בע"ה יב ניסן התשע"ט
מישל בן שושן
חג המצות
מתוך רעיון של הרב מאיר שפיגלמן
אנו אמורים לחגוג שני חגים שונים
- חג הפסח שמתחילה ביום 14 בניסן ומסתיימת בלילה , ערב ה15 בניסן
- חג המצות שמתחילה בערב ה15 בניסן ומסתיימת שבעת ימים אחר כך ב21 בניסן.
נמצא ש"ליל הסדר" הוא בעצם זמן של שילוב בין חג הפסח המסתיים וחג המצות המתחיל
- במצרים
בארץ מצרים, בני ישראל התצתוו לחגוג רק את חג הפסח: לקחת שה ביום ה10 בניסן ולשחוט אותו ביום ה14, לאכול אותו בערב ה15 בתנאים מיוחדים: צלי אש, עם מצות ומרורים ולזרוק את דמו מסביב לפתח הבית. באותה לילה היתה מכת בכורות . הדם הציל את היהודים ששמו דם בפתח בתיהם. ומיד אחר כך בני ישראל יצאו ממצרים. הם הגיעו למקום ששמו סוכות. ושם, הם אכלו שוב מצות, הפעם לא במצוות ה' אלא בגלל שכך "יצא": הבצק שהכינו להם לא הספיק להפוך לחמץ כי הם יצאו מבוהלים ובחיפזון.
אם, בני ישראל לא "חגגו" את חג המצות כמצווה.
- פרק יב' בספר שמות (ראה למטה במקורות)
פרק יב' בספר שמות מספר בעצם את כל יציאת מצרים עם מצוות חג הפסח ומצוות חג המצות.
ניתן לחלק את הפרק לחמישה חלקים:
- ה' מסביר למשה, ביום 1 בניסן, שהיום הזה הוא ראש חודש ניסן, החודש הראשון בשנה. ושעליו לבקש מישראל שיקימו את מצוות קרבן הפסח כתנאי ליציאתם ממצרים. שחיטת הפסח יקרה ביום 14 והיציאה תתחיל ביום 15 בניסן. דרך אגב, יש לאכול את קרבן הפסח עם מצות ומרורים. למה מצות? כנראה שכך נאכל כל קרבן עתידי: תמיד עם מצות! (חוץ משני מקרים יוצאי דופן שנראה בהמשך) . המצות הן כאן כ"מלווים" את קרבן הפסח ולא עיקר המצווה.
- חלק שני מדבר אך ורק על מצוות אכילת מצות במשך שבעה ימים. יש לחגוג את היום הראשון והיום השביעי כימים טובים. חל איסור לראות , למצוא וכמובן לאכל כל חמץ שמשך שבעת הימים האלה. החלק הזה מדבר על היציאה ממצרים כדבר שכבר קרה. אם כן, מסתבר שהפסוקים האלה נאמרו למשה אחרי היציאה ממצרים ולא כאן, לפני! חג זה, כמו שנראה בהמשך, אמור להתחיל להיות נחגג על ידי העם רק כאשר הם יגיעו לארץ כנען. אם כן, יהיה עלינו להשיב למה התורה כתבה הפסוקים האלה כאן,לפני היציאה בפועל, למרות שהם יאמרו למשה רק אחרי היציאה ויהיו אקטואלים רק אחרי הכניסה לארץ, לדורי דורות.
- חלק שלישי שבו משה ואהרון מעבירים את מצוות קרבן הפסח לעם. עם דינים נוספים הכרוכים לקרבן זה. החלק הזה מסתיים על ידי קיום דברי ה' אלה על ידי העם. אם כן, אנו נמצאים כבר בלילה בין ה14 וה15 בניסן.
- החלק הרביעי הוא תיאור מכת בכורות והיציאה ממצרים עצמה. העם מגיע לסוכות ושם הוא אוכל מצות כי הבצק לא הספיק להחמיץ (אבל לא בגלל שה' ציווה לאכול מצות!- כי , כנראה, הוא עדיין לא ציווה להם על אכילת מצות, למרות שזה כבר כתוב בתורה בחלק השני של הפרק הזה)
- החלק המסיים חוזר על מצוות קרבן הפסח שיעשה לדורות. אבל הוא מסתיים על ידי קיום מצווה זו במצרים על ידי בני ישראל. אם כן, יש לענות על השאלה: למה נכתבו פסוקים אלה כאן, אחרי היציאה אם הם נאמרו לפני היציאה?
כמו שראינו יש שני חלקים שאין מקומם נכון מבחינה כרונולוגית:
החלק השני שמדבר על מצוות חג המצות שבעת ימים, נכתב לפני היציאה עצמה למרות שברור שהוא נאמר למשה הרבה אחרי היציאה כי הוא שייך לדורות אחרי הכניסה לארץ.
החלק החמישה נראה גם הוא לא במקומו כי הרי הוא נאמר לבני ישראל לפני היציאה למרות שהוא נכתב אחרי היציאה
- שבעה ימים
בפרק הבא (פרק יג) כתובים משפטים תמוהים:
פרק יג –ה :והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה' .מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך .והגדת לבינך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים…והגדת לבנך ביום ההוא!!
- לפי מה שכתוב כאן, יש לאכול מצות שבעה ימים (זה ידענו כבר מהחלק השני בפרק יב'. אבל הוא מציין שיש לחגוג רק את היום השביעי! הוא ייקרה "חג לה'"!! מה עם היום הראשון? הרי קראנו שבהוא גם כן חג , מקרא קודש, יום טוב! למה הפרק הזה לא מזכיר את היום הראשון כיום טוב?
- ועוד תמיה גדולה יותר: יש מצווה "להגיד" לבן את יציאת מצרים, "ביום ההוא". אבל ביום ההוא, לפי פשט הפסוקים הוא היום שדברנו עליו לפני כן, היום השביעי ! אנו יודעים שהחכמים קבעו מהפסוק הזה שיש להגיד את "ההגדה" לבן בערב של היום הראשון של חג המצות!! ולא ביום השיבעי!!
ואם כבר אנו שואלים, למה י לחגוג שבעה ימים אירוע שקרה בלילה אחת או ביום אחד? למה לחגוג דבר שבני ישראל לא הצטוו לחגוג במצרים?
4 . החמץ והמצה
כשאנו מעיינים במנחות שהיו מקריבים בבית המקדש 0המוסברים בספר ויקרא), מגלים שכל המנחות מוקרבות מצה. חוץ משני מקרים: קרבן תודה ושתי הלחם של שבועות.
- מסתבר שהמצה מסמלת את התחלת תהליך או המשכו
- והחמץ מסמל את סיום התהליך.
כך שכל עבודה במקדש עוסקת בתהליך שמתפתח בעתיד. דורשים כפרה שתבוא, מבקשים ומתפללים ועובדים למען דבר שיקרה בעתיד.
חוץ מקרבן התודה, בו אומרים תודה על המוגמר, על העבר.
וחוץ מחג השבועות שהיא מסמלת את הסיום של כל התהליך הארוך שהתחיל בחג המצות.
מכאן מבינים את משמעות חג המצות:
5.משמעות חג המצות:
חג המצות מסמלת את ההיסטוריה של העם היהודי. שבעה ימים הם פרק זמן סמלי שמסמל את כל מהלך ההיסטוריה. ההיסטוריה הזו היא תהליך. המטרה של התהליך היא להביא גאולה לכלל האנושות. האמצעי הוא עדות בתוך היסטוריית האנושות כולה של ההיסטוריה של עם ישראל הפועל ללא לאות למען הגאולה שלו ודרכה, לגאולת העולם
היציאה ממצרים היא רק התחלה של התהליך הזה.
היום הראשון של חג המצות מסמל את הסיום של התהליך
היום השביעי מסמל את הסוף של התהליך
היום השמיני היה מסמל את הזמן שנמצא "אחרי " התהליך. אבל בעצם, אין "יום שמיני" כי התהליך הוא הרבה יותר ארוך מסתם שבעה ימים. התהליך המושלם הוא 7 X7 = 49 והיום שאחרי הוא בעצם היום ה50! שבועות הוא החג של "אחרי סיום התהליך". ולכן חג השבועות מאופיין על ידי הבאת שני לחמים חמץ בבית המקדש.
- איסור אכילת חמץ
אכילת חמץ באמצע שבעת הימים, זו יציאה מהמשחק! זו הפסקת התהליך. החמץ בשבעת ימי חג המצות היא הכרזה שהתהליך הסתיים. לפחות עבורי. ולכן אכילת חמץ בשבעת הימים האלה שווה ליציאה מחוץ לעם ישראל, ואכן היא חייבת "כרת".
אין רק לאכול מצה כדי להגיד שאני מסכים לעבוד בתהליך אלא יש איסור אכילת חמץ כי אין לצאת מהמשחק באמצע! הכרזת הנוצרים שהמשיח הגיע דומה לאכילת חמץ בפסח!
- היום הראשון והיום השביעי
שבעת הימים האלה מתחילים ביום טוב ומסתיימים ביום טוב. שני הימים הטובים האלה מסמלים שתי בחינות שונות של הגאולה:
היום הראשון, מסמל את הגאולה שנעשתה על ידי גירוש. פרעה הוא גיבור היום הזה כי הוא זה שמבקש מישראל לצאת. חכינו להסכמה שלו כדי לצאת ממצרים כאילו הוא אדם חשוב! אבל פרעה מסמל את המציאות בעולם. לפעמים היהודים לא זזים ממקומם עד שהם נדחפים על ידי המאורעות. הבחינה הזו היא גאולה כפויה, גאולה דחופה, שנעשית בחיפזון, בלילה , כמו גנבים. מגורשים על ידי פרעה.
היום השביעי, הוא סמל הבחינה ההפוכה של הגאולה: גאולה באמצע היום,(בעצם היום זה), בגאווה, כשרואים בברור שה' הוא זה שפועל בגאולה. גאולה שברור שאכן כל המצרים מתים ואפילו פרעה מודה "מי כמוך באלים ה'"! גאולה שבא לישראל לשיר שירה! גאולה מרצון , בשמחה ובמלא הגאווה הלאומית.
אמרנו לעיל שהיום השיבעי הוא סמל לסוף התהליך. לכן, מצד אחד, אי אפשר להגיד שהגענו עדיין ליום השביעי, בהיסטוריה! כי אז נכריז על סיום התהליך!
לכן, נראה לי, התורה לא מציינת שהיום השביעי אכן הגיע על ידי ציון שהיתה בו קריעת ים סוף. אבל החכמים הסביר זאת. ואכן קריעת ים סוף מסמלת באמת שלב אחר לגמרי ובחינה אחרת לגמרי . יש לציין שהשירה שבני ישראל שרו, כתובה בלשון עתיד:"אז ישיר משה ובני ישראל.." כאילו הם עדיין לא שרו אלה מחכים לסוף התהליך כולו, בסוף ההיסטוריה כדי לשיר באמת. אבל, בינתיים, יש לנו את ה"ציון" הסמל, העדות שאכן זה יקרה, ולכן אנו חוגגים את היום השביעי של חג המצות: כסוף התהליך שבו אנו נבין אז את כל מה שעברנו עד כה ונתכונן ליום השביעי (או החמישים) שמסמל את העולם הבא.
אם היום הראשון מסמל את הבחינה הראשונה והיום השביעי הבחינה השנייה, בניהם יש את חול המועד שמחבר בין שתי הבחינות. כך שכל שבעת הימים מסמלות את כל משך התהליך.
| גירוש טו בניסן | יציאה בשביעי |
| על ידי פרעה | על ידי ה' |
| חיפזון | ביד חזקה |
| לילה | בעצם היום הזה |
| לא יכולים להתמהמה :מצות…….. | …..מצות :לחמי תודה |
| היום הראשון | היום השביעי |
חשיבות יום השביעי:
נזכור את המילים הכתובים בפרשת "קדש לי כל בכור" בפרק יג לעיל:
שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'
אם היום הראשון היה הסמל של הגאולה מנקודת מבטו של פרעה. (הוא החליט לגרש),
היום השביעי מסמל את הגאולה מנקודת מבטו של ה' בעצמו. ביום השביעי מגלים בברור שה' הוא שולט על כל העולם ושהוא בחר בישראל והוא הגואל.
היום השביעי הוא "חג לה'" באמת!! רק אז מגלים בברור שה' פועל
רק ביום השביעי מבינים את כל המהלך.
אבל יש חשיבות נוספת ליום השביעי:
ביציאת מצרים אנו "יוצאים לדרך". דרך ארוכה מאוד, "תהליך" ארוך של כל ההיסטוריה היהודית. התהליך הזה מיגע ומפחיד. בעיקר בגלל שזה ארוך מאוד. הדבר שיכול להחזיק היהודים במשך ההיסטוריה הארוכה והמייגעת, זה שיהי סוף לתהליך הזה. יגיע יום שביעי! התהליך איננו "אין סופי"!!
היום השביעי מסמל את סוף התהליך ולכן חשוב לדעת כבר ביום הראשון שיהיה יום שביעי.
לכן, נראה לי, התורה הכניסה את סיפור שבעת הימים כבר לפני יציאת מצרים כחלק שני בפרק יב'! למרות שעדיין לא נקיים את מצוות שבעת ימי חג המצות, חשוב לדעת, שהיציאה לדרך תגיע לסיומה ולאחר מכן נשמח ביום השמיני (או ביום ה50).
לכן, התורה מצווה להגיד לילדים שלנו,ביום השביעי ,את ההגדה. לספר לו את משמעות התהליך. אבל החכמים קבעו שכבר ביום הראשון, אנו כבר יודעים שיבוא יום שביעי ואנו כבר מאמינים בגאולה האחרונה ואנו כבר שמחים על התהליך כולו כי יהיה לו סוף ביום השביעי. ולכן, אמירת ההגדה ביום הראשון היא גילויי אמונה ותקווה אדירים. כמו שאנו שמחים בלידת תינוק (שאנו עדיין לא יודעים מה הוא יעשה כשיגדל ומה יהיה איתו בעתיד), כמו שאנו מכריזים "מזל טוב" לזוג שמתחתן (למרות שאנו עדיין לא בטוחים שזה יצליח), אנו מלאה תקווה ואמונה כבר מההתחלה. התורה בעצמה מבשרת לנו שיהיה טוב !כי אנו נחגוג את יום השביעי (סוף תהליך העבודה) וגם את יום השמיני( עולם הבא אחריו).
מהלך שבעת הימים
הרבה דברים חשובים שקורים לנו בחיים מתנהלים במתכונת הזו: בהתחלה אנו נשאבים לתוך סיפור ורק אחרי זמן אנו מבינים את המשמעות של הסיפור . במשך הזמן אנו מגלים רבדים עמוקים ומשמעותיים של דברים שעשינו ולא ידענו את מלוא משמעותם. רק ביום השביעי מגלים את המשמעות של היום הראשון!
מתחילים דבר בחיפזון, בדחיפת הרצון או התשוקה או אילוצי המציאות
ורק אחר זמן ניתן לפעמים להבין את המשמעות של כל התהליך.
ביום הראשון יוצאים בחיפזון. אבל ביום השביעי אנו שרים בשמחה על המוגמר.
אבל, באמת מתי מגיע היום השביעי הזה? אולי אנו זוכים ל"יום שביעי" בזעיר אנפין, במידה . ולא ביום שביעי ממש שבו אנו מבינים "הכל" .היום השביעי המושלם הזה, יגיע בעתיד ולכן כתוב "אז ישיר משה", בלשון עתיד.
- אכילת מצות
בפרק יב (ראה למטה) יש שלושה אזכורים על אכילת מצות:
- קרבן פסח נאכל עם מצות ומרורים
- מצוות אכילת מצות במשך שבעה ימים, והוא חג המצות
- העובדה שישראל אכלו מצות אחרי היציאה ממצרים כי לא היה להם זמן לעשות חמץ
שלושת האזכורים האלה מייצגים שלושה נקודות שונות
המצה הנאכלת עם הפסח היא כמו כל מנחה שמלווה כל קרבן: מצה. כי כל קרבן מייצג עבודה והמצה מסמלת שאנחנו בתהליך של עבודה
אכילת מצות במשך שבעה ימים מסמלת את התהליך עצמו
האכילה של מצות בגלל "שלא הספיק בצקם להחמיץ" היא גילוי מצב הגאולה בחיפזון, בפועל, בהיסטוריה עצמה. ההיסטוריה היהודית מגלה את מה שתוכנן מראש על ידי ה' כשהוא יודע מראש שההיסטוריה היהודית תהיה תהליך ארוך ומייגע.
לסיכום:
קרבן הפסח הוא ברית שאנו נכנסים אליו כל שנה מחדש . ברית לאומית התלויה במצב העם המשתנה . כל שנה, כל יהודי חייב לשאול את עצמו שתי שאלות:
מה מצב העם היודי היום?
מה אני יכול וצריך לעשות כדי לקדם את גאולת העם?
אחרי הכניסה לברית, נכנסים לתוך ההיסטוריה של העם היהודי שמסומלת על ידי יחידת זמן של שבעה ימים. במשך ההיסטוריה, הברית הזו מחייבת כל יהודי לפעול כל הזמן כדי לקדם את הגאולה של העם היהודי ושל כל האנושות דרך העם היהודי. במשך התקופה הזו, אין להרפות ידיים. ולכן אין לאכול חמץ (שמסמל הרפיית ידיים מהעבודה , סיום התהליך). להיפך יש לאכול מצות שמסמלות העבודה הקשה שיש לפתח במשך התהליך הארוך של ההיסטוריה.
התורה מודיעה לנו שזמן התהליך המייגע הזה הוא קצוב ושבסופו יגיע יום השביעי שבו נוכל להבין, להסיר הספקות, לגלות המשמעות העמוקה של כל ההיסטוריה שעברנו אותה ואז לשיר שירה בשמחה .
ההגדה לבנים: אם אנו המבוגרים מסכימים בכל שנה לכרות ברית מחודשת עם ה' כדי להיות חלק פעיל בהיסטוריה של העם היהודי, הילדית שלנו יכולים לשאול למה הם מחוייבים בברית הזו. זו שאלה לגיטימית. ולכן עלינו להשיב להם שהם חלק מהברית הזו ולספר להם שהברית הזו החלה כבר מלידת העם ביציאת מצרים. יהיו בנים שיסכימו ברצון וישאלו "תגידו לי מה לעשות בפועל?" ויהיו בנים שיסרבו להיות חלק מהברית הזו. להם יש להשיב שאין להם ברירה. כי גם אם יהודי רוצה להתבולל, האנטישמיות גרום להם לחזור לחיק עמם. כשם שאי אפשר להתכחש למצב שבו אנו נולדים כבני אדם, כך אי אפשר להתכחש להיותנו יהודים כורתי הברית. (אילו היה שם לא היה נגאל). כי הסיפור הוא הגאולה של האנושות כולה.
רוב הזמן, את השאלות אנו בעצמנו שואלים על עצמנו . ליל הסדר מחייבת אותנו לא רק לכרות את הברית מחדש אלא לשאול לעצמנו את השאלות ולתת להם תוכן. או לפחות להציב להן מסגרת שהיא "התהליך" והעבודה של יהודי בתוך כלל ישראל בארצו.
מקורות:
מצוות קרבן הפסח
שמות פרק יב א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:
חג מצות 7ימים
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: פ
קרבן פסח
(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן ְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַלל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס
מכת בכורות יציאת מצרים
(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:(לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: פ(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ
קרבן פסח
(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: פ
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 