בע"ה ט טבת התשע"ה
מישל בן שושן
ויחי גז
ויחי
הפסוק הראשון מספר שיעקב חי 17 שנה במצרים והוא עושה שוב את החשבון על סך כל ימי חייו: 147. אבל ידענו את כל הפרטים האלה כבר. אלא, הפסוק בא ללמדנו שיעקב חי חיים מאושרים, ללא דאגות, 17 שנה במצרים. בניגוד לרוב חייו עד כה. אבל השנים האלה היו כל כך מאושרות, שהן הצליחו להפוך את כל שני חיו הקודמים לטובים! כאילו הוא קיבל הרבה יותר ממה שנחסר לו במשך כל ימי חיו. הטוב שהוא הרגיש השכיח והצדיק את כל הרע שהוא חווה בחייו עד כה. עד כדי שה17 שנים האלה צבעו לטובה את כל שנות חייו. כך, מבשר לנו הרב, ירגישו ישראל באחרית הימים: הם יבינו שהטוב שהם חיים היה שווה כל הייסורים שעברו בגלויות!
כמו שכתוב על איוב: " וה' " ברך אחרית איוב מראשיתו"= לא רק שבאחרית ימי איוב, הוא חי טוב, אלא שבזכות כל ראשיתו הטראגי, נהנה מהחיים באחריתו
נס או השתדלות?
למה יעקב איננו סומך על הבטחת ה' להחזירו ארצה? למה הוא מתעקש שיוסף יישבע להחזירו?
הבטחת ה' איננה מבטלת את הצורך בהשתדלות של האדם!!
הרב לועג לאלה שמחכים לגאולה ניסית ללא התערבות האדם. הם לא יותר צדיקים מיעקב אבינו! כמו שמול עשיו, יעקב השתדל לשרוד, כך הוא עשה אצל לבן עם המקלות, למרות כל ההבטחות המפורשות. הוא יודע שה' איננו אוהב שהדברים יבואו בנסים גלויים. הוא יודע שה' מעדיף שהדברים יבואו לפי חוקי הטבע. לכן, יש צורך להשתדל בכל האמצעים כדי שהדברים יקראו במעשה בני אדם ואז בוטחים בה' שהוא יצליח את דרכנו.
כשאין בררה, וכשהאדם זכאי מספיק, ה' יכול לעשות נס. אבל זו לא הדרך הנכונה.
"ועשית עמדי חסד.."= מעשה הכל כדי שזה יקרה, כי אין לי מספיק זכויות כדי להיתלות על נסים
.."ואמת"= וכך, תקיים את בטחת ה' שהיא אמת.
האדם, צריך לעזור לה' לקיים את הבטחותיו!!
ייתכן שיש לתרגם את המושג "הבטחת ה'" כמצווה על האדם להשתדל כדי לאפשר את התכנית האלהית!.
ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות
כשיעקב פונה אל בני יוסף כדי לברך אותם, פתאום, מספרים שהוא לא רואה והוא לא מכיר אותם(למרות שהוא חי איתם כבר 17 שנה!!)
אלה, מסביר הרב, יעקב צריך לקבל החלטה גורלית: האם יש לקבוע עכשיו שהשבטים האלה והילדים האלה הם ראשי שבטים של עם ישראל? האם הם היגיעו לבשלות ולבירור המתאים? האם יש עוד להמתין כמה דורות ולעשות בירורים אחרים (כמו שעשו בירור בין יצחק וישמעאל ובין יעקב ועשיו?) אז, יעקב רואה שמאפרים וממנשה ייוולדו ירבעם בן נבט ויהו! שני רשעים גדולים! אבל הוא גם רואה שיצאו מהם יהושוע וגדעון, שני גיבורי ישראל! מה לעשות? יעקב מחליט להתעלם מראיית הבעיות והרע שבהם והוא מחליט לראות את הטוב. יש להתחיל את ההיסטוריה. אין לעשות בירורים אין סופיים!
יעקב, "מזוקן", מהחכמה (זקן= מי שקנה חכמה), הוא מחליט לסגור את עניו על הצד הרע, ומברך את מנשה ואפרים. הרב מציע לכל אדם לעשות כן: לנסות לראות כל הזמן את הטוב ולהתעלם מהרע. כי השמיעה והראיה של דברים רעים, נובעים מדבקות ברוע, כמו הזבובים שנמשכים אל התינופת!. כך הוא מסביר את הפסוק:
"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה.. או ראה.. ונסה עוונו". זה מתחיל בראיית הרע. וכבר הנפש חוטאת בזה! הרע נמשך אל הרע. לכן, יש לדעת, לפעמים, להעלים עין מהרוע כדי לא להידבק ברוע! כשיעקב לא רואה, זה כדי לעזור לצד הטוב ולא להימשך לכוחות הרע שיש בכל דבר.
נתן לי אלוהים בזה
יוסף היה אמור להוליד 12 ילדים, 12 שבטים! אבל, בגלל המחיר שהיה צריך לשלום בנסיון עם אשת פוטיפר, התבטלו שערה (המדרש אומר שעשר טיפות של זרעו נפלו מעשר אצבעותיו) נשארו לו רק שני שבטים. זה מה שהוא אומר ליעקב "בני הם אשר נתן לי אלוהים, ב"זה" " כלומר במקום "זה"= 12.
אם כן, יוסף מגדיר בעצמו את אפרים ומנשה כנציגים של כל ה12 שבטים שהיו אמורים להיוולד ממנו. למרות שיהיו לו הרבה ילדים נוספים, שניהם מייצגים את כלל ישראל. ולכןי ברכו כל ילד בישראל על ידי שניהם.
חודש אדר
הם לוקחים את המקום של שני שבטים מישראל. אבל, הם גם בני יוסף. לפעמים התורה מונה 12 שבטים על יוסף ולוי, ולפעמים את אפרים ומנשה, בלי יוסף ובלי לוי.
מכיוון שכל שבט מקביל לחודש בשנה, אז אפרים ומנשה מקבילים לחודש אדר שהוא לפעמים כפול!
אפרים ומנשה
מנשה הוא הבכור. הוא היה המנכ"ל של בית יוסף. הוא דאג לכל הבעיות החומריות, הארגון. כמו אביו יוסף, מנשה היה איש טכני שדואג שהכל יתנהל כמו שצריך.
אפרים היה יותר פונה לטעם הדברים. הוא למד עם יעקב.
מנשה ואפרים הם הסמל של הדרך ארץ(עבודה) והתורה.
כמו שהייתה אמורה להיות החלוקה בין עשיו הבכור ויעקב השני וכמו שיש חלוקה בין יהודה ליוסף, כל יש אותה החלוקה בין מנשה ואפרים.
יוסף קשור יותר למנשה. הוא שם אותו מימין. יעקב משאיר אותו בימין כי הוא מסכים שתפקידו מנשה חשוב מאוד ואפילו קדום לתפקיד אפרים.
אבל יעקב מכריע שהמטרה היא אפרים. המטרה היא התוכן, התורה. ולכן הוא ישים את יד ימינו עליו.
יעקב איננו מעביר את מנשה לשמאל, אלא הוא משאיר אותו בימין כי הוא מצדיק את חשיבותו וקדימות תפקידו. אבל הוא מכריע שהתורה חשובה על הדרך ארץ למרות שללא דרך ארץ אין תורה.
חטא וקץ
בכל שמות השבטים, אין האותיות "ח" ולא "קץ". זה מזכיר מאמר חז"ל:
"בבית ראשון, ישראל ידעו את החטא שלהם, ולכן הם ידעו את הקץ שלהם" כלומר, הם ידעו שחטאו ולכן, נודע להם שהגלות תגמר אחרי 70 שנה.
בבית שני, לא ידעו את החטא ולא ידעו את הקץ". כלומר, בבית שני, כולם חשבו שהם צדיקים ולדעתם, אף אחד לא חטא! לכן, העונש שלהם היה בזה שלא נודע להם מה תהיה אורך הגלות!!
אם כן, יש קשר בין "חטא" ל"קץ" כאילו מודיעים לחוטא את תקופת הגלות במידה והוא מודה בחטאו. אבל העונש של מי שחושב שהוא צדיק ולא מוכן להכיר בחטאו, זה שלא מודיעים לו את קץ הגלות!
כשיעקב ביקש לגלות לבני את הקץ, ונעלם ממנו, הוא מיד חשב שאולי הם חטאו! כלומר, אולי יש בהם את הגאווה הזאת שהם לא חוטאים ולכן אין הקץ גלוי !!
אם כן הקץ נעלם למי שאיננו מוכן להכיר שהוא חוטא.
ואיך מכירים שזה שאולי אנו חוטאים? בזה שאנו מוכנים לקבל את האחדות בין כל השבטים! כי אז, אנו מוכנים לקבל את הדעה של השני! לכן, הוא אמר להם "היאספו ואגידה לכם.." כלומר, אחד הכלים לענווה היא המוכנות לאחדות בתוך עם ישראל!!
ראובן
למרות שראובן חטא עם בלהה, יעקב איננו פוסל אותו! למה?
כשיעקב שכב, בלילה הראשונה עם לאה, הוא חשב שהיא רחל. כלומר, ראובן, שנולד מהזיווג הזה, נולד "בטעות". הוא היה אמור להיות יוסף, בנה של רחל. זאת היתה כוונת יעקב!אם כן, יעקב מקבל על עצמו את הבעיות שיהיו לראובן מהטעות הזאת! אם ראובן התערב בצורה לא נאותה במשכב אביו, זה , כנראה, קשור חבעייה שיש לו מהלידה: הוא לא היה רצוי. או לפחות, היתה טעות בכוונה! לכן, לדעת הרב, יעקב סולח לראובן ומקבל אותו כאחד מבניו. אבל כשהיה צריך למנות מי הבכור, יוסף שהיה במחשבתו תחילה יקבל את הבכורה ולא ראובן!!
שמעון ולוי
יעקב עדיין כועס על מעשיהם בשכם. "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". זה נראה עונש, או לפחות תיקון עוונם.
האם זו הסיבה שללוי לא תהיה נחלה? חשבנו שזו מעלה כי הם עובדי ה'! אבל ייתכן שזה תיקון לבעיה שלהם!
גם שמעון לא יישאר הרבה זמן בנחלה עצמאית. נחלתו תיבלע בתוך יהודה במשך ההיסטוריה!!
מה יקרה בעת המשיח?
- ראשית כל, הרב יוצא נגד כל אלה שחושבים שהמשיח ליבוא בדרך נס. אלה שחושבים שאין מה לעשות בהשתדלות להביא את המשיח באופן מעשי אלה לחכות שהוא ירד מהשמים. הוא משווה אותם לעובדי שבאי צבי. הוא אפילו טוען שיש להם פחות תקנה מאשר אלה שלא מאמינים כלל. כי אלה שמאמינים במשיח שיבוא בדרך נס גלוי, חשובים שהם מאמינים , הם חושבים שהם יודעים. וזה קשה מאוד לתקן.אבל אלה שלא יודעים ויודעים שלא יודעים, יותר קל להם לדעת ולהאמין ולהיווכח.
- שנית, הרב מאמין שהמשיח הוא יכול להיות מלך. כלומר מי שמצליח לשלוט על העם ולהביא לגאולתו ולקבץ את עם ישראל בארצו, בעצמאות. המך הזה יכול למשול תקופה מסוימת ולאחר מכן, לתת את מקומו לסוג של שלטון אחר שבו תהיה אחדות מלאה בעם ישראל וה' הוא בעצמו ימלוך באופן מקובלת על כולם בלי ספק ובלי פקפוק.
- שלישית, הגאולה תהיה סופית. בלי חזרה לגולת נוספת (לעולם ירשו ארץ)
- אחד הסימנים המובהקים של הגאולה יהיה שהארץ תיתן פרות! דבר שהתחיל כבר לקרה בימינו.
- הגאולה תהיה בשלבים ולא בבת אחת.(מגלה יח) קודם כל בניין הארץ, אחר כך איחוד העם והפסקת המחלוקות וכל המפלגות יעשו שלום:מבשר שלום" ואחר כך "משמיע ישועה" ואמר לציון מלך אלוהיך
גד גדוד יגודנו
יעקב התנבא שיגיע עת , לפני הגאולה השלמה שישראל יעשו אגודות ו מפלגות, לשם שמים או שלא לשם שמים, ואחר כך, ה' בעצמו יעשה שכל האגודות יתאחדו לאגודה אחת "ועשיתי אתכם לגוי אחד,
400או 430שנה?
יש פסוקים סותרים בנוגע לזמן השעבוד במצרים. לפעמים מדובר על 400 שנה, שמתאים לברית בין הבתרים אבל יש פסוק מפורש שמדבר על 430. בדרך כלל, מתרצים שה400 שנה מתחילים עם לידת יצחק וה430 שנה מתחילים עם ברית בין הבתרים. אבל יש כמה מפרשים שחולקים על זה (למשל הרמב"ן שטוען שאברהם היה בן 75 שנה בברית בין הבתרים ושכתוב שרק זרעו יהיה גר.) הרב מציע חישוב אחר:
במשך 30 שנה, יצחק ויעקב חיו במצב של "תושבים", הם הרגישו נוח ולא הרגישו "גרים". השלושים שנים האלה, אם כן, אינם יכולים להיחשב בתוך חשבון ה400 שנה והיה על עם ישראל להישאר 30 שנים יותר במצרים כדי למלא את ה400 שנה של "שעבוד" או "גרות" כמובטח בברית בין הבתרים. כך הוא החשבון:
כל פעם שכתוב בתורה "וישב", פירושו, שהייתה הרגשה נוחה של התיישבות ולא גרות.
אצל אברהם, רק פעם אחת כתוב "וישב", וזה היה לפני ברית בין הבתרים (וישב אברם באלוני מורה)
אצל יצחק, כתוב פעם אחת "וישב"(בגרר) וזה נמשך 4שנים. מיד אחר כך, אבימלך מגרש אותו.
אצל יעקב פעמיים: כשהוא חזר מלבן וזה נמשך 9 שנים (מסיפור דינה ועד שנמכר יוסף)
ופעם שנייה: במצרים "וישב ישראל בארץ גושן" 17 שנה.
סה"כ כל הישיבות= 4+9+17=30 שנה שהיו ישראל חייבים להשלים כגרים ועבדים במצרים, כדי להגיע ל400 שנה "נטו" של גרות מאז לידת יצחק!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 