במדבר פי5

בע"ה כא אייר התש"פ

מישל בן שושן

במדבר פי5

 

תוכן המאמר:

  • פרשת במדבר. מבנה
  • המפקדים
  • הבעיה הכרונולוגית והצעת פתרון
  • כפילות מינוי הלויים
  • הכיסויים של כלי המקדש
  • החלק הראשון של ספר במדבר

 

1 תוכן פרשת במדבר:

פרק א':

  • אחד באייר: מצוות מפקד מבן 20 שנה. מינוי הנשיאים.
  • תוצאות המפקד לפי כל שבט. סה"כ 603550 (ללא הלוויים)
  • ה' מצווה לא לפקוד הלוויים (1)"בתוך" בני ישראל. יש להם תפקיד מסביב למשכן ונשיאת המשכן במסעות

פרק ב':

  • סדר הדגלים קבוצות של שלושה שבטים. חוזרים על המספר של כל שבט. סה"כ 603550.
  • אין לפקוד הלויים (2)

פרק ג':

  • תולדות אהרון ומשה (3)
  • בחירת הלוויים (4), (5)
  • מצוות לפקוד הלוויים מבן חודש . סה"כ 22000(6)
  • מצווה לפקוד הבכורות מבן חודש. סה"כ 22273
  • מצווה לקחת הלויים תחת הבכורים. (273X5שקל=1365שקלים לכהנים). (7)

פרק ד'

  • נשא את ראש בני קהת (30-50שנה) (8)
  • מצווה לכהנים לכסות הכלים.
  • מצווה לא להכרית את הקהתים! (9)

 

הפרשה מדברת על הצורך לפקוד את העם על ידי משה אהרון וראשי השבטים. במקביל, יש תשעה מקומות שבהם מודגשת הבחירה של הלויים כשבט מיוחד שיש לספור בנפרד. לכן, ננסה להתעניין בבחירה הזאת של הלווים ועל עצם המפקד. אולי יש מקום לדבר על שני מפקדים, אחד בפרק הראשון שמטרתו לא ברורה ובפרק השני , בו חוזרים על המפקד, הפעם כדי לארגן את המחנה מסביב למשכן.

 

  1. המפקדים

 

ספר במדבר נקרה "ספר הפיקודים" כי יש בו מפקד בתחילתו (בפרשה שלנו) ולקראת סיומו, בשנה הארבעים. הרבה מפרשים ניסו להסביר את סיבת המפקד.

כדי לבנות "צבא". לקראת המלחמה לכיבוש הארץ. זה דורש להבין את המילה "צבא"(לצבוא צבא) במשמעות שלנו היום. משמעות זו אינה חד משמעית כי גם לגבי הלויים, דובר על "צבא". אבל הלויים לא משרתים בצבא המלחמה. לכן, נראה שהמילה "צבא" קרובה יותר לכניסה לתפקיד כל שהוא או המוכנות לשרת במשימה קבוצתית.

כדי להתארגן מסביב למשכן. זה נכון לגבי פרק ב'. אל בפרק א' אין עדיין שום הוראה כזו.

לשם חיבה! כמו שרש"י אוהב להגיד בראש כל חומש. ה' אוהב לספור את עמו!

אבל, כל ההסברים האלה אינם כתובים בפשט הפסוקים והתורה השאירה את מטרת המפקד בעמעום (מכוון?)

 

שאלה נוספת היא: מדוע המספר שמקבלים בסיום המפקד זהה בדיוק למספר שקבלנו בספר שמות 603550!

אכן, בספר שמות, היה מפקד דרך מתן מחצית השקל ובתרומת כל הכסף הזה, בנו את אדני וווי המשכן.

שמות פרק לח (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:(…

 

הכסף שנתרם על ידי מחצית השקל: 1775שקל +100ככר  (1כיכר=3000שקל)= 301775

100כיר=300000שקל כסף….עבור 100אדנים

1775שקל כסף…….עבור ווים

603550 גברים מבן עשרים שנה ומעלה   (301775X2=603550)

 

נסכם: לפי פשוטי הפסוקים שעליהם כל המפרשים (חוץ מקסוטו ובודדים בעקבותיו) מסכימים, היו שני מפקדים! אחד, שהתרחש בין ה10 בתשרי (ירידת משה מהר סיני עם מצוות הבאת תרומה לבניין המשכן) ובין ה1 בניסן בשנה השנית (בו, המשכן כבר בנוי). על המפקד הזה , אנחנו לומדים בעקיפים בספר שמות. ויש מפקד שני, ב1 בחודש השני (כלומר כמה חודשים בודדים אחרי המפקד הראשון) שתוצאותיו זהות לראשון ומטרתו אינה מוסברת! אני אביא כאן טבלה של המפקדים בספר במדבר:

 

שמות ספר במדבר
לח א-ה א-כ ב-י כו-ה
 

תרומת המשכן

מינוי מפקד   סדר   מפקד
הנשיאים המדבר המיקום מסביב למשכן כניסה לארץ
  ראובן ראובן יהודה 74,600   ראובן 43,730
  שמעון שמעון יששכר 54,400 186,400 שמעון 22,200
      זבולון 57,400   גד 40,500
  יהודה גד ראובן 46,500   יהודה 76,500
יששכר יהודה שמעון 59,300 151,450 יששכר 64,300
  זבולון יששכר גד 45,650   זבולון 60,500
  אפרים זבולון לוי 22,000   מנשה 52,700
  מנשה אפרים אפרים 40,500   אפרים 32,500
  בנימין מנשה מנשה 32,200 108,100 בנימין 45,600
  דן בנימין בנימין 35,400   דן 64,400
  אשר דן דן 62,700   אשר 53,400
  גד אשר אשר 41,500 157,600 נפתלי 45,400
  נפתלי נפתלי נפתלי 53,400      
 

603550

סה"כ 625,550 603,550 סה"כ 601,730

 

 

 

 

 

 

 

מספר הלוויים מבן 30 ועד 50שנה= 8,580

 

 

 

 

  1. הבעיה הכרונולוגית והצעת פתרון

 

נתעקב על פרט שנראה קטן ושולי הנמצא בפסוק הראשון של הפרשה:

 

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר

 

התאריך הזה מסבך אותנו מאוד! בגללו צצות כל השאלות שלנו לעיל.נסכם כמה מהבעיות האלה:

  1. למה לבחור תאריך זה כדי לצוות על מפקד שכבר נעשה לפני חודש?
  2. בפסוקים הראשונים, ה' ממנה את ראשי השבטים שיזכו לעמוד עם משה ואהרון לפקוד את כל העם:

ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:(ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:……..

אבל הנשיאים האלה, הם אותם הנשיאים שהביאו את קרבנות הנשיאים בזמן חנוכת המשכן…בחודש הראשון! (כמו שיהיה כתוב בפרק ז בספר שלנו)

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן …:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:….(יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:..

אם היו כבר ידועים למה למנות אותם חודש אחר כך? במיוחד שכתוב בפסוק ב' הנ"ל:"הם העומדים על הפקודים" כאילו זה קרה לפני החודש הראשון!! כאילו המפקד עם הנשיאים האלה קרה "לפני" החודש הראשון. אם כן, איך להבין שזה קורה בחודש השני???

  1. בהמשך, מוסבר שבני ישראל עוזבים את מדבר סיני ב20 בחודש השני. למה תאריך זה נבחר??
  2. בספר ויקרא, כשמתארים את יום חנוכת המשכן, אין בכלל אזכור לקרבנות הנשיאים ! למרות שכתוב בספר במדבר שזה קרה בחנוכת המשכן!
  3. כפי שנראה בחלק השישי של מאמר זה, כל מה שארע בחודש השני (מפרקים א' עד ז') שוב מתואר כמתרחש בחודש הראשון (מפרק ז' עד י')!! למה?? ולמה חודש השני קודם לחודש הראשון בחלוקה הזו?

 

לכן, ברצוני להציע פתרון אחד לכל הבעיות האלה:

יש להבין את המילה "חודש" כ"בחינה" או "מישור" או "ממד". כלומר , תיאור מה שקרה ב"חודש הראשון" הוא תיאור "מבחינה ראשונה" של הדברים. מה שמתואר "בחודש השני" מתאר אותם ימים, רק "מבחינה שנייה". כך שאין כאן הבדל תאריכים אלה הבדלי בחינות. הבדלי נקודת מבט שונות של אותם המאורעות

 

בעזרת המפתח הזה, אנו עונים על כל השאלות:

  • לא היה אלה מפקד אחד שקרה לפני ה1 בניסן. המפקד הזה נעשה על ידי תרומת מחצית השקל בכסף שעזר לבנות המשכן. במפקד הזה , נכחו משה אהרון ונשיאי העדה.
  • יום כלות משה להקים את המשכן= 1 בניסן
  • היום השמיני, יום חנוכת המשכן לעיני העם= 8 בניסן
  • מאותו היום, הביאו 12 הנשיאים את קרבנם עד..ל20 בניסן!
  • ב20 בניסן, הסתיימו כל טקסי חנוכת המשכן, והמחנה יצא באותו היום ממדבר סיני!!

 

כל המטרה של התורה היא לתאר "מישורים" שונים לאותם האירועים.

  • החודש הראשון, מתאר כל מה שחשוב מבחינת המשכן עצמו
  • החודש השני מתאר אותם המאורעות אבל מבחינת המחנה מסביב למשכן!

 

ספר שמות הסתיים בצומת הזו: ביום הקמת המשכן. הצומת הזו פונה לשני מישורים מקבילים

  1. מצד אחד, לספר ויקרא שמטרתו היא ללמד את מושג הקדושה הקשורה למשכן ומחוצה לו. זה עניינו של החודש הראשון
  2. והצומת מפנה אותנו גם לספר במדבר שמטרתו היא החודש השני, כלומר ארגון המחנה, הבחינה הפוליטית חברתית

 

ספר שמות ספר ויקרא תיאור "החודש" הראשון, הקדושה, המשכן
ספר במדבר תיאור "החודש השני", ארגון המחנה והחברה מסביב למשכן

הנה סיכום הדברים לפי הכרונולוגיה המקובלת ולפי ההצעה שלי:

 

הכרונולוגיה המקובלת

 

 

15 ניסן שנה 1 10תשרי שנה1 1ניסן שנה 2 1אייר שנה 2   שנה 40
יציאת מצרים כיפור חנוכת המשכן במדבר לפני הנסיעה   ערבות מואב
600000 603550 603550   601730

 

10תשרי         1ניסן             8ניסן             12ניסן                   1 אייר              20אייר

 

 

 

 

 

הכרונולוגיה לפי הצעתי:

 

חומש ויקרא   (החודש הראשון)

שמות

1           8                                                 20

 

חומש במדבר (החודש השני)           12ימי הנשיאים         נוסעים

 

 

 

ארגון החברה שם את הדגש על הייחודיות של כל אחד. כל אדם חשוב בגלל מה שמיוחד בו שאין באחר. לכן, כל אחד הוא אמנם מספר, אבל הוא גולגולת, יש לו "שם". בנוסף, יש חשובות להבדלים בין המשפחות ובתי האב וכן ההבדלים בין השבטים. לכן היה צורך לשתף את משה (שמכיר את נשמת כל העם), את אהרון(שדואג לשלום בין כולם) ולנשיאי השבטים (שמכירים את הייחודיות של כל אחד).

אין התורה מחפשת לטשטש את ההבדלים האלה. להיפך, היא רוצה שנמשיך לפתח את ההבדלים האלה. היא דורשת שכל שבט ישב בנפרד. היא דורשת שיהיו דגלים ולא דגל אחד. אבל, כדי לארגן את כל הריבוי הזה, יש לאחד את כולם מסביב למשכן. המשכן, בספר במדבר איננו מתואר לפי מה שמתרחש בתוכו אלה בתפקיד המאחד שלו עבור כל המחנה!!

 

כותרת הספר והפרשה שלנו, "במדבר" מורה על העיקר בספר: ארגון האנשים העומדים מפוזרים כאן, במדבר. ה' לא מדבר אל משה מהר סיני או מאוהל מועד אלה "במדבר סיני, מאוהל מועד" אכן, פיזית הדיבור אל משה מתרחש בין שני הכרובים באוהל מועד. אבל, העניין הוא ההדגשה של המציאות של המדבר. מקום העמידה של כל העם. והעם , ארגונו, הסדר בו, וטיפול הבעיות שנוצרות עקבותיו, הם במרכז הספר כולו.

 

 

 

  1. כפילות מינוי הלווים

 

כמו שעם ישראל נבחר מתוך שאר העמים, כך שבט הלויים נבחר מתוך עם ישראל. לכן יש לו מפקד משלו, בין בתור בני אדם (מבן חודש ומעלה) בין בתפקיד שלהם (30-50)

 

פקדת בני ישראל פקידת הבכורות פקידת הלויים (לא קשור לעבודה) פרק ג :יד,טו פקידת הלויים (עבודה)  פרק ד
20-60 0-120 0-120 30-50

 

אבל,ריבוי הפסוקים שעוסקים באי פקידת הלווים עם שאר העם ועל בחירתם ועל המפקד שלהם מאלצת אותנו לבחון את ההבדלים בין המקומות שנראים כחוזרים על אותם הדברים.

הרב תמיר גרנות בוחן למשל בין שני מקורות רצופים:

 

מקור ראשון של בחירת הלויים:

פרק ג': (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

 

מקור שני של בחירת הלויים:

(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק: ס

 

מצד אחד, הלויים הם "נתונים" לאהרון לשימוש הכהנים והמשכן

מצד שני, הם "נתונים" לה'! הוא בחר בהם והם מחליפי הבכורות

מצד אחד הם נספרים בין גילאי 30-50 לתפקידם

מצד שני הם נמנים מבן חודש ומעלה כבני אדם ולאו דווקא בתפקיד כלשהו

מצד אחד הם "נבחרים מתוך בני ישראל" ומצד שני, הם המשכם של תולדות משה ומאהרון

סכמתי את כל ההבדלים בטבלה:

 

 

דיבור ראשון (ה-י) דיבור שני (יא-יג)
הלויים נתונים לו (לאהרון) הלוויים נתונים לי (לה')
עוזרי הכהנים בחירה כמחליפי הבכורות –עם ישראל
תולדות אהרון ומשה והלויים מתלווים אליהם בתור תולדותיהם נבחרו בגלל משפחה

"אשרי תבחר"……………..

בחירה מלכתחילה יחסית לבכורות ולזכות מעשיהם  בעגל (מי לה' אלי)

……………………."ותקרב"

פקידה 30-50 פקידה 0-120
סגולה עצמית-תולדות בזכות מעשיהם התקרבו

 

כתוב בספר תהילים:

סה  (ה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ:

שתי בחינות שונות ומשלימות יש בבחירת מי ששוכן בחצרות הקודש:

  • ה' בוחר אותם. כמו שהוא בחר במשה ואהרון
  • הם מתקרבים (בזכות מעשיהם למשל בחטא העגל)

תפקדי מורחב יותר של הלויים מתואר על ידי משה בסוף ימיו:

דברים פרק לג (ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:(ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

שתי הבחינות האלה דומות לבחירת עם ישראל ונתינת ארץ כנען לעם ישראל:

  • מצד אחד, בחירה מלמעלה, סגולה, הבטחה
  • מצד שני, הכל תלוי במעשי בני האדם

 

 

 

 

סכמתי את שתי הבחינות על ידי שני סמלים:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיגול הפנימי מסמל את המשכן

המעגל השני, את מקום ישיבת הלויים (והכהנים)

המעגל השלישי, החיצוני ביותר, את מקום ישיבת העם.

 

הדיבור הראשון בטבלה לעיל, מתארת את בחירת הלויים  בקשר למשכן, לכהנים. המעגל של הלויים נובע מהמעגל של המשכן

 

הדיבור השני בטבלה , מתאר בחינה אחרת, בה הבחירה יונקת את מקורה מעם ישראל עצמו (החלפת הבכורים)

 

כמובן, הלויים עצמם מחברים בין שתי הבחינות.

אבל חשוב לתורה כנראה, לתאר תמיד בחינות שונות בנפרד כאילו היא לבדה חשובה ואחר כך, עלינו לאחד את הבחינות בפועל ולהגיד שהתורה היא אחת!

 

  1. הכיסויים של כלי המקדש

 

בסוף הפרשה שלנו, משפחת הקהתי (אחת משלושת משפחות הלויים) מצווים לקחת ולשאת על כתפיהם את כלי המשכן אחרי שיפורק לקראת המסעות. הכהנים מכסים כל כלי ורק אחר כך הלויים יכולים לנגוע בכיסויים ולהרים הכלים.  בעקבות הסבריו של הרב תמיר גרנות ניתן לעשות טבלה מסכמת של הכיסויים השונים של כל כלי:

 

 

הכלי הארון השולחן מזבח הזהב הכלים מזבח החיצון
הכיסוי הפנימי ביותר פרוכת תכלת תכלת תכלת ארגמן
  תחש תולעת שני
הכיסוי החיצוני ביותר תכלת תחש תחש תחש תחש

 

רק לארון ולשולחן יש שלושה כיסוים. לשאר יש שני כסוים.

 

  • התכלת היא תמיד מסמלת את האין סוף, הקדושה, השמיים.. זה צבע קר האמור לציין מרחק.
  • התחש, הם עורות שמאפרים הגנה מפני הרוח והגשם.
  • תולעת השני והארגמן, הן צבעים חמים המסמלים , בדרך כלל, קרבה. כמו מזבח החיצון הקרוב לעם

מובן שהתחש מכסה את כל הכלים מפגעי מזג האוויר. אבל, מעניין שבארון, התכלת, הקדושה  האין סופית שלו, בוקעת מעבר שאר הכיסויים כאילו הארון הוא מעבר לתנאי עולם הזה! התכלת היא בחוץ!!

 

כמו הבגדים הפניים שמכסים את האדם, יש בגדים פנימיים לכל כלי כאילו לא רק החיצוניות שלהם חשובה.

 

 

 

 

 

 

דרך אגב, למי שזה מעניין, הנה הכיסויים הקבועים, במשכן, כשהוא בנוי:

 

יריעות המשכן

  1. יריעות תחשים
  2. יריעות אלים מאודמים
  3. יריעות עיזים: שחורות
  4. יריעות המשכן: 24 חוטים

(תכלת, תולעת שני, שש.)

שני כרובים (אריה ונשר)

הארון

 

  1. החלק הראשון של ספר במדבר

ספר במדבר כולל עשרה פרקים ראשונים שמהוות יחידה בפני עצמה כי היא מתארת את הישיבה של המחנה במדבר וההכנות למסע שיתחיל אחרי כן. עשרה פרקים כדי לתאר הארגון לפני הנסיעה.

הרב יונתן גרוסמן מציע לחלק את כל 10 הפרקים האלה לשניים:

  • מפרק א' עד ו: זה קרה , לפי התורה, בחודש השני:

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ ….

 

  • מפרק ז' עד י: זה קרה, לפי התורה בחודש הראשון:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:

  • מפרק י-פסוק יא: מתחיל המסע הארוך מהיום ה20 של החודש השני:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:

 

והנה החלוקה הפנימית של שני החלקים האלה:

בחודש השני באחד בחודש

  • פרקים א' ב': ארגון השבטים מסביב למשכן (סדר השבטים מיהודה..)
  • פרקים ג ד : ארגון הלוויים בשירות המשכן
  • פרקים ה' ו': חוקים הנוגעים לקהילה (שילוח הטמאים- ברכת כהנים)

 

בחודש הראשון באחד לחודש

  • פרק ז': קרבנות הנשיאים (שבטים) לחנוכת המשכן. (סדר השבטים מיהודה..)
  • פרק ח' : גיוס הלווים לשרות המשכן
  • פרקים ט' י' : חוקים הנוגעים לקהילה (פסח שני,הטמאים, כוהנים, חצוצרות)

 

 

הרב יוני גרוסמן איננו מציע (ולא מכיר ) את ההצעה שלי שהצגתי למעלה על קריאת

  • "החודש הראשון" כ"בחינה הראשונה" בחינת הקודש , בחינת המשכן
  • ו"החודש השני" כבחינה השנייה, ששמה את המחנה, העם, במרכז האירועים

אבל קריאתו איננה פוגעת בהצעתי. היא אפילו מעודדת אותה!

כל חלק מחולק לשלושה כשיש הקבלה ביניהם. לכן צבועים הראשונים בירוק , השניים בכחול והשלישיים באדום. נשווה בקצרה בין החלקים האלה

  • א. השוואת החלקים הראשונים : מינויי הנשיאים
  • בחלק הראשון (בחודש השני) הנשיאים מופקדים על מפקד העם. וזה מתאים להצעתי
  • בחלק השני, (בחודש הראשון) הנשיאים, אותם הנשיאים בדיוק, מריבים קרבנות במשכן

 

מינוי הנשיאים וארגון השבטים
במדבר א-ב במדבר ז
מסביב למשכן בתוך המשכן
בחינת "החודש השני" הממרכזת את העם מסביב בחינת "החודש הראשון" המתרכזת במשכן פנימה

 

  • ב. השוואת החלקים השניים: הבחירה של הלויים:

רשמתי לעיל, בסעיף מיוחד את ההבדלים בין שתי בחינות הבחירה של הלויים.

  • הלויים כנציגי העם
  • הלויים כמשרתי הכהנים
  • ג. המצוות הנוגעות לקהילה:

במדבר פרק ה

  • וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(.. וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
  • (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו… לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
  • (יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(… תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:….סוטה
  • במדבר פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(… אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר :…
  • (כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג… כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

 

במדבר פרק ט

  • וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:……פסח שני
  • (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:….
  • במדבר פרק י (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:…

 

נסכם בטבלה את המצוות החותמות כל חלק:

 

חוקים הנוגעים לקהילה
החלק הראשון (החודש השני) החלק השני (החודש הראשון)
זקוקים למשכן אבל לא תלויים בו תלויים במשכן
במדבר פרק ה במדבר פרק ט
מחנה טהור (שילוח הטמאים) פסח שני
דיני מעילה הענן על המשכן
סוטה  
נזיר  
ברכת כהנים חצוצרות

 

  • החלק הראשון (החודש השני), מדבר על בעיות הנוגעות לקהילה עצמה. אבל תמיד בזיקה אל המשכן! האשה הסוטה היא עניין אישי משפחתי שקורה בקהילה. אבל הפתרון נמצא במשכן אצל הכהן!. גם כאן, הבחינה של החודש השני, הבחינה של המחנה שא6חדותו מובטחת על ידי מרכזיות המשכן צצה לה. דרך אגב, ברכת כהנים שהיא מתרחשת במשכן, מתבררת כאינה תלויה במשכן אלה בעם עצמו. כי הנה המקדשים חרבו וברכת הכהנים ממשיכה בכל מקום שיש מנין!
  • החלק השני, (החודש הראשון), מדבר על המשכן פנימה. פסח שני שהוא צורך המשכן שלא ניכס בו בטומאה, הענן והחצוצרות גם כן.

אמור פי5

בע"ה ט אייר התש"פ

מישל בן שושן

 

אמור פי5

 

סיכום:

הנחנו בשבוע שעבר (אחרי מות קדושים) שספר ויקרא חצוי לשניים. חציו הראשון מדבר על הקדושה "בפנים", בתוך המקדש(עבודת הכהנים, הקרבנות..). החצי השני, מדבר על הקדושה "בחוץ". בעולם החול (הקדושה שנמצא ביחסים בין בני האדם וקדושת הזמנים מחוץ למקדש).

ננסה לראות איך הרעיון הזה יכל להסביר שפרשת אמור אכן נמצאת בחלק השני ושכל המרכיבים שלה, קשורים כולם לקדושה בעולם החיצוני למקדש.

 

נושאי הפרשה:

פרק כא: הגבלות לכהנים

פרק כב: הגבלות על "מי" מקריב ו"מה" מקריבים במקדש

פרק בג: המועדים.

פרק כד: המנורה, המנחות ופרשת המקלל.

 

  1. הגבלות לכהנים.

 

  • איסורי טומאה.

ויקרא פרק כא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:

 

אסור לכהנים להיטמא. העבודה שלהם בקודש מחייבת טהרה. יש להם מגבלות קשות, למשל, בנוגע למיתת קרובים. למרות חורבן המקדש וחוסר בפרה אדומה (שגורמת לכל העם להיות טמאי מת), אסור טומאת הכוהנים ממשיכה עד היום בנוגע לקרבה אל המיתה. למה? נראה לי שהסיבה עמוקה ומסבירה את הימצאות הפרקים  כא וכב כאן, בחלק השני של ספר ויקרא: המצוות האלה נאמרות לעם! נשים לב שהפסוקים מדברים על הכהנים בגוף שלישי.

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם"

את המילים "אמר אל הכהנים", ניתן לפרש "אמור-אל בני ישראל- על הכהנים" (כמו ו"ַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא" (רש"י: "אל שרה אשתו – על שרה אשתו). על כל העם, הנמצא מחוץ למקדש, לדאוג שהכהנים יישארו טהורים! זו דרישה אל העם כי העם זקוק לזה שיהיו בתוכו כהנים שיסמלו את המצב האידאלי של הקדושה. זו דרישה הכרחית לקדושת העם! אם כהן ייטמא או יתחלל, יש תוצאה שלילית על היכולת של העם להיות קדוש, מחוץ למקדש!

  • איסורי הגוף:

 

(ה) לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:(ו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: (איסורי הגוף)

איסורים כאלה נכונים גם לשאר העם ולא רק לכהנים! בפרשת קדושים ובפרשת ראה בספר דברים ,כתוב לגבי כל העם:

ויקרא פרק יט (כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:(כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְקֹוָק:

דברים פרק יד (א) בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

 

הכהנים הם חלק מהעם ועליהם חלות גם איסורים כאלה. למה לחזור כאן עליהם? נראה שכאן, התורה מסבירה לעם שהאיסור לפגוע בשלמות הגוף, היא דרישה שנוגעת לקדושה שלהם. אל תחשבו שקדושת הכהנים, האיסור על בעל מום לשרת במקדש, קשור למראה החיצוני ולגופם של הכהנים בלבד. הגוף של כל אדם קדוש!! לא פחות מקדושת הכהנים!

  • איסורי חיתון:

 

(ז) אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:(ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:

 

הכהנים חייבים להציג את האדם השלם. האידאלי. לפחות כשהוא משרת במקדש, במקום הקדוש באופן קיצוני. ואכן, הזיווג האידאלי, הרומנטי, הקבלי, הוא זיווג ראשון כששני בני הזוג בתולים. (אין לזה קשר עם הצלחת הזוגיות. חתונה בין אנשים גרושים או אלמנים יכולה להיות הרבה יותר מאושרת ומוצלחת מזוגיות בין בתולים). מדובר על סמליות, על עולם דמיוני רומנטי אידיאלי. אבל יש לשים לב גם כאן, שהמטרה היא "אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם" קדושת העם כולו. לא כתוב "אישה זונה..לא תקחו" אלא "לא ייקחו!".

מהמילה "וקדשתו" לומדים החכמים על כל הכיבודים שכל העם חייב לכבד בהם את הכהנים. עליה ראשונה לתורה… עוד סימן שהפסוקים נאמרים לעם עצמו. קדושת הכהנים היא תנאי לקדושתם!

 

  1. מה מקריבים ומי מקריב

 

כא:(כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:(… בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ

כב:כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ

כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם: פ

 

כאמור לעיל, הדרישה לשלמות הגוף היא חלק של הקדושה של המקדש. שלמות גוף הכהן המשרת, שלמות קרבן המוקרב. ה"תדמית", האסתטיקה חשובה במקדש! דרישות אלה לא קיימות בעולם הרגיל. בית כנסת לא חייב להיות יפה במיוחד. לבעלי מומים יש את כל הזכויות האזרחיות והמצוות. גם הכהנים בעלי מומים מתנהגים ככוהנים רגילים מחוץ למקדש. הם אוכלים את התרומה. רק העבודה במקדש מוגבלת לאנשים בעלי מראה שלם. אין שום סגרגציה נגד בעלי מומים, אלא יצירת עולם קטן (המקדש) בעל אופי על טבעי, כאילו מושלם, אידאלי, רומנטי…חלומי! זה לא אומר שבחוץ, יש עולם "לא מושלם". אין לראות כאן ראייה שלילית או משפילה לגבי בעלי מומים או אנשים שמתחתנים עם גרושים… למרות שזה נראה כך! זה לא! השתמשתי במילה "רומנטי" או "חלומי". והקדושה של המקדש היא אכן בריכוז לא אנושי! אבל כמו כל ריכוז, אי אפשר לאכול אותו, אבל אפשר , בדילול מתאים כן. והדילול זו הקדושה בעולם הרגיל. וזו הקדושה הגבוה יותר למרות שהיא מדוללת.

 

המגבלות האלה נוגעות לכל הדברים שנכנסים במקדש. אבל המטרה היא העם בחוץ. כאילו יוצרים "תדמית". המטרה היא שמי שרואה יושפע מהראייה שלו. אבל המטרה היא לא הכהנים עצמם, השחקנים! הסרט בנוי עבור הצופה למרות שהוא מחייב את השחקנים להתלבש, ולהביע דברים שונים מטבעם. הכהנים וכל מה שקורה במקדש הוא באמת כמו סרט תדמיתי. ולכן כל האיסורים האלה, אמנם מופנים לגבי הכהנים והקרבנות אבל הצורך המחייב זאת הוא קדושת העם בחוץ. הוא זקוק לתרכיז שקיים במקדש.

 

  1. המועדים

 

כג:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:…..

 

המועדים, נחגגים במקדש באופן מיוחד . יש קרבנות מיוחדים. הם יהיו מפורטים בפרשת פנחס בספר במדבר. כאן, מדובר על הפן החיצוני למקדש. איך העם, בחוץ, מקדש בעצמו את מועדים. הם קוראים להם "קודש". ההתנהגות של העם (הפסקת עשיית מלאכה, קידוש..) היא זו שיוצרת קדושת הזמנים.

מיקום הפרק הזה הוא הכי טבעי כאן :בחלק השני של ספר ויקרא, החלק שמתאר את הקדושה שמחוץ למקדש, הפיכת החול לקודש, גם בממד הזמן.

 

  1. המנורה והמנחות:

 

פסוקים מועטים מזכירים את מצוות הדלקת המנורה ועשיית המנחות. זו לא המיקום הטבעי של מצוות אלה והתורה כבר תיארה אותן הרבה פעמים במקומות שונים. העיקר כאן, נראה לי, הוא החלק של העם בעבודות האלה: הבאת שמן הזית על ידי העם. אמנם הדלקת המנורה היא עבודה פנימית, מוגבלת לכהן. אף אחד אינו רואה אותה מבחוץ. ובכל זאת, אי אפשר להדליק אותה בלי שהעם, בחוץ, יתרום את שמן הזית. וכן בשאר העבודות כמו הקרבנות והמנחות.

כאילו הקדושה של המקדש תלויה בקדושה של העם בחוץ! אם קבענו שקדושת העם בחוץ שואבת את ההשראה שלה מקדושת המקדש, לומדים כאן שהמהלך הוא דו כיווני. הקדושה של החיים בחוץ תקבע את קדושת המקדש. ואם הנביאים איימו על חורבן הבית במידה ובחוץ, לא תהיה קדושה ביחסי אנוש בעולם החול, זה בדיוק בזכות הסינרגייה הזו!

 

  1. פרשת המקלל:

 

ויקרא פרק כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ

מה בדיוק קרה בסיפור המוזר הזה? הפסוקים הסתירו יותר ממה שהם גילו! אבל יש שני דברים שאני רוצה ללמוד מהם:

  • היתה מריבה בין שני אנשים והיתה קללה של שם.
  • האשם "יצא"(לא מדובר ממה) ונקב את השם (לא מדובר על איזה שם.

כאילו יש קשר בין היחסים האלימים בין בני האדם לקללת "השם". הנה הקשר שחפשנו: הקדושה (ההפך מהחילול) מתרחשת גם כתוצאה מהיחסים בין בני האדם! קידוש השם וחילול השם, הם שני מושגים חשובים מאוד. נראה לי להגדיר אותם כך:

קידוש השם= כל מעשה שנעשה כדי להרים את התדמית של עם ישראל , של מידות עם ישראל, התדמית של אלוהי ישראל , כלומר התפקיד העליון של ישראל בעולם. מעשה זה יכול להגיע עד למסירת הנפש עבור הצלת יהודי אחד או העם כולו.

חילול השם= כל מעשה שמשפיל את תדמית היהודים בעיני הגויים או בעיני היהודים עצמם. כל מעשה שמי שרואה אותו יגרום להתרחקות מהדת, לסלידה מהעם, הוא חילול השם.

"השם"= המטרה העליונה, הרוח, המשמעות הכללית של הווית העם ישראלי. במובן של "לשם מה".

 

כשאדם מחלל את השם, הוא מוציא את עצמו מהכלל, מה "שם" של העם כולו. לכן, נראה לי, הסיפור מתחיל בתיאור יציאה. "ויצא בן .." וכן העונש יהיה להוציא אותו שוב 0הוצא את המקלל) כדי להראות את טיב המעשה שלו.

 

נמשיך בקריאה:

 

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה …וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:(…. אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ … יוּמָת:

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר

  .                                                     עַיִן תַּחַת עַיִן .. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם ..

(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה

וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם ….

כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן ..

 

כתבנו את הפסוקים בצורה כיאסטית, כשהקדקוד הוא "עין תחת עין". ".כאשר יתן מום באדם.."

למה מצוות אלה  מופיעות כאן ולא במקומם הטבעי, בפרשת משפטים למשל? שם, רשימת מצוות אלה מופיעות כבר!:

שמות פרק כא (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:….(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:…(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס…

 

אלא שיש כאן מילה חדשה שהיא גם מילה מנחה גם בהתחלת הפרשה : "מום".

בפרשת משפטים, הנזק הנעשה לאדם, לבהמה, נמדד על ידי שמאות טכנית.

כאן, הנזק לגוף האדם הוא לא נזק הנעשה במכונית שלו. זו פגיעה חמורה בקדושת הצלם אלוהים שנמצא בנפש האדם ובגופו!.

גוף האדם איננו רשותו ולכן אסור לו לפגוע בשלמות הגוף של עצמו

גוף האדם איננו כלי כמו כל כלי. הפגיעה בו מצד אדם אחר היא פגיעה שאי אפשר לתקן אותה! עין תחת עין! ממש!! הדרישה היא אמיתית! תחליף לו עין תחת עין! אי אפשר ? אז תדע שכל מה שתיתן לו כפיצוי הוא רק פיצוי ואף פעם לא תוכל לפצות אותו ממש! למה? לא כי האבר שלו חשוב מבחינת כושר העבודה הירודה או הכאבים שלו בלבד. אלה פגעת בדבר קדוש! הגף הוא חלק מצלם האלוהים עצמו!

הקדושה שבעולם החול מגיעה עד לקדושת הגוף.

פוגע בגוף חברו, הוא מחלל את השם!!

מכאן מבינים אולי יותר את הקשר של רשימת המצוות האלה לסיפור המקלל. מריבה, פגיעה בגוף, חילול השם.

 

סיפור המקלל מסיים בעצם את ספר ויקרא.

אכן, שתי הפרשיות האחרונות "בהר ובחוקותי" נאמרו בהר סיני ומקומן הכרונולוגי איננו כאן ועל כך יש לתת לאת הדעת. אבל ספר ויקרא המתאר את קדושת המקדש ואת קדושת  העם בעולם החול מסתיים כאן עם המקלל. וזה לא סיפור "נספח" לסוף כי לא ידענו איפה לשים אותו. אלה גולת הכותרת של כל הספר: המקום שנראה לנו הכי "חול" אצל האדם, הגוף שלו, בניגוד לנשמה "העליונה" והקדושה, הוא מחוץ לערכים של הקדושה. והנה כאן, קדושת האדם כוללת את קדושת גופו וקשורה לקדושת "השם".

 

לסיכום:

ראינו שכל נושאי הפרשה עוסקים בקדושה החיצונית, הנוגעת לכל אחד מהעם כולו. ואם קדושת הכהנים מפותחת כאן, זה כדי לציין שקדושה זו היא התנאי לקדושת העם כולו. לכן , אחריות קדושת הכהנים מוטלת על העם.

החלק הראשון של ספר ויקרא (והחלק השני של ספר שמות) יצר קדושה מרוכזת במקדש

החלק השני תיאר הצורך להיות קדוש גם מחוץ למקדש.

היחס בין שתי הקדושות, הסינרגיה ביניהן ממשיכה להעסיק גם הפרשה שלנו. המטרה נשארת הקדושה החיצונית, בחיי האדם בעולם החול. אבל קדושה זו איננה יכולה לחול ללא הקדושה הפנימית. לכן באחריות כל אדם להיכר, לכבד והשתתף בקדושה זו.

קדושת האדם כוללת את קדושת גופו שהוא חלק מצלם האלוהים.

כל מעשה האדם, עשויה להשפיע על הרמת קרנה של התדמית של היהדות והיא "קידוש השם" וההיפך גם הוא נכון. חילול השם היא אחת מהערבות החמורות ביותר שקשה מאוד לתקן. פגיעה בגוף העצמי או הגוף של האחר היא חלק מחילול השם.

 

 

שפת אמת:

"אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא.." שתי אמירות הקשורות לאיסור טומאה. כאילו הטהרה היא המצב של האדם בראשיתו. בעשרה מאמרות נברא העולם. האמירה אפשרה היצירה הטהורה. יש לחזור לאמירה כדי לאפשר יציאה מהטומאה.

 

ארבעה בנים פי5

ארבעה בנים

מישל בן שושן מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות

1. מקורות

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

  • חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
  • רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
  • תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
  • וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

 

 

 

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה יח ד"ה והיה כי

 

… נמצאת אומר ארבעה בנים הם :

אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.

  • חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
  • רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג ח) לי ולא לך אלו היית שם לא היית נגאל.
  • תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
  • ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנא' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'.

 

 

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י דף לז טור ד /ה"ד

 

תני ר' חייה :    כנגד ארבע' בנים דיברה תורה

בן חכם     בן רשע      בן טיפש        בן שאינו יודע לשאל

  • בן חכם מהו אומ' מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה יי' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים
  • בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם
  • טיפש מהו אומר מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת
  • בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה אמר ר' יוסה מתניתא אמר' כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו

 

ארבעה בנים בתורה

שמות פרק יב :(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:  (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 

שמות פרק יג :  (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:

(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

 

שמות פרק יג  :(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:(יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיקֹוָק:(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:

(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

 

דברים פרק ו :  (י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב …(יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:..: ס

(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:

(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

 

 

 

 

 

פרשנות על נוסח ההגדה שלנו:

 

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

  • חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
  • רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
  • תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
  • וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

——————————————————————————————————-

 

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה.

זו דרשה, שמקורה הקדום ביותר, נראה בתלמוד הירושלמי (ולא בבלי בכלל). ככל דרשה, יש לנסות להבין מה משמעותה. ואין להתייחס אליה כפשט אלה כדרש! לדרש מותר לשנות מילים או משפטים של התורה כדי ללמד אותנו דברים.

בכל התורה כולה, נמצאו ארבעה מקומות שבהם התורה מדברת על בן ששואל ו/או על התשובה שיש לתת או להגיד. המקומות הם בספר שמות בפרק יב, בפרק יג פעמיים ובספר דברים.

 

למה יש חשיבות לקשור בין יציאת מצרים ל"בנים"?

כתוב ב תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סט עמוד א : עבד אין לו חייס

כלומר, לעבד (מדובר שם בסתם עבד כנעני), אין לו השתייכות (חייס- ייחוס) לאביו או לבניו. אנחנו מכירים למשל את עניין הגר שהתגייר: היא מתנתק מהמשפחה הקומת שלו. גם לו אין חייס מלמעלה. כמובן שכשייוולדו לו בנים, יהיה לו חייס למטה. אבל עבד אין לו חייס לא למעלה ולא למטה.

היציאה מעבדות , מעניקה אפשרות לייחוס!! מעכשיו יש לו בן.

הבן עושה את האב בן חורין! לא מבחינה ביולוגית , אלא בגלל שהיא דורשת ממנו להיות חלק משרשרת של חיים חופשיים בהיסטוירה:  מה שלא יעשה אדם בחייו, יעשו צאצאיו או צאצאי אחיו. השייכות לעם, חייבת להיות בשני המישורים:

  • במישור האופקי: אני חי בדור הזה יחד עם כל בני דורי ואנחנו העם החי בדור הזה.
  • במישור האנכי: אני שייך לאבותי ולבני אחרי. הדור שלי ממשיך היסטוריה ארוכה שעוברת דורות.

עבד הוא זה שחי את חייו במנותק משני המישורים.

מספיק שאחד מאבותי חווה גאולה כדי שאני אוכל להבטיח לצאצאים שלי בגאולה אפשרית. גם אם אני חוויתי גלות וצרות, העובדה שאבותי חוו גאולה אחת, מאפשרת לי לחיות בעולם שבו הגאולה אפשרית. וזה נותן לי את הזכות והחובה להעביר הלאה את האפשרות הזו.

אפשר להיות אופטימי כי היה טוב. לכן יהיה טוב. ולכן אני יכול להשתייך לטוב. חובה עלי ללמד את האופטימיות הזו למרות מה שאני חי בפועל היום ומה שבני יחיה בפועל כדי שהאופטימיות תמשיך להיות ברקע.

 

אבותינו יצאו ממצרים, לכן, בזכות הקשר הבן דורי והלאומי, היציאה מכל מיצר היא חלק מהחיים של כל אחד.

 

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

הדרשה קוראת לבנים האלה בתארים שונים. לא כן עושה התורה שמדברת על "בן" בלבד. למה הדרש עושה זאת? זה חלק מהפרשנות שלו של השאלות בתורה. באיזה קונטקס הן נאמרות. המדרש מגיע למסכנה אחרי עיון מעמיק בפסוקים של התורה ומרחיק לכת בפרשנותו עד כדי קריקטורה של כל עמדה.

יש לשים לב שבירושלמי, ה"תם" נקרא "טיפש". ויש מקום להשוות את החכם מול הטיפש והרשע מול שאינו יודע לשאול. ולא כמו שאנו רגילים לעשות: חכם מול רשע. כי הרשע יכל בהחלט להיות חכם. והחכם אינו בהכרח "צדיק". כך שאין מקום להנגיד אותו מול הרשע. הטיפש הוא זה שאין ראיה כוללת של הדברים, של מי שלא העמיק לפני ששואל אלה שואל מיד אחרי שדבר מציק לו.

הערה: לפי המשנה ( פסחים פרק י משנה ד ):

מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה

יש רק שני סוגי בנים:

  • בן שיש לו דעת ושואל מעצמו כי מה שהוא רואה מולו מעורר את מחשבתו.
  • ויש בן שאיננו שואל מעצמו. כי הוא לא ערני מספיק או לא יודע לשאול או שאין הוא שם לב למה שקורה

כלומר, שאלת "מה נשתנה" היא שאלה שהאב שואל את הבן במקרה מיוחד שבו הבן לא  שאל מעצמו שאלה אישית, במילים שלו.

המשנה הזו איננה, כנראה , קשורה לברייתא שלנו של ארבעה בנים. ואם רוצים לקשר ביניהם, יש להגיד ששלושת הבנים הראשונים (חכם רשע ותם) הם בנים ששואלים מעצמם (ולא צריך להגיד להם "מה נשתנה") והבן הרביעי, הוא זה שבמשנה ,איננו שואל כי אין לו דעת, ולו אביו אומר "מה נשתנה"!!

 

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר?

לפני ששומעים אותו, כבר הדרש קורא לו חכם! מכאן, נראה שארבעת הכינויים הם פנים שונות שקיימות בכל בן. ייתכן שבכל אחד יש מידה יותר מפותחת משלושת האחרות ולכן נקרא לו במידה הזו. ועלינו להבין במה שאלתו היא חכמה:

מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?

השאלה הזו לקוחה מספר דברים פרק ו.(ראה במקורות לעיל) מה הוא הקונטקסט שעליו הבן הזה שואל? לא מדובר בכלל על פסח. מדובר על המצוות והתורה בכללותה. זו הפרשה שבה כתובה קריאת שמע. ה' נותן לנו את ארץ כנען בתנאי שאנו נשמור על כל המצוות והחוקים. הבן הזה נקרא "חכם" כי משוט הוא שואל שאלה עקרונית מאוד וכוללת. למה עלינו לשמור מצוות כדי לזכות בארץ? מה משמעות המצוות והקשר עם ה'?

הערה: הנוסח שמכילתא ובירושלמי, מצטטים את הפסוק בצורה לא מדויקת. הפסוק בתורה אומר "אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם". ובמקורות של הדרשה כתוב "אשר ציווה ה' אותנו". כנראה שהדרשה במקורה, רצתה ליצור ניגוד עמוק עם מה שיאמר הרשע "לכם" כדי לנענה לו "לי ולא לו". אם הדרשה היתה משאירה הגרסה המקורית של התורה "אתכם" עבור החכם, היינו שואלים מיד "אבל החכם גם הוא אמר "אתכם", כמו הרשע שאמר "לכם"!". אבל, כנראה ש"צדיק דייקן ומחמיר" (כמו שיש לנו היום הרבה)  העתיק את הפסוק ותיקן ה"טעות" של הדרשה המקורית והוא מצטט את הפסוק כתיקונו. הוא בעצם שינה את הדרשה כדי לכתוב פסוק "כשר" אבל בכך הוא איבד את הכוונה של הדרשה!! לעניות דעתי, יש מקום לשנות את הנוסח שלנו ולכתוב מה שכתוב בתלמוד "אותנו" למרות שזה מעוות מילה בתורה!! כי שוב אנחנו עוסקים בדרשה שמותר לה לעשות עיוותים כאלה למען המסר הפרשני שלה!

וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

ההגדה והדרשה אינן משתמשות בתשובה של התורה לשאלה הזו, הכתובה בספר דברים:

"(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

זו תשובה ארוכה ומפורטת שמסבירה שיציאת מצרים היא המקור ליצירת עם ישראל. שהעם הזה איננו יכול להתקיים ללא שמירת החוקים המיוחדים שנתן לו ה'. זה לטובתו. זה האוויר לנשימת היהודי בארצו. זו אכן שאלה עמוקה וחכמה ולכן, כנראה קוראים לשואל "חכם"

ייתכן שההגדה (והדרשה) לא כותבים את התשובה הארוכה הזו כי פשוט היא תמשיך להגיד "עבדים היינו לפרעה.." כלומר, זו התשובה באריכות ההגדה!

ובמקום זאת, התשובה היא ללמד את הבן החכם הזה את כל הלכות פסח. כלומר את כל המשניות של מסכת פסחים. מ"אור לארבעה עשר….ועד.….אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

הרב תמיר גרנות מצטט גרסה ישנה של הדרשה הזו שבה כתוב במפורש "עד". וכך נראה שצריך לקרוא:

וְאַף אַתָּה אֱמָר פתח לו בהִלְכוֹת הַפֶּסַח עד "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".

נראה לי, שההדגה בחרה להשיב לחכם על השאלות העקרוניות שלו בלימוד כל ההלכות המעשיות. כי היא רואה שכל מה שכתוב במסכת פסחים, לא רק הלכות אלה גם משמעות החג. ומשמעות חג הפסח היא לא חג נוסף כלל החגים אלה מקור הווית העם היהודי ומשמעות נוכחותו בהיסטוריה. מכיוון שהבן שואל בערב פסח, זו הזדמנות פז כדי להישען על הלכותהפסח. בתורה, הבן שואל שאלה זו, ללא קשר עם פסח ולכן התשובה היא עמוקה אבל כללית. כאן, יש לנו כלים מיוחדים לענות לו עוד יותר עמוק ממה שהתורה ענתה בספר דברים.

הנוסח שלנו, הלך כמו המכילתא שמחליף בין התשובות לחכם ולטיפש (תם), שכתובים בתלמוד הירושלמי!

 

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר?

כמו שהערנו לעיל, הרשע איננו המנוגד לחכם. החכם איננו "צדיק". הדרשה רואה בשאלה שלו רשעות בכך שהוא מוציא את עצמו מכלל העם. נעיין שאלתו:

מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?

זו שאלה שלקוחה מפרק יב בשמות. בה, התורה מתארת דור מאוחר שייוולד בארץ ישראל ויתמה על מה שהוא רואה. אם נעיין בגרסה של הירושלמי המקורית, נבין יותר טוב:

בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם

מה "הטורח"? כלומר הדרשה קוראת את המילה "עבודה" במובן הרחב של כל ה"דתיות" ( היינו שומעים היום "הגלותית"!) שאתם ממשיכים לעשות בכל שנה ושנה? מספיק עם הדברים האלה! עכשיו אנחנו בארץ ישראל, נהיה עם כמו כל העמים, ישראלים ולא יהודים, ארץ כמו כל הארצות, נורמאליים!!

הקריאה המיוחדת הזאת של הדרשה, מבטא בהחלט טענה עמוקה שכבר נשמעה בתופת התלמוד הירושלמי בארץ ישראל. והיא מוכרחה לקשור אותה לאחד מהפסוקים בתורה! כאילו החכמים שמעו טענות כאלה כל הזמן ורצו לקבע אותה. שהשאלה תישאל ושניתן לה תשובה! זו דרשה ולא פשט הכתוב. לכן, הדרשה מכוונת את המילים של הפסוק למה שהיא רוצה לאמר לנו. ייתכן מאוד שפשט הפסוק איננו מתכוון לבן שרע בכלל. אבל הדרש כן! ולמה הדרש בחר במילים האלה כדי לבטא את עמדת הרשע? כנראה שזה המקום הראשון שבו התורה מדברת על דור צברי שייוולד בארץ.

לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו

הדרשה הזו של "לכם ולא לו" היא דרשה שמטרתה להביא תובנה. שוב אחזור על ההבדל המהותי בין פרשנות של הפשט לדרשה. לדרש יש כוונה ומותר לו להשתמש בכל דבר כדי להגיע למטרתו. ולכן, הדרשה עיוותה את הפסוק של החכם וכתבה שם "אותנו" במקום "אתכם" רק כדי לאפשר לה להגיד כאן "לכם ולא לו"!!

איך החכמים בדרשה הזו עונים לטענה החמורה של הישראלי החילוני שמתנגד לדת. שרוצה להיות "נורמאלי"?

היום היינו מנסים "להכיל" אותו. לנסות לשכנע אותו. להראות לו את הצדדים היפים שבדת, לבקש ממנו להתחשב "במסורת". לא לפגוע ברגשות הציובר הדתי. לחפש "צביון" מיוחד כי בכל זאת אנחנו יהודים, יש לנו משהוא מיוחד כמו שלכל עם יש……

החכמים במדרש הם הרבה יותר אלימים! נחרצים! הם פשוט "זורקים אותו החוצה" הוא מרגיש ניקור, אז מנקרים אותו עוד יותר!

זה מאוד זר לחינוך שלנו היום. וקשה לנו עם זה.

ובכל זאת, נראה לי שהאכזריות של התשובה של החכמים כאן, מצביעה על האכזריות של החיים עצמם. אפילו כשהיהודים בקשו להתבולל ולהתגייר, רדפו אותם בתור יהודים והרגו אותם. כאילו המציאות עצמה היא אכזרית! אי אפשר לברוח מהזהות היהודית!! אם תברח, הגויים ימצאו אותך! הילדים שלך יחקרו אותך. העבר לא יכול להימחק!

החכמים מבקשים להעמיד בפני הרשע את האכזריות של המציאות הזו. מדובר על הזהות שלך ועל הזהות של העם שלך. והדרך היחידה לשרוד היא להיכנס פנימה! בדומה לדג שמורד באחיו ומחפש לצאת מהמים. חבריו יכולים רק להגיד לו דבר אחד: שם, תמות!

 

וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

הפסוק שמובא בתשובה לרשע , היא התשובה שנותנים לשאינו יודע לשאול! כאילו זה הבסיס, התמצית  של כל ההגדה כולה. הדרשה ממשיכה בסגנון שנקטה ב"לכם- ולא לו" ומביאה פסוק שבו יש את המילה "לי " להמשיך ולהגיד "לי ולא לו" . אבל בעצם התורה כבר ענתה לשאלה במילים אחרות:

שמות יב: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

הפסוק הזה ברור: איך נוצר עם ישראל? כל מי ששם דם על המשקוף מזבח הפסח, לא רק שניצל מהמוות אלה בעיקר, הוא קיבל כרטיס כניסה לעם היהודי! זה היה המעשה שהפך עברי מצרי לבן ישראל. כל מי שסירב להשתתף בעבודה הזו, לא נ כנס בכלל בעם היהודי. כך שהעבודה הזו, הדת, המסורת, הם הסיבה והמהות של מי ששייך לעם היהודי. אי אפשר לשחק . אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. מי מעבד את העבודה זהו נכנס ומי שלא יצא!!   זו באמת כוונת פשט הפסוק וכוונת הדרשה נראית קולעת מאוד.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר?

קשה לתרגם את המשמעות של "תם". הירושלמי קורא לו "טיפש". נראה לי שזה אדם שכן התעורר מול מציאות שמציקה אותו. הוא מבחין בשוני. הוא ער לבעיה. אבל זו לא בעיה עמוקה , פילוסופית. זו שאלה פשוטה על עניין פשוט. הטיפש הזה מתואר כך, כנראה, בניגוד לחכם שמנסה להרחיב את היריעה המחשבתית ולא סתם לקלב תשובה קצרה מיידית כדי לפתור מה שמציק לו כרגע.

מַה זֹּאת?

השאלה לקוחה מפרק יג, בחלק השני של "קדש כל בכור". זו שאלה על העבודה המיוחדת של פטר חמור ופטר בכור בהמה בכלל. כמובן שהמצווה הזו קושרה ליציאת מצרים. ה' הרג כל בכור מצרי כי הם שעבדו את "בני בכורי ישראל" ישראל הוא הבן הבכור של ה' בתוך משמחות העמים. הפסוקים כאן מתארים את ההצלה של היהודים בצד ה' שבחר בהם. זו התערותה דלעלה! זו בחינה אחת משתי בחינות ביציאת מצרים:

  • הבחינה הראשונה(חלק ראשון בפרק יג-פרשה ראשונה של קדש לי כל בכור) היא המעשים שבני ישראל עשו במצרים כדי לזכות להיות בין היוצאים.
  • בחינה שניה (החלק השני בפרק יג- פרשה שניה בקדש לי כל בכור) היא שה' עשה הכל כדי להוציא את בנו בכורו ממצרים.

שתי הבחינות כתובות בשני החלקים של פרק יג. התם שואל את השאלה של הבחינה השניה. כאילו הוא פסיבי, ושואל על החלק האלוהי ביציאה. ה' מצווה אותנו להקריב את הבכורות למקדש מבחינה זו שהוא פעל לפדות את בכורו ישראל.

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

התורה עצמה נתנה את התשובה הזאת לשאלת התם. אבל היא האריכה מאוד בזמן שההגדה מקצרת ואורמת רק את המלים הראשונות . הנה התשובה של התורה:

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

אכן, תשובה עניינית שמקשרת בין פדיון הבכור ליציאת מצרים. ההגדה מקצרת ומצטטת רק "בחוזק יד" כדי לבטא את עיקר הדברים: לא בזכותנו אלה אפילו בעל כרחינו הוציאנו משם. ולכן, אנחנו חייבים להודות לו על כך ו"להחזיר" לו את הבכורות.

כאמור לעיל, התלמוד הירושלמי נותנת תשובה שונה לתם (הטיפש).(אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן) היא חושבת  אולי על בן אחד היפראקטיבי שקם מהחבורה שלו אחרי שאכלו והלך לשולחן של חבורה אחרת, כדי לראות מה יש להם עוד להציע!. ואז אנחנו אומרים לו: רגע! אסור לך לאכול יותר. כבר אכלת שם את הצלי של פסח, אסור לך לאכול שום דבר בנוסף. אין אפיקומן! טיפש מי שלא משתייך לחבורה לגמרי. טיפש הוא זה שמנסה לאכול מכל הצלחות! אם  השאלה היתה "מה זאת" במובן, למה ה' בחר בעם ישראל? ולמה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל הגויים, באן התשובה היא שאתה לא יכול להיות גם יהודי וגם גוי! גם בחבורה זו וגם בחבורה אחרת!!

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל

יש בן אחד שאינו שואל בתורה. בחלק הראשון של פרק יג (הפרשה הראשונה של קדש לי כל בכור). שם אין שאלה יש רק מצווה "והגדת לבנך ביום ההוא ". מכאן מצוות סיפור יציאת מצרים. בעצם, זה הפסוק שבגללו או בזכותו אנחנו מספרים ביציאת מצרים. זה עיקר סיבת ה"מגיד".

כבר קראנו לעיל את המשנה שאומרת שיש רק שני סוגי בנים:

  • אלה ששואלים מעצמם
  • ואלה שלא שואלים מעצמם ולמרות זאת, על הבא ללמדו ענייני דיומא על ידי שאלות ותשובות.

ייתכן שכל ההגדה היא כתובה עבור הבן הזה, מי שלא שואל מעצמו.

למה ההגדה חייבת להיות בצורת "שאלות"? כי עיקר הערב הוא לא "זכר ליציאת מצרים" אלה נסיון לשחזר את החוויה של היציאה. לזכור את יציאת מצרים, עושים בכל יום, בקריאת שמע . זה דורש רק זכרון, מחשבה. שייכות עבודתנו לנקודת ההתחלה העקרונית הזוץ

אבל בליל הסדר דבר אחר לגמרי מתבקש מאתנו: לחוות היציאה. ומה קרה ביציאה? ההשתייכות לעם ישראל. על ידי בחירת ה' ועל ידי מעשה קרבן הפסח בכל בית שאכן בחר להשתייך לעם. ברית המילה היא מעשה שמאפשר לתינוק להיות יהודי מבחינת ה'. קרבן הפסח מכניס אותו בתוך העם. מי שלא מל, איננו יכול לאכול הקרבן. כל שנה, אנחנו חותמים שוב על החוזה שמכניס אותנו לתוך העם. ועלינו לחוות את ההשתייכות לעם בתור בית, בתור משפחה. העם מורכב מתאים משפחתיים ולא רק מיחידים. לכן, יש להתעורר ממש ברגע הזה. כל אחד חייב להתעורר למציאות של שייכות להיסטוריה של כל העם .

כדי לעורר את האדם לחוויה, אי אפשר להסתפק באמירה. שאלה אמיתית, שבאה מנפש האדם היא העשויה לעורר אצלו עניין. לכן הכל מתרחש בשאלות ותשובות.

 

אַתְּ פְּתַח לוֹ,

במידה ואין שאלה ספונטנית (וזה עדיף), יש לעורר שאלות! . הפתיחה, היא כל דבר שעשוי לגעת בנפשו של הבן ולעורר אותו לשאול.

 

שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

לגבי בן ששואל, אין לנו דאגה. הוא ישאל. אם זה לא היום, זה מחר, או בכל יום. הבעיה היא עבור מי שאיננו שואל. עבורו מסדרים את כל הסדר. זו הזדמנות להביא אותו להעמקת שאלת הזהות היהודית. באותו היום, עם כל מה שמונח לפניו, מצה ומרור, ביום המיוחד שבו הגאולה היתה אפשרית, במועד הגאולה, יש לתפוס טרמפ על כל זה, כדי לעורר את הבן הזה. "בעבור זה". הדרש תמיד חיפש משמעות למילה "זה". בתורה, מנסים להעמיד את "זה" על הצבעה על דבר מיוחד. כשה' אומר למשה "בחודש הזה" הדרש אומר שה' הראה לו את הלבנה בחידושה. כשכתוב "זה יתנו", אז אומר המדרש שהראה לו מטבע של מחצית השקל…

אם כן, המדרש עקבי וטוען שכאן, המילה "זה" דורשת להצביע על מצה ומרור המונחים לפניו!

ויקהל פקודי פי5

בע"ה כב אדר התש"פ

מישל בן שושן

 

ויקהל-פקודי פי5

 

שאלות:

  1. למה התורה חוזרת על כל פרטי בניית המשכן באריכות?
  2. למה הפרשה מתחילה במצוות השבת שכבר מוכרת לנו?

 

החזרה על כל פרט מהמשכן (הרב תמיר גרנות)

ראינו, בשבוע שעבר בפרשת "כי תישא" שמשבר חטא העגל גרם לאבדן כל הקשרים האינטימיים בין ה' והעם. אחרי כמה שלבים ומאמצים של משה, ה' הסכים "לשחזר" את כל מה שנפגם ביחסים בינו לבין העם.

  • מצוות מיוחדות בין האדם לה' (כמו שלוש רגלים, עבודה זרה.. שנכתבו בפרשת משפטים) ושוחזרו בסוף פרשת כי תישא אחרי תיקון חטא העגל.
  • לוחות ברית חדשות. הם סמל הברית האישית, האינטימית. כמו טבעת לחתונה. משה שבר הלוחות הראשונות לפני שנתנו לכלה (לישראל) כדי שחטא העגל לא ייחשב כהפרת אמון בתוך הנישואין, אלה הפרה לפני שנחתמו והתגשמו כל פרטי הנישואין. לכן, ה' מבקש לפסול לוחות חדשים והן נתנו ביום כיפור למשה שהוריד אותן.
  • מצוות השבת: השבת היא לא מצווה ככל המצוות. היא "אות , לעולם ,ביני ובניכם.." ועל כך נחזור למטה. חטא העגל ביטל את הפן שקשר את ישראל לה' ברית. ולכן יש צורך לשחזר את ברית השבת כאילו לא הייתה בכלל! וזה מצדיק את מציאות מצוות השבת בהתחלת הפרשה שלנו.
  • המשכן: הוא גם התגשמות המפגש בין ה' לישראל. חטא העגל ביטל את תכנית המשכן. כאילו כל קובץ שתי הפרשיות "תרומה- תצווה" נמחק כולו. יש לשחזר את כל הקובץ. מילה במילה!! משל למה הדבר דומה? לבני זוג שבוחרים להם רהיטים לבית החדש שלהם לפני החתונה. אחרי משבר וביטול החתונה, הם בכל זאת מצליחים להתגבר ומחליטים שוב להתחתן. והם יוצאים שוב ביחד לבחירת הרהיטים. רוב הרהיטים יהיו דומים לאלו שבחרו בפעם הראשונה. אבל הם לא רוצים להיזכר בתקופה ההיא . הבחירות הן חדשות. סדר הדברים, סדר העדיפויות משתנים. ואפילו אם מגיעים לכמעט אותם הדברים, חשוב לעשות המהלך בצורה מחודשת לגמרי.

מסכנה: כשיש משבר חמור באימון בין שני אנשים או בין בני זוג, ואם מצליחים לעבור עליו, להפוך דף, אסור לעשות זאת כאילו לא קרה כלום. יש להכיר את כל הפרטים שנפגעו על ידי המשבר. ולנסות לשחזר כל אחד מהם. השחזור יגרום לדברים להיבנות באותה צורה או בשינויים. אבל חשוב מאוד לעשות הערכת מצב עמוקה ולעבוד על שחזור כל פגם ופגם. כאן, העבודה העדינה נשתה על ידי משה רבנו. גוף שלישי שאיכפת לו משני הצדדים ומהקשר בניהם. משה הצליח בצורה יוצאת דופן. זה היה המבחן החשוב ביותר בכל המפעל שלו. לכן, אולי יש ללמוד, בחיים שלנו, שכדאי לבקש עזרה מגורם שלישי מומחה בדבר, במידה ורוצים להתחיל בתהליך שחזור הקבצים. לפעמים, כמו כאן, יוצאים יותר חזקים מהמשבר. למשל, בני ישראל קבלו במתנה את שלוש עשרה המידות שלא היו לפני כן.  אבל זה לא תמיד אפשרי. וכמובן לומדים זאת רק בדיעבד ואין להיכנס במשברים לכתחילה כי היציאה ממנו היא אף פעם לא ידועה מראש.

כדי להמחיש את מבנה החלק השני של ספר שמות, לאור חטא העגל, הנה צורת מנורה שהקנה האמצעי שלה הוא החטא ותיקונו:

 

סוף משפטים תרומה תצווה תחילת כי תישא כי תישא התחלת ויקהל ויקהל פקודי סוף שמות
גילוי ה' בהר סיני ציווי על המשכן מצוות השבת כברית חטא העגל תיקון החטא מצוות השבת בניין המשכן גילוי ה' במשכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התגלות ה'

בשני קצוות המנורה לעיל, הצבתי שתי משבצות שכורתן היא "התגלות ה'".

אכן, נראה שהמטרה העיקרית אחרי מעמד הר סיני, היא להמשיך את החוויה (הקשר בין עם ישראל עם ה') לאורך זמן ובמקומות אחרים מאשר בהר סיני. המשכן יוכל לאפשר המשיכות המפגש החד פעמי של הר סיני. לכן, התורה מתארת את מה שקרה בהר סיני ומה שקרה במשכן (ארחי סיום בנייתו) באותם המילים כמעט:

  • התגלות ה' אל משה בהר סיני, בסוף פרשת משפטים:

 שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר ..

  • התגלות ה' אל משה במשכן, בסוף פרשת פקודי, הוא סוף ספר שמותמיד אחרי סוף מלאכת בניית המשכן:

שמות פרק מ (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ..

 

הר סיני משכן
ויכס הענן את ההר ויכס הענן את אהל מועד
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן
וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

 

 

יש לשים לב שבהר סיני משה נשאר מחוץ לענן במשך שישה ימים. ורק ביום השביעי ה' קורא לו להיכנס. הפרט הזה איננו מופיע במשכן. לא כתוב כמה ימים משה לא היה יכול להיכנס במשכן בגלל הענן. זה נמשך.. עד התחלת ספר ויקרא, אבל אין התורה מודיעה את מספר הימים כמו בהר סיני. האינטואיציה שלנו אומרת שכנראה משה לא נכנס במשכן במשך שישה ימים גם כן כי יש הקבלה מדויקת בין שאר הפרטים האחרים

אבל, מצד שני, אי אפשר לעשות את הקשר עם התחלת פרשת ויקהל שבה מצוות השבת, אחרי ששת ימי המלאכה מגיעה ביום השביעי! ועל ננסה לתת את הדעת בהמשך.

יש לשים לב להבדל השני בין שתי הפרשיות: במשכן, יש תוספת: הענן והאש הם סימנים למסע. אכן, מטרת המשכן, בניגוד להר סיני, הוא הניידות. האפשרות להמשיך את חוויית הר סיני מחוצה לו בזמן ובמרחב!

 

 

השבת(הרב תמיר גרנות)

מצוות השבת שמופיעה בהתחלת פרשתנו, מופיעה, בנוסף כמה פעמים בתורה. יש לבחון כל מקום שהיא מופיעה בו,  בפני עצמו, וביחס למקומות האחרים. נתמקד בפעמים שבהם השבת הופיעה עד כה בתורה:

 

  • בריאת העולם:

 

בראשית פרק ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: פ

 

לא מדובר בכלל על האדם. בדובר אך ורק על ה' ובריאתו. כנראה שהיום השביעי הוא יום שבו ה' מאפשר לבריאה למצוא את הכיוון שלה, המשמעות שלה. אולי זה המובן של הברכה שה' מעניק ליום השביעי. אפשרות ליצור נקודת עוגן לכל הבריאה. ה' מקדש את השבת. כלומר הוא יוצר קשר הדוק עם הבריאה דרך השבת. היא משמעות הבריאה, היא תכלית הבריאה. היא סמל הבריאה (כי אין משמעות למספר שבע כי אם ביחס לששת הימים שקדמו לו).

  • סיפור המן:

 

שמות פרק טז (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה …(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר …(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיקֹוָק הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה:(כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ….

לראשונה במקרא, בני ישראל מצווים על שמירת יום השבת . מצוות השבת הן מצומצמות ליחס אל לקיטת המן. הם עדיין לא מצווים "לקדש" את השבת. השבת מקודש על ידי האלוהים בלבד. אבל יש שיתוף בני ישראל עם ההוויה שקיימת עד אז רק בין ה' לעולמו, בלי שום התערבות של בני אדם.

 

  • מתן תורה:

 

הדברה הרביעית היא מצוות השבת:

 

שמות פרק כ (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: ס

 

השבת נשאר השבת של ה'. זה שברא שמים וארץ .הוא זה שברך אותו וקידש אותו. בכל זאת, בני ישראל מתבקשים לזכור את היום הזה בכל שבוע, זכר למעשה בראשית. הזכירה הזו היא ההקדשה מצידם.

למה בני ישראל מצווים על השבת? כנראה כדי להידמות לבורא העולם. כשם שהוא נח ביום השביעי, כך הם צריכים לנוח. הוא נח כדי לתת משמעות לשאר הבריאה, ליצירה שלו, אז אולי, גם הם, בתור אנשים יצירתיים חייבים לתת משמעות ליצירה השבועית שלהם על ידי מנוחה זו.

בכל אופן, בזכירה הזו, בני ישראל מתקשרים לדבר שאיננו מוחשי (אין בטבע שום סימן להיות יום השבת "יום שביעי" בניגוד לחודש או לשנה שיש להם ביטוי באסטרופיזיקה). הם מתקשרים דבר "על טבעי", למשמעות שמי שברא את העולם ביקש להעניק לו.

 

  • השבת אחרי המשכן:

 

אחרי פרשיות תרומה ותצווה והתחלת פרשת כי תישא, אחרי מצוות בניין המשכן, מופיעה מצוות השבת המורחבת ביותר. יש בה שני חלקים:

שמות פרק לא (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:

 

(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס(יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

 

אנו נמצאים אחרי ההחלטה של ה' "לשכון" בתוך עם ישראל. אחרי מעמד הר סיני, אחרי שבני ישראל בקשו שהקשר יהיה יותר הדוק ממה שהיה עד כה, אחרי שהם אמרו :"נעשה ונשמע", כלומר, "מקבלים כל מה שהיה עד כה אבל מוכנים לעוד… "! אז ה' גם הוא מוכן לעוד! הוא מוכן לשכון בתוך ישראל, לקיים איתם קשר אינטימי יותר ומתמיד. יש בהחלט שדרוג משמעותי. ולכן המשכן מבטא את השדרוג הזה. שדרוג זה מחייב לשדרג גם את השבת!! השבת איננו יותר רק הכרה וזיכרון שה' ברא את העולם. מעכשיו הוא מתחיל להיות ברית בין ה' ועמו.

אם ננסה לנתח את הפרשיה הזו, לגלה שיש בה הרבה כפילויות. בעצם, הרב תמיר גרנות מגלה שיש בה תיאור של שני פנים שונים של השבת. פן אחד, הוא חידוש גמור: כאמור, השבת הופך לברית בין ה' והעם, ה' מקדש את עמו על ידי השבת. הפן השני הוא חזרה על מה שתואר בעשרת הדברות הראשונות. נסכם :

 

  השבת גרסה א' השבת גרסה ב'
  פסוקים יב, יג, יד פסוקים טו, טז, יז
הגדרת השבת ברית בין ה' והעם שבת שבתון לה' (כשברא העולם)
מי מקדש מה? אני ה' מקדישכם (את בני ישראל) ה' קידש השבת
השבת היא קודש עבור מי? קודש היא לכם (בני ישראל) קודש לה'
העונש על מחלליה נכרת בעמיו מיתה

 

הפן הראשון( "גרסא א') של השבת, הוא החידוש הגדול: השבת הופך להיות ברית בין הבורא לבין בני ישראל! מחלל השבת יוצא מעם ישראל! הוא נכרת מהעם הזה שכרת ה' ברית איתו! ה' מקדש את עם ישראל על ידי שהם מקדשים את השבת. השבת שהיה עד כה עניין בין הבורא והבריאה, הופך לעניין בין ה' ועמו!! וזה לא היה יכול להתחדש עד שה' החליט לשכון בתוך ישראל על ידי המשכן

הפן השני (גרסא ב'), הוא יותר מוכר הוא שילוב בין מה שנכתב בלוחות הראשונות ומה שכבר נכתב במעשה בראשית.

ומה בקשר לעשרת  הדברות בפרשת ואתחנן?

דברים ה' יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

באופן מפתיע, ובניגוד לכל מה שנכתב עד כה, מטרת השבת היא לזכור שהיינו עבדים במצרים. מה הקשר בין יצאת מצרים לשבת? ה' איננו בורא העולם אלא המוציא ממצרים. היציאה ממצרים היא התחלת הקשר בין ה' לעם ישראל. כמו שהיחס עם ההורים מתחיל בלידה, בני ישראל קשורים לה' כי הוא המוליד אותם.

כאן, נדגש הפן הראשון (הגרסא הא') של השבת כקשר בין ה' לעמו.

 

עבודה או מלאכה?

ההבדל בין שני המילים, לפי הרב גרנות הוא דלקמן:

עבודה= עבודה פיזית אפילו אם בסופה שום תוצר איכותי. העבודה מעייפת. העבודה איננה תכלית בפני עצמה. היא אמצעי כדי לקבל פרנסה או לשרת משהו.

מלאכה= יצירה אנושית בעלת ערך. זה יכול להיות הכנת אוכל ועד יצירה אומנותית. היא דורשת השקעה שכלית ויצירתיות, יותר מאשר עמל פיזי. בניין המשכן דורש "מלאכות" כי יש תוצר בסופו. אפילו אם זה דורש מאמץ פיזי רב ועבודות אמצעיות, העיקר הם המלאכות.

 

בשבת אסורים שניהם. גם העבודה וגם המלאכה. ויהיו דינים בשבת שיתייחסו לצד העבודה ויש מהם שמקורם במלאכה. שניהם כוללים את שני הפנים של השבת.

 

  • השבת של "ויקהל".

 

עכשיו נוכל לבחון את מצוות השבת בפרשה שלנו:

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם:(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ

 

ששת ימים יש לעשות "מלאכה" כלומר מלאכת בניין המשכן

  • השבת יהי "לכם" קודש (כגרסא הא')
  • אבל , באותו פסוק, השבת היא "לה'". (כגרסא הב')

אם כן, כאן ,התורה  מחברת בין שני הפנים של השבת שתוארו לפני חטא העגל.

נראה לי שפן אחד בלבד של השבת, ללא הפן השני, עלול להיות מסוכן

אם השבת היא רק יום מנוחה כמו שבורא העולם היה זקוק כביכל למנוחה אחרי עבודה כה מאומצת, כי כל עובד זקוק למנוחה, כי זה מועיל להמשך העבודה בימי החול, כמו שרוב אומות העולם מבינים אותה, אז היא מאבדת את משמעותה ואף עלולה ללכת לאיבוד בגלל כל מני שיקולים גשמיים אחרים.

אם השבת היא רק זמן רוחני של התבוננות באלוהות עם הרגשת התעלות דתית, היא עלולה להפוך לעבודה זרה כמו כל עבודת אלוה אחר.

אני מציע שתיאור השבת ,לפני חטא העגל ,בשני פנים נפרדים (אמנם רצופים אבל בשלושה פסוקים כל אחד בנפרד) היתה עשויה להדליק בפננו נורה אדומה: בין שני הפנים עלול להיכנס חטא העגל, כמו תריז בין שני חלקים עם סדק בניהם.

כאן,אחרי תיקון חטא העגל,  יש חיבור מלא בין שני הפנים! בפסוק אחד שתי הבחינות מקושרות:

שבת היא גם זכר למעשה בראשית וגם זכר ליציאת מצרים

וזה מביא אותנו להבין את הקשר בין השבת לבין המשכן:

 

  • השבת "זכר לבריאת העולם"= לזכור שהאלוהים בנה בית כדי שהאדם יוכל לגור בתוכו
  • המשכן= בית שהאדם מוזמן לבנות כדי שהאלוהים יגור בתוכו! וזה הפך את השבת שזמן שבו נפגשים האלוהים והאדם!! המשכן הוליד את המשמעות השנייה של השבת כברית בין ה' ובין בני ישראל!

וזו, לעניות דעתי, הסיבה העמוקה שרשימת המלאכות האסורות בשבת נלמדות מהמלאכות שבנו בהם המשכן. הרבה יותר מאשר סתם דרשת סמיכות פרשיות או דרשה מהמילה "אך את שבתותי.."

 

ומה יותר חשוב? שהאדם יבנה בית לה' או שה' יבנה בית לאדם?

יכול להיות שהמטרה היא שהאדם יבנה בית לה'. אבל עוד יותר חשוב שהאדם ידע שה' איננו זקוק לבית הזה! כי הוא זה שבנה הבית לאדם! לכן, חשוב מאוד להפסיק לבנות הבית לה' ביום שאנו זוכרים שה' בנה לנו בית!! זה מה שגורם לשבת לדחות את בניית המשכן!!

 

ההיפך הוא מקור לעבודה זרה ממש! ואחרי חטא העגל יש להיזהר לבנות בית עבודה זרה! מה היא הערובה שהבית הזה איננו עבודה זרה? שמירת השבת! כי השבת (אחרי שהיא קבלה את המשמעות השנייה שלה בפרשת כי תישא) היא המשמעות העמוקה של בניין המשכן! והבנה לא נכונה עשויה להביא שוב לחטא העגל!!

ה' שוכן בתוך ישראל ומקדש אותו על ידי הקשר שעם ישראל עושה עם השבת שהוא הקשר של ה' עם הבריאה!

נוצר משולש שכל צלע תלויה בשנייה.

 

ה' מקדש השבת  (מעשה בראשית)                                     ה' מקדש את ישראל (יציאת מצרים)

 

 

ישראל מקדשים את השבת

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לע"ד)

איסור הבערה מופיע כאן בפעם הראשונה. מה היא עושה דווקא כאן?

הרב תמיר גרנות שם לב שבכל מקום שכתוב "בכל מושבותיכם", בתורה, מדובר על עבודת המקדש!! או עבודה שאסור לעשות מחוץ למקדש.

אם כן, נראה שהאיסור כאן הוא לעבוד את ה' , בעבודות פולחניות של המקדש, מחוץ למקדש! האש הוא תמיד סמל לאלוהות. ה' מופיע בעמוד אש מלווה בעמוד ענן מסביבו. האש יורדת על המזבח כדי "לאכול" את הקרבנות, כאילו ה' יורד לאכול כביכול.

  • נזכור שההתגלות בסיני תוארה כך: וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת
  • ובמשכן: :(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ

נעשה סדר בדברים:

  1. אסור לבנות משכן בשבת. למה? כי שבת דוחה בניית המשכן.
  2. השבת הוא האמצעי האישי, לכל אדם בכל מקום שהוא נמצא בו, להתקשר עם ה'.
  3. אם כן, היינו חושבים שבשבת, כל אחד בביתו, יוכל לקיים את הפולחן של קרבה אל ה', כמו שנעשה במשכן. בכל ביתו, כל אדם שירגיש קרבה עם ה', ירצה להבעיר אש, סמל העבודה אל ה'!
  4. לכן מיד התורה מזהירה אותנו: אל תהפכו את הבית שלכם למשכן ביום השבת. אל תבערו אש המזבח בבית שלכם, אפילו ביום שבו יש קרבה אל ה', ביום השבת! אבל במשכן כן!

לפי הסבר שזה, נבין את עמדת רבי יוסי:

שבת דף ע עמוד א דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת.

עמדת רבי נתן מקובלת על כולנו. הדלקת אש היא בסיס לכל עבודה ולכל מלאכה ולכן היא אם כל המלאכות, היא חמורה מאוד ואם היא מפורטת כאן, זה כדי ללמד על כל שאר המלאכות שהעובר על הרבה מלאכות חייב על כל אחת כמו הבערת אש.

אבל עמדת רבי יוסי תמוהה. הוא חושב, כנראה, שהדלקת אש היא לא מלאכה ממש! מי שמדליק אש חייב רק ב"לאו". עונש קל מאוד יחסית לסקילה או כרת. למה רבי יוסי חושב כך?

לפי ההסבר שאני הצעתי, הדלקת אש היא באמת לא מלאכה אלה עבודת ה'! אני מדליק אש כדי להמחיש את קרבת ה' בבית שלי!! ואני עושה זאת בשבת כי זה היום בו אני מקדיש את הקשר שלי איתו במיוחד!.

אם כן , לדעת רבי יוסי להדליק אש בשבת זה לא כל כך חילול השבת, זה עבודת ה' שאיננה במקומה!

 

דרך אגב, הסבר זה מסביר בפן חדש למה אנחנו מדליקים נרות שבת לפני השבת ומברכים על הדלקת האש מיד בצאת השבת. כאילו הדלקת האש מסמלת את השבת ממש, את הקרבה אל ה'. רק שהתורה אסרה זאת בתוך השבת עצמה כדי לשמור על המשכן כמקום הבלעדי לעבודה פולחנית.

 

חידוש של משה מנדלסון (הרב מידן)

רשימת המלאכות האסורות בשבת מונה מלאכות רגילות מאוד של הפעילות האנושית הבסיסית: עשיית בגד, אפיית לחם, כתיבת ספר…לא אסור לבנות מנורה או לבנות ארון או לייצר כרובים, בתור מלאכות מוגדרות כאלה! כמובן שפעולות אלה אסורות כי הן נגזרות מל"ט המלאכות הבסיסיות, אבל לא בתור בניית מנורה דווקא או כרובים דווקא!

אנחנו רגילים לחשוב: מלאכות השבת נלמדות מבניין המשכן.

משה מנדלסון מציע קריאה הפוכה: תראו מה הפלא שה' ביקש מאתנו לבנות הבית שלו, על ידי מלאכות פשוטות, בסיסיות מאוד! המלאכות שאנו עושים כל יום חול! המשכן לא נבנה על ידי מלאכות על טבעיות! כדי להבין שאם ה' ישכון בעולם שלנו , מדובר באמת בעולם שלנו, העולם החול שלנו!!

תצווה פי5

בע"ה ט אדר התש"פ

מישל בן שושן

 

תצווה פי5

 

  • המנורה והקרבן (הרב תמיר גרנות)

נושאי הפרשה הם שניים:

  • בגדי כהונה
  • טקס הקדשת כהנים לתפקידם, בשבעה ימי מילואים

ובכל זאת, בהתחלת הפרשה ולקראת סופה מופיעות שלוש פרשיות יוצאות דופן:

  • הדלקת המנורה
  • קרבן התמיד
  • בניין מזבח הקטורת

הרב תמיר גרנות, מדבר על מצוות הבאת השמן כדי להדליק נר תמיד, כדבר שמסיים את פרשת תרומה. בדומה לקבלת "תופס 4", אין המשכן יכול "לקבל אישור תפקוד"!

אחרי בניית הכלים, יש להשלים את התפקוד שלו. עיקר התפקוד ימולא על ידי הכהנים, החלק האנושי שיעבוד עם הכלים ויישא בעצמו כלים (בגדים).

  • נר התמיד= אין בית מקבל אישור אכלוס ללא חיבור לחשמל! חייב להיות אור!
  • קרבן התמיד= תפעול המזבח הבסיסי.
  • מזבח הקטורת= הוא לא כלי! הוא רק מאפשר ליצור ענן. ללא ענן אין הכהן יכול להיכנס לקדש!

גם הכיור שיתואר בפרשה הבאה אינני כלי. הוא רק אמצעי כדי שהכהנים יוכלו לרחוץ ידיהם.

אם כן, אפשר לעשות הבחנה בין:

  • תפקוד בסיסי של המשכן. תפקידו הוא קשר בין ה' והאדם. הכהנים מאפשרים ירידת דבר ה' אל העם והעלאת תפילות האדם אל ה'. כל מה שמתואר בפרשיות תרומה ותצווה עוסקות אך ורק בתפקוד הבסיסי הזה.
  • תפקוד מורחב: כל מה שיתואר בספר ויקרא ובמדבר: קרבנות מזדמנים, כפרות, …איננו חלק מהתפקוד הבסיסי

 

  • הציץ והמכנסים

בדרך כלל, אנו מונים שמונה בגדים לכהנים:

ארבעה לכהן הדיוט (מכנסים, כתונת, מצנפת ואבנט)

ארבעה נוספים לכהן גדול (חשן אפוד ומעיל וציץ)

אבל הפסוק מדבר רק על שישה בגדים:

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. (שמות כח-ד)

חסרים הציץ והמכנסים!. הם בכל זאת יתוארו בהמשך, בסוף רשימת הבגדים. הרב תמיר גרנות מציע לראות אותם לא כבגדים עצמאיים שעשויים לכבוד ולתפארת אלה כאל נספחים

הציץ: הוא נספח למצנפת שהוא קשור מסביבה עם חוט תכלת, כמו שהאורים ותומים או אבני השוהם הם נספחים לחושן והפעמונים למעיל.

המכנסים, גם הם , אינם "בגדים לכבוד ולתפארת". הם דבר בסיסי, שמאפשר "לכסות בשר ערווה" בלבד.

כמו שעשינו ,לעיל, הבדל בין "כלים בסיסים" ל"כלים משניים" כך גם כאן יש הבדל בין הבגדים העיקריים לבין הבגדים משניים

  • הציץ (הרב מידן)

 

למרות שאמרנו שיש לציץ מעמד משני למצנפת, זה בגד שנראה מאוד ונמצא במצחו של אהרון כל הזמן

 

שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק.

יש קשר בין הציץ לשעיר לה' של יום הכיפורים:

ויקרא פרק טז (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם …:(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיקֹוָק וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:(ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:…(…(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

 

גם השעיר הוא "לה'" כמו הכהן הגדול (והוא כמו השעיר!)

שניהם באים כדי לכפר על חטאים של מעשים "דתיים"

  • הציץ מכפר על כל הקרבנות שיביאו בני ישראל שהיו בהם בעיות כשרות.
  • השעיר מכפר על היהודים שנכנסו למקדש בטומאה!

 

היינו חושבים שהכהן והשעיר של כיפור היה מכפר על עוונות יותר חמורים מאשר פסול במהלך מעשי דתי! מה עם כל העולם הלא דתי שמתחולל מחוץ למקדש?!

בנוסף, יש לשאול למה לא כתוב שהציע מכפר אלא שהכהן הגדול הנושא על מצחו את הציץ, הוא זה שנושא אל עוונות בני ישראל!!

כתוב בגמרא שהציץ מכפר על "עזות המצח".

ערכין דף טז עמוד א ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: +שמות כ"ח+ והיה על מצח אהרן,

נראה לעניות דעתי, שהציץ מכפר על עזות המצח של…הכהן הגדול עצמו! ועל כל הדתיים שעלולים להרגיש שהם "בסדר", שהם עושים את הדברים הנכונים ולכן עליהם הגאווה שהם מחוץ לתחום הביקורת , הספק והרוע.

זו עזות מצח!!

אפילו אם מחויבים אנו לעשות את מצוות ה', ומצווה לכהן הגדול לייצג את בני האדם מול האלוהים במקדש, חייבים כולנו להרגיש ענווה גדולה. והדבר הראשון שיש לעשות בעבודה זה לכפר על העבודה עצמה! כי מי יכול להבטיח שהיא נכונה!! לפני כל מצווה על קרבנות, מדברת התורה על נשיאת עוון המקדש!

 

קשה שלא לעשות קשר בין הציץ ומצוות הציצית.

מלבד הדימוי הלשוני, שניהם קשורים עם חוט תכלת. כאילו כל יהודי שלובש ציצית משווה את עצמו לכהן הגדול! כשקרח ישאל האם בגד שכולו תכלת זקוק לציצית, הוא מפנה את המחשבה לבעיה הזו: הרי המעיל התכלת של הכהן אינו דורש ציציות וכל יהודי משווה את עצמו לכהן. אם כן, יש לבטל את מעמד הכהונה! טענתו חזקה ויש לה על מה לסמוך!

יש בציץ עניין של "תמידות" שמזכיר את קבלת עול שמים. גם הציצית בא כדי שלא נשכח את מצוות ה'.

 

בוהן אזן ורגל (הרב מידן)

אחד הדברים שעושים לכהן כדי לקדשו הוא לשים על אזנו הימנית ועל בוהן רגלו ובוהן ידו הימניות, מדם איל המילואים.

קציצת בוהן יד ורגל היתה בתקופה ארוכה סימן לעבדות.

גם רציעת האוזן היא סימן לעבודת עולם.

כאן לא מבקשים לקצוץ אותם אלא לשים עליהם מדם האיל כאילו קוצצו.

כמו שהאיל היה תחליפו של הקרבת יצחק אבינו, כך כל מה שעושים עם איל המילואים בא כדי לבטא את מסירות הנפש הגמורה של הכהנים לתפקידם.

מסירות הנפש הזו תהיה "תמיד" כמו שמצוין לאורך כל הפרשה בתיאור בגדי הכהנים .

 

תמיד (הרב אלחנן סמט)

יש שני סוגי עבודות של הכהנים: אחד שמאפשר את ההתוועדות עם ה' ש"יורד" במקדש והשני שמאפשר העלאת הבקשות של העם אל ה' כל סוג מכיל ארבע עבודות שכתוב לגבי כל אחת "תמיד"

  1. ארבעת עבודות "תמיד" ב"משכן ההתוועדות":

א. פרק כה (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד: (פעם אח בשבוע)

ב. פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

ג. פרק כט (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד.

ד. ל. ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:

  1. עבודות ב"משכן העבודה"

הבגדים: שמות פרק כח (א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי ..ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:

האפוד: שמות פרק כח (יב) וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן: ס

החושן:שמות פרק כח (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:(ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: ס

הציץ: שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(…לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק.

 

שפת אמת תצווה

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

ואתה: עד עכשיו משה היה כהן גדול. מעכשיו יעבור התפקיד לכהנים. משה בעצמו צריך ל"תת", להעניק אותו! מרצונו! אפילו שזה מפחית את גדולתו! הכהונה זקוקה, (כמו שראינו לעיל לגבי הציץ) להרבה ענווה. לכן, כל מינוי הכוהנים תלוי במעשה של ביטול עצמי וענווה אדירה מצד שמה!

תצווה: "כי נר מצווה ותורה אור"

הנר הוא הכלי ששמים בתוכו השמן  ופתילה

כל מצווה היא כלי, אמצעי בלבד. אמצעי חיוני אבל הוא לא העיקר. העיקר הוא האור. על ידי המצווה, נוכל אולי להדליק אור. אם לא, המצווה עלולה להישאר כלי בלבד בלי שנשתמש בו.

ברכת המצווה :מעניקה אור למצווה. הבעל שם טוב אומר שמצווה היא "צוותא" מחברת עם האור האלוהי! ויש לחשוב שה' יעזור לנו בעשיית המצווה!. יש לחשוב שהמצווה, ה', הוא זה שנותן אור בעולם.

קיום המצווה ללא ברכה  מוציאה מידי חובה. אבל הברכה שעושים לפני המצווה, עשויה להכניס את האדם לתוך החובה למצוא דרך שהמצווה, הכלי, יביא לאור הנכסף מעשיית המצווה.

 

ואתה תצווה (לע"ד)

למה המסורת בחרה להכניס את פרשית נר תמיד לפני הקדשת הכנים? ובכך היא אלצה לקחת ככותרת של כל הפרשה את שני המילים הראשונות "ואתה תצווה"?

ראינו לעיל, שהמצווה משולה לנר כי היא האמצעי, הכלי, שעל ידו ניתן להדליק אור. אבל למה ללמד עניין חשוב זה דווקא לפני מינוי הכהנים?

לאור המשפטים החוזרים בכל הפרשה שדורשים מהכהן "לשאת" על כתפיו את שמות בני ישראל, לשאת את עוונותם, לשאת את עוון הקדשים, לכפר על חטאותיו (פר החטאת), להרגיש כמו אילו של יצחק שעולה על המזבח כעולה, כששמים דם איל המילואים על אוזנו כנרצע ועל בוהנות ידיו ורגליו כעבד ממש, תמונה כוללת עולה: הענווה העצומה של הכהן היא תנאי הכרחי למינויו.

הענווה היא במרכז הקדשת הכהנים.

שמו של משהאינו מופיע, כי, נראה לי, יש לבטא את ענוותנותו של משה שמאפשרת הכהנת הכהנים. והוא משה שהיה עד כה כהן גדול, צריך לקדש את אהרון אחיו במקומו. אילו משה העניו מכל האדם, לא היה מוכן לעשות צעד זה, אולי לא היו יכולים כהנים בכלל!

אם כן, כל עבודת הכהנים תלויה בענווה עצומה הנדרשת מהם כל הזמן. ענווה ואחריות אין סופית. על עצמם, על העם, ועל כל העבודה בקדש.

הענווה הזו דורשת מכל מי שמקיים מצווה, להרגיש שהוא עדיין "לא בסדר" אחרי קיום המצווה. המצווה היא רק הזמנה לחיפוש את האור שהיא אמורה להביא בעקבותיה.

הכהן הוא ה"דתי" העליון. והענווה הנדרשת ממנו היא עוד יותר דרושה לכל יהודי "דתי".

ולכן, נראה לי, הלימוד של חיפוש אחרי האור מתוך עשיית כל מצווה באה כהקדמה לפרשת קידוש הכהנים. כי היא תנאי עיקרי.

משפטים 5

בע"ה כ שבט התש"פ

מישל בן שושן

משפטים פי5

 

נעשה ונשמע (הרב גרנות)

שלוש פעמים בני ישראל ענו שהם מוכנים לקבל מה שהוצע להם. כל פעם זה היה דבר אחר:

  1. בפעם הראשונה, מיד אחר ההגעה להר סיני, ה' דורש מישראל להיות עמו והוא יהיה להם לאלוהים. שהם יהיו עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. על זה הם מסכימים:

שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:…(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:.. ..(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

  1. בפעם השניה,בסוף פרשת משפטים, אחרי שה' נתן להם את ה"דברות" ואת "המשפטים", כלומר תוכן הברית, העם עונה שוב :"נעשה". הם מסכימים על הנאמר עד כה:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

  1. בפעם השלישית קורא דבר חדש נוסף: יש כריתת ברית, באופן מעשי, באופן טקסי. יש מזבח, קרבנות, יש זריקת דם, חצי הדם על המזבח (הצד של האלוהים) וחצי שני על האגנות, כנראה 12 המצבות שמייצגות את העם.

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

כאן יש חידוש בתשובת העם: נעשה..ונשמע!. מה משמעות התוספת "ונשמע"? הרב תמיר גרנות מציע שבפעמיים הקודמים, ישראל קבלו על עצמם את העבר, מה שנאמר להם. אבל כאן, עצם כריתת הברית היא שלב שונה: יש לקבל גם את שלא נאמר כבר! נעשה= כל מה שנאמר . נשמע= מקמבלים כל מה שעדיין לא נאמר ושיבוא בעתיד. זה באמת שלב מאוד דרמאטי כי הוא מחייב על הלא נודע.  זה מזכיר את השם שה' הציע לתת לבני ישראל בהתחלת מעמד הסנה: "אהיה אשר אהיה". ה'רוב , בעצם לא נודע! הכל תלוי במה שיקרה. הכניסה לברית עם אלוהים שמגדיר את עצמו "אהיה" מחייבת להגיע לשלב שבו העם, מרצונו נכנס לתוך ברית שרוב תוכנה יתגלה בהמשך ההיסטוריה! יש בסיס, והם ה"דברים" ו"המשפטים" אבל בברית שבה שני הצדדים הם אחראים ושותפים ותלוים אחד במעשה השני ובהיסטוריה של כל האנושות כולה, חייבים להסכים בעיקר על הלא נודע. כמו הכניסה בחתונה בין איש ואשתו. למרות כל ההבטחות, הכוונות, החוקים, הכתובה שנחתמה, הרוב עדיין לא נודע. ושני בני הזוג נכנסים בברית שרוב תוכנה לא נודע. זו משמעות סוף הפרשה שלנו: טקס. כמו מעמד נישואין. הכתובה כבר עברה, ההבטחות והמילים היפות כבר נאמרו. הטקס מעמיד את השניים במצב של ברית על ה"נשמע" בעתיד!

 

נזכור שהפעם הראשונה שנכתבה המילה "נעשה" היה בהחלטת האלוהים לברוא ..את האדם!:

בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …!

 

תורה אחת

אנחנו מאמינים ב"תורה אחת" כלומר אחדות כל מה שכתוב בתורה. אם כן, איך נוכל להשיב את הסתירות שנראים לנו בין כמה מהפסוקים במדברים על אותו הנושא במובנים שונים ולפעמים אף מנוגדים?( נביא למטה שתי דוגמאות עבד עברי ועין תחת עין)

התורה שבכתב נוגעת בבעיה מכל מיני זוויות שונות, מבחינות שונות. בכך, היא מאירה כל מיני אמיתות שחי האדם בהם. במקביל, היא הכניסה בתוך ארגז הכלים ההלכתיים של החכמים כל מיני כלים שונים, כדי שהחכמים, במצבים מסוימים, בדורות מסוימים, לפי המצב, יוכלו להשתמש בכלים האלה ולקבוע מה היא ההלכה.

התלמוד תמיד ניסה ליישב סתירות בין הכתובים השונים.

נראה לעניות דעתי, שכוונת התלמודים היא לאו דווקא כדי לתת הרגשה שכל הכתובים אומרים אותו הדבר (כי באמת קשה להתעלם מהפערים בין הפסוקים). אלא כדי לאפשר לכל תפיסת עולם, לכל עמדה של החכמים השונים להתבטא ולהחליט, מה תהיה ההלכה ברגע נתון. בכך, הם נותנים כלים לחכמים הבאים אחריהם כדי להתמודד עם המצבים המורכבים והמשתנים בכל מצב ובכל דור.

עין תחת עין (הרב מידן)

כאמור לעיל, נביא כמה מהמקורות הסותרים זה את זה וגם כמה מהעמדות השונות של הפוסקים.

  1. המקורות שמצדדים בפגיעה פיזית באבר של הפוגע:

שמות פרק כא (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס

בהתיחס לפשט המילים, מראה שהתורה דורשת שנסמא עינו של האדם שסימא את עין חברו! נביא עוד מקורות ההולכים בכיוון הזה:

: ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:

כאן, זה נראה עוד יותר ברור! "כך יינתן בו"!, "כן ייעשה לו"!

בברייתא ,לרבי אליעזר יש דעה שרוב האמוראים יינסו לדחות. אבל דעתו מובאת:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א רבי אליעזר אומר: עין תחת עין – ממש.

וכן דעתו של רב הונא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב  רב הונא אמר: תיקצץ ידו,

אצל הראשונים גם כן, יש מצבים שבהם הם ראו לנכון להסתמך בעמדות האלה במצבים מיוחדים:

מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד פא): והמכה את אשתו, יש יותר להחמיר מבמכה את חברו..והעונש יש להחמרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך.

והולך רחוק עוד יותר האור זרוע. הוא יודע שאין אנו , בגולה שאים לחתוך ידו של נאשם. והוא מציע לעשות ההיפך ממה שכתוב בהתחלת הפרשה שלנו וללכת לערכאות הגויים כדי שהם יקצצו היד של המכה!!!

מהר"ח אור זרוע: ואם מכה רגיל בכך, אפילו לקצוץ ידו, אם יוכל לעשות עם גויים יעשה דרב הונא קצץ ידא

הרב מידן מביא גם עדות שממה שהיה נהוג בתקופת בית שני.

פלאוויוס יוסף בקמוניות היהודים (ספר רביעי ז –לד- 280): מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה שנעשה לבעל מום לקבל כסף. כי החוק ייפה את כוחו של בעל הייסורין עצמו ונתן לו את הרשות להעריך את האסון שנגרם אינו רוצה להקשות לבו ביותר.

יש לקחת בחשבון שפלאוויוס יוסף היה קרוב לצדוקים ולבייתוסים שהיו מחמירים בעונשים יותר מהפרושיםשהיו ידועים כמקילים בעונשים (כמובא בכל התלמודים).

 

  1. מקורות שמצדדים ב"ממון".

ההלכה הפרושית והרבנית קבעה שאין להעניש את הפוגע על ידי פגיעה באבריו בכלל. הוא ייחיב רק בתשלום הנזק שגרם. עם ריפוי , שבת וכול'. אין צורך להביא מקורות כי כולם מצצדים בעמדה הזאת במקורות שלנו.

רש"י שמות פרק כא ענוש יענש – יגבו ממון ממנו,

רש"י שמות פרק כא (כד) עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד-א

כדי להגיע למסכנה זו רבותנו יכולו להסתמך על פשט פסוקים אחרים כמו למשל:

ויקרא פרק כד (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ

ברור לפי פסוק זה שהתשלום נעשה על ידי כסף וזו משמעות "נפש תחת נפש" . הסברה אינה יכולה לתת לחשוב שנהרוג את בהמתו של הבעל השור הפוגע. וגם לא שנהרוג אותו! רק אפשרות התשלומים יכול להיות סברת "נפש תחת נפש" ומכאן שגם לדין "עין תחת עין". ועוד:

במדבר פרק לה (ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:

בשני מקרים שבהם אדם הורג את חברו, בין בשוגג ובן במזיד, התורה דורשת שהעונש יהיה הוא גלות לעיר מקלט או מיתה. והיא אוסרת כל "כופר". מה הוא הכופר הזה שהיא אוסרת? כנראה שזו אפשרות לשלם כסף בתמורה לפגיעה בנפש או באבר! כלומר, אפשרות הכופר קיימת אבל היא אסורה בשני המקרים האלה. מכאן, שמושג הממון היה תמיד קיים. ואם כן, למה התורה דברה על "עין תחת עין" כאילו מדובר בפגיעה באבר עצמו? כנראה שיש לתורה לפחות שתי מטרות:

  • היא נותנת כלים שונים בידי החכמים פוסקי ההלכה והם יוכלו לבחור בעונש הדרוש למקרה הספציפי שהם דנים בו. והיא פתחה את היריעה מתשלום כספי בלבד ועד לפגיעה באבר או בנפש.
  • היא מפנימה בעיני הנאשם את חומרת מעשיו. אתה פגעת בגוף חבריך, אז אתה חייב לאבד את אותו האבר! זה הדין!. אבל, למעשה, בית הדין יפסוק לפי הדעה המקלה. אילו היא היתה אומרת לאדם שהוא חייב רק בממון, זה לא היה מבטא את חומרת מעשיו . כמו כן, לגבי כל חייבי המיתה בתורה שההלכה הגבילה את הוצאתם לפועל עד כדי כמעט ביטול עונש המוות בפועל.

עבד עברי (הרב תמיר גרנות)

גם במקרה הזה, נביא כמה מקורות סותרים בתורה עצמה:

  1. פרשת משפטים: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם .

 

  1. ויקרא פרק כה (לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:(….(לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: ס

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

 

ההבדלים ברורים. בפרשה שלנו, התורה מדברת על "עבד עברי" ובמקור השני, היא מבטלת מונח זה ומדברת על "שכיר". במקרה הראשון, העבד יוצא אחרי שש שנות עבדות, במקור השני הוא יוצא ביובל. במקרה הראשון הנרצע נשאר עבד "עד עולם". וכאמור, במקרו השני הוא יוצא ביובל. הוא אחיך, יש מצווה לתמוך בו כדי שלא יבוא לידי מכירת עצמו.

יש גם מקור שלישי שמשלב את שני המקורות הראשונים:

 

  1. דברים פרק טו (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

במקור הזה בספר דברים, יש פסוקים שמתאימים יותר לספר שמות ויש אחרים שמתאימים יותר לספר ויקרא. ויש תוספת: מענק השחרור! בניגוד להכרזה "בגפו יצא" בפרשה שלנו.

 

מול כל המקורות האלה, חכמנו ניסו ליישב את המחלוקות והוציאו הלכות מפורשות שמנסות להתאים עם כל המקורות יחד. זה גורם לפעמים "לעקם" את פשט הפסוק, אבל לזה הם קוראים דרשה או פרשנות או סברה. העקיר הוא שתהיה תורה אחת ברורה לכולם.

ההלכה נקבעת אך ורק על פי החכמים, אפילו אם זה מנגד, לכאורה ,את פשט הפסוקים. והנה מה שכתבו הראשונים על עיקרון זה:

אבן עזרא שמות פרק כא פסוק כד והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.

אם כן, למה התורה מתבטאת בצורה כזו:

  • מקורות שונים שמתיחסים לאותו מקרה ולא ריכוז במקום אחד?
  • מילים שונות על אותו המקרה?
  • הלכות שונות לאותו המקרה?

 

לפי פרשנויות אלה (בית ספר הבחינות של הרב בראויר, ישיבת הר עציון, הרב מידן והרב גרנות המובאים כאן), התורה פורסת בפני החכמים את מגוון ההיבטים על כל מקרה. היא יודעת שהמציאות מורכבת מאוד. כל מקרה מורכב מאוד. הזמנים משתנים ,בני האדם שונים. החברות והתרבויות משתנות. התורה מת דרך. היא גם שמה גבולות. היא פותחת יריעה הלכתית. אבל היא משאירה מרחב תמרון לחכמים שיקבלו על עצמם את פסיקת ההלכה. תמיד הפסיקה תהיה תלויה בפסוקי התורה. התורה איננה השולחן ערוך שלנו. היא הוראה ודרך חיים. התורה שבכתב פותחת את האפשרויות ההלכתיות והרעיוניות של החכמים שיפתחו את התורה שבעל פה והיא זו שתקבע בכל דור ובכל זמן!

המשימה לקבל בשלמותה את התורה כולה, היא אותה המשימה הקשה שדורשת ליצור עם אחד מכל כך שבטים ועדות שונות. היא אותה המשימה הקשה לכונן מדינה בארץ ישראל הכוללת אזורים כל כך שונים ותושבים כל כך שונים ביניהם. הקשיים האלה, נראה לי, הם הקושי של האדם לחיות את המורכבות של המציאות בה האלוהים שם אותו בעולם הזה!

כף רגל (הרב תמיר גרנות- הרב מידן)

 

בסוף הפרשה, פסוקים תמוהים מאוד נותנים לנו להציץ מעבר לפרגוד. ההצצה הזו יכולה להסביר כמה דברים שיקרו בהמשך:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

 

נדב ואביהו ו70 מזקני ישראל רואים את אלוהי ישראל! למרות שכתוב אחר כך ש"לא ראיתם כל תמונה", הפסוק מגלה תפח ומכסה תפחיים.

הרב מידן מזכיר שבהרבה ציורים מהתקופות ההם, רואים מלך יושב ותחת רגליו, כובסה שמכילה את ההסכמים החשובים והניירות של החוקים החשובים של המדינה. אם כן, ייתכן מה שהם ראו הם לוחות הברית שעדיין לא נתנו, שהיו כביכול מונחות "תחת רגליו".

מדרש "לקח טוב" (שמות כ) יכול לצדד בעמדה הזו:

"אלו עשרת הדברות על לוחות אבנים. אבנים ספיר היו"

גם ארון העדות שבמשכן, המכיל בתוכו את לוחות הברית, נקראים הדום רגלי ה':

יחזקאל פרק מג (ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ישעיהו פרק סו (א) כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:

הרב תמיר גרנות, מציע שבשעת עשיית העגל, בני ישראל ואהרון והזקנים, חפשו  מה יכול להציג את האלוהים? איך לענות לדרישת העם שרצה להחליף את משה ולייצג את האלוהים בצורה ממשית. הם פשוט זכרו את מה שראו בהר סיני , אלה כף הרגליים של האלוהים, כנאמר בפסוק שלנו. ומה הם רגליים אלה? יחזקאל מתאר אותם  במעשה המרכבה שהוא חזה:

יחזקאל פרק א (ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:

ויצרו את העגל , לפי הרגליים שהם ראו בפסוק שלנו!!

 

הערה:

סך הכל מצוות בפרשת משפטים: 53

30 מצוות לא תעשה

23 מצוות עשה

יתרו פי5

בע"ה חי בשבט התש"פ

מישל בן שושן

 

יתרו פי5

 

קריאה כפולה (הרב מידן)

ישנם פסוקים שמתארים את מתן תורה כהתגלות של ה' אל משה בלבד. העם, רק היה עד חיצוני לדיבורים ולנבואות אל משה. הרמב"ם מצדד בקריאה הזו. הוא פיתח תורה שלמה על הנבואה. כדי להשיג את דבר ה' יש להיות נביא. חייבת להיות הכנה, יש תנאים, וזה לא קורה כל יום לכל אחד. כדי שה' ימסור את דברו אל האדם, בא הנביא וקולט את דבר ה' ומוסר אותו לעם. נביא כמה מהפסוקים האלה:

ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב

ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ

פסוקים אחרים מתארים דבר שונה: ה' דיבר עם העם ישירות. רבי יהודה הלוי דוגל בעמדה הזו: מטרת ההתגלות היא שכל אחד שמע, םנים בפנים את דבר ה'. וכך יש להניח: קשר ישיר אפשרי בין ה' ובין כל אדם. הנה כמה פסוקים המצדדים בעמדה הזו:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם

דברים פרק ה (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

כמובן, שבין שתי העמדות הקיצוניות בדרך שתיארנו אותן, יש עמדה אמצעית: ה' אמר את שתי הדברות ישירות אל העם ואת השאר משה שמע והעביר.

וכך ניתן לסדר את מהלך הדברים:

  1. ה' התכוון לדבר עם משה בלבד, כשכל העם שומעים קולות ומבינים שה' מדבר אל משה. המטרה היא שהעם יאמין במציאות ה' ובעיקר בנבואת משה. כך שכל הדברים האחרים שה' ירצה למסור לעם, הוא יוכל לעשות דרך משה . תוכן הדברים שה' רוצה להעביר הם "דברי הברית" . כולל משפטים, חוקים ועבודה טקסית (שתתבצע ומדווחת בסוף פרשת משפטים):

:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם ….

  1. העם הסכים אבל הוא דרש שה' ידבר אתם ישירות:

אכן, בהמשך לפסוק ט, כתוב:

….וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק…

מה משה מעביר אל ה' מצד העם? הפסוק היה אמור לכתוב: שמשה העביר את דברי ה' אל העם ולא להיפך. סימן שהיו דברים שהעם ביקש ממשה להעביר אל ה'. ואכן רש"י אומר במפורש:

רש"י את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

  1. ה' מסכים לדבר ישירות אל העם.ומתנה זאת בהכנה נוספת מצד העם:

יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

  1. אחרי שה' באמת התחיל לדבר עם העם, (כנראה את שתי הדברות הראשונות), העם הרגיש שהוא איננו יכול עוד . הם הרגישו סכנת מוות. וביקש ממשה להיות מתווך:

:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:

ראש ההר או כולו?

על ידי סדר הדברים האלה, ניתן לתרץ את התיאור הסותר לכתחילה בירידת ה' על ההר. לפשמים התורה מתארת שה' ירד על ראש ההר בלבד כמו למשל בפסוק:

:(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר….

:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר

ובין פסוקים שמתארים שה' ירד על כל ההר עד לתחתיתה (דרך הענן והאש):

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי… (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי … וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה…(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

  • כשה' מדבר אל כל העם, אז הוא יורד עד תחתית ההר
  • כשה' מדבר עם משה בלבד, הוא יורד רק בראש ההר!

 

מסכנה: (הרב תמיר גרנות)

בעצם, העם, מרצונו ביקש שה' "יתגלה" אליהם הרבה יותר ממה שהיה מתוכנן. ה' נענה לבקשה זו. ובנוסף למעמד הברית שהיה אמור להתרחש בהר סיני, נוסף אליו מימד לא פחות חשוב: התגלות!

 

 

 

ובכך מגלים שסיפור מתן תורה מתחלק לשני סיפורים משולבים אחד בתוך השני: סיפור הברית וסיפור ההתגלות.

גם שמות של ה' מורים על כך. כשמדובר על ברית, מתן חוקים, עבודת ה', אז התורה משתמשת בשם "אלוהים". כשמדובר על התגלות, אהבה, רצון להתקרב, התורה משתמשת בשם "ה'".

כשהעם משתוקק להתגלות, הוא רוצה להתקרב אל ההר באהבה. כשהוא מגלה שיש גם ברית, חוקים, אז הוא ירא מאוד, נרתע לאחוריו, והמדרש אפילו מתאר זאת כהימצאות תחת "הר כגיגית". חרדה שדורשת ממשה להחזיר אותם למקומם!

כי אכן קרו שני דברים סותרים, משלימים, ביחד. הנה טבלה מסכמת:

 

שם ה' המפגש מתוך מטרת המעמד ה' מדבר ישירות אל ה' יורד אל
ה' אהבה התגלות כל העם כל ההר
אלוהים יראה ברית רק למשה ראש ההר

 

בעשרת הדברות, יש חיבור בין שני המישורים:

לא כתוב למי ה' מדבר (למשה או לעם?)  הדבר נשאר בעמימות כנראה מכוונת

פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר

והוא מייצג את עצמו כ"ה' אלוהיך"

לעניות דעתי:

שני המהלכים ההפוכים של העם :

  • רצון למפגש ישיר עם ה'
  • בקשה מהפסקת ההתגלות הישירה "פן נמות" ובקשת תיווך ממשה

מגלמות בתוכם את הפרדוקס האנושי הבסיסי:

  • רצון לדעת הכל, לגלות את שורש הדברים
  • ההכרה שהחקירה המוגזמת עלולה להרוס את הדברים שאנו חוקרים!

יש חלק חשוב מאוד בהוויההאנושית שהיא מאוד עדינה, מסתורית, מכילה סודות חשובים, אבל בו בעט, פגיעה מאוד לחקירה מוגזמת, פולשנית וקרה.

אם , למשל, מנסים לחקור מה מתרחש בתוך אהבת איש לאישה. אם מגלים שהרוב הדברים תלוים בהורמונים, בריחות, בתסביכים של הילדות, מהיחס עם הקשר עם אימא בילדות. זה עלול להרוס את האהבה עצמה! אם מנתחים גוף בתור גופה, הורגים את המנותח! אם האדם רואה את העצמות, השרירים, האנטומיה של אהובתו, האם הוא ימשיך לאהוב אותה?

יש חלק חשוב מאין כמוהו בשירה, בחלומות, באמונות, בכל מה שעושה את האדם אדם ולא רק בהמה או רק רובוט או רק מתמטיקאי או פיזיקאי . והדבר היקר הזה חשוב להשאיר אותו מחוץ לחקירה הורסת.

יש כן מקום לחקור את העולם. אבל יש גם חובה לשמור על האנושיות

זו אולי ההנחיה הראשונית: לא לאכול (לכלה) את עף הדעת. כי זה מביא למוות!

הרצון להיות כמו האלוהים, יודעי טוב ורע הוא יצר אנושי. אך הוא חייב להיות מוגבל כדי להגן על החיים האנושיים עצמם!

גם לימוד התורה עצמו עלול להיות נגוע מפזיזות החקירה ההורסת. יש גבולות לכל דבר.

משלי פרק כה (ב) כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר:

רש"י (ב) כבוד אלהים הסתר דבר – כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית:

וכבוד מלכים חקור דבר – כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעש' בראשית ובחוקי' הכתובים בתורה כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם באכילת חזיר וכלאי כרס ושעטנז אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא:

לסיכום:

יש אידיאל והוא שהאדם יהיה קשור אל האלוהים באופן אישי ואינטימי. א בל המציאות מחייבת הצבת מרחק. מכאן, הצורך מצד אחד בתפילה ומצד שני בנבואה המתווכת!

 

פרשת יתרו

מנקודה זו ניתן להציע שפרשת יתרו קדמה ומצדיקה את סדר מתן תורה: משה רוצה להגיד את דבר ה' אל כל אחד ואחד. הוא אידיאליסט. עבורו, הקשר חייב להיות אישי ואינטימי ככל שניתן. אפילו אם הוא מתווך, הוא מתווך בין כל אדם וה'. אדם קם בבוקר ושואל את ה': מה עלי לעשות היום? משה מנסה לענות לו!

יתרו מייצג את הפרגמטיות. את החכמה האנושית מחוץ להתגלות: זה בלתי אפשרי! חייבים להציב חוקים שיהיו טובים לכולם. אדם שקם בבוקר חייב לפתוח את השולחן הערוך ולעשות כמו כל מי שקם בבוקר! רק מתוך חוקים אוניברסליים, ניתן אולי למצוא מקום לאישיות היחידה. רק אם מדובר בדבר שיוצא מגדר החוק, ניתן להביא אותו למשה ולה'! אבל זה צריך להיות היוצא דופן.  כל מתן תורה נובע מהפרדוקס הזה:

יש רצון מאת ה' ורצון מאת האדם שיהיה קשר אינטימי ואישי. אבלהמציאות מחייבת מפגש כללי, עם חוקים כללים, בתיווך נביא שהוא גם מנהיג הכלל.

מסכנה:

היהדות לא דחתה את הפרדוקס הזה. להיפך היא קשרה את שני המישורים גם יחד ונבנית על החיבור בין שני המישורים: אין מקום לחוק אם אין מפגש. ואין מפגש ללא חוקים!!

 

לא תחמוד(הרב מדן)

המסורת של כתיבת התורה מחלקת את עשרת הדברים, כששני הדברים הראשונים (שאנו רגילים לקרוא להם בנפרד: אנכי ולא יהיה) נמצאים בתוך פרשה אחת והן בעצם דיבור אחד. בסוף, יש חלוקה בין שתי דיברות "לא תחמוד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך . גם בספר דברים, הדבר דומה , בהפרדה עוד יותר ברורה בין "לא תחמוד" ו"לא תתאווה.." .

אם אנו נתייחס לששת הדברות האחרונות מגלים הקבלה בין שלושת הראשונות לשלושת האחרונות:

 

  ואתחנן יתרו
לא תרצח לא תענה ברעך עד שווא לא תענה ברעך עד שקר
לא תנאף לא תחמוד אשת רעך לא תחמוד בית רעך
לא תגנב ולא תתאווה בית רעך… לא תחמוד אשת רעך…

 

לא תרצח- מול- לא תענה ברעך עד שקר (במיוחד אם עדות זו באה להביא למות הנאשם

לא תנאף- מול – לא תחמוד אשת רעך שמחייבת עוד יותר כי באה בשלב מוקדם מהניאוף.

לא תגנוב- מול- לא תתאווה בית רעיך.. שבא גם הוא כסייג ! התאווה לרכוש האחר עלולה לגרום לגניבה

כך שנמצאים מול שלושה צווים אחרונים שבאים כסייגים לראשונים!!

 

החלק האחרון של הפרשה (הרב תמיר גרנות)

שמות פרק כ (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:

הדברים האלה נראים תמוהים מכמה בחינות:

  • למה לדבר על מזבח כאן ולא להשאיר זאת לבניית המשכן
  • למה לצוות על פרטים אלו בלבד לגבי בניין מזבח?
  • למה לחזור על איסור עשיית פסל, הרי שכבר נאמר בעשרת הדברות שקדמו?

הרב תמיר גרנות שם לב לדבר מרכזי שאיננו נמצא בעשרת הדברות:אין ב10 הדברות שום דבר לגבי "עבודת ה'"!!יש רק איסורים בעניין הזה אבל אין שום דבר חיובי: כך תעבדו אותי…

הרב משיב: אכן, העבודה היא מהלך אנושי! אין ה' חפץ בעבודה הזו. הוא רק לא רוצה שנעבוד בצורה לא מתאימה. מזבחות, כולם עשו מאז שהאדם קיים. האדם "עובד" אלילים שונים והקרבת קרבנות היא דרך מאוד נפוצה. אחרי התגלות וברית, האדם נוטה מיד, מטבעו לשאול: ואיך איני אעבוד אותך? (מה אתה רוצה לאכול?) לכן, ה' מדבר בקטע הזה על עבודת ה': העיקר הוא מה שנאמר ב10 הדברות. אבל אם באמת אתם רוצים לעבוד אותי, אז אל תעשו מה שאחרים עושים. ואם בכלל אתם רוצים מזבח, שישמור על "לא תרצח" אין ברזל. יש רק אדמה ואבנים. תעבדו אותי דרך העולם עצמו, ההתנהגות כלפי בני האדם האחרים, בשמירת על העקרונות של 10 הדברים. כי כל עבודה עלולה לגרום לעבודה זרה.

ואיפה נעבוד? כאן, עדיין אין מקום אחד שבו יירוכז הפולחן. "בכל המקום אשר אני אזכיר את שמי.."

מקורות:

 

שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:… (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק…

רש"י את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:…(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:(…

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:..

פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס(ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:… עשרת הדברות…

(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:

 

כריתת הברית: פרשת משפטים: שמות פרק כד (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(….(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:

(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

דברים פרק ה (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:(ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְקֹוָק וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְקֹוָק כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א  ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

 

רבי יהודה הלוי: ספר הכוזרי  מאמר א אות פז והוא שהעם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלהים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי האלהים. והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים. והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמות אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים, הם אמות התורות ושרשיהן. אחד מהם מצות שבת, וכבר קדמה מצותו עם הורדת המן. ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת האלהים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא,

 

 

 

יתרו:  שמות פרק יח וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:…(יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:…(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים:..(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת ….(כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצו.

 

לא תחמוד:

 

שמות פרק כ (יב) לֹא תִּרְצָח ס לֹא תִּנְאָף ס לֹא תִּגְנֹב ס לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

 

דברים פרק ה (טז) לֹא תִּרְצָח ס וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא תִּגְנֹב ס וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: ס

(יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: ס