תרומה פי3

בע"ה א אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

 

תרומה פי4

 

מקדש או לא? (מתוך רעיון של הרב יואל בין נון)

מצד אחד, התורה מקדישה מקום נכבד ביותר לבניית המשכן (5 פרשיות) ולעבודה בו (ספר ויקרא). יותר מכל מצווה אחרת, עבודת המשכן, הקרבנות, נראים מקבלים חשיבות עליונה בתורה.

מצד שני, כשקוראים כמה פסוקים אצל הנביאים, נראה שעבודת המקדש, בזויה ממש! הנה כמה דוגמאות:

 

שמואל א פרק טו (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיקֹוָק בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְקֹוָק הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

ישעיהו פרק א (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְקֹוָק שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:(יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: ס

מיכה פרק ג (ט) שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ:(י) בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה:(יא) רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְקֹוָק יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה:(יב) לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: פ

מיכה פרק ו (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְקֹוָק אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:(ז) הֲיִרְצֶה יְקֹוָק בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי:(ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְקֹוָק דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:

ירמיהו פרק ז (ג) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵמָּה:(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:(ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם:(ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

 

איפה נמצאת האמת? איך יכול להיות שהנביאים כל כך מאסו בעבודת המקדש? האם אפשר לבטל מצוות כל כך עקרוניות? אולי היו יכולים לבקש שהקרבנות ייעשו בכוונה טובה יותר, שהעבודה במקדש לא תשכיח את המצוות האחרות של התורה. אבל להגיד משפטים חריפים כמו "למה לי רוב זבחיכם..?" נראים סותרים את מרכזיות העבודה והמקדש בתורה.

 

כדי להבין שאין סתירה בין התורה לנביאים חייבים להבין עקרון חשוב:

בניין המשכן והעבודה בו לא היתה , לכתחילה חלק ממצוות התורה! הבאנו, בשבוע שעבר (קובץ "משפטים פי4) את ההסבר המופלא של הרב תמיר גרנות, לפיו, ה' הציע ש"מלאך" בלבד ינהיג את עם ישראל ולא הוא בעצמו. (וזה כתוב במפורש בפרשת משפטים) . אבל, אחרי שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע", אחרי שהם רצו שה' ינהיג אותם בקרבה יתרה, אחרי שקבלו עליהם את כל הברית ועוד היו מוכנים לעוד, אז ה' הסכים "לשדרג" את ההנהגה , ובמקום המלאך, הוא בישר שהוא ישכון בעצמו בתוך העם, על ידי בניין משכן. השדרוג הזה בנוי על הקומה הראשונה שהיא קבלת המשפטים והתורות והחוקים של הברית.

אחרי חטא העגל, ה' החליט לבטל את השדרוג הזה ושוב חזר לרעיון המלאך (כלומר, שהוא בכבודו, לא ישכון בעם ישראל, אלא שככל העמים ישראל יונהג על ידי מלאך). משה והעם התחננו ובקשו סליחה וכפרה ואז ה' הסכים לשוב להנהגה מיוחדת של השכינה בתוך ישראל במשכן.

ארבעת השלבים שתיארנו (מלאך- משכן- מלאך- משכן) מראים בברור שהמשכן איננו חלק מהמצוות ה"רגילות" הבסיסיות. העבודה במשכן ובמקדש מותנית על ידי שמירה על המשפטים.

הדבר דומה לבניין של שתי קומות שאי אפשר לגור בקומה השנייה אם הקומה הראשונה איננה בנויה היטב. לכן, הנביאים מסבירים שהקרבנות אינם רלוונטיים במקרה והם לא ייקימו את המצוות בין אדם לחברו הבסיסיים, הדאגה לגר ליתום ולאלמנה, למשפטי ולצדק.

אכן, אם העם מבטל את קיום הקומה הראשונה, אין מקום לקומה השנייה.  וקיום עבודה במקדש כל עוד אין משפט ואין צדק, זו תועבה ממש.

 

ישעיהו פרק א (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:(כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: פ(כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:(כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:(כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:(כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

תהלים פרק טו (א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְקֹוָק מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:(ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:(ג) לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ:(ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְקֹוָק יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:(ה) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:

מזמור תהילים זה ברור מאוד: מי יכול להיכנס בבית המקדש? רק מי שמקיים את חוקי הצדק והמשפט!

בניגוד לכל שאר המצוות, שנראה שכל מצווה אינה תלויה בחברתה, כל המצוות הקשורות למקדש, תלויות בהתנהגות מוסרית בין אדם לחברו.

זה מובן גם מדברי הנביאים וגם מההסבר שהבינו לעיל בקשר להנהגת המלאך (קומה ראשונה) משודרגת לעבודה במשכן , כשה' שוכן בתוך עם ישראל (קומה שנייה) .

 

מכאן, אנו מבינים למה ה' יכול להחריב את בית המקדש! אם זה רק שדרוג, ניתן לוותר עליו במידה ואין העם מסוגל לחיות ברמה הדרושה ואז, ממשיכים לחיות את היהדות הבסיסית. עדיין נשאר הגעגוע , נשארת התקווה לחזור למדרגה ההיא, אבל זה בהחלט אפשרי בלי לפגוע במערכת הבסיסית של המצוות.

 

במשך ההיסטוריה עם ישראל חווה יותר שנים בלי מקדש (אלפים מול 1500).

אבל המסקנה החשובה לגבנו, היא שהתנאי לבניין מקדש שלישי הוא שמירה על המשפטים, צדק חברתי, שלום ואחווה, דאגה לזולת, גמילות חסדים…ולא בהכרח מלחמות או קנאות!

 

כל המאמר הזה , בא להסביר למה פרשת משפטים היתה חייבת להקדים את פרשת תרומה!

 

 

הצעת פירוש אגדה (לע"ד)

יש אגדה מפורסמת במסכת מכות על מספר המצוות:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

בא דוד והעמידן על אחת עשרה,..

בא ישעיהו והעמידן על שש, …

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך. עשות משפט – זה הדין. אהבת חסד – זה גמילות חסדים. והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה. ..

בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: +עמוס ה'+ כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו.

בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: +חבקוק ב'+ וצדיק באמונתו יחיה.

 

מה פירוש המילה "להעמיד"?

רש"י מבין מילה כך:

רש"י והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו.

כאילו 613 מצוות, זה יותר מדי. וכדי להקל על העם, באים נביאים ומבטלים מצוות ויוצרים מצוות כלליות מעטות, כדי לאפשר לרוב העם לשמור אותן.

נראה לי שההסבר הזה בעייתי. מי הוא הנביא שיבוא לבטל מצוות ? מאיזו סמכות? והרי יש איסור מן התורה לשמוע אל נביא שקר זה!. לכן אני מציע הסבר שונה:

 

להעמיד= להתנות, כבסיס, עקרונות חשובים. כמו שראינו למעלה, לגבי שמירת המשפטים כתנאי לעבודה במקדש, כך ישנם עקרונות ובלעדם, אין טעם לשאר המצוות. כאילו כל המצוות עומדות על עמודים עקרוניים.

 

 

 

האומנות ביהדות  (מתוך רעיון של הרב תמיר גרנות)

נראה , לכאורה שהיהדות "ברוגז" עם האומנות. יש איסורים רבים לגבי הפיסול, הציור, כל הגשמה, אפילו היא אומנותית, נחשדת לעבודה זרה.

למרות זאת, ברצוני להציע שהאומנות , בכל צורותיה (שירה, מוסיקה, ציור, פיסול..) היא הכלי היעיל ביותר כדי להתעלות לרוחניות, להתקשר עם האלוהות!! למצוא את הצלם האלוהי שבתוך האדם.

נכון שיש סכנות גדולות בהגשמה של הרוחניות. לעניות דעתי, ניתן לסכם את הסכנות האלה באשליה שאפשר להצביע על יצירה אומנית ולהגיד "זה הוא"!

כל יצירה אומנותית היא בתנועה שהיא אמורה לגרום למי שמסתכל עליה.

יצירה אומנותית מנסה "לפנות" אל עבר. והיא מזמינה את הצופה לפנות, גם הוא אל עבר, אל חיפוש. כשהיצירה פונה אל עבר השמים. כשהאומן מפנה את מבטו אל עבר השמים. ואף פעם אין לו את היומרה שהשיג את "הדבר" עצמו.

נראה לי שההבדל המהותי בין עגל הזהב והמשכן, הוא שלגבי העגל כולם אמרו "אלה אלוהיך ישראל". זה הוא. המשכן, מכיל הרבה חלקים שונים שמבטאים דברים שונים ומורכבים. המשכן הוא מקום שבו מתהלכים, יש תנועה.

 

על שבחו של היופי (לענ"ד)

מאז שיפת, אבי התרבות היוונית, התברך על ידי נוח אביו "יפת אלוהים ליפת", בני שם, הרגישו שזה כבר לא התחום שלהם! היהודים לעגו לגוים שכל מטרתם הוא חיפוש היופי החיצוני. היהודי התמחה בחיפוש המשמעות. הלימוד של טקסטים ולא ביצירות גשמיות. המלחמה בין יוון וישראל העמיקה הדחייה של האומנות הציורית .

אבל, ברור שהיופי הוא אחד מהתגלות ה' בעולם! אפשר לדבר ב"יופי פנימי" שבוקע מתוך יצירה, אדם או חפץ. אבל זה יופי.

לפי ההגדרה שניסיתי לתת למעלה, נראה לי שהיופי ה"כשר"  הוא יופי שנוצר מבפנים, בלי שעשינו מאמץ להגיע אליו דווקא! מי שעושה הכל כדי להיות יפה , אינו מצליח להוציא מעצמו את היופי הזה.

היופי המאולץ, היופי שיש בו חוקים, יש לו מומחים, יש לו עבודה מיוחדת וכלים להגיע אליו, איננו יופי אמיתי

ייתכן שהמשכן היה יפה. אבל אין שום מצווה או שימוש במילה "יופי" כדי לבנות אותו.

אדם יפה הוא אדם שמקרין יופי ולאו דווקא אדם שיש לו אף כזה ועניים כאלה.

ניתן להגיד שהחיפוש אחרי היופי החיצוני, הוא סוג של עבודה זרה.

אבל, באותה נשימה, יש לקבוע שהיופי הוא ביטוי של האלוהות בתוך האדם. ולכן, אין להתבלבל בין הרתיעה לאומנות מגושמת לאהבה וחיפוש אחרי אומנות שמרוממת את היוצר והצופה גם יחד.

 

כשה' מבקש ממשה לבנות המשכן הוא נותן לו שתי הוראות מנוגדות:

  1. משה צריך לעשות כמו שהוא ראה בהר סיני!

שמות פרק כה (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: ס

  1. אבל מצד שני, ה' נותן לו רשימה מפורטת של החומרים, המידות והתכניות המדויקות

(י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:..

מה חשוב יותר? מה שמשה ראה בהר או המיפרט התכני של התורה?

התשובה נמצאת אצל בצלאל:

שמות פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:(ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

משה ראה את מעשה המרכבה בהר סיני. הוא קרוב מדי לאלוהים והוא לא מסוגל לתרגם זאת בחומרים גשמיים.

לכן, יש בצלאל. האומן האולטימטיבי. הוא צאצא מיהודה. יהודה הוא המלך. והמלכות היא הספירה התחתונה ביותר, התרגום הגשמי ביותר של האלוהות. לבצלאל יש כשרון : הוא פונה את מבטו אל עבר השמים! ומשם, ה' עונה לו בהקניית כחמה, דעת, תבונה, מחשבות..

כלומר, בצלאל יצליח לעשות את מה שמשה התקשה לעשות: לתרגם בחומרים גשמיים אלהות רוחנית לגמרי. הקשר בין משה לבצלאל עזר, כנראה לחיבור הזה. זה קשור לאלוהים וזה קשור לארץ. אבל , מהרגע שיש פניה של האדם כלפי מעלה, אז יש עזרה, מלמעלה. ואז יש "השראה" אצל האומן. ההשראה היא הקשר עם העולמות העלונים.

נראה לי שהמשכן הוא סמל יצירת אומנות לשמה. כמו שהעגל הוא סמל האומנות הנלוזה ביותר.

וההבדל דק מאוד, הוא תלוי בהליכה אל עבר ולא בקביעה הסופנית. היא תלויה בחיפוש המתמיד, בהתרוממות של האדם ולא בהשפלה אל יצרים תחתונים.

ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה הוא דק מאוד.

אבל אין לזרוק את התינוק עם המים. אין לזרוק את האומנות בגלל הסכנות . יש להתמודד איתן. כי , נראה לי, זו הדרך הפשוטה והטובה ביותר שמאפשרת לכל אדם להתקשר אל צלם האלוהים שבו.

תרומה מ

בע"ה כט אדר התשע"ח

מישל בן שושן

 

תרומה מ

מתוך שיעורים בצרפתית של מניטו שנות 1984-1994-1996

 

שמות פרק כה   (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

 

אחרי השובבים:

ספר שמות נחלק לשני חלקים:

  1. החלק הראשון (שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו -משפטים) נקרא "שובבים", מילה בנויה מראשי התיבות של הפרשיות. בדרך אגב (או מכוון!), החלק הזה מספר סיפור שלא היה מתוכנן: העיכוב ביציאת מצרים ואי הכניסה לארץ. מניטו מסביר שלכן הוא נקרא כך כי העם היו "שובבים" ולא התנהגו כמצופה. הם לא רצו לצאת ממצרים מיד ולא רצו להיכנס לארץ מיד. המטרה המקורית הייתה יציאה , כניסה לארץ, מתן תורה בירושלים ובניין מקדש בירושלים. אבל, כאמור, התכניות שונו והם נתקעו במדבר.
  2. החלק השני הוא בניין המקדש. החלק הזה כן היה מתוכנן. אמנם לא במדבר אלא בארץ אבל בניין משכן או מקדש כן היה בתכנון האידיאלי. לכן, החלק הזה נמצא מחוץ ל"שובבים" כי הוא לא נגרם מהכישלונות של העם. בניין מקדש, אם כן, הוא שלב חשוב מאוד עד כדי כך שהחכמים משווים את ערכו למעשה בראשית!! מניטו מסביר למה יש לקשור בניין מקדש למעשה בראשית:

 

בריאת העולם:

הבריאה עצמה (יש מאין) קרתה ברגע אחד (בראשית ברא אלוהים..) אבל אחר כך, שלב היצירה והעשייה של הבריאה , לקח שישה "ימים".

מהרגע שהעולם היה מספיק בשל כדי לקבל בתוכו את האדם, ביום השישי, מיד הבורא הסתיר את נוכחותו בעולם כדי לאפשר חופש תמרון לאדם. האדם הוא יצור מאוד מיוחד: יש בו צלם אלוהים. יש לו כוח בחירה וחופש חשיבה החלטה . אם ה' היה משאיר את שכינתו גלויה בעולם, לא היה מקום לאדם לחיות כאדם.

לכן, מגיע יום השביעי שבו הבורא שובת ממלאכתו, מסלק את ההרגשה של השכינה בעולם ומסתתר מאחורי חוקי הטבע. העולם מתקיים, לכאורה, ללא נוכחותו הגלויה של בורא העולם ומאפשרת לאדם להתפתח . אנו חיים עדיין בעולם של ה"יום השביעי" הזה.

התיאור הקצר הזה יוצר בעיה: הבורא קיים אבל נוכחותו, שכינתו, נסתרת. הבורא רצה בכך . הוא ברא את האדם כך. וכל זה נעשה כדי שהאדם יוכל להתקיים כאדם. אבל , מצד שני, הבורא מאוד רוצה שהאדם יגלה את שכינתו בעולם. המטרה הסופית אמורה להיות: גילוי מתיאות הבורא על ידי האדם, בלי שזה ימנע מהאדם להמשיך להיות אדם!! כדי להגיע למטרה הזו, יש כמה דברים שה' עשה:

  1. הוא ניסה , במשך הדורות, שהאדם מעצמו יגלה זאת . הוא חיכה הרבה דורות ללא הרבה הצלחה. עד שהגיע אברהם שפיתח את ניצני הדורות הקודמים ף מנוח, דרך שם ועבר עד שה' התכלה אליו וניסה ליצור דרכו שושלת מיוחדת
  2. התכנית השנייה שה' פיתח אחרי כל הכישלונות הקודמים, זה ליצור עם אחד שיכלול בתוכו את כל האפשרויות להיות אדם, שייבנה בתור עם אחד ויגלה לעולם, דרך ההיסטוריה שלו, שיש בורא עולם שמשגיח על כל העולם. המטרה היא שהעם הזה , ישרוד בכל היסטוריית העולם ויהיה עד ומנחה את הרעיון שהבורא קיווה מראש להנחיל לכל האנושות.
  3. ברית השבת:

למה השבת נקראת "ברית"? הרי ברית עושים כדי להילחם מול אויב משוטף. מי הוא האויב המשותף לה' ועם ישראל? האויב הוא הניתוק המובנה שנוצר בבריאה על ידי הסתלקות נוכחות השכינה בעולם והופעת האדם.

השבת, אמורה לגלות שיש מקום (בזמן) של חיבור אפשרי בין האדם והבורא!. האדם מוזמן להתבונן על החלק הנסתר: לגלות השכינה בתוך העולם הטבעי. כל שבת, מנסים לחבר בין האדם והבורא.

  1. המשכן

וכאן חשיבות המשכן: אם השבת מנסה לחבר בין האדם והבורא במימד הזמן, המשכן אמור להיות מקום קטן שבו, במימד המרחב, ייתכן חיבור בין האדם והבורא. כלומר להכניס בחזרה את גילוי השכינה, בעולם, אחרי שהסתלקה בסוף יום השישי של הבריאה.

5הקדשוה:

אבל יש תנאי הכרחי למפגש הזה, והיא הקדושה. מפגש שנעשה בלי קדושה הוא הרסני ממש.

לכן, יש צורך בקדושה ביום השבת ויש צורך בקדושה כדי לבנות משכן.

אבל מה היא הקדושה?

אני אתרגם זאת על ידי מושג פשוט: התאפקות! יצירת מרחק. כבוד גדול שמונע מהאדם לרצות להשתלט על המפגש. מפגש בין הבורא והאדם חייב להיווצר כשהאדם מוכן ליצור מרחק, להתרחק, לא להשתלט. בדומה למה שה' אומר למשה במעמד הסנה: להתרחק!

לכן, יש כל כך איסורים בשבת.: כדי ליצור קדושה. שהאדם יפסיק להשתלט על סביבתו. כדי שירגיש חוסר, שייווצר מקום ריק שבו יש סיכוי שמפגש יופיע.

לכן יש כל כך איסור מסביב למשכן: לא נוגעים, לא נכנסים. מטהרים לפני. תפקיד שבט שלם (הלויים) הוא  למנוע מגע!  רק בתנאי שבני אדם יצרו "קדושה", יש סיכוי שיהיה מפגש. וזה פירוש הפסוק:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

רק אם אתם יוצרים תנאי קדושה, יש סיכוי שאני אחזיר את גילוי שכינתי בעולם.

לכן הקדושה היא התנאי ,והמטרה היא השכנת השכינה.

לדעתי, הפיכת המשכן לבית מקדש נעשתה בגלל שהאמצעי הפך למטרה! כלומר כל כך היה חשוב התנאי וכמעט בלתי אפשרי היה להשיגו שזה לקח השם של האמצעי: הקדושה.

כמו שבשבת זוכרים רק את מה שאסור בו, ה"שמור",שוכחים שזה רק האמצעי ושהמטרה היא ה"זכור".

 

למה נדרש ממשה?

הוא חייב למצוא דרכים כדי שבני ישראל יביאו תרומה לבניית המשכן, מרצונם הטוב: "כל נדיב ליבו"!

אם ה' היה מצווה לקחת תרומה, אי אפשר היה לבנות המשכן! כי זה לא ה יה מרצונם החופשי.

לכן למשה יש תפקיד קשה מאוד. (כמו שיש לכל מחנך!) כי העיקר הוא פמגש בין שני רצונות: הרצון של עם ישראל והרצון של ה'.

 

הכרובים:

בסיפור חטא האדם הראשון, הכרובים אמורים למנוע מהאדם לחזור לגן עדן כדי לאכול מעץ החיים.

במשכן מוצאים את אותו הדבר! הכרובים עומדים על הכפורת שמכסה את לוחות הברית שהם "עץ חיים למחזיקים בה". אם כן זה לא נראה תיקון אלא מחזור של סיפור הגירוש מגן עדן!

 

אלא שלעניות דעתי , יש כאן תיקון גדול: הדרך הנכונה לחזור לגן עדן היא לא על ידי אכילת העץ! אלא על ידי משיכה כלפי העץ בלי לאכול (לכלות) אותו!

 

לוחות הברית מסמלות את התורה שבכתב. היא הבסיס של כל דבר. אבל אין להיתפס אליה ולהחזיק בה ולהסתפק בה

יש לחיות , להחיות אותה, לתת לה חיים על ידי יצירת התורה שבעל פה שחייה כל הזמן.

התורה שבעל פה , מסומלת על ידי הדיבור בין שני הכרובים! דבר ה' יצא מבין שני הכרובים.

הצורה של שני יצורים שפונים אחד כלפי השני, מסמל את הוויכוח בין תלמיד החכמים שמנסים לגלות את רצון ה'.

הכל נעשה כשלוחות הברית הן מתחת. הכל "מבוסס" על התורה שבכתב אבל העיקר היא התורה שבעל פה

 

הסכנה בחזרה חפוזה לגן עדן היתה ב"אכילת" עץ החיים" כי היחס הנכון צריך להיות כבוד, קדשוה , מראחק. משיכה עזה אבל קדושה ומרחק.

 

לי –לשמי

רש"י מפרש:"ויקחו לי.."..לשמי

שם ה' הוא רצונו.

שמו= רצון= 346

 

לעד:

יש שני סיפורים בספר בראשית על בריאת העולם:

  • הפרק הראשון= ה' ברא את האדם והסתיר את עצמו. לכן הוא רוצה לחזור במשכן וזה תפקיד אחד של המשכן: ה' יורד מלמעלה למטה בחזרה
  • הפרק השני= האדם מטא וגורש מגן עדן. ה' רוצה שהאדם יחזור לגן עדן. אבל בשביל זה, על האדם לחזור בתשובה, לכפר על החטאים שלו ולא לחזור על אותה הטעות של האכילה של עץ הדעת. זה התפקיד שהני של המשכן: לעבוד בו עבודת כפרה, מלמטה כלפי מעלה

ניתן לחבר בין שני הסיפורים ולהגיד שה' יתגלה מצידו והאדם יגלה רצון להתקרב אליו. כך נולד מפגש אמיתי: כששני רצונות נפגשים.

המשכן

מקום המפגש חייב להיות קדוש

כי הקדושה היא יצירת חלל בי כדי לאפשר לשני להיכנס אליו.

אם אני תופס את כל המרחב, אז מקום למפגש.

לכן, יש קדושה: אסור לנגוע, אסור להיכנס. יש לתת מקום למפגש עם ה'.

 

החילוניות

אם עיקר זה לרצות את מה שה' רוצה, הרי של כפיה דתית היא פסולה! אבל מצד שני היא נחוצה כשלב ראשון, עד שנבין . כמו שאומרת הגמרא: "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"

ביטול הנבואה היא שלב מתקדם: ה' מפסיק להגיד לנו בברור מה הוא רצונו כי הוא הרגיש שהזמן הגיע שנבין לבד.

ואכן, הקמת מדינת ישראל על ידי אנשים שהכריזו על עצמם "לא דתיים" מגלה שהגענו לבגרות הזו:

הנה אנשים שמסרו את נפשם כדי למלא את רצון ה' , אבל ללא שום כפיה דתית! לכן הם מכריזים שהם לא דתיים. כי הם מרגישים שלא עשו זאת מתוך כפיה דתית אלא מרצונם החופשי. וזה סימן התחלתה דגאולה אמתית!!

נשאר "רק " להסביר שבעצם זה היה רצון ה' כדי שה"חילונים" יפסיקו לפחד מלהכריז על עצמם כעושה רוצון הבורא!

מצד שני, יש דתיים שממשיכים לקיים את המצוות מתוך כפייה. ומסרבים לעשות זאת מתוך בחירה חפשית. הם ממשיכים לדבוק באמירת רבי חנינא:

"גדול המצווה ועושה.." כאילו זו דרך חיים!

בדיוק הוא הנכון: המטרה העליונה היא לעשות רצונו כי הוא רצוני!

אם כן יש שני שלבים: לקיים את רצונו אפילו אם הוא לא רצוני .

ואחר כך לגלות שרצוני לעשות רצונו ורצוני הוא רצונו!

 

בנתיים, קיימים בעולם ריבוי של טענות "מה הוא רצון הבורא" ץנגיד שהם שבעים כאות ע'

אבל יגיע זמן שכולם יבינו מה הוא רצון הבורא: שם הווייה בעל ארבע האותו.

וזה תפקיד ישראל:

שמע ישראל ה' א' ה' אחד.

הע' תהפוך לד'!

 

 

תרומה פי

בע"ה ד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

תרומה פי

 

הכרובים

על הארון,שבו נמצאים שני לוחות הברית, מוצב מכסה ("הכפורת") ושני כרובים:

שמות פרק כה (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

מה ממשמעות הכרובים האלה? השאלה מציקה עוד יותר כשאנו חושבים על סכנת העבודה הזרה שיש בהצבת שתי דמויות (אחת זכרית ואחת נקבית), מזהב (זה מזכיר את עגל הזהב) במקום כל כך קדוש. האם זו לא הצבת "פסל" או לפחות "כל תמונה"? השאלה נשארת בחוזקה אבל הרב וינר מבקש לעיין במקום אחר בתורה שבו מדברים גם כן על כרובים:

בראשית פרק ג (כב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גם שם, בגירוש אדם מגן עדן, לא מבינים על מה מדובר כשה"כרובים" אמורים להגן , או ליתר דיוק "לשמור" על דרך עץ החיים. אם כן, במקום שאלה אחת קשה הננו ניצבים מול שתי שאלות קשות!

אלא שיש לשים לב לכמה פרטים:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

התפקיד הראשון של האדם בגן עדן היה "לעבוד ולשמור" את האדמה.

אחרי החטא, האדם גורש ועליו רק לעבוד את האדמה:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה

אם כן מי "ישמור"?.. הכרובים!! הכרובים אמורים לשמור, במקום האדם, על עץ החיים כי יש סכנה שהאדם, אחרי שאכל מעץ הדעת, יפגע בעץ החיים:

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים

למה שהאדם ישלח ידו על עץ החיים עכשיו??

"עץ החיים", נמשל, על ידי המסורת לתורה. המוטות מעץ שעליהם קלף הספר תורה מועמד, נקראים "עץ חיים". גם בתהילים כתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה", כשמדברים על התורה.

אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת, יש סכנה שיפגע בתורה, במקור החיים. כאילו הדעת מסכנת את מקור החיים! זה מזכיר את הלכות הצניעות. יש לכסות כל דבר שממנו נובע חיים. למה? כי זה פוגע ! יש להשאיר מרווח, קדושה, מרחק, בין האדם ומקור הדברים. כדי לאפשר יחס פורה בינו לבין מקור החיים! כדי להגן על מקור החיים!

אכילת הדעת, זה רצון להשתלט. לאכול את הדעת, להתיימר להיות מעל לכל, שהכל ניתן לרכוש, ולשים בכיס. התורה מדברת על סכנה להיות כאלוהים. כי אז האדם משלה את עצמו בידיעת הכל ושליטה על הכל. במהלך ההשתלטות הזו, הוא יכול לפגום במקור החיים עצמו.בשבריריות של החיים.

אם התורה מסמלת את העיסוק בטעם החיים, אז היחס אל התורה זקוק לשמירה! אי אפשר לנגוע בספר התורה! כדי לשמור מרחק. וכדי שהמרחק הזה יהיה פורה, כדי לאפשר לתורה שבעל פה להתחדש כל הזמן.

לכן, חייבים לשמור על התורה! או לשמור על מקור החיים! דווקא כדי שיהיו חיים משמעותיים. ותורה חייה .

 

לסיכום: אחרי החטא, האדם כבר לא יכול "לשמור" והוא רק יכול "לעבוד". הכרובים, במקום האדם, ישמור על הגישה למקור החיים. (פריה ורביה ולא פורנוגרפיה!)

 

כשאנו מוצאים את הכרובים מעל הארון, אנו צריכים לזכור את הסיפור הזה כדי אולי להשיג מושג קטן למשמעותם. אם ספר התורה או לוחות הברית נמצאים בתוך קובצה סגורה עם שומרים עליהם, זה לא בגלל שאין ללמוד אותם אלא להיפך, זה כדי לשמור על ההשתלטות של האדם עליהם. למשל כשאדם מביע עמדה או פרשנות, אסור שיגיד "התורה אומרת ש…" כאילו הוא יודע בדיוק מה הכוונה של התורה. התורה משמשת אותו כראייה למה שהוא חושב. על סוג השתלטות זו הכרובים באים לשמור.

 

בעצם, הכרובים הם מה שהאדם עצמו צריך להיות: שומר על מקור החיים , שמירה על ענווה, על צניעות, על איפוק. לכן יש להם פני אדם. הם כאן אך ורק כשהאדם אוכל את עץ הדעת. הם כאן להזכיר לאדם את האופן שבו עדיף שהוא יתייחס לעולם: בענווה ובכבוד. רק כך ,הוא יוכל להמשיך לאכול ולחיות לעולם!

אברהם ושרה

אומרים שהשכינה נמצאת בין בני זוג:

מסכת סוטה דף יז עמוד א  דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן

אם בהימצאות השכינה בין בני אדם עסקינן (ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם), הרב מנשה ויינר שואל האם יש לנו רמזים של

כלי המשכן בתוך ביתם (או אוהלם) של אבותינו?   הנה מה שכתוב על ביתם של אברהם ושרה: כשאברם מגיע לארץ, בין הדברים הראשונים שהוא עושה, הוא נוטע את אהולו ואת אוהלה של שרה :

בראשית פרק יב (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

הנה מה שרש"י אומר על אהלה של שרה (אחרי מותה, כשיצחק מביא את רבקה אשתו:

רש"י בראשית פרק כד (סז) האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:

יש לנו את המזבח שבונה אברהם, את המנורה (הנר הדלוק), השולחן (העיסה של הלחם) ומזבח הקטורת (הענן)! ארבעת הכלים שנמצא במשכן, מוזכרים ברמז בתיאור אהולם של אברהם ושרה.

הייתי מוסיף שהתיאור "ההרה מקדם לבית אל" יכול להצביע על מקום המזבח, מזרחה מהקודש, מה"אוהל". (כי הרי המקום ייקרא על ידי יעקב "בית אל" רק שלושה דורות אחרי!)

נראה לי להוסיף שהארון וקודש הקדשים נרמזים כאן על ידי  הקריאה "בשם ה'". כי הרי הארון, הוא עדות לדיבור של ה' אל האדם.

אברהם ושרה הכרובים
ויבן מזבח מזבח הנחושת
מקדם לבית אל מזרחה מהקודש
ויט אהולה אוהל המשכן
הענן הקשור על האוהל של שרה מזבח הקטורת
הנר הדלוק באוהלה של שרה המנורה
הברכה המצויה בעיסת שרה השולחן ולחם הפנים

כנראה שכלי המשכן מסמלים דברים חשובים ועתיקים שנמצאו כבר בספורי האבות ובבריאת העולם , ושמוצאים ביטוי אדריכלי וגשמי בבניין המשכן.

 

הארון והמזבח

אם נחזור לצו של ה' לאדם הראשון :"לעבדה ולשומרה", נראה שאנו יכולים להשוות את שתי המצוות האלה לארון ולמבזח החיצון, מזבח העולה.

לשמרה = הארון

לעבדה= המזבח

שני הפעלים האלה "לעבוד ולשמור" מכילים שני מהלכים הפוכים ומשלימים:

מצד אחד, להיות נמשך אחרי מטרה  ולעבוד כדי להשיג אותה (לעבדה)

מצד שני האיסור להרוס את המטרה כשאנו עלולים להשתלט עליה (לשמרה).

  • הארון, כפי שהסברנו לעיל עם הכרובים, זקוק לשמירה, לקדושה, למרחק. למרות שהוא מסמל המטרה , נוכחות האלוהים בעולם, רישום תכניות הבורא בלוחות ובתורה, יש להיזהר מאוד לפגוע , או "לשלוח יד" עליהם כדי להשתלט ולפגוע בהם כ"מעיין של משמעות". יש להישמר מלייבש המעיין! לכן הארון מכוסה ונשמר פנימה.
  • המזבח, נמצא בחוץ. הוא סמל העבודה היום יומית. הוא מזבח "העולה" כי הוא מסמל האדם העולה למעלה. המזבח איננו פחות חשוב מהארון. הוא מסמל את העלייה של האדם מעלה, כשהארון מזכיר הירידה של ה' מטה.

בבית שני, לא היה ארון. והכלי העיקרי ,אז ,היה  המזבח. כשהחשמונאים חזרו לעבוד בבית המקדש הם חנכו את המזבח (חנוכת המזבח). הדלקת המנורה היתה יותר סמלית מאשר משמעותית יחסית למזבח.

כשהחכמים מסכמים את כל מצוות עשה- ולא תעשה  שבתורה, לשני הפעלים האלה "לעבדה (מצוות עשה) ולשמרה (מצוות לא תעשה) הם מבטאים כנראה את חשיבות שני המהלכים העיקריים של הקרבה ואיסור הנגיעה. להימשך אחרי , אבל לא לכלות!

 

הכבש של המזבח

כולנו יודעים שמדרום למזבח העולה, היה כבש משופע שאפשר לכהנים לעלות אל המזבח. כן היה במשכן וכן היה בבית המקדש. אבל, מעניין ומוזר לשים לב שהתורה איננה מדברת על הכבש בכלל! למה?

יש לתמוה גם כן על מידות המזבח במשכן:

שמות פרק כז (א) וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ..

הדברים נראים ברורים למדי. הגובה של המזבח היה "שלוש אמות". כלומר, בערך, מטר וחצי. אם כן, לא היה צורך בכבש ! הוא היה מספיק נמוך כדי שהכהנים יניחו עליו את הקרבנות בלי לעלות על כבש!

אולי זו היא הסיבה שלא מדובר בתורה על כבש: כי לא היה כבש! או לא היה צורך בכבש!!

ובכל זאת, למעשה, אנו יודעים שכן היה כבש . אולי יש רמז לכבש בסוף פרשת יתרו?:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: פ

אבל,כאן לא מדובר בחיוב לכבש. יש רק איסור לבנות מדרגות (מעלות) אם רוצים לעלות למזבח אלא יש לעשות שהגישה אליו תהיה בשיפוע ולא במדרגות.

על הנושא הזה יש מחלוקת בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד ב : מזבח שעשה משה גדול היה, .. רבי יוסי אומר: נאמר כאן +שמות כז+ רבוע ונאמר להלן רבוע, מה להלן גובהו פי שנים כארכו, אף כאן פי שנים כארכו; אמר ליה רבי יהודה: .. כהן עומד ע"ג המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ? אמר לו ר' יוסי מה משכן י' אמות, אף מזבח י' אמות, ואומר: +שמות לח+ קלעים חמש עשרה

ורש"י מסביר:

רש"י שמות פרק כז פסוק א  (א) ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו – דברים ככתבן, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו. ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה:

לסיכום:

המזבח בנוי משלושה חלקים: היסוד (בגובה אמה), הסובב (בגובה חמש אמות) המזבח (שלוש אמות (וקרנות המזבח(בגובה של אמה). סה"כ עשר אמות! ולכן כן היה צורך בכבש:

המזבח עוזר לאדם לעלות ולהתקרב אל הבורא.

אבל, שני החלקים התחתונים (היסוד והסובב) מסמלים את ההכנות של האדם לעלות.

אם כן, התורה איננה מדברת על שני החלקים האלה, כי הם ההכנות המינימאליות של האדם שרוצה לעות:

  • היסוד= ההתנתקות הרגעית מהחלק הבהמי, המיני, של האדם.
  • הסובב= ההתנתקות הרגעית של האדם מכל הדאגות שסובבות אותו ברגע זה
  • המזבח= החלק של הקרבן, הקרבה של האדם כלפי מעלה.

 

יש לזכור שהמזבח כולו מלא מאדמה: המזבח עשוי מלוחות עץ ומצופה בנחושת. אבל בפנים הוא היה ריק. כשנשאו אותו עם הבדים, הוא היה ריק. כשהם הניחו אותו ובנו המשכן מחדש, מלאו אותו בעפר מהאדמה .

למה? כי האדם עצמו עשוי מהאדמה. והאדמה הזאת האדם מעלה איתו למעלה אל עבר הנשמת אפיו של הבורא.

 

הבדים:

הבדים הם מוטות מעץ שיטים מצופים במתכת שבעזרתם היו מרימים את הכלים של המשכן במסעות במדבר. מדובר על ארבעה כלים: הארון, השולחן, מזבח הקטורת ומזבח העולה. בכלים האלה היו טבעות  שהיו מכניסים בהן הבדים ומרימים הכלי.

הרב מנשה וינר עיין בדייקנות בכל מה שקשור בבדים האלה. גם בפרשה שלנו וגם בכל המקומות האחרים בתורה. והוא מצא כמה הבדלים קטנים בין כל הכלים בכל מה שנוגע לבדים. ומתוך ההבדלים האלה, ניתן ללמוד הרבה ממשמעות הכלים עצמם!

הבאתי את כל המקורות למטה, אבל סכמתי אותם בטבלא קטנה:

 

  הארון השולחן מזבח הקטורת מזבח הנחושת
פרשת תרומה ועשת בדי ועשת את הבדים ועשת את הבדים ועשת בדי
והבאת את הבדים והובא את בדיו
פרשת ויקהל את בדיו את בדיו את בדיו את בדיו
הבניין על ידי בצלאל ויעש בדי ויעש את הבדים ויעש את הבדים ויעש את הבדים
ויבא את הבדים ויבא את הבדים
בני ישראל מביאים הכלים ואת בדיו את בדיו
משה מקים המשכן וישם את הבדים
כסוי הכלים במסעות במדבר ושמו בדיו ושמו את בדיו ושמו את בדיו ושמו בדיו
בית המקדש ויהיו שם      

 

הבדים מסמלים את אפשרות להזיז הכלי. ככל שהבדים הם רק כלי עזר למסעות, הבדים פחות חלק מהותי מהכלי. וככל שהבדים נשארים בכלי אפילו בלי מסע, זה אומר שהבדים הם חלק מהותי מהכלי

למשל, כלי שחייבים הבדים להיות כל הזמן בתוכו, (כמו הארון), נותן לנו הרגשה שהכלי הזה יכול כל הזמן לעזוב אותנו! הוא כאן רק ברגע זה אבל הוא יכול לזוז. (המבדיל -כמו שאוטו נשאר פתוח, עם המפתחות בסוייטש!)

אכן, יש דירוג מסויים בין ארבעת הכלים האלה:

הארון: יש בו בדים כל הזמן. יש מצווה להכניס הבדים בתוכו "לא יסורו ממנו" אפילו בבית המקדש ,כשלא היה מתוכנן לנסוע יותר, היו הבדים בארון .הם , אפילו, היו נראים מבחוץ על ידי בליטה מעבר לפרוכת.

כשאנו חושבים על הארון, אנו נזכרים על השכינה שנמצאת בינינו. זה מזכיר לנו את מעמד מתן התורה בהר סיני. הארון הוא "עדות". הוא מעיד על הימצאות השכינה בינינו.

הבדים בתוך הארון אומרים לנו: אל תחשבו שהשכינה נמצאת בכל מקרה. זה לא ניתן אחת ולתמיד. זה מאוד תלוי במעשיכם. אם העם איננו ראוי , השכינה מסתלקת. היא הסתלקה בבית שני. היא הסתלקה בזמנים שחורים אחרים.

בעצם אנו מבינים יותר את שם הפרשה שלנו:

אם אתם תורמים חומרים מסוימים ותבנו על ידם משכן אז אני אשכון בתוככם!! ואם לאו?? מה יקרה אם אתם לא תורמים? לפי הפשט, אנו מבינים שאין משכן ואז אין ה' שוכן בתוכנו!!!  הפרשה לא נקראת "משכן" אלא "תרומה" כי הכל תלוי בתרומה של העם. כך חייבים להבין את מציאות. השכינה: היא תלויה . הבדים נמצאים כל הזמן בארון כאילו הוא מאיים לעזוב!

  • הבדים הם גם כן נחשבים כסמלים של התורה שבעל פה. מה שמרים את התורה, מה שמאפשר תנועה. ואין תורה שבכתב בלי הבדים, התורה שבעל פה.

מזבח עולה= הוא במדרגה פחותה בהקשר להימצאות הבדים בו. לפעמים מסירים ממנו הבדים. יש פסוקים שבהם הבדים הם לא חלק מהותי ממנו. אם כן, המזבח נמצא במצב מורכב. הוא דומה לארון מצד אחד והוא דומה לכלים האחרים מצד שני.

המזבח מסמל את העבודה של האדם כדי להתעלות.

מה קורה עם העבודה הזאת? יש לנו הרגשה שהעבודה כתובה אחת ולתמיד בשולחן ערוך. העבודה "נתונה בברור, אחת ולתמיד". זה הצד הקבוע של המזבח. מהצד הזה, המזבח אינו זקוק לבדים. הוא כאן והוא לא יזוז.

אבל מצד שני, יש לשאול את עצמנו כל הזמן: מה ה' רוצה ממני?" מה עלי לעשות כדי לעבוד את ה'? לא השולחן ערוך איננו סוגר את כל הפינות. למשל, הנביא אומר "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'?" כלומר, אפילו ה' בעצמו אומר שהקרבנות הם לא רצון ה' במידה ואנו לא מקיימים מצוות המוסר בין אדם לחברו.

אין להסתפק בקיום המצוות, יש תמיד לשאול את עצמנו מה ה' רוצה שאני אעשה עכשיו?

העבודה שלנו איננה תמיד ראויה. היא יכולה להיות תלויה בכוונות ובבחירה שלנו בסדר העדיפות השונה בכל רגע.

השולחן = הפסוקים מראים שאין הבדים "חלק מהותי, מהשולחן. הבדי נראים יותר כאמצעי להזיז אותו במסעות. הוא מורכב. יש בו בדים ואין הבדים חלק מהותי ממנו.   השולחן הוא השפע היורד מלמעלה.

מצד אחד אנו אומרים "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"= השפע מובטח באופן טבעי ותמידי לכל ברייה. מהצד הזה, אנו מבינים שאין צורך בבדים. זה תהליך קבוע שלא משתנה

אבל מצד שני, יש אזהרות רבות, כמו בקריאת שמע , שמתנים השפע, הגשם, בהתנהגות המוסרית של האדם. אם בני ישראל לא שומעים לקול ה', הארץ כבר לא נותנת את יבולה! אם כן, מהצד הזה, יש כן בדים לשולחן! השפע יכול להיפסק!!

מזבח קטורת = הוא הכלי שזקוק הכי פחות מהבדים. הוא הכלי היחיד שיש לו רק שני טבעות. לכל שלושת הכלים האחרים יש ארבע טבעות כדי להחזיק הבדים. כשיש רק שני טבעות, אי אפשר להשאיר הבדים שם כי הם נופלים. הבדים הם כאן רק כדי להרים אותו. למה? כי מה שמסמל המזבח הקטורת חייב להישאר כל הזמן, בקביעות: הענן שיוצא ממנו היא מחיצה בין האדם וה'. זה נחוץ כל הזמן. רק בענן ה' נראה אל משה. רק בענן ניתן לגשת בקודש הקדשים. הענן הוא הקדושה, המרחק, האיסור לחשוב שהשגנו את ה' או שהבנו את הכל!

המקורות עבור הבדים:

הארון:

שמות פרק כה (יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: (יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

השולחן:

שמות פרק כה (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:(כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הנחושת

שמות פרק כז (ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

מזבח הזהב

שמות פרק ל :(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

 

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה

(יב) אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:

(יג) אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(יד) וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(טו) וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:

(טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק לז (א) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן …

הארון

שמות פרק לז (ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:(ה) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן:

השולחן

שמות פרק לז (יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הזהב

שמות פרק לז (כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:(כח) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:

מזבח הנחושת

שמות פרק לח (ה) וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים: (ו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ: ס

 

שמות פרק לט (לג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה ..

 

(לה) אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:

(לו) אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(לז) אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:

(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק מ (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ו….

הארון:              שמות פרק מ (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן ..

 

במדבר פרק ד (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 

הארון:               (ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:

השולחן:             (ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הזהב:      (יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הנחושת:   (יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר …… וְשָׂמוּ בַדָּיו:

 

מלכים א פרק ח בית המקדש

:(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

תרומה מוש

בע"ה ד אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

תרומה מוש

הערה(לעד)

הסדרה איננה קרויה "מקדש" אלא "תרומה". כאילו התרומה חשובה מהמקדש. היינו חושבים לכתחילה כי המקדש היא המטרה והתרומה (סל הקניות הנחוץ לפני ביצוע הבניין) הוא האמצעי. ולא כך הדברים כתובים.

אכן, הכתוב מדבר על הדיבור של משה (דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה) שאמור לגרום לתרומות מאת העם. יש אכן רשימה של הדברים שאנו מקבלים כתרומה, אבל עדיין אין לנו מושג מה נעשה עם התרומות. כאילו יש לשלב הזה של התרומות ערך בפני עצמו. רק אחרי כן התורה כותבת את הפסוק "המרכזי" (ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם).

אני מציע להבין עובדות אלה כך: המקדש הוא רק אמצעי להנציח את מעשה התרומה. העיקר הוא התרומה, או כמו שה"מאור ושמש" קורא לה "ההתרוממות של האדם". הבעיה בהתרוממות של האדם, זו הרגעיות. מתרוממים ושוב חוזרים לשגרה. השאלה היא איך להנציח את ההתרוממות. או לפחות, איך לייסד בתוך הזמן ובתוך המרחב את האפשרות להתרומם מחדש. ולכן בא המקדש שאמור להיות המקום שבו ניתן להתרומם. ואפילו בלי להיות בתוכו, עצם  המחשבה שהוא קיים (או שהוא יכול להיות קיים) יכולה להיות השראה להתרוממות.

 

כמה דברים יש לתרום?(לעד)

רש"י במקום מדבר על רשימה שמכילה 13 דברים. אבל הוא לא מפרט את הרשימה. "דעת מקרא" מדברים על 14 דברים.אם אנו נעיין בפסוקים עצמם כדי לספור אותם נמצא שיש לפחות 15 דברים אם לא יותר:

  • 3מתכות = זהב , כסף, נחושת
  • 5 סוגי חוטי אריגה= תכלת (צמר (כבשים) צבור בתכלת) וארגמן (צמר צבוע באדום) תולעת שני (צמר צבוע על ידי תולעת שני- אדום) שש (חוטי פשטן) ועיזים (צמר עזים).
  • 2סוגי עורות = עורות אלים מאודמים(שצבעו אותם באדום) עורות תחשים
  • 1 סוג של עץ= עצי שיטים
  • 1 סוג שמן= שמן למאור
  • 2 סוגי בשמים= בשמים לשמן המשחה ו(בשמים) לקטורת הסמים.
  • 2 סוגי אבנים= אבני שוהם (לאפוד)ואבני מילואים(שיכולים לשבץ אותם בחושן).

סה"כ לפי הרשימה  הזאת, 16 דברים שונים שנמנו כאן. ולמרות זאת, רש"י והמסורת מדברים על 13! ייתכן שהמספר הזה הוא סמל לאחדות המעשה שכן "אחד" הוא במספר 13 .

 

כמו הרבה מספרים שהמסורת קובעת ומקבלת ללא עוררין, גם כאן, המספר 13 הוא סמל חשוב והחכמים "מסתדרים" בניהם מה להכניס במספר ומה לא (איך לבצע חלוקה כך שיצא בסוף המספר הנכון) כדי להגיע למספר המקובל. כך הם עשויים לגבי תרי"ג המצוות וכך הם עושים לגבי 13 העיקרים. כולם מסכימים על הסה"כ אבל חולקים על עצם החלקים והמצוות והעיקרים!

יש לנו אותה הבעיה עם "10 הדברות". האם להגיד ששתי הדברות אחת היא ושיש שתי דברות "לא תחמוד" או לעשות חלוקות נוספות? העיקר לשמור על המספר (שהתורה בעצמה קובעת) של עשרה.

 

ועשו ארון (מוש)

בכל הכלים כתוב "ועשית", כלומר, אתה,משה או משהוא מטעמך, בצלאל. אבל רק בארון, שיכיל את לוחות הברית, כתוב "ועשו". כאילו יש הוראה שהתורה (שהארון מסמל אותה ) שייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל.לכל אחד מישראל יש אות אחת בתורה. כמו פאזל שבו כל חלק חשוב, כך התורה בנויה מאותיות חשובות כל אחת. ספר תורה שחסרה בו אות פסול. כמו כן, התורה (שבעל פה) תלויה בתרומה האישית של ההבנה של כל אחד מבני ישראל! אין לפסול דעתו, השקפתו של אדם אחד מישראל כי יש לו אות בתורה והאות שלו (התפיסה שלו המיוחדת) חשובה למכלול התורה כולה.

בכל הדתות הקדומות, ה"תודה" הידע, הטקסטים הדתיים, היו נחלת קבוצה מאוד מצומצמת ששלתה על כל השאר. מי שהיה יכול לגשת לטקסטים החוקתיים, היה בעל השפעה עצומה על השאר.

כאן, הפירוש הזה של המילה "ועשו" גורמת לתהליך ההפוך: לא רק לכל אחד יש גישה לתורה אלא שהגישה (ההבנה המיוחדת שלו,תפיסת העולם שלו) של כל אחד חיונית לתורה עצמה!!

הערה והסגה(לע"ד):

תפיסה דמוקראטית זו, הופיעה בעיקר בתקופתו של עזרא הסופר. הוא ביקש לפרסם את  התורה לכל העם. שכולם יקראו בה. הוא ציווה שישנו את כתב העברי הקדום שלא היה מובן לכל וכתב עממי, אשורי, כדי שלכולם תהיה גישה לטקסט. הוא ציווה שירבו הסופרים שיכתבו ספרי תורה רבים כדי שכולם יוכלו לקרוא בהם.

לפני עזרא הסופר, יש לי הרגשה שהתורה היתה נחלת שבט הלויים בעיקר. ייתכן שהלויים היו אמורים להפיץ את התורה לכל העם,ללמד אותם,ולכן היו מפוזרים בכל חלקי הארץ. אבל המעשה של ההפצה האמיתי, הדמוקרטיזציה של התורה, נעשה בימי עזרא הסופר.

 

הכפורת ושני כרובים

שני הכרובים מסמלים שני מהלכי תשובה: אחד לפני ואחד אחרי הלימוד בתורה!!

  1. לפני שניגשים ללמוד התורה יש לעשות תשובה! התשובה הזאת, פירושה , באופן קלאסי, לחזור בו מהמעשים הרעים ולקבל על עצמנו קבלת עול מצוות. ה"נעשה", קבלת עול מצוות, קודם ל"נשמע" הלימוד עצמו. אבל נראה לי שצורך ב"תשובה" המדובר כאן, דורש מצב נפשי מיוחד לכל מי שרוצה ללמוד: יש לגשת ללימוד באוזניים פתוחות, בלב נקי, בראש נקי מכל מה שלמדנו עד כה. אם אני מגיע עם פירושים מקובעים על הפסוקים, אני לא אוכל להיפתח לפסוק מחדש. כדי לשמוע את הפסוק, כאילו הוא נאמר אלי עכשיו, אני חייב לעשות תשובה על כל מה שאני יודע עד כה! להיות מוכן , בענווה, ובפתיחות, לשמוע דברים חדשים לגמרי שיכולים אפילו, להתנגד למה שכבר למדתי עד כה.
  2. אבל יש תשובה שנייה: התשובה שלאחר הלימוד. אני צריך לשים את כל הלימוד שלי בצד כדיש אהיה מוכן לעוד לימוד אחר. לא לקבל את הלימוד החדש שלי, כדבר האולטימטיבי שיקבע את חיי מעכשיו ולתמיד. אלא להשאיר מקום לעוד לימודים נוספים!

לכרובים פני תינוקות. עדיין הם לא למדו כלום. הם מסמלים את ה"TABOULA RASA"(השולחן הריק). הדף הריק שניתן לכתוב בו חידושים. זה מובן התשובה הנדרשת ללימוד: לחזור להיות תינוק שקורא את הפסוק לראשונה. בהתלהבות ובעניים חדשות לגמרי.

 

אם כן, הכפורת, מלשון כפרה, תשובה, והכרובים, מסבירים איך יש לגשת ללמוד של התורה שנמצאת מתחת, בארון!

 

 

ועוד נראה לי להוסיף שהכרובים מסמלים את התורה שבעל פה ושני לוחות הברית, בתוך הארון, את התורה שבכתב.

כי ,מוזר מאוד בעיני, שהדבר שאנו חייבים ללמוד אותו, שהוא מה שקבלנו מהר סיני, שכתובים בו עיקרי הדברים, גנוז בתוך ארון ולא מוצג לעיני כל מעל למשכן!!

כמו שמזוזה שכתובים בה את "הדברים האלה" זקוקה להיות מגולגלת וגנוזה בתוך בית המזוזה . למה לא לפתוח המזוזה ולהציג את הכתוב בה לעיני כל נכנס ויוצא מהבית? הלא כל דבר שכתוב , נכתב כדי שיקראו בו ולא כדי לגלגל אותו ולגנוז אותו!!! כמו שעושים גם לגבי התפילין!

אלא שכל הדברים הכתובים האלה, הם בסיס ויסוד לתורה שבעל פה.

המזוזה אמורה להשפיע על מעשה בני האדם. אין לעשות מהכתוב בה המטרה. כי הוא רק אמצעי כדי לתת השראה לבני האדם במעשים בהתנהגות שלהם.

מטרת התורה שבכתב היא להיות השראה לאדם כדי שיחייה אותה על ידי התורה שבעל פה.

התורה שבעל פה הם הכרובים, שמסמלים את הדו שיח, הדואליות של הלימוד בחברותא, החיים הדיאלקטיים בין איש ואשתו, בין איש לחברו, בין האדם לבורא.

אבל כל השיח הזה חייב להיות מבוסס על מה שגנוז בארון מתחת, לוחות הברית, התורה שבכתב.

אין לכתב שום משמעות אם אין לו  השפעה ותרגום (אישי) של האדם במעשיו , בהתנהגות ובחידושים שלו.

 

בעצם, מעשה הוצאת ספר התורה מארון הקודש, הקריאה בו והחזרתו לארון הקודש, מסמלים בעיני את השילוב בין גניזת הלוחות בארון והכרובים המשוחחים- שוככים-על הכפורת, גם יחד.

 

 

 

מעשי בראשית- המשכן- התורה –האדם וקודשא בריך הוא:

בצלאל נבחר לבנות המשכן כי הוא "בצל אל" הוא ידע איך הבורא צירף את האותיות כדי לברוא את העולם. מה פירוש הדברים, לעניות דעתי:

המטרה היא שהאדם ילמד איך הוא בנוי, מה המרכיבים של נפשו. איך הוא צריך לתפקד. אבל עליו לעשות זאת בתוך המציאות, לא מנותק מהעולם שבו הוא חי.

  1. העולם והאדם:

אם התורה מספרת לנו שה' ברא את העולם, זה לא כדי לתת לנו שיעור בהסטוריה או בפיזיקה. אלא להגיד לנו שהאדם הוא עולם קטן ושהאדם שנברא על ידי אותו בורא שברא את כל העולם כולו. אין ניתוק בין כוונת בריאת האדם ובריאת העולם. אם כן, עליו להבין את עצמו כחלק מהבריאה ובכוונה אחת במשמעות הוויתו עם הווית המציאות שמסביבו. התורה מסרבת שהאדם יבנה לעמו משמעות מחוץ למציאות, מחוץ לעולם. אם האדם מתנתק מהעולם, הוא טועה במסכנות שלו. הוא חייב להכיל את משמעות הימצאו בעולם, יחסית למציאות העולם עצמו.

  1. התורה

התורה עושה את הקשר בין העולם והאדם. היא מסבירה לאדם איך הוא צריך להתנהג בעולם. עם הבריות הסובבים אותו, עם הבורא שברא הכל ומשגיח על הכל.כל זאת, התורה עושה על ידי אותיות, מילים, חוקים, מצוות, סיפורים.

  1. המשכן

תבנית המשכן היא תבנית כל העולם כולו.המשכן הוא סמל קטן של כל הבריאה כולה. שמים וארץ.

תבנית המשכן היא גם כן תבנית האדם עצמו. גופו, נפשו, מידותיו.

יוצא מזה שהמשכן יכול ללמד את האדם את הקשר בינו לבין  העולם!

בדיוק כמו התורה , המשכן אמור ללמד לאדם את המקום שלו בעולם ואיך הוא בנוי בתוך העולם. אבל המשכן לא עושה זאת על ידי אותיות ומילים, הוא עושה זאת על ידי כלים, מרחבים, עבודה, התעסקות פיזית עם חומרים שונים. כאילו היא אומרת לאדם: אתה לא מבין מה אני מבקש ממך על ידי התורה, אתה זקוק לדברים מוחשיים יותר, אתה עשית את עגל הזהב כי אין אתה יכול להסתפק בדברים מופשטים, אז בסדר, הנה צורה שונה שממנה אתה יכול ללמוד את המסרים שהתורה רצתה ללמד אותך. כמו שלילד שלא יודע לקרוא מראים לו ציורים! או נותנים לו לשחק במשחקים . למשכן יש מטרה דומה לתורה , אבל הוא עושה זאת באופן מעשי מאוד.

ייתכן שזה פועל יוצא מעצם נפש האדם, שאיננו יכול להסתפק במופשט וזקוק להגשמה. יכול להיות שלכן, החכמים מסבירים שהמשכן הוא "תיקון חטא העגל", אבל גם לגבי אלה שסוברים שהמשכן תוכנן גם לפני מעשה העגל, הוא מופנה לפן האנושי שזקוק להגשמה כל שהיא.

  1. קודשא בריך הוא

דרך המשכן, הבנת הקשר בין העולם והאדם, ניתן להשיג מי נמצא מאחורי כל זה: הבורא יתברך. וזה, לענוות דעתי "ושכנתי בתוכם". אם הם לא יכולים להבין את הימצאותי באופן מופשט לגמרי, על ידי ההשגחה הנסתרת, אז הנה כך יוכלו להשיג אותי על ידי דברים מוחשיים ומעשיים.

  1. בצלאל

הוא הבין שהעולם הוא ה"צל" של הבורא. הצל הוא השקפה של הדבר אבל הוא לא הדבר עצמו. העולם הוא משעה אלוהים הוא לא האלוהים. הוא הבין איך בנוי העולם (על ידי אותיות). אז הוא יכול להבין איך יש לבנות המשכן שהוא בדמות העולם כולו. הכלים במשכן הם ה"אותיות" כמו אלה שנבראו על ידם שמים וארץ. וכך, האדם, שנברא בצל-ם אלוהים יבין איך הוא עצמו בנוי, כשיבנה ,יעבוד במשכן או לפחות ילמד את תבניתו.

 

 

פרפראות

  • "עצי שיטים": הם נקראים כך כי הם נגד השטן.שהתורה היא עצה נגד השטן היצר הרע.לכן הארון עשוי בתוכו מעץ שיטים.
  • "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן " ולא כתוב "מראה לך" כאילו המשכן הוא תבנית האדם עצמו, תבנית משה רבינו עצמו. על ידי תבנית המשכן אני מראה לך את עצמך: "אותך"!
  • "מאת כל איש" . המו,ש מגדיר הצדיק כמי שיכול להיות "כל" איש. כלומר להבין כל אחד, לחשוב על הכל, להכיל את כל בני האדם השונים, להכיל כל הצדדים של המציאות. "כל"= 50 שערי בניה.

תרומה גז

בע"ה א אדר התשעה

מישל בן שושן

 

תרומה גז

 

משפטים-תרומה

למה נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים? הג"ז משיב עם הפסוק:"עשיתי משפט וצדק אל תניחני לעושקי"(משפט= משפטים- צדק=צדקה=תרומה).

הוא קובע: שכשאדם עושה צדקה, אסור לעשות זאת על ידי כסף "לא כשר". יש אנשים שתורמים צדקה לכל מיני מוסדות ,אבל הם עושים זאת, בכסף שלא הרוויחו ביושר. לפעמים, הם עושים זאת כדי להכשיר (להלבין)את הכסף, מבחינה מצפונית. זה לא רצוי ולא כשר. "זה לא ייזקף לזכותם".

אם כן, אם נניח שהמטרה היא שהאדם יתרומם, יתקרב אל האלוהים, הוא צריך לתת מעצמו. להיות במהלך של נתינה. המטרה היא אכן התרומה. כדי להתרומם. לא להישאר אנוכי, סגור בבועה של עצמו. כדי שההתרוממות הזו תהיה כשרה ורצויה, באה פרשת משפטים כדי להסביר איך להיות ישר ואיך להרוויח כסף ביושר.

אם כן, השאלה היא לא "למה פרשת תרומה באה אחר פרשת משפטים?" אלא "למה פרשת משפטים הקדימה את תרומה?" והתשובה ברורה: כדי לסדר את העניינים הכספיים לפני שמבקשים מהאדם לתרום ממנו ביושר. רק כך אפשר להתרומם. לרומם את עצמו ולא משהו אחר.

 

האם מקבלים תרומה מהגויים?

יש שלושה סוגי תרומות . לכל אחת יש ,או לא, אפשרות לקבל תרומה מהגויים. וכל סוג תלוי בחלק מהפסוק הראשון של הפרשה:

חלק הפסוק סוג התרומה ממי מקבלים תרומות?
"דבר אל בני ישראל" תרומת האדנים (חצי שקל) רק מבני ישראל
"מאת כל איש" תרומת הקרבנות של כל השנה(חצי שקל) גם מהנכרים
"אשר יידבנו ליבו" בדק הבית, בניין המקדש תלוי בכוונת הגויים התורמים

 

ההקבלה עם עקדת יצחק

המדרשים תולים את עניין הקרבנות למה שקרה בעקידת יצחק. שם, ה' מבקש מאברהם להקריב את בנו. אבל, בסופו של דבר הוא אוסר לו לעשות זאת. ואז מגיעה ה"פשרה" או ה"תחלופה":מופיע אייל, שאברהם יקריב "תחת בנו". אם כן, ה' קובע את ה"רצוי"= שהאדם יהיה מוכן להקריב את עצמו ממש (או את בנו). אבל, מכיוון שזה לא יכול לבוא בחשבון, אז הוא מראה לאדם את ה"מצוי". אם כן, כוונת הקרבן היא הקירבה או המוכנות להקרבה של האדם בעצמו. כשהוא מקריב בהמה, הוא צריך להרגיש שהיא באה במקומו. ה' חפץ בחיי האדם.אבל יש פעולה בלתי אפשרית שהיא רצויה מבחינה רגשית שהתחליף שלה הוא הבהמה.

 

הרצוי- הכוונה –המטרה המצוי-הפשרה- התחליף
התחלת ספר ויקרא (הקרבנות) אדם כי יקריב מכם(ממש) מן הבקר ..תקריבו את קרבנכם
עקידת יצחק קח את בנך..לעולה ויקח את האיל…..תחת בנו
מצוות התרומה כל איש אשר ידבנו ליבו וזאת התרומה:זהב וכסף…

את ההבדל בין הרצוי למצוי, אנו פוגשים בפסוק הראשון של הפרשה שלנו:

  1. "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (התרומה היא בלתי מוגדרת, תלויה לגמרי ברצון הטוב ובנדבת הלב)=הרצוי.
  2. "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף.."(יש רשימה מוגדרת וקצובה- מוכתבת על ידי צרכי בנין משכן)=המצוי. המציאותי.

אכן, במצוות התרומה, לכתחילה, אין הגבלה ואין הגדרה . זה תהליך אין סופי לא מוגדר ורצוני לגמרי. הכל תלוי בלבו של כל אחד. זה הרצוי. אבל, הלכה למעשה, ה' מצווה על רשימה:הנה מה שישלקחת מאיתם.המהלך האין סופי נכנס לתוך מסגרת סופית. המקדש בעצמו הוא מסגרת במציאות של דבר בלתי אפשרי(מקום מפגש בין האלוהים והאדם). לכן, המקדש ייבנה על ידי התרומה הזאת (שמוגדרת כ"אין סופית" מצד אחד, אבל שמקבלת צורה מוגדרת)

 

 

בניית הארון

הארון מסמל את האיש הישראלי שלומד את התורה, התלמיד חכם. התורה נכנסת בו. לכן, מעניין לדעת איך צריך שהאדם הזה יהיה בנוי מבחינה נפשית.

  • גוף הארון הוא מעץ= מסמל את הענווה והפשטות של התלמיד חכם
  • מצופה בחוץ מזהב= אסור לתת לזלזל בתלמיד חכם. הוא צריך להתנהג בקצת גאווה!
  • מצופה, בפנים מזהב= גם בתוך תוכו, אסור שהענווה הפנימית תוביל אותו לדיכאון או לזלזול עצמי.

אם כן,קשה להיות תלמיד חכם! לא יותר מדי גאווה לא יותר מדי ענווה. הגבולות בין החוץ, הפנים, הפנימי יותר, קשים להגדרה ועל כל אחד לחשוב על שלושת ההוראות האלה כדי לבנות את אישיותו.

 

בדי הארון

הארון מכיל את לוחות הברית שמסמלים את התורה שבכתב

שני הבדים מסמלים את התורה שבעל פה.האחריות הנתונה לבני האדם לפרש ולנסות להבין מה משמעויות התורה שבכתב. התורה שבעל פה תלויה בהבנת האדם. לכן, יהיו מחלוקות, יהיו ספקות, מפלגות,מריבות, חיים תוססים. התורה שבעל פה מחייה את התורה שבכתב. בלעדיה את חשיבות לתורה שבכתב. בכיוון ההפוך זה גם נכוןף בלי התורה שבכתב, אין תורה שבעל פה. הקשר בניהם נחוץ לשניהם.

לכן, לא מכניסים לתוך הארון את לוחות הברית לפני שמכניסים את הבדים בטבעות הארון.

לכן, "לא יסורו ממנו הבדים".  הבדים אינם כאן רק כדי להרים הארון במסעות. הבדים נמצאים כל הזמן, אפילו במשך מאות שנים, בלי שנזיז הארון. הן מסמלות את התורה שבעל פה.

למה שני בדים ולא אחד? כי המחלוקת בין הדעות ההפוכות היא התורה שבעל פה. מהרגע שיש דעה אחת ומונוליתיות, זה כבר תורה שבכתב!

תלמידי חכמים לומדים "בד בבד" ולא "לבד" אחד!

זה מרים מצד זה וזה מצד שני. התורה באמצע מתולתלת מצד לצד וזה מה שמחייה אותה!

זה מה שמאפיין היהדות מכל דת אחרת. היהדות היא "אנטי דתית" בזכות הבדים, בזכות התורה שבעל פה.

הלכה למעשה, אין אדם אחד יכול להחזיק בתוכו את כל האפשרויות , את כל הפרשנויות. הוא מרגיש צורך לתפוס בדעה אחת. לכן יש הרבה אנשים שונים בעם וכל אחד יצדד בעמדה שונה. כך שבכללות  העם, התורה תחיה.

אבל מצווה על כל אחד, אפילו שהוא מחזיק בדעה , להכיר, לכבד, את הדעה של השני: כשאני מדליק נר אחד בחנוכייה ביום הראשון, כדעת בית הילל, עלי לדעת שבית שמאי היה רוצה שנדליק שמונה!

למה הבדים אינם מולחמים- קשורים לארון? כי הם חייבים להיות עצמאיים!! אם הם היו קשורים, הם היו חלק מהתורה שבכתב!

 

ארבע הטבעות

הבדים היו מוחזקים על ידי ארבע טבעות זהב קשורות לארון. למה ארבע?

ארבע מסמל את ריבוי הדעות והאפשרויות האנושיות בעם ישראל:

  • ארבעת בנים. גם הרשע הוא טבעת! גם הוא מחזיק ונושא את התורה שבעל פה.( אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון)
  • ארבעת המינים. גם הערבה היא חלק מהעם וגם עילה מברכים על הלולב. כל חלק מהעם הוא הכרחי .

 

 

השולחן

כל לחם על השולחן אפוי בצורה שיש לו שני פנים.

(האם יש קשר מילולי בין המילה "פן" למילה PAINבלטינית?)

כך בגם בלחם, באוכל, בפרנסה (סמל השולחן) יש פנים שונות. למשל, אומר הרב, הכסף יכול להיות מקור לאושר או מקור לדאגות ולפשעים.

בכל דבר יש הרבה פנים. חשוב שהאדם יכיר בזאת וייקח אחריות על זאת. כי הוא נושא את הפנים האלה.

 

המנורה

גם לה יש הרבה פנים. הם קני המנורה: שלושה מצד אחד ושלושה מצד שני.

המנורה, סמל החכמה, גם היא מכילה הרבה פנים ובנויה מריבוי הפנים.

אם כן, כל כלי המשכן מכילים בתוכם את סמל ריבוי הדעות והפנים. כמו הכרובים על הארון שפונים אחד לעבר השני. גם המזבחות מכילים ארבע קרנות. סמל לריבוי האפשרויות, ארבע נקודות מבט שונות, כמו ארבעת הטבעות.

לפני ה'

ללכת או להיות "לפני ה'" מחייב את האדם לקבל על עצמו אחריות פרשנית על מה שה' היה רוצה ממנו. מי שהולך "אחרי ה'" , איננו רצוי. הוא מחכה שהדברים יונחתו עליו מן השמים כדי לדעת מה עליו לעשות. הוא איש התורה שבכתב ולא איש של התורה שבעל פה.

המרגלים חטאו בזה שהם היו "אחרי ה'"  "על כן שבתם מאחרי ה'" יאמר להם משה.

בכיבוש הארץ, דרושים אנשים חלוצים ואמיצים."אם תחלצו לפני ה' למלחמה"

מי שמחכה לניסים גלויים, הוא נמצא "מאחרי ה'"

מי שיוזם ולקח סיכונים ומקבל אחריות על החייאת התורה שבעל פה, נמצא "לפני ה'". זו הדרך הרצויה והאהובה , לדעת הג"ז. כל הכלים במשכן,מזמינים את האדם להיות גם הוא "לפני ה'" ולא אחריו. כמו אברהם ולא כמו נוח.

בעניין הלחם (הפרנסה) שנמצא כל השבוע "לפני ה',, יש דרישה מהאדם להשתדל כל הזמן בכל התחומים. לפעול לפרנסתו כל הזמן. לא לסמוך על הנס. הוא חייב להיות "לפני ה',תמיד", כלומר, לקדם את העזרה שעשויה לבוא מה'.

 

תחתית ההר

המדרש מספר ש"כפה עליהם ההר כגיגית". למה? הם כבר אמרו "נעשה ונשמע"! למה יש לאיים עליהם?

כי העם קבלו ללא הסתייגות את התורה שבכתב. כל אדם רוצה שהחוקים יהיו ברורים , חד משמעיים, שיבואו מלמעלה. (האם הוא יקיים אותם או לא, זה סיפור אחר, אבל לפחות שיידע שמערכת החוקים קבועה ומוכתבת מלמעלה בצורה ברורה- כתובה).

אחרי שהעם קיבל עליו ללא הסתייגות את התורה שבכתב, כפה עליהם את התורה שבעל פה כי הם לא היו מוכנים לקבל עליהם אחריות על קביעת חוקים משתנים, תלויים בהחלטות בני אנוש, בכל דור ודור.

 

כפייה דתית

הרב אוסר על אליטה לכפות חומרות דתיות על הציבור כולו. מי שרוצה להחמיר על עצמו, מוזמן לעשות זאת. אבל בצנעה רבה ובלי לתת הרגשה כאילו שאר העם מחויבים לזה.

יש חשיבות עליונה , בסדר העדיפויות, להעמיד את האחווה והסולידריות בין חלקי העם. כל נסיון לעשות הבדלים בהיררכיה בין אנשים עלולה להשניא חלק העם על השני. יכולים להשתמש בחומרות כדי להתנשא על אחרים ולזרוע פילוג בעם.כדי למנוע זאת, ה' "כפה ,על אלה שרוצים להתרומם מעל העם, את ההר כגיגית ואיים עליהם ששם(בכפית החומרות על שאר העם) תהיה קבורת העם" עדיף שכולם יהיו עמי הארץ, ארציים ויעסקו ביישובו של העולם. אם יחידי סגולה רוצים להתעלות בעולם הפרישות היתירה, אסור להם לפרסם זאת וכל שכן לכפות זאת על האחרים. הרב מפרש את כפיית ההר כאיסור על כפייה דתית(חומרות) על ידי בני האדם!!

 

עבודת הצדקה

יש שני פנים במצוות הצדקה:

  1. מעשה הצדקה ,כחלק מעשיית הצדק החברתי המשכין שלום בין הבריות ומיישב את החברה כתיקונה
  2. עבודת הצדקה , שהיא נעשית כמצוות ה' (ולא רק כמצווה חברתית) שהיא דורשת לתקן את המידות של האדם הנותן. לרומם אותו, כלפי ה', כלומר, כלפי עולם עליון, רוחני, מרומם מזה אשר הוא חי במציאות הטבעית.

"ולא ירע לבבך בתיתך לו"= אל תיתן לעני רק בגלל שקשה לך לראות אדם בצער.או כדי להשתיק את האלימות שעלולה לפרוץ מהשכבה התחתונה בחברה, או בגלל שאתה רוצה שהכלכלה תצמח יותר. אלא בגלל שאתה חייב להיות בעצמך פתוח לעולם הנתינה. כמצווה לשם שמים.

"ויקחו לי תרומה"=קחו אותי עם התרומה!. לי=לשמי.

 

תפילין

  • תפילין של יד= נעשה
  • תפילין של ראש= נשמע

בתפילין של יד, יש כלף אחד שעליו כל ארבעת הפרשיות כתובות ביחד.

בתפילין של ראש, יש ארבע בתים מחולקים היטב ובכל אחת יש פרשה אחרת.

כי בעולם המחשבה (הראש), כל אחד חושב אחרת. יש חילוקי דעות

אבל בעולם ההלכה, המעשה, יש הלכה אחת לכולם וכולם חייבים להישמע בעולם העשייה למה שמקיים את כל העם.

תרומה מי

בע"ה ג אדר התשע"ג

מישל בן שושן

תרומה מי

 

תרומה= התרוממות= הפנייה אל הגבוה יותר

המטרה היא לתת לאדם אפשרות להסתכל על העולם בצורה שונה:

האדם מתבקש להיות רגיש למימד נוסף , עמוק יותר או "גבוה" יותר. המציאות איננה מסתכמת במה שהאדם רואה ומרגיש. יש בכל דבר, הזדמנות ל"התעלות".

כדי לפתוח את האדם למימד האחר, מזמינים אותו לפנות אל מעבר למציאות. לא מצביעים על נקודה מסויימת אלא על כיוון. כאילו מבקשים מהאדם "לפנות אל מעבר". להתעלות.

למשל, אם אדם מסתכל על יצירה אומנותית. אם הוא איננו "רגיש" לגמרי, היצירה לא תפנה אותו אל לעבר הגוש החומרי שניצב מולו (ציור, פסל, סרט, שירה, מוסיקה..). אבל אם הוא חונך לרגישות מסויימת, היצירה האומנותית כן יכולה לפתוח אותו לרגש אחר, למחשבה אחרת, לכיוונים אחרים. אליו,האומנות פונה .האומנות היא דרך לפנות למימדים אחרים.

  • איך התורה יכולה להפנות את האדם למימד האחר?

שאלה זו היא גם השאלה "איך לגרום לאדם להיות רגיש לאומנות?". האם יש לצוות לילדים שלי ללכת למוזאונים, לתת להם הרבה חוגים בילדות, לבקש מהם לקרוא הרבה, ..או לתת לזה לבוא לבד?

מסתבר שהחינוך הוא העיקר! כן "המצוות" יכולות לעזור! נדיר מאוד שהרגישות "תבוא" או תתפתח לבדה.

לכן, התורה "מצווה" מצוות! למרות שהעיקר הוא הפתיחות של האדם אל המימד האחר של החיים. אבל זה כל כך קשה לפתוח את האדם אל מעבר למציאות, עד שחייבים לעבור דרך חינוך ומצוות! לכן פונים אל כל אדם אבל העיקר הוא לפתח אצל "נדבת הלב" כלומר שעיקר הדבר הוא ליבו ורצונו החופשי של האדם אבל זה דורש חינוך ומתן הזדמנויות שהם המצוות!

  • מצוות התרומה

היא דורשת לרומם את האדם!

היא דורשת מהאדם לראות בכל המציאות, מימד אחר. כמו שלעיל דיברנו על ה"אומנות", כאן, מדבור כאן  על "רוחניות" . להגיד ש"ה' בורא כל דבר", זה מחייב את ה אדם לראות בכל דבר מימד גבוה יותר!

זו כוונת ה"ברכה" שאנו מברכים על מה שאוכלים.

  • ברכת המוציא

להגיד שה' "מוציא לחם מן הארץ" בעוד שזה המוצר שבו האדם עשה את הרוב, זה אומר דרשני! הרי ה' לא הוציא את הלחם מן הארץ. אולי הוא הוריד גשמים אולי הוא ה"הוציא" את החיטה מן הארץ אבל מה משמעות באמירת "המוציא לחם מן הארץ"??

דווקא, על המוצר שיש לאדם הרגשה שהכל בא ממנו, הוא צריך להכיר שיד ה' גם בו! מכאן, הוא ירגיש שיש בכל דבר, אפילו אם הוא לא "טבעי", אפילו אם הוא יצירה אנושית, שיש בו "משהוא" מעבר . זה מפנה את האדם לעולם אחר . לכיוונים אחרים. האדם מתבקש להיות יותר "רגיש" לדברים גבוהים ולא להסתפק במציאות .

  • הנשמה

הנשמה הוא המימד הנוסף הזה! להגיד שאין האדם מסתכם ב"גוף". להגיד שיש בו משהוא יותר, משהוא שבא מלמעלה , זה מפנה אותו להיות יותר קשור ל"למעלה" הזה.

  • מטרת המשכן

הפרשה שלנו נקראת, על ידי המסורת "תרומה" ולא משכן או "מקדש". כי אם אין לאדם את התרוממות הרוח הדרושה, המקדש יהפוך מהר לעבודה זרה!

המשכן בא רק כדי להזכיר לאדם את המימדים הנוספים שאליו חייב הוא להפנות את חייו.

כשהאדם , הנדיב לב, יתרומם, וירומם את העולם הגשמי לעבר מימדים אחרים, אז הוא יוכל לבנות מקום שיזכיר לו את ההתרוממות  בזמן ארוך יותר ובמקומות שונים. המקדש מהוות הזדמנות לאדם להתרומם מעבר למציאות.

  • משל המפה:

נניח שה"מציאות" שבו חי האדם היא "שטחית". כאילו הוא חי על מפה, בצורה אופקית.

נגיד ש"משהוא" הרים נקודה אחת מהמפה. זה יוצר צורה של "הר". וזה מחייב את האדם לפנות אל עבר מימד יותר אנכי! זה , כנראה תפקיד "מעמד הר סיני". התגלות ה', זה החיוב על האדם להכיר במימד אחר ולפנות אליו.

 

 

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (חלק ב)

ה' מבקש שישראל יסייעו לו בכל התחומים כדי שהאדם יתרומם!(ויקחו לי= בשבילי, למעני, עבורי)

זה מפליא מאוד אבל אין ה' יכול לבדו להרים את האדם אל מעבר המציאות! הוא זקוק לישראל כדי שיעזרו לו במשימה הזאת! ישראל הם אלה שאמורים למנוע מבני האדם בעולם להתנהג אך ורק לפי הטבע. ישראל הם המונעים לחיות על פי העיגולים!, ההרגלים, הטבע. (ייתכן שזה גורם לאנטישמיות!) הם העד שמשהוא מעבר לטבע קורא! הם אמורים להפנות את צומת הלב של העולם אל מעבר לעולם עצמו! הם עוזרים לבורא בתחום הזה.

 

 

זהב וכסף ונחושת..

המקדש עשוי מכל חומרי המציאות. אפילו אם הם הופכיים אחד מהשני. הכסף הוא סמל למידת האהבה. הזהב הוא היראה. הם הפוכים. ובכל זאת, שניהם קיימים בעולם ויש לעבוד את ה' דרך כל המציאות כולה, דרך כל המידות.

 

הארון

הוא עשוי מעץ ומצופה בחיצוניות ובפנמיות מזהב.

בצלאל עשה שלושה ארונות. של זהב בתוך של עץ בתוך של זהב.

הארון מעץ הו העיקר. הוא סמל האדם הפשוט, הצדיק.

הארון מזהב בחוץ הוא נגד תפקיד הכהן הגדול.

הארון הפנימי הוא נגד המלך.

שני הארונות נראים יותר מפוארים . התפקידים של הכהן ושל המלך נראים "מעולים" משאר בני האדם (העץ).

אבל מצד אחד, הכהן הוא יותר מדי חי בצמצום ורוחניות. הוא סגור בתוך המקדש ועוסק בקשרים רוחניים. הוא זקוק לצדיק כדי לחזור לעולם המציאות!

מצד השני, המלך חי בהתפשטות קיצונית. יש לו ההרגשה שהוא כל יכול. הוא זקוק לאדם הפשוט כדי להחזיר אותו למציאות.

מצד שלישי האדם הפשוט, הצדיק, העשוי מעץ, הוא העיקר אבל הוןא זקוק לשני הכיסויים החיצוניים והפנימיים. הוא זקוק למלך והוא זקוק לכהן. הוא זקוק למשיכה אל עבר הצמצום והוא זקוק למשיכה לעבר ההתפשטות.

 

כל המידות המשכן הם בחצאים

כדי להורות שבני האדם זקוקים להשלמה! ואין הם מושלמים. אין שום דבר מושלם. ורק דרך ההשלמה התמידית ניתן להיות ב"כיוון" החיפוש . ושם האדם יוכל ללמוד לפנות אל מעבר המציאות לקראת האין סוף, לקראת האחר, לקראת האל הלא נראה.

 

למה אין מזבח קטורת בפרשה?

כל הכלים מוזכרים בפרשת תרומה חוץ ממזבח הזהב שיופיע בפרשה הבאה תצווה.

הרמ"י משווה זאת להיעדרות בנימין ברשימת בני יעקב בפרשת ויצא והופעתו רק בפרשת וישלח.

כל שבט הוא מימד אחר כמו של כלי במשכן הוא מימד אחר.

בנימין מקביל למזבח הקטורת!

תפקידו של בנימין  הוא להכניס בתוך עם ישראל את כל חכמות אומות העולם. (אחיו, יוסף הוא אחראי על היצוא של חכמת ישראל לאומות העולם, אבל הוא אחראי על ה"יבוא"!)

תפקידו של עם ישראל הוא לאחד את המידות. לשכלל את כל החכמות וכל המידות בעולם ולהכליל אותם בקדושה.

מעשה הקטורת הוא הערבוב של אחד עשר סמנים שכל אחד לבדו, אין לו ערך מיוחד אבל הערבוב בין כולם הוא איחוד המידות שעושה "נחת רוח" למעלה. לכן, בנימין, האוסף את כל החכמות בכל אומות העולם, הוא מקביל למזבח הקטורת.

הצבת מזבח הקטורת (ובנימין) מחוץ לפרשה המתארת את כל הכלים (האחים)האחרים מסבירה בעצם שהיוצא מן הכלל , תפקידו , כאן, להיות אחראי על הכלל! תפקיד הקטורת היא האיחוד בין כל הכלים כמו שבנימין תפקידו להזין את ישראל באמצעים לעשות אחדות בניהם.

 

 

תרומה שמ

23-02-09

מישל בן שושן

תרומה שם

 

 

 

למה צריך  משכן?

נסכם את המחלוקת בין רש"י והמדרש מצד אחד, והרמב"ן והזוהר מהצד השני:

  1. רש"י והמדרש סוברים שצווי עשיית המשכן נגרם על ידי חטא העגל. באופן כרונולוגי, פרשיות תרומה ותצווה נאמרו אחר פרשת כי תישא. המשכן בא לתקן את החטא.לולי העגל לא היה משכן!
  2. הרמב"ן והזוהר סוברים שציווי עשיית המשכן היה מתוכנן מראש, אפילו אם לא היה קורה חטא העגל. הפרשיות נמצאות בתורה בכרונולוגיה הנכונה.

השם משמואל מנסה לגשר בין שתי העמדות ומביא שתי ראיות משלימות ומעמיקות של מחלוקת זו:

  1. ה' ידע שהאדם הוא "אנושי".ישראל לא יוכלו להישאר הרבה זמן במצב הרוחני של מתן תורה, עם משה על ידם וניסים גלויים.
  • המצב ה"אידיאלי" אכן היה מסתפק במתן התורה ללא משכן גשמי. אבל, ה' תכנן שיום אחד, עם ישראל לא יהיה מסוגל להישאר במצב הרוחני הגבוה הזה וירצה לעבוד את ה' דרך הגשמיות. סכנת העבודה הזרה אורבת. וכתרופה למכה שיכולה לבא , ה' ציווה על עשיית משכן שירכז את העבודה הגשמית שישראל ידרשו, בלי ליפול לתוך עבודה זרה. זאת אומרת שפרשיות תרומה ותצווה אכן נאמרו לפני חטא העגל, למקרה ויום אחד נצטרך !
  • משה ירד עם הלוחות וראה את מעשה העגל. זה היה מוקדם ממה שתוכנן, אבל הנה עם ישראל נזקק כבר עכשיו להתגשמות העבודה לאלוהים. מייד, ה"תוכנית" התחילה לתפוס תאוצה ואכן מייד היה צריך לבנות משכן.

ההסבר הזה מאפשר לשתי הגישות לחיות ביחד. אכן המשכן נבנה בגלל  העגל. אבל המשכן היה מתוכנן לפני!

זה מזכיר מאוד את סיפור חטא עץ הדעת:

האם ה' ידע או תכנן את חטא אדם? נראה שאכן החטא והתיקון שלו תוכננו מראש. האזהרה באה כדי להגדיר את החטא אבל, האנושיות של האדם היא דבר מובנה בבריאה, זה תוכנן על ידי הבורא עצמו שלאדם יש יצרים וצורך בגשמיות. אבל, יש בכל זאת צורך לקבוע מה הוא ה"אידיאל" כדי שהאדם "ישאף" אליו. בנוסף ה' מוסר את אפשרויות התיקון של החטא כדי שהאדם יוכל לתקן את עצמו לכיוון האידיאל. הארי ז"ל מפרש :"כי ביום אכלך ממנו מות תמות"= הווה אומר שהיה כן מתוכנן לפני הבורא שיום זה בוא יבוא!

    • גם בעניין חטא העגל: הוא כנראה היה בלתי נמנע! אולי הופתעו במהירות שהוא קרה, אבל כן תוכנן התיקון שלו מראש כי מתעסקים עם בני אדם, והם אנושיים!

 

 

 

  1. כדי שה' ישכון "למטה", בארץ, אצל האדם, יש צורך באהבה רבה מאת ה'. ואהבה זו צריכה להתעורר אחרי שהאדם יראה עניין, אהבה מצידו כלפי ה',יעשה מעשה יוצא דופן שיעורר אצלו אהבה כלפי הבורא. אין ה' יורד אצל האדם אם אין האדם רוצה בכך! אין מקדש אם אין התעוררות מצד האדם. לכן יש קודם כול תרומה , מצד האדם ורק אחר כך מקדש.

השאלה הגדולה היא: איך האדם יתעורר לזה?

  1. אפשרות ראשונה, שמציעים הזוהר והרמב"ן: מתן תורה, הוא זה שגרם לישראל אהבה גדולה ותשוקה לקשר עם הבורא. בדרך כלל, הבורא הוא זה שנותן כוח לאדם להתעורר כלפיו. לכן, המשכן בא כדי שה' יוכל לשכון בתוך הגשמיות, אצל האדם, וזאת מיד אחרי מתן תורה. יש כל התנאים כדי שישראל יעוררו אצלם הרצון ויתחילו בתרומה לבניית המשכן.(כל זה, ללא צורך העגל)
  2. האפשרות השניה, של המדרש רבה ורש"י, היא שההתעוררות אצל האדם, באה בעיקר אחרי שהאדם עובר משבר עמוק! למשל, אחרי חטא העגל שבו ישראל הלכו הכי רחוק שאפשר בגשמיות שלהם ומשם הם נמצאו בדרך ללא מוצא. הם היו אז נתונים לכליה! משם דווקא, האדם יכול להתעורר לכיוון ההפוך, לכיוון הרוחניות, לחיפוש האלוהות. ואז, מתוך תשובה מאהבה עמוקה , מתעוררת האהבה שתעורר האהבה הרבה מאת ה' ואכן ישכון בתוך האדם!

לכן, לפי המדרש ורש"י, רק אירוע כמו זה שחטא העגל יכול לחולל,מסוגל להביא את האדם להתעוררות של אהבה כלפי הבורא וזה מה שיאפשר לה' לשכון בתוך האדם.

לסיכום:

המשכן הוא אמצעי לקרב את האדם ,באנושיותו , אל הבורא. הוא תלוי בעיקר בעבודת האדם. עבודה זו יכולה לבוא באופן חיובי, על ידי רצון להתקרב. או באופן שלילי, אחרי משבר, חטא , תשובה שממנה האדם מתעלה למצב יותר גבוה ממה שהיה לפני המשבר.

"חטא" העגל, הוא ממחיש את אנושיותו של האדם. הוא כנראה בלתי נמנע. והיציאה מהמשבר בדרך חיובית יכולה להועיל בסופו של דבר לאדם.

 

שם הפרשה: תרומה:

ולא קראו לפרשה "מקדש" או "משכן".

כי עיקר השכנת הבורא אצל בני האדם תלוי בעבודת האדם. ולא להיפך. עבודת האדם, היא ,למשל, הרצון שלו שיהיה מפגש. ה"תרומה" הוא החלק הנדרש מהאדם כדי שהמפגש עם הבורא יתרחש.

התרומה היא מעשה, היוצא מנדבת לב האדם, מתוך אהבה ותשוקה. זה גורם לה' לשכון אצל קרב האדם, וכל התהליך, בסופו של דבר, "מרים" את האדם למדרגה עליונה. התרומה, מסתבר, "הרימה" את התורם!

מהרגע שהאדם מפסיק להתעורר כלפי קשר עם האלוהים, או שעושה את זה בצורה לא נכונה, למשל בעבודה זרה, אז אין שום הצדקה לקיום המקדש. ואכן , בתי המקדש נחרבו בגלל עיוות השימוש בהם. ואכן , לפי מצב האדם, כך  ה"מקדש" לוקח צורה שונה. הוא יכול להיות משכן, משכן שלה, בית ראשון, שני, לכל אחד בצורה ומתכונת שונה. וכן בית המקדש השלישי ייתכן מאוד שיקח צורה מתאימה וחדשה לפי מצב העם בזמנו!

 

 

 

 

הקבלות בין המשכן ושאר המערכות:

מאז בריאת העולם, היו ארבע "בעיות". ארבע כיוונים בתיקון העולם. הבריאה מתחלקת בבריאה, יצירה עשייה, אצילות…הארץ היתה 1 תוהו 2 ובוהו 3 וחושך 4 על פני תהום. ארבע נהרות יצאו מעדן כדי להשקות את הגן. …ארבעת המימדים האלה הם בעצם שלושה והרביעי כולל את שלושת קודמיו. שלושה אבות באו לתקן , כל אחד בתחומו. ה"אב הרביעי" היה יכול להיות יוסף או יהודה, או אחדות כל האחים, כל היסטוריית עם ישראל יפתח תיקון המידה הרביעית הזאת עד למשיח (בן יוסף או בן יהודה).

וכן בנפש האדם, ארבעת המידות האלה שכנות בתוך הגוף, הנפש, הנשמה, היחידה.  התורה מעניקה (אמורה להעניק!) לאדם שלוש מידות עיקריות ענווה, צדקה ויושר. בזמן, חוץ מהחול , יש קדושת השבת, קדושת יום טוב וקדושת ראש חודש.

וכן במשכן: יש בו שלושה מרחבים : החצר, האוהל (ההיכל) וקודש הקודשים. שהם מתקנים את שלושת הבעיות העיקריות, הפנימיות. לגבי הבעיה הרביעית, היא "חיצונית", לכן לא מוצאים אותה בתוך המשכן. חוץ מעורות אלים המאודמים שכיסו הכל בחיצוניות.

יידרש מישראל לא לאכול ארבע בהמות טמאות. אבל לבהמות האלה ישנם סימני טהרה וסימני טומאה. שלושת הראשונות, מקבילות לשלושת התיקונים הפנימיים כי יש להם סימנים טהורים "בפנים" (הגמל, השפן, הארנבת). בעוד שהרביעי, החזיר, מקביל לבעיה הרביעית. החיצונית, לכן יש לו סימני טהרה חיצוניים.

במקבילים אליהם גם ארבעת הגלויות שישראל יעברו דרך כל ההיסטוריה. בבל, מדי, יוון. אבל הגלות הרביעית, אדום, (כמו העורות המאודמים!) היא הארוכה מכולן כי היא כוללת את כולן. וכמו שהחזיר יחזור להיות כשר באחרית הימים, כך אדום תכיר בעם ישראל והמקדש יהפוך למקום שבו כל העמים יוכלו לבטא את עבודתם כלפי ה'.

השם משמואל , באריכות רבה , בהרבה מאמרים מתאר ומסביר  את ההקבלות האלה . הביתי את עקרם בתוך שתי טבלאות לסיכום.

 

התורה נפש האדם עולם ב"המקדש תרומות זמן
ענווה שכל,נשמה בריאה ק"הק משכן שבת כל המלאכות אסורות עונג
צדקה לב,נפש,רוח יצירה היכל קרבנות יום טוב אסור אפילו דברי הרשות מותר אוכל נפש
יושר גוף עשייה חצר אדנים ר"ח אין איסור מלאכה יש פשפוש במעשיו
בריאת העולם גלויות תרומה בהמות טמאות סמני טהרה
תוהו בבל זהב גמל בפנים
בוהו מדי כסף שפן בפנים
חושך יון נחושת ארנבת בפנים
תהום אדום חזיר בחוץ

 

 

האדנים:

אדני החצר היו מנחושת

אדני הקודש היו מכסף. למה?

    • הכסף מסמל את העבודה באהבה. בדבקות.(כמו נכסוף נכספתי)
    • הנחושת, מסמלת הנחישות, העבודה הקשה, היגיעה של הדרך.מידת היראה בעבודה

הלימוד שהשם משמואל מסיק מזה הוא שאין לאדם לרוץ לאהבה ללא יגיעה. יש קודם כל להיכנס לחצר, שהיסודות שלה הם מנחושת. ורק אחר כך זוכים להיכנס אל הקודש, שבסיסו עשוי מכסף , מאהבה.

למרות שהאהבה היא העיקר, האהבה ללא יראה מקדימה עלולה להוביל לכישלון האהבה עצמה.