שבועות פי2

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

שבועות פי 2

 

 

  1. ממחרת השבת- רבי יהודה הלוי.(רעיון של הרב סמט)

 

לפי ריה"ל, ייתכן מאוד שהמילים האלה "ממחרת השבת" הם רק משל כדי להסביר מתי יחול שבועות. אם הבאת העומר נופלת ביום ראשון בשבוע (מחר השבת) אז שבועות יפול גם כן ביום ראשון בשבוע. ואם זה ביום שני אז שבועות יפול ביום שני!:

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שלישי סעיף מא):

אף אם נודה לקראים בפירושם לדברי הכתוב "ממחרת השבת" ו"עד ממחרת השבת" – כי הכוונה היא ליום ראשון בשבת, הלא נוסיף ונאמר: אחד השופטים או הכוהנים או המלכים הטובים בעיני הא-לוה היטיב לפרש כך, והסכימו הסנהדרין וכל החכמים על ידו, כי כוונת המספר הזה אינה כי אם לשים רווח חמישים יום בין ביכורי קציר שעורים לבין 'ביכורי קציר חיטים' ולשמור על 'שבעה שבועות', שהם 'שבע שבתות תמימות'. ומה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע אינו אלא למשל – כאילו הוא אומר: אם תהיה ההתחלה – 'מהחל חרמש בקמה' – באחד בשבת, אז תגיעו לסוף ספירתכם באחד בשבת; ומזה נוכל להקיש כי אם תהיה ההתחלה בשני בשבת – נספור עד לשני בשבת. אולם זמן 'החל חרמש בקמה' בידנו ניתן: כל זמן שנמצָאֶנּוּ ראוי לכך נתחיל בו ונספור ממנו – ואכן זמן זה נקבע ביום שני בפסח, דבר שאין בו סתירה לתורה. ונתחייבנו לקבל קביעה זו כמצווה, כי 'מן המקום אשר יבחר ה" באה, לפי התנאים שהוזכרו, וייתכן כי בנבואה מאת הא-לוה יתברך באה, דבר שהוא בגדר האפשרות – ובזה נסתלק מן המבוכה בה מכניסים אותנו המביכים.

וכך, מסתלקים מה"מבוכה" והמחלוקת בין הפרושים שטוענים שמדובר במחרת הפסח והצדוקים והקראים שטוענים שמדבר ביום שבת שבוע.

בעצם, מאחורי העמדה הזאת, יש הגיון רב:

אין קשר, לכאורה בין חג הפסח להתחלת הבאת עומר השעורים. בתורה, יש הפרדה גמורה ביניהם. כאילו  זה זמן בלתי תלוי לחג הפסח:

ויקרא פרק כג (ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:… כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק: (….(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים …(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: ס

 

פסוק ט מתחיל פרשה חדשה. הוא מתחיל בפתיחה עצמאית "וידבר ה' אל משה.." והוא מציין זמן מיוחד מאוד שהוא תלוי לגמרי בישיבה על ארץ ישראל. אין לו תאריך (יום וחודש) בניגוד לשאר החגים בתורה. הוא אך ורק תלוי בזמן הקציר.מי קובע מתי מתחיל הקציר? החקלאים! . במה זה תלוי? אך ורק במצב התבואה ומזג האוויר!!

יש אולימגבלה אחת: זה צריך להיות אחרי פסח. אבל יש הוראה מפורשת שפסח חייב ליפול בחודש האביב! כלומר סמוך מאוד לזמן קציר השעורים (שהוא תמיד מקדים את זמן קציר החיטים).

ריה"ל, אם כן, מנסה לתת לנו הרגשה שאין קשר הכרחי בין פסח והבאת העומר. וזה יכול להיות כל יום בשבוע או כל יום בחודש! תלוי בנסיבות החקלאיות!

בניגוד לחג הפסח שאיננו תלוי בישיבה בארץ, שני הימים האלה: הבאת העומר וחג השבועות כן תלוים לגמרי ביישוב הארץ.

 

  1. וספרתם לכם

שלושה פעמים בתורה יש את ההוראה לספור "לך" או לה" או "לכם"

  1. הזב והזבה שסופרים לעצמם שבעה ימים נקיים
  2. ספירת העומר על ידי כל אחד
  3. ספירת השנים לשמיטות וליובלות, על ידי הסנהדרין

בשלושת המקרים האלה, כל האחריות של הספירה נופלת על הסופר בצורה כזו שהתוצאה החשובה כולה תלויה בספירה. הזב ייכנס למקדש אחרי ספירתו, רק הוא סופר ואין פיקוח עליו. התוצאה של טהרתו חשובה מאוד אבל הוא לקוח על עצמו את האחריות הזו .

גם הספירה של שנו השמיטה, תלויה אך ורק בכניסה של העם בארץ ישראל ברובו וביישוב הארץ. רק אז הוא מתחיל לספור. הספירה שלו הרת גורל מבחינה הלכתית כי זה יקבע שמיטות ויובלות. אבל הכל תלוי בהחלטת העם להתיישב בארץ ברובו. כך קרא בימ יהושוע (נזכור שהכניסה נדחתה כמה שנים כי העם לא היה מוכן, וכן היום שאנו מחכים (עדיין בסבלנות) שרוב העם היהודי יואיל נא בטובו לעלות ארצה כדי שנוכל להתחיל לספור , מדאורייתא את שנות השמיטות והיובל (בינתיים אין ספירה עצמאית והיא ממשיכה ספירה ישנה מסורתית).

אם כן, אני מציע לפרש את המילה "לכם"= על אחריותכם המלאה.

הרבה יותר מאשר בפסח ששם, האחריות של התאריך משולב:

  • התורה קבעה שזה ב15 בניסן
  • הבית דין קובע מתי יחול חודש ניסן (עיבור) ומתי יחול ראש חודש.

אבל הבאת העומר, לפי התורה כולה תלויה בחקלאים! ולכן יש צורך בספירה כדי לקבוע מתי חל שבועות

 

  1. הקשר עם פסח.

אם כן, יש הגיון רב להבין את פשט הפסוקים כריה"ל. ולקבוע את התחלת קציר השעורים רק לפי החקלאים. אבל החכמים, בחכמתם קשרו אותו לפסח. למה?

  • ייתכן שלא רצו לסבך את כל עם ישראל בתאריכים של אחד במקומו יחליט מתי זה התחלת הקציר. כדי שכולם יחגגו שבועות ביחד.ובכך, המעיטו בחשיבות החופש הגדול שניתן מהתורה וחברו את שני החגים. זה כבר מספיק מסובך לקבוע מתי יהיה פסח ולהפיץ התאריך לכל עם ישראל
  • מכיוון שיש הוראה מן התורה לקבוע את פסח בחודש האביב, יש כבר אילוץ עונתי לקבוע מתי יחול פסח. אם כן, האילוץ החקלאי של התחלת הקציר, יכול להיות מחובר לאילוץ הראשון. כלומר, אם שניהם הם פונקציה של מחזור השמש (ולא רק של הירח כמו שאר החגים), אז החכמים חיברו בינהם.
  • העובדה שאין לפסח יום שמיני כמו סוכת, גרמה לחכמים לתת לשבועות את התפקיד של היום השמיני החסר הזה והם קבעו ששבועות הוא בעצם העצרת של פסח כמו ששמיני עצרת הוא לסוכות. ולכן, מיד ממחרת היום הראשון של חג המצות, מתחילים את החול המועד הארוך הזה של 49 ימים עד לשבועות.
  • החיבור בין פסח לשבועות, מבחינת התאירכים, מאפשר גם לחבר בין המצוות שאינן תלויות בארץ (כמו חג המצות) לחג שתלוי כולו בארץ (חג הקציר). חיבור דומה, אנו מוצאים בין חג הסוכות שמתואר בסוף רשימת חגי תשרי , לבין חג הסוכות השני שמתואר אחרי סיום החגים ובו יש מצוות הקשורות לארץ כמו הבאת הלולב ובניית סוכות (מצוות שחסרות בתיאור חג הסוכות הראשון ברשימה). ובכך, התורה עצמה חיברה בין חג הסוכות שאיננו תלוי בארץ לחג הסוכות שתלוי כולו בארץ . ולכן, כנראה, כתבה שהסוכות של ארץ ישראל יחברו אותנו לסוכות שנעשו במדבר, בחוץ לארץ (למען ידעו…כי בסוכות הושבתי..בהוציאי אותם..)

לסיכום:

שבועות כולה קשורה לקציר שמתחיל עם קציר השעורים ביום הבאת העומר (זה פותח את העונה , עבור כל ישראל במקומותם, לאכילת התבואה החדשה) ומסתיים בקציר החיטים עם הבאת שני הלחמים חמץ למקדש ופותח העונה שבה ניתן להביא למקדש מהתבואה החדשה, כולל, כמובן, הביכרים עד חג החנוכה בערך.

חג השבועות, אם כן, כולה תלויה בתנאי החקלאות בארץ ישראל. ייתכן שהגלות והחורבן, אילצו את חכמי ישראל לחבר לחג הזה את העניין של מתן תורה למרות שהתורה לא מחברת בניהם.

הם לפחות חברו בין שבועות לחג הפסח. דבר שאפשר לחגוג את החג השבועות ללא קשר ישיר עם החקלאות הארץ ישראלית.

אבל עכשיו שב"ה חזרנו, עלינו לחזור למשמעותיות הראשוניות ולחגוג את החג הקציר על אדמת ישראל.

 

 

 

 

 

קרבנות החג

לקוח מרעיון של הרב מנשה וינר- ישיבת מעלות.

פרשת אמר: ויקרא פרק כג (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:   (ט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: ס

 

לסיכום הקרבנות שמביאים ביום הבאת העומר ובשבועות:

 

  קרבן מנחה
סולת חיטים שמן יין
הבאת עומר חיטים כבש לעלה שני עשרונים רביעית (נסכה) רביעית ההין
שבעה שבועות הספירה
 

חג שבעות :

שני לחם חיטים שני עשרונים

 

 

 

עולה

7כבשים      
פר      
2איילים      
חטאת עשיר עיזים      
זבח שלמים 2כבשים      

 

  1. שני כבשים לזבח שלמים

בין היום הראשון לספירה, הבאת עומר השעורים למקדש לבין  שבועות,מדובר בתהליך ארוך. הוא מתחיל בהבאת כבש אחת לעולה. דבר שהוא מראה על קרבן בסיסי, שגרתי, שנעשה כל יום בשנה. ומכאן,מגיעים בשבועות להביא שני כבשים .

למה שני הכבשים של שבועות הם "זבח שלמים".

זה הקרבן היחיד שהוא "שלמים" ובכל זאת הוא קודש קדשים. כל השלמים , נאכלים הן על ידי המזבח, הן על ידי הכהנים, והם על ידי הבעלים. אבל שני הכבשים האלה לא נאכלים על ידי הבעלים! ובכל זאת הם נקראים "שלמים". כדי לציין הבדל זה קוראים להם "שלמי ציבור" בדיוק כמו השלמים שהקריבו בהר סיני!.  אם כן מה הוא החלק שהבעלים אוכלים?? כי זה מה שהמינוח אומר:בכל זאת  אלה שלמים!. יש חלק לבעלים! אבל לא כתוב מה הוא החלק לבעלים! מה הוא?? זה פשוט כל התבואה החדשה שמתחילים לאכול מעכשיו על ידי הבאת הביכורים. קציר החטים וכל פרות הארץ כולם.

כאילו שני הכבשים האלה הם החלק הראשון של קרבן שלמים ענק שכולל את כל תבואת השנה החדשה!!

 

  1. מנחה כפולה

ביום הבאת העומר, מביאים מנחה כפולה: שני עשרונים סולת חיטים! וזה בניגוד גמור לכל חוקי המנחות: עבור כבש מביאים רק עשרון אחד של סולת. כמו שמפורש בפרשת הנסכין בפרשת שלח לך:

פרשת שלח לך. הנסכין :במדבר פרק טו (ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן:(ה) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:(ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין:(ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיקֹוָק:(ט) וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין:(י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים:

 

קרבן סולת שמן יין
כבש עשרון רביעית ההין רביעית
איל שני עשרונים שלישית שלישית
בן בקר שלושה עשרונים חצי ההין חצי ההין

מה פשר כפילות המנחה?

הרב מנשה וינר מציע שזה רמז לשני הלחמים שיביאו בחג השבועות שהם שני עשרונים! כאילו קובעים מראש לאן חוטרים!

 

משמעות כפולה לחג השבועות:

  • שבועות היא חג בפני עצמה:

מדברים על שלושה רגלים: פסח שבועות וסוכות

יש לשבועות חול המועד של 49 ימים בין היום  הראשון שהוא הבאת העומר ובין היום השביעי שהוא שבועות.

אפשר לצדד מימד זה של עצמאות חג השבועות על ידי הפסוקים הבאים:

פרשת כי תצא : דברים פרק טז (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

 

  • שבועות היא עצרת של פסח

אבל, כמובן, ניתן להיגד שיש רק שני חגים . פסח וסוכות. שחלים ביום 15 לחודש, כל שישה חודשים. לכל אחד יש את העצרת שלה ושבועות היא רק עצרת של פסח.

 

בעיית הקרבנות השונים

אם מעיינים במקורות השונים לקרבנות של שבועות נהמים לגלות שיש הבדלים במקורות:

הנה מה שכתוב פרשת פנחס.:

פרשת פנחס: במדבר פרק כח (כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

 

קרבן מנחה
עולה 2פרים שלושה עשרוניםX   2
איל אחד שני עשרונים    X    1
7כבשים עשרון                X   7
חטאת שעיר עיזים  

 

אם כן, יש להביא פר אחד ושני אילים (ככתוב בפרשת אמור-ראה למעלה בטבלה הראשונה) או שני פרים ואיל אחד כמו בטבלה הזאת??

יש שניסו לענות שגם וגם! זה קרבן עבור החג וזה קרבן עבור שני הלחמים!!

שוב כפילות לחג המיוחד הזה!!

 

 

 

שבועות לעד7

בע"ה ז סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

שבועות לעד 7

 

שאלה:  אילו קרבנות אנו מצווים להביא בחג השבועות בבית המקדש?

 

1 לפי פרשת אמור: ויקרא פרק כג

 

(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:

 

 

  1. בפרשת פנחס :במדבר פרק כח

(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ

 

 

נסכם בטבלא:

 

קרבן מוסף פרשת אמור פרשת פינחס
"על הלחם" "ביום הביכורים"
פרים לעולה 1 2
אילים לעולה 2 1
כבשים לעלה 7 7
עזים לחטאת 1 1
כבשים לשלמים 2

 

אם כן יש לנו כנראה מחלוקת בין שני המקורות של התורה. במקור הראשון, יש להביא פר אחד ושני אלים והמקור השני שני פרים ואיל אחד.במקור הראשון יש שני כבשים לשלמים שעליו המקור השני לא מדבר בכלל. איך אנו צריכים להתיחס לזה? נקרא מה שפסק הרמב"ם:

 

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה א

 

ביום חמישים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש

  • שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר חטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים והם מוסף היום,
  • ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא,
  • נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין שלשה פרים ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה עולות, ושני שעירי חטאות נאכלים, ושני כבשים שלמים נאכלים.

 

אם כן, הרמב"ם פוסק שיש להקריב את כולם:3פרים, 3אלים, 14 כבשים, שני עיזים ושני כבשים.

 

אני אנסה להראות כאן שהרמב"ם לא רצה לצאת ידי חובת כולם והוא לא חיפש "פתרון קל" לחומרה אלא שיש עניין עמוק בחג השבועות שיש לגלות אותו דרך הקרבנות שלו:

 

 

חג שבועות הוא בעצם חיבור בין שני מאורעות שונים:

 

  1. שבועות הוא היום האחרון של "חג השבועות" שמתחיל בהבאת קרבן העומר, ביום שני של פסח. כל 50 הימים הם יחידה אחת שעניינה הוא חג הקציר. מתחילים עם קציר השעורים ומסיימים עם קציר החיטים. את זאת אנו מציינים על ידי הבאת שני הלחמים חמץ ואיתם יש קרבנות מיוחדים. הקרבנות המוזכרים בפרשת אמור. שם, התורה מתייחסת לפן הזה: היא מתחילה עם העומר, מבקשת לספור 50 ימים (כמין חול המועד) ודורשת לחגוג את היום האחרון, הוא שאנו חוגגים בחג השבועות.

 

  1. אבל חג השבועות הוא גם יום הביכורים. כלומר, היום הראשון של תקופה ארוכה שמסתיימת בחנוכה. מהיום הזה, ניתן להביא ביכורים לבית המקדש. לכן, בתור היום הזה, יש להביא קרבנות אחרים, שמציינים את הפן השני. זה מה שעושה פרשת פנחס, ולכן היא מתחילה הפסקה ב"וביום הביכורים"

 

לסיכום עד כה:

יום החמישים ספירת העומר קרבן העומר

חג השבועות

חנוכה(סוף הבאת הביכורים) הבאת הביכורים יום הביכורים

 

 

המשמעות של כל מערכת:

אנו מכירים את הכפילות הקיימת ביום השבת:

  • השבת, מבחינת הבורא, מבחינת העולם והטבע, מגיעה אחרי שישה ימים. הבשת הוא היום השביעי, סוף למערכת הבריאה.
  • אבל, מבחינת האדם, השבת, זה היום הראשון שהוא חווה. הוא נולד בערב שבת, ביום השישי, ופגש את יום השבת , כיום הראשון, ורק אחרי השבת הוןא חווה את ששת ימי השבוע הבא אחרי.

אנו מכירים הרבה מערכות כאלה (ראה קובץ "שבועות פי")

השמיטה , מסיימת מערכת של שש שנים ומקדש השביעית

היובל, מסיים מצד אחד תקופה של חמישים שנה אבל מצד שני הוא נחגג רק שנה אחת מתוך שבע השנים של קבוצת השנים השמינית

יום טוב ראשון של סוכות ושל פסח, מקדשים התחלת המערכת ואחריו יש שישה ימי חול המועד

יום טוב אחרון של פסח, מציין את סיום שבעת ימי חג.

 

סיום מערכת

משמעות קדושת סיום המערכת, פירושה קדושה שבאה מהבורא עצמו , מן הטבע. כמו בשבת בראשית, כמו בשביעי של פסח (קריעת ים סוף) כמו השמיטה (הארץ זקוקה לשבות)

מבחינה זו, שבועות מסיים תקופת העומר, מצד הטבע, קדושת השפע הבא מלמעלה, מהבורא.

 

השבת כסוף השבוע היום השביעי במעשה בראשית, מעשה הבורא
שביעי של פסח ה' נלחם לכם ואתם תחרישון. הכל בא מלמעלה
השמיטה,  בסוף שבע שנים האדמה זקוקה למנוחה. הטבע, הבריאה. הארץ שייכת לבורא
שבועות (סוף ימי ספירת העומר) ה' שולח שפע לעולם ונותן אוכל לכל בשר (מהשעורים ועד החיטים)

 

התחלת מערכת

משמעות קדושת התחלת המערכת, פירושה קדושה מצד מעשה האדם. השבת שמתחילה השבוע, עבור האדם. יום טוב ראשון של פסח כי ישראל יצאו ממצרים. היובל, כי האדם זקוק לשחרור (מעבדות, ..)

וכן הביכורים, הם ההבעה של קדושת היבול , סיכום העבודה החקלאית של האדם, פרי עמלו, והבאתו לבית המקדש כהעלאת הקדושה מלמטה.

השבת כהתחלת השבוע עבור האדם שנולד רגע לפני
יום טוב ראשון של פסח היציאה של בני ישראל ממצרים
יום טוב ראשון של סוכות ולקחתם "לכם", פרי עז הדר…
היובל (השנה הראשונה של הקבוצה השמינית של השנים) שחרור האדם
שבועות- (התחלת הבאת הביכורים למקדש) קדושת פרי עמלו של האדם

 

 

 

שבועות ומתן תורה

לסיכום, שבועות הוא חג כפול. הוא גם מסיים מערכת שבאה מלמעלה ומתחיל מערכת שבאה מלמטה.

פרשת אמור מדברת על מערכת אחת, סיום תקופת העומר

ופרשת פנחס מדברת על התחלת המערכת השנייה: הביכורים

באותו היום,  מתחילים מערכת ומסיימים מערכת אחרת

חג השבועות   מחבר בין הקדושה שבאה מלמעלה והקדושה שבאה מלמטה.

ולכן הרמב"ם חיבר בין שתי הרשימות של הקרבנות. באותו יום מקריבים גם עבור זה וגם עבור זה.

 

לכן, נראה, החכמים הצמידו את חג השבועות לאירוע מתן התורה

הרי ביום שישי או שביעי בסיוון, ה' עדיין לא נתן את התורה.(משה יוריד את הלוחות רק ארבעים יום יותר מאוחר) אבל  הדבר העיקרי שקרא באותו יום, זה המפגש האדיר בין העם מסביב להר וה' שיורד על ההר.

ביום זה, אנו חוגגים את המפגש בין שתי המערכות

  • העם המתקדש
  • ה' היורד ופונה אל האדם

באותו היום, אנו יותר חוגגים את המפגש מאשר מתן התורה. לכן אנו קוראים בעדות מסויימות את ה"כתובה" . בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. חוזה ההתקשרות בין התחתונים והעליונים.

 

חג השבועות מסמל יותר מכל חג אחר, את המפגש בין שתי המערכות, שמעמד הר סיני הוא הסמל המובהק ההיסטורי והמרשים שלו.

עומר ושבועות

בע"ה ד סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

 

עומר שבועות פי

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

 

למה חג של יום אחד נקרא "שבועות"? נביא כאן שלושה  מקורות בתורה  לחג השבועות ונעיין בכמה היבטים:

 

פרשת אמור:

ויקרא פרק כג (ט) 2 וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם 3 וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק: (יג) וּמִנְחָתוֹ  4  שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: (יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס

(טו) 5. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם 4 שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת 6 וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:(כב) 7 וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

פרשת פנחס:

במדבר פרק כח (כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק 8 בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ

 

פרשת ראה

1

דברים פרק טז (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

————————————————————————————

 

1נתחיל מהמקור השלישי, בפרשת ראה:

אם נתעלם מכל מה שאנו יודעים מהמקורות האחרים, יש לספור 7 שבועות והפסוק הבא דורש לעשות חג מהשבועות האלה! לא כתוב שחג ה/שבועות בא "אחרי" הספירה .וגם הגיוני לחשוב שמה שסופרים, השבועות הם בעצם החג! חג של 7שבועות!

 

2.במקור הראשון בפרשת אמור:

שם, כל חג מתחיל בפסוק זהה "וידבר ה' אל משה לאמור". כך היה בפסח וכך יהיה בסוכות וראש השנה וכ"ו. אם כן, ההתחלה כאן של ספירת העומר בפסוק זה מצביע על חג חדש. אבל, מבחינת התאריכים, זה עדיין פסח! זה בטז בניסן שמביאים את העומר! נראה שדווקא לא! התורה מנתקת לגמרי בין חג הפסח לעומר. ואלי זו הסיבה שלא כתוב "ממחרת הפסח" (דבר שהיה מונע מאיתנו הרבה בעיות עם הצדוקים) אלא "ממחרת השבת" כדי לנתק את העניין של פסח מעניין העומר!

 

  1. 3. "וקצרתם את קצירה". זה קשור לקציר. בדיוק כמו שכתוב בפסוק כב "ובקוצרכם" עבור חג השבועות.
  • כאילו   ההתחלה ביום טז בניסן הוא התחלת הקציר
  • והסוף, ביום שבועות 6 בסיוון זה גמר התקופה של הקציר.

בהתחלה היה קציר שעורים ובשבועות קציר חיטים. אבל הכל , כל שבעת השבועות הן יחידה אחת של חג הקציר.

 

4."ומנחתו שני עשרונים". זה מאוד מוזר. למה להביא מנחה של "שני עשרונים"? תמיד בהלכות המנחות (ראה פרשת שלח לך) מדובר על עישרון אחד עבור כבש! ובמיוחד שהנסך הוא רגיל רק רביעית ההין וגם השמן שייך רק לעישרון אחד (למדו חכמים מ"ונסכה"  עם ה').

כשמשווים עם מה שמביאים בשבועות, הכל מתברר: גם שם בפסוק יז' ,כתוב שני עשרונים! כאילו מחברים בין התחלת וסוף שבעת השבועות.

  • ביום הראשון, של קרבן העומר מביאים שני עשרונים
  • וביום האחרון גם כן שני עשרונים
  1. 5. "וספרתם לכם" . הספירה באה כנראה להדגיש את התקופה בין היום הראשון והיום החמישים שהם כמו "חול המועד". במקום קרבנות של חול המועד, באה הספירה!!

 

  1. 6. "וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים…קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן" שני הכבשים האלה, הם "שלמי ציבור" קדשי קדשים, הם קודש לה' ולכהן. אבל בדרך כלל שלמים הם באים כדי לעשות שלום בין ה', הכהן והבעלים. כאן הכהן אוכן, המזבח אוכל ומה אוכלים העם? הרי אלו "שלמים",!?

התשובה של הרב וינר פשוטה: העם יתחיל מעכשיו לאכול את כל התבואה! הכל! בעצם שני הכבשים האלה צריכים לחבר אותם לכל התבואה שקצרנו. הכבשים הם החלק לכהן ולה' והתבואה שנקצרה, לכל א חד בעם! כך שבאמת מדובר ב"שלמים"

 

  1. 7. "ובקוצרכם…לא תכלה פאת שדך.."

מה הפסוק עושה כאן? הרי הוא מדבר על מצוות פאה ולקט ולא בעניין החגים! ומה שעוד יותר מוזר, זה שהוא כבר נכתב בפרשה הקודמת, פרשת קדושים:

ויקרא פרק יט (ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:

כאן, בפרשת קדושים, המיקום ברור: יש לחשוב כל הזמן על העניים.

אבל יש הבדל: ההמשך של הפסוק ב"קדושים" מדבר על שאר מיני פרות:

(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

כאן, בפרשת אמור, לא מדובר על הכרמים אלא על התבואה של החיטים והשעורים. לכן, כדי להדגיש שחג השבועות הוא חג הקציר של החיטים, הובא בשנית הפסוק הראשון על הפאה והלקט

 

  1. 8. בפרשת פנחס, כתוב "בשבועותיכם". כאילו החג הוא במשך כל השבועות ולא רק יום אחד! וכך נקרא החג, שאנו חוגגים אותו אמנם רק יום אחד אבל הוא בעצם חג ארוך יותר של שבעה שבועות.!!אנו חוגגים את יום הביכורים יום אחד כי הוא התחלה של הבאת הביכורים למקדש אבל חג הקציר נמשך שבע שבועות!

לסיכום:

יש שני חגים בשנה: פסח וסוכות. שניהם מקבילים מאוד. שניהם בקצה השני של השנה.שניהם מתחילים בחמישה עשר לחודש. שישה חודשים בדיוק מפריד בניהם.

  • לחג הסוכות יש "עצרת" שהוא חג של שמיני עצרת.
  • אבל לפסח גם כן יש עצרת שהוא מתארך שבע שבועות! ומסתיים ביום החמישים.

יש להתייחס לשבע השבועות כיחידה אחת מקבילה לשמיני עצרת. היחידה הזו  נחגגת ביום הראשון שלה על ידי הבאת קרבן העומר של שעורים ומסתיימת ביום האחרון שלה בהבאת שתי הלחם מחיטים.

כמו בהרבה חגים, היום הראשון והיום האחרון מצוינים באופן מיוחד, אבל בתקופה שמפרידה בין היום הראשון והיום האחרון, יש "חול המועד". בגלל העובדה שהוא ארוך מאוד, לא דורשים מאיתנו להישאר בחול המועד במשך 49 ימים, אבל , במקום זאת, אנו חייבים לספור כל יום ויום. כמו שבחול המועד יש קרבן עבור כל יום, הספירה היא במקום הקרבן של חול המועד!

עכשיו מבינים למה היום הזה נקרא "שבועות". הוא רק היום האחרון של חג שנמשך 7 שבועות!

 

פסח סוכות
היום הראשון והאחרון הם יום טוב היום הראשון הוא יום טוב
עצרת מתחיל ביום הבאת העומר ומסתיים ביום החמישים עצרת חל ביום השמיני

 

"בשבועותיכם" שנאמר בפרשת פנחס, מתייחס לכל התקופה הארוכה של שבע שבועות.

עם התחלה: יום הראשון של קרבן העומר ויום אחרון של חג יום הביכורים. כל התקופה היא חגיגת הקציר בארץ ישראל:

ביום הראשון הבאת קרבן העומר 49 ימים היום החמישים= חג השבועות (יום הביכורים)
טז בניסן ספירת העומר 6 בסיוון

 

שבועות פי

בע"ה ג סיון התשעז

מישל בן שושן

 

שבועות פי

 

שש ואחד או אחד ושש?

מתוך שיעור של הרב מאיר שפיגלמן

 

נעיין בכל המקורות בתורה שבהם היא מבקשת לקדש או לייחד את הסוף של סדרת זמן.

  • למשל שבת: סופרים ששה ימים ומקדשים את היום השביעי
  • בשבועות: סופרים שבעה שבועות וחוגגים ביום החמישים
  • בשמיטה: עובדים את האדמה שש שנים והשביעית מפסיקים לעבוד
  • ביובל: סופרים שבע פעמים שבע שנים ובשנה החמישים, מכריזים על היובל .
  • וכן בחגים, לפעמים חוגגים את היום הראשון ואחר כך חול המועד ששה ימים (סוכות) או חוגגים שישה ימים וחוגגים היום השביעי (שביעי של פסח)
  • וכן בברית מילה: סופרים שבעה ימי טומאה של היולדת וביום השמיני עושים ברית מילה לבן.

 

אם כן, בכל המקרים האלה, יש שש או שבע יחידות זמן ואחרי כן יחידת הזמן שבאה אחר כך מקודשת, או מיוחדת.

אבל בכל זאת יש הבדלים משמעותיים שיש לשים לב אליהם:

 

  1. שבועות

ויקרא פרק כג 😦טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה  לה'

דברים פרק טז (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

במקור הראשון בפרשת אמור,מצוות ספירת העומר דורשת לספור ימים (50) ושבועות(7)

במקור השני, בספר דברים, חג שבועות נקבע על ידי ספירת שבע שבועות. כדי להגיע לחג השבועות.אנו כל כך רגילים לעובדות האלה, שאנו לא שמים לב לפרט אחד:

אחרי שבע שבועות, יש השבוע השמיני! כלומר, אם סופרים שבע שבועות, אנו צריכים לחגוג את השבוע השמיני כולו. כיחידת הזמן השמינית אחרי סדרה של שבע יחידות זמן. כלומר, היינו צריכים לחגוג שבוע שלם, השבוע השמיני, ולא רק היום הראשון של השבוע השמיני הזה!

חג שבועות נחגג במשך יום אחד בלבד. כאילו רק היום הראשון בשבוע השמיני הוא קדוש!! למה לא כל השבוע השמיני?

החכמים הרגישו בבעיה הזאת וקבעו שבמשך שבעה ימים, יש "תשלומים" ליום הראשון. אם אדם לא הצליח לבוא ביום חג השבעות לבית המקדש, הוא יכול לבוא בימים שאחריו, במשך עוד 6 ימים כאילו הם עדיין חג!

אבל, באופן רשמי, חג שבועות חל רק יום אחד: היום הראשון של השבוע השמיני.

שבוע 1 שבוע 2 שבוע 3 שבוע 4 שבוע 5 שבוע 6 שבוע 7 שבוע 8

 

יום 1            יום 2   3        4     5    6      7

חג שבועות     

  1. היובל

גם כאן, ביובל, אנו סופרים שבע יחידות  זמן  (של שבע שנים כל אחת) והיינו מצפים שביחידה השמינית (כלומר שבע שנים שלמות) נחגוג את היובל! אבל בעצם, אנו חוגגים את היובל רק בשנה הראשונה של קבוצת שבע השנים השמיניות .

ויקרא פרק כה (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:

בדיוק כמו בחג השבועות, היובל נחגג רק בשנה הראשונה של יחידת הזמן השמינית:

שבע שנים 1 שבע שנים 2 שבע שנים 3 שבע שנים 4 שבע שנים 5 שבע שנים 6 שבע שנים 7 שבע שנים 8

שנה 1         שנה2   3        4     5    6      7

יובל     

  1. השמיטה

אבל בשמיטה, אין בעיה כזו. "חוגגים" את היחידה השביעית אחרי שש יחידות. אחרי ששש שנים, מייחדים את השנה השביעית:

 

שנה 1 שנה 2 שנה3 שנה4 שנה 5 שנה6 שנה7

 

שמיטה

  1. שבת

כמו בשבת, שש יחידות זמן (של יום אחד) והיחידה השביעית מקודשת:

יום 1 יום 2 יום 3 יום 4 יום 5 יום 6 יום 7

 

שבת

  1. 5. סוכות

אבל בחג הסוכות, זה קצת שונה, אנו חוגגים את היום הראשון בסדרה

יום 1 חול המועד 2 חול המועד 3 חול המועד 4 חול המועד 5 חול המועד 6 חול המועד 7

יום טוב

 

 

  1. פסח

בפסח יש שילוב של שתי המערכות:זה תלוי בפסוקים:

יש פסוקים שמתארים את היום הראשון כחג:

שמות פרק יב (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:

ויקרא פרק כג (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

במדבר פרק כח (יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

יום 1 חול המועד 2 חול המועד 3 חול המועד 4 חול המועד 5 חול המועד 6 חול המועד 7

יום טוב

 

 

ויש פסוקים אחרים שמציינים שרק היום השביעי הוא חג:

במדבר פרק כח (כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס

דברים פרק טז (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:

יום 1 חול המועד 2 חול המועד 3 חול המועד 4 חול המועד 5 חול המועד 6 יום 7

                                                                                                                                      יום טוב

 

ויש פסוקים שמחברים ביניהם : גם היום הראשון וגם היום השביעי:

שמות פרק יב (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם

ויקרא פרק כג (ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ

יום 1 חול המועד 2 חול המועד 3 חול המועד 4 חול המועד 5 חול המועד 6 יום  7

יום טוב                                                                                                                           יום טוב

 

 

 

שתי מערכות

כמו שראינו, לפעמים התורה מבקשת לציין את היום הראשון של יחידת הזמן המקודשת ולפעמים היא מבקשת לציין את היום האחרון של הסדרה.

לילה ויום

בעצם, מדובר על שתי מערכות שונות:

  • היום קודם ללילה

במערכת המקדש, היום מתחיל בוקר ומסתיים בלילה.

  • הלילה קודם ליום

במעשה בראשית, הלילה קודמת ליום (ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד). גם בקדשות ימים טובים, אנו מתחילים את היום בלילה שלפני.

השבת

גם את יום השבת, ניתן לראות משתי זוויות שונות:

  • היום השביעי בשבוע

במעשה בראשית, יום השבת הוא היום השביעי לבריאת העולם

  • היום הראשון בשבוע

אבל עבור האדם שנברא בסוף יום השישי , השבת הוא עבורו היום הראשון בשבוע.

ואכן, השבת מכילה את שתי ההסתכלויות האלה ביחד: השבת כפולה. היא המנוחה לשבוע שעבר והיא ההכנה לשובע שבא אחריה. היא גם זכר למעשה בראשית (מסיימת ההבריאה) והיא גם זכר ליציאת מצרים (התחלת ההיסטוריה של עם ישראל).

 

אם נסכם את כל מה שאמרנו עד כה בטבלא, נקבל:

 

ציון של ההתחלה של יחידת הזמן המקודשת ציון של סוף יחידת הזמן המקודשת
יום טוב ראשון של סוכות  
יום טוב ראשון של פסח שביעי, אחרון, של פסח
חג השבועות (היום הראשון של השבוע השמיני) שבועות (היום החמישים של הספירה)
היובל (השנה הראשונה  של היחידה השמינית של שבע שנים) השמיטה (סוף של שבע שנים)
השבת -הכנה לשבוע הבא-זכר ליציאת מצרים השבת-סוף השבוע הקודם- זכר למעשה בראשית

 

ההבדל בין השמיטה והיובל:

כמו שראינו , השמיטה והיובל שייכות לשתי קבוצות שונות. השמיטה מסיימת סדרה והיובל מתחיל סדרה.

  • דיני השמיטה משתייכים כולם לקרקע. הארץ צריכה לשבות. ולכן אסור לאדם לעבד אותה . הארץ דורשת השמיטות שלא כיבד האדם ומגרשת אותו לגלות כדי שהיא תשבות ממנו!
  • דיני היבול משתייכים כולם לאדם. האדם משתחרר משעבוד, האדם חוזר לאחוזתו. האדם צריך לשבות מעבודת הארץ..

כלומר השמיטה באה עבור ארץ ישראל והיובל בא עבור האדם היושב בה.

 

שמיני עצרת

כמו שרואים בברור בטבלא, כל נושא מקבל שני פנים. בפסח מחברים בין ההתחלה והסוף. בשבועות, יש התחלה וסוף. ביובל והשמיטה גם כן משלימים זה את זה. וכן השבת, וגם היום עצמו

 

חוץ מחג הסוכות שחוגגים את התחלתו ולא את סופו.

או, אפשר להגיד שסופו נחגג במיוחד! על ידי שמיני עצרת!! חג בפני עצמו שנקרא "שמיני".מצד אחד הוא מסיים את סוכות ומצד שני , בכלל לא. סוכות זה חג של רק שבעה ימים. ואין לשבת בסוכה ביום השמיני. בכל זאת קוראים לו שמיני!

 

כאילו הוא מגיע בסוף כל סדרות החגים של השנה ומסמל את כל הסיומות כולן. הוא חג של הסיומת!

הוא מסיים את סדרת שלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות)

והוא מסיים את סוף חגי תשרי (ראש השנה , כיפור וסוכות)

 

מסקנה:

כאשר תהליך הספירה קשור לעולם (או לבורא עולם), אז היום השביעי הוא המרכזי

אבל כאשר תהליך הספירה סובב סביב האדם, האנושות, היום הראשון הוא החשוב.

 

 

זמן הגאולה:

מסכת שבת קיח ב: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלא משמרין ישראל שתי שבות כהלכתן, מיד נגאלין.."

השבת שלפני ששה ימים והשבת שאחרי ששה ימים!

כשתי הבחינות יחד מתלכדים באה הישועה!

שבועות מוש

בע"ה ג סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

שבועות מוש

 

אחדות עם ישראל

לפי המאור השמש:   "עיקר שהכל תלוי בו הוא שתהיה אהבה ואחווה בתוך בני ישראל"

עם ישראל מייצג את אחדות כל האפשרויות להיות אדם. כלומר, כל האפשרויות לגלות את ה' בעולם. כל אחד מעם ישראל מייצג השגה אחת מיוחדת. אחדות עם ישראל מאפשר לגלות את כל התמונה כולה של השכינה.

לכן, כשעם ישראל היה באחדות שלמה בהר סיני, אז השכינה יכלה להתגלות.

לכן המשפט החשוב ביותר הוא "ויחן שם ישראל נגד ההר" בלב אחד כאיש אחד (רשי).

 

כמו כן, התורה מייצגת בתוכה כל החלקים של האמת. התורה מורכבת מכל הפנים של גילוי השכינה. לכן, אומרים שיש בה 60000אותיות. וכל אחד מעם ישראל יש לו אות אחת בתורה: לכ אחד מעם ישראל מגלה פן אחר בתורה. אחדות התורה היא דבר קשה. קשה לעשות אחדות בכל פסוקי התורה. הגמרא עושה זאת כל הזמן: היא מיישבת קושיות וסתירות. היא מגלה פנים שונות בתורה ומאחדת הכל תחת "תורה אחת".

כמו כן קשה מאוד לאחד את עם ישראל . יש בו את כל הדעות והניגודים האפשריים.

כשעם ישראל באחדות בהר סיני, התורה יכולה להינתן להם!

 

אם כן, אחדות ישראל , התגלות הבורא ומתן תורה הם אותו הדבר שמתבטא בצורה שונה.

אחדות ישראל היא התגלות אחדות הבורא , ועושים זאת בעזרת אחדות התורה.

 

אם כן, מה שאנו חוגגים בשבועות, זה לא מתן תורה כי באותו היום לא היה מתן לוחות ולא מתן  תורה.אלא אנו חוגגים האפשרות שעם ישראל יהיה באחדות!!

אנו כל הזמן שואפים למצב אידיאלי זה.

בשבועות, זה קרה ברגע אחד. לכן, אנו נשענים על זה שזה אפשרי ופועלים כל הזמן לכיוון האחדות. זו המטרה שלנו.

מה המשמעות של אחדות ישראל? גילוי אחדות הבורא תלויה באחדות ישראל!

אורייתא, עם ישראל וקודשא בריך הוא חד הם!!

 

לשמוע או לראות?

בני ישראל רצו לראות את ה'! גם משה רצה!

אבל ה' טען שאין לראות אותו!

אז הם רצו , לפחות,לשמוע אותו. אבל זה גם מסוכן. והם הבינו שלא כדאי להם. משה השמיע להם.

למה מסוכן לראות או לשמוע? כי זה נותן דמות או צורה לקדוש ברוך הוא. גם לשמוע אותו זה מסוכן כי אחר כך, אנו נצמצם אותו למה ששמנו!

כמו שאדם אומר לחברו:"אמרת לי זאת" אז עכשיו אל תשנה את דעתך! ה' יכול לשנות את הדיבור שלו! פעם הוא יכול לאמר לנו שנצא לגלות ויום אחר, שהגלות נגמרה ושהוא רוצה שנחזור לישראל!

אבל אם אנו שומעים את ה', קשה יהיה לנו לחשוב שהוא יגיד משהוא אחר.אם אנו נראה אותו,קשה יהיה לנו לראות פנים אחרות שלו!

לכן מסוכן מאוד לשמוע או לראות אותו.

ובכל זאת, מדובר על רגע של התגלות!!!

מכאן הפרדוקס.

לכן, ה' נראה- אבל רק למשה- ורק בעב הענן!

ה' מדבר- אבל רק שתי דברות בלבד ומשה ממשיך

בני ישראל רואים- אבל רק את הקולות!!

כך שבהתגלות, לא היתה התגלות ממש. לכן, אולי הדברה הראשונה של ה' היתה על איסור עבודה זרה! והואיגיד "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר, העיקר בהתגלות הוא שאני נשאר עלום עבורכם כדי שלא תעבדו לפן אחד בלבד של שכינתי  ותבטלו האחרות!!

 

 

שבועות לעד5

בע"ה ז סיוון התשעה

מישל בן שושן

 

שבועות

 

"עם ישראל- התורה -והקב"ה- אחד הם"

נראה לפרש את הקביעה הידועה הזאת כך:

  • עם ישראל– מוגדר, לעניות דעתי, כעם של ריבוי שמצווה להיות אחד. כלומר העם שמעיד שכל ריבויי הדעות וריבויי האפשרויות להיות אדם, , למרות הכל, נבראו ונמצאים תחת השגחת אל אחד. עם ישראל בנוי מריבוי צורות אנשים (שלושה אבות, 12 שבטים, 70 נפש, 60 ריבוא..) שבכל זאת מגלה אחדות. אחדות המידות ההפוכות.ואחדות האנשים בעצמם עם גורל אחד , ורגישות מיוחדת אחד כלפי השני בתוך העם. ארץ ישראל, שמחייבת יישוב ביחד וחברה אחת וכללות העם , היא תנאי לביצוע תפקיד זה.
  • הקדוש ברוך הוא– גם הוא, מוצג פעם כ"אלוהים" בריבוי, בתופעות השונות והמרובות של הטבע. ובכל זאת, עם ישראל אמור להעיד על אחדותו. מטרת עם ישראל היא להעיד בפני אומות העולם שהאלוהים, הוא בעצם ה', אחד.
  • התורה- היא גם כן, לעניות דעתי, בנויה על הדגם הזה: יש בה סתירות, יש בה כל מני פנים שונות (שבעים פנים..). ובכל זאת, עם ישראל עושה הכל כדי שהתורה תהיה אחת. התלמוד מלא יישובי סתירות בתורה. אין הסתירות, הדברים התמוהים, הרמזים, הסתרים בתורה , מהווים בעיה עקרונית עבור היהודי. להיפך, זאת הדרך שבה, התורה מנחילה לעם את הכוח למצוא חדות בריבוי. התורה אפילו מזמינה את הקורא היהודי לחדש, לחקור, לגלות פנים (כהלכה), כדי להחיות אותה, ולהפרות את ה"תורה שבעל פה". נראה לי , שהצורה הזאת של התורה, וגם של התלמוד עצמו, מתאימות לתפקיד עם ישראל (כעושה אחדות בריבוי)ומחזקות את כוחותיו ומיומנותו בנידון. אניני מוטרד ממחקרי "ביקורת המקרא". הם מגלים את הריבוי שבתורה. אנו היהודים, מגלים זאת כל הזמן, אבל אנו מוסיפים את עמל האחדות בתורה!

לסיכום, המשפט, לעיל, לא אומר, לעניות דעתי, שישראל וה' והתורה הם אחד, אלא שכל אחד מגלה את האחדות. כל אחד, עוזר לשני לגלות אותה האחדות בריבוי. התורה אכן מתאימה לעם ישראל בזה שהוא מגלה בה אחדות ודרכה, הוא מגלה לעולם שהאלוהים הוא ה', הוא אחד ושמו אחד.

 

חג שבועות:

נראה לי שמה שאנו חוגגים זה לא התורה אלא "מתן תורה", כלומר, המאורע שבו העם היה מלוכד כאיש אחד מתחת להר סיני. המצב המיוחד הזה, גילוי האחדות (בעם מלא ריבוי ושוני), הונצח על יד התורה עצמה! כאילו התורה היא "רק" דרך להמשיך את מה שחווינו במעמד הר סיני.

"אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו!

אבל ה' נתן לנו את התורה ואת התורה שבעל פה, כדי שנמשיך לגלות אחדות בריבוי!

זה פותר את הבעיה של "למה חוגגים שבועות בשישי בסיוון, למרות שככל ה נראה התורה נתנה בשביעי בו?": אנו חוגגים המעמד שהתחיל כבר כמה ימים לפני כן והרצון של העם לקבל והרצון של ה' לתת.עצם מתן התורה איננו כל כך חשוב כאן. ואנו יודעים שהתורה, הלוחות והשאר יינתנו לפחות ארבעים ימים אחר כך.

 

אור לגויים

נראה לי שהיום, הרבה יהודים שואלים את עצמם "איך אפשר להגיד שאנו "אור לגויים"? הרי אנו מתנהגים , לפעמים,בצורה לא נאותה. האם באמת אנו מהווים דוגמה להתנהגות מוסרית והאם העולם מקבל זאת? האם אנו חייבים להתנהג רק בצורה כזו שזה יהיה "אור לגויים"?

לעניות דעתי, השאלה מסולפת מעיקרה: נראה לי שהמושג "אור לגויים" (שהורחב יותר ממה שבכוונתו הוא נאמר בהתחלה על ידי ישעיה הנביא*) מתאר במיוחד את היכולת של עם ישראל להיות העם שבו יש ריבוי דעות, שבו, חוקרים ומעמיקים את כל הכיוונים האפשריים בהוויית האדם, ובכל זאת להעיד על אחדות. מעבר לכל "מוסר", שישראל מעידה עליו ומניקה דרכו  תרבויות העולם,העיקר נמצא, לדעתי , באחדות בריבוי שמגלה עם ישראל. זה הוא ה"אור לגויים".  איך זה פועל? אין לנו לדאוג לזה. אנו רק חייבים לשרוד  את ההיסטוריה ולהיות עם אחד מתוך פיזורו.  כשהבורא ראה את ה"אור" כי  טוב, נהיה יום אחד!! כלומר, האור קשור לגילוי האחדות בעולם!!

 

*ישעיהו פרק מב :    (ה) כֹּה אָמַר הָאֵל יְקֹוָק בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ:   (ו) אֲנִי יְקֹוָק קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם:

ישעיהו פרק מט : (ו) וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ: ס

מי כתב את התורה?

בע"ה כ אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

מי כתב את התורה?

 

נראה לי שהתורה היא אוסף של טקסטים שונים שנכתבו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים.

זה נהיה לי יותר ויותר ברור ככל שאני לומד את התורה.

יש הרבה נושאים (למשל החגים) שמטפלים בכמה מקומות בצורה שונה מאוד ולפעמים עם ניגודים וסתירות. הם מפוזרים במקומות שונים, רוב הזמן עם הקשר לא ברור.

 

רוב העבודה של החכמים היתה לעשות מהתורה טקסט אחיד.

קודם כל על ידי הקביעה שמי שלא מאמין שהתורה נתנה מהר סיני על ידי ה' למשה, כופר בעיקרון הדת.

בנוסף, התלמוד מנסה בכל שורה, להסביר את הניגודים והסתירות שיש בין הפסוקים השונים והסגנונות השונים.

החכמים מנסים אפילו להתאים את התורה לאורח חיים ולפילוסופיה שנקבעה במשך השנים. אם התורה אומרת שיש לתת מום באדם שגרם למום, החכמים יעוותו את הפשט כדי להסביר שזה ממון.

 

בעצם, הקריאה של התורה ושל כל  היהדות שלנו היום היא  תורת הפרושים .

מגדירים אותה כ"תורה שבעל פה" כדי להצדיק את הסתירות בינה לבין התורה שבכתב.

הצדוקים, הקראים, הבייתוסים, השומרונים, וכל היהודים האחרים שהצמדו לטקסט המקראי, הגיעו, בצדק רב, למסנות הלכתיות שונות לגמרי. לא בגלל חוסר רצון להיות דתיים! אלה בגלל שהם לא קבלו את הפרשנות המאוד חופשית של הפרושים.

 

אבל בעצם, נראה לי שהפרושים ידעו בתוך ליבם שהתורה היא לא הטקסט האלהי הבלעדי הנבואי השלם , כמו שהם מציגים אותו . ולכן, ה"פרשנויות" שלהם של הטקסט יכולות להיות כל כך רחוקות מהפשט הפשוט.

כי, הם סוברים, העיקר הוא לא התוןרה שבכתב אלא התורה שבעל פה. כלומר, מה שבני האדם , החכמים, המסורת, השכל הישר, עם כל השינויים האפשריים במשך הזמן, קובעים!

 

למה כולם מסכימים בעיניים עצומות שהתורה היא אחת, תמימה, ונתנה למשה בסיני כולה?

  1. ייתכן שזה כדי לתת לעם ישראל טקסט אחיד שאליו כולם יכולים להתייחס ולעשות עם אחד. במיוחד אחרי חורבן הבית הראשון . לעניות דעתי, היהדות לא נבנתה מסביב לספר אחד (התורה), במשך כל תקופת היסטורית העם לפני בית שני. אין זכר לתורה אחת כמו שאנו מכירים אותה היום לפני כן.
  2. ייתכן מאוד, שעזרא הוא זה שקבע את הטקסט שיש בידנו כ"ספר תורה של משה". הגמרא אומרת בפרוש שאם לא היתה ניתנת התורה על ידי משה , היא היתה ניתנת על ידי עזרא. היא גם אומרת שעזרא שינה את הכתב לשומרונית. היא גם מלמדת אותנו שעזרא נקרא "עזרא הסופר" ושהוא קבע שיכתבו ספרי תורה דומים ויחולקו לכל עם ישראל ושכולם יתחילו לקרוא וללמוד אותו. זו היתה חובת השעה כי היה צריך ליצור מחדש את אחדות העם. עזרא בעצמו קבע שחייבים להאמין לאחדות הטקסט ושמקור הטקסט קדום , אלוהי, ושהכול נכתב על ידי אדם אחד. מקובל על ידי כל הדעות, אדם שאין לו צאצאים בעלי נגעה כל שהיא: משה רבנו! מכאן ולהבא, הכחשת אמונה זו היתה יכולה לפגום באחדות העם!
  3. לדעת, התורה היא פספס של הרבה טקסטים שמייצגים השקפת עולם קצת שונות בתוך השבטים שיצרו את עם ישראל. שמירת הטקסטים במתכונתם השונה והנפרדת היתה אולי יוצרת קרע בלתי הפיך בעם. במיוחד אחרי חורבן הבית הראשון.

בעצם,אני חושב ש "הפסיפס" הזה הוא העושר האמיתי של התורה שבידנו!

לדעתי , מה שמאפיין את היהדות זה הרבה יותר ה"פסיפס" של הדעות והיכולת ליצור עם אחד, עם הרבה השקפות חיים שונות, לאורך כל ההיסטוריה.

כך, לדעתי, היהדות יכולה להיות הדת של אל אחד.

אולי, הקדוש ברוך הוא נתן , בנבואה, את כל הטקסטים השונים האלה כדי שיום אחד נוכל לקשור את כולם ונקשור את גורל כל השבטים ביחד אל הטקסט האחד שמכיל בתוכו את כל ההשקפות ביחד!!

 

פירוק הטקסט לטקסטים שונים ביחס למחברים שונים, יכול להיות כלי לימוד אדיר. אבל הוא טומן בחובו סכנה אדירה: אובדן הטקסט עצמו!

 

 

לי, אישית, זה לא פוגם כהוא זה שאמונה שלי באל אחד  ובחשיבות לימוד התורה בכללותה ובפרטיה. להיפך, נדמה לי שזה אמיץ, ומהווה מבחן לאמונה הרבה יותר עמוקה בהשתלשלות המסורת והמשך היהדות המשתנה לאורך ההיסטוריה.

אמונה שהיא תלויה בדבר אחד היא, לדעתי פחות חזקה מאמונה שאיננה נפגמת בקלות על ידי לקיחת בחשבון שינוי בערכי יסוד .

 

האם החכמים האמינו שכל התורה שבידנו נכתבה על ידי איש אחד, משה?

לדעתי, לא. יש הרבה פרשנים שמסתירים זאת, אחרי שהגיעו למסכנה הזאת כי הם לא רצו לבלב את העם ולא רצו להרוס את המסורת בגלות. ואולי פחדו על המעמד שלהם בתוך הקהילה.

התנאים עצמם והאמוראים עצמם מתירים לעצמם לדון , למשל בזהות מחבר השורות האחרונות של התורה.

הם גם דנים במקום ובזמן שקטעים מסוימים נכתבו. בהר סיני, באוהל מועד, בערבות מואב…

 

חוץ מזה, התורה עצמה איננה מדברת בשום מקום על מחבר אחד לכל התורה כולה. אפילו כשכתוב שמשה כתב "את הדברים האלה", זה לא אומר שמדובר על כל הטקסט של כל התורה, אלה על הדברים האלה בלבד! כמו שאנו מפרשים "והיו הדברים האלה על לבבכם..וקשרתם לאות .."לא כותבים את כל ספר התורה בתפילין אלא רק הקטע שבו נכתבו הדברים האלה בלבד!

 

אם התורה עצמה היתה רוצה להגיד לנו שהכל נכתב על ידי משה, היא היתה אומרת זאת בעמה. היא לא היתה , למשל כותבת "הוא משה ואהרון…הם המדברים אל פרעה.." או "וידבר ה' אל משה"(בגוף שלישי) ולפעמים "וה' אמר אלי"(בגוף ראשון)..

 

אנשי ביקורת המקרא

מעט מאוד רבנים התייחסו לביקורת המקרא עניינית.

הרב צבי הופמן עשה זאת באומץ רב ובכישרון

ככל שאני קורא את ספריו, אני מאמין שהוא כיבד הרבה את המחקרים האלה שהוא תוקף. הוא אפילו התחיל לחשוב במונחים שאנשי ביקורת המקרא משתמשים בהם. בתור רב חשוב הוא היה חייב לדחות את הגישה שלהם בגלל היסוד המקובל ביהדות של "תורה מסיני ותורת משה …" אבל בתוך תוכו, נראה לי שהוא מאמין שהיו הרבה טקסטים שונים שחוברו יחד במשך הזמן .

 

אני לא חושב שלאנשי ביקורת המקרא יש "אג'נדה" אנטי דתית. הם פשוט חקרו את התורה "מבחוץ" , ללא תלות באמונה עיוורת של עקרונות האמונה של הרמב"ם. מתוך החופש שלהם ומתוך אהבה רבה לתורה, הם ניסו לענות בכנות על שאלות ש"דתיים" אינם מעיזים לשאול!

 

האם  הגיע הזמן לדון בנושא  הזה לאור יום ובלי להתבייש או לפחד?.

הרבה תשובות של ביקורת המקרא נראות מוטעות. אבל רוב השאלות שלהם אמיתיות ומעניינות מאוד. רוב הפרשנים הגדולים התמודדו עם שאלות קשות. הם לא פחדו לתת את דעתם. לפעמים הם נאלצו לרמוז בלבד על כיוונים לא מקובלים, במיוחד פרשנים כמו הרמב"ן או האבן עזרא.

הצנזורה העצמית היתה, לדעתי כל כך כבדה שהיו נושאים שהיה עדיף להסתיר.

 

אבל היום, יש לנו את הכלים להתמודד עם "ממצאים" לוגיים בחקירת התורה כמו שיש לנו יכולת להתמודד עם ממצאים ארכיאולוגיות.

 

התורה תישאר בחשיבותה ואולי חשיבותה תגדל כשנקבל את העובדה שהיא נכתבה על ידי אנשים שונים בתקופות שונות, הרבה יותר מאוחר מאשר תקופת משה .

 

כמו שהמקובלים והחסידים הגדולים החליטו שהגיע הזמן לפרסם את סודות הקבלה לרבים, כך ה"סוד הכמוס" הזה צריך להתפרסם. ועדיף שזה יעשה על ידי אנשים מאמינים ואוהבי התורה ועם ישראל .

 

בכל זאת

נראה לי שחשוב להשאיר את הנושא ב"סוד" ולא לפרסם אותו

כי חשובה יותר האהבה, חשוב החן, חשובה התשוקה, חשוב היופי

ואם נתחיל לנתח ולפרק כל דבר, נגיע מהר לאבד את היקר מכל שהוא החן!

אני משוכנע שהאדם חי על הקליפה החיצונית של הדברים. למרות הרצון להבין ולפרק כל דבר כדי להיגע לעומק האמת וכולי, אי אפשר להיות אופטימיים, בעלי תשוקה ורצון לחיות ולהיטיב אם מפרקים את הכל ומנתחים כל דבר עד שהורגים אותו!

אם מפרקים אישה אהובה לאברים, לחלקים, פיזית ונפשית, האם נמשיך להימשך אליה?

אם נפרק ידידות לכל מיני מניעים סמויים, האם הידידות תישאר?

אם נפרק את הרצון לחיות לגורמים וניתוחים רציונאליים, מי יעמוד מול הדיכאון והפסימיות שהמוות והסבל גורמים לנו?

כל תרבות, כל אומנות, כל רוחניות, כל מה שחשוב באמת לאדם בנויים על דברים נסתרים שעדיף לא לחקור.

כמו שאומר מדרש יפה על התחלת התורה, הפלטרין של המלך בנוי על מזבלה!

 

חשובים יותר הפירושים, מה שעשו הדורות עם טקסט התורה יותר מהטקסט עצמו!

כמובן שהטקסט נשאר הלב של כל העניין

אבל העניין עצמו חשוב יותר מהלב שלו!

הטקסט הוא המנוע אבל חשוב אוטו הנוסע והמועיל!

למי איכפת באמת איך פועל המנוע? חוץ מהאנשים הממונים על תפקודו! ודי למבינים האלה! ולא נבלבל את החשק לשאר! כי יותר נהרוס מאשר נבנה!!