תצווה פי5

בע"ה ט אדר התש"פ

מישל בן שושן

 

תצווה פי5

 

  • המנורה והקרבן (הרב תמיר גרנות)

נושאי הפרשה הם שניים:

  • בגדי כהונה
  • טקס הקדשת כהנים לתפקידם, בשבעה ימי מילואים

ובכל זאת, בהתחלת הפרשה ולקראת סופה מופיעות שלוש פרשיות יוצאות דופן:

  • הדלקת המנורה
  • קרבן התמיד
  • בניין מזבח הקטורת

הרב תמיר גרנות, מדבר על מצוות הבאת השמן כדי להדליק נר תמיד, כדבר שמסיים את פרשת תרומה. בדומה לקבלת "תופס 4", אין המשכן יכול "לקבל אישור תפקוד"!

אחרי בניית הכלים, יש להשלים את התפקוד שלו. עיקר התפקוד ימולא על ידי הכהנים, החלק האנושי שיעבוד עם הכלים ויישא בעצמו כלים (בגדים).

  • נר התמיד= אין בית מקבל אישור אכלוס ללא חיבור לחשמל! חייב להיות אור!
  • קרבן התמיד= תפעול המזבח הבסיסי.
  • מזבח הקטורת= הוא לא כלי! הוא רק מאפשר ליצור ענן. ללא ענן אין הכהן יכול להיכנס לקדש!

גם הכיור שיתואר בפרשה הבאה אינני כלי. הוא רק אמצעי כדי שהכהנים יוכלו לרחוץ ידיהם.

אם כן, אפשר לעשות הבחנה בין:

  • תפקוד בסיסי של המשכן. תפקידו הוא קשר בין ה' והאדם. הכהנים מאפשרים ירידת דבר ה' אל העם והעלאת תפילות האדם אל ה'. כל מה שמתואר בפרשיות תרומה ותצווה עוסקות אך ורק בתפקוד הבסיסי הזה.
  • תפקוד מורחב: כל מה שיתואר בספר ויקרא ובמדבר: קרבנות מזדמנים, כפרות, …איננו חלק מהתפקוד הבסיסי

 

  • הציץ והמכנסים

בדרך כלל, אנו מונים שמונה בגדים לכהנים:

ארבעה לכהן הדיוט (מכנסים, כתונת, מצנפת ואבנט)

ארבעה נוספים לכהן גדול (חשן אפוד ומעיל וציץ)

אבל הפסוק מדבר רק על שישה בגדים:

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. (שמות כח-ד)

חסרים הציץ והמכנסים!. הם בכל זאת יתוארו בהמשך, בסוף רשימת הבגדים. הרב תמיר גרנות מציע לראות אותם לא כבגדים עצמאיים שעשויים לכבוד ולתפארת אלה כאל נספחים

הציץ: הוא נספח למצנפת שהוא קשור מסביבה עם חוט תכלת, כמו שהאורים ותומים או אבני השוהם הם נספחים לחושן והפעמונים למעיל.

המכנסים, גם הם , אינם "בגדים לכבוד ולתפארת". הם דבר בסיסי, שמאפשר "לכסות בשר ערווה" בלבד.

כמו שעשינו ,לעיל, הבדל בין "כלים בסיסים" ל"כלים משניים" כך גם כאן יש הבדל בין הבגדים העיקריים לבין הבגדים משניים

  • הציץ (הרב מידן)

 

למרות שאמרנו שיש לציץ מעמד משני למצנפת, זה בגד שנראה מאוד ונמצא במצחו של אהרון כל הזמן

 

שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק.

יש קשר בין הציץ לשעיר לה' של יום הכיפורים:

ויקרא פרק טז (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם …:(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיקֹוָק וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:(ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:…(…(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

 

גם השעיר הוא "לה'" כמו הכהן הגדול (והוא כמו השעיר!)

שניהם באים כדי לכפר על חטאים של מעשים "דתיים"

  • הציץ מכפר על כל הקרבנות שיביאו בני ישראל שהיו בהם בעיות כשרות.
  • השעיר מכפר על היהודים שנכנסו למקדש בטומאה!

 

היינו חושבים שהכהן והשעיר של כיפור היה מכפר על עוונות יותר חמורים מאשר פסול במהלך מעשי דתי! מה עם כל העולם הלא דתי שמתחולל מחוץ למקדש?!

בנוסף, יש לשאול למה לא כתוב שהציע מכפר אלא שהכהן הגדול הנושא על מצחו את הציץ, הוא זה שנושא אל עוונות בני ישראל!!

כתוב בגמרא שהציץ מכפר על "עזות המצח".

ערכין דף טז עמוד א ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: +שמות כ"ח+ והיה על מצח אהרן,

נראה לעניות דעתי, שהציץ מכפר על עזות המצח של…הכהן הגדול עצמו! ועל כל הדתיים שעלולים להרגיש שהם "בסדר", שהם עושים את הדברים הנכונים ולכן עליהם הגאווה שהם מחוץ לתחום הביקורת , הספק והרוע.

זו עזות מצח!!

אפילו אם מחויבים אנו לעשות את מצוות ה', ומצווה לכהן הגדול לייצג את בני האדם מול האלוהים במקדש, חייבים כולנו להרגיש ענווה גדולה. והדבר הראשון שיש לעשות בעבודה זה לכפר על העבודה עצמה! כי מי יכול להבטיח שהיא נכונה!! לפני כל מצווה על קרבנות, מדברת התורה על נשיאת עוון המקדש!

 

קשה שלא לעשות קשר בין הציץ ומצוות הציצית.

מלבד הדימוי הלשוני, שניהם קשורים עם חוט תכלת. כאילו כל יהודי שלובש ציצית משווה את עצמו לכהן הגדול! כשקרח ישאל האם בגד שכולו תכלת זקוק לציצית, הוא מפנה את המחשבה לבעיה הזו: הרי המעיל התכלת של הכהן אינו דורש ציציות וכל יהודי משווה את עצמו לכהן. אם כן, יש לבטל את מעמד הכהונה! טענתו חזקה ויש לה על מה לסמוך!

יש בציץ עניין של "תמידות" שמזכיר את קבלת עול שמים. גם הציצית בא כדי שלא נשכח את מצוות ה'.

 

בוהן אזן ורגל (הרב מידן)

אחד הדברים שעושים לכהן כדי לקדשו הוא לשים על אזנו הימנית ועל בוהן רגלו ובוהן ידו הימניות, מדם איל המילואים.

קציצת בוהן יד ורגל היתה בתקופה ארוכה סימן לעבדות.

גם רציעת האוזן היא סימן לעבודת עולם.

כאן לא מבקשים לקצוץ אותם אלא לשים עליהם מדם האיל כאילו קוצצו.

כמו שהאיל היה תחליפו של הקרבת יצחק אבינו, כך כל מה שעושים עם איל המילואים בא כדי לבטא את מסירות הנפש הגמורה של הכהנים לתפקידם.

מסירות הנפש הזו תהיה "תמיד" כמו שמצוין לאורך כל הפרשה בתיאור בגדי הכהנים .

 

תמיד (הרב אלחנן סמט)

יש שני סוגי עבודות של הכהנים: אחד שמאפשר את ההתוועדות עם ה' ש"יורד" במקדש והשני שמאפשר העלאת הבקשות של העם אל ה' כל סוג מכיל ארבע עבודות שכתוב לגבי כל אחת "תמיד"

  1. ארבעת עבודות "תמיד" ב"משכן ההתוועדות":

א. פרק כה (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד: (פעם אח בשבוע)

ב. פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

ג. פרק כט (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד.

ד. ל. ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:

  1. עבודות ב"משכן העבודה"

הבגדים: שמות פרק כח (א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי ..ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:

האפוד: שמות פרק כח (יב) וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן: ס

החושן:שמות פרק כח (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:(ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: ס

הציץ: שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(…לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק.

 

שפת אמת תצווה

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

ואתה: עד עכשיו משה היה כהן גדול. מעכשיו יעבור התפקיד לכהנים. משה בעצמו צריך ל"תת", להעניק אותו! מרצונו! אפילו שזה מפחית את גדולתו! הכהונה זקוקה, (כמו שראינו לעיל לגבי הציץ) להרבה ענווה. לכן, כל מינוי הכוהנים תלוי במעשה של ביטול עצמי וענווה אדירה מצד שמה!

תצווה: "כי נר מצווה ותורה אור"

הנר הוא הכלי ששמים בתוכו השמן  ופתילה

כל מצווה היא כלי, אמצעי בלבד. אמצעי חיוני אבל הוא לא העיקר. העיקר הוא האור. על ידי המצווה, נוכל אולי להדליק אור. אם לא, המצווה עלולה להישאר כלי בלבד בלי שנשתמש בו.

ברכת המצווה :מעניקה אור למצווה. הבעל שם טוב אומר שמצווה היא "צוותא" מחברת עם האור האלוהי! ויש לחשוב שה' יעזור לנו בעשיית המצווה!. יש לחשוב שהמצווה, ה', הוא זה שנותן אור בעולם.

קיום המצווה ללא ברכה  מוציאה מידי חובה. אבל הברכה שעושים לפני המצווה, עשויה להכניס את האדם לתוך החובה למצוא דרך שהמצווה, הכלי, יביא לאור הנכסף מעשיית המצווה.

 

ואתה תצווה (לע"ד)

למה המסורת בחרה להכניס את פרשית נר תמיד לפני הקדשת הכנים? ובכך היא אלצה לקחת ככותרת של כל הפרשה את שני המילים הראשונות "ואתה תצווה"?

ראינו לעיל, שהמצווה משולה לנר כי היא האמצעי, הכלי, שעל ידו ניתן להדליק אור. אבל למה ללמד עניין חשוב זה דווקא לפני מינוי הכהנים?

לאור המשפטים החוזרים בכל הפרשה שדורשים מהכהן "לשאת" על כתפיו את שמות בני ישראל, לשאת את עוונותם, לשאת את עוון הקדשים, לכפר על חטאותיו (פר החטאת), להרגיש כמו אילו של יצחק שעולה על המזבח כעולה, כששמים דם איל המילואים על אוזנו כנרצע ועל בוהנות ידיו ורגליו כעבד ממש, תמונה כוללת עולה: הענווה העצומה של הכהן היא תנאי הכרחי למינויו.

הענווה היא במרכז הקדשת הכהנים.

שמו של משהאינו מופיע, כי, נראה לי, יש לבטא את ענוותנותו של משה שמאפשרת הכהנת הכהנים. והוא משה שהיה עד כה כהן גדול, צריך לקדש את אהרון אחיו במקומו. אילו משה העניו מכל האדם, לא היה מוכן לעשות צעד זה, אולי לא היו יכולים כהנים בכלל!

אם כן, כל עבודת הכהנים תלויה בענווה עצומה הנדרשת מהם כל הזמן. ענווה ואחריות אין סופית. על עצמם, על העם, ועל כל העבודה בקדש.

הענווה הזו דורשת מכל מי שמקיים מצווה, להרגיש שהוא עדיין "לא בסדר" אחרי קיום המצווה. המצווה היא רק הזמנה לחיפוש את האור שהיא אמורה להביא בעקבותיה.

הכהן הוא ה"דתי" העליון. והענווה הנדרשת ממנו היא עוד יותר דרושה לכל יהודי "דתי".

ולכן, נראה לי, הלימוד של חיפוש אחרי האור מתוך עשיית כל מצווה באה כהקדמה לפרשת קידוש הכהנים. כי היא תנאי עיקרי.

תצווה פי4

בע"ה ח אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

 

תצווה פי4

שתי שאלות:

  1. למה הפרשה מתחילה עם מצוות נר התמיד?
  2. למה בניין מזבח הקטורת נדחה מהפרשה הקודמת לסוף הפרשה שלנו?

 

  1. נר תמיד

למה כתובה כאן הדלקת נר תמיד? הרי הפרשה הזו מופיעה כמעט במדויק בספר ויקרא הנה שני המקורות:

  1. פרשת תצווה :שמות פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס
  2. פרשת אמור: ויקרא פרק כד (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: פ

 

יש הבדל אחד: כאן, לא כתוב איפה נדליק הנר הזה. ושם, מדובר על המנורה. נראה שכאן, העניין שונה. שם, הדלקת המנורה מופיעה אחרי תיאור הקרבנות, בספר הקרבנות, ספר ויקרא. אבל כאן, אנחנו נמצאים ברשימת הדברים הנחוצים לבניית המשכן ולא על העבודה בו!

 

הרב תמיר גרנות מציע הסבר גאוני:

הוא מתבסס על פירוש המילה "תמיד". הפרשה שלנו אכן מתחילה עם נר התמיד ומסיימת אותה עם קרבנות התמיד. כאילו המילה המנחה היא באמת "תמיד". (כמו כמה בגדי הכהן הגדול שנמצאים עליו "תמיד". יש שני מובנים למילה תמיד:

  1. תמיד= כל הזמן, ללא הפסק, בתמידות. כמו דבר המונח על שולחן, בתמידות, בלי שיזוז משם אף פעם.
  2. תמיד= במחזוריות קבועה. למשל, כל יום אני בא לבקר את ההורים שלי. "אני תמיד בא אליהם בבוקר". מדובר על פעולה חד פעמית ביום. אני בא והולך , אבל אני עושה זאת כל יום, באופן תמידי.

ההבדל בין שני הפירושים מהותי ביותר ועליו, עומד כל ההסבר:

כאן, בפרשת תצווה, דורשים שיהיה אור במשכן. כאילו, למשל, דורשים שכדי לקבל "תופס 4" ולגור בדירה, חייב להיות מותקן בו החשמל. בלי חשמל, אין הדירה ראויה לקבל אישור אכלוס. לא מדובר על "עבודת הדלקת המנורה" אלא החיוב שתהיה תאורה במשכן. ולכן, כנראה מדובר על תאורה לילית (מערב עד בוקר) כי ביום, יכולה להיות תאורה טבעית.

זה מסביר למה הפסוקים לא מופיעים בפרשת תרומה כשכתוב בניין המנורה. למרות שהנר הזה יהיה , כנראה במנורה, זה לא קשור לעבודה בה, אלא זו הנחייה על הבניין עצמו.

כמו כן, שאר העניינים הכתובים בפרשה שלנו, לא מדברים על "העבודה" עצמה, אלה על הדברים הנחוצים, מעבר לבניין הכלים עצמם, עבור העבודה, כדי שהמשכן יהיה בית שיהיה אפשר לשכון בו.

ההופעה של אותם הפסוקים בפרשת אמור, מצביעים על העבודה במנורה עצמה.

וכן עניין קרבן התמיד שמופיע בפרשת פנחס , שם, מקום עבודת הקרבנות. וכאן, קרבן התמיד, למרות שהוא מתאר קרבן, קשור הרבה יותר על "תפעול בסיסי", הפעלת המזבח באופן בסיסי. חייב להיות בו כל האמצעים כדי שקרבן התמיד יוכל להתקיים.

 

אם כן, יש במנורה, שני המובנים של המילה "תמיד" ביחד:

החכמים חיברו בין שתי ההנחיות:

  1. חייב להיות "נר תמיד" שדלוק כל הזמן, למשל הנר המערבי.
  2. וחייבת להיות עבודת הטבת הנרות כל בוקר וכל ערב, כדי להדליק את כל נרות המנורה בתדירות

 

אבל ניתן לחשוב על הרחבת הענין הזה  לכל מה שדרוש מהאדם:

יש פעולות שהם במישור ההרגל, התמידי, המבני, בל שנחשוב להפעיל אותו בכוונה מיוחדת.

ויש פעולות (לפעמים אותם הפעולות או צדדים של הפעולה הזו) שדורשות חידוש , יוזמה, כוונה, מחודשת ופעולה חדשה, אפילו אם זה נעשה בתדירות.

האדם זקוק לשני המישורים:

  1. הסטרוקטורה, המבנה, המסגרת, ההרגלים, התפקוד הבסיסי
  2. ויש את "העבודה" על ידי פעולות יזומות, עם כוונה מחודשת ופעולה מחודשת.

למשל, היות האדם "אדם דתי". זה דורש ממנו להתנהג בצורה מסויימת כל הזמן, להתלבש בצורה מיוחדת, לעשות פעולות תמידיות, שנכנסות להרגל ועליהם הוא לא חושב. זו התמידות הבסיסית.

אבל הוא מתבקש להפיח נשמה, כוונה, משמעות, באותם המעשים, כדי לחדש בהם. וזה דורש ממנו "עבודה"

האם אדם שקם בבוקר לבית הכנסת, עושה זאת באופן "תמידי" כאילו זה לא דורש ממנו שום חשיבה, שום ספק, שום כוונה, שום מאמץ? או שמה , כל בוקר זו "עבודה" מחודשת שדורשת ממנו יוזמה והחלתה והתגברות על ספקות?

נראה לי שבכל פעולה כזו, קיימים שני המישורים גם יחד, במינונים משתנים.

 

בין בני אדם, או בין איש לאשתו, קיימת ידידות או אהבה. גם הם קיימים באופן "תמידי" אבל הם גם דורשים חידוש, עליות ומורדות בפעולות המחזקים האהבה או הידיות. מנוסף לבסיס התמידי, דרושות פעולות תמידיות (במובן השני) שיפיחו נשמה , רוח, חיים ומשמעות לבסיס.

 

  1. לכן, בנוסף לבנין הכלים בפרשת תרומה
  2. יש הכנת הבסיס לתמידות העבודה (כהונה, תאורה, אפשרות לתפעול..) בפרשת תצווה
  3. ויש תיאור של קומה שלישית בספר ויקרא ובמדבר, והיא העבודה עצמה.

מישור אחד איננו יכול לתפקד בלי השני!

בניין בית דורש גם הוא

  1. קירות וריצוף וריהוט (פרשת תרומה)
  2. חיבור לחשמל, חיבור למים, לביוב, מפתחות , בגדי האנשים שיחיו שם ..(תצווה)
  3. החיים עצמם בבית (ספר ויקרא ופנחס בבמדבר).

 

  • מזבח הקטורת

בסוף פרשת תצווה, אחרי פסוקי סיום בניין המשכן, מופיע פתאום, כלי נוסף, כאילו שכחנו אותו, והוא מזבח הקטורת! למה הוא לא הוכנס בפרשת תרומה יחד עם כלי המשכן האחרים?

מזבח הקטורת הוא כלי מאוד מיוחד. למשל, יש הלכה שמחייבת הימצאות כלי המשכן (והמקדש), כדי שהעבודה תוכל להיעשות. למשל, אם אין מנורה, אין להדליק נרות במקומה. אם המזבח שבור, אין להקריב קרבנות במקומו. הכלים הם נחוצים לעבודה. אבל, אם אין מזבח קטורת, אפשר להקטיר קטורת במקומו:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד א  והאמר רב גידל אמר רב: מזבח שנעקר – מקטירין קטרת במקומו!

התשובה פשוטה: אין מזבח הקטורת חשוב ככלי. הוא "רק" מאפשר ליצור ענן בתוך הקודש. כי בלי ענן, אין לעבוד , אין מפגש עם ה'! "כי בענן אראה.." כלומר, כל מטרת המזבח הזה הוא לאפשר יצירת ענן.

לכן, הוא לא חלק מהמשכן בתור כלי , כמו המנורה או הארון. הוא רק אמצעי.

כמו כן, הכיור שבנייתו מתוארת בפרשה הבאה: הוא לא כלי חשוב בתור כלי. אלא הוא אמצעי כדי לאפשר לכוהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם לפני הכניסה בקודש. הוא אמצעי .

 

הענן

אם כן, הדבר החשוב הוא הענן. למה ? כדי ללמד שהמפגש עם ה', איננו יכול להתבצע ללא ענן. ראינו זאת כבר בהר סיני , ואפילו משה רבנו חייב להיכנס בתוך הענן כדי לפגוש את ה'. לפי הרמב"ן, המשכן בא כדי להמשיך לאורך זמן את ההתגלות החד פעמית שהיתה בהר סיני. לכן, יש לשחזר את התנאים של ההתגלות והענן הוא תנאי:

שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

וזה , נראה לי מלמד אותנו על כל מפגש חשוב, גם בין בני אדם:

מפגש בעל משמעות וקדושה חייב להשאיר בין בני האדם הנפגשים , מרחב, מקום של אי בהירות, של ספק. אסור שאדם יחשוב שהוא "תפס" לגמרי את האדם השני. כי במקרה כזה אין משמעות וחיים במפגש ביניהם. הענן, אי הבהירות, השארת מקומות סודיים, שעדיין אנו לא מכירים אצל השני, שתמיד ידרשו מאתנו לכבד ולחפש, הם אלה שמאפשרים את הקדושה (המרחב) והמשמעות בקשר.

 

 

 

 

 

3   בין קדש לקודש הקדשים: מתוך שיערו של הרב   הרב יונתן גרוסמן

אם נסכים, לפי מה שכתבנו לעיל שמזבח הקטורת איננו כלי נחוץ למשכן , אז נשארו לנו בקודש שני כלים (המנורה והשולחן) ובקדש הקדשים גם כן שניים (הארון והכרובים). ויש הקבלה ביינהם.

כמו בכל בית, יש שני חללים בבית ה': חלל ראשון שבו  אוכלים, יש תאורה כדי לקרוא, להיפגש, לעבוד. ויש חלל יותר פנימי, יותר אישי, חדר המיטות (כמו שאומר רש"י) שבו אסור לכל אחד להיכנס. קודש הקדשים.

 

החלל החיצון, זו עבודת האדם שמחפש את קרבת ה', בתיווך הכהן

ובחלל הפנימי, שוכן ה' ונמצאים בו הדברים שה' מוריד לקרבת האדם: בארון שני לוחות הברית שהוא נתן להם ושני הכרובים שמבניהם ה' דיבר עם משה. החוק, הדיבר, הם ביטוי לחלק האלוהי בנסיון ליצירת הקשר. והעבודה בקודש הם ביטוי לנסיון האדם להתעלות.

החלל הראשון, הקודש, הוא החלל של אהרון, הקרוב יותר לעם

והחלל השני, קדש הקדשים, הוא המקום של משה. הוא נכנס שם כדי לקבל את דבר ה'.

 

הנה שני החללים עם הכלים בהםL

 

 

                          הקדש                                                      קדש הקדשים

 

 

השולחן                              הארון

 

המנורה                             הכרובים

 

 

פניית האדם אל ה'                   פניית ה' אל האדם

 

אהרון                                              משה

————————————————————————————

כרובים                                                                                המנורה

 

שמות פרק כה (יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר …(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:(..(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים

שמות פרק כה (לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:(….לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:(לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

 

הארון והשולחן:

 

שניהם בנויים מעץ ומצופים מזהב בחוץ ובפנים. הם מכילים תוכן חשוב: התורה והלחם.

 

 

 

השולחן והכרובים:

 

 

שניהם בנויים מזהב טהור, מקשה. בשניהם , יוצאים מהעמוד המרכזי, הכפרות, אל עבר שני קצוות, אחד ימינה ואחד שמאלה כאילו מתרחקים מהמסורת, מהחוק, מהמקובל, אל עבר החידוש, היוזמה. אבל, בשניהם, חוזרים אל עבר העמוד המרכזי, אל עבר הכפורת ומעשירים את העמוד המרכזי, התורה. כאילו הם מסמלים את התורה שבעל פה שנראית יוצאת לגמרי מהתורה שבכתב אבל, היא חוזרת לפנות אל עברה ומעשירים אותה, מחיים אותה, נותנים לה את הנשמה שלה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות נוספים:

פרשת תרומה:

ארון

שולחן

מנורה

יריעות (המשכן)

יריעות (לאוהל)

קרשים

פרוכת

מזבח נחושת

החצר

פרשת תצווה:

נר תמיד

בגדי הכהנים

מזבח

החיצון

 

הקדשת הכהנים

קרבן התמיד

בניית מזבח הקטורת

כי תישא

מחצית השקל

בניית הכיור

הכנת שמן המשחה

הכנת הסמים לקטורת

מינוי בצלאל

מצוות השבת

החצר

הפרוכת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שני מקורות לאותם הפסוקים המופיעים בפרשה שלנו:

נר התמיד

שמות פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס

ויקרא פרק כד (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד

קרבן התמיד:

שמות פרק כט (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:(מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ

במדבר פרק כח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:(ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיקֹוָק:(ח) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ

 

הקדושה הטבעית מ

בע"ה ח אדר התשע"ח

מישל בן שושן

 

הקדושה הטבעית

תצווה מ

 

תפקידו של משה

משה צריך לעורר אצל בני ישראל את הקדושה הטבעית שיש להם מהאבות. משה איננו האב הוא רק הרב. העיקר, אצל היהודי היא ההשתייכות לעם ישראל, כלומר ההשתייכות לאבותיו ולאבות בכלל. ומה תפקיד הרב? לעורר, לשמר, את הקדושה הטבעית שיש ביהודי. אבל אסור שנחשוב שאנחנו יהודים בגלל השתייכות לרב. הרב עוזר לקשור אותנו למורשת האבות. לכן, השיא של הצלחת תפקידו של משה קורה כשהוא מסתלק! כשהוא הצליח, הוא מסתלק! לכן אין אנו מכירים את מקום קבורתו. בניגוד למקום קבורת האבות.

 

פרשת תצווה היא הפרשה של משה רבינו!

ולכן שמו לא מופיע בה! כי הוא מצליח להעביר את המסר הנכון בלי להפוך לעבודה זרה.

באופן מסורתי, מסבירים את היעלמות שמו של משה בפרשה שלנו כי הוא אמר לה':" מחני נא מספרך אשר כתבת" . זה היה בצהלך המשא ומתן בינו ובין ה' , אחרי חטא העגל, כשה' "מציע" לו שהוא ימחה את ישראל ויעשה ממנו עם חדש. כלומר, ה' מציע לו (אבל בעצם אולי זה היה נסיון כדי לדעת אם משה הבין מה תפקידו האמיתי) שהוא, משה יהפוך לאבא של עם חדש. אם משה היה מסכים, זה היה סוף הסיפור של עם ישראל ושל משה! משה חייב להיות רב ולא אב! (דרך אגב, בתור אבא, הוא מתואר כגרוע ביותר! אין לו יחס בכלל לילדים שלו! ואין התורה מספרת הרבה עליהם. אפילו הברית מילה , ציפורה עשתה במקומו!)

ההסבר המסורתי הזה איננו מובן מספיק. הוא מאוד מדוייק: משה עונה לה': אני לא רוצה ךהיות האבא שלהם אני הרב שלהם! (וזה מה שה' רצה לשמוע ממנו!)ולכן, שיא התפקיד שלי יהיה כשאני כבר לא אהיה המתווך. אלא כשהתורה תהיה בתוך בני ישראל עצמם והם יחיו אותה מתוכם.

בעצם, אי הופעת שמו של משה, לפי ההסבר הגאוני של מניטו, זה לא עונש או נזיפה אלא הגשמת האידיאל של משימת משה רבנו!!

 

וזה מסביר את פתחת הפרשה :  "ואתה, תצווה.." למרות שנושא הפרשה הוא :בגדי אהרון והקדשת הכהנים, משה הוא זה שעושה הכול. וזה מדגים בדיוק את תפקידו של משה בכל התורה כולה: מתווך שצריך להיעלם במהלך התיווך!

 

הקדושה טבעית

מניטו אומר שהחידוש הגדול ביותר שלמד אצל הרב קוק זו הקדושה הטבעית של עם ישראל.

בעידן שלנו, אין זכות לאדם אלא במה שהוא עושה. המעשים, ההתנהגות שלו הם מעניקים לו זכויות. השיא נמצא בתרבות האמריקאית, שבה הכסף, שמתרגם את עולם העשייה , הוא מגדיר את זכותו וערכו של האדם.

הרב קוק לימד שיש זכות הרבה יותר גדולה וזו "זכות ההוויה". כלומר עצם היות האדם אדם. או עצם היות היהודי יהודי. מלידה!! אפילו שהוא רשע , הוא יהודי!

וזה מגלה את הקדושה הטבעית שיש בכל יהודי שנובעת משייכותו לעם, לאבות.

הזכות הזו, הקדושה הזו היא הרבה יותר גבוה מהראשונה (קדושה שנובעת מהמעשים)

ההבדל בין נח לאברהם

נוח "נבחר" כי הוא היה צדיק. בזכות המעשים שלו.

אבל אברם נבחר רק בגלל שהוא עברי! התורה איננה מספרת שום דבר על אברהם חוץ מהעובדה שהוא היה הבן של…שהיה מצאצאי עבר. הוא לקח על עצמו להיות אחראי על השייכות לעברים. לכן מגלים הקדושה הטבעית אצל אברהם ולא אצל נוח.

אשר קדשנו במצוותיו

המימד הראשון, היא הזכות של המעשה. אני מקיים מצוות, אז יש לי זכות, ואז אני קדוש. זה אומנן מימד שקיים שיש בו ערך אבל זה לא הערך העיקרי בכלל!! העיקר היא המימד השני:

המימד השני הוא :"אני קדוש" ולכן, ה' נתן לי מצוות!.

כי השאלה הגדולה היא : למה ה' נתן את התורה לעם ישראל דווקא?

התשובה פשוטה ומפתיעה: כי הם עם ישראל! כלומר כי הם בני האבות. כי הם עברים! ואז, הם מקבלים התורה ואז הם מצווים! המצוות באות ככפיה על מי שמוכן, באופן רצוני, טבעי להיות מחובר.

 

 

אירוסין וקידושין:

הקידושין, החתונה, היא כפיה! זה חוזה. יש התחייבויות. יש מגבלות ..כל מה שבא בכפייה

אבל לא מקדשים אלא אנשים שהם כבר מאורסים, כלומר שהם אוהבים אחד את השני ורוצים להיכנס לתוך הכפייה! לא מחתנים בכפייה מי שאיננו רוצה בכך!!

האירוסין נעשים מרצון ואהבה ובחירה חופשית

הקידושים באים אחר כך ככפיה , מסגרת, מצוות.

 

כך קרא לעם ישראל:

הם קודם כל בני האבות. יש בהם קודם כל קדשוה טבעית. הם אומרים נעשה ונשפע מרצון ובבחירה. ולכן, ה' , בשלב שני, כופה עליהם הר כגיגית ומצווה אותם. אבל הוא לא מצווה עם אחר. רק מי שיש לו הסגולה הטבעית הזאת להיות מסוגל להיכנס מרצונו לברית הכפייה הדתית!!

 

זה פרדוקס שחשוב מאוד להבין אותו.

למה היום , הדבר הזה נשכח ואפילו הפך להיות "לא מקובל" או אפילו אסור?

בגלל החשש של גזענות! בגלל שחוששים להגיד שלמי שהוא יש "זכות" או "קדושה" מלידה. מסכימים רק על הרעיון שלכל אדם או לכל יצור או לכל ברייה יש אותו הזכות ואותה הקדושה.

אבל האמת היא שלכל אחד, יש קדושה , זכות, תפקיד, שונה מהשני. וכל החיים שלו הוא צריך לגלות ולפתח את הייעוד המיוחד שלו בעולם. הפחד המוצדק מאוד מגזענות ביטלה את הפן החשוב הזה של הקדושה הטבעית.

 

האנטישמיים למשל, מכירים בקדושה הטבעית של העם היהודי. הם שונאים יהודי אפילו אם הוא לא שומר מצוות!

אבל יש יהודים (בדרך כלל שומרי מצוות הדוקים) ששכחו את העיקרון החשוב הזה והם לא מכירים ביהדותם או בערכם או בקדושתם של יהודים אחרים שלא חושבים כמותם או שלא מקיימים אותם המצוות.

 

קיום המצוות בא כדי לעורר, להפיח תוכן, לאפשר המשכיות של השתייכות, להחיות את הקדושה הטבעית שבכל יהודי. לכן המצוות הן כל כך חשובות ובלעדם, ספק מאוד אם היינו נשארים בתור יהודים במשך ההיסטוריה. אי אפשר להעביר את הקדושה הטבעית דרך כמה דורות (אולי ארבעה אולי אלפים) בלי זכות המעשים, קיום מצוות. אנו בני האבות. אבל אין לשכוח את תפקידו של משה, שלך התורה, של המצוות.

הם כמו העצים שמשליכים בתוך התנור. אבל האש הראשונית היא לא העצים. וכל זמן שיש ניצוץ קטן, ניתן, על ידי התעוררות, על ידי המצוות, לעורר את האש. אבל אין לסמוך על זה ולהפסיק להכניס עצים למדורה!!

 

השלהבת עולה מאליה

התחלת הפרשה מדברת על הדלקת המנורה. ורש"י הסביר במקום אחר שיש להדליק בצורה כזו "שהשלהבת עולה מאיליה". זה בדיוק מה שאמרנו בקשר לתפקיד של משה: הוא צריך לעשות את כל מה שביכולתו כדי לעורר אצל כל יהודי את הרצון לקיים את רצון הבורא. אבל זה חייב לבוא מתוך רצון האדם ממש. הוא צריך להדליק את הרצון עד שיהיה רצון אמתי מצד האדם!

"עשה רצונך כרצונו"

 

ויקחו לי תרומה

וזה מסביר את עיקרון התחלת הפרשה הקודמת:

"דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה". אתה משה, תעשה מה שאתה חושב לנכון. תגיד להם מה שאתה רוצה, כדי שיגיעו למצב שמרצונם החופשי יביאו תרומה! ורק אז יש סיכוי שנפגש.

המפגש בין ה' והאדם איננו יכול להיעשות בכפייה! אלא זה צריך שזה יהיה מפגש בין שני רצונות!!

לכן אין מקדש אם כופים על ישראל בניין משכן!

וזו המשימה הקשה של משה. זו גם משימת כל מחנך טוב: לעורר אצל התלמיד יכולות ורצונות ללמוד ולהבין ולהתקרב ולעשות.

 

פורים

המן חשב שיכול להיות סוף ליהודים. למה? כי הוא ראה שסוף הגלות כבר הגיעה (עברו שבעים שנות הגלות המתוכננים) ואין היהודים חוזרים לביתם להשתתף בבניין בית שני.

בנוסף, המן רואה שהיהודים אבדו הזיקה למצוות. הם אוכלים מסעודתו הלא קשרה של המלך בכלי המקדש עצמם! בנוסף, הוא ראה שמשה מת (ב7 באדר).

אם כן, הכל מת: התורה, הזיקה לארץ, המנהיג שלהם, קיום המצוות. אז נשאר רק להמית את היהודים עצמם!!

 

אבל היהודים ניצלו בזכות הקדושה הטבעית שהייתה בהם! בהרף אחד, הם מוכנים להדליק בחזרה את הניציץ שנשאר בהם. הם צמים, מתפללים, הם עומדים על נפשם. אם משליכים למדורה עץ אחד קטן בשם אסתר או מרדכי, כולם מתעוררים ומוכנים למסור נפשם כדי להישאר קשורים לעמם.

 

משה רבינו הכניס בתוך כל יהודי "מצבור" של עצים . בעצם, אפילו אם פיזית משה רבנו מת, הוא נכנס בתוך הנשמה היהודית עמוק מאוד (עד כדי כך שלא שמים לב). בכך, הוא נתן כוח לכדי להחיות את התורה על ידי התורה שבעל פה. הוא נתן כוח לכל תלמיד חכם שיחדש בכל דור.

בעצם, משה רבנו לא מת ! הוא נולד מחדש בכל יהודי!

לכן, הגמרא אומרת שבאותו יום שמשה מת(7באדר) , הוא נולד(7 באדר)!

לא שהוא מת באותו יום שהוא נולד אלא שהוא נולד ביום שהוא מת!

וזה , המן לא תפס! כי זה סוד החיים של עם ישראל!

ודווקא בתצווה, הפרשה של ה"יאר צייט" של משה (ה7באדר), משה מסתלק כדי לגלות שהוא נמצא בפנים!!

 

ונהפוך הוא

כשה' אמר לאברהם שיתברכו בו כל משפחות האדמה ובזרעו, מי היה יכול להאמין לדבר כזה?

אנו רואים היום שזה באמת קרא: היהדות הפכה לאבן יסוד יש הרבה דתות. הערכים שלה התפשטו בכל העולם.

ויש עוד דבר מדהים: היהודים, ארץ ישראל, נמצאים תמיד בראש מעיינם של כל הגויים.

רק שזה מתבטא, בינתיים בצורה הפוכה בדיוק: שנאה!

אבל זה לא משנה את העבודה המדהימה שעם קטן מאוד וארץ קטנה מאוד שורדים את כל ההיסטוריה וזה מזעזע את כל העולם. הזעזועים האלה מתבטאים, לצערנו, בינתיים על ידי רדיפות, אנטישמיות, מלחמות, השמדות. אבל זה עושה להם משהוא!

 

יהי רצון שזה יתהפך ותשומת הלב השלילית הזו תהפוך את עורה בין-רגע להכרה חיובית ,אמן!

הקדושה הטבעית מ

בע"ה ח אדר התשע"ח

מישל בן שושן

 

הקדושה הטבעית

תצווה מ

 

תפקידו של משה

משה צריך לעורר אצל בני ישראל את הקדושה הטבעית שיש להם מהאבות. משה איננו האב הוא רק הרב. העיקר, אצל היהודי היא ההשתייכות לעם ישראל, כלומר ההשתייכות לאבותיו ולאבות בכלל. ומה תפקיד הרב? לעורר, לשמר, את הקדושה הטבעית שיש ביהודי. אבל אסור שנחשוב שאנחנו יהודים בגלל השתייכות לרב. הרב עוזר לקשור אותנו למורשת האבות. לכן, השיא של הצלחת תפקידו של משה קורה כשהוא מסתלק! כשהוא הצליח, הוא מסתלק! לכן אין אנו מכירים את מקום קבורתו. בניגוד למקום קבורת האבות.

 

פרשת תצווה היא הפרשה של משה רבינו!

ולכן שמו לא מופיע בה! כי הוא מצליח להעביר את המסר הנכון בלי להפוך לעבודה זרה.

באופן מסורתי, מסבירים את היעלמות שמו של משה בפרשה שלנו כי הוא אמר לה':" מחני נא מספרך אשר כתבת" . זה היה בצהלך המשא ומתן בינו ובין ה' , אחרי חטא העגל, כשה' "מציע" לו שהוא ימחה את ישראל ויעשה ממנו עם חדש. כלומר, ה' מציע לו (אבל בעצם אולי זה היה נסיון כדי לדעת אם משה הבין מה תפקידו האמיתי) שהוא, משה יהפוך לאבא של עם חדש. אם משה היה מסכים, זה היה סוף הסיפור של עם ישראל ושל משה! משה חייב להיות רב ולא אב! (דרך אגב, בתור אבא, הוא מתואר כגרוע ביותר! אין לו יחס בכלל לילדים שלו! ואין התורה מספרת הרבה עליהם. אפילו הברית מילה , ציפורה עשתה במקומו!)

ההסבר המסורתי הזה איננו מובן מספיק. הוא מאוד מדוייק: משה עונה לה': אני לא רוצה ךהיות האבא שלהם אני הרב שלהם! (וזה מה שה' רצה לשמוע ממנו!)ולכן, שיא התפקיד שלי יהיה כשאני כבר לא אהיה המתווך. אלא כשהתורה תהיה בתוך בני ישראל עצמם והם יחיו אותה מתוכם.

בעצם, אי הופעת שמו של משה, לפי ההסבר הגאוני של מניטו, זה לא עונש או נזיפה אלא הגשמת האידיאל של משימת משה רבנו!!

 

וזה מסביר את פתחת הפרשה :  "ואתה, תצווה.." למרות שנושא הפרשה הוא :בגדי אהרון והקדשת הכהנים, משה הוא זה שעושה הכול. וזה מדגים בדיוק את תפקידו של משה בכל התורה כולה: מתווך שצריך להיעלם במהלך התיווך!

 

הקדושה טבעית

מניטו אומר שהחידוש הגדול ביותר שלמד אצל הרב קוק זו הקדושה הטבעית של עם ישראל.

בעידן שלנו, אין זכות לאדם אלא במה שהוא עושה. המעשים, ההתנהגות שלו הם מעניקים לו זכויות. השיא נמצא בתרבות האמריקאית, שבה הכסף, שמתרגם את עולם העשייה , הוא מגדיר את זכותו וערכו של האדם.

הרב קוק לימד שיש זכות הרבה יותר גדולה וזו "זכות ההוויה". כלומר עצם היות האדם אדם. או עצם היות היהודי יהודי. מלידה!! אפילו שהוא רשע , הוא יהודי!

וזה מגלה את הקדושה הטבעית שיש בכל יהודי שנובעת משייכותו לעם, לאבות.

הזכות הזו, הקדושה הזו היא הרבה יותר גבוה מהראשונה (קדושה שנובעת מהמעשים)

ההבדל בין נח לאברהם

נוח "נבחר" כי הוא היה צדיק. בזכות המעשים שלו.

אבל אברם נבחר רק בגלל שהוא עברי! התורה איננה מספרת שום דבר על אברהם חוץ מהעובדה שהוא היה הבן של…שהיה מצאצאי עבר. הוא לקח על עצמו להיות אחראי על השייכות לעברים. לכן מגלים הקדושה הטבעית אצל אברהם ולא אצל נוח.

אשר קדשנו במצוותיו

המימד הראשון, היא הזכות של המעשה. אני מקיים מצוות, אז יש לי זכות, ואז אני קדוש. זה אומנן מימד שקיים שיש בו ערך אבל זה לא הערך העיקרי בכלל!! העיקר היא המימד השני:

המימד השני הוא :"אני קדוש" ולכן, ה' נתן לי מצוות!.

כי השאלה הגדולה היא : למה ה' נתן את התורה לעם ישראל דווקא?

התשובה פשוטה ומפתיעה: כי הם עם ישראל! כלומר כי הם בני האבות. כי הם עברים! ואז, הם מקבלים התורה ואז הם מצווים! המצוות באות ככפיה על מי שמוכן, באופן רצוני, טבעי להיות מחובר.

 

 

אירוסין וקידושין:

הקידושין, החתונה, היא כפיה! זה חוזה. יש התחייבויות. יש מגבלות ..כל מה שבא בכפייה

אבל לא מקדשים אלא אנשים שהם כבר מאורסים, כלומר שהם אוהבים אחד את השני ורוצים להיכנס לתוך הכפייה! לא מחתנים בכפייה מי שאיננו רוצה בכך!!

האירוסין נעשים מרצון ואהבה ובחירה חופשית

הקידושים באים אחר כך ככפיה , מסגרת, מצוות.

 

כך קרא לעם ישראל:

הם קודם כל בני האבות. יש בהם קודם כל קדשוה טבעית. הם אומרים נעשה ונשפע מרצון ובבחירה. ולכן, ה' , בשלב שני, כופה עליהם הר כגיגית ומצווה אותם. אבל הוא לא מצווה עם אחר. רק מי שיש לו הסגולה הטבעית הזאת להיות מסוגל להיכנס מרצונו לברית הכפייה הדתית!!

 

זה פרדוקס שחשוב מאוד להבין אותו.

למה היום , הדבר הזה נשכח ואפילו הפך להיות "לא מקובל" או אפילו אסור?

בגלל החשש של גזענות! בגלל שחוששים להגיד שלמי שהוא יש "זכות" או "קדושה" מלידה. מסכימים רק על הרעיון שלכל אדם או לכל יצור או לכל ברייה יש אותו הזכות ואותה הקדושה.

אבל האמת היא שלכל אחד, יש קדושה , זכות, תפקיד, שונה מהשני. וכל החיים שלו הוא צריך לגלות ולפתח את הייעוד המיוחד שלו בעולם. הפחד המוצדק מאוד מגזענות ביטלה את הפן החשוב הזה של הקדושה הטבעית.

 

האנטישמיים למשל, מכירים בקדושה הטבעית של העם היהודי. הם שונאים יהודי אפילו אם הוא לא שומר מצוות!

אבל יש יהודים (בדרך כלל שומרי מצוות הדוקים) ששכחו את העיקרון החשוב הזה והם לא מכירים ביהדותם או בערכם או בקדושתם של יהודים אחרים שלא חושבים כמותם או שלא מקיימים אותם המצוות.

 

קיום המצוות בא כדי לעורר, להפיח תוכן, לאפשר המשכיות של השתייכות, להחיות את הקדושה הטבעית שבכל יהודי. לכן המצוות הן כל כך חשובות ובלעדם, ספק מאוד אם היינו נשארים בתור יהודים במשך ההיסטוריה. אי אפשר להעביר את הקדושה הטבעית דרך כמה דורות (אולי ארבעה אולי אלפים) בלי זכות המעשים, קיום מצוות. אנו בני האבות. אבל אין לשכוח את תפקידו של משה, שלך התורה, של המצוות.

הם כמו העצים שמשליכים בתוך התנור. אבל האש הראשונית היא לא העצים. וכל זמן שיש ניצוץ קטן, ניתן, על ידי התעוררות, על ידי המצוות, לעורר את האש. אבל אין לסמוך על זה ולהפסיק להכניס עצים למדורה!!

 

השלהבת עולה מאליה

התחלת הפרשה מדברת על הדלקת המנורה. ורש"י הסביר במקום אחר שיש להדליק בצורה כזו "שהשלהבת עולה מאיליה". זה בדיוק מה שאמרנו בקשר לתפקיד של משה: הוא צריך לעשות את כל מה שביכולתו כדי לעורר אצל כל יהודי את הרצון לקיים את רצון הבורא. אבל זה חייב לבוא מתוך רצון האדם ממש. הוא צריך להדליק את הרצון עד שיהיה רצון אמתי מצד האדם!

"עשה רצונך כרצונו"

 

ויקחו לי תרומה

וזה מסביר את עיקרון התחלת הפרשה הקודמת:

"דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה". אתה משה, תעשה מה שאתה חושב לנכון. תגיד להם מה שאתה רוצה, כדי שיגיעו למצב שמרצונם החופשי יביאו תרומה! ורק אז יש סיכוי שנפגש.

המפגש בין ה' והאדם איננו יכול להיעשות בכפייה! אלא זה צריך שזה יהיה מפגש בין שני רצונות!!

לכן אין מקדש אם כופים על ישראל בניין משכן!

וזו המשימה הקשה של משה. זו גם משימת כל מחנך טוב: לעורר אצל התלמיד יכולות ורצונות ללמוד ולהבין ולהתקרב ולעשות.

 

פורים

המן חשב שיכול להיות סוף ליהודים. למה? כי הוא ראה שסוף הגלות כבר הגיעה (עברו שבעים שנות הגלות המתוכננים) ואין היהודים חוזרים לביתם להשתתף בבניין בית שני.

בנוסף, המן רואה שהיהודים אבדו הזיקה למצוות. הם אוכלים מסעודתו הלא קשרה של המלך בכלי המקדש עצמם! בנוסף, הוא ראה שמשה מת (ב7 באדר).

אם כן, הכל מת: התורה, הזיקה לארץ, המנהיג שלהם, קיום המצוות. אז נשאר רק להמית את היהודים עצמם!!

 

אבל היהודים ניצלו בזכות הקדושה הטבעית שהייתה בהם! בהרף אחד, הם מוכנים להדליק בחזרה את הניציץ שנשאר בהם. הם צמים, מתפללים, הם עומדים על נפשם. אם משליכים למדורה עץ אחד קטן בשם אסתר או מרדכי, כולם מתעוררים ומוכנים למסור נפשם כדי להישאר קשורים לעמם.

 

משה רבינו הכניס בתוך כל יהודי "מצבור" של עצים . בעצם, אפילו אם פיזית משה רבנו מת, הוא נכנס בתוך הנשמה היהודית עמוק מאוד (עד כדי כך שלא שמים לב). בכך, הוא נתן כוח לכדי להחיות את התורה על ידי התורה שבעל פה. הוא נתן כוח לכל תלמיד חכם שיחדש בכל דור.

בעצם, משה רבנו לא מת ! הוא נולד מחדש בכל יהודי!

לכן, הגמרא אומרת שבאותו יום שמשה מת(7באדר) , הוא נולד(7 באדר)!

לא שהוא מת באותו יום שהוא נולד אלא שהוא נולד ביום שהוא מת!

וזה , המן לא תפס! כי זה סוד החיים של עם ישראל!

ודווקא בתצווה, הפרשה של ה"יאר צייט" של משה (ה7באדר), משה מסתלק כדי לגלות שהוא נמצא בפנים!!

 

ונהפוך הוא

כשה' אמר לאברהם שיתברכו בו כל משפחות האדמה ובזרעו, מי היה יכול להאמין לדבר כזה?

אנו רואים היום שזה באמת קרא: היהדות הפכה לאבן יסוד יש הרבה דתות. הערכים שלה התפשטו בכל העולם.

ויש עוד דבר מדהים: היהודים, ארץ ישראל, נמצאים תמיד בראש מעיינם של כל הגויים.

רק שזה מתבטא, בינתיים בצורה הפוכה בדיוק: שנאה!

אבל זה לא משנה את העבודה המדהימה שעם קטן מאוד וארץ קטנה מאוד שורדים את כל ההיסטוריה וזה מזעזע את כל העולם. הזעזועים האלה מתבטאים, לצערנו, בינתיים על ידי רדיפות, אנטישמיות, מלחמות, השמדות. אבל זה עושה להם משהוא!

 

יהי רצון שזה יתהפך ותשומת הלב השלילית הזו תהפוך את עורה בין-רגע להכרה חיובית ,אמן!

תצווה פי

בע"ה י אדר התשעז

מישל בן שושן

תצוה פי

 

האדם נכנס לתמונה

אם נסתכל על שתי הפרשיות "תרומה" ו"תצווה", נראה שיש הבדל בניהם:

בפרשת תרומה, מתארים את כל הכלים ה"פאסיביים"

ובפרשת תצווה, מתארים את החלק האנושי והתפעול של המשכן:

עכשיו שהנחתי את הרעיון הזה, אני מציע לנסות על  כמה קושיות ידועות שאנו פוגשים ב"תצווה":

  • למה מופיע בה קרבן התמיד? הוא נראה לקוח מספר ויקרא או אפילו מספר במדבר, כי בפרשת פנחס יש לנו בדיוק אותה פרשה על הקרבנות (התמיד, שבת, ראש חודש וימים טובים)
  • למה מופיע רק כאן בניין מזבח הקטורת?
  • למה מוזכרת בהתחלת הפרשה הדלקת המנורה?
  • למה מקדשים את הכהנים על ידי שמן, דם, והרמה, כאילו הם כלים!?

קודם כל, נעמיד את שתי הפרשיות מול המשכן כדי להבין את התוכן של כל אחת:

 

פרשת תרומה

 

 

תרומת החומרים הבסיסיים

בניית הארון והכנסת לוחות הברית

בניית השולחן עבור לחם הפנים

בניין המנורה והעלאת הנרות

בניין הקרשים מסביב למשכן                                                                                             המשכן

בניין מזבח העולה (ללא מטרה)

 

 

פרשת  תצווה

תרומת שמן להעלאת נר תמיד

בגדי הכהנים

קידוש הכהנים

עבודת המילואים                                                                                                             המזבח

קרבן התמיד

סיום . מטרת המשכן

בניין מזבח הקטורת ומעשה הקטורת.

 

 

המשכן אמור להיות מפגש בין האדם והאלוהים.

  1. במשכן ישנם כלים שקראתי להם "פאסיביים" שמתוארים בפרשת תרומה.

אני קורא להם "פאסיביים" כי אין לאדם הרבה  עסק איתם.במפגש, אני "מקבל" את השני. למשל, הארון, הוא לגמרי פאסיבי כי הוא רק "נמצא" שם בלי עבודה מיוחדת. פעם בשנה הכהן הגדול נכנס ומתפלל שם. וזהו.

השולחן גם הוא אינו דורש עבודה רבה. חייב להיות מונח עליו לחם. אז כל שבוע מחליפים הלחמים שיש בו.

גם המנורה אינה זקוקה לעבודה עיקרית. חייב להיות אור. אז כל יום מסדרים את הנרות ומוסיפים השמן הנדרש כדי שיהיה אור. זה תפעול מינימאלי . העבודה של הכהן באה רק כדי ש"יהיה אור". אם הייתי רוצה להגזים, הייתי אומר שאם היה שם חשמל, אז לא היינו צריכים לעשות כלום!

הקרשים שבונים על ידם הקירות,  הכיסויים השונים, הם חלק מהבניין ואין שום עבודה נדרשת בהם אחרי שהם מוצבים במקומם.

כל החלקים האלה, מתוארים בפרשת תרומה. כשיש משהוא לעשות עם הכלי, אז התורה אומרת זאת מיד, בכמה מילים, אחרי בניין הכלי.

  • עבור הארון: יש לשים בו הלוחות
  • עבור השולחן: נשים עליו הלחמים
  • עבור המנורה: יש להעלות את נרותיה
  • עבור הקירות והתקרות, מתארים לנו המיקום והתחומים השונים.

נשאר לנו הכלי הגדול: המזבח החיצון, מזבח הנחושת: אמנם, בפרשת תרומה מתואר הבניין של המזבח, אבל, בניגוד לשאר הכלים, התורה איננה מתארת בכלל מה יהיה תפקידו!!

 

  1. בפרשת תצווה, מתארים את החלק היותר "אקטיבי":

במפגש אני פועל, אני לא רק מקבל השני(פרשת תרומה) אני גם הולך לקראת השני(תצווה)

הדלקת המנורה: תרומת השמן, איך מעלים את הנרות..כל החלק האקטיבי של הכהן מול המנורה כל יום.

תפעול המזבח: עכשיו המקום לתאר למה ישמש המזבח! העבודה בו היום יומית היא החלק הארי של העבודה .

הכהנים: כאן מעניין לשים לב:יש שני פנים לכהן:

  • מצד אחד הוא נחשב לכלי! מושחים על ראשו שמן, שמים על אוזנו , ידו ורגלו דם. מניפים אותו כאילו הוא ממש כלי! הבגדים של הכהן הם ממש כלים שהופכים את הכהן למאוד פאסיבי, כי הוא רק מעמיד אותם להצגה עליו! כאילו הוא דוגמן שכולם מסתכלים רק על הבגדים שלעיו. הם החידוש. הבגדים הם אלה שמכפרים הם העיקר. הכהן רק לובש אותם. כהן ללא בגדים אלה איננו יכול לשרת ככהו! הבגד עושה את הכהן!
  • מצד שני, הכהן הוא בן אדם!הוא אפילו בא לתקן את חטא אדם הראשון. הוא מייצג את האדם! הוא פועל, הוא מתפקד הוא מפעיל את כל הכלים הדרושים תפעול.

האמת היא שכל בן אדם מכיל את שני הפנים ההפוכים והמשלימים האלה. הוא מתלבש ומתנהג חיצונית כדי לייצג תדמית והוא גם נושא תוכן פנימי ותפעולי. בדרך כלל אנו ממעטים בחשיבות של הבגד וההצגה של כל אחד כי הם "חיצוניים", ומחשיבים יותר הצד הפנימי , המוסרי, התפעולי. אבל לכהן שני התפקידים יחד ובחשיבות שווה.

 

לסיכום עד כה:

כל הנושאים בפרשת תצווה קשורים להתערבות האדם בתוך עולם הכלים של המשכן. לכן, קרבן התמיד נעקר ממקומו (מיד אחרי בניין המזבח) מפרשת תרומה ונכנס פה, בפרשת התפעול.

 

 

המשכן והמזבח

אבל יש עניין עוד יותר חשוב לעניות דעתי: קרבן התמיד לא נכתב בהתחלת הפרשה שלנו אלא בסוף: אחרי עבודת הכנת הכהנים לעבודתם (עבודת המילואים) ולפני שהתורה מסיימת את תיאור בנין המשכן:

נקרא את הפסוקים האחרונים של קרבן תמיד:

שמות פרק כט

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:

(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:

(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ

שני הפסוקים  הראשונים מב  ומג ממשיכים לתאר התפקיד של המזבח.

שלושת הפסוקים האחרונים, מסיימים את כל בניין המשכן. חוזרים למטרה העליונה שהיא " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאילו סיימנו המשכן וחוזרים לתאר את המטרה העליונה של כל המפעל הזה.

אם כן נשים לב: המפעל הזה מכיל שני חלקים שווים: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ

יש לנו

  • מצד אחד אוהל מועד: הקודש, החלק המכוסה שבו רק הכהן נכנס בפנים. זה הוא באמת "המשכן"
  • ומצד שני המזבח: החלק שנמצא בחוץ. בו עובדים כל הזמן. כולם יכולים לראות אותו.

איפה ה' נפגש עם האדם?

לא רק בין הכרובים על הארון בקודש הקדשים אלא גם במזבח!! וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

המזבח נקרא אפילו קודש קדשים!!:

שמות פרק כט(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: ס

אנו רגילים לשכוח את הפסוק הזה! המזבח הוא קדש קדשים!! שם ה' נראה אל האדם גם כן.

 

מסקנה:

נראה לי שהמפגש הזה בין האלוהים, נעשה (ככל מפגש) משני כיוונים:

מלמעלה כלפי מטה, יש את אוהל מועד. שם ה' מדבר עם משה, שם הכל מכוסה ונסתר אבל קיים! האדם מכין עצמו כדי להיכנס שם, אבל ה' נמצא שם!

מלמטה כלפי מעלה, יש את המזבח. סמל עבודת האדם, בחוץ. הקרבן עולה. האש יורדת לסמל את קבלת העבודה, אבל העיקר נעשה מלמטה, על ידי האדם.

היינו חושבים אולי שהמפגש עם האלוהים נעשה רק בפנים. והנה כאן התורה מתארת מצב הפוך: עיקר המפגש נעשה בחוץ!! יש חשיבות למזבח לא פחותה מאשר יש לאוהל ולקדש הקדשים!

נכון שאנו נותנים יותר חשיבות, יותר כבוד, יותר מסתורין למה שהוא בפנים. אבל העיקר הוא העבודה בחוץ!! שם האלוהים נפגש עם האדם!!

העבודה הזרה

כשאנו מתבוננים על כל המפעל הזה של המשכן, קשה שלא לזכור שכל הכלים האלה נמצאים בשימוש אצל עמי האזור כמה מאות שנים לפני כן. מצאנו המון מקדשי כנענים שדומים להפליא למשכן. גם למצרים היו מקדשים מפוארים בעלי מבנה וכלים מאוד דומים. כולם נחשבים לעבודה זרה.

אם כן, מה הוא ההבדל העיקרי במשכן שאיננו עבודה זרה אלא עבודת ה'?

העיקר נמצא בהבדלים!

כאילו התורה מתארת משכן, יחסית לכל מה שעמי האזור והתקופה עשו, כדי להבליט את המשמעויות והסמליות השונים בלכ הדברים. התורה מדברת בשפה הדתית שבה חיו אבותינו.

ואחד ההבדלים העיקריים, לעניות דעתי, נמצא דווקא שחשיבות היות המזבח בחוץ ונוכחות האלוהים דווקא בעבודת חוץ, ולא רק בפנים. אני לומד מכאן כמה עקרונות:

  1. עבודת ה' איננה מתרכזת בפולחן דתי, בתוך מקום סגור עם אנשי דת (כהנים) מיוחדים בלבד. החלק הזה קיים א בל הוא לא העיקרי. עבודת ה' היא העבודה בעולם החול. מה הוא היחס של האדם כלפי זולתו, כלפי העולם, בעבודה היום יומית שלו. בעולם החול, שם המפגש הוא הכי משמעותי. קדש הקדשים נמצא גם בחוץ, בכלי העבודה של האדם!. נזכור שהנביאים התלוננו על ההתנהגות של העם בנוגע ליחס עם הזולת, הרבה יותר מאשר עם קיום מצוות דתיות!. לא שמענו ישעיה הנביא או ירמיה הנביא זועקים כי האנשים לא שמו מזוזות או תפילין. הם אפילו לעגו על עבודת הקרבנות כשהעבודה הדתית מנותקת מכל כוונה מוסרית.
  2. העבודה הזרה , היא, לדעתי, הפרדה בין חיי הדת וחיי החול.כאילו מעשה דתי "מאגי" יכול לכפר על עוולה מוסרית. תשלום לאלילים כדי לקבל רווח גשמי או כפרה (רווח נפשי).
  3. האם אנו פטורים מלחפש ולבער ,מתוך התנהגותנו היום, אפילו התנהגותנו הדתית,כל שמץ של עבודה זרה? נראה שלא!

 

מזבח הקטורת

עכשיו הזמן לגשת לשאלה האחרונה: למה בניין מזבח הקטורת נדחה עד לסוף הפרשה שלנו. הרי הוא נמצא בתוך האוהל, על יד השולחן והמנורה. למה לא נכתב בניינו שם, בפרשת תרומה?

נראה לעניות דעתי להשיב כך:

אמנם המשכן נבנה. הוא מכוסה. שם נמצאים דברים מאוד עליונים. אבל אין לך להיכנס שם אלא אם כן, עבדת בחוץ! רק אחרי שהקרבת את קרבן התמיד, בחוץ. אחרי שנסית להתקרב אל ה'. רק אחרי שנסיים לעלות, להתעלות, בעבודה היום יומית שלך, בעולם החול, בדרך הארץ, רק אז מותר לך, בתנאים מיוחדים, לאנשים מיוחדים, להיכנס בפנים. וגם אז, בתנאי חשוב מאוד: בענן! יצירת הענן על ידי מזבח הקטורת הוא הפתח לכניסה לעולם הדתי המיסטי, העליון .

ענן הקטורת נותן לך להיכנס בפנים אבל הוא לא נותן לך לראות טוב. הכל צריך להישאר בעירבון מוגבל. אתה לא תראה לגמרי הכל בברור. אל תגיד שאתה תפסת את העיקר. ראית מדבר בעצמו. לא. אתה נמצא בענן. ורק בענן ה' נראה אל משה ורק בענן, בערפל, ה' נראה אל העם, ורק בענן הכהן נכנס לקדש הקדשים ורק בענן הכהן נכנס לאוהל!

אם כן, רק אחרי שעבדת בחוץ. שאתה ראוי , כ"בן אדם" בעולם החול. רק אז נדבר על הכניסה לאוהל בפנים.

דרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם קודם להיות אדם דתי. להיות מוסרי קודם לקיום מצוות. מצוות החוץ קודמות למצוות הפנים. וגם אז, בפנים, יש תנאי הכרחי: הענווה של האדם הנמצא בענן!

 

 

 

המכנסיים:

"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" היה כתוב בסוף פרשת יתרו. כבש עם מדרגות כדי לעלות למזבח, עלול לגרום לפסיעות גדולות ולגלות בשר הערווה של הכהן! לכן הכבש בשיפוע וההליכה בו איטית. אבל האם לא היה לכוהנים מכנסיים?? הרי שהמכנסיים יכולים לפטור הבעיה!.

אכן, המכנסיים הם חלק מהבגדים של הכהנים. הם חלק מארבעת הבגדים של הכהן ההדיות ומשמונת הבגדים של הכהן הגדול.

האומנם??! נקרא את הפסוקים בפרשה שלנו:

שמות פרק כח (ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי:

יש כאן רק שישה בגדים ולא שמונה! חסרים הציץ והמכנסיים!

המכנסיים אינם חלק מהבגדים של הכהן הגדול!!

נקרא את הפסוק עבור הכהן ההדיוט:

שמות פרק כח (מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

גם אצלם אין מכנסיים! יש רק כתנת, אבנט ומגבעת. אלה הבגדים וכך יש להלביש אותם ולקדש אותם

ורק אחר כך, יש אזכור של המכנסיים:

(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: (מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ …: ס

אם כן, אין מכנסיים באים אלא כדי לכסות הערווה ולא בתור בגדי כהונה!

עכשיו אנו מבינים את החשש לגלות הערווה על הכבש במזבח. המכנסיים אינם חלק מבגדי כהונה . הם רק בגדים מינימאליים, מצד הדרך ארץ, מצד הצניעות.

 

 

הציץ:

גם הציץ לא הופיע ברשימה של בגדי הכהן. למה?

  1. המקובלים עושים הקבלה בין הציץ והספירה "כתר". ספירה שאינה נכנסת בתוך הספירות הרגילות. היא מעבר. גם הציץ נחשב ל"מעבר" הבגדים הרגילים.
  2. יש אפשרות נוספת על היעדרות הציץ מהרשימה: הציץ הוא קישוט של המצנפת. כמו שכתוב:

שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה.

כמו שכל בגד מורכב מכמה חלקים, כך למצנפת יש כמין קישוט עליו, וזה הציץ. זה ממעיט מאוד  את חשיבות הציץ אבל זה יכול להסביר שיש נקודת ראייה כזו בתורה שרואה אותו רק כמשנה למצנפת.

-האם יש קשר בין הציץ שמוחזק בפתיל תכלת והציצית שיש לשים עליו פתיל תכלת?

 

המעיל:

יש משהוא מוזר בפסוקים: למעיל יש פעמונים . ההסבר הניתן בתורה הוא :

שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל …(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְקֹוָק וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: ס

אבל הכהן איננו נכנס בקדש הקדשים עם המעיל! הוא נכנס רק בבגדי לבן ! האם התורה מדברת רק על הקדש, כלומר מחוץ לפרוכת? לא ידענו שיש סכנת מיתה בקודש! וגם, למה לא מתוארים כאן בגדי הלבן שהכהן שם ביום הכיפורים? האם סדר העבודה של יום כיפור עדיין לא מתוכנן כי הרי נדב ואביהו עדיין לא מתו ואין עדיין הגבלת כניסה לקדש הקדשים? והרי כתוב במזבח הקטורת : :(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק" אם כן, יום כיפור כבר מוזכר בפרשה שלנו!

כל השאלות האלה מביאות אותי להציע דבר עקרוני:

יש בתורה כמה זוויות ראייה שונות בעניין דבר אחד. התורה מכילה את כל ה"בחינות" האלה.

לפעמים, הציץ נחשב לבגד בפני עצמו ולפעמים רק כקישוט למצנפת

לפעמים יש צורך בכבש למזבח ולפעמים אין צורך בכבש (ראה קובץ "תרומה")

לפעמים יום כיפור מתואר כתוצאה שלחטא נדב ואביהו ולפעמים הוא מתואר ללא קשר עם מה שקרה איתם.

לפעמים הכהן נכנס עם מעיל ולפעמים עם בגדי לבן שיתוארו במקום אחר

לפעמים יש מכנסים לכהנים ולפעמים אין.

כל האפשרויות מתוארות. כי קיימות הרבה נקודות ראייה לכל דבר. הרב ברויר דיבר על "בחינות".

 

נראה שעניין גדול יש כאן:

עם ישראל בנוי מ12 שבטים ו70 נפשות. אבל הוא עם אחד.

החיים מורכבים מהרבה תחומים ומימדים שונים אבל הם אחד

הטבע נראה מלא בחוקים שונים ומידות שונות אבל הוא עולם אחד

התורה מכילה את כל הפנים והבחינות האלה ואנו עושים אותה "אחת"!

עשיית התורה לתורה אחת, מלמד את עם ישראל להיות עם אחד והבן אדם למצוא משמעות לחייו כי הם אחד.

תצווה מוש

בע"ה ח אדר א התשע"ו

מישל בן שושן

 

תצווה מוש

"העיקר הוא שיהיה אחדות בישראל"

גם התורה נסמכת על העיקרון הזה. וכביכול, התורה היא שולית לעיקרון הזה.

ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז) (ספרי במדבר פיסקא מב ד"ה וישם לך )

והרב אומר שההיפך גם הוא נכון:

אם כל ישראל עושים מצוות ולומדי תורה אבל שנאת חינם בניהם, נחרב הבית!

מכאן שעיקר העיקרים עבור ה' זו האחדות בעם ישראל. וכבר הסברתי (לע"ד) שמטרת הקמת עם ישראל עומדת על הייצוג של כל הפרצופים האפשריים של בני אדם בעולם, ויצירת אחדות בין כל הפרצופים השונים האלה. להראות לעולם שלמרות הריבוי בין בני האדם, קיימת אחדות  ואל אחד שברא את כולם ומשגיח על כולם. כל השאר (כולל התורה, המצוות, המשכן…) באים רק כדי למלא מטרה זו. שעם ישראל יהיה מורכב מ12 שבטים ו70 פנים , כל אחד בדעה שונה ויחד עם זה יהיו עם אחד.

זו משימה קשה מאוד, אבל זה העיקר ויש לדעת זאת.

 

"אהבה" הוא השם המפורש"

"אהבה", בגימטרייה 13 כמו המילה "אחד". שמו של ה' הוא אחד. הוא "אהבה". כי הבורא מכיר את הנקודה המאחדת את כל הבריות. והוא הלביש אותה בלבושים שונים שמראים שוני וניגוד. אבל הוא מכיר את המאחד. כדי לגלות את הנקודה המאחדת, צריך המון אהבה. ומי שמכיר את הנקודה המאחדת, יש לו אהבה לכל בריותיו. קשה לבני האדם להגיע לאהבה כזו ולהגיע לתפיסת הנקודה המאחדת הזו בלי לוותר על האני של כל אחד. לכן, מידה זו (האהבה של הבורא) נשארת מסוד, בלי תפיסת בני האדם. כדי לאפשר להם , בכל זאת, לחיות בעולם הפירוד.

 

מה תפקדי הכהן הגדול?

לא מבקשים ממנו להיות חכם או לנאום נאומים מרשימים. הוא צריך "לייצג" את המכנה המשותף של כל עם ישראל. בזה, הוא מייצג את "אדם הראשון". המכנה המשותף לכל האנושות.

איך הכהן יכול לעשות זאת?

  • על ידי אהבה. מבקשים ממנו לברך את עמו ישראל באהבה.
  • ועל ידי ביטול עצמי: הוא צריך לגלות את נקודה המשותפת, את נקודת ה"מה".

מידה זו היא המידה של משה רבנו. הוא העניו מכל אדם. כי הוא מייצג את הנקודה המשותפת לכל עם ישראל. לכן, משה היה הכהן הגדול הראשון. ותפקיד זה היה אמור להיות שלו. מסיבות אחרות, התפקיד ניתן לאחיו אהרון. לכן, משה הוא זה שצריך לצוות את אהרון ולהראות לו הדרך. אהרון מתבקש לקבל את המידה של משה אחיו. לייצג את הנקודה המשותפת הקיימת בכל עם ישראל.

לכן נאמר לו לקחת "שתי אבני שוהם", שתי אותיות מהמילה "שהם" שהם האותיות של משה והם "מה" להיות במדרגת "מה" למשם , מהביטול והענווה הגדולה הזו, לנגוע בנקודה הפנימית המשותפת לכל עם ישראל.

רק כשאהרון יגיע ל"מה", של שוהם, הוא יוכל לכתוב על שתי האבני השוהם את שמות כל בני ישראל ולייצג אותם.

דרך אגב , השם "משה" הוא גם כן "השם" וגם "שהם". שלושת המילים האלה מורים על עניין הסתמיות, המייצגת את כולם. לתת למשהו את השם "השם", זה להגיד שהוא מייצג את כולם. רק ה', הוא "השם" ממש. אבל "משה" הוא מייצג את כלל עם ישראל. ואבני השהם גם .

 

איך אפשר לכפר על כל עוונות בני ישראל?

על ידי שמגלים את הנקודה המאחדת את כל ישראל! אהרון מגלה זאת וכל ישראל מגלים זאת דרך אהרון. כשהם רואים את הכהן הגדול בתפארתו, מאחד את כל העם, הם מרגישים אחדות בניהם.

הבגדים המפוארים על הכהן הגדול גורמים לבני ישראל לעזוב לרגע את המחלוקות ולנגוע לרגע באחדות עם ישראל. יש אדם אחד שמייצג את אחדות זו והוא הכהן הגדול.

כשנוגעים בנקודת האהבה והאחדות , אז כל השאר הופך לטפל. כולל כל החטאים של עם ישראל!! וכך ה' מכפר על הכל!!

אין הבגדים יכולים לפעול , לכפר , אלא אם כן הכהן לובש אותם. כי רק אז קורים כמה דברים:

  • הכהן מרגיש אחריות וצריך לגלות נקודת ה"מה" שבו. הביטול העצמי עוזר לו לנגוע בנקודה המשותפת בעם ישראל. משם, האחדות מקרינה כלפי חוץ.
  • כל לבוש שלובש הכהן מקבל משמעות של כפרה על סוג אחר של עוונות.
  • כל מי שרואה את הכהן או אפילו בלי לראות אותו, יודע שהוא קיים שם בבית המקדש. קיים איש כזה ניטראלי שהוא לא ימין ולא שמאל, לא דתי ולא חילוני, שהוא אוהב את כולם ומייצג את כולם, זה מעורר בלב כל אחד את הנקודה הפנימית המשותפת. ומשם נולדת אפשרות הכפרה.

 

הבגד והלבוש (לעד)

  • הלבוש הראשון נעשה על ידי הבורא בעצמו אחרי חטא העץ הדעת. לפני החטא, האדם לא ידע שהוא ערום ולא התבייש בזה. כמו תינוק שאין בו עדיין "דעת", ואינו מתבייש ממצב העירום. ה"לבוש" בא לכפר על הבושה שנולדה מהחטא.
  • מצד שני, הבגד "בוגד" במראה האמיתי  של האדם. אם האדם היה נשאר ללא חטא, הוא היה נשאר נאמן למראה הטבעי שלו. אבל, החטא גרם לו לבגוד. לכן, הכפרה באה בבגידה על המראה של עצמו. כשמסתכלים עליו לא רואים אותו אלא רק בגדו!!

לסיכום, הבגד והלבוש קשורים מאוד לחטא האדם.

על הכהן לתקן את חטא אדם הראשון. איך? כשהוא לובש את הבגדים שעוזרים לגלות לו ולרואיו את הנקודה המשותפת הקיימת אצל כל אדם ולבטל את החטאים שנובעים מהשוני ומהתחרות.

 

שמו של משה (לע"ד)

פרשת תרומה מתארת הכלים שעומדים בפני עצמם. יש להם ערך אפילו אם לא משתמשים בהם. הם בונים את המשכן. על כל אחד כתוב "כאשר הוראת בהר" כלומר, כל אחד עשוי לפי התמונה שהראה ה' למשה בהר סיני.

לעומת זאת, בפרשת תצווה, לא כתוב "כאשר הראת בהר". הכל עשוי "מלמטה" ומקבל התוקף שלו רק כשהאדם משתמש בו.

על הבגדים כבר אמרנו שהם לא מכפרים רק כשהכהן לובש אותם

על הדלקת המנורה, זה החלק של הכהן שמדליק

על בניית מזבח הקטורת, בסוף הפרשה, הוא קשור לאחדות עם ישראל (קטורא דכולא) הקשר בין כל החלקים השונים, וזה מתחבר ישירות לעבודת הכהן המחבר את כולם.

לכן, פרשת תצווה היא פרשת האדם,שמתעורר מלמטה ופרשת תרומה היא יותר באה מלמעלה.לכן, בתרומה, שמו של משה מופיע הרבה ולא שמו של אהרון. ולהיפך ב"תצווה".

 

כשהפרשנים אומרים ששמו של משה לא מופיע כ"עונש" על זה שהוא אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", נראה לי ליחס את העונש לחטא אחר של משה: הסירוב שלו לתפקיד שבוצע לו בסנה. שם הוא היה אמור לקבל תפקיד הכהן הגדול ונענש כשאהרון אחיו קיבל התפקיד. זה נראה לי יותר מתאים להעניש אותו כאן, כשמשה מקבל את מצוות הכהונה אבל איננו מקבל התפקיד אלא מקדש את אהרון אחיו לכהונה! והוא נעלם!

 

 

 

 

תצווה גז

בע"ה ו אדר התשעה

מישל בן שושן

 

תצווה גז

 

זכות אבות או זכות בנים?

בהתבסס על פירוש של פסוק, ה"גלילי זהב" מסביר עניין עקרוני הנוגע לכל אחד:

  1. הבעיה של פשט הפסוק: אהרון ובניו נכנסים לתפקיד הכהונה על ידי הבאת קרבנות. בניהם, איל. יש לקחת חלק מהקרבן (חזה התנופה) ,"מאשר לאהרון ומאשר לבניו": כאילו יש כאן שני קורבנות, אחד לאהרון האבא והשני לבניו. אבל בעצם יש רק קרבן אחד והיה צריך לכתוב אולי "אשר לאהרון ובניו"
  2. הרחבת הבעיה: למה בני אהרון הם כהנים?
  • אפשר להשיב שכל כהן הוא כהן כי הוא "בן כהן". כלומר, הכהונה נמסרת בתולדה. אם כן, למה יש ל"כהן" את בני אהרון? היה מספיק לכהן את אהרון, ואז, כל הילדים שלו הופכים לכהנים אוטומטית!
  • מצד שני, יש את המקרה של פנחס שהוא היה חי באותו הרגע, והוא לא נמנה לכהונה כי הוא היה שייך לדור השלישי( הוא היה בנו של אלעזר) ורק אהרון וארבעת בניו נמנו לכהונה. פנחס עשה מעשה וזה זיכה אותו ל"כהונת עולם". יש אומרים שהוא זיכה בכך את כל המשפחה בכהונת עולם.

אם כן,נמצאים אנו מול שני סיפורים:

  • זכות אבות= הבנים "נהנים" מהמעמד של ההורים.
  • זכות הבנים= פנחס ,הבן הקטן,מזכה את כל המשפחה!

סיפור דומה אנו מוצאים אצל האבות:

  • אברהם ניצל מכבשן האש של נמרוד בזכות עצמו אבל גם, לפי המדרש, בזכות העובדה שהנכד שלו הוא יעקב. זה הסבר לפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם". בזכות יעקב, ה' מציל את אברהם מהמיתה!
  • מצד שני, יעקב מברך את בני יוסף "ויקרא בהם שמי ושם אבותי.." זכות יעקב תגן על בני בניו.

3 מסכנה:

כשאהרון מקבל את המינוי שלו ככהן, זה בזכות עצמו, אבל גם כ"הלוואה", כ"אשראי" מהאלוהים: נראה אם צאצאיך יראו לי שהיה כדאי למנות אותך! כל בן, מקבל את המינוי מהוריו. הוא כהן או יהודי או בן אדם בגלל שהוא נולד מהורים כהנים, יהודיים או מבני אדם. אבל עליו החובה להצדיק את המינוי הזה! הוא צריך אפילו להצדיק את המינוי שניתן להוריו ולאבות אבותיו!!

לא מדובר על "מינוי" של כבוד ותו לא. אלא מדובר על מחויבות.

כל יהודי חייב להצדיק את העובדה שהוא קיבל את יהדותו

כל בן אדם חייב להצדיק את זה שהוא בן אדם.

המהלך כפול:

  • נכון שאני "מקבל" הרבה דברים מהקודמים לי.
  • אבל זה רק מחייב אותי להיות זכאי למה שקבלתי ואפילו להצדיק את זה שכל הדורות שלפני המשיכו להעביר ולהצדיק את ה"מינוי".

4 תשובה לבעיית פשט הפסוק:

איל אחד שיך גם לאהרון האבא וגם לבניו. כל אחד תורם לשני. האבא גורם לבניו להיות כהנים רק במידה והם יזכו להיות ראויים לתפקיד ולהצדיק את מינוי האבא!!

האיל הזה "מאשר"(מלשון אישור) את כהונת האבא אהרון וגם "מאשר" את כהונת הבנים.

 

בעיית האיחוד

מעשה הקטורת תלוי בהטבת נרות המנורה. יש להתחיל בהכנת שתי נרות המנורה, ורק אחר כך ניתן לגשת אל מזבח הקטורת כדי להקטיר הסמנים עליו. אחר כך, חוזר הכהן אל המנורה להיטיב את חמשת הנרות הנותרים. זה מוכרח על ידי הפסוק:"בהיטיבו את הנרות יקטירנה" אסור לגשת לעבודת הקטורת בלי להקדים לה המנורה וכן בסופה. למה?

המנורה מסמלת את עבודת המידות של האדם. הטבת הנרות היא העבודה היום יומית של עבודה נפשית לתיקון מידות הגאווה בין היתר.

הקטורת, באה מהמילה "קשירה" בארמית. היא מקשרת בין החלקים המנוגדים. בין השולחן והמנורה ובין כל חלקי העם.הקטורת מסמלת את איחוד עם ישראל. ערבוב כל אחד עשר הסמנים, מסמל את הכנסת הפרט לתוך כלל ישראל. זה דבר שיש לו מעלה עצומה: המעשה הזה עוזר לכפר על חטאות בני ישראל. מהרגע שהפרט נכלל בתוך הכלל, חטאיו יכולים להיבלע, להתכפר . הקטורת יכולה להפסיק גם גזרות. היא יכולה לרפא. למשל, אהרון משתמש בה כדי להפסיק את הגזרה שהמיתה חלק גדול מישראל במדבר.

אבל יש תנאי חשוב מאוד: מעשה האיחוד הזה חייב להיעשות על ידי אדם מאוד עניו. כי קל מאוד להשתמש באיחוד למטרות אישיות. קרח, למשל, השתמש ברעיון האיחוד של העם, של השיוויון, כדי לקדם אג'נדה פוליטית מכוערת. לכן, הוא ועדתו יתבקשו להקטיר קטורת: כדי שיגלו שלא כל אחד יכול לגשת אל עבודת האיחוד. הקטורת, האיחוד, כשהוא נעשה שלא לשמה, עלול להמית , לשרוף ולכלות. כמו שנשרפו בני אהרון נדב ואביהו וכל עדת קורח.

אם כן, אסור לגשת לקטורת בלי עבודה רצינית במידות האישיות של מקטיר הקטורת.

לע"ד, הסיבה שבגללה יש להפסיק בין הטבת שתי הנרות ולגשת לקטורת, היא שאסור לחשוב שאנו הצלחנו כבר לתקן את כל המידות שלנו! אם הכהם היה מטיב את כל 7 הנרות לפני עבודת הקטורת, היינו חושבים שהוא "כבר מתוקן". זו יהירות וגאווה שפוסלת את הקטרת הקטורת! לכן, יש להתחיל בעבודת המידות. ובאטמצע, כשמרגישים עדיין לא מתוקנים, בענווה הדרושה, ניגשים אל הקטורת ורק אחר כך מסיימים את עבודת המידות, הטבת 5 הנרות הנוספות של המנורה.

אהרון נבחר לכהונה כי היתה לו מידת הענווה האמיתית. הוא ה תבייש ולא רצה למלא את תפקידו ביום הראשון. משה דחף אותו. וכן אהרון שמח בליבו כשהוא ראה שמשה , אחיו הקטן, קיבל תפקיד מנהיג העם. אהרון הוא איש עניו ואיש שלום אמיתי.

 

ואתה תצווה

שמו של משה איננו מופיע בפרשה אבל משה עצמו נמצא כל הזמן. זה מזכיר לי את הצמצום של הבורא שאיפשר בזאת את בריאת העולם:

תרומה היא הפרשה של משה. היא הפרשה של איש האלוהים והכלים המקודשים.

תצווה היא הפרשה של אהרון, הקרוב אל האדם, העוסק בעבודת האדם

כמו שאהרון לא נמצא בפרשת תרומה, כך משה לא נמצא בתצווה. כל אחד עושה את הצמצום שלו כדי שהשני יוכל לעשות את עבודתו! כך מקבלים שילוב בין נוכחות ה' ועבודת האדם באותו המקום

כך מקבלים שילוב בין איש האלוהים והאדם.

אבל הצמצום איננו העלם טוטאלי. להיפך. השילוב ממשיך בתוך הצמצום. ולכן, משה הוא זה שמצווה על עבודת הכהנים והוא ממנה אותם.

 

האם אהרון פסול לכהונה?

המדרש טוען שמשה היה נגד מינויו של אהרון לכהונה. לא בגלל צרות עיין אלא בגלל מעשה העגל שאהרון היה אחראי עליו חלקית.

האמת היא שאהרון עשה את מה שהוא עשה בעגל, רק כדי לצמצם נזקים, כדי להרוויח זמן, כדי לאפשר למשה לרדת. כוונותיו היו טובות מאוד.

הגמרא טוענת שכוונות אינן חשובות מול מעשים. נכון, חוץ מעבודה זרה: מחשבה רעה, בדרך כלל, איננה נחשבת לחטא אבל מחשבה רעה בעניין עבודה זרה, כן נחשבת לחטא. אם כן, אומר הגלילי זהב, זה צריך לעבוד גם בכיוון ההפוך: הכוונה הטובה של אהרון, במעשה העגל, חייבת להיחשב ולבטל את חומרת המעשה!!

ההגיון הזה איננו יכול להיות מקובל על ידי איש האלוהים, משה. משה הוא יותר מדי טהרו וקיצוני במחשבותיו האידיאליות. זו פשרה שאיננה יכולה להתקבל על ידי משה.

ה' הוא זה שמלמד את משה שאהרון נבחר לכהונה למרות מעשה העגל. כי עיקר עבודת אהרון ובחירתו היא בכוונה שלו. בענווה שלו. ואיש שראה שכוונותיו הטובות הובילו למעשים רעים, מתמלא בושה ויראה עוד יותר. הוא באמת ראוי לתפקיד ומעשה העגל לא ייחשב לו כמניעה.

כדי ללמד למשה זאת, ה' מצווה עליו שהוא בעצמו ימנה את אהרון!! ה' לא שומר על ההפרדה בין האישויות השונות. הוא מאלץ כל אחד להתמודד עם ההבדל של השני. משה מוכרח למנות בעצמו את אהרון!!"ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך.."

 

תפקיד הרמונים

בשולי המעיל היו פעמונים. המדרש מקשר בין שלושה עניינים שנראים רחוקים זה מזה חוץ מנוכחות המילה "נשמע" בשלושתם. אחרי עיון נראה לג"ז ששלושתם מתארים שלושה שלבים בתיקון חטא הלשון הרע:

 

פעמוני המעיל "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" המעיל מכפר על לשון הרע
קבלת התורה "נעשה ונשמע" לימוד התורה מתקן את לשון הרע
מגילת אסתר "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה" חתימת המלך (ה') שהתקבלה התשובה על לשון הרע

 

כלומר, אין לתלות הכפרה רק על המעיל של הכהן הגדול. אלא יש לעשות תשובה ולתקן המעשים.

וכן לכל החטאים שעליהם אמורים "לכפר" כל בגדי הכהן: אין לתלות עליהם בלבד כדי לכפר אלא יש לעשות תשובה אמיתית בנוסף!

 

השילוב בין העולם הקודש והחול

כדי לטהר את הכהנים, כדי להכניס אותם לעולם הקדושה, יש לעשות כל מני פעולות מאוד גשמיות. קרבנות, הנפה… וכן, כדי להשכין את השכינה, יש לבנות כלים שימושיים מאוד כמו שולחן  ומנורה…

הלימוד, עבור הגלילי זהב ברור:

אין להבדיל בין הקדש והחול כשני עולמות נפרדים

יש להחיל את עולם הקודש בתוך עולם החול. רק דרך עולם החול ניתן לגשת לקדושה.

אם התורה מפרידה בין שני העולמות, זה רק כדי להגדיר אותם אבל השילוב של שניהם היא המטרה העליונה.

 

לעולם ה' דברך ניצב בשמים

המדרש אומר שאין לקרוא (להבין) "בשמים" אלא "כשמים"

כאילו היה כתוב שה"דבר", הדיבור של ה', הוא נצחי. כמו שהשמים נצחיים, כך דיבורו של ה' נצחי, כשמים.

הקריאה "בשמים" היתה יכולה לתת לנו לחשוב שדבר ה' נמצא למעלה משכל האדם, בשמים, ואין הוא נוגע לאדם.

מכאן שתי מסכנות:

  1. ניתן, על ידי הדיבור, הלימוד, התפילה, למלא את חוסר האפשרות לעבוד עבודת המקדש כשהוא נחרב.
  2. דבר ה' יכול לחול בארץ ולא רק בשמים. יש להכניס את דבר ה' בתוך עולם החול.

החובה על משה לדבר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב.." בכל פעם שיש מצווה לבנות המשכן או לצוות את אהרון,הוא סימן שהדברים האלה לעולם קיימים. כשהפסוק אומר "וזה הדבר אשר תעשה", לא מדובר רק במשפט הקדמה, אלא שימוש מכוון במילה "דיבור" שהוא יוצא מפי האלוהים והוא קיים לעד.