22-11-09
מישל בן שושן
תולדות לעד
נושא "המוות" בפרשה
שמתי לב שכמעט כולם בפרשה שלנו מדברים על המוות!.
- לפי המדרש, אברהם מת, וסביב סעודה ההבראה מתבצעת מכירת הבכורה
- עשיו טוען ש"הוא הולך למות, למה זה לי בכורה"
- יצחק רוצה לברך את עשיו , כי "לא ידעתי יום מותי" (למרות שהוא יחיה עוד 57שנים!)
- רבקה מפצירה ביעקב שאביו יברך אותו "לפני מותו".
- ואפילו אבימלך מרתיע את אנשיו : כל הנוגע באיש ההוא "מות יומת"!!
הצורה שבה האדם מתיחס למוות יכולה להיות עבורו ועבור סביבתו מקור ברכה או להיפך, מקור התייאשות ודחיית כל דבר הקשור לברכה!
- לפי הפרי צדיק, הזכרת יום המוות, מצביעה על זה שהאדם הגיע לבשלות מסויימת שנותנת לו אפשרות לקחת מרחק מהחיים שלו והתיחס לחייו בפרספקטיבה שונה.
זה יכול לגרום לו לחזור בתשובה ("אם תקפו יצר הרע-יזכור לעצמו יום המיתה". "ושוב יום אחד לפני מיתתך") כי זה זה מאלץ אותו לבירור העיקר בחייו, להתמקד בתכלית, ..
זה מה שקורא ליצחק: הוא הגיע לבשלות מספקת כדי לתפוס מרחק ולהניב מחייו עד עכשיו עצות, ברכות, דברים היכולים לעזור לדור הבא.אלו הם הברכות שהוא כבר יכול להעניק לביו.
זה מה שקורא גם לרבקה. והיא רוצה לנצל את הרגע של מוכנות יצחק לברך כדי שיעקב "יקח", יקבל את הברכות. היא גם רוצה , "לפקוח את עיני בעלה" בהזדמנות זו. כדי שלא יעשה טעויות בבחירת הבן הנכון. ואכן, יצחק מתפקח ! "ויחרד יצחק חרדה גדולה .." זאת אומרת, שהוא הבין את המהפך שהיה צריך להרגיש בתפיסותיו. והמהפך התרחש בזכות פעולתה של רבקה!
- לעומתו, עשיו, מתייחס אל המוות שסוף כל דבר: מכיוון שמחר אני אמות, אני צריך להינות מהרגע הזה ככל יכולתי. עשיו איננו "בן העולם הבא" במובן הזה שהמוות מציגה בפניו ריקנות. מכיוון שאין כלום אחרי המוות, אז למה לי להתחייב ב"בכורה", שדורשת ממני אחריות יתרה ! בגלל שאני יכול למוות כל רגע, אז אני חייב לחיות כל רגע ורק עבור הרגע הזה. לא לדאוג למחר כי אולי אין מחר בכלל!
"הנה אנוכי הולך למות…למה זה לי בכורה?". מזה הוא שונה בתכלית מאחיו. יעקב מוכן לעבוד קשה בעולם הזה, כדי לזכות "לעולם הבא". הוא מקבל עליו אחריות, אפילו הוא מוכן לקבל את שתי התפקידים: שלו עצמו ושל עשיו אחיו (שמסרב לקחת על עצמו!)
מעניין לשים לב ש"מות אברהם" היא הזדמנות לפיצול הזה בין יעקב ועשיו!
אברהם לא היה טוב בפיצולים, בהפרדות, בחלוקה בין אחים. הוא אהב את כולם. לולי שרה ורבקה , לא היינו מגיעים לבירורים בין האחים!
מות אברהם היא הזדמנות לעשות את הבירור בין יעקב ועשיו!
התייחסות האדם למוות, היא מכריעה כדי לייצב את השקפת חייו.
כל דת בנויה על תשובה מיוחדת לשאלת המוות .
עבור היהדות, נראה שהמוות היא מקור כוח ליותר מעורבות בעולם, יותר אחריות, יותר אכפתיות למשמעות הדברים, מקור לצורך בברכות עבור החיים!
דווקא העובדה שאנו הולכים למות, מחייבת אותי להיות יותר אחראי ויותר מעריך את ערכי החיים.
מעניין לראות גם את משה מברך את העם "לפני מותו"
כאילו המוות היא הזדמנות להעריך יותר את החיים ואת בני האדם האחרים החיים. וגם התקרבות לבורא!
23-11-06
אחרי לימוד המח
תולדות לעד
לע"ד:שילוב שני המאמרים האלה:
נראה לי להציע תסריט זה: היה אפשרי שליצחק היו יכולים להיות שתי נשים ולכל אחת בן, אחד כולו טוב ואחד כולו רע כמו מה שקרא לאברהם. אבל יצחק בעצמו ביקש שהכל יבוא מרבקה. לכן לרבקה היתה יותר עבודה של בירור וטיפול בהתנגשויות בין ילדיה, במיוחד שה"רע" לא היה רע לגמרי ואי אפשר היה להציע למשל לשלוח אותו מיעקב כבר מילדותו כמו שעשו לישמעאל!שני המאמרים הראשונים של המח הם לענ"ד קשורים וכל סיפור הפרשה נובע מההתחלה הזאת של תפילת יצחק והריון רבקה.
לע"ד:עבודה בבניית מזבח:
למה לבנות מזבח?. העבודה הפנימית של האדם, גדולה ועמוקה שיכולה להיות, חייבת להיות מוגשמת . עבור האדם עצמו ועבור הסביבה:
עבור האדם עצמו, , ההגשמה של המדרגה אליה הוא הגיע בעבודתו הפנימית, תעזור לו לברר עוד יותר את הישגיו הרוחניים, ולהשתמש ב"הגשמה " הזאת כקרש קפיצה לעליות נוספות. זה דומה לתלמיד שהבין את השיעור. מבקשים ממנו בכל זאת לכתוב עבודה על זה, או לעשות שיעורי בית על אותו נושא, או תרגילים, או עבודה כל שהיא. לכתחילה העבודה הזאת איננה מוסיפה כי אין חומר חדש לגבי מה שהשיג בכיתה. אבל באמת, העבודה הזאת היא מבהירה לעצמו, יותר את מה שהשיג והוא מעביר את השגותיו הרוחניות למדרגה שעליה הוא יתבסס לעלות עוד יותר.
לגבי הסביבה, , ההגשמה עוזרת להפיץ את הרעיונות וההישגים הרוחניים , להתמודד עם הערות הסביבה, לחדד הרעיונות, לשפרם, לשים אותם תחת הביקורת של הסביבה. ואם הם חשובים ונכונים, להפיץ את המעין החוצה!.
מזבה היא הגשמה חיצונית של הישג רוחני ועבודה פנימית. לכן נותנים שם למזבח. יש כאן אבן דרך עם משמעות שעוזרת לאדם להפיץ את האור שהגיע לגלות וגם ל"עמוד" על הישג זה ולהמשיך הלאה. ההישג לא יישאר עמום בשכל או בלב אלה יעבור בירור ויציאה לפועל, בתוך המציאות והזיכרון.ובאמת, אחרי שיצחק בנה את המזבח, הוא בעצמו נראה הרבה יותר טוב, כך שאבימלך יבוא ויכיר בעוצמתו ויכבד אותו. יצחק שמע לעצת ה' להיכנס כמו אברהם לעולם "העבודה", בנה מזבח, וכך הוא התגדל!
ה' ביקש ממנו , עם בניית המזבחות, שכל הברית והשבועות שניתנו לאברהם, לא יעברו ליצחק רק בגלל שהוא הבן של.. אלה בזכות מעשים שלו. בגלל אבנים אישיות שהוא יבנה בבנין הזהות הישראלית.
לע"ד: למה הגלות היא תנאי לזכות בארץ??
אולי כי הגולה, יודע מה הוא הסבל של ה"זר". הוא יהיה יותר רגיש ל"אחר". ועוד סיבה קרובה: ארץ ישראל דורשת אנשים שיהיו תמיד בעבודה לזכות בה. לא אנשים שירגישו שהם כאן בגלל שהם נולדו כאן וזהו!. חייבים לזכות בארץ כל הזמן. הרגשת הגרות שנכנסה לתוך עם ישראל יכולה לגרום להם להיות יותר רגישים ויותר ערניים לגבי המאמץ התמידי לזכות בארץ ולעבוד כל הזמן, להיות בתהליך של "הליכה אל הארץ". כמו שאנו עדיין מבקשים:"ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו" אפילו אם אנו חיים בה!
בע"ה א' כסלו התשע"ד
מישל בן שושן
תולדות לעד5
שאלות:
למה אבי האומה הישראלית מתואר בפרשה שלנו כגונב במרמה את הברכות?
למה רבקה איננה מדברת עם בעלה כדי להסביר לו את המצב כפי שהיא רואה אותו?
למה יעקב נוסע ללבן? האם זה בגלל הבריחה מעשיו או בגלל חיפוש אישה מתאימה?
מה אפשר לעשות עם הרגשת האי צדק והערמומיות של ה"טובים" והישרות של ה"רעים" בפרשה?
הצעות לכיווני מחשבה
כתוב בפרק שני בספר בראשית:
" אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
עד כה, הופיע בטקסט המקראי, רק שם אלוהים. שהוא מזוהה עם מידת הדין. חכמנו אמרו שהבורא ראה שהעולם איננו יכול להתקיים עם מידת הדין בלבד, אז הוא שיתף את מידת הרחמים. רק אחרי שמדובר בבורא כ"ה' אלוהים", כלומר, שיתוף מידת החסד יחד עם הדין, רק אז ניתן לדבר על "תולדות".
אם כן, המילה "תולדות" מובנה לא רק סיפור הבריאה או סיפור ההיסטוירה האנושית (כי אם כן היינו מתחילים את הסיפור עם המילה הזאת ולא ב"בראשית") אלא סיפור התפתחות כוונת הבורא בבריאה על ידי שיתוף מידת הרחמים והדין. יש כאן משמעות אחרת לבריאה שהיא איננה מסתפקת במידת הדין. ההיגיון, חוקי הטבע.
מידת הרחמים מנוגדת , לכאורה, ממידת הדין. היא מכריחה את מידת הדין לקבל מימד אל טבעי, ששוחה בניגוד לזרם הדין!.
ברצוני להציע, שבאותו הכיוון הפרשני, ניתן להבין את ה"תולדות" של יצחק שעליהם מדברת הפרשה:
אכן, מדובר בסיפור של עם שישחה נגד הזרם הטבעי של העולם. הוא נולד בניגוד לכל סיכוי (הורים עקרים), בחוקים מנוגדים להיגיון הנראה לעין (מרמה). ומקבל את משימותיו על ידי הפרת החוקים המוסריים האלמנטאריים (גנבה ושקר)!
אכן עם ישראל, יחשב לאורך כל ההיסטוריה כעם בלתי רצוי, בלתי הגיוני, בלתי אהוב. "לא טבעי"!
כאילו התורה באה לספר לנו מראש שיש לנו להבין שלא נהיה מקובלים על ידי אומות העולם או על ידי בית דין בין לאומי או על ידי "דעת הקהל" הבינלאומית! מההתחלה, אנו נראים כגונבים, כ"מעקבים", כ"מרמים",..!
אכן , זה לא נראה לנו טוב. זה לא נראה לעמי הארץ "טוב".
אפילו למידת הדין והצדק, זה לא נראה "טוב" (נזכור שיש מדרשים שטוענים שבגלל המרמה של גנבת הברכות מעשיו, עם ישראל יצטרך לשלם על זה ביוקר בהיסטוריה שלו!!!)
כמו דגי הסלמון, העם היהודי יצטרך לשחות נגד הזרם כדי להגיע למקור החיים, שם הוא יוכל להוליד זרע נצחי. רק שם יימצאו ה"תולדות" שלו!!
למה רבקה איננה מספרת ליצחק על הטעות שלו לאהוב את עשיו?
כי, נראה לי, ה' בעצמו דורש זאת ממנה!:
"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"( בראשית פרק כה -(כג)
ה' מדבר אל רבקה ורק אל רבקה. הוא מדבר "לה". זה חלק מהנבואה! שהיא לא תפרסם את הדבר. זה נאמר לה בסוד. היא חייבת להביא זאת לפועל.
הכל יעשה במרמרה! זה חלק מהתכנית האלוהית!!
יש לשים לב על הפחד מהמוות בכל הסדרה שלנו: שלושה מארבעת הגיבורים מפחדים מהמוות שלהם:
- יצחק אומר : "לא ידעתי יום מותי" למרות שהוא ימות כמאה שנה יותר מאוחר מכן!
- עשיו אומר: "הנה אנוכי הולך למות, למה זה לי בכורה.."
- רבקה אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?". וגם, בסוף הסדרה :"קצתי בחיי מפני בנות חת" וגם "למה לי חיים?"
רק יעקב, ה"שני", הקטן, שדואגים לו. שמוגדר "תם ויושב אוהלים", רק הוא איננו מדבר על מוות!
כאילו יעקב מתבקש ללכת בכיוון השני משאר המשפחה, משאר העולם, כדי להגיע, הוא, ל..חיים האמיתיים!
כאילו ההיגיון, חוקי הטבע, סדר העולם ה"רגיל", נוטה לדיכאון ולמוות.
רק תוספת מידת הרחמים יכולה לאפשר חיים אמיתיים, חיים של תולדות!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 