלים לנשותיהם. הם כיוונו את תזמוני המטלות כך שהגברים לא יוכלו ללכת עם נשותיהם בעונתם כדי להמעיט את הילודה. וכאן הפלא: הם דווקא התרבו! (כמו שכתוב בהגדה של פסח "וישמע את עוניינו"=זו פרישות דרך ארץ)
  • העינוי בא כדי לצמצם את זמן השעבוד המתוכנן 400שנה ל210 .

 

לאומיותן של הנשים הישראליות

  • יש בעיה פרשנית מול הפסוק:

"ויאמר מלך מצרים למיילדות העבירות..ויאמר בילדכן את העבריות…"

פעמיים כתוב "ויאמר". ולא כתוב מה פרעה אמר להם בראשון. כאילו הוא אמר להם שני דברים והכתוב מדווח רק על הדבר השני.

  • יש בעיה נוספת בפסוק הבא:

"ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, ותחיינה את הילדים"

יש כפילות בדיווח התגובה: הן לא עשו כדבר פרעה, היה מספיק כדי שנבין שהן החיו את הילדים.

  • ההסבר של הרב מרחיק לכת:

בהתבססו על מדרש, הרב טוען שפרעה ביקש מהן "להזדווג לו" והן סרבו. זה תוכן המאמר הראשון "המצונזר". משמעות הדבר היא, לפי הרב, שהתכנית של המצרים היתה:

  1. או שאתם תתמזגו עם התרבות המצרית (המאמר הראשון- להזדווג לו)
  2. או שנהרוג אתכם (כל הבן –ליאורה)

זה מזכיר את שני ה"פתרונות על הבעיה היהודית"(בשפת האנטישמיים) בכל הזמנים: התבוללות מלאה או שואה.

פרעה מציב בפני הנשים האלה לבחור בין התבוללות (הזדווגות עם פרעה) או השמדה (כל הבן..ליאורה תשליכוהו)

גדולת המיילדות היא שהם סירבו ודחו את שתי האופציות האלה!! הם לא שמעו אל פרעה בדבר הראשון והם החיו את הילדים. הם הפיחו רוח של לאומיות בתוך העם כדי לסרב לשני הפתרונות שהוצעו להם.

הרבה גויים רצו להחדיר בתודעת היהודים שהם יכולים להיות עם "דת" מיוחדת, אבל הם שייכים ל"אומה" שבה הם נמצאים. היהודים מצאו בפתרון הזה , אמצעי נוח כדי לשרוד את הגליות הארוכות. הם היו יהודים צרפתיים או יהודים גרמנים. הבעיה מחריפה כשהם מאבדים את הרגש הלאומי האמיתי שלהם והופכים את היהדות לדת ומסרבים להשתייך ללאום שלהם. לדעת הרב, ה "לאומיות" היא לא פחות חשובה מאשר שמירת מצוות הדת נטו.  המעשה הראשון והעיקרי של המיילדות של עם ישראל במצרים ,אלה שממש הולידו את העם הישראלי במצרים, הוא הסירוב לקבל את הלאומיות הזרה והחייאת הלאומיות הישראלית: ותחיינה את הילדים.

 

החינוך היהודי

לכל אות, בעברית,יש שם. א= אלף. אבל כותבים רק א'. כלומר,יש חלק מהאות שאנו מכירים, בלי שתהיה גלויה לעין. יש חשיבות רבה, בלימוד השפה לילדים, שאנו נלמד אותם שיש דברים שהם רואים ויש דברים שהם לא רואים אבל הם בכל זאת קיימים.

הרב כועס מאוד על שיטות הלימוד שהתחילו כבר בזמנו (שנות העשרים למאה הקודמת) שקוראים  לבית "ב" ולא "בית". זה סמל לתרבות שאומרת: מה שיש הוא רק מה שאני רואה. רק מה שאני מבין.החינוך היהודי דורש מהילד להכיר את התורה שבעל פה לא פחות מהתורה שבכתב. המציאות לא נגמרת עם הצד הגלוי שלה. להיפך, היא מזמינה את האדם להכיר בצדדים שלא נראים. לגלות את הנסתר. להאמין בחלק השקוע של הקרחון.

הרב מקשר המלחמה שלו בלימוד היהודי ברמזים של מפעל המיילדות העבריות:

ה"א" היא אבן. כל אות היא אבן שעל ידה בונים "בית" היא המילה. זה הדבר הגלוי.

אבל יש דבר סמוי: כל אות, כל אבן, היא בית בפני עצמו. האבן "א" היא גם בית:"אלף".

המיילדות ראו על "אובניים" "בתים" הן לימדו שמאחורי כל אבן יש בית. וזה השכר שנתן להם האלוהים " ויעש להם בתים" וכך נבנה עם ישראל: על ידי בתים: בתי כהונה, בתי לוויה, בתי מלכות.

 

מתי משה הושם בתיבה?

בשישי בסיוון! יום מתן תורה!

הוא נולד, לפי המסורת ב7 באדר

יוכבד הטמינה אותו שלושה חודשים

וכך מגיעים לתאריך הסמלי ביותר ! כשהתכנית האלוהים הוכנסה בתוך מילים, תיבות, בהר סיני.

 

איש מצרי- איש עברי

למה כתוב פעמיים "איש". היה מספיק לכתוב "וירא מצרי מכה עברי"

למה כתוב "מאחיו" ברור שמשה עברי!

הרב מציע פירוש מקורי:

שני האנשים היו עברים!

אחד עשה עצמו כמצרי: הוא דבר מצרית . הוא נראה מצרי. הוא בחר להתבולל לתרבות המצרית. והוא מנסה לכפות את החלטתו לאחיו שרוצה להישאר עברי. הוא "אחיו". המצרי הוא האח של העברי. הוא רוצה שהעברי יהפוך למצרי! ואת זה משה מסרב לקבל. ומכה את האיש העברי שעושה עצמו מצרי.

 

השפה העברית

הרב קופץ על ההזדמנות כדי לתקוף בחריפות את היהודים שחיים בזמנו ושמסרבים שידברו עברית. הם מדברים יידיש ושומרים את העברית לתפילות ולקריאת התורה. עבור הרב זו טעות חמורה. העברית היא  השפה שהעם כולו צריך לדבר ביום יום, בעולם החול. אין להשאיר את העברית לשימוש "דתי" בלבד. בתקופתו, זו היתה מלחמה קשה ומכרעת. אליעזר בן יהודה נחשב אז שמהפכן ושוטה. עד היום, אוכלוסיה גדולה מסרבת לדבר עברית בחול. הם אותם האנשים שמסרבים להכיר במדינת ישראל כהתחלת הגאולה.

רמז לכך הרבה מוצא בפסוקים: "ויטמנהו בחול": משה קבע שה"עבריות" חייבת לשרור בעולם החול. הוא "הכה" את טענת המצרי שרצה לדבר מצרית במקום עברית. יש להכניס את השפה העברית בחול.

המעשה הנועז הזה של משה , הוא הצעד הראשון בגאולה: החייאת השפה העברית.

זה מה שהציל את בנות יתרו מיד ה"רועים"-הרעים. סיפור איש המצרי "הצילנו מיד הרועים".

 

וידע אלוהים

הגאולה היא דומה לזיווג. (וידע את אשתו)

האלוהים רואה. האלוהים יודע. הסיבה לגאולה היא אהבה ורצון עז שמשנה את סדרי הלוגיקה.

נראה לי שסיפור העלייה המיוחד של כל יהודי בזמננו, דומה לסיפורי הפגישה והזיווג עם האהוב-ה. צריך להיות  "משוגע" כדי להתחתן. וצריך להיות "משוגע" כדי לעלות ארצה!

 

הסנה

  • הסנה= ייסורי הגלות (עם הקוצים שלו)
  • משה שואל:מדוע לא יבער הסנה?= מדוע אין קץ לגלות?
  • ה' עונה: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" אני רואה שהם מעדיפים להישאר במצרים!

יש בסנה גם קוצים (כלומר יהודים שחושבים שהגלות היא מצב רע ויש לשים קץ לגלות ולחזור לישראל, אבל יש בסנה גם וורדים, פרחים! הם היהודים שרוצים להישאר בגלות ורואים בה מצב וורוד . עבורם ה' שולח מלך כהמן כדי לעורר אותם.

המן נשלח נגד היהודים היושבים בגלות פרס ומדי כי הם לא רצו לעלות ארצה בסוף גלות בבל  לבנות בית שני.

וכן בכל סוף גלות , כשהיהודים לא ירצו לעלות ארצה מרצונם, ה' יישלח להם צרות רבות ומלכים אכזריים מאוד כדי לאלץ אותם להתעורר מהרצון להתבולל ולהשיב את שאריתם ארצה

לכן, אומרים שקשה ביותר, עבור הקדוש ברוך הוא, סוף הגלות: כי הוא מוכרח להפעיל כלבים נושכים ואכזרים כדי לעורר את בניו הרדומים בגלות.

 

הרבנים המטהרים

הרב תוקף בכל כוחו את הרבנים החיים בזמנו בגלות ומסרבים לעלות ולקרוא לעלות לארץ ישראל המתהווה. זה היה לפני השואה. הרב הרגיש שיש מצב חירום: הגאולה הגיעה, ויש עכשיו להפסיק כל דבר ולעלות ארצה מיד. הוא תוקף את "הרבנים המתקדשים והמטהרים, שרודפים איש את רעהו ויורדים כל אחד עד לחיי חבירו, בשעה שהגיע זמן פקידה לישראל ושב אל ערש מולדתינו…. הם מתייחסים לבניין ארצנו באדישות ובשיוויון הנפש. הבית דולק והבנים משחקים באגוזים.."

עבור הרב, יש לעשות מהפך בסדר העדיפויות . יותר חשוב בניין הארץ מאשר לטהר ולטמא חפצים.

ה' ראה את "עני עמי" זו עניות הדעת של היהודים שלא מצליחים להבחין במצב . כשהיהודים מעדיפים להישאר במצרים, בגלות, אחרי שהגלות הסתיימה, הם "עניי הדעת". וזה העוני האמיתי.

 

האותות

  1. הנחש שהופך שוב למטה

הגאולה (המטה) הופך לנחש= כדי להציל את היהודים מההתבוללות, יש לשלוח להם נחש שנושך אותם כדי לעורר אותם. משה מפחד מאוד מזה. הוא נבהל מהצורך לעבור ייסורים קשים כדי לצאת ממצרים. ה' מרגיע אותו : הייסורים לא באים סתם. מהרגע שאוחזים בקצה, הנחש מפסיק להיות נחש והופך למטה בחזרה."כי עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". המדרש אומר זאת בלשון ציורית: כמו שאיילה מתקשה לפעמים ללדת, וצריך שנחש יבוא ויישך את רחמה כדי לתת כוח לוולד לצאת משם, כך ישראל זקוקים לנשיכת נחש כדי לצאת ממצרים!

 

  1. צרעת היד

אחד הדברים שהרתיעו משה מלגאול את ישראל, זה שהוא הבחין בהם "לשון הרע". הדיווח של שני העברים הנצים שהלשינו עליו לשלטונות, הוא סמל הרוע הזה הקיים בחלק מעם ישראל. לדעתו, איןמקום לגאולה במצב כזה. הצרעת תוקפת את האומר לשון הרע. ידו של משה , יד הישועה , איננה לגאול את ישראל מרוב לשון הרע. ה' מסביר לו שלמרות זאת, תבוא הגאולה והיד מתרפא מהצרעת.

 

ציפורה כורתת ערלת בנה

הסיפור מוזר מאוד. למה משה לא מל את בנו? למה ציפורה היא זאת שמלה אותו? למה היא מכריזה "חתן דמים אתה לי"?

  1. משה נולד מהול.

משה הוא על אנושי! הוא יוצא דופן. מלידתו הוא שונה. הוא נולד לשישה חודשים. הבית מתמלא אור. הוא נראה "טוב". הוא מושלם, הוא איש האלוהים. זו לא סיבה כדי ללמוד ממשה את ההתנהגות שלנו. אסור לעזוב את אשתו. אסור להיות כמשה. לא ידע איש את קבורתו.ילדיו לא המשיכו דרכו. אין לקחת אותו כ"מודל".

זו הסיבה שמשה נולד מהול.הוא מהול כי הוא מושלם. אבל, בדרך כלל, על האדם לעשות את המילה. גדול מי שנעשתה לו מילה על ידי בני אדם ומאשר מי שנולד מהול! לכן יש מצווה להטיף דם למרות היותו מהול. משה יוצא דופן והוא לא עבר הטפת דם המילה.

  1. אליעזר נולד מהול

כשמשה ראה שבנו אליעזר נולד מהול, הוא חשב שהוא דומה לו. זה משפחתי. אין צורך לעשות לו כלום. כאילו אליעזר, הוא כמו משה אביו. הוא מושלם ואין לעשות לו שום תיקון מצד האדם.

  1. צפורה

אבל האמת היא שונה: אליעזר נולד גם מציפורה, לא רק ממשה.אליעזר הוא "הברידי", מורכב מאדם אלוהי ומאישה אנושית. ציפורה חייבת למול את בנה כי החייוב בא ממנה! אליעזר הוא אנושי ולא אלוהי כי ציפורה היא אנושית. מצד האבא שלו, נכון היה לא למול אותו. אבל רק מצד אימו יש למול אותו וציפורה הבינה זאת ועשתה מעשה. היא הטיפה טיפת דם (דבר שהאישה יכולה לבצע- ולא ברית מילה מלאה). מהרגע הזה, ציפורה מקנה לעצמה את החתן שלה: היא מדגישה שהיא אשתו של משה והוא בעלה. אנושית. לא אלוהית. היא עומדת על הזוגיות הרגילה. משה לא! משה יעזוב אותה ואת בניה. יתרו ינסה להחזיר אותם למשה, אבל אנו לא שומעים הרבה על משה כבעל ומשה כאב. כשהתורה תספר לנו מי הם הילדים של משה, היא מדברת על בני אהרון! כאילו אין למשה ילדים! יתרו מביא את "שני בניה" ולא את "שני בניו".

  1. מסכנה(לעד)

יש בסיפור הזה כדי להצביע על הקושי להיות משה. איש או אלוהים? אנושי או מושלם?לעניות דעתי, משה דומה ללוחות הראשונים: אידיאלים אבל בלתי מציאותיים!

משה מתחייב מיתה על זה שהוא לא אנושי! הוא חשב שהבן שלו הוא גם כן על אנושי. ציפורה מנסה להחזיר אותו לעולם האנושי והוא יישאר בפער הזה. הוא לא ייכנס לארץ. הוא ייקבר בגבול!!