בע"ה ד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

תרומה פי

 

הכרובים

על הארון,שבו נמצאים שני לוחות הברית, מוצב מכסה ("הכפורת") ושני כרובים:

שמות פרק כה (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

מה ממשמעות הכרובים האלה? השאלה מציקה עוד יותר כשאנו חושבים על סכנת העבודה הזרה שיש בהצבת שתי דמויות (אחת זכרית ואחת נקבית), מזהב (זה מזכיר את עגל הזהב) במקום כל כך קדוש. האם זו לא הצבת "פסל" או לפחות "כל תמונה"? השאלה נשארת בחוזקה אבל הרב וינר מבקש לעיין במקום אחר בתורה שבו מדברים גם כן על כרובים:

בראשית פרק ג (כב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גם שם, בגירוש אדם מגן עדן, לא מבינים על מה מדובר כשה"כרובים" אמורים להגן , או ליתר דיוק "לשמור" על דרך עץ החיים. אם כן, במקום שאלה אחת קשה הננו ניצבים מול שתי שאלות קשות!

אלא שיש לשים לב לכמה פרטים:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

התפקיד הראשון של האדם בגן עדן היה "לעבוד ולשמור" את האדמה.

אחרי החטא, האדם גורש ועליו רק לעבוד את האדמה:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה

אם כן מי "ישמור"?.. הכרובים!! הכרובים אמורים לשמור, במקום האדם, על עץ החיים כי יש סכנה שהאדם, אחרי שאכל מעץ הדעת, יפגע בעץ החיים:

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים

למה שהאדם ישלח ידו על עץ החיים עכשיו??

"עץ החיים", נמשל, על ידי המסורת לתורה. המוטות מעץ שעליהם קלף הספר תורה מועמד, נקראים "עץ חיים". גם בתהילים כתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה", כשמדברים על התורה.

אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת, יש סכנה שיפגע בתורה, במקור החיים. כאילו הדעת מסכנת את מקור החיים! זה מזכיר את הלכות הצניעות. יש לכסות כל דבר שממנו נובע חיים. למה? כי זה פוגע ! יש להשאיר מרווח, קדושה, מרחק, בין האדם ומקור הדברים. כדי לאפשר יחס פורה בינו לבין מקור החיים! כדי להגן על מקור החיים!

אכילת הדעת, זה רצון להשתלט. לאכול את הדעת, להתיימר להיות מעל לכל, שהכל ניתן לרכוש, ולשים בכיס. התורה מדברת על סכנה להיות כאלוהים. כי אז האדם משלה את עצמו בידיעת הכל ושליטה על הכל. במהלך ההשתלטות הזו, הוא יכול לפגום במקור החיים עצמו.בשבריריות של החיים.

אם התורה מסמלת את העיסוק בטעם החיים, אז היחס אל התורה זקוק לשמירה! אי אפשר לנגוע בספר התורה! כדי לשמור מרחק. וכדי שהמרחק הזה יהיה פורה, כדי לאפשר לתורה שבעל פה להתחדש כל הזמן.

לכן, חייבים לשמור על התורה! או לשמור על מקור החיים! דווקא כדי שיהיו חיים משמעותיים. ותורה חייה .

 

לסיכום: אחרי החטא, האדם כבר לא יכול "לשמור" והוא רק יכול "לעבוד". הכרובים, במקום האדם, ישמור על הגישה למקור החיים. (פריה ורביה ולא פורנוגרפיה!)

 

כשאנו מוצאים את הכרובים מעל הארון, אנו צריכים לזכור את הסיפור הזה כדי אולי להשיג מושג קטן למשמעותם. אם ספר התורה או לוחות הברית נמצאים בתוך קובצה סגורה עם שומרים עליהם, זה לא בגלל שאין ללמוד אותם אלא להיפך, זה כדי לשמור על ההשתלטות של האדם עליהם. למשל כשאדם מביע עמדה או פרשנות, אסור שיגיד "התורה אומרת ש…" כאילו הוא יודע בדיוק מה הכוונה של התורה. התורה משמשת אותו כראייה למה שהוא חושב. על סוג השתלטות זו הכרובים באים לשמור.

 

בעצם, הכרובים הם מה שהאדם עצמו צריך להיות: שומר על מקור החיים , שמירה על ענווה, על צניעות, על איפוק. לכן יש להם פני אדם. הם כאן אך ורק כשהאדם אוכל את עץ הדעת. הם כאן להזכיר לאדם את האופן שבו עדיף שהוא יתייחס לעולם: בענווה ובכבוד. רק כך ,הוא יוכל להמשיך לאכול ולחיות לעולם!

אברהם ושרה

אומרים שהשכינה נמצאת בין בני זוג:

מסכת סוטה דף יז עמוד א  דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן

אם בהימצאות השכינה בין בני אדם עסקינן (ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם), הרב מנשה ויינר שואל האם יש לנו רמזים של

כלי המשכן בתוך ביתם (או אוהלם) של אבותינו?   הנה מה שכתוב על ביתם של אברהם ושרה: כשאברם מגיע לארץ, בין הדברים הראשונים שהוא עושה, הוא נוטע את אהולו ואת אוהלה של שרה :

בראשית פרק יב (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

הנה מה שרש"י אומר על אהלה של שרה (אחרי מותה, כשיצחק מביא את רבקה אשתו:

רש"י בראשית פרק כד (סז) האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:

יש לנו את המזבח שבונה אברהם, את המנורה (הנר הדלוק), השולחן (העיסה של הלחם) ומזבח הקטורת (הענן)! ארבעת הכלים שנמצא במשכן, מוזכרים ברמז בתיאור אהולם של אברהם ושרה.

הייתי מוסיף שהתיאור "ההרה מקדם לבית אל" יכול להצביע על מקום המזבח, מזרחה מהקודש, מה"אוהל". (כי הרי המקום ייקרא על ידי יעקב "בית אל" רק שלושה דורות אחרי!)

נראה לי להוסיף שהארון וקודש הקדשים נרמזים כאן על ידי  הקריאה "בשם ה'". כי הרי הארון, הוא עדות לדיבור של ה' אל האדם.

אברהם ושרה	הכרובים
ויבן מזבח	מזבח הנחושת
מקדם לבית אל	מזרחה מהקודש
ויט אהולה	אוהל המשכן
הענן הקשור על האוהל של שרה	מזבח הקטורת
הנר הדלוק באוהלה של שרה	המנורה
הברכה המצויה בעיסת שרה	השולחן ולחם הפנים

כנראה שכלי המשכן מסמלים דברים חשובים ועתיקים שנמצאו כבר בספורי האבות ובבריאת העולם , ושמוצאים ביטוי אדריכלי וגשמי בבניין המשכן.

 

הארון והמזבח

אם נחזור לצו של ה' לאדם הראשון :"לעבדה ולשומרה", נראה שאנו יכולים להשוות את שתי המצוות האלה לארון ולמבזח החיצון, מזבח העולה.

לשמרה = הארון

לעבדה= המזבח

שני הפעלים האלה "לעבוד ולשמור" מכילים שני מהלכים הפוכים ומשלימים:

מצד אחד, להיות נמשך אחרי מטרה  ולעבוד כדי להשיג אותה (לעבדה)

מצד שני האיסור להרוס את המטרה כשאנו עלולים להשתלט עליה (לשמרה).

• הארון, כפי שהסברנו לעיל עם הכרובים, זקוק לשמירה, לקדושה, למרחק. למרות שהוא מסמל המטרה , נוכחות האלוהים בעולם, רישום תכניות הבורא בלוחות ובתורה, יש להיזהר מאוד לפגוע , או "לשלוח יד" עליהם כדי להשתלט ולפגוע בהם כ"מעיין של משמעות". יש להישמר מלייבש המעיין! לכן הארון מכוסה ונשמר פנימה.
• המזבח, נמצא בחוץ. הוא סמל העבודה היום יומית. הוא מזבח "העולה" כי הוא מסמל האדם העולה למעלה. המזבח איננו פחות חשוב מהארון. הוא מסמל את העלייה של האדם מעלה, כשהארון מזכיר הירידה של ה' מטה.

בבית שני, לא היה ארון. והכלי העיקרי ,אז ,היה  המזבח. כשהחשמונאים חזרו לעבוד בבית המקדש הם חנכו את המזבח (חנוכת המזבח). הדלקת המנורה היתה יותר סמלית מאשר משמעותית יחסית למזבח.

כשהחכמים מסכמים את כל מצוות עשה- ולא תעשה  שבתורה, לשני הפעלים האלה "לעבדה (מצוות עשה) ולשמרה (מצוות לא תעשה) הם מבטאים כנראה את חשיבות שני המהלכים העיקריים של הקרבה ואיסור הנגיעה. להימשך אחרי , אבל לא לכלות!

 

הכבש של המזבח

כולנו יודעים שמדרום למזבח העולה, היה כבש משופע שאפשר לכהנים לעלות אל המזבח. כן היה במשכן וכן היה בבית המקדש. אבל, מעניין ומוזר לשים לב שהתורה איננה מדברת על הכבש בכלל! למה?

יש לתמוה גם כן על מידות המזבח במשכן:

שמות פרק כז (א) וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ..

הדברים נראים ברורים למדי. הגובה של המזבח היה "שלוש אמות". כלומר, בערך, מטר וחצי. אם כן, לא היה צורך בכבש ! הוא היה מספיק נמוך כדי שהכהנים יניחו עליו את הקרבנות בלי לעלות על כבש!

אולי זו היא הסיבה שלא מדובר בתורה על כבש: כי לא היה כבש! או לא היה צורך בכבש!!

ובכל זאת, למעשה, אנו יודעים שכן היה כבש . אולי יש רמז לכבש בסוף פרשת יתרו?:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: פ

אבל,כאן לא מדובר בחיוב לכבש. יש רק איסור לבנות מדרגות (מעלות) אם רוצים לעלות למזבח אלא יש לעשות שהגישה אליו תהיה בשיפוע ולא במדרגות.

על הנושא הזה יש מחלוקת בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד ב : מזבח שעשה משה גדול היה, .. רבי יוסי אומר: נאמר כאן +שמות כז+ רבוע ונאמר להלן רבוע, מה להלן גובהו פי שנים כארכו, אף כאן פי שנים כארכו; אמר ליה רבי יהודה: .. כהן עומד ע"ג המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ? אמר לו ר' יוסי מה משכן י' אמות, אף מזבח י' אמות, ואומר: +שמות לח+ קלעים חמש עשרה

ורש"י מסביר:

רש"י שמות פרק כז פסוק א  (א) ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו – דברים ככתבן, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו. ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה:

לסיכום:

המזבח בנוי משלושה חלקים: היסוד (בגובה אמה), הסובב (בגובה חמש אמות) המזבח (שלוש אמות (וקרנות המזבח(בגובה של אמה). סה"כ עשר אמות! ולכן כן היה צורך בכבש:

המזבח עוזר לאדם לעלות ולהתקרב אל הבורא.

אבל, שני החלקים התחתונים (היסוד והסובב) מסמלים את ההכנות של האדם לעלות.

אם כן, התורה איננה מדברת על שני החלקים האלה, כי הם ההכנות המינימאליות של האדם שרוצה לעות:

• היסוד= ההתנתקות הרגעית מהחלק הבהמי, המיני, של האדם.
• הסובב= ההתנתקות הרגעית של האדם מכל הדאגות שסובבות אותו ברגע זה
• המזבח= החלק של הקרבן, הקרבה של האדם כלפי מעלה.

 

יש לזכור שהמזבח כולו מלא מאדמה: המזבח עשוי מלוחות עץ ומצופה בנחושת. אבל בפנים הוא היה ריק. כשנשאו אותו עם הבדים, הוא היה ריק. כשהם הניחו אותו ובנו המשכן מחדש, מלאו אותו בעפר מהאדמה .

למה? כי האדם עצמו עשוי מהאדמה. והאדמה הזאת האדם מעלה איתו למעלה אל עבר הנשמת אפיו של הבורא.

 

הבדים:

הבדים הם מוטות מעץ שיטים מצופים במתכת שבעזרתם היו מרימים את הכלים של המשכן במסעות במדבר. מדובר על ארבעה כלים: הארון, השולחן, מזבח הקטורת ומזבח העולה. בכלים האלה היו טבעות  שהיו מכניסים בהן הבדים ומרימים הכלי.

הרב מנשה וינר עיין בדייקנות בכל מה שקשור בבדים האלה. גם בפרשה שלנו וגם בכל המקומות האחרים בתורה. והוא מצא כמה הבדלים קטנים בין כל הכלים בכל מה שנוגע לבדים. ומתוך ההבדלים האלה, ניתן ללמוד הרבה ממשמעות הכלים עצמם!

הבאתי את כל המקורות למטה, אבל סכמתי אותם בטבלא קטנה:

 

	הארון	השולחן	מזבח הקטורת	מזבח הנחושת
פרשת תרומה	ועשת בדי	ועשת את הבדים	ועשת את הבדים	ועשת בדי
	והבאת את הבדים	–	–	והובא את בדיו
פרשת ויקהל	את בדיו	את בדיו	את בדיו	את בדיו
הבניין על ידי בצלאל	ויעש בדי	ויעש את הבדים	ויעש את הבדים	ויעש את הבדים
	ויבא את הבדים	–	–	ויבא את הבדים
בני ישראל מביאים הכלים	ואת בדיו	–	–	את בדיו
משה מקים המשכן	וישם את הבדים	–	–	–
כסוי הכלים במסעות במדבר	ושמו בדיו	ושמו את בדיו	ושמו את בדיו	ושמו בדיו
בית המקדש	ויהיו שם

 

הבדים מסמלים את אפשרות להזיז הכלי. ככל שהבדים הם רק כלי עזר למסעות, הבדים פחות חלק מהותי מהכלי. וככל שהבדים נשארים בכלי אפילו בלי מסע, זה אומר שהבדים הם חלק מהותי מהכלי

למשל, כלי שחייבים הבדים להיות כל הזמן בתוכו, (כמו הארון), נותן לנו הרגשה שהכלי הזה יכול כל הזמן לעזוב אותנו! הוא כאן רק ברגע זה אבל הוא יכול לזוז. (המבדיל -כמו שאוטו נשאר פתוח, עם המפתחות בסוייטש!)

אכן, יש דירוג מסויים בין ארבעת הכלים האלה:

הארון: יש בו בדים כל הזמן. יש מצווה להכניס הבדים בתוכו "לא יסורו ממנו" אפילו בבית המקדש ,כשלא היה מתוכנן לנסוע יותר, היו הבדים בארון .הם , אפילו, היו נראים מבחוץ על ידי בליטה מעבר לפרוכת.

כשאנו חושבים על הארון, אנו נזכרים על השכינה שנמצאת בינינו. זה מזכיר לנו את מעמד מתן התורה בהר סיני. הארון הוא "עדות". הוא מעיד על הימצאות השכינה בינינו.

הבדים בתוך הארון אומרים לנו: אל תחשבו שהשכינה נמצאת בכל מקרה. זה לא ניתן אחת ולתמיד. זה מאוד תלוי במעשיכם. אם העם איננו ראוי , השכינה מסתלקת. היא הסתלקה בבית שני. היא הסתלקה בזמנים שחורים אחרים.

בעצם אנו מבינים יותר את שם הפרשה שלנו:

אם אתם תורמים חומרים מסוימים ותבנו על ידם משכן אז אני אשכון בתוככם!! ואם לאו?? מה יקרה אם אתם לא תורמים? לפי הפשט, אנו מבינים שאין משכן ואז אין ה' שוכן בתוכנו!!!  הפרשה לא נקראת "משכן" אלא "תרומה" כי הכל תלוי בתרומה של העם. כך חייבים להבין את מציאות. השכינה: היא תלויה . הבדים נמצאים כל הזמן בארון כאילו הוא מאיים לעזוב!

• הבדים הם גם כן נחשבים כסמלים של התורה שבעל פה. מה שמרים את התורה, מה שמאפשר תנועה. ואין תורה שבכתב בלי הבדים, התורה שבעל פה.

מזבח עולה= הוא במדרגה פחותה בהקשר להימצאות הבדים בו. לפעמים מסירים ממנו הבדים. יש פסוקים שבהם הבדים הם לא חלק מהותי ממנו. אם כן, המזבח נמצא במצב מורכב. הוא דומה לארון מצד אחד והוא דומה לכלים האחרים מצד שני.

המזבח מסמל את העבודה של האדם כדי להתעלות.

מה קורה עם העבודה הזאת? יש לנו הרגשה שהעבודה כתובה אחת ולתמיד בשולחן ערוך. העבודה "נתונה בברור, אחת ולתמיד". זה הצד הקבוע של המזבח. מהצד הזה, המזבח אינו זקוק לבדים. הוא כאן והוא לא יזוז.

אבל מצד שני, יש לשאול את עצמנו כל הזמן: מה ה' רוצה ממני?" מה עלי לעשות כדי לעבוד את ה'? לא השולחן ערוך איננו סוגר את כל הפינות. למשל, הנביא אומר "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'?" כלומר, אפילו ה' בעצמו אומר שהקרבנות הם לא רצון ה' במידה ואנו לא מקיימים מצוות המוסר בין אדם לחברו.

אין להסתפק בקיום המצוות, יש תמיד לשאול את עצמנו מה ה' רוצה שאני אעשה עכשיו?

העבודה שלנו איננה תמיד ראויה. היא יכולה להיות תלויה בכוונות ובבחירה שלנו בסדר העדיפות השונה בכל רגע.

השולחן = הפסוקים מראים שאין הבדים "חלק מהותי, מהשולחן. הבדי נראים יותר כאמצעי להזיז אותו במסעות. הוא מורכב. יש בו בדים ואין הבדים חלק מהותי ממנו.   השולחן הוא השפע היורד מלמעלה.

מצד אחד אנו אומרים "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"= השפע מובטח באופן טבעי ותמידי לכל ברייה. מהצד הזה, אנו מבינים שאין צורך בבדים. זה תהליך קבוע שלא משתנה

אבל מצד שני, יש אזהרות רבות, כמו בקריאת שמע , שמתנים השפע, הגשם, בהתנהגות המוסרית של האדם. אם בני ישראל לא שומעים לקול ה', הארץ כבר לא נותנת את יבולה! אם כן, מהצד הזה, יש כן בדים לשולחן! השפע יכול להיפסק!!

מזבח קטורת = הוא הכלי שזקוק הכי פחות מהבדים. הוא הכלי היחיד שיש לו רק שני טבעות. לכל שלושת הכלים האחרים יש ארבע טבעות כדי להחזיק הבדים. כשיש רק שני טבעות, אי אפשר להשאיר הבדים שם כי הם נופלים. הבדים הם כאן רק כדי להרים אותו. למה? כי מה שמסמל המזבח הקטורת חייב להישאר כל הזמן, בקביעות: הענן שיוצא ממנו היא מחיצה בין האדם וה'. זה נחוץ כל הזמן. רק בענן ה' נראה אל משה. רק בענן ניתן לגשת בקודש הקדשים. הענן הוא הקדושה, המרחק, האיסור לחשוב שהשגנו את ה' או שהבנו את הכל!

המקורות עבור הבדים:

הארון:

שמות פרק כה (יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: (יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

השולחן:

שמות פרק כה (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:(כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הנחושת

שמות פרק כז (ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

מזבח הזהב

שמות פרק ל :(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

 

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה

(יב) אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:

(יג) אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(יד) וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(טו) וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:

(טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק לז (א) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן …

הארון

שמות פרק לז (ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:(ה) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן:

השולחן

שמות פרק לז (יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הזהב

שמות פרק לז (כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:(כח) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:

מזבח הנחושת

שמות פרק לח (ה) וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים: (ו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ: ס

 

שמות פרק לט (לג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה ..

 

(לה) אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:

(לו) אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(לז) אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:

(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק מ (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ו….

הארון:              שמות פרק מ (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן ..

 

במדבר פרק ד (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 

הארון:               (ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:

השולחן:             (ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הזהב:      (יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הנחושת:   (יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר …… וְשָׂמוּ בַדָּיו:

 

מלכים א פרק ח בית המקדש

:(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: