בע"ה ז סיוון התשעה

מישל בן שושן

שבועות

"עם ישראל- התורה -והקב"ה- אחד הם"

נראה לפרש את הקביעה הידועה הזאת כך:

• עם ישראל– מוגדר, לעניות דעתי, כעם של ריבוי שמצווה להיות אחד. כלומר העם שמעיד שכל ריבויי הדעות וריבויי האפשרויות להיות אדם, , למרות הכל, נבראו ונמצאים תחת השגחת אל אחד. עם ישראל בנוי מריבוי צורות אנשים (שלושה אבות, 12 שבטים, 70 נפש, 60 ריבוא..) שבכל זאת מגלה אחדות. אחדות המידות ההפוכות.ואחדות האנשים בעצמם עם גורל אחד , ורגישות מיוחדת אחד כלפי השני בתוך העם. ארץ ישראל, שמחייבת יישוב ביחד וחברה אחת וכללות העם , היא תנאי לביצוע תפקיד זה.
• הקדוש ברוך הוא– גם הוא, מוצג פעם כ"אלוהים" בריבוי, בתופעות השונות והמרובות של הטבע. ובכל זאת, עם ישראל אמור להעיד על אחדותו. מטרת עם ישראל היא להעיד בפני אומות העולם שהאלוהים, הוא בעצם ה', אחד.
• התורה- היא גם כן, לעניות דעתי, בנויה על הדגם הזה: יש בה סתירות, יש בה כל מני פנים שונות (שבעים פנים..). ובכל זאת, עם ישראל עושה הכל כדי שהתורה תהיה אחת. התלמוד מלא יישובי סתירות בתורה. אין הסתירות, הדברים התמוהים, הרמזים, הסתרים בתורה , מהווים בעיה עקרונית עבור היהודי. להיפך, זאת הדרך שבה, התורה מנחילה לעם את הכוח למצוא חדות בריבוי. התורה אפילו מזמינה את הקורא היהודי לחדש, לחקור, לגלות פנים (כהלכה), כדי להחיות אותה, ולהפרות את ה"תורה שבעל פה". נראה לי , שהצורה הזאת של התורה, וגם של התלמוד עצמו, מתאימות לתפקיד עם ישראל (כעושה אחדות בריבוי)ומחזקות את כוחותיו ומיומנותו בנידון. אניני מוטרד ממחקרי "ביקורת המקרא". הם מגלים את הריבוי שבתורה. אנו היהודים, מגלים זאת כל הזמן, אבל אנו מוסיפים את עמל האחדות בתורה!

לסיכום, המשפט, לעיל, לא אומר, לעניות דעתי, שישראל וה' והתורה הם אחד, אלא שכל אחד מגלה את האחדות. כל אחד, עוזר לשני לגלות אותה האחדות בריבוי. התורה אכן מתאימה לעם ישראל בזה שהוא מגלה בה אחדות ודרכה, הוא מגלה לעולם שהאלוהים הוא ה', הוא אחד ושמו אחד.

חג שבועות:

נראה לי שמה שאנו חוגגים זה לא התורה אלא "מתן תורה", כלומר, המאורע שבו העם היה מלוכד כאיש אחד מתחת להר סיני. המצב המיוחד הזה, גילוי האחדות (בעם מלא ריבוי ושוני), הונצח על יד התורה עצמה! כאילו התורה היא "רק" דרך להמשיך את מה שחווינו במעמד הר סיני.

"אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו!

אבל ה' נתן לנו את התורה ואת התורה שבעל פה, כדי שנמשיך לגלות אחדות בריבוי!

זה פותר את הבעיה של "למה חוגגים שבועות בשישי בסיוון, למרות שככל ה נראה התורה נתנה בשביעי בו?": אנו חוגגים המעמד שהתחיל כבר כמה ימים לפני כן והרצון של העם לקבל והרצון של ה' לתת.עצם מתן התורה איננו כל כך חשוב כאן. ואנו יודעים שהתורה, הלוחות והשאר יינתנו לפחות ארבעים ימים אחר כך.

אור לגויים

נראה לי שהיום, הרבה יהודים שואלים את עצמם "איך אפשר להגיד שאנו "אור לגויים"? הרי אנו מתנהגים , לפעמים,בצורה לא נאותה. האם באמת אנו מהווים דוגמה להתנהגות מוסרית והאם העולם מקבל זאת? האם אנו חייבים להתנהג רק בצורה כזו שזה יהיה "אור לגויים"?

לעניות דעתי, השאלה מסולפת מעיקרה: נראה לי שהמושג "אור לגויים" (שהורחב יותר ממה שבכוונתו הוא נאמר בהתחלה על ידי ישעיה הנביא*) מתאר במיוחד את היכולת של עם ישראל להיות העם שבו יש ריבוי דעות, שבו, חוקרים ומעמיקים את כל הכיוונים האפשריים בהוויית האדם, ובכל זאת להעיד על אחדות. מעבר לכל "מוסר", שישראל מעידה עליו ומניקה דרכו  תרבויות העולם,העיקר נמצא, לדעתי , באחדות בריבוי שמגלה עם ישראל. זה הוא ה"אור לגויים".  איך זה פועל? אין לנו לדאוג לזה. אנו רק חייבים לשרוד  את ההיסטוריה ולהיות עם אחד מתוך פיזורו.  כשהבורא ראה את ה"אור" כי  טוב, נהיה יום אחד!! כלומר, האור קשור לגילוי האחדות בעולם!!

*ישעיהו פרק מב :    (ה) כֹּה אָמַר הָאֵל יְקֹוָק בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ:   (ו) אֲנִי יְקֹוָק קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם:

ישעיהו פרק מט : (ו) וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ: ס