ארבעה בנים פי5

ארבעה בנים

מישל בן שושן מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות

1. מקורות

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

  • חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
  • רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
  • תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
  • וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

 

 

 

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה יח ד"ה והיה כי

 

… נמצאת אומר ארבעה בנים הם :

אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.

  • חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
  • רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג ח) לי ולא לך אלו היית שם לא היית נגאל.
  • תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
  • ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנא' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'.

 

 

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י דף לז טור ד /ה"ד

 

תני ר' חייה :    כנגד ארבע' בנים דיברה תורה

בן חכם     בן רשע      בן טיפש        בן שאינו יודע לשאל

  • בן חכם מהו אומ' מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה יי' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים
  • בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם
  • טיפש מהו אומר מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת
  • בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה אמר ר' יוסה מתניתא אמר' כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו

 

ארבעה בנים בתורה

שמות פרק יב :(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:  (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 

שמות פרק יג :  (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:

(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

 

שמות פרק יג  :(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:(יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיקֹוָק:(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:

(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

 

דברים פרק ו :  (י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב …(יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:..: ס

(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:

(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

 

 

 

 

 

פרשנות על נוסח ההגדה שלנו:

 

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

  • חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
  • רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
  • תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
  • וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

——————————————————————————————————-

 

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה.

זו דרשה, שמקורה הקדום ביותר, נראה בתלמוד הירושלמי (ולא בבלי בכלל). ככל דרשה, יש לנסות להבין מה משמעותה. ואין להתייחס אליה כפשט אלה כדרש! לדרש מותר לשנות מילים או משפטים של התורה כדי ללמד אותנו דברים.

בכל התורה כולה, נמצאו ארבעה מקומות שבהם התורה מדברת על בן ששואל ו/או על התשובה שיש לתת או להגיד. המקומות הם בספר שמות בפרק יב, בפרק יג פעמיים ובספר דברים.

 

למה יש חשיבות לקשור בין יציאת מצרים ל"בנים"?

כתוב ב תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סט עמוד א : עבד אין לו חייס

כלומר, לעבד (מדובר שם בסתם עבד כנעני), אין לו השתייכות (חייס- ייחוס) לאביו או לבניו. אנחנו מכירים למשל את עניין הגר שהתגייר: היא מתנתק מהמשפחה הקומת שלו. גם לו אין חייס מלמעלה. כמובן שכשייוולדו לו בנים, יהיה לו חייס למטה. אבל עבד אין לו חייס לא למעלה ולא למטה.

היציאה מעבדות , מעניקה אפשרות לייחוס!! מעכשיו יש לו בן.

הבן עושה את האב בן חורין! לא מבחינה ביולוגית , אלא בגלל שהיא דורשת ממנו להיות חלק משרשרת של חיים חופשיים בהיסטוירה:  מה שלא יעשה אדם בחייו, יעשו צאצאיו או צאצאי אחיו. השייכות לעם, חייבת להיות בשני המישורים:

  • במישור האופקי: אני חי בדור הזה יחד עם כל בני דורי ואנחנו העם החי בדור הזה.
  • במישור האנכי: אני שייך לאבותי ולבני אחרי. הדור שלי ממשיך היסטוריה ארוכה שעוברת דורות.

עבד הוא זה שחי את חייו במנותק משני המישורים.

מספיק שאחד מאבותי חווה גאולה כדי שאני אוכל להבטיח לצאצאים שלי בגאולה אפשרית. גם אם אני חוויתי גלות וצרות, העובדה שאבותי חוו גאולה אחת, מאפשרת לי לחיות בעולם שבו הגאולה אפשרית. וזה נותן לי את הזכות והחובה להעביר הלאה את האפשרות הזו.

אפשר להיות אופטימי כי היה טוב. לכן יהיה טוב. ולכן אני יכול להשתייך לטוב. חובה עלי ללמד את האופטימיות הזו למרות מה שאני חי בפועל היום ומה שבני יחיה בפועל כדי שהאופטימיות תמשיך להיות ברקע.

 

אבותינו יצאו ממצרים, לכן, בזכות הקשר הבן דורי והלאומי, היציאה מכל מיצר היא חלק מהחיים של כל אחד.

 

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

הדרשה קוראת לבנים האלה בתארים שונים. לא כן עושה התורה שמדברת על "בן" בלבד. למה הדרש עושה זאת? זה חלק מהפרשנות שלו של השאלות בתורה. באיזה קונטקס הן נאמרות. המדרש מגיע למסכנה אחרי עיון מעמיק בפסוקים של התורה ומרחיק לכת בפרשנותו עד כדי קריקטורה של כל עמדה.

יש לשים לב שבירושלמי, ה"תם" נקרא "טיפש". ויש מקום להשוות את החכם מול הטיפש והרשע מול שאינו יודע לשאול. ולא כמו שאנו רגילים לעשות: חכם מול רשע. כי הרשע יכל בהחלט להיות חכם. והחכם אינו בהכרח "צדיק". כך שאין מקום להנגיד אותו מול הרשע. הטיפש הוא זה שאין ראיה כוללת של הדברים, של מי שלא העמיק לפני ששואל אלה שואל מיד אחרי שדבר מציק לו.

הערה: לפי המשנה ( פסחים פרק י משנה ד ):

מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה

יש רק שני סוגי בנים:

  • בן שיש לו דעת ושואל מעצמו כי מה שהוא רואה מולו מעורר את מחשבתו.
  • ויש בן שאיננו שואל מעצמו. כי הוא לא ערני מספיק או לא יודע לשאול או שאין הוא שם לב למה שקורה

כלומר, שאלת "מה נשתנה" היא שאלה שהאב שואל את הבן במקרה מיוחד שבו הבן לא  שאל מעצמו שאלה אישית, במילים שלו.

המשנה הזו איננה, כנראה , קשורה לברייתא שלנו של ארבעה בנים. ואם רוצים לקשר ביניהם, יש להגיד ששלושת הבנים הראשונים (חכם רשע ותם) הם בנים ששואלים מעצמם (ולא צריך להגיד להם "מה נשתנה") והבן הרביעי, הוא זה שבמשנה ,איננו שואל כי אין לו דעת, ולו אביו אומר "מה נשתנה"!!

 

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר?

לפני ששומעים אותו, כבר הדרש קורא לו חכם! מכאן, נראה שארבעת הכינויים הם פנים שונות שקיימות בכל בן. ייתכן שבכל אחד יש מידה יותר מפותחת משלושת האחרות ולכן נקרא לו במידה הזו. ועלינו להבין במה שאלתו היא חכמה:

מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?

השאלה הזו לקוחה מספר דברים פרק ו.(ראה במקורות לעיל) מה הוא הקונטקסט שעליו הבן הזה שואל? לא מדובר בכלל על פסח. מדובר על המצוות והתורה בכללותה. זו הפרשה שבה כתובה קריאת שמע. ה' נותן לנו את ארץ כנען בתנאי שאנו נשמור על כל המצוות והחוקים. הבן הזה נקרא "חכם" כי משוט הוא שואל שאלה עקרונית מאוד וכוללת. למה עלינו לשמור מצוות כדי לזכות בארץ? מה משמעות המצוות והקשר עם ה'?

הערה: הנוסח שמכילתא ובירושלמי, מצטטים את הפסוק בצורה לא מדויקת. הפסוק בתורה אומר "אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם". ובמקורות של הדרשה כתוב "אשר ציווה ה' אותנו". כנראה שהדרשה במקורה, רצתה ליצור ניגוד עמוק עם מה שיאמר הרשע "לכם" כדי לנענה לו "לי ולא לו". אם הדרשה היתה משאירה הגרסה המקורית של התורה "אתכם" עבור החכם, היינו שואלים מיד "אבל החכם גם הוא אמר "אתכם", כמו הרשע שאמר "לכם"!". אבל, כנראה ש"צדיק דייקן ומחמיר" (כמו שיש לנו היום הרבה)  העתיק את הפסוק ותיקן ה"טעות" של הדרשה המקורית והוא מצטט את הפסוק כתיקונו. הוא בעצם שינה את הדרשה כדי לכתוב פסוק "כשר" אבל בכך הוא איבד את הכוונה של הדרשה!! לעניות דעתי, יש מקום לשנות את הנוסח שלנו ולכתוב מה שכתוב בתלמוד "אותנו" למרות שזה מעוות מילה בתורה!! כי שוב אנחנו עוסקים בדרשה שמותר לה לעשות עיוותים כאלה למען המסר הפרשני שלה!

וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

ההגדה והדרשה אינן משתמשות בתשובה של התורה לשאלה הזו, הכתובה בספר דברים:

"(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

זו תשובה ארוכה ומפורטת שמסבירה שיציאת מצרים היא המקור ליצירת עם ישראל. שהעם הזה איננו יכול להתקיים ללא שמירת החוקים המיוחדים שנתן לו ה'. זה לטובתו. זה האוויר לנשימת היהודי בארצו. זו אכן שאלה עמוקה וחכמה ולכן, כנראה קוראים לשואל "חכם"

ייתכן שההגדה (והדרשה) לא כותבים את התשובה הארוכה הזו כי פשוט היא תמשיך להגיד "עבדים היינו לפרעה.." כלומר, זו התשובה באריכות ההגדה!

ובמקום זאת, התשובה היא ללמד את הבן החכם הזה את כל הלכות פסח. כלומר את כל המשניות של מסכת פסחים. מ"אור לארבעה עשר….ועד.….אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

הרב תמיר גרנות מצטט גרסה ישנה של הדרשה הזו שבה כתוב במפורש "עד". וכך נראה שצריך לקרוא:

וְאַף אַתָּה אֱמָר פתח לו בהִלְכוֹת הַפֶּסַח עד "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".

נראה לי, שההדגה בחרה להשיב לחכם על השאלות העקרוניות שלו בלימוד כל ההלכות המעשיות. כי היא רואה שכל מה שכתוב במסכת פסחים, לא רק הלכות אלה גם משמעות החג. ומשמעות חג הפסח היא לא חג נוסף כלל החגים אלה מקור הווית העם היהודי ומשמעות נוכחותו בהיסטוריה. מכיוון שהבן שואל בערב פסח, זו הזדמנות פז כדי להישען על הלכותהפסח. בתורה, הבן שואל שאלה זו, ללא קשר עם פסח ולכן התשובה היא עמוקה אבל כללית. כאן, יש לנו כלים מיוחדים לענות לו עוד יותר עמוק ממה שהתורה ענתה בספר דברים.

הנוסח שלנו, הלך כמו המכילתא שמחליף בין התשובות לחכם ולטיפש (תם), שכתובים בתלמוד הירושלמי!

 

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר?

כמו שהערנו לעיל, הרשע איננו המנוגד לחכם. החכם איננו "צדיק". הדרשה רואה בשאלה שלו רשעות בכך שהוא מוציא את עצמו מכלל העם. נעיין שאלתו:

מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?

זו שאלה שלקוחה מפרק יב בשמות. בה, התורה מתארת דור מאוחר שייוולד בארץ ישראל ויתמה על מה שהוא רואה. אם נעיין בגרסה של הירושלמי המקורית, נבין יותר טוב:

בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם

מה "הטורח"? כלומר הדרשה קוראת את המילה "עבודה" במובן הרחב של כל ה"דתיות" ( היינו שומעים היום "הגלותית"!) שאתם ממשיכים לעשות בכל שנה ושנה? מספיק עם הדברים האלה! עכשיו אנחנו בארץ ישראל, נהיה עם כמו כל העמים, ישראלים ולא יהודים, ארץ כמו כל הארצות, נורמאליים!!

הקריאה המיוחדת הזאת של הדרשה, מבטא בהחלט טענה עמוקה שכבר נשמעה בתופת התלמוד הירושלמי בארץ ישראל. והיא מוכרחה לקשור אותה לאחד מהפסוקים בתורה! כאילו החכמים שמעו טענות כאלה כל הזמן ורצו לקבע אותה. שהשאלה תישאל ושניתן לה תשובה! זו דרשה ולא פשט הכתוב. לכן, הדרשה מכוונת את המילים של הפסוק למה שהיא רוצה לאמר לנו. ייתכן מאוד שפשט הפסוק איננו מתכוון לבן שרע בכלל. אבל הדרש כן! ולמה הדרש בחר במילים האלה כדי לבטא את עמדת הרשע? כנראה שזה המקום הראשון שבו התורה מדברת על דור צברי שייוולד בארץ.

לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו

הדרשה הזו של "לכם ולא לו" היא דרשה שמטרתה להביא תובנה. שוב אחזור על ההבדל המהותי בין פרשנות של הפשט לדרשה. לדרש יש כוונה ומותר לו להשתמש בכל דבר כדי להגיע למטרתו. ולכן, הדרשה עיוותה את הפסוק של החכם וכתבה שם "אותנו" במקום "אתכם" רק כדי לאפשר לה להגיד כאן "לכם ולא לו"!!

איך החכמים בדרשה הזו עונים לטענה החמורה של הישראלי החילוני שמתנגד לדת. שרוצה להיות "נורמאלי"?

היום היינו מנסים "להכיל" אותו. לנסות לשכנע אותו. להראות לו את הצדדים היפים שבדת, לבקש ממנו להתחשב "במסורת". לא לפגוע ברגשות הציובר הדתי. לחפש "צביון" מיוחד כי בכל זאת אנחנו יהודים, יש לנו משהוא מיוחד כמו שלכל עם יש……

החכמים במדרש הם הרבה יותר אלימים! נחרצים! הם פשוט "זורקים אותו החוצה" הוא מרגיש ניקור, אז מנקרים אותו עוד יותר!

זה מאוד זר לחינוך שלנו היום. וקשה לנו עם זה.

ובכל זאת, נראה לי שהאכזריות של התשובה של החכמים כאן, מצביעה על האכזריות של החיים עצמם. אפילו כשהיהודים בקשו להתבולל ולהתגייר, רדפו אותם בתור יהודים והרגו אותם. כאילו המציאות עצמה היא אכזרית! אי אפשר לברוח מהזהות היהודית!! אם תברח, הגויים ימצאו אותך! הילדים שלך יחקרו אותך. העבר לא יכול להימחק!

החכמים מבקשים להעמיד בפני הרשע את האכזריות של המציאות הזו. מדובר על הזהות שלך ועל הזהות של העם שלך. והדרך היחידה לשרוד היא להיכנס פנימה! בדומה לדג שמורד באחיו ומחפש לצאת מהמים. חבריו יכולים רק להגיד לו דבר אחד: שם, תמות!

 

וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

הפסוק שמובא בתשובה לרשע , היא התשובה שנותנים לשאינו יודע לשאול! כאילו זה הבסיס, התמצית  של כל ההגדה כולה. הדרשה ממשיכה בסגנון שנקטה ב"לכם- ולא לו" ומביאה פסוק שבו יש את המילה "לי " להמשיך ולהגיד "לי ולא לו" . אבל בעצם התורה כבר ענתה לשאלה במילים אחרות:

שמות יב: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

הפסוק הזה ברור: איך נוצר עם ישראל? כל מי ששם דם על המשקוף מזבח הפסח, לא רק שניצל מהמוות אלה בעיקר, הוא קיבל כרטיס כניסה לעם היהודי! זה היה המעשה שהפך עברי מצרי לבן ישראל. כל מי שסירב להשתתף בעבודה הזו, לא נ כנס בכלל בעם היהודי. כך שהעבודה הזו, הדת, המסורת, הם הסיבה והמהות של מי ששייך לעם היהודי. אי אפשר לשחק . אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. מי מעבד את העבודה זהו נכנס ומי שלא יצא!!   זו באמת כוונת פשט הפסוק וכוונת הדרשה נראית קולעת מאוד.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר?

קשה לתרגם את המשמעות של "תם". הירושלמי קורא לו "טיפש". נראה לי שזה אדם שכן התעורר מול מציאות שמציקה אותו. הוא מבחין בשוני. הוא ער לבעיה. אבל זו לא בעיה עמוקה , פילוסופית. זו שאלה פשוטה על עניין פשוט. הטיפש הזה מתואר כך, כנראה, בניגוד לחכם שמנסה להרחיב את היריעה המחשבתית ולא סתם לקלב תשובה קצרה מיידית כדי לפתור מה שמציק לו כרגע.

מַה זֹּאת?

השאלה לקוחה מפרק יג, בחלק השני של "קדש כל בכור". זו שאלה על העבודה המיוחדת של פטר חמור ופטר בכור בהמה בכלל. כמובן שהמצווה הזו קושרה ליציאת מצרים. ה' הרג כל בכור מצרי כי הם שעבדו את "בני בכורי ישראל" ישראל הוא הבן הבכור של ה' בתוך משמחות העמים. הפסוקים כאן מתארים את ההצלה של היהודים בצד ה' שבחר בהם. זו התערותה דלעלה! זו בחינה אחת משתי בחינות ביציאת מצרים:

  • הבחינה הראשונה(חלק ראשון בפרק יג-פרשה ראשונה של קדש לי כל בכור) היא המעשים שבני ישראל עשו במצרים כדי לזכות להיות בין היוצאים.
  • בחינה שניה (החלק השני בפרק יג- פרשה שניה בקדש לי כל בכור) היא שה' עשה הכל כדי להוציא את בנו בכורו ממצרים.

שתי הבחינות כתובות בשני החלקים של פרק יג. התם שואל את השאלה של הבחינה השניה. כאילו הוא פסיבי, ושואל על החלק האלוהי ביציאה. ה' מצווה אותנו להקריב את הבכורות למקדש מבחינה זו שהוא פעל לפדות את בכורו ישראל.

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

התורה עצמה נתנה את התשובה הזאת לשאלת התם. אבל היא האריכה מאוד בזמן שההגדה מקצרת ואורמת רק את המלים הראשונות . הנה התשובה של התורה:

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

אכן, תשובה עניינית שמקשרת בין פדיון הבכור ליציאת מצרים. ההגדה מקצרת ומצטטת רק "בחוזק יד" כדי לבטא את עיקר הדברים: לא בזכותנו אלה אפילו בעל כרחינו הוציאנו משם. ולכן, אנחנו חייבים להודות לו על כך ו"להחזיר" לו את הבכורות.

כאמור לעיל, התלמוד הירושלמי נותנת תשובה שונה לתם (הטיפש).(אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן) היא חושבת  אולי על בן אחד היפראקטיבי שקם מהחבורה שלו אחרי שאכלו והלך לשולחן של חבורה אחרת, כדי לראות מה יש להם עוד להציע!. ואז אנחנו אומרים לו: רגע! אסור לך לאכול יותר. כבר אכלת שם את הצלי של פסח, אסור לך לאכול שום דבר בנוסף. אין אפיקומן! טיפש מי שלא משתייך לחבורה לגמרי. טיפש הוא זה שמנסה לאכול מכל הצלחות! אם  השאלה היתה "מה זאת" במובן, למה ה' בחר בעם ישראל? ולמה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל הגויים, באן התשובה היא שאתה לא יכול להיות גם יהודי וגם גוי! גם בחבורה זו וגם בחבורה אחרת!!

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל

יש בן אחד שאינו שואל בתורה. בחלק הראשון של פרק יג (הפרשה הראשונה של קדש לי כל בכור). שם אין שאלה יש רק מצווה "והגדת לבנך ביום ההוא ". מכאן מצוות סיפור יציאת מצרים. בעצם, זה הפסוק שבגללו או בזכותו אנחנו מספרים ביציאת מצרים. זה עיקר סיבת ה"מגיד".

כבר קראנו לעיל את המשנה שאומרת שיש רק שני סוגי בנים:

  • אלה ששואלים מעצמם
  • ואלה שלא שואלים מעצמם ולמרות זאת, על הבא ללמדו ענייני דיומא על ידי שאלות ותשובות.

ייתכן שכל ההגדה היא כתובה עבור הבן הזה, מי שלא שואל מעצמו.

למה ההגדה חייבת להיות בצורת "שאלות"? כי עיקר הערב הוא לא "זכר ליציאת מצרים" אלה נסיון לשחזר את החוויה של היציאה. לזכור את יציאת מצרים, עושים בכל יום, בקריאת שמע . זה דורש רק זכרון, מחשבה. שייכות עבודתנו לנקודת ההתחלה העקרונית הזוץ

אבל בליל הסדר דבר אחר לגמרי מתבקש מאתנו: לחוות היציאה. ומה קרה ביציאה? ההשתייכות לעם ישראל. על ידי בחירת ה' ועל ידי מעשה קרבן הפסח בכל בית שאכן בחר להשתייך לעם. ברית המילה היא מעשה שמאפשר לתינוק להיות יהודי מבחינת ה'. קרבן הפסח מכניס אותו בתוך העם. מי שלא מל, איננו יכול לאכול הקרבן. כל שנה, אנחנו חותמים שוב על החוזה שמכניס אותנו לתוך העם. ועלינו לחוות את ההשתייכות לעם בתור בית, בתור משפחה. העם מורכב מתאים משפחתיים ולא רק מיחידים. לכן, יש להתעורר ממש ברגע הזה. כל אחד חייב להתעורר למציאות של שייכות להיסטוריה של כל העם .

כדי לעורר את האדם לחוויה, אי אפשר להסתפק באמירה. שאלה אמיתית, שבאה מנפש האדם היא העשויה לעורר אצלו עניין. לכן הכל מתרחש בשאלות ותשובות.

 

אַתְּ פְּתַח לוֹ,

במידה ואין שאלה ספונטנית (וזה עדיף), יש לעורר שאלות! . הפתיחה, היא כל דבר שעשוי לגעת בנפשו של הבן ולעורר אותו לשאול.

 

שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

לגבי בן ששואל, אין לנו דאגה. הוא ישאל. אם זה לא היום, זה מחר, או בכל יום. הבעיה היא עבור מי שאיננו שואל. עבורו מסדרים את כל הסדר. זו הזדמנות להביא אותו להעמקת שאלת הזהות היהודית. באותו היום, עם כל מה שמונח לפניו, מצה ומרור, ביום המיוחד שבו הגאולה היתה אפשרית, במועד הגאולה, יש לתפוס טרמפ על כל זה, כדי לעורר את הבן הזה. "בעבור זה". הדרש תמיד חיפש משמעות למילה "זה". בתורה, מנסים להעמיד את "זה" על הצבעה על דבר מיוחד. כשה' אומר למשה "בחודש הזה" הדרש אומר שה' הראה לו את הלבנה בחידושה. כשכתוב "זה יתנו", אז אומר המדרש שהראה לו מטבע של מחצית השקל…

אם כן, המדרש עקבי וטוען שכאן, המילה "זה" דורשת להצביע על מצה ומרור המונחים לפניו!

חג המצות

בע"ה יב ניסן התשע"ט

מישל בן שושן

 

חג המצות

מתוך רעיון של הרב מאיר שפיגלמן

 

אנו אמורים לחגוג שני חגים שונים

  1. חג הפסח שמתחילה ביום 14 בניסן ומסתיימת בלילה , ערב ה15 בניסן
  2. חג המצות שמתחילה בערב ה15 בניסן ומסתיימת שבעת ימים אחר כך ב21 בניסן.

נמצא ש"ליל הסדר" הוא בעצם זמן של שילוב בין חג הפסח המסתיים וחג המצות המתחיל

 

  1. במצרים

בארץ מצרים, בני ישראל התצתוו לחגוג רק את חג הפסח: לקחת שה ביום ה10 בניסן ולשחוט אותו ביום ה14, לאכול אותו בערב ה15 בתנאים מיוחדים: צלי אש, עם מצות ומרורים ולזרוק את דמו מסביב לפתח הבית. באותה לילה היתה מכת בכורות . הדם הציל את היהודים ששמו דם בפתח בתיהם. ומיד אחר כך בני ישראל יצאו ממצרים. הם הגיעו למקום ששמו סוכות. ושם, הם אכלו שוב מצות, הפעם לא במצוות ה' אלא בגלל שכך "יצא": הבצק שהכינו להם לא הספיק להפוך לחמץ כי הם יצאו מבוהלים ובחיפזון.

אם, בני ישראל לא "חגגו" את חג המצות כמצווה.

 

  1. פרק יב' בספר שמות (ראה למטה במקורות)

פרק יב' בספר שמות מספר בעצם את כל יציאת מצרים עם מצוות חג הפסח ומצוות חג המצות.

ניתן לחלק את הפרק לחמישה חלקים:

  1. ה' מסביר למשה, ביום 1 בניסן, שהיום הזה הוא ראש חודש ניסן, החודש הראשון בשנה. ושעליו לבקש מישראל שיקימו את מצוות קרבן הפסח כתנאי ליציאתם ממצרים. שחיטת הפסח יקרה ביום 14 והיציאה תתחיל ביום 15 בניסן. דרך אגב, יש לאכול את קרבן הפסח עם מצות ומרורים. למה מצות? כנראה שכך נאכל כל קרבן עתידי: תמיד עם מצות! (חוץ משני מקרים יוצאי דופן שנראה בהמשך) . המצות הן כאן כ"מלווים" את קרבן הפסח ולא עיקר המצווה.
  2. חלק שני מדבר אך ורק על מצוות אכילת מצות במשך שבעה ימים. יש לחגוג את היום הראשון והיום השביעי כימים טובים. חל איסור לראות , למצוא וכמובן לאכל כל חמץ שמשך שבעת הימים האלה. החלק הזה מדבר על היציאה ממצרים כדבר שכבר קרה. אם כן, מסתבר שהפסוקים האלה נאמרו למשה אחרי היציאה ממצרים ולא כאן, לפני! חג זה, כמו שנראה בהמשך, אמור להתחיל להיות נחגג על ידי העם רק כאשר הם יגיעו לארץ כנען. אם כן, יהיה עלינו להשיב למה התורה כתבה הפסוקים האלה כאן,לפני היציאה בפועל, למרות שהם יאמרו למשה רק אחרי היציאה ויהיו אקטואלים רק אחרי הכניסה לארץ, לדורי דורות.
  3. חלק שלישי שבו משה ואהרון מעבירים את מצוות קרבן הפסח לעם. עם דינים נוספים הכרוכים לקרבן זה. החלק הזה מסתיים על ידי קיום דברי ה' אלה על ידי העם. אם כן, אנו נמצאים כבר בלילה בין ה14 וה15 בניסן.
  4. החלק הרביעי הוא תיאור מכת בכורות והיציאה ממצרים עצמה. העם מגיע לסוכות ושם הוא אוכל מצות כי הבצק לא הספיק להחמיץ (אבל לא בגלל שה' ציווה לאכול מצות!- כי , כנראה, הוא עדיין לא ציווה להם על אכילת מצות, למרות שזה כבר כתוב בתורה בחלק השני של הפרק הזה)
  5. החלק המסיים חוזר על מצוות קרבן הפסח שיעשה לדורות. אבל הוא מסתיים על ידי קיום מצווה זו במצרים על ידי בני ישראל. אם כן, יש לענות על השאלה: למה נכתבו פסוקים אלה כאן, אחרי היציאה אם הם נאמרו לפני היציאה?

כמו שראינו יש שני חלקים שאין מקומם נכון מבחינה כרונולוגית:

החלק השני שמדבר על מצוות חג המצות שבעת ימים, נכתב לפני היציאה עצמה למרות שברור שהוא נאמר למשה הרבה אחרי היציאה כי הוא שייך לדורות אחרי הכניסה לארץ.

החלק החמישה נראה גם הוא לא במקומו כי הרי הוא נאמר לבני ישראל לפני היציאה למרות שהוא נכתב אחרי היציאה

  1. שבעה ימים

בפרק הבא (פרק יג) כתובים משפטים תמוהים:

פרק יג –ה :והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה.   שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'   .מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך  .והגדת לבינך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים…והגדת לבנך ביום ההוא!!

 

  • לפי מה שכתוב כאן, יש לאכול מצות שבעה ימים (זה ידענו כבר מהחלק השני בפרק יב'. אבל הוא מציין שיש לחגוג רק את היום השביעי! הוא ייקרה "חג לה'"!! מה עם היום הראשון? הרי קראנו שבהוא גם כן חג , מקרא קודש, יום טוב! למה הפרק הזה לא מזכיר את היום הראשון כיום טוב?
  • ועוד תמיה גדולה יותר: יש מצווה "להגיד" לבן את יציאת מצרים, "ביום ההוא". אבל ביום ההוא, לפי פשט הפסוקים הוא היום שדברנו עליו לפני כן, היום השביעי ! אנו יודעים שהחכמים קבעו מהפסוק הזה שיש להגיד את "ההגדה" לבן בערב של היום הראשון של חג המצות!! ולא ביום השיבעי!!

 

ואם כבר אנו שואלים, למה י לחגוג שבעה ימים אירוע שקרה בלילה אחת או ביום אחד? למה לחגוג דבר שבני ישראל לא הצטוו לחגוג במצרים?

 

4 . החמץ והמצה

כשאנו מעיינים במנחות שהיו מקריבים בבית המקדש 0המוסברים בספר ויקרא), מגלים שכל המנחות מוקרבות מצה. חוץ משני מקרים: קרבן תודה ושתי הלחם של שבועות.

  • מסתבר שהמצה מסמלת את התחלת תהליך או המשכו
  • והחמץ מסמל את סיום התהליך.

 

כך שכל עבודה במקדש עוסקת בתהליך שמתפתח בעתיד. דורשים כפרה שתבוא, מבקשים ומתפללים ועובדים למען דבר שיקרה בעתיד.

חוץ מקרבן התודה, בו אומרים תודה על המוגמר, על העבר.

וחוץ מחג השבועות שהיא מסמלת את הסיום של כל התהליך הארוך שהתחיל בחג המצות.

מכאן מבינים את משמעות חג המצות:

 

5.משמעות חג המצות:

 

חג המצות מסמלת את ההיסטוריה של העם היהודי. שבעה ימים הם פרק זמן סמלי שמסמל את כל מהלך ההיסטוריה. ההיסטוריה הזו היא תהליך. המטרה של התהליך היא להביא גאולה לכלל האנושות. האמצעי הוא עדות בתוך היסטוריית האנושות כולה של ההיסטוריה של עם ישראל הפועל ללא לאות למען הגאולה שלו ודרכה, לגאולת העולם

היציאה ממצרים היא רק התחלה של התהליך הזה.

היום הראשון של חג המצות מסמל את הסיום של התהליך

היום השביעי מסמל את הסוף של התהליך

היום השמיני היה מסמל את הזמן שנמצא "אחרי " התהליך. אבל בעצם, אין "יום שמיני" כי התהליך הוא הרבה יותר ארוך מסתם שבעה ימים. התהליך המושלם הוא 7  X7 = 49 והיום שאחרי הוא בעצם היום ה50! שבועות הוא החג של "אחרי סיום התהליך". ולכן חג השבועות מאופיין על ידי הבאת שני לחמים חמץ בבית המקדש.

 

  1. איסור אכילת חמץ

 

אכילת חמץ באמצע שבעת הימים, זו יציאה מהמשחק! זו הפסקת התהליך. החמץ בשבעת ימי חג המצות היא הכרזה שהתהליך הסתיים. לפחות עבורי. ולכן אכילת חמץ בשבעת הימים האלה שווה ליציאה מחוץ לעם ישראל, ואכן היא חייבת "כרת".

אין רק לאכול מצה כדי להגיד שאני מסכים לעבוד בתהליך אלא יש איסור אכילת חמץ כי אין לצאת מהמשחק באמצע! הכרזת הנוצרים שהמשיח הגיע דומה לאכילת חמץ בפסח!

 

  1. היום הראשון והיום השביעי

שבעת הימים האלה מתחילים ביום טוב ומסתיימים ביום טוב. שני הימים הטובים האלה מסמלים שתי בחינות שונות של הגאולה:

היום הראשון, מסמל את הגאולה שנעשתה על ידי גירוש. פרעה הוא גיבור היום הזה כי הוא זה שמבקש מישראל לצאת. חכינו להסכמה שלו כדי לצאת ממצרים כאילו הוא אדם חשוב! אבל פרעה מסמל את המציאות בעולם. לפעמים היהודים לא זזים ממקומם עד שהם נדחפים על ידי המאורעות. הבחינה הזו היא גאולה כפויה, גאולה דחופה, שנעשית בחיפזון, בלילה , כמו גנבים. מגורשים על ידי פרעה.

היום השביעי, הוא סמל הבחינה ההפוכה של הגאולה: גאולה באמצע היום,(בעצם היום זה), בגאווה, כשרואים בברור שה' הוא זה שפועל בגאולה. גאולה שברור שאכן כל המצרים מתים ואפילו פרעה מודה "מי כמוך באלים ה'"! גאולה שבא לישראל לשיר שירה! גאולה מרצון , בשמחה ובמלא הגאווה הלאומית.

 

אמרנו לעיל שהיום השיבעי הוא סמל לסוף התהליך. לכן, מצד אחד, אי אפשר להגיד שהגענו עדיין ליום השביעי, בהיסטוריה! כי אז נכריז על סיום התהליך!

לכן, נראה לי, התורה לא מציינת שהיום השביעי אכן הגיע על ידי ציון שהיתה בו קריעת ים סוף. אבל החכמים הסביר זאת. ואכן קריעת ים סוף מסמלת באמת שלב אחר לגמרי ובחינה אחרת לגמרי . יש לציין שהשירה שבני ישראל שרו, כתובה בלשון עתיד:"אז ישיר משה ובני ישראל.." כאילו הם עדיין לא שרו אלה מחכים לסוף התהליך כולו, בסוף ההיסטוריה כדי לשיר באמת. אבל, בינתיים, יש לנו את ה"ציון" הסמל, העדות שאכן זה יקרה, ולכן אנו חוגגים את היום השביעי של חג המצות: כסוף התהליך שבו אנו נבין אז את כל מה שעברנו עד כה ונתכונן ליום השביעי (או החמישים) שמסמל את העולם הבא.

 

אם היום הראשון מסמל את הבחינה הראשונה והיום השביעי הבחינה השנייה, בניהם יש את חול המועד שמחבר בין שתי הבחינות. כך שכל שבעת הימים מסמלות את כל משך התהליך.

 

גירוש טו בניסן יציאה  בשביעי
על ידי פרעה על ידי ה'
חיפזון ביד חזקה
לילה בעצם היום הזה
לא יכולים להתמהמה :מצות…….. …..מצות :לחמי תודה
היום הראשון היום השביעי

 

 

חשיבות יום השביעי:

נזכור את המילים הכתובים בפרשת "קדש לי כל בכור" בפרק יג לעיל:

שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'

אם היום הראשון היה הסמל של הגאולה מנקודת מבטו של פרעה. (הוא החליט לגרש),

היום השביעי מסמל את הגאולה מנקודת מבטו של ה' בעצמו. ביום השביעי מגלים בברור שה' הוא שולט על כל העולם ושהוא בחר בישראל והוא הגואל.

היום השביעי הוא "חג לה'" באמת!! רק אז מגלים בברור שה' פועל

רק ביום השביעי מבינים את כל המהלך.

אבל יש חשיבות נוספת ליום השביעי:

ביציאת מצרים אנו "יוצאים לדרך". דרך ארוכה מאוד, "תהליך" ארוך של כל ההיסטוריה היהודית. התהליך הזה מיגע ומפחיד. בעיקר בגלל שזה ארוך מאוד. הדבר שיכול להחזיק היהודים במשך ההיסטוריה הארוכה והמייגעת, זה שיהי סוף לתהליך הזה. יגיע יום שביעי! התהליך איננו "אין סופי"!!

היום השביעי מסמל את סוף התהליך ולכן חשוב לדעת כבר ביום הראשון שיהיה יום שביעי.

לכן, נראה לי, התורה הכניסה את סיפור שבעת הימים כבר לפני יציאת מצרים כחלק שני בפרק יב'! למרות שעדיין לא נקיים את מצוות שבעת ימי חג המצות, חשוב לדעת, שהיציאה לדרך תגיע לסיומה ולאחר מכן נשמח ביום השמיני (או ביום ה50).

לכן, התורה מצווה להגיד לילדים שלנו,ביום השביעי ,את ההגדה. לספר לו את משמעות התהליך. אבל החכמים קבעו שכבר ביום הראשון, אנו כבר יודעים שיבוא יום שביעי ואנו כבר מאמינים בגאולה האחרונה ואנו כבר שמחים על התהליך כולו כי יהיה לו סוף ביום השביעי. ולכן, אמירת ההגדה ביום הראשון היא גילויי אמונה ותקווה אדירים. כמו שאנו שמחים בלידת תינוק (שאנו עדיין לא יודעים מה הוא יעשה כשיגדל ומה יהיה איתו בעתיד), כמו שאנו מכריזים "מזל טוב" לזוג שמתחתן (למרות שאנו עדיין לא בטוחים שזה יצליח), אנו מלאה תקווה ואמונה כבר מההתחלה. התורה בעצמה מבשרת לנו שיהיה טוב !כי אנו נחגוג את יום השביעי (סוף תהליך העבודה) וגם את יום השמיני( עולם הבא אחריו).

 

מהלך שבעת הימים

הרבה דברים חשובים שקורים לנו בחיים מתנהלים במתכונת הזו: בהתחלה אנו נשאבים לתוך סיפור ורק אחרי זמן אנו מבינים את המשמעות של הסיפור . במשך הזמן אנו מגלים רבדים עמוקים ומשמעותיים של דברים שעשינו ולא ידענו את מלוא משמעותם. רק ביום השביעי מגלים את המשמעות של היום הראשון!

מתחילים דבר בחיפזון, בדחיפת הרצון או התשוקה או אילוצי המציאות

ורק אחר זמן ניתן לפעמים להבין את המשמעות של כל התהליך.

ביום הראשון יוצאים בחיפזון. אבל ביום השביעי אנו שרים בשמחה על המוגמר.

אבל, באמת מתי מגיע היום השביעי הזה? אולי אנו זוכים ל"יום שביעי" בזעיר אנפין, במידה . ולא ביום שביעי ממש שבו אנו מבינים "הכל" .היום השביעי המושלם הזה, יגיע בעתיד ולכן כתוב "אז ישיר משה", בלשון עתיד.

 

  1. אכילת מצות

בפרק יב (ראה למטה) יש שלושה אזכורים על אכילת מצות:

  1. קרבן פסח נאכל עם מצות ומרורים
  2. מצוות אכילת מצות במשך שבעה ימים, והוא חג המצות
  3. העובדה שישראל אכלו מצות אחרי היציאה ממצרים כי לא היה להם זמן לעשות חמץ

שלושת האזכורים האלה מייצגים שלושה נקודות שונות

המצה הנאכלת עם הפסח היא כמו כל מנחה שמלווה כל קרבן: מצה. כי כל קרבן מייצג עבודה והמצה מסמלת שאנחנו בתהליך של עבודה

אכילת מצות במשך שבעה ימים מסמלת את התהליך עצמו

האכילה של מצות בגלל "שלא הספיק בצקם להחמיץ" היא גילוי מצב הגאולה בחיפזון, בפועל, בהיסטוריה עצמה. ההיסטוריה היהודית מגלה את מה שתוכנן מראש על ידי ה' כשהוא  יודע מראש שההיסטוריה היהודית תהיה תהליך ארוך ומייגע.

 

 

לסיכום:

קרבן הפסח הוא ברית שאנו נכנסים אליו כל שנה מחדש . ברית לאומית התלויה במצב העם המשתנה . כל שנה, כל יהודי חייב לשאול את עצמו שתי שאלות:

מה מצב העם היודי היום?

מה אני יכול וצריך לעשות כדי לקדם את גאולת העם?

 

אחרי הכניסה לברית, נכנסים לתוך ההיסטוריה של העם היהודי שמסומלת על ידי יחידת זמן של שבעה ימים. במשך ההיסטוריה, הברית הזו מחייבת כל יהודי לפעול כל הזמן כדי לקדם את הגאולה של העם היהודי ושל כל האנושות דרך העם היהודי. במשך התקופה הזו, אין להרפות ידיים. ולכן אין לאכול חמץ (שמסמל הרפיית ידיים מהעבודה , סיום התהליך). להיפך יש לאכול מצות שמסמלות העבודה הקשה שיש לפתח במשך התהליך הארוך של ההיסטוריה.

התורה מודיעה לנו שזמן התהליך המייגע הזה הוא קצוב ושבסופו יגיע יום השביעי שבו נוכל להבין, להסיר הספקות, לגלות המשמעות העמוקה של כל ההיסטוריה שעברנו אותה ואז לשיר שירה בשמחה .

 

ההגדה לבנים: אם אנו המבוגרים מסכימים בכל שנה לכרות ברית מחודשת עם ה' כדי להיות חלק פעיל בהיסטוריה של העם היהודי, הילדית שלנו יכולים לשאול למה הם מחוייבים בברית הזו. זו שאלה לגיטימית. ולכן עלינו להשיב להם שהם חלק מהברית הזו ולספר להם שהברית הזו החלה כבר מלידת העם ביציאת מצרים. יהיו בנים שיסכימו ברצון וישאלו "תגידו לי מה לעשות בפועל?" ויהיו בנים שיסרבו להיות חלק מהברית הזו. להם יש להשיב שאין להם ברירה. כי גם אם יהודי רוצה להתבולל, האנטישמיות גרום להם לחזור לחיק עמם. כשם שאי אפשר להתכחש למצב שבו אנו נולדים כבני אדם, כך אי אפשר להתכחש להיותנו יהודים כורתי הברית. (אילו היה שם לא היה נגאל). כי הסיפור הוא הגאולה של האנושות כולה.

רוב הזמן, את השאלות אנו בעצמנו שואלים על עצמנו . ליל הסדר מחייבת אותנו לא רק לכרות את הברית מחדש אלא לשאול לעצמנו את השאלות ולתת להם תוכן. או לפחות להציב להן מסגרת שהיא "התהליך" והעבודה של יהודי בתוך כלל ישראל בארצו.

 

 

 

 

מקורות:

 

מצוות קרבן הפסח

שמות פרק יב א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

 

חג מצות 7ימים

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: פ

 

קרבן פסח

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן ְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַלל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

 

מכת בכורות יציאת מצרים

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:(לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: פ(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

 

קרבן פסח

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: פ

 

 

 

קרבן פסח

בע"ה ג ניסן התשע"ט

מישל בן שושן

קרבן פסח

מתוך שיעור של הרב יובל שרלו

 

נמנה כמה פרטים ייחודיים לקרבן פסח ודרכם ננסה למצוא משמעות לקרבן הפסח :

  1. פסח דוחה שבת

לכאורה, קרבן דוחה שבת במידה והוא עונה על שני קריטריונים

  • הוא קרבן ציבור (קריטריון זה איננו מקובל על ידי הרמב"ם). אבל ברור שקרבן נדבה או תודה או חטאת יחיד איננו יכול להיות קרב בשבת.
  • זמנו קבוע (אי אפשר לעשות אותו ביום אחר, מתוך מצוות התורה)

בכל זאת, קרבן פסח דוחה שבת למרות שהוא קרבן יחיד*

כאילו הוא קרבן ציבור!.

  1. פסח דוחה טומאה

טומאה הותרה בציבור. אם רוב העם טמא, מקריבים קרבן. במידה וזה קרבן ציבור. אם מיעוט אנשים טמאים, לא מקרביים. (ואז, בשביל קרבן פסח בלבד יש את האפשרות לעשות פסח שני). אבל אם רוב הקהל טמא, או ורב הכהנים טמאים, מקרבים את קרבן פסח, כאילו הוא היה קרבן ציבור!

  1. פסח שני

לא מצאנו בשום מצווה, "מועד ב'"! אין שופר שני או לולב שני או כיפור שני. "עבר זמנו , בטל קרבנו"! אם כן, למה התורה מאפשרת לאנשים טמאים (במידה והם מיעוט העם) לעשות פסח חודש אחר כך, ב14 באייר??

  1. מתחיל בחצי היום

פסח הוא הקרבן היחיד שניתן להקריב אותו מחצות היום והלאה עד לערב. כל הקרבנות קרבים כבר בבוקר (חוץ מהתמיד של בין הערביים שהוא המשכו של תמיד הבוקר). למה?

  1. עשה שיש בו כרת

יש רשימה של 36 מקרים שבהם חייבים כרת. כולם מצוות לא תעשה חמורות, חוץ משתי מצוות עשה: ברית המילה וקרבן הפסח. למה אי עשיית קרבן פסח חייב כרת?

  1. ערל לא יאכל בו

ערל אסור להקריב או לאכול את הפסח ! למה הפסח מותנה בברית המילה?

  1. פיגול

קרבן שנשחט בכוונה לא נכונה, חייבים להביא קרבן אחר במקומו. הוא נחשב, אבל הוא כשר! חוץ מקרבן פסח (וחטאת) * שכוונה לא נכונה בזמן שחיטתו פוסלת אותו לגמרי ואסור לאכול אותו!! למה?

  1. קהל ועדה

"כל קהל עדת ישראל יעשו אותו ". מכאן שהיו שלוש כתות. מכניסים כיתה אחת וסוגרים הדלתות ואחרי סיום ההקרבה מכניסים הכת השנייה.. כדי לקיים את המצווה שהקרבן נעשה בתוך הקהל .

 

הצעה תשובה : הפסח הוא ברית!

 

הרב שרלו מרחיק לכת ומציע שהפסח איננו "קרבן רגיל" אלא כריתת ברית, ולכן יש לו דינים מיוחדים!

יש שתי בריתות

  1. ברית המילה: ברית פרטית, שנעשית על ידי האבות באופן פרטי ואישי.
  2. ברית פסח: ברית לאומית שנכרת כשכל העם שרצה להיכנס לברית הזו (ובכך זכו להינצל ממכת בכורות ולצאת ממצרים).

למה שתי בריתות? כי יש שני ממדים שונים ומשלימים בעבודת ה': העבודה האישית כיהודי, והעבודה בתור חלק מהעם כולו. לכן חייבים להיות שתי בריתות ! אבל ברית אחת (הלאומית, מותנית בברית הפרטית. אי אפשר להקריב הפסח אם לא עברנו ברית מילה.

לכן, ברוב הנקודות שהעלינו לעיל, יש לקרבן פסח ממד ציבורי. הוא מתנהג כאילו הוא קרבן ציבור. למרות שכל אחד מקריב אותו. ורק ההגדרה של ברית לאומית מצדיקה את הייחודיות הזו. לכן הוא משלב בתוכו גם דינים של קרבן יחיד (כל אחד חייב להשתתף באכילת הקרבן שנשחט עבורו) וגם דינים ציבוריים כמו שראינו לעיל. בתור ברית, הוא מכניס את הפרט לתוך הכלל.

ביציאת מצרים, ה' שואל בעצם "מי רוצה להינס לתוך ההיסטוריה היהודית? מי רוצה להיות שותף לכל מה שיקרה לעם הזה? מי מוכן לקחת על עצמו את הסיכונים ווהחובות והאתגרים של היסטוריית העם היהודי?

על ידי הקרבת קרבן הפסח, וזריקת הדם על פתח הבית, היהודי במצרים נכנס בברית הזו. כל מי שלא עשה כן לא יצא ואם הוא היה בכור , הוא מת בליליה הזו אפילו שהוא יהודי.

לא מספיק להיות "דתי" באופן אישי ופרטי. יש להיות שותף לגורל העם ולהיסטוריה שלו בכל המובנים.

היום שחזרנו לארצנו, הממד הזה מתעורר לתחיה. בגלות הרגשנו רק את הממד הדתי שמסומלת על ידי ברית המילה. אבל זה היה רק ברית אחת מתוך שתיים. ייתכן שהעליה לארץ וההשתתפות בגורל המדינה והעם הם קיום הברית השנייה בימינו.

 

למה יש פסח שני? כי האנשים שהיו טמאים בזמן עשייתו, הרגישו שהם יצאו מהעם , שהם יצאו מהברית ואכן הם אומרים למשה :"למה ניגרע …?" כאילו מי שלא מקריב קרבן הפסח, יוצא מכלל העם. ואכן, זו ההגדרה של "כרת" גם המילה וגם פסח מכניסות כל אדם לכלל ישראל על ידי שתי הבריתות האלה ולכן אם חסר אחת, הוא "נכרת מעמיו"! זה גם מסביר למה חייבת להיות מחשבה מדויקת בזמן שחיטת הפסח: כי זה לא רק "עבודה", זו התייצבות לכניסה מחודשת בעם ישראל. וזה חייב להיות במלא הכוונה והמודעות.

 

למה כל שנה?

ברית המילה עושים  פעם בחיים.

למה יש לעשות ברית לאומית של פסח, כל שנה?

כי בכל שנה העם משתנה. יש אנשים שנולדים יש שמתים, משתנים הדעות ומאזן הכוחות, עם ישראל חי. ולכן, הכניסה לברית חייבת להיות מחודשת בהתחלת כל שנה.

אם כן, מה נידרש בקרבן פסח? להתחיל לשאול את עצמנו: מה אני עושה עבור כלל ישראל? איך אני יכול לקדם את הגאולה של כל העם? איך אני דואג לכל העם? איך אני משתייך לכלל העם. אי אפשר להתנתק ממה שמתחדש כל שנה בעם, בעבודה שלי כיהודי! עלי לחשוב מחדש את השתייכותי לכלל, בהתחדשותו! כל שנה, אני חייב לחשוב על העם היהודי שחי היום! בפסח אנו נמדדים לא כיהודים פרטיים דתיים בינם לבין ה', אלא בתור אומה וכל אחד נמדד בתור העבודה שלו ביחס לאומה כולה.

 

בעצם, קרבן הפסח הוא הממד הלאומי בקשר שלנו עם הבורא. אנחנו לא רק "דת" (ברית מילה) שכל אחד מקבל על עצמו את מצוותיו או לא, אלא אנחנו "לאום", אנחנו עם. ועלנו לפתח את הממד הזה בימנו לפחות כמו שפתחנו את הממד הדתי. כי גם זה כלול במצוות התורה! להיות עם ולהשתתף בהיסטוריה של כלל העם ולדאוג לגורלו ולפעול למען גאולתו.

 

מקורות:

 

(1)פסח דוחה שבת:  ( פסחים דף סו עמוד א )

 

גמרא. תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר +במדבר כח+ מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד – דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח – דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

 

(2) המחשבה פוסלת הפסח: משנה מסכת זבחים פרק א משנה א

 

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן רבי אליעזר אומר אף האשם הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן אמר רבי אליעזר החטאת בא על חטא והאשם בא על חטא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמו:  שהמחשבה לא רק גורמת לקרבן להיות חינם אלא שהם פסולים!

 

יציאה וביאה

בע"ה יח ניסן התשע"ח

מישל בן שושן

יוצא-נכנס

מתוך שיעור של הרב מידן

 

 

סיכום:

היציאה לחרות עוברת דרך הלימוד הבסיסי של השליטה על "מה/מי נכנס ומה /מי יוצא" מהגוף, מהבית,מהעם.נבחן רעיון זה דרך נושאים שונים, כמו: התפילין, המזוזה, דם פסח, דם המילה,הבית והיובל.

 

  1. התפילין:

גם בתפילה של יד וגם בתפילה של ראש, יש "בית" שבו כתובים ארבע פרשיות

שתי פרשיות שלקוחות מספר שמות "קדש לי כל בכר" העוסקות ביציאת מצרים

שתי פרשיות שלקוחות מספר דברים "והיה אם שמוע " ואהבת" העוסקות בכניסה לארץ.

 

  1. המזוזה

כתובים במזוזה רק שתי פרשיות :,שמע ואהבת,כלומר שתי הפרשיות  של הכניסה לארץ.

למה לא הוזכרה המזוזה ביציאת מצרים, בפרשת "קדש לי כל בכור" יחד עם התפילין?

ייתכן מאוד שכמו שיש "פסח מצרים" ו"פסח דורות", יש "מזוזת מצרים" ומזוזת דורות"! כי הרי יותר מפעם אחת מופיעה המזוזה בטקס של קרבן פסח במצרים: שמו את הדם של הקרבן על המשקוף ועל שתי המזוזות. המטרה היתה לשמור על פתח הבית שלו ייכנס שם המשחית להרוג את הבכורות. מי שלא שם דם עם הפתח היה נתון למלאך המוות!

זה מסביר אולי למה המזוזה שלנו נחשבת למגן מפני כל מני סכנות:

על המזוזה כתוב השם "ש (שומר) ד(דלתות) י(ישראל). ורש"י, במסכת פסחים מסביר שחובה על הדייר לשים מזוזה (ולא על בעל הבית) כי המזוזה משמרת את הדר בבית.

עניין השמירה מופיע אם בן בשתי המזוזות:

מזוזת מצרים עם הדם עליה הגנה מפני המשחית ושומרת על בני המשפחה בבית

מזוזות דורות עם מה שכתוב בתוכה מגינה מפני המזיקים ושומרת על דיירי הבית.

 

  1. הבית

בכל פרשת יציאת מצרים, עניין הבית חוזר על עצמו כל הזמן. המילה "בית" חוזרת בכל מיני נסיבות בתיאור הקרבת הקרבן במצרים .

למילה "בית" יש שני מובנים:

  • בית= המבנה שבו גרים. ולכל בית יש פתח אחד לפחות
  • בית= בני המשפחה. למשל, השה היה חייב להימנות על כל אלה מהמשפחה שיוכלו אותו. "שה לבית אבות , שה לבית".

היה צריך להגן על בני המשפחה (הבית) ועל הבית עצמו! לכן יש לצרף את הדם של הקרבן שהוא מסמל את השה שכל בני המשפחה תאכל, עם המזוזה של הבית שהוא פתח המבנה. וכך, ,הבית, בשני מובניו (משפחה ומבנה) יקבלו הגנה.

בערב פסח, מקפידים שלא להזמין אורחים לא יהודים. אבל מצד שני, פותחים את הדלת לכל דכפין! השאלה בערב פסח היא ,מי הוא יהודי" מי נכנס בתוך עם ישראל? מה משמעות הזהות היהודית.

 

  1. עבד עברי

כשעבד עברי מתחתן אצל אדונו, ואפילו אם נולדים לו ילדים, הם לא נחשבים כמשפחתו. כשהוא יוצא מאדוניו, "האישה וילדה תהיה לאדוניו והוא יצא בגפו"! כאילו לעבד אין משפחה

הגמרא מציינת שגם בית (במובן של מבנה פרטי אישי, אין לעבד. וזה אחד מהמאפיינים של העבד: אין לו בית משלו.

אם כן, לעבד אין בית, לא במובן המשפחתי ולא במובן של מקום פרטי ,אישי .

מה שמאפיין בית (מבנה) זו היכולת לשלוט על הכניסה אליו. אם כל אחד  יכול להיכנס אז זה כבר לא בית. זה אולם או מקום ציבורי. רשות היחיד מתאפיינת על ידי היכולת לשלוט על הפתח.

ברור שמטרת יציאת מצרים היא היציאה מעבדות וכל המאפיינים של היציאה מהעבודות מתגשמות במושגים של בית, והמשפחה.

 

  1. היובל

ביובל, כולם חופשיים. התורה מתארת את החופש הזה על ידי החזרה של העבדים לחיק משפחתם ולחיק ביתם. ביובל, לכל אחד יש משפחה ויש בית. וכך, אין יותר עבדים ביובל:

"ושב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ישובו"

זה בדיוק מה שרוצים לעשות ביציאת מצרים: שלכל אחד יהיה בית ולכל אחד תהיה משפחה.

"איש שה לבית אבות שה לבית".

  1. הדם

ראינו שההצמדה של הדם אל המזוזה , מצמידה בעצם את שני המובנים של המילה "בית".

אבל המסורת צירפה לאותו הטקס עוד דם אחר: דם המילה:

  1. ברית מילה

ביום הראשון של פסח קוראים את ההפטרה שבה יהושוע , בכניסה לארץ כנען, מל את בני ישראל "שנית", כלומר אחרי שהוא כבר מל אותם בערב היציאה ממצרים.

בספר יחזקאל , יש עוד רמז לברית המילה במצרים: ואומר לך "בדמייך חיי"

למה כתובה המילה "דמייך" בלשון רבים? כי מדובר, אומר המדרש בדם פסח ובדם מילה

כלומר, בערב היציאה, יחד עם אכילת הקרבן (ודווקא בגללו) בני ישראל נימולו.

"כל ערל לא יאכל בו". אסור לאכול את קרבן הפסח בלי ברית מילה.

אבל אם נחשוב על המשמעות שנותנים חז,ל לשמירת ברית המילה, מוצאים שהדרך לשמור על הבירת היא לשמור על הזרע היוצא, שלא יצא לבטלה, ושלא יצא במקרה של יחסים אסורים. יוסף שמר על ברית המילה כשהוא לא הלך עם אשת פוטיפר.    כאילו ברית המילה היא פתח (תחתון) של הגוף שיש לשים לב מה יוצא ולאן יוצא הזרע. אבל כשהזרע יוצא בצורה נאותה, אז ממנו נולד עם ישראל!

  1. הפה

מוכר מאוד הנוטריקון "פסח= פה סח"

אבל פשט הפסוקים מראה שיש שתי מצוות עיקריות בפסח:

  • לאכול –מצה,קרבן,מרור, כוסות יין…
  • לדבר- לספר ביציאת מצרים.

הפה הוא האמצעי שמאפשר לקיים את שתי המצוות האלה. הפה הוא פתח (עליון) לגוף. יש להיזהר מאוד מה מכניסים לתוכו (הלכות כשרות..) למרות שחיוני מאוד להכניס לתוכו אוכל!

מצד שני אין להוציא ממנו דברים לא ראויים (שקר, לשון הרע, דברים בטלים). יש לשמור על מה שיוצא מהפה אבל יש מצווה להוציא ממנו דברים טובים.

  1. היציאה והביאה

בדיני קרבן פסח יש מצוות חשובות מאוד על איסור היציאה מהבית

  • אין לצאת מהבית (לא תצאו..)
  • אין להוציא מהבית מקרבן הפסח (לא תוציאו ממנו ..)

וכן, כבר ראינו שהדם על המזוזות והמשקוף מגינה מהמשחית "לבוא, אל בתיכם.."

מדברים על "יציאה ממצרים" ועל "ביאה לארץ".

  1. אברהם אבינו

מעניין לשים לב שבאותו היום שבו אברהם קיבל את שלושת המלאכים, התקבצו בו כל המוטיבים שדברנו עליהם :

  • ברית המילה= זה היה היום השלישי לברית מילה שלו וה' בא לבקר אותו ולרפותו מהברית מילה
  • פתח= הכל מתרחש בפתח האוהל. הפתח פתוח לאורחים אבל מצד שני, שרה נמצאת בפנים "באוהל" ואברהם לא נותן לאנשים הזרים לפגוש אותה בקלות! הסעודה מתרחשת תחת העץ, בחוץ!
  • פסח= המדרשים מסבירים שזה התרחש בפסח! וכן הוא אפה מצות.
  • קרבן= אברהם שוחט בן בקר.
  • הזרע= המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שייולד להם בן בשנה הבאה.

 לסיכום:

השליטה על פתחים היא סימן החירות. חשובה ההגנה מכניסת מרעים אבל חשובה גם כן ההכנסה של האורחים הרצויים. (כל דכפין יצא ויכול). כמו כן, אין להוציא החוצה כל דבר . יש לווסט את היציאות. ומאותם הפתחים  יש יציאות רצויות מאוד שמיהם יוצאים דברים חיוניים .

 

  אות ליציאה אות לכניסה
תפילין שתי פרשיות על היציאה שתי פרשיות על הכניסה
מזוזה מגינות בזמן היציאה מכילות שתי פרשיות של כניסה
ברית מילה אין להוציא זרע לבטלה תנאי לזרע ישראל

 

למה עשר מכות?

בע"ה יד ניסן התשעז

מישל בן שושן

 

פסח פי 2

מתוך רעיון של הרב מנשה וינר

 

2שאלות

  1. למה עשר מכות ולא מכה אחת?
  2. מה פירוש הכבדת לב פרעה?

 

מצד פרעה

אפ אנו נתמקם מצד פרעה מלך מצרים. החכם והגדול מכל המלכים בתקופתו. מגיע משה וטוען שהוא בא בשליחות מאת ה', בורא עולם הכל יכול .

כדי לשכנע אותו הוא מתחיל לעשות לא "טריק" קטן (מטה ונחש) שחרטומי מצרים מצליחים להעתיק בקלות.

זה ממש לא נראה רציני. הרי ה' יודע שחרטומי מצרים מכירים את הטריק הזה, למה הוא בחר בדבר כל כך זעום?

העבדות מתקשה עקב זאת.

אחר כך, יש את מכת הדם. מרשים אבל לא נורא!

זה דווקא מחזק את פרעה : נכון שלא נעים שהמים יהפכו לדם. אבל, כשזה עובר, זה נראה לא נורא.

אחר כך צפרדעים. נו באמת! מלך העולם, הכל יכול! עם כל הכבוד לצפרדעים, זה לא משהוא משכנע עד כדי כך. לפחות לא במימדים שמשה טוען, כאילו מדובר באל הכי חזק בעולם!

וכן הלא. ככל שעוברים המכות, אפילו אם הן פחות ויותר קשות מהקודמות, זה מאתגר עוד יותר את פרעה ! דווקא פרעה שיש לו ראייה כוללת יכול לזלזל יותר ויותר ככל שהמכות עוברות בכוח של האל הזה!

פרעה חושב "עברנו את המכה היא נעבור גם את זאת"!

 

זה בדיוק חיזוק לב פרעה: כשה' בוחר להתכסות מאחורי נסיים קטנים, לא משכנעים כל כך. זה נותן הרגשה לבן אדם (פרעה) שהוא נמצא מול כוח שניתן ומאתגר לעמוד מולו!

אילו ה' היה מכה את מצרים במכה "זבנג וגמרנו" מה שההוא משכנע מאוד, שאי אפשר להתבלבל, להישאר בספק, אז לא היה מקום לחיזוק לב פרעה.

החיזוק של לב פרעה הוא לא הפיכת פרעה לרובוט. זה אפילו לו פעולה מסתורית בלב פרעה. זה פשוט האסטרטגיה המשונה הזאת שבה בחר האלוהים ללכת בה: לעשות מכות קטנות ומרובות שכל אחת לא משכנעת סופית וכל אחת נותן כוח לעמוד מול המכה הבאה!!

 

מצד עם ישראל:

ננסה לחשוב במקום העם היושב במצרים.

אדם בא ואומר להם שהגיעה הגאולה.  דרך אגב, האדם הזה (משה) איננו נראה "משלנו"!

אבל, לא נורה. בני ישראל הם מאמינים בני מאמינם והם מוכנים להאמין לו. הוא עושה להם כמה אותות עם הנחש , היד, המים. הכל נראה בסדר, הולכים על זה.

אבל מה קורה? הכבדת השעבוד!!

כך לא בונים גאולה!! זו בדיחה!

אחרי עמל רב, מנסים לשכנע שזה הוא זה, עכשיו זו גאולה: מכת דם.

זה באמת מרשים. הם מתחילים לארוז מזוודות ולהתחיל לקלל את המצרים!

פתאום מסתבר שלא! לא יוצאים. זה לא עבד! פרעה לא נותן לצאת!

איזו אכזבה!! המצרים עכשיו יהרגו אותנו על הקללות ועל הנאמנות הכפולה!! מפחדים מדיכוי המרד יהיה עוד יותר אכזרי מהשעבוד!

ואז מנסים להרגיע אותם: הנה עוד מכה! צפרדעים! טוב נראה… ולא! עדיין לא יוצאים

וכן הלאה! כל פעם התקווה שנולדה מתאכזבת מחדש עד כדי ייאוש ובלבול עצום

הרי בני ישראל לא יודעים שיהיו עשר מכות. הם עוברים את כל הטלטלות בדיוק כמו פרעה. רק מהצד השני.

עד שמגיעה המכה האחרונה והיציאה סוף סוף.

הולכים במדבר, ובמקום להגיע אל ארץ נושבת, הנה שאנו מסתובבים חזרה על עקבותנו! ה' מסובב את המסלול עד שחוזרים חלילה על אותו הדרך בלי להגיע לארץ כנען!

לא רק זה אלה שה' מביא אותנו מול הים ושולח את פרעה מאוחרנו!!

האם זה רציני? האם מדובר באמת על האלוהים שעליו ספרו אבותינו? האם זו גאולה..?.?

 

מסקנות:

כנראה שה' רוצה ללמד שאין גאולה בלי אמונה.

אין ערך לגאולה שבא במכה אחת. היא חייבת לבוא "טיפין טיפין", בעליות, מורדות, כדי להעמיד את האמונה של הנגאלים במבחן. רק מי שמאמין יגאל.

האכזבות שיש בדרך, הם כללי המשחק כדי להעמיד את האמונה במבחן.

כל החיים בנויים כך שיש כיוון אבל הרבה מסתורין דרכו. עליות מורדות. והכל תלוי באמונה!

 

גם אנו היום חווים מהלכים דומים מאוד

הגאולה שאנו חווים מאלה תהפוכות. ירידות ועליות

הכרזת בלפור, השואה, מלחמות, עצמאות, מלחמת ששת הימים. הכותל, הר הבית, פיגועים, ייאוש, תקווה…

רבים חושבים:"האם זו גאולה??"

הרי שההוא היה אמנם עם זקן ארוך אבל בלי כיפה!

הרי שיש בעיות גדולות.

הרי יש ייסורין נוראיים

אי אפשר שזו הגאולה!

בדיוק לכך יש לזכור שה' הביא עשר מכות על מצרים ולא מכה אחת!!

עשר מכות, פירושם עליות ומורדות.

ההתלבטויות הם חיזוק הלב של פרעה! כי זה לא בא במכה אחת! זה לא נראה שהגאולה באה מהאלוהים! כי אם כן זה היה בא במכה אחת! ריבוי המכות הקטנות מכסות את המפעל גדול! זה נעשה בכוונה ! כדי לשתף את האדם בתהליך. החלק של האדם בתהליך הוא בראש ובראשונה באמונה שלו בתהליך!

כי בלי אמונה אין גאולה!!

פסח פי

בע"ה י ניסן התשעז

מישל בן שושן

 

פסח פי

נוסח ההגדה

מה אומרת המשנה על נושא ההגדה?:

מסכת פסחים דף קטז עמוד א משנה. מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו… מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

  1. יש לשאול שאלות
  2. אחר כך יש לספר "בגנות", כלומר לספר כמה היה רע לעם ישראל
  3. ואחר כך לסיים "בשבח", כלומר איך היה טוב לישראל אחר כך
  4. אחר כך יש לדרוש את הפסוקים שאומר החקלאי הישראלי שמביא ביכורים לבית המקדש. זה בעצם סיפור ההיסטוריה היהודית שהוא מזכיר לעצמו ומכריז על עצמו שהוא ממשיך אותה. הפסוקים האלה כתובים ב ספר דברים פרק כו :(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:…(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

 אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:

(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְקֹוָק וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: ס

 

שתי הגדות (הרב אורי שרקי)

כשמתבוננים על התחלת ההגדה שלנו, מופיעים שתי התחלות: התחלה "לאומית" והתחלה "דתית":

אכן, כדי לענות על הבקשה של המשנה, יש להתחיל בשאלות, בגנות ובשבח.

ההתחלה הראשונה (הלאומית)

  • ארבע שאלות= מה נשתנה הלילה הזה…
  • הגנות= עבדים היינו….= השעבוד הלאומי, הפיזי, במצרים
  • השבח= ויוציאנו ה' משם..= הגאולה הלאומית, יציאת מצרים.

 

התחלה שניה (דתית)

  • ארבע שאלות =(ארבע בנים, החכם ,הרשע..)
  • הגנות= מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותנו= הגנות מבחינה דתית
  • השבח= ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו….= השבח מבחינה דתית

 

הרב אורי שרקי טוען שהיו שתי גרסאות של ההגדה. אחת דתית ואחת יותר לאומית. כל אחת עם ההתחלה שלה. לפי דעתו, שתי הגרסאות אוחדו לגרסה אחת בתקופת הסבוראים (הם  חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים  )סוף המאה ה5-)    ועד לתקופת הגאונים אמצע  המאה ה-6 או ה7).

אם כן, ההגדה שלנו היום מכילה את שתי ההתחלות האפשריות מבחינת שתי המימדים: הלאומי והדתי!

 

  הגדה ראשונה (לאומית) הגדה שנייה (דתית)
שאלות מה נשתנה ארבעה בנים
גנות עבדים היינו מתחילה עובדי ע"ז
שבח ויוציאנו ה' ועכשיו קרבנו לעבודתו

 

הרב אורי שרקי מסביר שדווקא בחלק הלאומי, שואלים שאלות דתיות (ארבעת הקושיות על מעשים, מצוות)

ודווקא בחלק הדתי יותר, שואלים שאלות לפי המימד הלאומי, האישי (ארבעה בנים): מכנים כל אחד לפי השתייכותו הנפשית והחברתית!

לאור ההקבלה הזאת, ניתן לחפש בהקבלה בין ארבע השאלות של "מה נשתנה" לבן ארבע השאלות של ארבעת הבנים

 

הקשר בין השאלות:

 

  חכם רשע תם שאינו יודע הבן החמישי
ארבעה בנים מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-להֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם .. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

 

מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

 

אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

 

 
מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילות?

 

שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בֵּין יושְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין".

 

"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין שְׁאָר יְרָקות – הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרור "שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כּלו מַצָּה "שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת – הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי".

 

 

 

החכם  והשאלה על ההסבה

כדי להחכים, לעיין ולחשוב, יש לשבת בנוח , מסביב לשולחן ואז לחשוב. קשה לחשוב על בטן ריקה. כמו שהחכמים שישבו "מסובין" לדון בבני ברק על אמצעי הגאולה של אז, גם החכם זקוק להיות "בהסבה"

 

הרשע והמרור

המרור הוא המרירות של הגאולה (הרב קוק)!!

למה הגאולה עלולה להיות מרה? כי לכל אחד יש את החלום לגאולה לפי צרכיו והשקפת עולמו. אבל הגאולה האמיתית באה כדי להוציא את האדם לעולם חדש! יהיו הרבה מהפכות בגאולה! זה הקושי האמיתי של הגאולה! יהודי שיושב בברוקלין חושב על גאולה לפי אורח החיים שלו שם. עבורו, לעלות לארץ איננו בא בחשבון כי זאת לא הגאולה שעליו הוא חולם. למרות זאת, הוא מתפלל בכל כוח על הגאלה! היהודים שישבו במצרים אולי חשבו על גאולה לפי ראות עיניהם. היציאה ממצרים והכניסה לעולם חדש היה מאוד טראומתי עבורם! זו מרירות המרור!

הרשע מכונה כך כי הוא מסרב לקבל את המרירות הזאת. הוא לא רוצה גאולה שתשנה לו את הפרדיגמות!

הערה על " הכהה את שיניו"(לע"ד): נראה לי שהרשע הוא רשע כי הוא לא מקבל אפשרויות חדשות. הוא לא מקבל האפשרות שצריך אולי לחשוב אחרת. הוא לא מקבל החידוש. שיניו חדות כי הוא חד בדעתו ונושך כל מה שזר לו. הגאולה דורשת ממנו לחשוב אחרת. לקבל דעה אחרת. בשביל זה היא חייב לקבל פשרות, לעגל הפינות. לכן מכהים את שיניו!

 

התם והמצה

התם שואל את השאלה הכוללת ביותר. "מה זאת" דורש לראות את התמונה בכללותה. המצה מסמלת את כל התהליך ולא רק חלק ממנו. המצב שבו אנו בגלות (לחם עוני) והדרך שבה אנו יכולים לצאת( בחיפזון, בלי להחמיץ הרגע)

 

שאינו יודע לשאול והכרפס

שתי פעמים טובלים: פעם בחרוסת ופעם ראשונה בכרפס. הכרפס בא כדי לפתוח את התיאבון. אנו בני חורין ולכן אנו רוצים לאכול. מצוות האכילה היא עיקרית בליל הסדר. עני מחפש איך לסתום את התיאבון. העשיר רוצה לפתוח לעצמו את התיאבון כדי לאכול ככל שיהיה אפשר.

בסדר אנו פותחים את התיאבון לשאלות ולחקירות. למי שלא יודע איך, פותחים לו את התיאבון!

דרך אגב:

כשמעיינים בקטע של התורה שאנו דורשים בהגדה (הפרשה הקטנה שמובאת למעלה, פרשת הביכורים), אנו לא מוצאים את מתן התורה! כאילו ההיסטוריה של עם ישראל מאז אברהם שיצא מאור כשדעים ועד לכיבוש הארץ לא מכיל את ה"פרט ההיסטורי" הזה! כאילו המימד הלאומי הוא הרבה יותר חשוב ועקרוני בהגדה של פסח מאשר המימד הדתי. עם ישראל נולד ביציאת מצרים ולא בקבלת התורה. ואת לידת עם ישראל אנו חוגגים. את התעודת הזהות של היהודי, מקבלים בהשתייכות אל האבות ובלקיחת חלק בגאולה ולא בקבלת התורה.

לא מי שמקבל את התורה הוא יהודי אלה רק מי שנולד יהודי ועבר את ההיסטוריה של העם היהודי וממשיכה

 

הבן החמישי

נעיין שוב במשנה שמצווה על ההגדה של פסח. בה אנו מוצאים את ארבעת השאלות של מה נשתנה.

פסחים דף קטז עמוד א :מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,

  1. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה?
  2. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור?
  3. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי?
  4. שבכל הלילות (אין) אנו (חייבים לטבל אפילו) [מטבילין] פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים?

מגלים שיש שאלה נוספת על אכילת הקרבן פסח דווקא "צלי"

ומצד שני אין לנו את השאלה על "מסובין"!

כאילו השאלה של מסובין מחליפה השאלה על הקרבן פסח.

זה מובן במידה ואנו חיים בתוקפה שאין בית מקדש ואין קרבן פסח ואי אפשר שהבן ישאל על דבר שאיננו רואה.

אבל בהגדה של הרמב"ם  יש חמש שאלות!

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ב :ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות

  1. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים,
  2. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה,
  3. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי,
  4. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים,
  5. שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין.

יש בליל פסח עניין לחשוב על העתיד, על הגאולה השלמה שתבוא. על מי שאיננו כאן איתנו. על בית המקדש שעדיין לא בנוי. לכן יש מקום לבן החמישי שאיננו איתנו (וזה מסמל את כל מה ומי שחסרים לנו) ויש מקום לאליהו הנביא (שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם) שיבשר על הגאולה האחרונה

 

אחד עשר כוכביא

מה עניין האחד עשר הכוכבים ב"אחד מי יודע?" האם בחרו בסיפור של חלום יוסף רק בגלל המספר הזה? הרי יכלו לבחור את 11 הסמנים שיש בקטורת!

הרב אורי שרקי מציע לדרוש:

לפני הסיפור של יוסף, ראובן חטא עם בלהה והיה קטרוג כלפיו. ונשאלה השאלה האם ראובן יישאר כאחד משבטי ישראל או שיורחק בגלל חטאו. אבל חלום יוסף שחלם על 11 אחים, הראה שההשגחה כללה את ראובן בתוך הבנים! אם כן, זו בשורה טובה וניתן להמשיך עם 12= שבטיא!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חג המצות או חג פסח?

הרב מנחם ליבטאג

העניין המרכזי:

יש שני חגים שונים:

  • ה' ציווה על עשיית קרבן פסח במצרים, לפני היציאה. אסור לאכול חמץ עם הקרבן הזה.החג הזה חל ביום 14 בניסן, יום שחיטת הקרבן והוא נמשך מעט בלילה של ה15 , זמן אכילת הקרבן. זה הוא "חג הפסח". זה חג על ההודאה שה' לא הרג אותנו במצרים במכת בכורות.
  • אחרי היציאה, ה' ציווה לחגוג לדורות שבעת ימי חג אחר: חג המצות. זה חג שלא חגגו במצרים אלה אחרי היציאה. החג הזה הוא החג על עניין היציאה מעבדות לחרות. האיסור העיקרי הוא איסור אכילת חמץ. הרבה יותר מאשר אכילת מצה. החג הזה נקרא "חג המצות" והוא חל מה15 עד ה21 בניסן.

למה אוכלים מצות? זכר לדבר סמלי שקרה ביציאה: לא היה להם זמן לתת ללחם להחמיץ ואכלו, אחרי היציאה, כשהיו בסוכות (מחוץ למצרים), מצות. לא קבלו מצווה על אכילת מצות כשהיו במצרים מלבד מצוות אכילת מצות יחד עם קרבן פסח. וזאת, נראה בלימוד הבא:

 

מעניין לקרוא את פרק 12 בספר שמות. בו כלולים כמעט כל ענייני יציאת מצרים ופסח.

 

שמות פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ..(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים ..(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן …(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: …

(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:..(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:… וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם ..(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ ..(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: פ

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

..(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:..(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

  • (כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ …..(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:..

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה …(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:…..

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: ..:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:… וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ ..

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: פ

 

מרוב שאנו מכירים את הפרטים, אנו לא שמים לב לכרונולוגיה של הדברים:

  1. 1. פסוק א'..:ה' מדבר אל משה ביום 1 בניסן, בארץ מצרים ומצווה על קידוש החודש
  2. 2. פסוק ה'….הוא מצווה לקחת שה ביום ה10 לחודש ניסן (בעוד 10 ימים) ולשחוט אותו ביום 14 בניסן. השה שנשחט ביום 14 יאכל בלילה, ערב ה15. הוא יאכל עם מצות ומרור. הוא יאפשר הצלה של ישראל ממכת בכורות.

3.פסוק יד':  הקרבן הזה ייעשה גם לאורך כל הדורות זה יהיה יום חג (חג הפסח)

  1. פסוק טו: מצוות אכילת מצות 7 ימים: מהיום ה15 ועד יום 21 בניסן, בכל דור, יש לאכול מצות ולא חמץ שבעת ימים. " כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

נשים לב למשפט הזה. מתי הוא נאמר? הפועל "לצאת " הוא בעבר. "הוצאתי" כלומר, לא מדובר על מצווה שנתנה למשה יחד עם כל שאר הפרשה של קרבן פסח. אלה פסוקים שנאמרו למשה אחרי יציאת מצרים. זה הגיוני כי בני ישראל לא אכלו מצות שבעת ימים במצרים.מדובר על מצווה לדורות בלבד .

  1. 5. פסוק כא והלאה:משה מוסר לכל העם את מצוות ה' לשחוט הקרבן פסח. ואכן כתוב אחר כך " וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" כלומר הם שחטו הפסח ביום 14 ואכלו אותו בלילה של 15. כלומר, הקטע חוזר לימים שלפני יציאת מצרים, אחרי ה1 בניסן, ולפני ה10 בניסן.
  2. 6. פסוק כט: יציאת מצרים
  3. 7. פסוק לז: הם מגיעים לסוכות ושם הם אוכלים מצות כי לא הספיק בצקם להחמיץ.
  4. פסוק מג:חודרים לחוקת הפסח. חייבים לעבור ברית מילה לפני שאוכלים הקרבן. כנראה שמדובר בהוראה שניתנה לפני היציאה כדי שיעשו המילה לפני ה14 בניסן. ומסיימים עם היציאה שוב.

 

מסקנה:

יש בלבול בסדר הכרונולוגי בתוך הפרק. שמתי חץ עגול ארוך שמבקש להחליף את שני הקטעים אחד עם השני:

  • מצוות אכילת מצות לדורות נתן אחרי יציאת מצרים (חג המצות שבעת ימים החל מה15 בניסן)
  • מצוות קרבן פסח, כולל ברית המילה שחייבים לעשות לפני, קראה לפני יציאת מצרים (חג פסח שחל ב14)

 

הנה טבלה מסכמת על שני החגים האלה:

שם החג מתי? נאמר שייך מטרה סיבה קרא משמעות ב.ב.ה
חג הפסח 14 ניסן לפני היציאה למצרים ולדורות תודה על הצלה ממכת בכורות ה' פסח במצרים נכונות למלא אחרי ה' ברית מילה
חג המצות 15-21ניסן אחרי היציאה לדורות לזכור יציאת  מצרים הכנה רוחנית לא היה זמן במדבר הסרת השפעות שליליות 430

 

  1. חג הפסח הוא החג על ההצלה. זה הסימן שאנו נכנסים תחת השגחת הקדוש ברוך הוא .

זה מזכיר לי את הבר מצווה שמודה להורים שלו על כל מה שעשו בשבילו עד עכשיו. אם הבר מצווה מגיע לבגרות מספקת כדי להכיר בתודה שהוא חייב להוריו, זה אומר שהוא לוקח על עצמו את האחריות על החיים שלו! הוא כבר לא טוען "למה הולדתם אותי! זו האשמה שלכם שהבאתם אותי לעולם, אז תטפלו בי!" הוא מרגיש עכשיו שההורים בעצם עשו לו טובה על זה שהביאו אותו לעולם ועמלו כדי לחנך אותו. זה לא דבר פשוט. זה דורש המון בגרות ואופטימיות.

זו בדיוק אותה הבגרות שנדרשת מעם ישראל בקרבן פסח: תודה על זה שלא הרגת אותי במצרים, עם כולם! כלומר, תודה על זה שאני יהודי. זה מזכיר את הברכה של הבוקר "ברוך…שלא עשני גוי" למרות שאנו יודעים שהרבה יותר קשה להיות יהודי מאשר גוי! זו קבלת אחריות על עצמנו ועל הזהות שלנו.

אנו נדרשים לקבל אחריות זו כל שנה כי זה לא דבר פשוט להמשיך להיות יהודי גאה ולקבל על עצמנו התפקיד!

 

  1. חג המצות, לעומת זאת, היא מסמלת התהליך שבו אנו מוכנים להיכנס כדי להיות ראויים לתפקיד.

זה המוכנות להסיר את העבודה הזרה, את התרבות המצרית מעלנו ולקבל עלינו את עול התפקיד להיות יהודי

לכן, זה דורש שבעת ימים. זה דורש אורך רוח. זה דורש זמן והרגל.

אבל זה גם דורש זריזות: הכניסה לעול מצוות בחיפזון= אין לתת לתפקיד להחמיץ! אין לתת לזמן, לכבדות החיים להוציא אותנו מהריכוז המיוחד של התפקיד. הכל, בחיים, נעשה כדי שלא נהיה יהודים. הגויים לוחצים, זה קשה מכל הבחינות. הרבה יותר קל להיות גוי. קל להפסיק להיות יהודי. הסכנה היא ההרפיה. אם נרפה לעשות מאמצים! אם ניתן לבצק להחמיץ! אז אנו מפספסים את התפקיד!

אכילת מצות ולא חמץ היא המוכנות להישאר על המשמר.  בחג המצות, אנו עושים תרגיל חרום. ויש לחזור על התרגיל הזה מדי שנה. כמו כל תרגיל חרום!

כשה' אוסר לאכול חמץ עם קרבן הפסח, זה לא קשור לתהליך של אכילת מצות שבעת ימים. זה בגלל שאי אפשר לקבל תעודת זהות יחד עם העבודה הזרה ביד. החמץ מסמלת העבודה הזרה בעניין הזה.

לאכול חמץ יחד עם קרבן פסח זה כאילו אני מגיע כדי לקבל תעודת זהות מיד אחת וביד השנייה יש לי בקשה להאריך הזמן שבו אני אמשיך לחשוב אם אני רוצה או לא לקבל הזהות!

לכן האיסור לאכול חמץ ניתן כבר לפני היציאה עבור ליל היציאה, הקשור לאכילת הקרבן.

 

  • חג הפסח היא הכניסה לברית, קבלת תעודת הזהות שלנו (נעשה ביום אחד)
  • חג המצות היא קבלת התהליכים שיאפשרו לעמוד במשימה (נעשה לאורך שבעת ימים, יחידת זמן הרגל)

 

פסח שני לעד

בע"ה טו אייר התשעו

מישל בן שושן

 

פסח שני לעד2

 

 

האנשים שהיו טמאים בקשו לעשות הפסח "במועדו".(ראה הפסוקים למטה)

אבל מה שהוצע להם, זה לעשות פסח ,חודש אחרי המועד שנקבע. אם כן, זה לא היה "במועדו"!!

 

נראה לי שיש לתרגם המילה במועדו כך:

 

יש תאריכים שמיועדים לגאולה. מהתחלת הבריאה. ייתכן שזה תלוי במזלות או לא, אבל ה"מועד" הוא מפגש בין הזדמנות לביצוע.

לכן, כשהמלאכים באים לבשר על הולדת יצחק אצל אברהם, אומרים לנו המדרשים שזה היה פסח! כלומר זה היה תאריך 14 בניסן שהוא "מועד" גאולה. גאולה מעקרות. יציאה לדרך של היסטוריית עם ישראל בלידת יצחק.

 

אם בני ישראל יצאו ב14 בניסן, זה בגלל שהם נצלו את ההזדמנות , נצלו את התאריך של הגאולה הזה ויצאו.

 

כל זנה, תאריך ה14 בניסן הוא הזדמנות לגאולה. גאולה עצמית או לאומית.

כשאנו אומרים שבלילה הזה אנו "זוכרים" את יציאת מצרים, זה כדי לתת לנו כוח לחשוב על האפשרות להיגאל היום, ביום זה. "כאילו הוא יצא ממצרים", עכשיו. לא מדובר בזכרון נוסטלגי אלא כוח : הנה זה קרה בעבר, כמו כן זה יכול להיות היום.

 

לכן, ה"מועד" של 15 בניסן הוא יום ההזדמנות לגאולה. ולכן אנו חוגגים את המועד הזה: ההזדמנות לגאולה.

 

לכן, ה' נתן לבני ישראל עוד תאירך שבו יש הזדמנות לגאולה: 14 באייר. זה יהיה "מועד ב". כלומר גם בתאריך הזה ניתן להיגאל, במשך ההיסטוריה.

 

אם כן, הטמאים ב15 בניסן, חגגו את הפסח השני ב14 באייר "במועדו"!! במועד הזדמנות שנייה של גאולה.

 

וזה מסביר למה אנו, עד היום חוגגים את פסח שני, לא נופלים אפיים בתפילה כי זה יום של גאולה אפשרי , היום, בכל שנה ושנה.

 

במדבר פרק ט

 

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:

(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:

(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ במוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:

(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב במֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ

—————————————————————-