בראשית פי6

בע"ה כח תשרי התשפ"א

מישל בן שושן

בראשית פי6

1 שני סיפורי הבריאה (הרב שרלו)

פרקים א' וב' מתארים מנקודות מבט שונים את הבריאה. נתמקד בבריאת האדם.

בפרק א', האדם נברא ביום השישי, אחרי כל החיות והבהמות. בפרק ב', יצירת האדם היא מרכז המפעל. גם הדשאים והחיות נוצרים רק בשבילו או בכפוף ליצירתו .ננסה לסכם את כל ההבדלים בטבלה כדי , אולי, ללמוד מה הן נקודות המבט השונות בשני הפרקים:

בראשית פרק א

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:….

 (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

בראשית פרק ב

(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:(ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:(……(טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(יט) וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:..

 פרק א'פרק ב'
מקום האדם בבריאההאדם נברא. אחרי שהכל נברא לפניו. הבריאה איננה תלויה בו. הוא תוספת.  האדם הוא רק חלק מהבריאה. אולי הוא החלק הכי חשוב אבל רק חלק ממנה.כבר בפסוקים הראשונים, האדם נמצא במרכז הבריאה כולה. עולם הצומח ועולם החי מחכה לו ונברא עבורו.
תפקיד האדםלחיות כמו שאר הברואים. ה' מברך אותו אבל הוא לא מצווה לו. *1ה' עושה הכל בשביל האדם. הוא נוטע עבורו גן, הוא שם אותו שם, הוא מצווה לו מה לעשות ומה לא. הוא דואג לו. על האדם לצטת לצו ה'
מי "דואג" לאדם?האדם עצמו. וייתכן שעליו לדאוג גם לכל הבריאה כי הוא נברא בצלם*2!!ה' דואג לו! כמו שהורה דואג לילד הקטן שלו.
למה על האדם  להתחתן?כי זה טוב לבריאה , טוב למין האנושי, כדי לקיים העולם. כדי שהאדם יהיה חזק ויוכל לשלוט על העולם. *3 פרו ורבו. במובן התועלתי, התפקודי.כי זה טוב לאדם עצמו! כי "לא טוב להיות לבד". המסגרת של הנישואים היא רומנטיקה, אהבה.
שם הבוראאלוהים: מידת הדין. יש קרירות בסיפור. הכל מתקתק. הכל "טוב" (חוץ מהאדם). יש תכנית ויש התאמה מושלמת לתכנית.ה' אלוהים. יש לשמור על מידת הדין של פרק א' אבל חייבים להוסיף מידת הרחמים! יש כאן סיפור רומנטי בין הבורא והאדם. הוא דואג לו, הוא עושה הכל עבורו.

*1 מצוות פריה ורביה

"ויברך אלוהים את האדם ויאמר להם פרו ורבו". זו לא מצווה! משתי סיבות:

  • לא כתוב "ויצו".
  • המצווה ההלכתית לש פרו ורבו, לומדים אותה רק ממה שנאמר אחרי המבול לנוח. כאן, נאמר זאת לאדם ולחווה. אנחנו לפני החטא. אצל נוח, "פרו ורבו" נאמר רק לנח ולבניו ולא לאשתו ולנשי בניו. אחרי החטא ועונשו, אי אפשר לצוות לאישה להוליד כי זה מסוכן וזה כואב ואי אפשר לצוות על דבר שהוא מסוכן או כואב. לכן, לפי ההלכה, המקור של מצוות פריה ורביה אינה קשורה לכאן אלא לפרשת נח
  • הברכה של ה' היא המלצה, פתיחת אופקים, הזמנה לגדול ולהתפתח. היילודה היא אחת הדרכים להתפתח ולצבור כוח. ברכה היא עדיין לא מצווה.

*2 בצלם אלוהים ברא אותו

האדם הוא היחיד בבריאה שנברא "בצלם אלוהים". מהמשמעות צמד המילים האלה? "האלוהים", בסיפור, עד כה, הוא הבורא. לבורא יש תכנית ויש כוח להביא התכנית למימוש. זה מה שאנחנו יודעים עליו. ייתכן שלאדם ניתן חלק מהתכונות והתפקידים האלו: כוח יצירה, ואחריות לגבי מימוש התכנית האלוהית. כאילו הבורא הפקיד שליח בעל תכונות דומות (אולי בהיקף קטן יותר) כדי שיוכל, בתוך העולם, להמשיך את תפקיד הבורא שנמצא, כנראה מחוץ לבריאה שלו, לפחות בגלוי.

אם כן צלם האלוהים מחייב את האדם באחריות על העולם ועל הביריות, כמו שכל יוצר אחראי על היצירה שלו, דואג לה, האדם, אפילו אם הוא לא  הבורא, הופקד על ידי הבורא להיות השליח שלו ולדאוג לבריאה. מכאן, כנראה, ההסבר שניתן לאדם על אחריות זו: "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים…." וגם "לכבוש את הארץ", אינה, לע"ד, הוראה להיות רודן אלה לדאוג לכל העולם. על האדם לפתוח את האופקים שלו כלפי כל הבריאה ולא רק לדאוג לעצמו כמו כל ברייה אחרת.

*3 הנישואין

יעקב אבינו התחתן עם שתי נשים. לאה, מבחינת הפרק הא' ורחל מבחינת הפרק השני.

יעקב איננו אוהב במיוחד את לאה. היא ניתנה לו כדי לבנות בית, להקים משפחה, להביא ילדים. ואכן היא תביא ליעקב את רוב ילדיו. אלה נישואי ייעוד, כמו שפרק א' נותן לנו לפעול.

רחל היא האישה האהובה. כשהיא מבקשת שיתפלל עבורה לבנים, הוא כועס עליה. הוא לא רואה סיבה בילדים ממנה! כמעט כמו אלקנה מול חנה. אבל כשנולדים לה בנים, הוא אוהב אותם יותר מהאחרים! כל הנישואים על רחל טבולים ברומנטיקה , אהבה, סיבוכים, אנושיות. ייתכן שבכל זוג קיימות את שתי הבחינות האלה של שני הפרקים.

4 קיום מצוות

ניתן להמשיך את הקווים המפרידים בין שניהפרקים ולאמר שבנושא קיום המצוות, ניתן להסתכל משתי זוויות שונות:

  • אני מקיים מצוות כי ה' ציווה עלי לקיים! וזאת, לפי פרק ב'!
  • אני מעיין במשמעות המצוות ומחובר אליהם כי הם מאפשרות לי לחיות טוב יותר, להסתכל על העולם בצורה משמעותית. יש מקום לחפש את טעמי המצוות. כי המצוות הם אמצעי לפיתוח העצמי. וזאת, לפי קריאת פרק א'.

5 אדם חולה

אם נשבר לאדם רגל. יש לו שתי אופציות:

  • ללכת לרופא מיד ולטפל בעצמו. לפי פרק א'.
  • להתפלל אל ה' שירפא אותו. יקרא תהילים כל היום ויתחנן, לפי פרק ב'

6 בכל נושא אחר.

כמעט בכל נושא עקרוני, ניתן לקרוא ולפעול בצורה שונה,אם נלך לפי פרק א' או פרק ב'.

האדם, והיודי בפרט, חייב לחיות עם שני הפרקים ביחד. לא לשלב בניהם כי אי אפשר לשלב, הם יותר מדי הפוכים. אלה לחיות יחד את שניהם! וזה נותן את המורכבות של החיים, העושר שלה והעומק של פרדוקס החיים.

7 למה התורה מסבכת את העניינים?

למה התורה משאירה אותנו עם שני פרקים שמתארים עולמות הפוכים? למה לסבך את העניינים?

ייתכן שלא התורה מסבכת העניינים אלה שהחיים הם כאלה. התורה משקפת את המורבות היא לא יוצרת אותה!

יש פרשנים שרואים את הפרק השני כהמשכו של הפרק הראשון. יש שרואים אותו כפיתוח הפרק הראשון. כאילו, הפרק השני חוזר על בריאת האדם ומרחיב אותו. בכך הוא לא מנוגד לפרק הראשון.

קריאה זו, שהצענו לעיל, (הקריאה של הרב שרלו במיוחד) היא אחרת לגמרי. היא מסכילה לקבל את ההבדל המהותי בין שני הפרקים כשכל אחד מספר את הסיפור מבחינה אחרת לגמרי. ביודעין!. שם ה' איננו שווה בכל סיפור. המילים שונות, המבנה שונה והתכנים שונים! האווירה שונה. ייעוד בריאת האדם שונה!!

הקריאה הזו היא הקריאה של הזוהר והפרשנים הגדולים. כשהם מדברים על "חסד ואמת נפגשו". שיטוף בין "דין ורחמים". הם הבינו שיש כאן לפחות שתי בחינות שונות של המציאות ושיש לקבל את שתיהן!

כמעט כל דבר בתורה כתוב פעמיים לפחות עם משמעות שונה. כי המציאות והאמת מורכבים מיסודם.

8 ילדות ובגרות

נראה לי שהפרק השני, מסתכל אל האדם כילד קטן שההורה (הבורא) עושה הכל עבורו. הוא דואג לכל צרכיו. הוא הופך להיות מרכז העולם . ההורה (הבורא) מצווה אותו. הוא מראה לו את הדברים הנכונים לעשות והלא נכונים. ובמובן הזה, הילד בוכה, טועה, צועק, מתלונן, עובר על הצו..זה מזכיר את מצב עם ישראל במדבר.

אבל הפרק הראשון, מציב את האדם שבוגר האחראי על חייו. אין צורך לצוות לו. ואם כן, זו רק עצה טובה או ברכה. האדם הוא הופך להיות חלק מהעולם כילד גדול. הוא מתפקד באפן עצמאי.

9 טוב ורע

בפרק הראשון, הכל טוב . חוץ מבריאת האדם. הוא היחיד שעליו לא נאמר "וירא אלוהים כי טוב)!! זה משאיר את הפתח לפרק ב'!

בפרק ב', הטוב והרע הם מרכז הסיפור. עץ הדעת טוב ורע. לעשות טוב או רע? הבחירה החפשית, המוסר, האחריות מול ה' שמדבר ושדורש מאיתנו דין וחשבון!

אם תיארתי את פרק ב' כשלב הילדות ופרק א' כשלב הבגרות, טעות היא להציב אותם כאן בכרונולוגיה הזו. האדם של התורה, שהתורה מדברת אליו, הוא האדם של פרק ב'! ואותו מנסההתורה להפוך לבוגר ואחראי! האדם של פרק א' הוא אשליה! לכן פרק א' איננו מוביל לשום מקום! אבל אשליה זו, הפן הזה קיים אצל האדם והוא קיים בתפיסת העולם שלו. ללא פרק א' אין פרק ב'! למרות שפרק ב' הוא זה שבאמת מעניין את התורה. האדם האנושי, החוטא, האחראי, אליו ה' מדבר, מצפה ממנו, דורש ממנו. רק בפרק ב' האדם הוא "לבדו" מדי. רק בפרק ב' הוא זקוק לאחר. רק שם הוא אנושי.

כמו שכתוב בספר תהילים: תהלים פרק סב :(יב) אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים:

2. בני האלוהים

בסוף הפרשה, בן לידת נוח להחלטת המבול, יש שלושה פסוקים שמתחילים פרק ו',תמוהים מאוד:

בראשית פרק ה ….(כח) וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן:(כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְקֹוָק:(ל) וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:(לא) וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:(לב) וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת:

בראשית פרק ו :(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם:

(ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:(ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:

(ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: פ

(ה) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:(ו) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק: פ-

מי הם בני האלוהים האלה שלוקחים להם נשים מבני האדם ושמהם נולדים ענקים? ולמה המשעה הזה גורם לה' לרצות לקצר את ימי חיי האדם?

הפרשנים התלבטו מאוד כי שום תשובה איננה יכולה לספק לגמרי.

יש כאלה שטענו שמדובר במלאכים (כמו באיוב). אבל איך מלאכים יכולים להזדווג עם נשים?

יש שדרגמו את "בני האלוהים" כאל שופטים, בני שררה שמנצלים את מעמדם כדי לקחת נשים נשואות. אבל איך ייוולדו מהם ענקים?

הרב יונן גרוסן מציע לקרוא את הדברים כך:

בני האלוהים הם "בני אדם" ממין אחר, מזן אחר. הייתי מציע לראות אותם כמין האנושי הקדום, לפני שה' ייצר את אדם הראשון.

כלומר, נראה לי , שהתורה לוקחת בחשבון שכן חיו על פני האדמה בני אדם כמו שיודעים היום שחיו אלפי שנים קודם לכן , בכל מיני צורות והתפתחויות למיניהם.

הנחש עצמו, נראה לי, הוא אחד מבני האדם האלה שיודע לדבר, שיש לו חכמה, ותרבות משלו.

בני האלוהים הם היצירות של האלוהים ברא בפרק א' ביום השישי יחד עם כל בעלי החיים. (אורך זמן יום השישי הזה הוא כמובן לא "יום אחד"- 24 שעות-אלא זמן ארוך מאוד כמו שיודעם היום!)

האדם הראשון שעליו מדברת התורה הוא הראשון שאיתו יש שיח עם האלוהים. שה' מעוניין לכרות איתו ברית. לברך אותו, לצוות עליו, לבנות תולדות מיוחדות כדי להביא את כל העולם לתובנות מיוחדות ולמשימות מיוחדות.

יצירת האדם "עפר מהאדמה ונשמת חיים" היא מטפורה חשובהמאוד כדי לתאר את האדם הזה כשילוב בין גשמיות ורוחניות שמולידים צלע שלישית :"נפש חיה" מדברת ומקושרת עם האלוהים.

כש"בני האלוהים" פוגשים את הזן האנושי החדש הזה, הוא רוצה להתחבר אליו. אולי כדי לחזק את המין כולו, אולי כדי לשלב תכונות מיוחדות של המין החדש בתוך המין הישן. אבל השילוב הזה נעשה בצורה שמבטלת את המין החדש! לפחות את טיבו, את המיוחדות שלו. הצד הגשמי גבר בשילוב.

"מכל אשר בחרו": התורה מתארת בכמה מילים את הבעיה בשילוב הזה: הוא נעשה בכוחניות, בהשתלטות.  עם רצון פרודוקטיבי, יעילות פיזית וכוחנית. כמו שהיום יוצרים זנים חדשים של זרעים כדי ליעל את הכלכלה. את זה, הבורא רצה לתקן מיד:

על ידי הקטנת שנות החיים. המטרה היא להגיע ל120 שנה. זה יקרה עם משה רבנו בסוף התורה. משה יהיה התיקון כביכול של השילוב הלא מוצלח הזה. הוא גם בשר . הוא גם איש משה, וגם איש האלוהים. לכן הפסוק "בשגם הוא בשר" מזכיר לחכמים את משה(0שיש לו אותה גימטרייה של "בשגם").

לפני כן, חיים 1000שנה. כלומר "לעולם"! כשיש את כל הזמן, אז אין מקום למוסר, לחוק, לריסון. עושים כל מה שרוצים. לוקחים מה שרוצים, ככל אשר בוחרים.

קיצור ימי האדם הם אמצעי להכניס בו יראה, אחריות ואפשרות לחוק ומוסר. מה שמשה יביא לעולם.

ייתכן שהסיפור הזה מתאר את השלב הראשון של ההחלטה להביא מבול. כאילו שינוי אריכות ימי האדם לא הספיקה בשלב זה , ודברים אחרים , חמורים יותר התרחשו כדי להביא את העולם , שוב, לתוהו ובוהו!

אחד הרמזים של קלקול הדור ההוא הוא בכינוי "אנשי שם". יש הבדל מהותי בין אנשים שקוראים "בשם ה'" לאנשים שרוצים להפוך את עצמם ל"שם".

זה התחיל טוב עם אנוש אבל התקלקל עם בני האלוהים ואחר כך עם דור המבול עד שתקנו זאת האבות:

בראשית פרק ד (כו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק: 

בראשית פרק ו  (ד) …הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם

בראשית פרק יא (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

בראשית פרק יב ) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

בראשית פרק יג (ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְקֹוָק:

בראשית פרק כא (לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְקֹוָק אֵל עוֹלָם:

בראשית פרק כו (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

pourim

QU'EST-CE QU'ON ATTEND…pour faire….LA  FETE

pourim

Manitou za"l enseignait que si l'on célèbre un événement lors d'une fête c'est parce que les problèmes soulevés a cette occasion n'ont pas encore êtes entièrement résolus.

Il est donc d'autant plus intéressant d'étudier de quels enjeux il s'agit a chaque fois que l'on fête Pessah, Hanoukka ou Pourim. En quoi cela nous interpelle aujourd'hui et en quoi le peuple juif n'a pas encore "dépassé" définitivement les défis de l'époque.

He bien justement de quelle époque s'agit- il?

Situer dans le temps et dans l'histoire les événements relatés dans le livre d'Esther, pourrait peut être nous éclairer.

Les historiens ont beaucoup étudié la question et, comme souvent, les hypothèses sont nombreuses. Si on écarte celles qui prétendent que cette histoire n'a qu'une valeur mythique, les plus sérieuses recoupent a la fois les données de l'histoire générale connues à ce jour, le texte de la Meguilah et les références bibliques des livres de Ezra et Néhémie qui semblent se référer aux mêmes événements décrits. Si ont y rajoute les informations que nous révèlent les midrashim et le Talmud, on arrive avec une très grande probabilité, a identifier Ahachveroch, le roi Perse du livre d'Esther avec le roi Xerxes ou Hachiarach= 4eme roi de  la dynastie des Achéménides qui en comporte classiquement dix:

Dynastie des achéménides
-610—580 Cyrus premier (roi 'Anshan) -586 destruction du premier temple de Jérusalem par Nabuchodonosor –début des 70 ans d'exil de Babylone
-580—559 Cambyse 1 (roi d'Anshan)
-559—529 1 Cyrus 2 (le grand)=Korech (fondateur de la dynastie des achéménides) -538:Déclaration de Cyrus appelant les juifs a reconstruire leur temple

-537: début de la reconstruction du temple

-529—-522 2 Cambyse 2
-522—486 3 Darius premier -520: reprise de la construction du temple

-515: inauguration du second temple-fin des 70 ans de l'exil

-486—465 4 Xerxès=? Ahachveroch    ?  Histoire d'Esther
-465—425 5 Artaxerxés premier -458 : montée en Israël de Ezra

-435: Néhémie prend ses fonctions

-425–404 6 Darius second
-404—359 7 Artaxerxés 2
-359—338 8 Artaxerxés 3
-338—336 9 Artaxerxés 4=Arses
-336—331 10 Darius 3

 

Si cette hypothèse est la bonne, l'histoire de Pourim se déroule en Perse alors que le second temple a  déjà été inauguré, que l'exile de 70 ans est fini. La situation des juifs en terre d'Israël, revenus en petit nombre est économiquement catastrophique (on vend ses enfants pour pouvoir payer ses impôts) alors que les juifs restés en exil, en Perse, semblent se gaver a la table du roi Ahachveroch. Un midrash raconte qu'Ahachveroch, voyant que l'exil de 70 ans été termine et que les juifs ne rentraient pas chez eux, s'est mis à fêter la victoire définitive sur Israël en sortant  tous les ustensiles du premier temple pillé et détruit par Nabuchodonosor. Les juifs eux même ont donc bu le vin Perse dans les coupes du temple détruit! Pendant que le temple de Dieu été reconstruit, une grande partie du peuple reste en exil volontairement se réjouissant dans le palais du roi Perse. Comme a chaque fin d'exile, lorsqu'il y a un retard ou un refus des juifs de rentrer chez eux, Amalek vient frapper fort. En sortant d'Egypte et de Babel, nous avons été miraculeusement sauvés. Nous en sommes heureux et  reconnaissant. Mais doit-on toujours compter sur les miracles  au lieu d'agir? Surtout lorsque les portes sont encore ouvertes?

סוכת דוד הנופלת

בע"ה יד תשרי התשעח

מישל בן שושן

סוכת דוד הנופלת

 

מתוך שיעור של מניטו

 

יש מנהג, בעיקר אצל בני אשכנז להגיד בסוכות, בברכת המזון: הרחמן יקים את סוכת דוד הנופלת.

המושג הזה של סכת דוד הנופלת לקוח מספר עמוס:

 

עמוס פרק ט(יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם:

מדובר על אחרית הימים. והשאלה היא למה מלכות ישראל שמתחדשת בארצה נקראת כך:"סכת דוד הנופלת"?. בקשר למילה "נופלת", הגמרא דורשת:

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צו עמוד ב אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי? – אמר ליה: מאן בר נפלי? – אמר ליה: משיח. – משיח בר נפלי קרית ליה? – אמר ליה: אין, דכתיב (עמוס ט') ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת. –

 

  1. בר נפלי

המשיח מכונה "בר נפלי"! נראה מוזר לכנות כך אדם שאמור לבוא ולהקים מלכות ישראל. אדם שכל היהודים לדורותם מקווים ומתפללים לבואו!

בדיוק נגד התפיסה הזאת שיבוא אדם שיפטור את כל הבעיות בצורה ניסית, בזמן שאנו נחכה לו פאסיבית, הכינוי הזה כנראה נולד!

מניטו מסביר שבמשך ההיסטוריה יש  הרבה משיחים אפשריים . המשיח נמצא אבל הכל תלוי בבני הדור! אם הם ראויים ועושים את מה שנדרש, אז המשיח מצליח להיות משיח! אבל אם הדור לא עושה את שלו, אז המשיח הזה "נופל", איננו משיח! למשל,אדם כמו  בר כוכבא: הוא היה יכול להיות משיח אבל הדור שבו הוא חי לא עשה את שלו,ובר כוכבא הפך לבר כוזיבא , אכזב, נפל והוא לא היה המשיח!

יש זמנים, יש משיחים אפשריים אבל השאר תלוי בבני הדור.

תפיסה זו מנוגדת להרגשה שאין לנו מה לעשות כדי להצליח את בואו של המשיח. שהוא יעשה הכל!

אם יהיה מפגש בין זמן מתאים, משיח אפשרי ודור ראוי ואקטיבי (זוכה), אז בא ומתגלה המשיח שלא נופל והוא יקים את סוכת דוד הנופלת.

יכולים להיות משיחי שקר. שאין להם קשר עם הדברים שתיארנו. למשל ישו הנוצרי היה משיח שקר.

כשקוראים למשיח "בר נפלי", מעודדים את היהודים להיות כל הזמן פעילים ולקוות, ולהשתתף בהצלחת מפעל הגאולה. כי הרי שהמשיח יכול ליפול! הוא יכול ליפול, הוא "בר נפלי"!

 

  1. סוכת דוד

מניטו מזמין אותנו ללמוד את פירושו של המלבים:

המלבים: "בתחילה היה בית דוד בנוי."

מה פירוש" בית דוד"? ברור שלא מדובר על בית המקדש כי הרי דוד לא בנה אותו. אלא מדובר על מערכת ממלכתית של ריבונות עם ישראל בארצו. יש גם עניין שהמלוכה תצא ממשפחתו של דוד.

בית דוד התקיימה לאורך כל הבית הראשון.

אחרי גלות בבל, שלטו בארץ מנהיגים שאינם ממשפחתו של דוד. למרות זאת, היו צאצאי משפחת דוד שהמשיכו בתפקידים ראשיים, כמו למשל, נשיאי הסנהדרין. המצב הזה , נקרא "סוכת דוד" בניגוד ל"בית דוד". כי הם לא היו בשלטון אבל בכל זאת תפסו מעמדות מפתח.

בסוף בית שני גם הסוכה הזאת נפלה.נשארו בודדים כמו רבי יהודה הנשיא שכתב את המשנה או רש"י שידועים כצאצאי דוד המלך אבל הם עסקו בתורה שבעל פה. זו תקופת "סוכת דוד הנופלת". תקופה שבה אנו מצפים לישועה ולגאולה. בתקופה הזאת, יש הרבה הזדמנויות לגאולה.אבל זה בין השאר תלוי בזמן, בזכות הדור ובמעשים של היהודים בדור הזה ובהמצאות "משיח" פוטנציאלי שהוא "בר נפלי". כלומר , הוא  עלול ליפול ולא למלא את תפקידו. רק אם כל התנאים מתקיימים, אז באה הגאולה ומקימים את סוכת דוד הנופלת, כמו שכתוב בעמוס (לעיל) וגם ביחזקאל:

. יחזקאל פרק לד (כג) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה:(כד) וַאֲנִי יְקֹוָק אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי:

 

 

  1. מסקנה עבור דורנו

כל המושג הזה של "בית דוד" או סוכת דוד, מזכירים לנו שיש מימד שונה מאשר "בית המקדש".

שלמה המלך בנה בית המקדש.אבל דוד כבר בנה לפניו "בית דוד".

בית דוד הוא החזרת שלטון ריבוני של עם ישראל בארצו.

בית המקדש היא שלב מתקדם יותר של בניין בית לה' ומוכנות לעבוד בו.

יש הרבה יהודים שעבורם אין גאולה ללא בית מקדש. זו טעות. בניין בית דוד , מלכות, שלטון ריבוני, זה השלב הראשון. בניין בית מקדש הוא שלב נוסף בגואלה שמותנה בקיום השלב הראשון. לכן, יש הצדקה שכינוי מדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו". הראשית הזו היא בניין "בית שלישי", שאיננו בית מקדש שלישי אלא הקמת סוכת דוד הנופלת שתוכל להיות תשתית לבניין בית מקדש שלישי,בב"א.

נראה לי שיש עוד מסקנה (שמניטו לא היה מסכים איתה לגמרי): חייבים להמשיך ולהרגיש , למרות הקמת מדינת ישראל, שעדיין הדברים יכולים להסתבך. אנו, חס ושלום, עלולים לאבד את מה שקבלנו עד כה. עלינו לפעול בכל כוחנו כדי שזה ימשיך ולא לסמוך על הנסים שקראו לנו בדורנו. לזכור את עניין "בן נפלי" ולעשות הכל כדי שלא יפול הפעם!

מניטו ז"ל לא קיבל הצעה זו ממני ואפילו התרגז על עצם הרעיון שהיה יכול לצוץ במחשבתי! הוא טען שהבית השלישי שאנו בונים הוא הבית האחרון ואין חזרה אחורה. הוא היה מלא בטחון ונסמך על מקורות קבליים ומדרשיים רבים.

אני מאוד מקווה שהוא צדק. אבל נראה לי שאם תהיה לנו הרגשה שהכל עדיין תלוי בהתנהגות שלנו (במיוחד של בני הגלות שחייבים לעלות ארצה), שהמשיח הוא תמיד "בר נפלי",זה לא יזיק למהלך הגאולה!!

 

  1. דוד והמספר שבע

כמו שראינו, דוד מסמל החזרת המלכות לישראל ושלמה בנו, בניין בית מקדש.

דוד הוא השלב הקודם את בנו. דוד הוא מבחינת המספר שבע:

בכל ימי חג הסוכות, אנו מארחים בסוכה, כל יום, אושפיז אחר. ביום הראשון אברהם וביום השביעי דוד המלך. ביום הושענא רבה, היום השביעי, דוד המלך הוא במרכז הכוונות.

אבל ביום שמיני עצרת, אנו כבר מחוץ לסוכה ואין לנו "אושפיז" . אבל אילו היה , זה היה שלמה המלך!

ייתכן (לע"ד) שהחזרה לבית הקבוע שלנו מסמלת את בניין שלמה. אחרי הקמת סוכת דוד הנופלת, חוזרים לבית המקדש של שלמה!

ימים בחג הסוכות אושפיז
א אברהם
ב יצחק
ג יעקב
ד יוסף/פנחס
ה משה
ו אהרון
ז דוד
ח  שמיני עצרת שלמה
  1. בת שבע ודוד

ייתכן ויש קשר עמוק בשמה של בת שבע.

כמו שדוד המלך הוא בן השבע, בת זוגו היא בת שבע!

כששואלים למה דוד המלך לא בנה את בית המקדש, יש כמה תשובות שניתנות על ידי החכמים.

המפורסמת שבהן היא שדוד נלחם בהרבה מלחמות .מכיוון שהוא עסק בהרג, איננו יכול לבנות בית מקדש

אבל יש גם סיבה יותר נסתרת: הסיפור שלו עם בת שבע

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א דרש רבא: מאי דכתיב +תהלים ל"ח+ כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד – ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה.

מעניין שהגמרא מבססת את ההסבר שלה על פסוק של תהילים: "כי אני לצלע נכון":דוד יודע כנראה שבת שבע היא ה"צלע" שלו. "צלע" היא בת זוגו הראויה.

בפעם הראשונה שכתובה המילה "צלע" בתורה, מדובר על האישה שהיא הצלע של אדם. כלומר, צד שלו.

בראשית פרק ב (כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

רש"י בראשית פרק ב מצלעותיו – מסטריו, כמו (שמות כו כ) ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופים נבראו:

מעניין שרש"י משווה את הצלע של האדם והאישה לצדדים של המשכן. כאילו בת שבע באה במקום המשכן, אצל דוד. היא הבית המקדש של דוד!

 

וישב מוש

בע"ה כ כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

וישב מוש

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

מה המטרה של הפסוק הזה? הרי אנו יודעים שיעקב נמצא בארץ כנען.

ועוד: למה כתוב עבור יצחק שהוא "גר" (מגורי אביו) למרות שהוא היחיד בנתיים שנולד בארץ והיחיד שלא עזב אותה! וכתוב עבור יעקב "ישיבה"  שהיא, בדרך כלל מורה על ביסוס והשתייכות למקום?

המדרש לוקח כיוון מוזר כדי להסביר זאת: הוא מפרש "מגורי אביו"= "גיורי אביו"! כאילו יצחק גייר גרים שיעקב בא כדי לחזק הגיורים האלה!!

הפירוש של המו"ש מעמיק: כשאברהם עשה גרים, הם לא נשארו גרים (רמז לזה נמצא ב"בארות" שאברהם חפר וסתמום פלישטים- כלומר, כל העבודה של אברהם הלכה לתמיון) עד שבא יצחק ועשה שוב עבודה באותם הגרים (יצחק חפר בחזרה את הבארות של אביו). אבל כל זה לא עזר והיה צריך יעקב לבוא ולגמור העבודה.

נראה לי לפרש כך: לא חשוב אם היו באמת גרים או לא. העיקר הוא ללמד אותנו שכל מה שייסד אברהם בעולם לא היה מספיק עד שבא בנו יצחק ועדיין לא הספיק עד שבא יעקב וגרם לכל המבנה לעמוד על רגליו.

עד עכשיו, יעקב היה עסוק בכל מני מאבקים עם עשיו, לבן, שכם..ולא היה עדיין בשל כדי להקים את הקומה שלו במבנה המשפחתי.  הפסוק שלנו אומר לנו בעצם:

עכשיו יעקב מתחיל להיות יעקב אבינו, בעל מידת התפארת, זה שחיכינו לו מאז התחלת דרכו של אברהם.

יעקב "התיישב". בדעתו, במידותיו, התחיל להיות ה"אב" השלישי ועכשיו מתחילה ההיסטוריה של הזהות של עם ישראל שנבנתה על ידי שלושת האבות.

עד עכשיו, האבות של יעקב, עשו רק חלק מהעבודה הכוללת. לכן, הם כאילו "גרים", עדיין לא התיישבה הזהות הישראלית. בזכות העבודה של הוריו יעקב משלים את כל העבודה ומיישב את המידה שלו ומיישב העבודה שעשו אבותיו.

  • הפסוק הזה , אם כן, חשוב מאוד כי הוא עושה הפרדה בין כל הסיפורים שקדמו (היו רק הכנות עבור יעקב) למה שיקרה עכשיו: יעקב התיישב!

 

אלה תולדות יעקב : יוסף!!

מיד אחרי שיעקב "התיישב בדעתו ובמידתו, הוא דואג להמשך. רק עכשיו אפשר לדבר על "תולדות" למרות שהילדים כבר נולדו מזמן, ה"תולדות", זה הסיפור איך אפשר לתרגם את ההישגים הרוחניים של יעקב לדורות הבאים. מה יעקב משאיר אחריו.

הדאגה העיקרית של יעקב , קשורה לעבודת המידות שלו: איחוד המידות.

השאלה של האיחוד עקרונית עבורו

מי יכול להמשיך את האיחוד אחרי שיעקב יסתלק מן העולם? ההורים, בדרך כלל, דואגים לעשות שלום ואחדות בין הילדים. אבל, מה יקרה אחרי מותם? יעקב מאוד דואג על אחדות האחים אחרי מותו כי מדובר לא רק על ילדים אלא על 12 מידות שונות שיש לאחד אותם כל הזמן כדי לפעול כעם ישראל בעולם.

יעקב מוצא אצל יוסף הבן שיכול לאחד את כולם. לכן, יוסף הוא עיקר התולדות שלו. כי עיקר התולדות שלו תלוי ביכולת לאחד כל האחים

 

חלום יוסף

אם ליעקב ברור שיש ליוסף את היכולת לאחד את כל האחים, גם ליוסף הדבר ברור.

יוסף הוא "צדיק". לפי המו"ש, תכונת הצדיק היא האפשרות לשמוע כל אחד, להיות מחובר לכל אחד. ולכן, אסור שתהיה "מידה " מיוחדת לצדיק. כי מי שיש לו מידה, מנסה כל הזמן לחנך האחרים לפי המידה שלו. לצדיק האמיתי, חייב להיות לב רחב ו"שום דבר למכור" לאחרים. כדי להיות באמת כלי שמחבר בין כולם. כאילו אדם "ניטראלי" וזו מידת היסוד: הבסיס, לכל מידה אחרת שיכולה להתבסס על היסוד. יוסף יודע ומבין זאת. וזה מה שהוא מנסה להסביר לאחים שלו:

"אנחנו מאלמים אלומים"= מקשרים נשמות ישראל. כולנו רוצים שתהיה אחדות.

"קמה אלומתי" יש לי היכולת לעשות זאת והאיחוד שאני יכול לבנות , יהיה לו "קיום".

"וגם נצבה" לא רק האיחוד שאני אעשה יתקיים, אלא שהוא יהיה ניצב לאורך הזמן ויחבר את כל נשמות ישראל. אפילו המתים ש"נפשם צרורה בצרור החיים", ראשי תיבות "נצבה".

 

למה זה לא עבד?

האחים נוסעים לשכם כדי לגמור העבודה שיעקב לא הצליח לעשות שם: לגייר יושבי הארץ, הקשים ביותר (אנשי שכם) לערכי משפחת יעקב. הם מנסים להוציא משכם את כל הניצוצות שנפלו שם.

המו"ש אומר שהם היו יכולים להצליח , אם היתה בניהם אהבה ושלום.

אבל, אנו יודעים שהם שנאו את האח שלהם וזה גרם להם להיכשל בעבודה עם בני שכם.

החידוש העצום של המו"ש כאן הוא:

למה האחים לא הצליחו? כי לא אהבו אחד את השני. ומי גרם להם לא לאהוב אחד את השני? האלוהים בכבודו ובעצמו!! ולמה האלוהים לא רצה? כי הוא חשב שיש לעשות את העבודה הזאת לאורך זמן יותר ארוך. הוא לא רצה שהמשיח יבוא מיד! האלוהים העדיף שתהיה עבודה יותר ארוכה, יותר יסודיים, יותר מעמיקה, אפילו אם תיקח שלושת אלפים שנה יותר!!!! ולכן, ה' בעצמו גרם לאחים לשנוא אחד את השני!!!!

 

ערבון

בכור יהודה הוא ער. הוא אמור להביא את המשיח. אבל ער היה רע. תמר מחכה לתחליף: אונן שיביא ילד בשמו של ער, בתור ייבום. אונן מסרב. לתמר נשארה אופציה יחידה: שיהודה יעשה לה ילד. אבל חשוב שהילד הזה יהיה על שם ער! לכן, היא דורשת מיהודה "ערבון"= ער-בון= בן על שמו של ער!

 

השמחה

יש לצדיקים יצר הרע גדול. ניצר הרע של הצדיקים אומר להם לחזור בתשובה, להיות ענוים, לפשפש כל הזמן במעשיהם. כל אלה הדברים הם טובים רק במידה קטנה. אסור שהדברים האלה יביאו את הצדיק לצער, לעצבות, לדיכאון!! הצדיק חייב תמיד להיזהר שלא ליפול בדיכאון, בעצבות ובמרה השחורה, אפילו בקשר לחזרה בתשובה! כי העיקר הוא להיות בשמחה תמיד!! וזו הדרך היחידה לעבוד את ה' באמת, רק בשמחה!!

"משנכנס אב ממעטים (בעצבות, על ידי הרבה ) שמחה"!!

כך היה יוסף, תמיד בשמחה.: "ויהיה איש מצליח", בשמחה!! הוא ידע לאן הוא הולך ולא נתן לדיכאון לשלוט עליו אפילו במצבים איומים כמו גלות, ארץ זרה, כלא ושכחה.

 

הגפן והיין

בחלומו של שר המשקים, יש שני מוטיבים:

הגפן= הוא תמיד סימן טוב

היין= בהתחלה הוא טוב, כששותים מעט הוא טוב אבל אחר כך הוא יכול להיות מסוכן. כי הוא מוציא את הגפן מהכוח אל הפועל.

שר המשקים חולם על שלושה גפנים (עם ישראל מחולק לכהנים לויים וישראל).

הוא סוחט אותם…מתחיל להיות מסוכן…לכוס פרעה= הדינים הקשים יבואו על פרעה ולא על ישראל.

עבור יוסף זה סימן טוב !

 

 

 

בחוקותי אד

בע"ה כו אייר התשעה

מישל בן שושן

בחוקותי אד

מתוך שיעור בשבת של הרב דניאל אפשטיין

אם בחוקותי….

זו תפילה של הבורא!

הפרשה איננה מתחילה עם "וידבר ה' אל משה.." אין כאן מצווה או התראה

"אם"= הלוואי!! כלומר ה' מתפלל שהפרויקט שלו (האדם- עם ישראל- הבריאה) יצליחו.

 

ומה עיקר תפילה זו?

זה שישראל יבינו את "רוח" החוקים. רוח הדברים. כמו שאומר ה"נתיבות שלום" הרבי מסלונים.

עם "חוקים" יבשים, ניתן להרוס את האדם ואת העולם. בני האדם מומחים בשימוש לרעה בחוקים. אפילו בחוקי התורה, במצוות, בתורה עצמה, אפשר לסלף ואפשר לזייף ואפשר להשתמש בה לצורכי עצמו, לרעה.

מי יכול להיות אחראי על שמירת "רוח" הדברים?

ה' שואל את עצמו ואיננו יכול לענות! הוא רק יכול להתפלל!

הלוואי שלא תשתמשו בחוקי התורה לרעה!!

 

כל ספר ויקרא הוא בעצם מקור לתפילה.

הקורבנות הם מקור התפילות. הרה מדובר על "עבודה", עבודה בלב.

מצוות הטהרה והטומאה, וכל מה שכולל ספר ויקרא, כל המצוות, כל הניסיון להפוך אותנו (לשאוף להיות) קדושים. כל זה , מכיל בתוכו סכנה גדולה מאוד: שאנו נשתמש במצוות לרעה. כדי ליישב את כוחנו על הזולת, כדי להשטלת על האחרים, כדי לרכוש כבוד, כדי לעשות דברים איומים במסווה של "מצווה" או חוק. זה יכול לשעבד את האדם לחוקים שחושבים במקומו. האדם יכול להצדיק את חוסר מוסריותו או חוסר אחריותו במעשיו כשהוא יטען שהוא "רק משיים את החוק".

לכן, כל המצוות האלה מסכנות את הרוח שלהן עצמן!

לכן ה' מתפלל שאנו נלך, נתהלך, עם הקדוש ברוך הוא. בחיפוש אחר רצונו, אחרי רוחהדברים שיש מאחורי החוקים ולא להסתפק בקיום החוקים.

 

בקרי

הרבה קללות באות כי אנו מקיימים המצוות "בקרי"! כלומר, אנונצמדים לחוק "בקרירות". בלי לחפש את משמעות החוק ומה שמאחורי החוק. אנו מאבדים את רוח החוק.

בתוך ספר ויקרא פגשנו את האש: אש הקורבנות  ,  האש השורפת של נדב ואביהו!

וכאן, מזהירים אותנו מיתר קרירות!

צריך למצוא את הטמפרטורה הנכונה! לא יותר מדי קר ולא יותר מדי חם! הקצוות שורפות או מפקפיאות!

 

ויקרא

כמו שאנו מתחילים את התפילה שלנו ב"ה' שפתי תפתח", ה' מתחיל את ספר ויקרא עם "ויקרא אל משה

. האדם מקדים תפילתו בתפילה על התפילה.

ה' מקדים את ספר החוקים בתפילה, בקריאה אישית בקרבה אל האנושיות: ויקרא אל משה.

 

קדושים תהיו כי קדוש אני

המדרש שואל "האם יכול להיות שאנו נהיה קדושים כמו שה' הוא קדוש?" ועונה, לא, קדושתו עליונה מקדושת האדם. לכן, האדם צריך לדעת שיש קדושה אנושית. והקדושה האנושית עוברת דרך הדברים הקטנים מאוד של החיים. כשהוא עוסק מענייני העולם הפשוטים. כשהוא עושה קניות בשוק, כשהוא דואג לכבוד האנושי ב"בית כיסא" מכובד לכל אחד. שם, בדברים הקטנים והמעוטים לכאורה, נמצאת הקדושה האנושית האמיתית.

כשדוד המלך אומר בתהילים שבכל מקום שהיה הולך, היה מגיע לבית מדרש ולבית כנסת (חשבתי דכי ואשיבה רגלי אל עדותך), הוא מתאר איך הוא מוצא את ההליכה בדרכי ה' בכל ענייני העולם שלו. בשוק הוא מוצא בית מדרש במשא ומתן הוא מוצא בית כנסת.

סוכות נה

בע"ה יד תשרי התשע"ה

מישל בן שושן

 

סוכות נה

הימים בין כיפור לסוכות

 

למה היום הראשון של סוכות נקרא, במדרש "היום הראשון לעוונות"?

אכן, מדרש תנחומא מסביר שהמילים של התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..", מכנה את היום הראשון של סוכות "יום ראשון" ולא יום החמישה עשר (לתשרי) כי הוא אכן לא רק יום ראשון לחג אלא יום ראשון, במובן כולל יותר, ומגדירה אותו "יום ראשון לעוונות"!

למה ארבעת הימים שלפני כן, בין כיפור וסוכות, שאין בהם שום מצווה, אינן נחשבים כימים שיש בהם עוונות? ולמה דווקא היום שבו עושים כל כך מצוות חדשות כמו סוכה ולולב הוא היום הראשון (אחרי כיפור) שבו מתחילים לעשות עוונות?.

 

תשובה ראשונה מהרבי מאלקסנדר:

בימים בין כיפור לסוכות, אנו עסוקים בהכנות למצוות הסוכה. כל מי שטרוד בהכנות לקראת המצווה, אינו חוטא!! והוא "גדול יותר" ממי שמקיים את המצווה!!

נראה לי להבין זאת על ידי העקרון שכל מי שחושב שהוא "סיים מהלך", מפסיק להיות "בתהליך".הוא עלול לחשוב שהוא כבר "הגיע". כאילו הוא "מושלם". בניגוד למי שנמצא בתהליך של הכנות ומאמצים תמידיים, נמצא במקום הנכון מבחינה רוחנית.

זה מסביר גם למה "שלוחי מצווה" אינם ניזוקים.

אבל מי שכבר קיים מצווה, יש לו שתי אפשרויות:

  1. או שהוא חושב, כנ"ל, שהוא סיים מהלך. הוא אז באשליה של שלמות. הוא גם בלי תשוקה לשום דבר . הוא לא חי "לקראת" משהוא. הדיכאון והעצבות יכולים אז להשתלת עליו וזה עולם העוונות
  2. או שהמצווה , עבורו היא רק אמצעי בתוך תהליך הרבה יותר רחב. ואז, הוא ממשיך ומגביר את המהלך של ההכנות למצווה כי המצווה עצמה היא הכנה לעוד מצווה או למטרות יותר גבוהות. רק אז הוא יוצא מעולם העוונות. התנאי הוא להיות בשמחה, לא רק בהכנה אלא גם בקיום המצווה, כשהתשוקה לעוד לא מסתיימת בגמר העשייה.

 

תשובת הריב"ש (אלג'יריה) מצותת על ידי הנאות הדשא:

יש שני מצבים אפשריים:

  1. מצב ראשון, אם האדם מרגיש ומתנהג כילד ללא אחריות. אדם שמבקש שיסלחו לו על כל עוונותיו כי הוא עשה זאת בשוגג, באונס. הוא רק בן אדם. אנושי לחטוא… המצב הזה הוא המצב, למשל, של ילד, לפני הבר מצווה . זה גם המצב של האדם אחרי יום כיפור: כל עוונותיו התכפרו. ואם הוא חוטא, הוא יכול לטעון שזה בגלל ההרגל של החטאים שעשה לפני כיפור!

(כי הרי כל עברה גוררת עבירה . אם כן, העברה השנייה נעשית בגלל העברה הראשונה . האדם לא היה בבחירה חופשית כי היא "נגרר" אחרי העברה הראשונה. אבל העברה הראשונה נמחלה בכיפור. אז כל העברות שיעשה אחרי כיפור, יכולות "ליהנות" מטיעון האונס של גרירה מהעברות שלפני כיפור, בלי לשלם עליהם מחיר כי הן נמחלו לו!)

  1. מצב שני הוא מצב של קבלת אחריות. מה שקורה ביום הבר מצווה : מהרגע שמקבלים עול מצוות, אנו גם מקבלים על עצמנו עול העוונות! מהרגע שהאדם בונה סוכה ומקיים מצווה, הוא נכנס בעולם האחריות. במושגים של הנ"ה, "מהרגע שהוא נכנס תחת הסוכה שמגנה עליו מפני עוונות, הבחירה החפשית שלו שוב מתאזנת והוא מקבל עליו את מחיר העוונות שהוא עלול לעשות מרגע זה!

לומדים מכאן, שהיום הראשון של המצוות הוא היום הראשון של העוונות! כשהאדם יוצא ממצב בלתי אחראי הוא מיד נכנס לעולם האחריות . עולם המצוות מחייב! המצווה איננה דבר סתמי. כמו שהמצווה מאפשרת אותי לגדול, כך הסיכונים גדלים!!

בעצם, אין ברירה. האדם איננו יכול להתעלם מאחריותו בעולם. הכניסה בעולם המצוות באה רק כדי להמחיש לו את המצב שלו. הוא צריך להכיר במצב הזה!

"ולקחתם לכם ביום הראשון", פירושו: לכם ממש! אתם לוקחים מעכשיו, על עצמכם, אחריות על החיים שלכם כאנשים בוגרים. אתם לוקחים על עצמכם אחריות מלאה על הכל. וזה יגרום לכם להיכנס בחזרה, אחרי הטהרה של יום הכיפורים, להכרה של אחריותכם. כמו יום הבר מצווה, אתם מקבלים אחריות על מעשיכם!! והיום הראשון של המצווה הראשונה הוא גם היום הראשון שממנו מתחילים לקבל אחריות על העוונות!!

 

למה לא חוגגים סוכות מיד אחרי צאת יום הכיפורים?

כדי לא לערבב שמחה בשמחה!

כלומר, כדי לקבל את אחריות הכניסה בעול המצוות בחזרה, ביישוב הדעת! כדי שלא נטען שהיינו נלהבים מיום כיפור, שהמצב המיוחד של כיפור גרר אותנו לסוכות! לא! תיקחו את הזמן שלכם ותכינו את עצמכם לסוכות בישוב הדעת. אברהם אבינו חיכה שלושה ימים לפני עקידת יצחק כדי שהמעשה שלו יקבל ערך. כי אם הוא היה מתלהב מיד אחרי סיום דיבורו של ה' אליו והיה שוחט את יצחק במקום, זה לא היה בישוב הדעת! אלא מתוך התרגשות והתלהבות בלתי מיושבת.

מכיוון שחג הסוכות הוא חג של הדעת (למען ידעו דורותיכם), אז הדעת צריכה להיות צלולה. ויש להרחיק את יום כיפור מסוכות!

 

מה עניין השמחה (לע"ד)?

עיקר החג , לדעתי, הוא ללמד את האדם איך לשמוח כל השנה. הבעיה עם השמחה היא שיש לפעמים דברים שגורמים לנו שמחה. יש את שלב ההכנה, שלב התשוקה , ההמתנה, החלום. כל זה מלא עונג, כמו בשבת. ואז מגיע "הדבר בעצמו" גורם השמחה הגדולה. הבעיה היא: מה קורה אחרי? בדרך כלל, כל האוויר בבלון נעלם. יורדים מההתלהבות. יכולה אפילו לחול עצבות ודיכאון.

לכן, כל החכמה היא: איך לעורר מחדש את כל התהליך!

כל יום בחג הסוכות, אנו חווים את כל השלבים שתיארתי לעיל: שאיבת המים והעלאתם עד למזבח. אבל יש ירידת  המים בשפיכתם בניסוך. במקביל למה שקורה בתחומים ביולוגים אחרים, יש ירידת המים אחרי סיפוק התשוקה.

הבעיה היא :איך לעורר שוב התשוקה? אז הולכים בחזרה אל מי השילוח ושוב שואבים מים ומעלים אותם למקדש!

וכל יום, מוצאים דבר חדש שמעורר שמחה חדשה, תשוקה חדשה.

לכן, יש מצווה להיות שמח: זו המצווה החשובה ביותר שהיא תלויה באדם עצמו: יש מצווה להיות אופטימי!!

הדיכאון והייאוש הם העוונות החמורים מכל.

בסוכות לומדים לעבוד על עצמנו כדי למצוא כוחות ותשוקות חדשות ומחודשיות, כל יום מחדש, כדי לעורר אופטימיות, שמחת חיים ורצון לחיות טוב ולהיטיב.

  • לכן מתפללים על המים. לא רק בגלל שזו העונה אלה ש"ירידת המים" היא הדבר שאליו משתוקקים כל הזמן.אבל כשיורדים המים, יש לעמול כדי שוב ושוב להתפלל על מים חדשים!! זו השמחה התמידית!

 

שבע ברכות של החתן והכלה

נראה לי שהמנהג לחגוג שבעה ימים אחרי החתונה, כל יום עם פנים חדשות, בא כדי לחנך הזוג, לא ליפול בשגרה. אחרי מילוי סיפוק התשוקה של החתונה, יש לעורר כל יום מחדש התשוקה והשמחה! הפנים החדשות באים כדי לעורר התחדשות זו!! גם בחיים הזוגיים, יש לחפש תמיד התחדשות כדי לעורר התשוקה והשמחה

 

הפנים החדשות בסוכות=האושפיזין

אחת הדרכים של החידוש כדי לעורר התשוקה היא לחיות מצבים שונים. שינוי האושפיזין בכל יום היא הזדמנות להתחדש. כל יום חיים לפי מידה שונה. יש לנו פנים חדשות בסוכה! לעורר התשוקה והשמחה כל יום!!

 

סיכום שלושת  המאמרים הראשונים לעיל

לפי ההסבר הזה של השמחה ואיך להיות בשמחה תמיד, נראה לי שכל ההסברים מתחברים לעניין מרכזי אחדף

כשהאדם הוא "בהכנה", אז יש לו את הכלים של השמחה: הוא משתוקק. כשהוא כבר קיים את מבוקשו (אפילו אם זו מצווה) הוא עלול ליפול בדיכאון כי אין לו תשוקה מחודשת.

כל הדאגה של הרבנים החסידיים היא לעורר את השמחה מחדש כל הזמן. בין בעולם ההכנה ובין בעולם קיום המצווה. כשמצצוה נעשית בשמחה, היא צריכה לגרום לי להיכנס להליך מחודש של תשוקה לעוד

אז, יוצאים מעולם העוונות!

אם המצווה היא דרישה מהאדם. יש דרישה חשובה יותר: הדרישה שהמצווה עצמה לא תכבה את התשוקה למצווה! אלא תעורר אותנו לעוד מצווה.

חג הסוכות בא אחרי כיפור: אחרי הטהרה, הלידה מחדש, יש ללמוד איך להיות אופטימיים בעולם העשייה כי ההוא העולם האמיתי ולא עולם המלאכים של יום כיפור.

אכן, (כמו שהמעמד מחייב או הבחירה מחייבת-NOBLESSE OBLIGE)כך המצווה מחייבת. היא מחייבת כי היא מכניסה אותי לעולם האחריות אבל בסופו של דבר היא מחייבת אותי לחיות בצורה אופטימית ובשמחה!

אמור נה

בע"ה ל ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אמור נה

 

הנושא המרכזי בסדרה: "הטהרה".

כוחות הטבע מובילים את האדם להתדרדר בתור בן אדם ולדיכאון.  אם דורשים מהאדם גם להיות חכם, גם להתבונן ולחשוב על מצבו, אז יש יותר סיכוי שיגיע לייאוש, במיוחד כשהוא יפגוש את המוות והסבל האנושי.

התדרדרות כזו, מסומלת על ידי הסיפור האחרון בפרשה: המקלל. הוא נולד מאמה יהודייה ואבא מצרי וזה גורם לו לבעיות בתוך החברה הישראלית. הוא מגיע לייאוש, לכעס. הוא יוצא מגדרו והוא "עוזב את הכל". הוא מביע את הייאוש שלו. הוא מקלל את השם.כלומר, הוא נותן לעצמו ללכת עם כוחות הטבע ופורק את העול.

 

כל הפרשה מנסה לתת אמצעים כדי לא להגיע למצב הזה!

 

התחלת הפרשה של המקלל מתחילה במילים "ויצא.." ויש סברה שאומרת שהוא יצא מהפרשה הקודמת שהיא פרשת הקרבת לחם הפנים והלבונה!! על מה מדובר?

 

הטהרה היא כלי כדי לשחות נגד זרם הייאוש והדיכאון.

אחד מהכלים של הטהרה הם :החושים וההנאה של החושים האנושיים. כמו הטעם והריח והאור.

מצוות הדלקת המנורה (האור) , לחם הפנים (עם טעם של טריות) והלבונה (חוש ריח הטוב) הם אלא שיכולים לפעמים להפיח אופטימיות, שמחת חיים. יש כאן סמל ל"טעם החיים".

המקלל עצב את הטעמים והריחות הנעימים. הוא פוגש את הרוע, האי צדק, והוא מקלל!

 

בהתחלת הפרשה, מגדירים בעצם את תפקיד הכהנים: הם אמורים להיות המנוע שמפיח תקווה ואופטימיות בעם ישראל. זה מאוד קשה. לכן יש להם הרבה מצוות מיוחדות. בניהן, האיסור להיטמא למתים:לא רוצים שהם יקלקלו את הרגישות שלהם. רוצים להגן עליהם מפני אכזריות המוות. ככל שיהיו במגע עם המוות, הם יצטרכו לפתח אמצעי הגנה שיכהו את האופטימיות שלהם. הם יהיו פחות אפקטיביים במלאכת העידוד והאופטימיות!

 

אחר כך, אוסרים לכהנים בעלי מומים לשרת. כי האופטימיות שהם משדרים יכולה להיות פגומה או חסרה.

כמו כן, הבהמות שנשחטות. כל מה שמתרחש במקדש חייב להפיח אופטימיות וטהרה.

נכון שזה לא משקף את ה"אמת". אבל כדי להתנגד לכוחות הטומאה (דיכאון ועצבות) יש לנקות באמצעים מיוחדים. כדי לשחות נגד הזרם של הטבע שמוביל למוות, יש לפתח אמצעים לא טבעיים!

 

נראה לי שגם החגים דורשים מהאנשים להתאסף במקום אחד שבו הם יוכלו לראות ולהיראות. שם , בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה לפחות, ימלאו את המצברים של אופטימיות ותקווה.

 

סוף הסדרה עם המנורה וקרבן לחם הפנים והלבונה :כבר הוסבר לעיל הקשר עם הטהרה. הטריות של הלחמים. המראה מעודד של ה"פנים" של האחר. הטעמים והריחות הנעימים, האור הדלוק כל הזמן, הם סמלים שעשויים להפיח רוח טובה באנשים.

 

הכהנים בני אהרון

למה מזכירים דווקא כאן שהכוהנים הם בני אהרון? הזוהר מסביר בפשטות: אהרון נבחר בזכות התכונה הטבעית שלו: להרבות שלום בין האנשים.

השלום הוא כיבוד השוני הקיים. מדידת משקל כל דבר ובחירת בדרך השלום בין הקצוות. זו לא בהכרח הדרך האמצעית. לפעמים, זה דורש עבודה רבה. אבל זה התנאי כדי לא לאבד את הצלם האלוהי (ראה למטה). הגוף והנשמה הם שני הפכים. המוות מראה בוודאות הניתוק הטבעי בין הגוף והנשמה. אהרון עובד הכיוון ההפוך: הוא מנסה להראות איך הפכים יכולים לחיות ביחד , אפילו בהצלחה רבה ופורייה.

לכן, אם הכהנים יהיו במגע עם המוות, הם יאבדו את התכונה הנדירה הזאת של עשיית שלום בין חלקים שונים בעולם. במיוחד בתוך האדם עצמו. לכן, מה שאוסר לכוהנים להיטמא למתים, זו התכונה שנדרשת מהם, התכונה שעבורה אהרון נבחר להיות ראש הכהנים: עשיית השלום בין החלקים השונים במציאות חיי האדם.

 

 

צלם אלוהים

ההגדרה של הנ"ה מעניינת מאוד:

האלוהים ברא את העולם. הוא ברא כל מני דברים הפוכים אחד מהשני! ה אלוהים, בתור בורא הכל, מצליח להשכין את כל ההפכים האלה בהרמוניה . הוא מכיל את כל הבריאה. הוא עושה שלום בין מלאך גבריאל ומידת הדין שלו והמלאך מיכאל בעל החסד. זו ההגדרה של "צלם אלוהים"!

כשהתורה מספרת שה' ברא את האדם "בצלם אלוהים", זאת אומרת שהבורא נתן לאדם את ההכרה שיש הרבה הפכים, הרבה דברים סותרים במציאות. הוא נתן לו את היכולת להתמודד עם הסתירות האלה. הוא מחייב אותו להתמודד איתן! זה מה שעושה האדם מיוחד בבריאה.

במידה והאדם מסרב להתמודד עם המורכבות של החיים, הוא "מאבד את הצלם שלו" הוא רואה את הדברים בחד גוון. הוא מאבד את ה"צל" של האדם. אדם שחי בלי צל, הוא אדם שחי באשליה שהכל ברור וכל הולך לכיוון אחד. אין לו ספקות, אין לו בעיות של מורכבות. או בלל שהוא מסרב לחשוב (וזה אסור). ו שהוא מסרב להתמודד עם אמיתת המורכבות והוא בוחר בראייה מסולפת של המציאות ואז הוא מאבד את הצלם!

כשהמרגלים מתארים את הענקים שגרים בארץ כנען, כולם מפחדים מהם. אבל יהושוע נותן את המפתח שיאפשר לנצח אותם: "סר צילם מעליהם". הם איבדו את הצלם האלוהי ! וזו החולשה האמיתית שלהם וזו נקודת החוזק שיכולה לזכות את היהודים לכבוש את הארץ!!

 

להשכין שלום: זה להתמודד עם המורכבות על ידי צלם האלוהי. לתת משקל ומקום לכל דבר. לקבל אחריות על ניתוח המציאות האישי. ולפעול כדי שהמורכבות הזאת תהיה פורייה.

 

להכיר שיש בעולם טוב ורע, חיים ומוות, יראה ואהבה….ולתת משקל לכל דבר, זה כבר לעשות שלום בעולם!!

אם האדם מגיע למסכנה שהחיים אינם שווים את המאמץ בגלל שהם מובילים למוות, אז הוא מבטל את חלק החלש אבל ההכרחי של האופטימיות שמנסה התורה להפיח באדם!! הוא מבטל את הצלם שבו.

הכהנים אמורים (ייתכן שבהיסטוריה הם לא הצליחו!) להיות אלה שמזכירים את דרך החיים.אבל כל איש ישראל (ואולי גם כל אדם באשר הוא) יכולים ללמוד מההלכות האלה עבור עצמו! יש חלק כהונה בכל אדם!

 

 

קרבן תודה:

מביאים אותו אחרי שעברנו ממצב אבוד להצלה. מי שעבר את שני המצבים ההפוכים האלה והוא שמח על כך, מביא קרבן תודה. הקרבן הזה , מביאים אותו עם מצה ועם חמץ. זה יוצא דופן כי בדרך כלל מביאים את כל המנחות מצה במקדש. החיבור בין המצה והחמץ מסמל את חיבור ההפכים.

אומרת הגמרא שמי שמשמח חתן וכלה "כאילו הקריב קרבן תודה". כי הוא עוזר לחיבור בין שני הפכים (איש ואישה) וגורם לשמחת החיבור הזה. בדיוק כמו מי שמביא הקורבן תודה. שמחה מחיבור הפכים.

 

ישנה הלכה מיוחדת נוספת  לקרבן התודה: הוא נאכל ליום אחד. כל השאר אסור וצריכים לשרוף אותו . למה?

כנראה שהחיבורים חייבים להתבצע במסגרת מסוימת. לא כל דבר יכול להתחבר!

יום אחד כולל כבר שני הפכים: לילה ויום. אבל אין לחבר בין יום למחרתו! לכל יום יש את "עבודת החיבור" משלו. אין לנסות לחבר הכל בכל רק לשם חיבור. גם הנישואין אינם חיבור לשם חיבור. לראיה, לא מערבבים שמחה בשמחה. והחתונה בין בני זוג אוסרת החיבור עם גבר אחר או אחות האישה הנשואה למשל. כל חיבור צריך להיעשות במסגרת מסוימת של פירוד!

לכן, הקרבן תודה שמסמל חיבור חייב להישאר ביום אחד ואין לחבר איתו יום אחר!! יש מסגרת מגבילה לחיבור כדי שיהיה בעל משמעות!

 

אמור לעד

07-05-08

מישל בן שושן

 

אמור העד

 

**אמור ואמרת (כא –א)(לעד)

  1. דבר =לשון קשה= זעזוע האדם כדי לנגוע בו בדברים.
  2. אמר= לשון רכה= ביאור הדברים, דיבור בשפת השומע, להיות רגיש למהלכי ליבו ולאישיותו כדי לעורר בו רגישות לנושא מסויים.

הדיבור הולך נגד רוחו של אדם

האמירה הולכת בכיוון רוחו של האדם.

לכהנים אסור לבוא במגע עם המיתה כדי להגן עליו בפני רגישות כלפי האדם. הכהן הוא זה שאמון על טיפול רגשי, אישי, פרטי של האדם. הוא חייב להיות מאוד קשוב ורגיש לכל אדם באשר הוא. ההתרחקות מהמיתה היא אחד הדינים של הכהן כדי להגן ברגישות שלו, שלו יבנה לעצמו מסך (כמו כל אדם שבא במגע עם המוות) ויישאר חשוף לבעיות של האדם.

לכן, משה צריך לבדר אל הכהנים כדי לעורר בהם הרגישות, ולתת להם כלים כדי שאף הם בעצמם, יחנכו את הילדים ואת משפחותיהם ברגישות הזאת. לכן הכתוב משתמש בפועל "אמור", ולא "דבר". ו"אמור ואמרת" מתאים לדיבור שמקנה כלים לשומע כדי שהוא בעצמו יחנך ברגישות צאצאיו לרגישות הזאת. זה פירוש "להזהיר גדולים על הקטנים".

 

**קדושים יהיו לאלוהיהם(כא-ו)

קדושת הכהנים, בגדיהם, פרישותיהם היתרה, היא מצווה אך ורק כדי שזו תעזור להגדלת יראת כבוד לה' ולקידוש שם שמים. אבל לא יותר! אל לכהנים להשתמש במעמדם או במלבושם או בפרישותם כדי להתגאות או לצבור כוח או הטבות או כל דבר אחר. בעל ה"הרחב דבר" (הנציב ) מציין שלכוהנים , מחוץ למקדש ומחוץ לתפקידם, היה אסור להתלבש בצורה שונה משאר בני האדם, כדי לא לנצל מעמדם לרעה!

לכן, על כל דבר, הכהן צריך לבחון אם מה שמבדיל אותו מן האחרים, עשויה להגדיל שם שמיים. אם לא, אז עדיף שלא יגלה פרישות זו!

לעד: נדמה לי שכך אנו חייבים להתנהג כשאנו לובשים כיפה או כל סימן יהודי (כלפי הגויים) או דתי (כלפי חילונים): זהירות יתירה והגדלת שם שמים. שלא נבוא ח"ו לידי חילול השם. לכן כתוב "קדושים יהיו ..לאלוהיהם" יש להם לתת חשבון לה' שמסתכל עליהם והוא זה שנתן להם מצוות הקדושה האלה למתרה מיוחדת ולא לצורכם האישי.

 

אשר יהיה בו מום(כא-יז)

כהן שיש בו מום קבוע:לא יעבוד ולא ילמד לעבוד

אבל אם המום הוא רגעי, הוא צריך להתחנך לעבודה כי יחזור לעבודה אחרי שהמום יעבור. וגם בזמן שמותר להקריב בזר בבמה, בעל מום ישראל לא יכול להקריב.

 

ונקדשתי בתוך בני ישראל(כב-לב)

מכאן שיהיו עשרה כדי להגיד דבר שבקדושה.

בארץ ישראל, מכיוון שהיהודים מפוזרים כל אחד בשדה שלו, (ועבודה בשדה היא ערך עליון!!!) אז לא מבקשים מהם להתאסף כדי להתפלל במניין שלוש פעמים ביום בחול!!! רק במועדים, שהם ממלה מתאספים אז כן זה זמן להתפלל במניין ולהגיד דברים שבקדושה!!

***אלה הם מועדי (כג-ב) לע"ד

מועדי ה'—אשר תקראו אותם מ"ק- אלי הם מועדי.

  • מועדי ה':יש לה' מועדים בשנה.
  • אשר תקראו אותם:אתם, מצדכם, תקבעו לפי חשבונותיכם המועדים
  • אלה הם מועדי:ואלה , אני אקבל כאילו הם אלה מועדי!

ה' מבטיח שמהרגע שישראל יוזמים, קובעים למטה מועדים, אז ה' מקבל אותם כמועדיו הוא!

וזה עניין חשוב מאין כמוהו לע"ד: אם ה' החליט שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל (מועדי ה'). אז היהודים עצמם, (אפילו חילונים!!!) חוזרים וקובעים עובדות היסטוריות . (תקראו אתם) . וה' סומך ידיו על הקביעה הזאת ואומר : זה בדיוק מועדי!! לזה התכוונתי, לזה ייחלתי!!

כמו שה' אומר לישראל לא לאכול חמץ ביציאה. ישראל אוכלים מצות "כי לא הספיק בצקם.." (ולא בגלל הציווי!) וה' שמח במפגש בין רצונו וכוונתו למעשה האדם הנכון. והסיבה ההיסטורית, של האדם (לא הספיק בצקם להחמיץ) היא זו שמובאת כסיבה עיקרית בהגדה!! אלה הם מצוותי!!!

 

אלה מועדי ה' (כג-ד)

מועדי ה' מ"ק- תקראו אותם.

כאן, הסדר הפוך: ה' הוא זה שמכריז על המקראי קודש. לפי הנציב, זה מצב עתידי (יום הדין) שכולם יראו ויבינו שה' הסכים עם בני ישראל על קביעתם את המועדים: הם כבר לא יישארו בגדר מועדי ה' אלה ה' בעצמו יקדש אותם וכולם יבינו זאת!

בשבת, ה' קידש אותו וביקש מאיתנו לקדש אותו

אבל בחגים, אנו מקדשים קודם והוא מקדש ומאשר.

 

חג המצות (כג-ו)

רק יום ראשון של פסח נקרא "חג המצות" ולא שאר הימים.

אבל בסוכות, כל שבעת הימים נקראים "סוכות".

יש כמה שמות לחגים. יש שם שנתן לו ה'. מכוח מצוות ה'. למשל, "חג המצות או חג הסכות. ויש שם טבעי לחג "חג האביב, חג האסיף…" והמפגש ביניהם עושי החג!!

 

וספרתם לכם(כג-טו)

ספירה היא בלב כמו כל ספירת זב, נידה או מצורע.

אבל כאן יש ריבוי מילים כי בסוף הפסוק כתוב :"תספרו". מכאן למדו חכמים שחייבים לספור בפה

 

יהיה לכם שבתון(כג-כד)

תקיעה= לאות שמחה

תרועה = כדי לעורר האדם ליראה ולחשבון נפש.

אין תקיעה ללא תרועה כי אסור לשמחה לסחוף את האדם למקומות לא רצויים. השמחה תהפוך לתוגה!

ואין תרועה ללא תקיעה כי אסור להיכנס לתוך עצבות או פחד (כמו במלחמה או בראש השנה). חייבים להוסיף תקיעה לאות ביטחון תקווה ואמונה.   בראש השנה העיקר הוא התרועה כדי לעורר האדם לחשבון נפש. לכן הוא יום תרועה.

"זכרון תרועה": על האדם, לקחת לו שעה ביום ראש השנה כדי שיתעורר בעצמו ויזכור עבור עצמו את משמעות התרועה של השופר ששמע או שישמע. לכן כתוב בר"ה :"יהיה לכם שבתון": לכם דווקא.

 

השביעי הזה(כג-כז)

למה "הזה"?

"הזה" מציין שמה שבא אחריו קשור למה שקדם:

אין חג סוכות ללא ראש השנה. רק אחרי שעברנו את שלבי ראש השנה ויום הכיפורים, בחודש המסוים הזה שעליו דברנו לגביהם, אז ורק אז תחוגו את חג הסוכות.

כך גם בפסח: רק אחרי שהקרבתם הפסח, אז, 15 לחודש "הזה", תוכלו להיכנס לחג המצות.

 

כי יום כיפורים (כג-כח)

זה הטעם של "ועיניתם את נפשותיכם"! יום מיוחד לכפרה הוא וטוב לצום בו כי התענית טובה לעניין הכפרה. ואם אין עינוי, אין כפרה ואז הנפש נכרתת ח"ו !

 

עצרת היא(כג-לו)

הנציב כותב שתכלית המועדים הוא שישראל יתאספו לירושלים להיראות בעזרה וללמוד מן הכהנים דברי חכמה ומוסר! וזה נעשה יותר בסוף החג, ביום האחרון שכבר כולם סיימו את הקרבנות והחובות שלהם, יש לישראל פנאי כדי להתאסף ל"עצרת"!

 

ומלבד מתנותיכם(כג-לח)

כשהיו מגיעים לבית המקדש לחגים, היו מביאים את כל ההתחייבויות שלהם מהשישה חודשים שעברו. נדבות, חטאות..

 

*כל האזרח (כג-מב)

היינו חושבים שסוכות היא חג עבור העשירים! שיש להם קרקע ותבואה ואסיף..לכן בא הכתוב והרחיב הצורך לגור בסוכות לכולם. לכל אזרח. שירגישו שאנו ארעיים בעולם

והעניים , שאין להם קרקע ותבואה אסופה מן השדה , ממה הם ישמחו? הם ישמחו מזה שבמדבר ה' דאג לישראל שהיו במצבם! וה' הוא המשגיח בעולם ושלא יתייאשו וישמחו!

ומלבד הביטחון שה' דואג לכל פרט, יש גם הביטחון הלאומי שה' דואג לכל העם כציבור וכאומה.

 

וידבר משה.. את מועדי ה' אל בני ישראל (כג-מד)

מכאן החובה לקרוא בכל מועד על ענייני המועד בתורה וגם ללמוד מענייני המועד שלושים יום לפני המועד. אלה לא דברים "ידועים". יש מצווה ללמוד מענייני המועד במועד. לכן משה בעצמו לימד אותם בכל מועד ומועד על ענייני המועדים.

 

*צו את ב"י(כד-ב)

למה שייכת מצוות הדלקת המנורה למשה? כי המנורה מסמלת עניין החידוש בתורה. משה היה המחדש העיקרי. (אהרון היה רק מלמד הדברים הידועים והמקובלים).   וסמוכה הדלקת המנורה למועדים: כי יש בכל מועד לחדש בו עניינים חדשים!!!

 

 

 

ולקחת סולת(מד-ה)

למה נסמכה כאן פרשת הבאת הלחמים? כי התלמידי חכמים המחדשים, צריכים חיזוק ותמיכה. יש לעודד ולטפח היצירה המקורית בכל דרך כי בטבעה היא חלשה ונתונה ללחצים!

 

ונוקב שם ..כגר כאזרח(כד-טז)

היינו חושבים שאמירת שם ה' במקדש על ידי הכהן עושה גדולות ונפלאות, אבל על ידי אדם פשוט, אמירת שם זה איננה חשובה! לא כן הדבר. שם ה' יכול להיות כלי נשגב לברכה אבל הוא גם יכול להיות מסוכן מאוד בשימוש מוטעה! וזה לא משנה מי משתמש בו. אפילו אזרח קטן או גר, צריך להיזהר בדברים הנשגבים. שם ה' הוא דבר נעלה ומסוכן גם יחד! והנוקב בשמו לרעה חייב מיתה!

 

שבר תחת שבר (כד-כ)

למה לקח הכתוב כמשל השן והעניין?

כי , כדי לאמוד הנזק שצריך לשלם, לוקחים הערך של עבד עם שן וערך עבד בלי שן ומעריכים ההפרש , זה המחיר של שן. ודרך לתת מכות בפנים של העבדים ולהפיל להם שניים או לעוור אותם במכות האלו.

 

וירגמו בו אבן(כד-כג)

בהתחלה כעסו עליו מאוד . אבל אחר כך, הם נרגעו וכשהוצא להורג על פי ה', זרקו עליו רק אבן אחת. לכן כתוב "אבן" ביחיד.

 

 

וארא לעד

2-01-08

מישל בן שושן

 

וארא לעד

 

סיכום והקדמה לע"ד:

למה הפרשה נקראת "וארא"?

למה היא מתחילה באמצע הסבר- שיחת הבהרה בין משה לה'?

 

הרי הפסוק האחרון של פרשת שמות עסק כנראה באותו עניין: להסביר למשה למה "הרע לעם הזה". כתוב שם :"עתה תראה אשר אעשה לפרעה..כי ביד חזקה יגרשם.."?

נראה לי שהפרשה עוסקת בנושא אחד: להסביר למשה ולקורא היום שה' הוא האלוהים: שכוחות הטבע המרובים הפועלים בעולם , נשלטים על ידי הבורא בכל עת. הכל בהשגחה. וזאת, צריכים להבין ולחוות פיזית. משה, פרעה, מצריים, היהודים, כל העולם צריכים לעבור חוויה מכרעת של "מה זה השגחת הבורא?". "וארא" פירושו איך ה' בהשגחתו מתגלה. זה נושא כל הפרשה.

 

שמות של הבורא לפי ההעמק דבר:

  • אלוהים= הנהגת הטבע. כך הוא ברא את העולם בראשית ברא אלוהים. יש חוקים לטבע. לטוב או לרע. לטוב כי האדם יכול להישען עליהם, לבנות עליהם, זה מאוד מרגיע שיש חוקים קיימים לעד ולא משתנים. ולרע: כי זו מידת הדין . זה אכזרי . כמו רכבת שתמיד נוסעת בזמן: זה מאוד פרקטי. אבל לפעמים , כשמפספסים, זה מעצבן מאוד כי "אין לה רחמים"!
  • ה'= שם הוויה , המהווה הכל בהשגחה פרטית. לא כמו האדם שחרי שסיים לבנות בית, אז הבית כבר לא צריך אותו כדי להתקיים. לא, העולם ממשיך להתקיים כל הזמן ומתהווה בזכות שם הוויה. וה'
  • שדי= מי שנותן תוכן , טעם, כיוון לעולם! אומרים חכמים :"מי שאמר לעולמו די" כי מי שנותן מידה לדבר , הוא זה שקובע את תוכנו ואת ייעודו. כמו בהכנת מתכון: אין די במרכיבים, מי שמכיר את הכמויות ויודע מתי להדליק התנור, מתי להפסיק הבישול, נותן מידה לכל דבר , הוא זה שנותן טעם לתבשיל. מי שיודע מתי להגיד "די", הוא זה ששולט על התוכן של הדברים.

 

וידבר אלוהים.. אני ה'

ה' מסביר שנכון שלאדם קשה להבין זאת, אבל ה' הוא בעצמו האלוהים! רואים פרעה פועל ומקשה העבודה וחושבים שהוא מחוץ לתכנית הבורא!. לא! ה' מהווה גם את פרעה. ה' מהווה הכל! וכל מה שרואים בעולם ובטבע פועל בכיוונים שונים ומשונים מאוד, הכל מהשגחה אחת. הכל מכוון על ידי הוויה אחת. ה' בעצם אומר :"אתם מאוכזבים מהמציאות הלא נעימה, אבל אני זה שמנצח על כל המרכיבים האלה. "

 

 

אל האבות באל שדי

מהתחלת הבריאה, היו שמות ה' ואלוהים. אבל תוכן הבריאה, תכלית הבריאה שהוא שם שדי, התחלתי להתגלות בו רק מאברהם.

 

ושמי ה' לא נודעתי להם ..

למרות שהוא השתמש בשם הזה ,ה',  כדי לדבר איתם, הם לא "חוו" את ה' . עכשיו, בשעבוד מצרים, במכות, ביציאה, העם יתחיל להרגיש , לחוות מה זאת אומרת שה' מהווה את הכל. האבות רק ידעו בשכלם, בתיאוריה את המושג הזה. כמו שאומר רש"י: רק הבטחתי להם והאמינו לי. אבל לכם אני מקיים ותחוו זאת.

 

ארבע לשונות של גאולה

והוצאתי-והצלתי- וגאלתי- ולקחתי- _(ודעתם= 5)

  1. והוצאתי= לצאת מעסק של חומר ולבנים. וזה קרא כבר במכת ערוב.
  2. והצלתי= הצלם אנוש שלהם עלה עוד יותר עד מכת ברד, בסוף פרשת וארא.
  3. וגאלתי= הגיעו לבני חורין אחרי מכת בכורות
  4. ולקחתי= המדרגה העליונה של עם חופשי- עם ה'.
  5. וידעתם כי אני ה'= לא כולם משיגים זאת. תלוי במעלה של כל אחד ואחד. זו דרגת הדבקות ודעת אלוהים. כנגד הכוס החמישית

והבאתי אתכם אל הארץ = זו המטרה המוצהרת מראש.

 

  • יש שלבים לגאולה: כי זה צריך להתרחש לאט לאט! לא עוברים ממצב של עבד למצב של בן חורין בקפיצה אחת. יש תהליכים שאסור לפספס.
  • למה ארבע שלבים ולא חמש? בגמרא, אומרים שיש שלב חמישי ושיש מצווה לשתות כנגדו כוס חמישית, אבל זה לא חייב! הנציב שואל למה לא חייב אם זה מצווה? והוא עונה: כחי השלב הזה מיועד רק למי שמצליח להגיע ל"ידיעת " הבורא. השלב הרביעי הוא "וידעתם כי אני ה'". (ולא "והבאתי אתכם אל הארץ" כמו רוב המפרשים ובניהם המהר"ל). אין אפשרות לכל אחד ואחד להגיע למעלה הגבוה הזאת של ידיעת ה' , לכן היא מצווה למי שיודע ולא חובה למי שלא הגיע לשם!
  • נראה לי שזה לא סותר הקביעה שמי שהגיע לארץ ישראל, כן שותה את הכוס החמישית, אפילו אם מבחינה שכלית או דתית אין לו הרגשה שהוא "יודע", הביאה לארץ , החיבור עם ההסטוריה, הארץ , כלל העם. כל זה מהווה הידיעה עצמה. כמו "וידע אדם את חווה".
  • למה קבעו חכמים כוסות יין ולא ארבע מצות או ארבע ירקות או 4 בשרים? כי היין משנה את האדם. ושלבי הגאולה הם שינויים בתוך האדם הנגאל.

 

הוא אהרון ומשה-הוא משה ואהרון (ו-כו-כז)

– אהרון קודם משה כשמדברים אל העם, אהרון יותר חביב וקרוב אליהם

-אבל משה לפני אהרון כשמדברים אל פרעה כי הוא מכיר יותר משה.

אחרי היציאה, כל העם הכיר בגדולתו של משה ומשה קודם לאהרון אחרי היציאה גם כן.

 

והוצאתי את צבאותי את עמי ..(ז-ד)

צבאותי = המלאכים! וה' הכניס אותם למצרים כבר בימי אברהם כדי להכין את ישיבת ישראל במצרים. הם דאגו לבני ישראל כל זמן השעבוד! ועכשיו, לא צריכים אותם יותר ויצאו עם ("את") בני ישראל.

בגלל הימצאות מלאכי ה' במצרים, נתחזקו כוחות הטומאה כנגדם! (ראה "בשפטים גדולים")

 

וידעו מצרים (ז-ה)

במשך התשע מכות, העם המצרי לא הרגיש כל כך את המכות. זה היה יותר נגד פרעה ועבדיו. אבל מכת בכורות היא מכה מסוג אחר לגמרי . היא חוללה מהפך בתודעה של כל העם המצרי.

יש לציין שלדעת הנציב, כל מכה היתה ממיתה אנשים. אין מכה ללא מיתה! אבל לא כמו מכת בכורות!

 

והוצאתי את בני ישראל מתוכם(ז-ה)

יציאת מצרים היתה יציאה גיאוגרפית. יציאה ממקום למקום אחר. אבל

קריעת ים סוף היא היציאה הרוחנית.

 

ויחפרו כל מצריים (ז-כד)

"ויחפרו" פירושו הם חיפשו. כמו " ויחפרו לנו את הארץ" עבור המרגלים. הם חיפשו מים. ולא שחפרו בארות כי כולם היו דם. הם חפשו ומצאו אצל היהודים וכך היהודים מכרו להם מים ונעשרו מזה. בכל מכה דרך אגב,היהודים נהיו עשירים בזכות המכה. הם מכרו להם בהמות, קנו מהם בהמות יום לפני שאמורים היו למות בדבר…

 

ולא שלח את בני ישראל (ט-לה)

עד עכשיו , ישראל נקראו "העם". מכאן ואילך, אחרי מכת ארבה , בפרשת בא, יקראו "בני ישראל" . השלב הזה הוא סייום השלב השני של הגאולה , "והצלתי אתכם" אחר מכת הברד.

 

 

לע"ד

מעניין לשים לב לעובדה שלא מדובר בגאולה על מתן תורה בכלל.

אין עם ישראל קם מסביב לתורה.

הוא יוצא ממצרים כי הוא עם, כי הוא זרע האבות, כי הוא ידע את ה', כי הוא חווה והשתתף בשעבוד ויצא ממנו. כי הוא עבר היסטוריית עם ישראל. לעם הזה ניתנה התורה כתוספת, כאמצעי לשיפור המצב, כמפת דרכים. אבל עצם הוויתו וקיומו לא תלוי בתורה באופן הגדרתי.

אחרי אלפיים שנות גלות, כל המימדים של העם, הארץ, ההיסטוריה, נעלמו ונשאר לנו רק התורה. לכן התורה תפסה בהגדרתה את הגדרת העם היהודי. היום שאנו חוזרים לארצנו, הכל צריך לחזור למושגים הקדמונים היותר טבעיים שלוקחים בחשבון את כל המימדים של היותנו עם.

השינוי הזה קשה מאוד. הוא מצריך לקחת בחשבון את המימד ההסטורי

כמרכיב חשוב

 

 

 

 

בראשית לעד

בע"ה כו תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בראשית לעד

בהשראת איזבל כהן אקדם

 

אם נשים לב רק לפשט, האדם לא נראה "מטרת הבריאה". אכן הוא נברא אחרון. אבל מדברים עליו כאל אמצעי שיכול לעבוד את האדמה או להוריד גשמים. וגם הפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" די מקטין את חשיבות האדם. האדם הוא רק חלק אחד מ"כל צבא השמים והארץ"!

לעומת זאת, גולת הכותרת של הבריאה נראית דווקא..השבת!! היא נבראת אחרונה!. היא מקבלת ברכת ה' וה' מקדש אותה. היא מסיימת את מערכת הבריאה.

אם כן  מה הוא מקום האדם בסיפור?

 

הבורא הפסיק לברוא ביום השישי.("כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ")

אבל נשאר הגעגוע אצל הבריאה.="ויכולו השמים והארץ" (אור החיים)(ויכולו= התגעגע, כמו כלתה נפשי לאלוהים) ומתוך הגעגוע הזה, באה ברכת ה' אל השבת שהוא תכלית הבריאה. ה' נתן נפש לשבת ("וינפש") כדי שימשיך את הבריאה בעצמו (אור החיים).

 

איך השבת תוכל למלא תפקיד זה של המשך הבריאה?

איך הבריאה תוכל למלא את הגעגוע לאלוהים שהסתלק מבריאתו?

ה' "ברא" את העולם.. המילה "ברא" מתארת מהלך של יצירה מחוצה לבורא. "ברא" בארמית, משמעותו "חוץ". כמו ש"בר" הוא הבן שיוצא מהוריו.גם בלטינית EXISTEבא מהשורש EXIT, לצאת אל החוץ. כלומר, תהליך הבריאה הוא יצירה של דבר אל חוץ הבורא.

הבורא , אם כן ברא את השמים ואת הארץ בהסתלקות , או יותר נכון , בצמצום נוכחותו בנקודה אחת של המציאות כדי לאפשר לעולם להתהוות. הסתלקות זו של הבורא, היא זאת שיצרה את הגעגוע של הבריאה.

 

בדומה להורים שנותנים לילדים שלהם לגדול, מתנתקים קצת מהם כדי לאפשר להם התבגרות והוויה מלאה מחוץ להורים. זה חסד גדול שעושים ההורים לטובת הילדים. זה רצון ההורים ותפקידם.

כמו כן, המהלך של צמצום הבורא הוא רצון הבורא לטובת הבריאה. זה חסד גדול מאוד, עבור הבריאה.

 

נחזור לשאלה שלנו: איך הבריאה, ובמיוחד השבת, יוכלו למלא את החסר הזה. איך הם יוכלו ליצור קשר עם הבורא אחרי סיום הבריאה?

התשובה פשוטה: על ידי עזרת הברייה היחידה שנבראת "בצלם אלוהים", כלומר האדם!

אם בן, החיבור בן האדם והשבת יכול לקשור את הבריאה לבורא בחזרה!

הקשר הזה, יוכל אפילו לגרום לעולם להמשיך ולהתקיים ולהתחדש. זה מובן המטרה המוצהרת של ברכת השבת על ידי הבורא:

"אשר ברא אלוהים לעשות".

המילה האחרונה של סיפור הבריאה הוא "לעשות". כלומר, הנחייה להמשיך ולפעול בעולם!

מוזר שהשבת, שמוכר כיום שבו מפסיקים לעבוד, בא כדי לאפשר דווקא עשייה!

 

האדם ששומר את השבת, מעיד על בריאת העולם על ידי הבורא. הוא ממליך את הבורא על הבריאה וכך נעשה הקשר שאבד בין הבורא ועולמו בתודעה של הבריאה כולה.

השבת גם עוזר לאדם לקבל מרחק מהעשייה היום יומית שלו, כדי לאפשר לו קשר רוחני, חשיבה בלתי "מכורה" לעבודה שהוא עמל בה כל השבוע. המרחק הזה הוא ה"קדושה" שזקוק לה האדם כדי להכניס קשר אנכי בעולם אופקי.

 

בהקשר לברית מילה שארעה בבית הכנסת בשבת זו:

ברית המילה היא "תיקון הטבע". כלומר, התערבות האדם במעשה בראשית. לכן, הוא חל ביום השמיני, שהתאפשר על ידי שיתוף הפעולה בין השבת והאדם, כדי להמשיך, לשכלל ולחדש את הבריאה לכיוון קשר עם הבורא!

 

02-03-09

מישל בן שושן

 

עזר כנגדו לעד

 

כשאדם רואה שהשני מטפל בנושא, אז הוא נוטש את הנושא הזה, ומטפל בנושא אחר.

 

כך נולדים הקיצוניות בחברה:

מהרגע שה"חרדים" מטפלים בדת, אז החילונים מטפלים בגשמי. ומהרגע שהחילונים התחילו לטפל בבניית הארץ, אז החרדים נולדו.

אילו , למשל, תופעת החרדים תעבור מן העולם, אז ייתכן מאוד שהחילונים ירגישו צורך לחפש תוכן ועניין ביהדות

אם מדינת ישראל תפסיק להתקים בגלל שאף אחד לא יהיה יותר מעוניין לקיים אותה פיזית, אז החרדים יתחילו לעבוד ולבנות אותה מחדש!

 

כך בזוגיות

אם אחד מקפיד בדבר, השני יעזוב לו את הנושא הזה, ויטפל בנושא ההפוך.

 

זה יוצר מתחתים , כל אחד כועס על זה שהשני לא מטפל בנושא שהוא עוסק בו, הוא מאשים האחר בשוניות, בטיפשות.

אבל, בעצם, בתת מודע, כל אחד "בחר" בנושא השני ועזב את הראשון.

 

בסופו של דבר זה מנגנון שמאפשר לאדם לתפוס בשני הקצוות של החיים! החיים דורשים מהאדם לקיים נושאים נגדיים ומשלימים. והעבודה הזוגית הזו, מאפשרת הקלה בעומס!

 

זה כנראה אחד הסודות של קיום החברה האנושית בכלל ואת החברה הישראלית בפרט: 12 השבטים, מתמחים בקצוות הפוכות של הקשת, ובכל זאת מקיימים עם אחד!

 

זו העזרה שהאדם מקבל מהנגדי לו!

 

2-03-09

מישל בן שושן

 

 

עץ הדעת לעד

 

 

ביום אכולך ממנו מות תמות:

 

1 ולא כתוב "אם תוכל ממנו", אלא "ביום אכלך"!

זאת אומרת שאכן, ה' תכנן שיום אחד,האדם יוכל ממנו!

(כמו שאומר האר"י ז"ל ומובא בשם משמואל פרשת תרומה)

החטא הוא בלתי נמנע. כמו חטא העגל היה בלתי נמנע.

ייתכן שזמן ביצוע החטא לא מתוכנן,

אבל עצם תכנון המשכן בפרשיות תרומה תצווה, לפני ביצוע חטא העגל, מורה על הכנת תרופה (משכן) למכה (חטא העגל).

האדם אנושי והחטא הוא בלתי נמנע

אבל יש צורך בהצבת אידיאל כל שהוא (המגדיר את החטא כ"חטא") כדי שלאדם תהיה  מטרה להשיג, או לפחות לשאוף אליה כל חייו.

לכן חייבים להציב בפניו את החטא כדבר שיש למנוע אותו בכל דרך.

אבל עיקר התורה הוא להדריך את האדם החוטא, זאת אומרת האדם האנושי.

 

2חטא אכילת עץ הדעת, הוא כניסה לתוך עולם הדעת, האחריות: מרגע שהאדם יוכל מפריו, אז תכנס בו הידיעה שהוא ימות יום אחד. והפחד מהמוות יתחיל ל"הרוג" אותו!

בניגוד לבהמה שלא יודעת , לא מפחדת מהמוות וחייה את חייה בלי להתחשב מההשלכות של היותה בעל תמותה, האדם, אחרי החטא, חי בחרדה של המוות.

לכן, הפסוק מתאר מצב ולא מתאר עונש על האכילה:

ביום שתוכל ממנו, אתה תרגיש, תדע , שיום אחד "תמות" וזה סוג של מוות כבר! כבר באותו יום, אתה תמות. או "תמות מזה שתמות".