ראש השנה שם

13-09-09

מישל בן שושן

 

ראש השנה שם

 

  • ליקוטים מהפרשיות הקודמות:

 

 

ראש השנה היא ההזדמנות לחזור לפנימיות:( פרשת נצבים):

הפנימיות היא בעצם ה"אותנטיות" שאליה צריכים לשאוף.

  • יום הזיכרון= זוכרים כי בעצם הכל נמצא בתוכנו. רק צריכים להוציא את השכבות של המסכות והחיצוניות שהתרגלנו להתכסות איתן
  • השופר= הכלי שידרוש מאיתנו לחפש בתוכנו את פנימיות המעשים שעשינו במשך השנה. לא דיבורים, ואפילו לא קולות, (אלה עדיין נוגעים לחיצוניות) אלה ההבל היוצא "מן הלב", הרוח שנפח בנו הבורא. הנשימה-נשמה האותנטית והפרימיטיבית ביותר כדי למצוא שוב (ומכאן המילה "תשובה") פנימיות הדברים.
  • יום הדין= כי העבודה של החזרה לאותנטיות במעשים שכבר עשינו, דורשת מאמץ ויראה. היראה להסתכל על עצמנו במראה!
  • בחודש השביעי= השביעי הוא המרכז את "ששת הקצוות". בעצם אנו חווים אותו דבר בכל שבת, בזעיר אנפין. כי שבת היא גם הזדמנות להיכנס לפנימיות שלנו ושל המעשים שלנו.
  • לכן, אין צורך להשתמש בכלי אחר , אם ראש השנה נופל ביום שבת, שבת הוא הכלי הטוב ביותר כדי להזמין אותנו לפנימיות. ולכן אין צורך לתקוע בשופר ביום שבת וראש השנה.

 

דין ורחמים-נגלה ונסתר   (כי תבוא)

השם משמואל הסביר לעיל שיש לחקור מה רצון ה', דרך המצוות. יש את מעשה המצווה שהוא ה"נגלה" אבל יש גם כוונות "נסתרות".

כשה' מתנהג אתנו במידת הדין, כשאנו מרגישים ייסורים ל"ע או קשיים במהלך החיים, אפשר להעמיק ולמצוא את כוונת הבורא דרך הדינים האלה. לרוב, אין דינים כדי "להעניש" את האדם. כי אין תועלת בענישה. מטרת הדינים היא לעורר את האדם להתקדם בחיים שלו. בעצם, הדינים, הם קשים בחיצוניות, ב"נגלה". אבל, בפנימיות שלהם, הם לטובת האדם, הם "רחמים" בנסתר.

בראש השנה ,כשאנו מבקשים מהבורא לעמוד מכיסא דין ולשבת על כיסא הרחמים, אנו מבקשים בעצם ממנו לעבור ישירות ולהיטיב לנו על ידי פנימיות הדברים, בלי להעביר אותנו דרך הדין של הנגלה.

אנו מראים לו שאנו כן יכולים להבין את הדברים דרך דברים טובים , בפנימיות שלהם, ואין ל"הסביר" לנו זאת דרך דינים!

איך אנו מראים לו שאנו קשובים לפנימיות הדברים?

בתקיעת השופר!

השופר משמיע לנו את פנימיות האדם. לא מעשים חיצוניים, לא דיבורים, אפילו לא קולות, אלה "הבל" הלב!. כמו צורת השופר, רחבה בחוץ וצרה כלפי פנים, אנו מקשיבים לפנימיות. אנו מוכנים לעזוב את החיצוניות ולהקשיב לפנימיות.

זה מראה לה' שאנו רגישים מספיק כדי שיעביר לנו את המסרים שלו דרך הפנימיות ולא דרך החיצוניות. דרך מידת הרחמים ולא דרך מידת הדין!

*כשאנו שמים לב לפנימיות המצווה של מתן צדקה למשל, כמו שהוסבר לעיל, אנו רואים שבעצם ה' רוצה שנהיה ענווים וזקוקים לאחר, להתחברות עם האדם האחר, השונה. אם אני מצליח להבין זאת, אז אני מראה לה' שאני כן רגיש לפנימיות הדברים, ואז הוא באמת יכול לעמוד מכוח הדין ולשבת על כיסא הרחמים, בדיוק כמו שתקיעת השופר מצליחה לעשות. ואז, ה"צדקה" יכולה "להציל מדינים".

אנו מבינים עכשיו את הפסוק:

"עלה אלוהים בתרועה…(אם ה' עומד על כיסא הדין)

….ה' בקל שופר( הוא ישב על כיסא הרחמים שבאה מהשופר שתקענו בו)"

אנו עכשיו גם  נבין את מאמר רש"י(בראשית יח-טז)

"כל השקפה שבמקרא, לרעה. חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך" שגדול מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"

הפסוק המסיים בפרשתנו את ווידוי מעשר, מבקש מה', אחרי שהראינו לו שאכן התכווננו לפנימיות המצוות ,להשקיף ממעון קדשו ולהתנהג איתנו במידת הרחמים ולברך את עמך ישראל…

 

 

 

2 מתוך הספר על המועדים של השם משמואל: ראש השנה.

 

שלושה ספרים נפתחים (תרעא)

נכתבים בו הרשעים הגמורים, הבינוניים והצדיקים.

אצל כל אדם ואדם, מתקיימת החלוקה הזאת! יש באדם החלק הרשע  וחלק הצדיק וחלק הבינוני.

למה לעשות הפרדה בתוך האדם בראש השנה?

כדי שייפרדו ממנו כוחות הרע (אפילו לרגע!) ויוכל לקבל השפעה חדשה . כוח ההתחדשות באה אחרי שהאדם מכין את עצמו לקבל אותה , בהיפרדות מחלקי הרע, (וזה צד הדין שיש ביום הזה) אבל המטרה היא לשמוח בהתחדשות! "תקעו בחודש שופר"= כשאתם מוכנים להתחדש! ואז באה החירות מכל הקיבועים והדברים הרעים המעקבים בעד האדם.

לע"ד:השופר הוא זמן חירות (כמו ביובל) חירות האדם מהרע שבו! כדי שיוכל לפתוח דף חדש ולקבל "השפע", זאת אומרת להתחדש.

 

היראה של יעקב (יא)

כשיעקב חלם על  מלאכים עולים ויורדים, ראה אומות העולם עולות ויורדות. עד שעלתה מלכות אדום ולא ירדה! יעקב נתיירא ושאל את ה' :"האם לזאת לא תהיה ירידה??" הרגיע אותו ה' :"אל תירא" אני מוריד אותה. ואכן הראה לו שיוריד אותה.

כי הירידה של אומה נובעת מעלייתה! היא מסתחררת מעלייתה ומאבדת את הערכים שנתנו לה לעלות. ובגלל גאוות עלייתה , היא יורדת ונאבדת מן העולם.

ה' ביקש מיעקב לעלות הוא בעצמו. אבל יעקב נתיירא: שמה אין לו זכות להישאר למעלה וגם הוא, בניו, יסתחררו מהעלייה ולא תהיה להם החכמה להישאר למעלה! לכן היא פחד לעלות! ולא עלה!!!

אמר לו ה': חבל שלא עלית !כי אז הייתה מדביק בזרעך את "מידת התמימות" לעולם ולא היו זקוקים לגלויות! עכשיו שלא "האמנת" יצטרכו בניך לגלות בארבע מלכויות.(לע"ד:ושם ירכשו את מידת התמימות בעל כורחם).(מדרש ויקרא רבה כ"ט)

ומה הוא הסימן שהם רכשו את התמימות? כשהם יודעים להתחבר אחד עם השני ולהשאיר למשל את הפאה בשדה. ההתקשרות שלהם אפילו עם העניים, מקשרת אותם אל ה'!ו על זה לא תהיה להם ירידה.

לע"ד: למה השם משמואל הכניס פירוש זה בספרו על ראש השנה?

כי "היראה" של ראש השנה,היראה של הימים "הנוראים", קשורה ליראה של יעקב. "האם אנו זכאים לעלות ולא לרדת?" זה מה שבסופו של דבר עוזר לבני ישראל כן לעלות וכן להישאר למעלה!! כי כך, הם לא יסתחררו בעלייתם ויישארו עם הענווה והיראה :"האם הם זכאים?". היראה הזו והענווה, יכולים לבוא:

  1. או מתמימות גמורה לכתחילה .
  2. או מפחד מהצרות (שלא נדע- אבל ידענו וממשיכים לדעת!)
  3. או מהחיבור עם כל חלקי העם, ובמיוחד עם השונים מאיתנו והעניים.

 

שופר ושבת(טו)

  1. לפי התלמוד הבבלי, יש מצווה מדאורייתא לתקוע בשופר. לכן, אפילו בשבת, יש לתקוע בשופר. בכל מקום ובכל זמן. אבל , רבה, גזר גזרה "שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים " ולכן, אנו לא תוקעים בשבת.
  2. לפי התלמוד הירושלמי, מצוות התקיעה מדאורייתא,היא רק בבית המקדש, המקום שבו הם היו בטוחים שאותו היום היה באמת ראש השנה (כי שם באו העדים והעידו על חידוש הלבנה) ושם, מקריבים קרבנות, והפסוק אומר ..תרועה אישה.." איפה שיש קרבנות (אישה) שם יהיו התקיעות. לכן, כשתוקעים מחוץ לבית המקדש, זה רק בדרבנן. ולכן, אם זה בשבת, אין צורך לתקוע מחוץ למקדש. אבל במקדש תמיד תוקעים.
  3. השם משמואל מנסה להסביר למה אין צורך לתקוע בשבת:

השופר מסמל את ההכנעה של האדם מול ה'. (קולות השופר דומים ליללה, לגניחה, לפרה גועה)

השבת הוא להיפך, זמן שאין להתענות בו, לא להיות עצובים, אלא להיות בעונג ובדביקות.

לכאורה יש הבדל עצום בין שבת והשופר. אבל בעצם, שתי הדרכים, זו של ההכנעה וזו של הגאות ורוממות הרוח, הן שתי דרכים שיכולות לעורר ולהוביל את האדם להתקשרות עם הבורא. הם שונים מנקודת ההתחלה והדרך, אבל מטרתם, גם של השופר וגם של שבת היא לקרב את האדם לפנימיות שלו ולקשר עם הבורא.

בדרך כלל, אי אפשר לחוות ברגע אחד את שני המהלכים ההפוכים ביחד!

אבל בבית המקדש, יש איחוד כל ההפכים. וכן, שם אפשר להרגיש גם התרוממות רוח אדירה ושפלות בעת ובעונה אחת. ובגלל זה ,

  • שם היו תוקעים בחצוצרות (סימן לגאווה לאומית, לרוממות רוח..)
  • וגם תוקעים , בין שתי החצוצרות, בשופר, סימן לנמיכות רוח וענווה.

לכן, לא תוקעים בשופר בשבת בכל מקום כי אין צורך ואפילו קשה!

אבל, במקדש, אפילו בשבת תוקעים כי אין שם בעיה לחבר את ההפכים !

  1. מבחינה יותר "מיסטית", השם משמואל מסביר שבשבת, שולת כוכב "שבתאי" שהוא ממלא דיכאון ועצבות. שמירת השבת, עם הדלקת נרות למשל, ועונג השבת, מרחיקים כל עצבות ומזיקים אחרים.

גם השופר, על ידי דרכים אחרות, מרחיק את המזיקים והקטרוגים למיניהם. כך, שאין צורך בשבת לתקוע בשופר!

 

 

 

רבי אליעזר ורבי יהושוע (יט)

מוכרת ה"פלוגתא" בין רבי אליעזר ובי יהושוע לגבי זמן בריאת העולם:

רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי ורבי יהושוע בניסן.

בדרך כלל מיישבים מחלוקת זו ואומרים שבתשרי, ה' "חשב, תכנן" לברוא את העולם. אבל הבריאה עצמה, במעשה, היתה בניסן!

כמובן, המחלוקת היא לא היסטורית או פיזיקאלית. היא רעיונית:

רבי אליעזר: הוא תמיד יותר קשור לעולם השכל, המחשבה. הוא תלמידו של בית שמאי שהיה נוטה למידת הדין. ומידת הדין קשורה במחשבה. כי במחשבה אפשר ליצור עולם מושלם ולתכנן הדברים כך שיהיו מסודרים לפי סרגל.

אבל, רבי יהושוע, הוא מעולם המעשה. ועלם המעשה חייב לקחת בחשבון את המציאות וקשיי היציאה לפועל של פרויקטים. עולם המעשה קשור לעולם החסד!

עיקר בריאת העולם היא המחשבה לברוא אותו, לדעת רבי אליעזר ולכן בתשרי נברא. אבל, מעשית, בניסן נברא לפי רבי יהושוע בעבורו חשוב המעשה עצמו.

לכן, אומרים חכמים:

  • שבהתחלה "עלה במחשבה" לברוא את העולם במידת הדין. (בשם אלוהים). (שיטת רבי אליעזר- בתשרי)(פרק א ספר בראשית)
  • אבל, (בפועל- למעשה), הוא שיתף את מדת הרחמים (בשם ה') וברא את העולם. (בתשרי- בשיטת רבי יהושוע) (פרק ב' ספר בראשית)

השם משמואל מצא בשמות של שני החכמים האלה אסמכתא על דרך מחשבתם:

רבי אליעזר =מלשון עזרה: "העזרה" ניתנת לאדם כשהוא כבר התחיל בעצמו לעזור לעצמו. הוא כבר מכיר בעולם הדין

רבי יהושוע =מלשון "ישועה" הישועה באה בלי שהאדם עשה שום דבר, הישועה באה בחסד גמור!

 

הזיכרון (כא)

אברהם הוא "עברי" כי הוא היה מעבר לנהר. למה ישראל הם עבריים?

כי הם ממקור שמאחורי האור! "ישראל עלו במחשבה לפני הבריאה"…

"נהר"= אור, בארמית

יאור = הוא גם כולל מושג האור.

מאחורי האור,מאחורי הנגלה, יש את הנסתר. הנגלה, לא מאפשר לפעמים לדברים גדולים ועמוקים להתרחש בתחומו. האור הגנוז הרבה יותר פורה ומכיל הרבה יותר כוונות עמוקות. לכן, ישראל, מקורם בנסתר, מאחורי האור, מאחורי הנהר! ואפילו הם, לא מרגישים כל הזמן את מקורם, תפקידם, סיבת היבחרותם, טעמי מצוותם…. כי בדרך כלל כולם חיים בנגלה.

אבל, כדי להתחדש, לחזור לפנימיות הדברים, חייבים לזכור את המקור, מאחורי האור!

פעולת הזיכרון היא פעולה שחופרת מתחת לנגלה, דברים שנשכחו, שהוסתרו, שהם מתחת לפני השטח, ולהעלותם לעולם הנגלה.

לכן, בראש השנה יש לעשות פעולות דומות כדי להתחבר לפנימיות ולמקורות שלנו, כדי לקבל כוח להתחדשות.

השופר הוא כלי שעוזר להוציא מעומק הלב את ההבל הקמאי של האדם ולעורר אצלו זיכרון פורה.

 

יום ולילה (כו)

ראש השנה נכרז על ידי בית דין שמקבלים את עדותם של העדים שראו את חידוש הירח. מייד, ה' קורא לבית דינו ומתחיל יום הדין! (ראה תלמוד ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג)

משמעות הדברים, שיום הדין הוא רק ביום ראש השנה ולא בלילה שקדמה!! אבל אנו יודעים שכן בלילה ראש השנה מתחיל , ויש מנהגים לאכול כל מיני סימנים להמתיק את הדינים , כבר בלילה!

האמת שיש שתי בחינות בדין: בחינת היום ובחינת הלילה:

  • בלילה, זה דין של כל כנסת ישראל, בכללותה.
  • ביום זה דין פרטי של כל אחד ואחד.

כמו כן יש חלוקה בתקיעות שופר:

  • השופר מיושב הוא עבור כל אחד ואחד בפרט: האם הוא זכאי להיכלל בכלל. האם כלל ישראל יקלוט אותו!
  • השופר מעומד הוא עבור כלל הציבור וכלל עם ישראל.