ראש השנה-וילך פי5

בע"ה כט אלול התש"פ

מישל בן שושן

 

וילך פי- ראש השנה

הסתר פנים מול הזיכרון

נראה החכמים עמדו על זה שנקרא בסביבות חגי תשרי את פרשיות הברית, וילך ושירת האזינו. אני אנסה להוכיח שלימוד מערכת הברית ומערכת הסתר הפנים שמתוארת בפרשת וילך ובשירת האזינו, מסבירה את תכליתו ומשמעותו של חג ראש השנה.

 

פרשת וילך:

נשים לב לכרונולוגיית האירועים:

 

משה כותב את "כל התורה" ונותן אותה לכהנים הלויים:

 

דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל….בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם … וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

 

התורה שכותב משה היא התורה שיש לקרוא מול כל הקהל פעם בשבע שנים.

מיד אחר אחר כך, ה' קורא למשה ויהושוע כדי להגיד להם משהוא חשוב וחדש:

 

(טו) וַיֵּרָא יְקֹוָק בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן …(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא ..

 

החידוש הוא מערכת "הסתרת הפנים" האפשרית. ולכן, יש לכתוב "שירת האזינו" שהיא מסמלת את האפשרות של הסתרת הפנים וכדי שהיא תעמוד לעד אפילו בעת הסתרת הפנים. השירה אומרת בעצם שאפילו מצב ההסתר פנים היא מצב אפשרי, מתוכנן, מוצהר על ידי ה' בעצמו מראש:

 

(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי:(כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

 

ואז, משה כותב את השירה . אחרי שהוא כבר כתב את "כל התורה" ונתן אותה לכהנים הלויים. כתיבת השירה מחוץ לתורה היא רק שלב ראשון, אחר כך, הכתיבה הזאת נכללת בתוך כתיבת כל התורה כולה, כולל השירה, כלומר, כולל אפשרות ההסתר פנים. ולכל התורה הכתובה, כולל השירה, קוראת התורה שהדברים הם "עד תומם". כולל הכל!

 

(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא …(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לֵאמֹר:(כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:…(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:

 

"עד תומם", כלומר כולל הכל. למה יש לציין זאת? כי זה דבר מאוד מוזר ונועז לכלול בתוך תורת משה עניין ההסתר פנים!

בכל התורה כולה (עד כה) למדנו שה' נמצא כאן, מול האדם, ולפי מעשה האדם הוא נותן לו ברכה או קללה. יש שכר למעשה טוב ועונש לעברה. הכל היה ברור , הגיוני, ובמובן מסויים מרגיע! אפילו העונשים הקשים ביותר באו בגלל שיש כאן סיבה, ויש כאן יישות (ה') שנוכחת ודואגת להעניש החוטאים.

 

מערכת "הסתר פנים"

אבל המערכת החדשה הזאת של "הסתר הפנים", מתארת מערכת שונה לגמרי מכל מה שנכתב בתורה לפני כן. ה' מסתיר את עצמו כאילו הוא לא נמצא יותר. ואז מקבלים ייסורים נוראים. ולאו דווקא יותר קשים מהייסורים שמתוארים כעונשים. אבל יש דבר הרבה יותר קשה במערכת הזו: אין כבר מי שמשגיח!

כשאדם סובל ויודע על מה , למה, ובגלל מה, זה מקל על הסבל. הרבה פעמים, כשרופא אומר לפציינט שהוא מכיר את המחלה שממנה הוא סובל. שזה מוכר, שזה מובן, אפילו אם אין הרבה טיפולים מוצעים, יש הקלה רק ההודעה הזו שיש רופא שמכיר את הבעיה.

במערכת "הסתר הפנים", אין שום הגיון, אין על מי להתלונן או לתלות את סיבת הייסורים. יש הרגשה של עזיבה. אנחנו נמצאים לבד.

 

מערכת "הסתרת הפנים" ה יא מערכת שהיא ההיפך הגמור מכל מערכת הברית. אפילו  יותר גרועה מהפרת הברית (כי אז, אפילו אם מתגרשים, שני הצדדים ממשיכים להיות נוכחים בעולם!) כי הסתר פנים זה ההיפך הגמור של מערכת שכר ועונש, מערכת ההשגחה, מערכת ההתגלות, …כל מה שעשה עד כה את תורת משה, קשר עם בורא עולם שמשגיח עליו.

פתאום, מערכת הפוכה מתוארת. אין דין ואין דיין. כאילו ה' כבר לא נמצא !!!

 

החידוש היותר גדול זה שהתורה עצמה, ה' עצמו, משה עצמו, מדברים על האפשרות הזאת!

 

עכשיו נבין מה שקורה בכרונולוגייה של הפרשה:

משה כותב את כל התורה (זאת שמסבירה את השכר והעונש ונוכחות הבורא)

אחר כך, יש תיאור של האנטיתזה של התורה שנכתבה (מערכת הסתר הפנים)

ואחר כך, דרישה לחבר בין שי הדברים. לכלול את שירת ההסתר הפנים בתוך התורה.

עכשיו "התורה" כוללת בתוכה את שני הממדים ההפוכים זה מזה!! זו גדלות התורה האמיתית. זו גדלות היהדות! מול כל דת או אמונה אנושית, כולל האלילות. בכולן, יש מערכת כוללת אחת שמסבירה את המציאות באופן הרמוני וכולל.

כאן, התורה מכילה בתוכה שתי מערכות הפוכות ביחד! היא כוללת מערכת הדין וההיגיון וגם מערכת של הפקרות ! שלילת המערכת הראשונה!!

זו גדולת היהודות וזה יכול להגדיר את היהודי: מי שמקבל את שתי המערכות גם יחד! כמו שכתוב בגמרא:

 

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה עמוד א "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם", אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל שאינו בהסתר פנים – אינו מהם !!

 

אדם שיקבל עליו את כל דברי התורה (הראשונה), ולא מקבל על עצמו את מערכת ההסתר פנים, יש לפקפק ביהדותו! אומר רב ברדלא בר טביומי בשם רב!! הוא לא מהם! הוא לא יהודי!!

 

חשוב שיהיו שתי מערכות שונות, שתי כתיבות. כי הן הפוכות אחת מהשניה. ולכן פעמיים כתוב שמשה כתב את התורה. פעם בלי ופעם עם הסתר הפנים. אבל עוד יותר חשוב שהתורה השנייה, הכתיבה השנייה כוללת את שתיהן.

 

נראה שהתורה הראשונה (ללא הסתר הפנים) היא מערכת אמיתית, נכונה וקיימת. היא המערכת שאנחנו מלמדים דרכה את הילדים . אבל, מהרגע שמתבגרים, מבינים שמערכת זו איננה יכולה להסביר הכל! יש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. יש כל מני דברים קשים מאוד להכניס במערכת הראשונה. נמהר מאוד, כל מבוגר מקבל על עצמו את העובדה שדברים אחרים והפוכים מאלה שהוא למד בילדותו מתרחשים בחיים. המערכת הראשונה ממשיכה לפעול אבל הוא מגלה שמערכת שונה והפוכה פועלת גם היא לפעמים!

 

מערכת הסתר הפנים מופנת למבוגרים בלבד!

ולכן רק בסופה של התורה, כשהעם אמור להיות בוגר ורחוק ממצב העבדות הילדותית, ה' מגלה אותה ומבקש לכתוב אותה.

 

אני מציע להבין שמערכת "הסתר הפנים" היא לא מערכת מאוד נדירה שמגיעה רק במקרה חמור מאוד. אני רוצה להבין שיש כבר בבריאת העולם, מערכת כזו: הבורא צמצם את עצמו כדי לתת מקום לבריאתו. יש חוקים בבריאה שהבורא לא רוצה להפר. הוא ברא אדם בעל חופש פעולה ואת זה, הוא מכבד לגמרי. מערכת זו היא אפילו המערכת העיקרית!

 

בנוסף למערכת הזו, ה' החליט להתערב בתוך העולם במקרים מיוחדים, לצורך גבוה. כשהוא ראה שחייבים להתערב. אבל , הוא תמיד עשה זאת במידה מצומצמת, כשההתערבות מוגדרת כיוצאת דופן.

 

למשל, ה' מדבר אל בני אדם מסויימים. הוא אפילו כורת בריתות . עם האנושות כולה , עם הבריאה . הברית הזו מחייבת אותו להתערב בניגוד למצב ההסתר פנים הרגיל.

 

עם ישראל נוצר כולו על בסיס ברית כזו. ברית עם האבות, ברית סיני, ברית ערבות מואב. כל הבריתות האלה, פועלות בניגוד למערכת המרכזית של הסתר פנים. כי היא מחייבת התערבות ונוכחות ה'. לכן, היא מכניסה את האדם, את הבריאה ועוד יותר את עם ישראל במויבויות כלפי הבורא ואת הבורא כלפי העם. אבל, יש תמיד לזכור שזה יוצא דופן לגמרי!!

 

אנחנו, היהודים, קוראי התורה, נולדנו בתוך מערכת של ברית! עבורנו, זה רק טבעי שה' נמצא כל הזמן כאן. שכל מצווה מזכה בשכר וכל עברה בעונש. זו המערכת שאנחנו חונכנו מההתחלה לפיה.

 

אבל, האמת היא שכל זה , בנוי מען מערכת שונה לגמרי, מערכת הסתר הפנים!! היא המערכת הטבעית הרגילה . מערכת הברית היא לא רגילה, היא לא טבעית. היא זו שיוצאת דופן!!

 

גילוי הסוד הכמוס הזה שמערכת הסתר הפנים, זו המערכת הרגילה, מוסתרת בכל התורה כי היא הברית. אבל, אחרי שהעם נכנס בברית הראשונה של שיני, ואחרי שהוא עבר את הברית השנייה של ערבות מואב (שהיא הרבה יותר שמה את האדם לבדו מול אחריותו), יכול ה' לגלות את הסוד: במידה ואתם תעזבו את הברית, אז אתם תיפלו מערכת הרגילה של הסתר הפנים!!

 

למה עזיבת הברית תגרום צרות רבות לעם ישראל?

היינו חושבים אולי, שעזיבת ברית ה', תשים את היהודי במצב של חופש מכל מחוייבות כל ברית. הוא כביכול ייקח אחריות על עצמו כמו כל אדם אחר בעולם שאיננו מחוייב בברית עם ישראל. היינו אולי לוקחים בחשבון האפשרות, שאם ישראל יעזוב את הברית, אז הוא יתנהג ככל העמים ויקרה לו מה שקורה לכל עם רגיל אחר, לטוב ולרע.

התורה באה ומזהירה אותנו: עם ישראל הוא איננו עם ככל העמים האחרים! הוא יותר חלש!

קיום עם ישראל איננו עומד על אותם היסודות שכל עם אחר מושתת עליהם. קיום עם יהודי הוא לא טבעי. הוא לא עם ככל העמים. הוא לגמרי תלוי בברית.

האנטישמיות היא חלק בלתי נפרד מקיום העם היהודי. ישנם כוחות טבעיים בכל העמים ובכל הזמנים שמתנגדים לקיומו של העם היהודי ולכל יהודי.

רק ברית ה' והשגחתו מגינים על העם הזה. מהרגע שהוא מסיר את השגחתו, כל הרעות שהיו כאן מאוויר מסביבו, נופלות עליו. אין שום אפשרות לעם היהודי לחיות כמו עם אחר מחוץ לברית!!

כמו ילד חולה שזקוק לטיפול יום יומי כדי לחיות. מהרגע שמפסיקים הטיפול, הוא מת!

עם ישראל הוא מאוד חלש מבחינה זו!!. קיומו תלוי בהשגחת ה'. מהרגע שמערכת הסתר הפנים הטבעית תפעל עליו, הוא אבוד!!

קשה להודיע לילד קטן, חולה כזה, מההתחלה שחייו תלויים בתרופה הזו. כל הזמן מספקים לו אותה. אבל יש רגע שחייבים כן להודיע לו. אחרי שהוא מוכן לשמוע ולהבין. כי הוא חייב לקחת אחריות על עצמו. זה מה שקורה בסוף התורה!!

 

לסיכום:

כל הזמן, פועלות במקביל שתי מערכות הפוכות

  1. מערכת של שכר ועונש, של השגחה, של דין וצדק…
  2. מערכת של הסתר פנים

שתי המערכות פועלות במגביל. מערכת אחת מכניסה רוגע וסדר בשניה. אבל הכל אפשרי על פי המערכת השנייה. זה מפחיד מאוד וזה תנאי לחופש וחיי האדם עלי אדמות.

עם ישראל נוצר כדי להיות עדים למערכת הראשונה: מערכת הברית. הוא עד שלמרות שרק המערכת השנייה נראית קיימת בעולם, קיימת גם המערכת הראשונה! עם ישראל נוצר כדי להעיר על הברי ת. על המצאות ה' מאחורי הקלעים למרות הסתר פניו.

זו הסיבה העיקרית של יצירת עם ישראל: להיות עדים מול כל בני האדם על מערכת הברית. לכן, עם ישראל חי בברית ומחייה את הברית. הברית אתו והברית עם כל בני האדם.

פרשת האזינו היא השירה שמתארת את מצב הסתר הפנים, סיבותיו ותנאיו. היא גם החוט שאליו ניתן להתקשר במצב של הסתר פנים כדי להבין שבכל זאת, ה' לא נעלם לגמרי.

 

 

 

ראש השנה

 

הנה שני המקורות היחידים על ראש השנה בתורה:

 

ויקרא פרק כג (פרשת אמור)

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

 

במדבר פרק כט (פרשת פנחס):(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:(ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל:(ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:(ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

 

חוץ מכל המאפיינים של כל המועדים האחרים (שבתון, מקרא קודש, קורבנות מיוחדים..) רק שתי מילים מאפיינים חג זה : זכרון- תרועה.

 

  1. הזכרון:

הנה הגדרה שאני מציע עבור מושג הזכרון:

הזכרון אומר שה' מפסיק להסתיר פניו (מה שהוא עושה בדרך כלל) כדי לזכור את הברית שכרת עם בני האדם, עם הבריאה, עם עם ישראל.

אם למשל, נלמד מה קורה במקומות בתנך שכתוב שה' "זכור", זה מתחיל להתברר:

  • בראשית פרק ח ) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
  • בראשית פרק יט(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
  • בראשית פרק ל (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:
  • שמות פרק ב (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: ס

 

כשהתורה כותבת שה' זוכר את נח, זה כנראה כדי להגיד שהוא החליט להתערב  בעולם למרות מערכת הצמצום והסתרת הפנים הרגילה שלו. כמו כן, כשה' "יורד" כדי לדעת מה קורה. כל ההתערבויות הבלתי טבעיות של ה' בחיי בני האדם, מתוארות בעקבות ברית, מחויבות על טבעית כלפי אדם מיוחד או האנושות כולה.

 

המצב ההפוך, מצב השכחה, הוא בעצם תיאור של הסתרת פנים בזעיר אנפין:

 

  • ישעיהו פרק מט (יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְקֹוָק וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי:
  • תהלים פרק י (יא) אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח:

יום זיכרון= יום שבו ה' מזמין את היהודי ואת עצמו, להפר את מצב הסתר הפנים הטבעי, ולהתחבר שוב במערכת הברית. האדם חייב אז לזכור שהוא תחת מחויבות הברית והוא מבקש מה' שגם הוא יזכור את הברית השומרת עליו ועל העולם.

 

 

  1. מה הם הכלים להתחברות הזו?

 

  1. הכלי הראשון זה הזמן המיוחד שנקבע על ידי ה': החודש השביעי!

זה זמן מיוחד שבו ההתחברות אפשרית. דרך אגב, כל "שביעי" הוא זמן מיוחד להתחברות כזו. היום השביעי, הוא גם יום התחברות שבו אנחנו ממליכים את ה' על העולם, מזכירים את הברית שהוא כרת עם העולם בשעת הבריאה ומזכירים את הברית שכרת עם ישראל כשהוא הוציא אותו ממצרים. זה יום שבו היהודי מפסיק לחיות בעולם הטבעי והרגיל ומעורר עולם מקביל: עולם הברית והזיכרון.

 

  1. הכלי השני זו הקדושה

הקדושה היא האפשרות להסתכל על המציאות בצורה שונה. לקחת מרחק מהמציאות הרגילה כדי לבחון משמעות וממדים שונים של אותה המציאות. ה' קידש את יום השביעי. כלומר, הוא אפשר להכניס בעולם השיבעי את הקדושה. בעצם הקדושה מאפשרת את הזכרון. והזמן המיועד לזה הוא השביעי

 

  1. הכלי השלישי הוא השופר.

התורה עצמה מגדירה תקיעת החצוצרות והשופר כאמצעי לעורר את הזכרון:

 

  במדבר פרק י (בהעלותך- החצוצרות) (ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

התורה לא מסבירה למה תקיעה או תרועה הם כלי לעורר את ההתחברות של ה' אל עם ישראל ועם ישראל אל ה'. אבל נראה סביר להניח שעניין ההתעוררות של האדם על ידי כלי פשוט שמסמל את ההתערבות הראשונית של ה' באדם (וייפח באפיו נשמת חיים), הוא כלי מתאים. כי בסופו של דבר כל המצוות של ראש השנה, דורשות התעוררות הזכרון של האדם עצמו. זה מה שאמור לעורר את הזכרון של ה' לברית.

השופר הוא כלי לקרוא לה' לעזרה בעת צרה וגם ביטוי לשמחה על ההתחברות עם ה' בשמחות.

צורת השופר נראה גם מאוד מתאים למשמעות זו. הצד הקטן בפה האדם, הנשיפה- נשימה של האדם ניכנסת לתוך הכלי ויוצאת במרחב לצד השמיים, הצד שמימנו ה' נפח רוח באפיו של האדם כדי לתת לו נשמת חיים וצלם אלוהים, הברית הראשונית והעיקרית בין הבורא והאדם.

 

  1. מלכויות

המלכת ה' היא ביטוי למוכנות של האדם לשוב אל הברית. להתייצב מול ה' באמת. וגם מול עצמנו.

כדי  שה' יפסיק את הסתר הפנים שלו בשעת הזיכרון, ברור שהאדם מתבקש קודם כל להפסיק את הסתר הפנים שלו כלפי עצמו! להתייצב מול עצמי, זה והפסיק את הסתרת הפנים שלי עם עצמי.

זה מאוד קשה. כי זה מעמיד אותי מול מידת הדין. כי אני נמצא מול המלך.

אבל מצד שני, יש משהוא מאוד מרגיע בראש השנה: הפסקת הסתר הפנים! אנחנו יכולים לחלום על עולם טוב יותר, על שנה טובה, על "תכלה שנה וקללותיה".  החלום הזה מתאפשר בזכות נוכחות בעל הבית מולי. לכן, יש מצווה לאכול טוב ולשמוח בראש שנה למרות מידת הדין .

 

  1. חג אוניברסאלי

אם ראש השנה הוא בקשה לחזור לברית של ה' עם כל העולם וכל בני האדם, למה רק עם ישראל מצווה בחגיגתו? כי זה תפקיד עם ישראל! הוא נוצר כדי שהוא ילמד איך מתפעלים חיים של ברית, עולם של קדושה, אחריות עצומה לגבי החיים והעולם. כל מה שהיהודי מתבקש לעשות בכל ימות השנה, כולל חג הפסח (שמטרתו מיוחדת לעם ישראל) היא כדי להגיע למצב של אפשרות לעורר את הברית של ה' עם עולמו. המטרה של עם ישראל היא גאולת העולם כולו. גאולת עם ישראל אמיתית, מטרתה גאולת כל עמי הארץ. לעם ישראל תפקיד אוניברסאלי. ורק בגלל התפקיד הקשה הזה, הוא מתבקש לשמור על עולם מאוד מחייב של קדושה , עדות וזיכרון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראש השנה פי4

בע"ה כט אלול התשע"ט

מישל בן שושן

 

ראש השנה פי4

 

ערבוב השטן (הרב תמיר גרנות)

 

רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? –

למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! – אלא: למה מריעין? – מריעין? – רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?

כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה. אי טעמא – דלא איערבב שטן.    (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א  )

 

רבי יצחק שואל  שאלה עקרונית: מה אנו עושים כשאנו תוקעים? למה זה משמש?. והוא עונה שזה כדי לערבב את השטן. הגמרא לא רוצה, לכאורה לקבל את שאלת רבי יצחק כפי שהיא והיא מאלצת אותנו להבין שהשאלה היא על הכפלת התקיעות מיושב ומעומד. אבל, הרב תמיר גרנות מנסה להבין דרך הגמרא והפרשנים, את דעתו של רבי יצחק, ומה פשר ערבוב השטן. הנה כמה תשובות של הפרשנים:

 

  • הר"ן: , לשיטת הרמב"ן, שהתקיעות מיושב הן לערבב את השטן: כדי לפנות את השטח למעלה, כדי שהתפילות יוכלו לעלות למעלה בקלות. או, באופן פחות מיסטי, לבטל היצר הרע שלנו כדי שנהיה כולנו מרוכזים ופנויים לתפילות של מוסף
  • רשי: כשאנו מכפילים את התקיעות : גם מיושב וגם מעומד, אז אנו מראים לשטן שאנו עובדים את ה' מעבר למשורת הדין. אנו גם עושים את הכל כדי לצאת מהספק! ואז אין לשטן טענות נגדנו.
  • הערוך (רבי נתן מרומה): שלפיו התקיעות של מוסף הן אלה שמערבבות השטן: כשהשטן שואל: אבל למה הם שוב תוקעים? הרי הם כבר יצאו ידי חובה על ידי התקיעות מיושב!. זה בטח בגלל שהגיע אחרית הימים של תקע בשופר גדול לחירותנו, ובאו האובדים מארץ אשור…

בעצם, יש מחלוקת לגבי מה הן התקיעות החשובות יותר, אלה שאנו עושים במהלך העמידה. הן אלה שבהתחלה היו עיקר הדין. או אלה שתקנו אחר כך, התקיעות מיושב, שאנו תוקעים לפני תפילת מוסף? מכיוון שיש דעות שונות, יש גם הבנות שונות לגבי אלה מהן (התקיעות מיושב או התקיעות מעומד) הן אלה שמערבבות את השטן?

כדי להעמיק בטעמים האלה ולפשט אותם, הרב תמיר מסכם ואומר:

  1. על ידי קולות השופר: לשטן יש אפשרות להתווכח מול מילים. אבל לא מול קול קמאי! ילד שרוצה לאכול גלידה לפני האוכל, ומתווכח, נוכל לסרב לתת לו גלידה. אבל תינוק שבוכה, אין וויכוח, יש לתת לו אוכל מיד! זה לדעת הרמב"ן שהתקיעה "מעלה את זכרוננו אל ה'")
  2. על ידי המלכת ה': בין האדם וה', יש מרחב. ובמרחב הזה נכנס השטן. כשאנו ממלכיים את ה' עלינו, אז אנו עושים כאילו אין יותר מרווח. אנו מוכנים להיות לגמרי תחת מלכותו של ה'."תן פחדך ה' עלינו!" מוכנים לפחד! ותמלוך.. ואז אין יותר מקום לשטן! (זה לשיטת רבי עקיבא שה"מלכויות" הן העיקר )

 

ועוד שאלה: למה בכלל יש מקום לדבר על השטן בראש השנה?

הרי שני הפסוקים האחרונים שמובאים , בעמידה, בברכת המלכויות הם:

  • ועלו מושיעים בהר ציון..והיתה לה' המלוכה…ושמו אחד
  • שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

הפסוק הראשון הוא מצביע בפרוש על המלכת ה'. אבל במה הפסוק השני (שמע) עוסק במלכות??

המילים "ה' אלוהינו ה' אחד" דורשות מאיתנו לקבל על עצמנו עול מלכות שמים. אבל התחלת הפסוק "שמע ישראל" מאלץ אותנו לעשות מאמץ מסויים כדי לקבל את עול מלכות שמים עלינו. המאמץ הזה הוא ההתמודדות עם השטן, עם היצר הרע שלנו שמסרב, באופן טבעי למהלך הזה של המלכת ה' עלינו. כי אין הוכחה טבעית וברורה על הימצאות האלוהים! דרושה  עבודה פנימית ,כדי להאמין, ולקבל על עצמנו מלכות ה', וזו ההתמודדות עם השטן. אם כן, כבר בפסוקים של מלכויות, יש רמז לעבודה נגד השטן  . אבל אנו לא נלחמים בו בתיקון המידות, בטענות. אנו "עוקפים אותו" לא נותנים לו אחיזה!

 

 

 

 

 

בחודש השביעי

ראש השנה הוא "הזדמנות פז שניתנה לאדם כדי להסתכל על עולמו ממרחק מסויים ולבחון את חייו בפרספקטיבה. זה דבר שלא ניתן לשאר הבריות בעולם. זה היתרון העצום והאחריות העצומה של האדם. למה דווקא זה קורה ביום הראשון של החודש השביעי?

נתבונן על המשמעות הראשונה של המספר שבע בתורה:

 

  • ששת ימים= עשה ה' את השמים ואת הארץ. =עולם הטבע
  • ביום השביעי= שבת, וינפש, נתן אפשרות להסתכל מלמעלה על ששת הימים שקדמו , על עולם הטבע.

 

בחודש השביעי, אנו נכנסים למימד של השבע, שמאפשר לאדם לחיות, בתוך הטבע ולהסתכל מעל לטבע על העולם, זו ההזדמנות לעשות את "החושבים" האלה. כמו שהשבת מאפשר זאת אחת לשבעה ימים, כך ראש השנה מאפשר זאת אחת לשנה. חייבים לעשות עבודה יותר רחבה כשמדובר בשנה, להסתכל על המהלכים הגדולים, לקחת יותר מרחק מהחיים הרגילים ומהשגרה.

 

לכן החודש השביעי הוא הזדמנות להסתכל מלמעלה על החיים שלנו. ורק כך , ניתן לשלוט על עצמנו ביכולת לשנות, להשתנות.

 

השמחה של ראש השנה:

אין וידוי בראש השנה. יש  שמחה . למה שמחה? כי אנו חווים מההזדמנות פז! ההזדמנות לחולל שינויים בחיים שלנו לטובה.

אם כן, למה קוראים לו "יום הדין", ימים "נוראים"?

זה מזכיר לי את ההרגשה של מי שנכנס  לטיפול אצל הרופא. פסיכולוג או מנתח או כל רופא.  נכנסים בחרדה כי ייתכן שניגע בדברים חשובים , כואבים ,שלא ראינו לפני כן בנפשנו או שכואב פיזית לנגוע בהם. אבל, שמחים שזה ישפר לנו את החיים!!

אם כן הדין בא מזה שאנו עומדים מול מידת הדין

אבל אנו שמחים שזה לטובתנו!

ראש השנה לעד7

בע"ה ג תשרי התשע"ח

מישל בן שושן

 

ראש השנה לעד 7

סיכום הדרשות בבית הכנסת

 

הרב קוק (ירח האתנים)

שאלות:

  1. למה לא מוזכר עניין ראש חודש בתפילות של ראש השנה? (כי אם רק ברמז "מוספי יום הזכרון" כולל מוסף של ר"ח)
  2. למה ראש השנה נופל בראש חודש? "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, הרי יש חשיבות שנתקע בשופר דווקא בראש חודש! ולא רק בגלל שראש השנה "נופל" בראש חודש.

3 למה לא אומרים תחנונים, סליחות ונפילת אפיים בראש השנה?

 

תשובה:

כל החטאים נגרמים בגלל שהאדם איבד את הקשר שלו עם ה'. החטאים מתחילים כשהאדם איבד כיוון , איבד דרך. הוא שכח את ה'. הוא הפסיק להתייצב מול ה'.

אם כן, לפני שאנו מנסים לתקן את החטאים (סליחה וכפרה) יש לשחזר את הקשר עם ה'. להתייצב מול הדרך הנכונה. לזכור מי אנו ולמה אנו כאן.

לכן, בראש השנה, מתחילים בתהליך הכפרה על ידי שחזור הקשר שלנו עם הבורא. הזכרון של המשימות שלנו והתפקידים שלנו בעולם. אנו חוזרים להיות לפני ה'.

השלב הראשוני והחשוב הזה, אין לטפל בכלל בחטאים אלא בחידוש הקשר שלנו מול ה'

הקשר מתרקם מחזרה הן במישור היראה והן במישור האהבה. על ידי התקיעות (האהבה) והתרועה (היראה)

איך אנו מצליחים "לשים את החטאים בצד" בתהליך הזה? על ידי שראש החודש הוא כפרה בעצמו

"ראש חודש נקרא "זמן כפרה". כלומר, עצם ראש החודש הוא מצליח לכסות לרגע את כל החטאים שלנו (הוא עושה בבי סיטר לחטאים) בזמן שאנו עוסקים בחידוש הקשר עם הבורא.

כמו שההורים משאירים את הילדים עם מטפלת והולכים לטיול כדי לחדש את הקשר הבין זוגי.

לכן, חשוב מאוד שראש השנה ייפול בראש חודש: זה מאפשר לנו לתקוע בשופר!

ולכן אנו לא מזכירים לא את החטאים ולא את ראש חודש. לא שהם נעלמו, אלא שאחד מטפל בשני כדי לאפשר לנו לטפל במקור הבעיה: הקשר עם ה' בראש השנה

 

מניטו על ראש השנה

 

מטרת הבריאה היא לידת "בן האדם", הרבה יותר מאשר לידת האדם.

לידת הבן אדם, נותן משימה ומשמעות לחיי האדם.

התורה הוא ספר התולדות. איך דור יעבוד לקראת תיקון , כשהדור הבא הוא התקווה של התיקון. העבודה עבור הדורות הבאים, המוכנות לתת הכל עבור הילדים והדורות הבאים, התקווה שהכל יהיה הרבה יותר טוב בעתיד, נותנים משמעות לחיי ם בעולם הזה. אנו נקראים בני העולם הבא כשאנו פועלים לקראת המחר והדורות הבאים.

לכן, ראש השנה הוא לא זכר לבריאת העולם אלא "הרת עולם". ההיריון של העולם, הוא ההסתכלות על המציאות כהכנה לעולם הבא. העולם בהריון של בן האדם.

 

יצחק הוא הבן אדם הראשון מבחינת התולדות.

לכן, הוא נולד במשפחה עקרה. כשהלידה שלו היא בלתי אפשרית, אל טבעית. כי באמת זו משימה בלתי אפשרית:

  1. להוליד ילד
  2. שהילד יוכל להיות שונה מהאבא (אברהם מידת החסד מוליד יצחק מידת הדין)
  3. שהאבא יסכים להתקדמות הזו ויפעל למען הצלחתה.

 

עד יצחק, כל הדורות רק "שכפלו את עצמם. העיקר היה הריבוי ולא הולדת מימד חדש שישלים את המימדים הקיימים. עד יצחק לא התחילה היסטוריית התולדות

(זה מסביר למה פרשת נוח לא נקראת "תולדות" למרות שהמילה השנייה בפרשה היא "תולדות". אלא היא נקראת "נוח". כי תולדות נוח זה נוח! בניגוד ליצחק שהפרשה של לידתו היא "תולדות").

כשהצלחנו להביא ילדים לעולם, ושאין האחד רוצה להרוג את השני, בסיפור אחי יוסף, אז יכולה להתחיל היסטוריית עם ישראל. אבל עד אז, התורה מספרת רק כישלונות.

 

לע"ד:בראש השנה אנו לא צריכים לחכות לדור הבא כדי להשתנות ולהביא חידוש במובן התולדות: יש לנו הזדמנות בכל שנה להוליד בן אדם חדש: את עצמנו!

 

ראש השנה הוא יום הדין, יום הולדתו של יצחק כי העיקר הוא לזכות בחיים שלנו. כך אנו מעניקים משמעות לחיים שלנו: כשאנו זוכים במה שניתן לנו בחסד.

יצחק זוכה בחיים שלו אחרי שהוא מוכן להקריב אותם!

כמו שהעולם נברא על ידי הדין והרחמים, כך יצחק נולד ממידת החסד ונעקד על ידה ומבטא את מידת הדין.

 

עיקר העקדה= יצחק לא מת!

 

אין חדש תחת השמש

אבל יש חדש תחת הירח!!

השופר

 

השופר הוא קורבן (ראה קובץ מקביל)

מה מקריבים בו? את הרוח שה' נפח באפינו בלידה, ביצירת האדם הראשון.

אחרי שאנו מחזירים לו את החיים, אז אנו יכולים לקבל בחזרה את החיים ולחדש אותם!

מתוך חידושי (ראובן קסל)

התפוח בדבש= הרוח החדשה שה' מפיח בנו בראש השנה . אנו מתנפחים כמו התפוח מאוויר חדש אחרי שתקענו בשופר!

התרועה= מלשון להיות ריע, להתאסף, להתחבר. הופכים ה"רע" ל"ריע"

 

 

 

ראש השנה פי 1

בע"ה כו אלול התשעז

מישל בן שושן

 

ראש השנה פי

 

הרב חיים נבון והרב נהוראי מביאים כמה סימוכין שקושרים בין תקיעת השופר לבין  קרבן:

 

1.חצוצרות:

משנה מסכת ראש השנה פרק ג [ג] שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר: משנה ד בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות:

החצוצרות הן כמו השיר שמלווה כל קרבן במקדש.

 

. 2. סוג השופר:

משנה מסכת ראש השנה פרק ג [ב] כל השופרות כשרין חוץ משל פרה …[ג] שופר של ראש השנה של יעל פשוט …

שתי המשניות נראות סותרות: האם השופר יכול להיות מכל הסוגים חוץ משל פרה אעו הוא חייב להיות של יעל?

מסתבר שבמקדש הוא חייב להיות של יעל או אייל. אבל בגבולין(מחוץ למקדש), הוא יכול להיות משאר בהמות.

 

  1. 3. בשבת

בשבת לא תוקעים בשופר מחוץ למקדש. אבל במקדש, אפילו בשבת תוקעים. למה?

ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרמה:דתני ר"ש בן יוחאי "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם …" במקום שהקרבנות קרבין,

במדבר פרק כט(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה …

רבי שמעון בר יוחאי קורא את הפסוקים ביחד: יום תרועה..ועשיתם עולה. כלומר במקם שיש שם קרבן, שם תוקעים. כאילו השופר קשור לקרבן.

 

  1. הראב"ד

מדוע ההלכה מחלקת בין השופר במקדש ובגבולין? כי מעיקר הדין, השופר היה אמור להיתקע אך ורק במקדש כי כתוב "שבתון זכרון תרועה…והקרבתם אשה  לה'" רק איפה שמקרביים קרבנות תוקעים בשופר.

ואין תוקעים "בכל ארצכם" רק ביובל:

ויקרא פרק כג(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

המנהג לתקוע בשופר מחוץ למקדש הוא "מדרשא אתי". דרשה של החכמים ולא עיקר הדין. וכל תקיעה בשופר מחוץ למקדש, מן המקדש היא לוקחת את כוחה!כאילו התקיעה במקדש מתפשטת לשאר העולם.(סוכה ד).

 

  1. מצווה הבאה בעברה

יש איסור לעשות מצווה אם זה מצריך לעבור עברה.למשל,לולב גזול פסול. אי אפשר לקיים מצוות לולב אם הוא נגזל.אבל העניין הזה נוגע רק במצוות ש"מהללים בהן". או שיש בהם "ריצוי" כמו קרבנות. החכמים כללו את השופר בדין זה. שופר גזול (מכיוון שבא אלינו דרך עבירה) פסול ואי אפשר לצאת איתו ידי חובה.

אם ן הנה עוד קשר בין השופר והקרבנות.

 

  1. של פרה

למה לא תוקעים עם שופר של פרה? כי זה מזכיר חטא העגל. "ואין קטגור נעשה סנגור". עוד ראיה שהשופר דומה לקרבן המבקש ריצוי בפני ה'. כמו הכהן שנכנס לקדש הקדשים או קרבן שבא לכפר.

מסקנה: תקיעת השופר דומה מאוד להקרבת קרבן במקדש.

על מה התקיעה מכפרת? היא מזכירה את עקידת יצחק שהיה מוכן להקריב את עצמו עבור מצוות הבורא. כך, אם אנו חייבים למיתה, משתמשים בזכותו של יצחק שמכפרת עלינו. כמו שקרבן נקרב "במקום" האדם עצמו, כך השופר מזכיר עקידתו של יצחק שמסר נפשו לה'.

 

 

חידוש מאת חברי  דניאל בנאיש:

 

משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ב :[ב] בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

 

בכל חג אנו נידונים על משהוא:תבואה, פרות האילן, מים…

  • בפסח על התבואה. ומביאים קרבן העומר למקדש
  • בשבועות, על פירות האילן. ומביאים ביכורים למקדש
  • בסוכות, על המים ומביאים ניסוך מים למקדש.

מה אנו מביאים בראש השנה?

בני אדם נידונים, ולכן אנו מביאים..את הרוח שה' שם באפינו בבריאה! אנו מחזירים את הרוח שיש בנפשנו שהיא הסמל של הנשמה המייחדת אותנו כבני אדם, אל הבורא!

 

אם כן, בכל חג, אנו "מחזירים" כביכול אל בורא העולם חלק מהקניינים שלנו, לפני שנוכל להשתמש בהם. רק מה שאנו מכירים בו כשייך אל הבורא ולא לנו, יכול להפוך עבורנו לקניין. כי רק אז אנו מתייחסים אליו נכונה.

בראש השנה: אנו מכירים שהחיים שלנו כבני אדם שייכים אל הבורא. על ידי תקיעת השופר, אנו מוסרים לו את הנפש שיש בנו, ברוח שאנו מפיחים בשופר!

אנו כביכול מוכנים להחזיר את נפשנו אל הבורא. זה מה שיכול להצדיק התייחסות חדשה אל החיים שלנו בשנה החדשה.

 

 

ראש השנה שם

13-09-09

מישל בן שושן

 

ראש השנה שם

 

  • ליקוטים מהפרשיות הקודמות:

 

 

ראש השנה היא ההזדמנות לחזור לפנימיות:( פרשת נצבים):

הפנימיות היא בעצם ה"אותנטיות" שאליה צריכים לשאוף.

  • יום הזיכרון= זוכרים כי בעצם הכל נמצא בתוכנו. רק צריכים להוציא את השכבות של המסכות והחיצוניות שהתרגלנו להתכסות איתן
  • השופר= הכלי שידרוש מאיתנו לחפש בתוכנו את פנימיות המעשים שעשינו במשך השנה. לא דיבורים, ואפילו לא קולות, (אלה עדיין נוגעים לחיצוניות) אלה ההבל היוצא "מן הלב", הרוח שנפח בנו הבורא. הנשימה-נשמה האותנטית והפרימיטיבית ביותר כדי למצוא שוב (ומכאן המילה "תשובה") פנימיות הדברים.
  • יום הדין= כי העבודה של החזרה לאותנטיות במעשים שכבר עשינו, דורשת מאמץ ויראה. היראה להסתכל על עצמנו במראה!
  • בחודש השביעי= השביעי הוא המרכז את "ששת הקצוות". בעצם אנו חווים אותו דבר בכל שבת, בזעיר אנפין. כי שבת היא גם הזדמנות להיכנס לפנימיות שלנו ושל המעשים שלנו.
  • לכן, אין צורך להשתמש בכלי אחר , אם ראש השנה נופל ביום שבת, שבת הוא הכלי הטוב ביותר כדי להזמין אותנו לפנימיות. ולכן אין צורך לתקוע בשופר ביום שבת וראש השנה.

 

דין ורחמים-נגלה ונסתר   (כי תבוא)

השם משמואל הסביר לעיל שיש לחקור מה רצון ה', דרך המצוות. יש את מעשה המצווה שהוא ה"נגלה" אבל יש גם כוונות "נסתרות".

כשה' מתנהג אתנו במידת הדין, כשאנו מרגישים ייסורים ל"ע או קשיים במהלך החיים, אפשר להעמיק ולמצוא את כוונת הבורא דרך הדינים האלה. לרוב, אין דינים כדי "להעניש" את האדם. כי אין תועלת בענישה. מטרת הדינים היא לעורר את האדם להתקדם בחיים שלו. בעצם, הדינים, הם קשים בחיצוניות, ב"נגלה". אבל, בפנימיות שלהם, הם לטובת האדם, הם "רחמים" בנסתר.

בראש השנה ,כשאנו מבקשים מהבורא לעמוד מכיסא דין ולשבת על כיסא הרחמים, אנו מבקשים בעצם ממנו לעבור ישירות ולהיטיב לנו על ידי פנימיות הדברים, בלי להעביר אותנו דרך הדין של הנגלה.

אנו מראים לו שאנו כן יכולים להבין את הדברים דרך דברים טובים , בפנימיות שלהם, ואין ל"הסביר" לנו זאת דרך דינים!

איך אנו מראים לו שאנו קשובים לפנימיות הדברים?

בתקיעת השופר!

השופר משמיע לנו את פנימיות האדם. לא מעשים חיצוניים, לא דיבורים, אפילו לא קולות, אלה "הבל" הלב!. כמו צורת השופר, רחבה בחוץ וצרה כלפי פנים, אנו מקשיבים לפנימיות. אנו מוכנים לעזוב את החיצוניות ולהקשיב לפנימיות.

זה מראה לה' שאנו רגישים מספיק כדי שיעביר לנו את המסרים שלו דרך הפנימיות ולא דרך החיצוניות. דרך מידת הרחמים ולא דרך מידת הדין!

*כשאנו שמים לב לפנימיות המצווה של מתן צדקה למשל, כמו שהוסבר לעיל, אנו רואים שבעצם ה' רוצה שנהיה ענווים וזקוקים לאחר, להתחברות עם האדם האחר, השונה. אם אני מצליח להבין זאת, אז אני מראה לה' שאני כן רגיש לפנימיות הדברים, ואז הוא באמת יכול לעמוד מכוח הדין ולשבת על כיסא הרחמים, בדיוק כמו שתקיעת השופר מצליחה לעשות. ואז, ה"צדקה" יכולה "להציל מדינים".

אנו מבינים עכשיו את הפסוק:

"עלה אלוהים בתרועה…(אם ה' עומד על כיסא הדין)

….ה' בקל שופר( הוא ישב על כיסא הרחמים שבאה מהשופר שתקענו בו)"

אנו עכשיו גם  נבין את מאמר רש"י(בראשית יח-טז)

"כל השקפה שבמקרא, לרעה. חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך" שגדול מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"

הפסוק המסיים בפרשתנו את ווידוי מעשר, מבקש מה', אחרי שהראינו לו שאכן התכווננו לפנימיות המצוות ,להשקיף ממעון קדשו ולהתנהג איתנו במידת הרחמים ולברך את עמך ישראל…

 

 

 

2 מתוך הספר על המועדים של השם משמואל: ראש השנה.

 

שלושה ספרים נפתחים (תרעא)

נכתבים בו הרשעים הגמורים, הבינוניים והצדיקים.

אצל כל אדם ואדם, מתקיימת החלוקה הזאת! יש באדם החלק הרשע  וחלק הצדיק וחלק הבינוני.

למה לעשות הפרדה בתוך האדם בראש השנה?

כדי שייפרדו ממנו כוחות הרע (אפילו לרגע!) ויוכל לקבל השפעה חדשה . כוח ההתחדשות באה אחרי שהאדם מכין את עצמו לקבל אותה , בהיפרדות מחלקי הרע, (וזה צד הדין שיש ביום הזה) אבל המטרה היא לשמוח בהתחדשות! "תקעו בחודש שופר"= כשאתם מוכנים להתחדש! ואז באה החירות מכל הקיבועים והדברים הרעים המעקבים בעד האדם.

לע"ד:השופר הוא זמן חירות (כמו ביובל) חירות האדם מהרע שבו! כדי שיוכל לפתוח דף חדש ולקבל "השפע", זאת אומרת להתחדש.

 

היראה של יעקב (יא)

כשיעקב חלם על  מלאכים עולים ויורדים, ראה אומות העולם עולות ויורדות. עד שעלתה מלכות אדום ולא ירדה! יעקב נתיירא ושאל את ה' :"האם לזאת לא תהיה ירידה??" הרגיע אותו ה' :"אל תירא" אני מוריד אותה. ואכן הראה לו שיוריד אותה.

כי הירידה של אומה נובעת מעלייתה! היא מסתחררת מעלייתה ומאבדת את הערכים שנתנו לה לעלות. ובגלל גאוות עלייתה , היא יורדת ונאבדת מן העולם.

ה' ביקש מיעקב לעלות הוא בעצמו. אבל יעקב נתיירא: שמה אין לו זכות להישאר למעלה וגם הוא, בניו, יסתחררו מהעלייה ולא תהיה להם החכמה להישאר למעלה! לכן היא פחד לעלות! ולא עלה!!!

אמר לו ה': חבל שלא עלית !כי אז הייתה מדביק בזרעך את "מידת התמימות" לעולם ולא היו זקוקים לגלויות! עכשיו שלא "האמנת" יצטרכו בניך לגלות בארבע מלכויות.(לע"ד:ושם ירכשו את מידת התמימות בעל כורחם).(מדרש ויקרא רבה כ"ט)

ומה הוא הסימן שהם רכשו את התמימות? כשהם יודעים להתחבר אחד עם השני ולהשאיר למשל את הפאה בשדה. ההתקשרות שלהם אפילו עם העניים, מקשרת אותם אל ה'!ו על זה לא תהיה להם ירידה.

לע"ד: למה השם משמואל הכניס פירוש זה בספרו על ראש השנה?

כי "היראה" של ראש השנה,היראה של הימים "הנוראים", קשורה ליראה של יעקב. "האם אנו זכאים לעלות ולא לרדת?" זה מה שבסופו של דבר עוזר לבני ישראל כן לעלות וכן להישאר למעלה!! כי כך, הם לא יסתחררו בעלייתם ויישארו עם הענווה והיראה :"האם הם זכאים?". היראה הזו והענווה, יכולים לבוא:

  1. או מתמימות גמורה לכתחילה .
  2. או מפחד מהצרות (שלא נדע- אבל ידענו וממשיכים לדעת!)
  3. או מהחיבור עם כל חלקי העם, ובמיוחד עם השונים מאיתנו והעניים.

 

שופר ושבת(טו)

  1. לפי התלמוד הבבלי, יש מצווה מדאורייתא לתקוע בשופר. לכן, אפילו בשבת, יש לתקוע בשופר. בכל מקום ובכל זמן. אבל , רבה, גזר גזרה "שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים " ולכן, אנו לא תוקעים בשבת.
  2. לפי התלמוד הירושלמי, מצוות התקיעה מדאורייתא,היא רק בבית המקדש, המקום שבו הם היו בטוחים שאותו היום היה באמת ראש השנה (כי שם באו העדים והעידו על חידוש הלבנה) ושם, מקריבים קרבנות, והפסוק אומר ..תרועה אישה.." איפה שיש קרבנות (אישה) שם יהיו התקיעות. לכן, כשתוקעים מחוץ לבית המקדש, זה רק בדרבנן. ולכן, אם זה בשבת, אין צורך לתקוע מחוץ למקדש. אבל במקדש תמיד תוקעים.
  3. השם משמואל מנסה להסביר למה אין צורך לתקוע בשבת:

השופר מסמל את ההכנעה של האדם מול ה'. (קולות השופר דומים ליללה, לגניחה, לפרה גועה)

השבת הוא להיפך, זמן שאין להתענות בו, לא להיות עצובים, אלא להיות בעונג ובדביקות.

לכאורה יש הבדל עצום בין שבת והשופר. אבל בעצם, שתי הדרכים, זו של ההכנעה וזו של הגאות ורוממות הרוח, הן שתי דרכים שיכולות לעורר ולהוביל את האדם להתקשרות עם הבורא. הם שונים מנקודת ההתחלה והדרך, אבל מטרתם, גם של השופר וגם של שבת היא לקרב את האדם לפנימיות שלו ולקשר עם הבורא.

בדרך כלל, אי אפשר לחוות ברגע אחד את שני המהלכים ההפוכים ביחד!

אבל בבית המקדש, יש איחוד כל ההפכים. וכן, שם אפשר להרגיש גם התרוממות רוח אדירה ושפלות בעת ובעונה אחת. ובגלל זה ,

  • שם היו תוקעים בחצוצרות (סימן לגאווה לאומית, לרוממות רוח..)
  • וגם תוקעים , בין שתי החצוצרות, בשופר, סימן לנמיכות רוח וענווה.

לכן, לא תוקעים בשופר בשבת בכל מקום כי אין צורך ואפילו קשה!

אבל, במקדש, אפילו בשבת תוקעים כי אין שם בעיה לחבר את ההפכים !

  1. מבחינה יותר "מיסטית", השם משמואל מסביר שבשבת, שולת כוכב "שבתאי" שהוא ממלא דיכאון ועצבות. שמירת השבת, עם הדלקת נרות למשל, ועונג השבת, מרחיקים כל עצבות ומזיקים אחרים.

גם השופר, על ידי דרכים אחרות, מרחיק את המזיקים והקטרוגים למיניהם. כך, שאין צורך בשבת לתקוע בשופר!

 

 

 

רבי אליעזר ורבי יהושוע (יט)

מוכרת ה"פלוגתא" בין רבי אליעזר ובי יהושוע לגבי זמן בריאת העולם:

רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי ורבי יהושוע בניסן.

בדרך כלל מיישבים מחלוקת זו ואומרים שבתשרי, ה' "חשב, תכנן" לברוא את העולם. אבל הבריאה עצמה, במעשה, היתה בניסן!

כמובן, המחלוקת היא לא היסטורית או פיזיקאלית. היא רעיונית:

רבי אליעזר: הוא תמיד יותר קשור לעולם השכל, המחשבה. הוא תלמידו של בית שמאי שהיה נוטה למידת הדין. ומידת הדין קשורה במחשבה. כי במחשבה אפשר ליצור עולם מושלם ולתכנן הדברים כך שיהיו מסודרים לפי סרגל.

אבל, רבי יהושוע, הוא מעולם המעשה. ועלם המעשה חייב לקחת בחשבון את המציאות וקשיי היציאה לפועל של פרויקטים. עולם המעשה קשור לעולם החסד!

עיקר בריאת העולם היא המחשבה לברוא אותו, לדעת רבי אליעזר ולכן בתשרי נברא. אבל, מעשית, בניסן נברא לפי רבי יהושוע בעבורו חשוב המעשה עצמו.

לכן, אומרים חכמים:

  • שבהתחלה "עלה במחשבה" לברוא את העולם במידת הדין. (בשם אלוהים). (שיטת רבי אליעזר- בתשרי)(פרק א ספר בראשית)
  • אבל, (בפועל- למעשה), הוא שיתף את מדת הרחמים (בשם ה') וברא את העולם. (בתשרי- בשיטת רבי יהושוע) (פרק ב' ספר בראשית)

השם משמואל מצא בשמות של שני החכמים האלה אסמכתא על דרך מחשבתם:

רבי אליעזר =מלשון עזרה: "העזרה" ניתנת לאדם כשהוא כבר התחיל בעצמו לעזור לעצמו. הוא כבר מכיר בעולם הדין

רבי יהושוע =מלשון "ישועה" הישועה באה בלי שהאדם עשה שום דבר, הישועה באה בחסד גמור!

 

הזיכרון (כא)

אברהם הוא "עברי" כי הוא היה מעבר לנהר. למה ישראל הם עבריים?

כי הם ממקור שמאחורי האור! "ישראל עלו במחשבה לפני הבריאה"…

"נהר"= אור, בארמית

יאור = הוא גם כולל מושג האור.

מאחורי האור,מאחורי הנגלה, יש את הנסתר. הנגלה, לא מאפשר לפעמים לדברים גדולים ועמוקים להתרחש בתחומו. האור הגנוז הרבה יותר פורה ומכיל הרבה יותר כוונות עמוקות. לכן, ישראל, מקורם בנסתר, מאחורי האור, מאחורי הנהר! ואפילו הם, לא מרגישים כל הזמן את מקורם, תפקידם, סיבת היבחרותם, טעמי מצוותם…. כי בדרך כלל כולם חיים בנגלה.

אבל, כדי להתחדש, לחזור לפנימיות הדברים, חייבים לזכור את המקור, מאחורי האור!

פעולת הזיכרון היא פעולה שחופרת מתחת לנגלה, דברים שנשכחו, שהוסתרו, שהם מתחת לפני השטח, ולהעלותם לעולם הנגלה.

לכן, בראש השנה יש לעשות פעולות דומות כדי להתחבר לפנימיות ולמקורות שלנו, כדי לקבל כוח להתחדשות.

השופר הוא כלי שעוזר להוציא מעומק הלב את ההבל הקמאי של האדם ולעורר אצלו זיכרון פורה.

 

יום ולילה (כו)

ראש השנה נכרז על ידי בית דין שמקבלים את עדותם של העדים שראו את חידוש הירח. מייד, ה' קורא לבית דינו ומתחיל יום הדין! (ראה תלמוד ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג)

משמעות הדברים, שיום הדין הוא רק ביום ראש השנה ולא בלילה שקדמה!! אבל אנו יודעים שכן בלילה ראש השנה מתחיל , ויש מנהגים לאכול כל מיני סימנים להמתיק את הדינים , כבר בלילה!

האמת שיש שתי בחינות בדין: בחינת היום ובחינת הלילה:

  • בלילה, זה דין של כל כנסת ישראל, בכללותה.
  • ביום זה דין פרטי של כל אחד ואחד.

כמו כן יש חלוקה בתקיעות שופר:

  • השופר מיושב הוא עבור כל אחד ואחד בפרט: האם הוא זכאי להיכלל בכלל. האם כלל ישראל יקלוט אותו!
  • השופר מעומד הוא עבור כלל הציבור וכלל עם ישראל.

 

 

ראש השנה נה

בע"ה כט אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראש השנה נה

 

ישנם שני סוגי תשובה (שמעתי ,בן השאר,מראבן קסל)

בעמידה , אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו…הרוצה בתשובה" ורק אחר כך "סלח לנו אבינו כי חטאנו"

אבל לכאורה היינו צריכים להגיד זאת בסדר ההפוך: נדבר על חטאים ורק אחר כך על התשובה!

אלא שהתשובה היא לא מהלך שנולד אחרי או בעקבות החטא

התשובה נבראת לפני בריאת העולם. מטרתה היא ליצור את האפשרות שהאדם יתקרב אל הבורא למרות היותו גשמי . כאילו האלוהים האציל מעצמו לתוך האדם הגשמי (וייפח באפיו נשמת חיים) והוא דואג שמה שהכניס באדם לא ילך לאיבוד, ולכן, הוא ברא את התשובה , הכלי כדי להחזיר האדם למסלול שהתכוון אליו בבריאה.

אם כן, אין התשובה קשורה לחטאים! זה מהלך של קרבה אל הבורא. מהלך של האדם אל עבר האנושיות, הרוחניות שבו.

אחרי שהאדם חטא, הוא יכול להשתמש באותו התהליך כדי לצאת ממסגר החטא. זו תשובה מסוג שני, התשובה שעליה, אנו בדרך כלל מדברים, התשובה מן החטא . אבל היא לא התשובה העיקרית הראשונית.

"טוב וישר ה' על כן יורא חטאים בדרך": מהלך התשובה נראה הפוך מעניין היושרה! כי הרי אדם שחטא חייב עונש . התשובה תעוות את הדין!

זה היה נכון אם היינו חושבים על הגדרת התשובה מהסוג הנמוך (התשובה שנולדת אחרי החטא)

אבל הפסוק מדבר על התשובה העליונה, זו שנבראה לפני העולם, שמאפשרת הקרבה של האדם אל הבורא. כל פעם שה' עוזר לאדם לחזור בתשובה, הוא בעצם "ישר" כי הוא הולך לפי חוקי הבריאה שהוא קבע כבר לפני הבריאה!

אם כן "התשובה" היא מהלך שקיים כבר בבריאת האדם שעוזר לו לזכור את תפקידו המיוחד, שהוא בן אדם ולא חיה!

 

המטרה של ראש השנה לעניות דעתי:

המטרה היא אחת ויחידה: שיהיה טוב יותר לאדם בשנה הבאה.

אין כאן לא רצון להעניש ולא להפחיד לשם הפחדה. אין כאן גזרת גורל. להיפך. כל מה שמצווה לנו ה' הוא לטובת האדם עצמו.אם כן , נפרש כאן את כל המוסגים של ראש השנה כדי להבסיר העניין הפשוט הזה.

 

יום הזיכרון (לע"ד)

התורה קוראת ליום הזה "יום הזכרון" בלי להנחות אותנו את מה עלינו לזכור?

התורה רגילה להנחות אותנו לזכור דברים מסוימים: יציאת מצרים, עמלק, מרים..אבל כאן, יש לנו לזכור מה?

נראה לי שההנחיה היא פתוחה, עבור כל אדם, יש לזכור דברים שונים. ככל יכולתו, לפי חייו, לפי דרכו:

אדם שצריך לחזור בתשובה, הוא אדם שצריך לחזור אחורנית ולמצוא בחייו רגעים ומחשבות טובים כדי שיוכל להישען עליהם ולהתקדם בחייו בצורה טובה יותר

מה שמפריע לאדם להיות טוב אלה הרגלים או התנהגויות שמונעות ממנו להסתכל בעיניים פקוחות על חייו. כל אדם, אמור לעשות את הטוב עבור עצמו. אבל מתברר שלא כן הדבר. האדם פועל לפי דרכים שמפריעים לו לחיות טוב. לפעמים, החיים מאלצים אותו לחיות בדרך שהוא בעצמו יודע שהיא לא טובה לו. אבל, הוא מרגיש שאי אפשר לשנות. אולי כי הוא יותר מדי מלא רוע והרגלים שאי אפשר לשנות.

הפתרון יכול לבוא רק כשהוא מרגיש נקודות טובות שיש בו. משם, מהנקודות הטובות שלא נפגעו, הוא יכול לתקן את השאר ולהתחיל מחדש.

לכן, דרוש מהלך של זיכרון:

יש לזכור נקודות טובות שמהן יהיה אפשר להתחיל מחדש.

למשל, בזוגיות, אפשר לזכור את ההבטחות והחלומות שהיו לנו בעת הנישואים או האירוסים. האהבה הראשונה. משם, אפשר להתחיל שוב.

אפשר לזכור את מה שאנו הבטחנו לעמנו בשנה שעברה. או מה שהבטחנו בבר מצווה שלנו. לזכור מה שהיינו רוצים להיות. לזכור מה שההורים ציפו מאיתנו . לזכור אולי עוד יותר רחוק, מה שהדורות הקודמים חלמו עבורנו. על מה הם נלחמו כדי שלנו יהיה טוב. נזכור את האבות. נזכור את נוח והרצון האלוהי להציל את האנושיות שבנו אפילו כשהכול נראה אבוד ומושחת. נזכור אפילו את הכוונה של הבורא בבריאת אדם הראשון.

 

הזיכרון הוא מהלך שבו האדם מתיצב מול כוונות, שאיפות, חלומות, ציפיות שהיו לו או שהיו לאנשים שהביאו עד כאן. משם, הוא יכול להתחיל מחדש!

יש פן חיובי מאוד בזיכרון. הוא, כולו לטובת האדם.

אבל יש פן קשה מאוד: הזכרון דורש מהאדם למדוד הפער בין העבר, השאיפות והטוב שהוא היה אמור לחיות והמצב שלו בהווה! הפער הזה כואב ודורש תיקונים. רוב הזמן, אנו בורחים מההסתכלות הזאת. אנו מעדיפים לטייח ולא לזכור ! יום הזכרון הוא אכן מציב אותי מול בעיה קשה. אם אני מתמודד, אז יהיה לי טוב, למרות הקושי.

אדם פתח עסק. אחרי שלוש שנים, מבקשים ממנו להסתכל אחורה ולבדוק האם הכסף שהוא השקיע אכן נתן את התשואה שהוא חשב בהתחלה. האם הוא רווחי? למרות שהוא מרגיש ש"הולך לו טוב", קשה לו להסתכל על המספרים כדי לבדוק האם באמת העסק עומד בצפיות שהיו לו. משם, הוא נדרש להתיצב מול מציאות שקשה לראות לפעמים. זה לטובתו. בלי זה, הוא ישקע יותר בחובות. זה מאוד קשה אבל זה מאוד טוב!

עליו אולי לפטר עובדים. עליו אולי לשנות כיוון, עליו אולי לקחת החלטות קשות. זה לטובה אבל זה קשה ומזעזע!

 

יום תרועה

כדי להגיע להסתכלות ללא פשרות על העבר , על התוכניות, השאיפות והכיוונים שפספסנו, אנו צריכים זעזוע. להתעורר מהתרדמה שבוחרים , בדרך כלל להיות בה. כל הקושי של ימים נוראים אלה, באה מהזעזוע הנדרש.

 

יום הדין

התורה לא מדברת על דין. אבל החכמים תרגמו את כל מה שנאמר לעיל על ידי המושג "דין". כי באמת לדין אין פשרות. הדין מציב אותי מול האמת. הדין מונע ממני להתחמק. קושי הדין נובע מהעיוות שלי . לא בגלל שיש בית משפט חיצוני שרוצה להעניש אותי. העונש הוא כבר בי, במידה ואני לא מתמודד על התפקיד שיש לי. הטוב נמצא בתוכי. כדי להגיע אליו, אני חייב להתמודד עם האמת שבי ושאני לא רוצה להתמודד איתה. בעצם, האדם מתייצב מול בית הדין של עצמו!! כי מהלך הזיכרון שנדרש ממנו מציב אותו במצב של דין מול עצמו.

 

בחודש השביעי באחד לחודש

כך קוראת התורה את ראש השנה. למה? כמובן שאי אפשר להסתפק בקביעת המועד באופן סתמי. העובדה שהוא חל ביום הראשון של החודש השביעי מצביע על מהות היום הזה:

כל "שביעי" הוא הזדמנות שניתנת לאדם להתנתק לרגע מהחיים הרגילים ולחשוב על השישה שעברו. כדי לתת תוכן, טעם. וכדי להכין את השישה הבאים בצורה יותר נכונה.

השבת עושה זאת בשבוע. ראש השנה עושה זאת עבור ששת החודשים שחלפו. לוקחים פסק זמן ודנים את עצמנו על מה שעבר ועל לאן אנו הולכים.

התחלת השביעי, ביום הראשון, מתחילים לקבל את השבת. מתחילים לעשות חושבים.

 

ראש השנה

החכמים צמצמו את כל זה בשני מילים.

ראש= יש לחזור לראש. הראש מנחה אותנו: הראשית . הזכרון מפנה אותנו אל עבר הראשית. ראשית החיים שלנו, ראשית המהלכים שלנו, ראשית הבריאה…

שנה= מלשון שינוי. כדי להשתנות ממש!

ראש השנה= אם תחזור לכוונת הראשית, אז תוכל להשתנות באמת

 

שנה טובה

נראה לי שהאיחול הזה מכיל בתוכו את העיקר של החג. לחיות יותר טוב בשנה הבאה. אבל השינוי דורש עבודה פנימית קשה .

 

יום טוב

התורה מצווה אותנו שהיום הזה יהיה יום טוב "מקרא קודש". שמחה, אוכל טוב, בגדים  נאים. לא עושים ווידוי. לא מזכירים עוונות. כי אנו חיים את ההזדמנות שמעניק לנו הבורא בחסדו: לחיות יותר טוב בשנה הבאה!! העיקר הוא הטוב.לחיות טוב. בתור בני אדם שהתכוון הבורא לברוא.

כל הפן ה"נורא" של היום הזה איננו בא אלא בגלל קושי המהלך שיביא אותנו לטוב הזה!

זה מסביר את ההוראה בספר עזרא  "אכלו משמנים…" בראש השנה

 

השופר

יש בשופר שני הפנים ההפוכים שתיארנו לעיל

  • שו= הפן הטוב. החסד. המתקת הדינים. (הארי זל מפנה אותנו לגימטריה של שו= 306 ועוד יד של התוקע המחזיק בשופר= 14. סה"כ 620, ש"ך שהוא סמל המתיקות בחיים) גם ה"דבש" הוא בגמטריה 306
  • פר= הפן הקשה. לפר יש קרניים שנוגחים! פר הוא תמיד סמל למידת הדין.

השו-פר= הוא כלי שמבטא גם הטוב וגם הקושי שיש במהלך השגת הטוב.

גם בתקיעות יש את שני הפנים האלה:

תקיעה= החסד הראשוני. ה' נותן לנו כלים להשתפר. ה' אוהב אותנו ורוצה בטוב עבור האדם

תרועה= השגת הטוב באה על ידי התעוררות האדם והזכרון וההתיצבות מול מידת הדין של עצמו.

תקיעה אחרונה= מידת הרחמים של שילוב בין שני המהלכים הראשונים.כמו העולם, שילוב בין הדין והחסד בונה את העולם והאדם.

 

השופר ככלי

השופר חלול. האדם (במיוחד הגברים) משתוקקים לראות, לגלות את ה"חור" שממנו נולד הכל. החלל שממנו נולד האדם. החור המכוסה, המסתורי, שממנו באים החיים.

האדם יודע ששם הכל התחיל ושם סוד החיים ולשם הוא רוצה להגיע כדי לחקור את החלל הריק הזה.

 

קולות השופר

כמו שהחלל הוא העיקר בשופר, כך האוויר הוא העיקר באדם! לא הדיבור  ולא קולות יפים. כל אלה מכסים ומעוותים את היסוד עצמו. כי היסוד של האדם הוא מה שהאלוהים שם באפיו ביצירתו כאדם: הרוח, האוויר, הנשימה, הנשמה. איפה נמצאת הנשמה הזאת? בחור שבתוך לב האדם! עמוק עמוק מי יראנו!משם הכל מתחיל משם יש להתחיל מחדש.

על ידי קולות  או על ידי דיבורים, ניתן לזייף. ניתן עדיין לשקר לעצמני. לכן, ההוראה היא לפנות אל האין סופיות הבלתי ממשית שמקיימת את הנשמה. האוויר, הרוח שבתוך האדם.

מהקולות האלה , מכווים לנגוע לאוויר, לנשמה של השומע.

מקרב הלב של התוקע אל חלל הלב של השומע.

קריאה מהאלוהים שבתוך האדם (הנשמה שנפח בו) אל האלוהי שבתוך האדם האחר.

"ה' בקול שופר"= לעניות דעתי, שה' בעצמו נמצא בקול של השופר.

הבורא שם משהוא משלו בתוך האדם. "וייפח באפיו נשמת חים". מהרגע הזה, יש באדם חלק מהאלוהים בתוכו. אל החלק הזה הלא נראה והמכוסה כל כל, פונים בראש השנה.

 

הרמזים בליל ראש השנה

  • ביום של ראש השנה, יש את הדין האמיתי. כי רק ביום ניתן היה לקבוע מתי ראש חודש לפי עדים שבאו לבית הדין. רק ביום ידעו שהוא ראש השנה. בערב, אנו יודעים היום שהוא ראש השנה בזכות הלוח שיש לנו. אבל, זו רק הבטחה על מה שבאמת יקרה למחרת. ביום,, אם כן יש דין במעשה.

לכן, תוקעים בשופר למעשה. במעשה, כדי להמתיק הדינים

  • בלילה, יש דין רק במחשבה. כי מקבלים עלינו את ההזמנה לבית המשפט למחרת. אין עדיין דין אבל יד כבר מחשבות על המעמד. זה דין במחשבה.

לכן, עלינו להמתיק את הדינים על ידי מחשבה. לא על ידי מעשה

לכן, אנו אוכלים "רמזים", לפי "מנהגים", אלא קר "סימנים". כל דבר שמצביע על דבר שאיננו מעשה  הלכתי ברור לקבוע כמעשה.

יש אפילו דעה שמציעה לא להגיד שום "יהי רצון" על אכילת הסימנים כדי להדגיש שאלה רק סימנים ולא הלכה ממשית!

 

דין המתקה
בלילה במחשבה ממתיקים הדינים על יד רמזים
ביום במעשה- בפועל ממתיק הדין על ידי השופר

 

תפוח בדבש (לע"ד)

התפוח הוא פרי מושלם. יש בו ריח טוב, יש בו טעם טוב, הכל נאכל בו. אין לו כליפה שיש לזרוק. הוא יפה. ייתכן אפילו, שיש מקורות מדרשיים שמציעים שהוא היה פרי עץ הדעת.

כל דבר מושלם, מזכיר לאדם שהוא איננו מושלם! הוא מציב אותו מול מה היה רוצה להיות והוא איננו. זו באמת מידת הדין! האלוהים הוא נמשל לתפוח. האדם איננו תפוח. האדם חטא על ידי התפוח.

לכן יש להמתיק את הדין של התפוח על ידי דבש!

 

תקיעות מיושב ומעומד

מיושב= התשובה הפרטית של כל אחד.

מעומד= התשובה הכללית. התשובה של הפרט שנמצא בתוך כלל ושדואג לכלל.

 

שני ימים

היום הראשון= לפי הרבי מסוכטושב, הוא יום הדינים הקשים. מתפללים ודואגים על עצם הקיום שלנו

היום השני= הוא יום הדינים הרכים. ניתן אז כבר להתפלל על הפרנסה ועל שאר צורכי האדם

 

בכסה ליום חגנו

החכמים מפרשים את הפסוק מתהילים: ביום שהלבנה מכוסה, שהוא ראש השנה.

נראה לי שהמילה המתאימה ביותר ליום הזה היא באמת "המכוסה" כי פונים אל הדברים המכוסים שיש באדם . האדם חייב להתמודד מול הדברים המכוסים ביותר שיש בתוכו, להעלותם לזכרון , אפילו אם הם מזעזעים אותי ומעוררים אותי מתרדמתי.

 

יוסף

"ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים"

הגמרא אומרת שיוסף יצא מבית האסורים ביום ראש השנה.

אחרי שאמר לשר המשקים "וזכרתני". הוא נשכח שם. והוא יצא ביום הזכרון שקבע האלוהים!

הזכירה הנכונה היא הזכירה של האלוהים, כלומר, הזכרון שנדרש לעשות אותו בראש השנה. ולא הזכרון של בני האדם שזוכרים רק את מה שנוח להם ומה שכדאי להם.

לכן יוסף נשאר בבית הכלא של מצרים (המצרים) שנתיים לפי שאמר פעמיים "וזכרתני". ויצא אחרי שתיקן הפגם הזה, על ידי יום הזכרון האין סופי והבלתי תלוי של ראש השנה.

 

יצחק

  • (מניטו)למה זוכרים דווקא את יצחק מבין שלושת האבות ביום הדין? הלא יצחק הוא איש הדין. היינו מעדיפים שיבוא אברהם איש החסד כדי להעיבר אותנו מהדין הזה אל הרחמים!

אלא שרק איש הדין יכול לבקש רחמים באמת כי מי שהוא בעולם החסד, כשהוא נתקל בדין, אז הוא חסר אונים! רק מי שמתנהג לפי הדין, יכול לבקש רחמים!

  • נראה לי להוסיף בעניין אחר: קוראים את פרשת לידתו של יצחק כי היא הלידה של היהודי הראשון. לידה נגד הטבע. לידה שדורשת תפילות וניסים. כמו שלידתו היתה בנס, כך חייו המשיכו בנס כי הוא נדרש למות בעקידה וניצל משם בזכות המלאך. אם כן, לידתו והעקידה מזכירים לנו שהחיים שלנו ניתנים לנו במתנה ושעלינו לזכות בהם בכל רגע ובמיוחד בשעת הדין. האם אנו ראויים לחיים האלה שניתנו לנו במתנה? זה מדרבן אותנו להיות יותר טובים!

 

קום מכיסא הדין ושב בכיסא הרחמים

למה ה' נמצא באותו היום בכיסא הדין?

הרבי מסוכטשוב אומר שככל שה' נמצא בדין באותו היום,, כך הוא יוכל להתנהג איתנו ברחמים! כלומר, מידת הדין שהוא יושב בה, עוזרת למידת הרחמים!

כמו שהסברנו לעיל: כגודל הזכרון והקושי בהתמודדות איתו, כך יוטב עם האדם בסופו של דבר!!

כגודל מידת הדין, כך גדלה מידת הרחמים!!!

 

ראש השנה לע"ד

27-09-06

 

ראש השנה לע"ד

 

 

1 עשה למען שמך.. וחוסה על ישראל עמך:

וכן כל הרשימה הידועה בסליחות.

אני מציע פירוש זה:

עשה למען שמך.. אבל, בבקשה, חוסה על ישראל עמך!

עשה מה שאתה צריך עבור התוכניות שלך, אבל , לא על ידי יסורין עבור עמך ישראל!

באותו עניין : תפוח בדבש:

תפוח זה תכלית מכוון הבריאה. זה העשה למען שמך.

הדבש הוא : אבל שלא יגרמו לנו ייסורים.

שתהיה תפוח אבל בדבשֱֱֱ!

 

2 "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" מזמור של הפרנסה .

"כי הוא על ימים יסדה": כשהאדם ירגיש שאפילו הארץ, שעליו הוא נשען ובטוח, אף היא עומדת על מים!

אז הוא ירגיש יותר שהכל בא מה'.

והפרנסה שלו, שהיא לכאורה תלויה רק בו ובמעשיו, אף היא עומדת על …רצונו של ה'. אז הוא ידע שהכל ממש תלוי בה', ובאמת לה' הארץ ומלואה… ואז פרנסתו היא בידי ה'.

הידיעה הזאת , יכולה לעזור לאדם שיכנס בתפילה אמיתית עבור פרנסתו.

 

3 "ה' שמעתי שמעך.."

…, מאן בעי  סם חיי והוא בן חייל, יקום בטרם יתעוותו אנשי החייל, וישוב אל ה'":

לעניות דעתי מדובר על הצעירים שמרגישים שהחייל שלהם בא מכוחם הם. למה שיחפשו את  סם החיים שהיא התורה?. יש להם את החייל!

עצה להם היא: שיקומו עכשיו, לפני שיתעוותו, וישובו אל ה'!

 

4בדיחה

בהקדמות של הקטורת בתפילת שחרית אומרים שאנו "חכמים בלי מדע ונבונים בלי השכל…"

יכולים לחשוב על מערכות חינוך מסוימות היום בארץ, שמטרתם המוכרזת היא לייצר בדיוק זאת: חכמים בלי מדע ונבונים בלי השכלה!

 

5 ובכן…

שמעתי שזה קשור למה שאמרה אסתר:" ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת.." שיהיה מעבר למדת הדין. לפנים משורת הדין, שה' יתנהג עמנו במידת הרחמים.

 

 

 

 

בע"ה ג תשרי התשע"ג

מישל בן שושן

 

ראש השנה לעד 4

 

הערה:

נראה לי שהקשר בין כל "חג" למאורע היסטורי איננו בא כדי להצדיק את החג. הוא בא כדי לתת לנו חומר למחשבה על משמעות החג. אין אנו חוגגים פסח כי ה' הוציא את ישראל ממצרים. אנו חוגגים פסח כי זה חשוב לנו לחגוג פסח בכל שנה. וכדי שנדע מה עלינו לחגוג ומה המשמעות של החג, משייכים אותו ליציאת מצרים. כך גם לגבי משמעות ראש השנה. אין אנו חוגגים ראש השנה כי זה יום הולדת של אדם הראשון  אלא להיפך, כדי להבין מה היא  משמעות ראש השנה, שייכו החכמים אותו ללידת אדם הראשון.

 

שאלות:

  1. למה קוראים את פרשת "וה' פקד את שרה" ביום הראשון?

אומרים בדרך כלל שזה בגלל שהעיקר הוא עקידת יצחק שנקרא למחרת ומכיוון שזה יום ארוך אחד, קוראים את הפרק שקודם לעקידה בתורה. אבל נראה לי שזה לא תירוץ מספק. ואפילו אם הוא נכון, יש להבין את משמעות הפרקים שקודמים לעקידה ביחסם לראש השנה:

  1. אם ראש השנה הוא יום הולדת אדם הראשון, פירוש הדבר שזה דבר שקשור לכל בני האדם באשר הם ולא ליהודים באשר הם יהודים! אם כן, למה ישראל חוגגים לבדם את החג הזה?
  2. מה משמעות ה"זכרון" שהוא מצוות היום?

 

תשובה:

מטרת הבורא היא שכל בני האדם יכירו באלהותו ואחדותו. כך חשב אברהם וכך כנראה היתה משימתו הראשונה של אברהם: להפיץ את ידיעת ה' לכל בני אנוש. "אב המון גויים" , "ונברכו בך כל משפחות האדמה"..

אבל, ייתכן שמטרה זו לא הייתה ישימה במתכונתה המקורית. ולכן, ה' בחר לו טקטיקה שונה: לבחור וליצור עם נבדל שיעיד בכל אורך ההיסטוריה על אחדותו והשגחתו של הבורא בעולם. המטרה נשארת אותה המטרה: שכל באי עולם יכירו בה' ובאחדותו. אבל הדרך שונה: יצירת עם ישראל מצריכה הבדלה ובחירה (בניגוד לעניין האוניברסאליות), ציווי מצוות מיוחדות מאוד לעם הזה כדי שבסופו של דבר, רעיון המונותיאיזם יתפשט בעולם.

(ההתפשטות הזאת איננה מצווה על עם ישראל. אין דרישה לגייר בני אדם ליהדות. ההתפשטות הזאת תיעשה "מאליה" על פי דרכי ה' וסודות ההיסטוריה וההשגחה)

אברהם התקשה מאוד להבין זאת!

שרה היא זו שהבינה רעיון זה. שרה אילצה את אברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל כדי ליצור עם ישראל מיוחד, נבדל ונבחר. ה' ציווה לאברהם לשמוע לקול אשתו.

 

לסיכום:

הפרשה שאנו קוראים בראש השנה מספרת על התחלת יצירת עם נבחר ונבדל. (גירוש ישמעאל)

אבל, באותו פארק, אנו קוראים שאין זו דחיית הגויים באשר הם. הדאגה של הבורא היא עדיין כל בני אנוש. לכן, המלאך בא ומברכך את ישמעאל ואנו קוראים זאת באריכות!

לא רק בני אברהם הם נושאי דאגת ה' אלא גם  "האויבים" של אברהם! אבימלך ואברהם כורתים ברית לגביהם ולגבי בניהם וזרעם! גם את זה יש לנו לקרוא: הדאגה של התורה נשארת "כל בני האדם" על פני האדמה. אבל הדאגה המיוחדת לעם ישראל היא אמצעי כדי שנגיע למטרה הרצויה בסוף ההיסטוריה: שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו!

ולכן ראש השנה היא החג שבו עם ישראל זוכר כי הוא אחראי על הזכרון של המטרה של הבורא לגבי כל יצוריו! ישראל אמונים על זכרון העולם, זכרון מטרת הבריאה.

לכן, עם ישראל חוגג את ראש השנה השייך לכל אומות העולם בצורה כזו שזה מחזק את תפקידו כעם הזוכר עבור כל אומות העולם!

 

27-09-06

 

ראש השנה לע"ד

 

 

1 עשה למען שמך.. וחוסה על ישראל עמך:

וכן כל הרשימה הידועה בסליחות.

אני מציע פירוש זה:

עשה למען שמך.. אבל, בבקשה, חוסה על ישראל עמך!

עשה מה שאתה צריך עבור התוכניות שלך, אבל , לא על ידי יסורין עבור עמך ישראל!

באותו עניין : תפוח בדבש:

תפוח זה תכלית מכוון הבריאה. זה העשה למען שמך.

הדבש הוא : אבל שלא יגרמו לנו ייסורים.

שתהיה תפוח אבל בדבשֱֱֱ!

 

2 "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" מזמור של הפרנסה .

"כי הוא על ימים יסדה": כשהאדם ירגיש שאפילו הארץ, שעליו הוא נשען ובטוח, אף היא עומדת על מים!

אז הוא ירגיש יותר שהכל בא מה'.

והפרנסה שלו, שהיא לכאורה תלויה רק בו ובמעשיו, אף היא עומדת על …רצונו של ה'. אז הוא ידע שהכל ממש תלוי בה', ובאמת לה' הארץ ומלואה… ואז פרנסתו היא בידי ה'.

הידיעה הזאת , יכולה לעזור לאדם שיכנס בתפילה אמיתית עבור פרנסתו.

 

3 "ה' שמעתי שמעך.."

…, מאן בעי  סם חיי והוא בן חייל, יקום בטרם יתעוותו אנשי החייל, וישוב אל ה'":

לעניות דעתי מדובר על הצעירים שמרגישים שהחייל שלהם בא מכוחם הם. למה שיחפשו את  סם החיים שהיא התורה?. יש להם את החייל!

עצה להם היא: שיקומו עכשיו, לפני שיתעוותו, וישובו אל ה'!

 

4בדיחה

בהקדמות של הקטורת בתפילת שחרית אומרים שאנו "חכמים בלי מדע ונבונים בלי השכל…"

יכולים לחשוב על מערכות חינוך מסוימות היום בארץ, שמטרתם המוכרזת היא לייצר בדיוק זאת: חכמים בלי מדע ונבונים בלי השכלה!

 

5 ובכן…

שמעתי שזה קשור למה שאמרה אסתר:" ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת.." שיהיה מעבר למדת הדין. לפנים משורת הדין, שה' יתנהג עמנו במידת הרחמים.

 

 

 

 

ראש השנה בעד

 

בע"ה  ו’ בתשרי תשס"ז

 

 

ראש השנה בעד

הרב בן עזרא

 

 

  1. ראש השנה:

בליל ראש השנה מנהג ישראל לומר לפני אכילת תפוח בדבש "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה וכו' "מה חשיבותה של בקשה זו?ראש השנה כפול במבנהו: מצד אחד הוא ראש חודש  של החודש השביעי בלוח השנה הירחי ומצד שני חודש ראשון של שנת החמה. נמצא שהוא צמוד גם ליציאת מצרים וגם לבריאת האדם (העולם) לפי סברת רבי אליעזר בגמרא.

חודש תשרי הוא השביעי בחודשים, ה"שבת" של החודשים. קדושה זו מתפשטת למפרע על כל הבריאה בזכות ביאתו של עם ישראל לעולם.וזה פירוש הבקשה מתוך הבנת המלים שנה וחודש:

"שנה" הוא מלשון שינוי. השני שונה מן הראשון. הראשון חלף הלך לו והשני בא במקומו.

"חדש" מלשון התחדשות .מתוך אותו ראשון מתגלה החידוש.בדרך כלל השוני בטבע  והחידוש בא מיוזמתו של האדם.

לכן מבקשים  להכניס חידוש בתוך השינוי. להכניס רוח התחדשות של עם ישראל לתוך עולם הטבע ומצרפים את שני המושגים המנוגדים שינוי וחידוש.

 

2 .שישה שמות לר"ה:

 

שלושה שמות מן התורה ושלושה כנגדם מדרבנן, והם כנגד שלושת המימדים אדם, זמן ומרחב, או "נפש, שנה ועולם":

 

 

יום תרועה ראשון לעשרת ימי תשובה עולם
ראש חודש ("באחד לחודש") ראש השנה שנה
יום הזיכרון ("זיכרון תרועה..") יום הדין נפש

 

אם ראש השנה הוא  יום הדין לאיזה דין הכוונה? ואם הוא ראשון לעשרת ימי תשובה מה תוכנה של תשובה זו? שהרי יש איסור להתוודות ולהזכיר חטאים עוונות ופשעים בכל חלקי התפילה.מקור שיעזור לברר תמיהות אלו

נמצא במסכת ראש השנה(פרק א משנה ב) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון (או לפי גרסת גניזת קהיר:"עוברים לפניו בנומרון=NUMERO).והגמרא אומרת כחיילותיו של בית דויד. במלים אחרות:מסדר צבאי. הקב"ה סוקר את הברואים כדי לוודא כמה חיילים יש, איתם ניתן להמשיך את ההיסטוריה.ובעקיפין, הדין על הפרט הוא לפי

מידת שייכותו אל הכלל ולא על מעשיו הפרטיים.והתשובה היא הידוק הקשר עם חברו , עם הציבור ועם העם .

 

3 .השופר:

מצוות השופר דורשת להפוך חפץ טבעי לכלי של מצווה:

א – מ"קרן" ל"שופר".

בעזרת ה "קרן" , הבהמה נוגחת ותוקפת. זה כלי אגרסיבי בטבעו.

ה"שופר", לעומתו, מובנו להשתפר.

ב-לניגוח משתמשים בחיצוניותו של הקרן.בתקיעות משתמשים בתוכיותו בפנימיותו של השופר.

ג- הקרן מחוברת  בחלקו הרחב אל ראש האיל והולך ומצר בקצהו.

בשימושו כשופר, אנו מפיחים אוויר מהצד הצר. "מן המצר קראתי יה..

 

  1. לשמוע קול שופר:

המצווה , והברכה הם "לשמוע קול שופר". ולא לתקוע. כי עיקר המאמץ הוא בפיתוח כושר השמיעה של האדם.

במסכת בבא קמא, כתוב מי שסימא, עיוור, את עין חברו משלם את ערך

עינו אבל אם חרשו משלם דמי (ערך)כולו.כיוון שניתק אותו מהקשר האנושי.

השופר אמור לעזור לאדם לפתח את חוש השמיעה  שלו , כלפי עצמו, כלפי מצוות ה', ובמיוחד, השמיעה של קול חברו,אשתו ובניו. לדעת להקשיב לזולת, לשוני, להיות רגיש לדעות ולבעיות של האחר , של השונה ממני. שלושת השמיעות האלה, אל עצמו, אל הבורא ואל האחר, תלויות בכושר אחד. אם אני לא קשוב לאחר, אין לי שמיעה אמיתית כלפי רצון הבורא.

 

5 .תקיעות מעומד:

התקיעות "מיושב", כנראה נוספו על ידי רבותינו, מאוחר יותר במסורת הדורות. הם מקבילות למצוות שופר כמצווה פרטית.

לעומתם, התקיעות של "מעומד", בעמידה של מוסף, הם עיקר התקיעות, והן מכוונות למעלת כלל ישראל.

האדם הישראלי צריך להרגיש ולכוון בתקיעות האלה (שהן העיקר) , השתייכותו לכלל, ולהתפלל לצורכי הכלל. רק מתוך שייכותו לכלל ישראל הוא שומע את קול השופר כפרט. "הזיכרון " הוא זיכרון כלל אנושי, ומשתייכים ברגע זה לכלל האומה ואפילו לכלל הבריאה וכוונות הבריאה שהם קשורות לעם ישראל (בשביל ראשית – ישראל- ברא א' את השמים..)

 

  1. אין תוקעים בשבת:

שונות הן התפיסות הטעמים והנימוקים של התלמוד הבבלי והירושלמי בקשר לטעם של איסור התקיעות בשבת ב "גבולין", והחובה לתקוע  במקדש בשבת.

לדעת הירושלמי, הטעם הוא שהתקיעות הן חלק מעבודת המקדש , כמו שכתוב:יום תרועה יהיה לכם:ועשיתם עולה. כשיש חיוב של קרבן יש חיוב של תרועה.ומחוץ למקדש המצווה היא של הפרט לגביו יש רק זיכרון תרועה.

הבבלי לעומתו מנמק את האיסור דרך גזירת חכמים: שמא ילך אצל בקי (בתקיעות)כדי שיתקע לו או ילמדנו ויעביר אותו ארבע אמות ברשות הרבים (ויחלל שבת)

הפרי צדיק מסביר שהשופר הוא כלי שמטרתו להחדיר היראה בתוך האדם, והשבת עושה את זה ממילא. וכמו ש"אין צורך" בתפילין בשבת כי השבת ממלאת כבר את תפקידם, כך "אין צורך" בשופר בשבת.

 

ראש השנה נה

בע"ה כט אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראש השנה נה

 

ישנם שני סוגי תשובה (שמעתי ,בן השאר,מראבן קסל)

בעמידה , אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו…הרוצה בתשובה" ורק אחר כך "סלח לנו אבינו כי חטאנו"

אבל לכאורה היינו צריכים להגיד זאת בסדר ההפוך: נדבר על חטאים ורק אחר כך על התשובה!

אלא שהתשובה היא לא מהלך שנולד אחרי או בעקבות החטא

התשובה נבראת לפני בריאת העולם. מטרתה היא ליצור את האפשרות שהאדם יתקרב אל הבורא למרות היותו גשמי . כאילו האלוהים האציל מעצמו לתוך האדם הגשמי (וייפח באפיו נשמת חיים) והוא דואג שמה שהכניס באדם לא ילך לאיבוד, ולכן, הוא ברא את התשובה , הכלי כדי להחזיר האדם למסלול שהתכוון אליו בבריאה.

אם כן, אין התשובה קשורה לחטאים! זה מהלך של קרבה אל הבורא. מהלך של האדם אל עבר האנושיות, הרוחניות שבו.

אחרי שהאדם חטא, הוא יכול להשתמש באותו התהליך כדי לצאת ממסגר החטא. זו תשובה מסוג שני, התשובה שעליה, אנו בדרך כלל מדברים, התשובה מן החטא . אבל היא לא התשובה העיקרית הראשונית.

"טוב וישר ה' על כן יורא חטאים בדרך": מהלך התשובה נראה הפוך מעניין היושרה! כי הרי אדם שחטא חייב עונש . התשובה תעוות את הדין!

זה היה נכון אם היינו חושבים על הגדרת התשובה מהסוג הנמוך (התשובה שנולדת אחרי החטא)

אבל הפסוק מדבר על התשובה העליונה, זו שנבראה לפני העולם, שמאפשרת הקרבה של האדם אל הבורא. כל פעם שה' עוזר לאדם לחזור בתשובה, הוא בעצם "ישר" כי הוא הולך לפי חוקי הבריאה שהוא קבע כבר לפני הבריאה!

אם כן "התשובה" היא מהלך שקיים כבר בבריאת האדם שעוזר לו לזכור את תפקידו המיוחד, שהוא בן אדם ולא חיה!

 

המטרה של ראש השנה לעניות דעתי:

המטרה היא אחת ויחידה: שיהיה טוב יותר לאדם בשנה הבאה.

אין כאן לא רצון להעניש ולא להפחיד לשם הפחדה. אין כאן גזרת גורל. להיפך. כל מה שמצווה לנו ה' הוא לטובת האדם עצמו.אם כן , נפרש כאן את כל המוסגים של ראש השנה כדי להבסיר העניין הפשוט הזה.

 

יום הזיכרון (לע"ד)

התורה קוראת ליום הזה "יום הזכרון" בלי להנחות אותנו את מה עלינו לזכור?

התורה רגילה להנחות אותנו לזכור דברים מסוימים: יציאת מצרים, עמלק, מרים..אבל כאן, יש לנו לזכור מה?

נראה לי שההנחיה היא פתוחה, עבור כל אדם, יש לזכור דברים שונים. ככל יכולתו, לפי חייו, לפי דרכו:

אדם שצריך לחזור בתשובה, הוא אדם שצריך לחזור אחורנית ולמצוא בחייו רגעים ומחשבות טובים כדי שיוכל להישען עליהם ולהתקדם בחייו בצורה טובה יותר

מה שמפריע לאדם להיות טוב אלה הרגלים או התנהגויות שמונעות ממנו להסתכל בעיניים פקוחות על חייו. כל אדם, אמור לעשות את הטוב עבור עצמו. אבל מתברר שלא כן הדבר. האדם פועל לפי דרכים שמפריעים לו לחיות טוב. לפעמים, החיים מאלצים אותו לחיות בדרך שהוא בעצמו יודע שהיא לא טובה לו. אבל, הוא מרגיש שאי אפשר לשנות. אולי כי הוא יותר מדי מלא רוע והרגלים שאי אפשר לשנות.

הפתרון יכול לבוא רק כשהוא מרגיש נקודות טובות שיש בו. משם, מהנקודות הטובות שלא נפגעו, הוא יכול לתקן את השאר ולהתחיל מחדש.

לכן, דרוש מהלך של זיכרון:

יש לזכור נקודות טובות שמהן יהיה אפשר להתחיל מחדש.

למשל, בזוגיות, אפשר לזכור את ההבטחות והחלומות שהיו לנו בעת הנישואים או האירוסים. האהבה הראשונה. משם, אפשר להתחיל שוב.

אפשר לזכור את מה שאנו הבטחנו לעמנו בשנה שעברה. או מה שהבטחנו בבר מצווה שלנו. לזכור מה שהיינו רוצים להיות. לזכור מה שההורים ציפו מאיתנו . לזכור אולי עוד יותר רחוק, מה שהדורות הקודמים חלמו עבורנו. על מה הם נלחמו כדי שלנו יהיה טוב. נזכור את האבות. נזכור את נוח והרצון האלוהי להציל את האנושיות שבנו אפילו כשהכול נראה אבוד ומושחת. נזכור אפילו את הכוונה של הבורא בבריאת אדם הראשון.

 

הזיכרון הוא מהלך שבו האדם מתיצב מול כוונות, שאיפות, חלומות, ציפיות שהיו לו או שהיו לאנשים שהביאו עד כאן. משם, הוא יכול להתחיל מחדש!

יש פן חיובי מאוד בזיכרון. הוא, כולו לטובת האדם.

אבל יש פן קשה מאוד: הזכרון דורש מהאדם למדוד הפער בין העבר, השאיפות והטוב שהוא היה אמור לחיות והמצב שלו בהווה! הפער הזה כואב ודורש תיקונים. רוב הזמן, אנו בורחים מההסתכלות הזאת. אנו מעדיפים לטייח ולא לזכור ! יום הזכרון הוא אכן מציב אותי מול בעיה קשה. אם אני מתמודד, אז יהיה לי טוב, למרות הקושי.

אדם פתח עסק. אחרי שלוש שנים, מבקשים ממנו להסתכל אחורה ולבדוק האם הכסף שהוא השקיע אכן נתן את התשואה שהוא חשב בהתחלה. האם הוא רווחי? למרות שהוא מרגיש ש"הולך לו טוב", קשה לו להסתכל על המספרים כדי לבדוק האם באמת העסק עומד בצפיות שהיו לו. משם, הוא נדרש להתיצב מול מציאות שקשה לראות לפעמים. זה לטובתו. בלי זה, הוא ישקע יותר בחובות. זה מאוד קשה אבל זה מאוד טוב!

עליו אולי לפטר עובדים. עליו אולי לשנות כיוון, עליו אולי לקחת החלטות קשות. זה לטובה אבל זה קשה ומזעזע!

 

יום תרועה

כדי להגיע להסתכלות ללא פשרות על העבר , על התוכניות, השאיפות והכיוונים שפספסנו, אנו צריכים זעזוע. להתעורר מהתרדמה שבוחרים , בדרך כלל להיות בה. כל הקושי של ימים נוראים אלה, באה מהזעזוע הנדרש.

 

יום הדין

התורה לא מדברת על דין. אבל החכמים תרגמו את כל מה שנאמר לעיל על ידי המושג "דין". כי באמת לדין אין פשרות. הדין מציב אותי מול האמת. הדין מונע ממני להתחמק. קושי הדין נובע מהעיוות שלי . לא בגלל שיש בית משפט חיצוני שרוצה להעניש אותי. העונש הוא כבר בי, במידה ואני לא מתמודד על התפקיד שיש לי. הטוב נמצא בתוכי. כדי להגיע אליו, אני חייב להתמודד עם האמת שבי ושאני לא רוצה להתמודד איתה. בעצם, האדם מתייצב מול בית הדין של עצמו!! כי מהלך הזיכרון שנדרש ממנו מציב אותו במצב של דין מול עצמו.

 

בחודש השביעי באחד לחודש

כך קוראת התורה את ראש השנה. למה? כמובן שאי אפשר להסתפק בקביעת המועד באופן סתמי. העובדה שהוא חל ביום הראשון של החודש השביעי מצביע על מהות היום הזה:

כל "שביעי" הוא הזדמנות שניתנת לאדם להתנתק לרגע מהחיים הרגילים ולחשוב על השישה שעברו. כדי לתת תוכן, טעם. וכדי להכין את השישה הבאים בצורה יותר נכונה.

השבת עושה זאת בשבוע. ראש השנה עושה זאת עבור ששת החודשים שחלפו. לוקחים פסק זמן ודנים את עצמנו על מה שעבר ועל לאן אנו הולכים.

התחלת השביעי, ביום הראשון, מתחילים לקבל את השבת. מתחילים לעשות חושבים.

 

ראש השנה

החכמים צמצמו את כל זה בשני מילים.

ראש= יש לחזור לראש. הראש מנחה אותנו: הראשית . הזכרון מפנה אותנו אל עבר הראשית. ראשית החיים שלנו, ראשית המהלכים שלנו, ראשית הבריאה…

שנה= מלשון שינוי. כדי להשתנות ממש!

ראש השנה= אם תחזור לכוונת הראשית, אז תוכל להשתנות באמת

 

שנה טובה

נראה לי שהאיחול הזה מכיל בתוכו את העיקר של החג. לחיות יותר טוב בשנה הבאה. אבל השינוי דורש עבודה פנימית קשה .

 

יום טוב

התורה מצווה אותנו שהיום הזה יהיה יום טוב "מקרא קודש". שמחה, אוכל טוב, בגדים  נאים. לא עושים ווידוי. לא מזכירים עוונות. כי אנו חיים את ההזדמנות שמעניק לנו הבורא בחסדו: לחיות יותר טוב בשנה הבאה!! העיקר הוא הטוב.לחיות טוב. בתור בני אדם שהתכוון הבורא לברוא.

כל הפן ה"נורא" של היום הזה איננו בא אלא בגלל קושי המהלך שיביא אותנו לטוב הזה!

זה מסביר את ההוראה בספר עזרא  "אכלו משמנים…" בראש השנה

 

השופר

יש בשופר שני הפנים ההפוכים שתיארנו לעיל

  • שו= הפן הטוב. החסד. המתקת הדינים. (הארי זל מפנה אותנו לגימטריה של שו= 306 ועוד יד של התוקע המחזיק בשופר= 14. סה"כ 620, ש"ך שהוא סמל המתיקות בחיים) גם ה"דבש" הוא בגמטריה 306
  • פר= הפן הקשה. לפר יש קרניים שנוגחים! פר הוא תמיד סמל למידת הדין.

השו-פר= הוא כלי שמבטא גם הטוב וגם הקושי שיש במהלך השגת הטוב.

גם בתקיעות יש את שני הפנים האלה:

תקיעה= החסד הראשוני. ה' נותן לנו כלים להשתפר. ה' אוהב אותנו ורוצה בטוב עבור האדם

תרועה= השגת הטוב באה על ידי התעוררות האדם והזכרון וההתיצבות מול מידת הדין של עצמו.

תקיעה אחרונה= מידת הרחמים של שילוב בין שני המהלכים הראשונים.כמו העולם, שילוב בין הדין והחסד בונה את העולם והאדם.

 

השופר ככלי

השופר חלול. האדם (במיוחד הגברים) משתוקקים לראות, לגלות את ה"חור" שממנו נולד הכל. החלל שממנו נולד האדם. החור המכוסה, המסתורי, שממנו באים החיים.

האדם יודע ששם הכל התחיל ושם סוד החיים ולשם הוא רוצה להגיע כדי לחקור את החלל הריק הזה.

 

קולות השופר

כמו שהחלל הוא העיקר בשופר, כך האוויר הוא העיקר באדם! לא הדיבור  ולא קולות יפים. כל אלה מכסים ומעוותים את היסוד עצמו. כי היסוד של האדם הוא מה שהאלוהים שם באפיו ביצירתו כאדם: הרוח, האוויר, הנשימה, הנשמה. איפה נמצאת הנשמה הזאת? בחור שבתוך לב האדם! עמוק עמוק מי יראנו!משם הכל מתחיל משם יש להתחיל מחדש.

על ידי קולות  או על ידי דיבורים, ניתן לזייף. ניתן עדיין לשקר לעצמני. לכן, ההוראה היא לפנות אל האין סופיות הבלתי ממשית שמקיימת את הנשמה. האוויר, הרוח שבתוך האדם.

מהקולות האלה , מכווים לנגוע לאוויר, לנשמה של השומע.

מקרב הלב של התוקע אל חלל הלב של השומע.

קריאה מהאלוהים שבתוך האדם (הנשמה שנפח בו) אל האלוהי שבתוך האדם האחר.

"ה' בקול שופר"= לעניות דעתי, שה' בעצמו נמצא בקול של השופר.

הבורא שם משהוא משלו בתוך האדם. "וייפח באפיו נשמת חים". מהרגע הזה, יש באדם חלק מהאלוהים בתוכו. אל החלק הזה הלא נראה והמכוסה כל כל, פונים בראש השנה.

 

הרמזים בליל ראש השנה

  • ביום של ראש השנה, יש את הדין האמיתי. כי רק ביום ניתן היה לקבוע מתי ראש חודש לפי עדים שבאו לבית הדין. רק ביום ידעו שהוא ראש השנה. בערב, אנו יודעים היום שהוא ראש השנה בזכות הלוח שיש לנו. אבל, זו רק הבטחה על מה שבאמת יקרה למחרת. ביום,, אם כן יש דין במעשה.

לכן, תוקעים בשופר למעשה. במעשה, כדי להמתיק הדינים

  • בלילה, יש דין רק במחשבה. כי מקבלים עלינו את ההזמנה לבית המשפט למחרת. אין עדיין דין אבל יד כבר מחשבות על המעמד. זה דין במחשבה.

לכן, עלינו להמתיק את הדינים על ידי מחשבה. לא על ידי מעשה

לכן, אנו אוכלים "רמזים", לפי "מנהגים", אלא קר "סימנים". כל דבר שמצביע על דבר שאיננו מעשה  הלכתי ברור לקבוע כמעשה.

יש אפילו דעה שמציעה לא להגיד שום "יהי רצון" על אכילת הסימנים כדי להדגיש שאלה רק סימנים ולא הלכה ממשית!

 

דין המתקה
בלילה במחשבה ממתיקים הדינים על יד רמזים
ביום במעשה- בפועל ממתיק הדין על ידי השופר

 

תפוח בדבש (לע"ד)

התפוח הוא פרי מושלם. יש בו ריח טוב, יש בו טעם טוב, הכל נאכל בו. אין לו כליפה שיש לזרוק. הוא יפה. ייתכן אפילו, שיש מקורות מדרשיים שמציעים שהוא היה פרי עץ הדעת.

כל דבר מושלם, מזכיר לאדם שהוא איננו מושלם! הוא מציב אותו מול מה היה רוצה להיות והוא איננו. זו באמת מידת הדין! האלוהים הוא נמשל לתפוח. האדם איננו תפוח. האדם חטא על ידי התפוח.

לכן יש להמתיק את הדין של התפוח על ידי דבש!

 

תקיעות מיושב ומעומד

מיושב= התשובה הפרטית של כל אחד.

מעומד= התשובה הכללית. התשובה של הפרט שנמצא בתוך כלל ושדואג לכלל.

 

שני ימים

היום הראשון= לפי הרבי מסוכטושב, הוא יום הדינים הקשים. מתפללים ודואגים על עצם הקיום שלנו

היום השני= הוא יום הדינים הרכים. ניתן אז כבר להתפלל על הפרנסה ועל שאר צורכי האדם

 

בכסה ליום חגנו

החכמים מפרשים את הפסוק מתהילים: ביום שהלבנה מכוסה, שהוא ראש השנה.

נראה לי שהמילה המתאימה ביותר ליום הזה היא באמת "המכוסה" כי פונים אל הדברים המכוסים שיש באדם . האדם חייב להתמודד מול הדברים המכוסים ביותר שיש בתוכו, להעלותם לזכרון , אפילו אם הם מזעזעים אותי ומעוררים אותי מתרדמתי.

 

יוסף

"ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים"

הגמרא אומרת שיוסף יצא מבית האסורים ביום ראש השנה.

אחרי שאמר לשר המשקים "וזכרתני". הוא נשכח שם. והוא יצא ביום הזכרון שקבע האלוהים!

הזכירה הנכונה היא הזכירה של האלוהים, כלומר, הזכרון שנדרש לעשות אותו בראש השנה. ולא הזכרון של בני האדם שזוכרים רק את מה שנוח להם ומה שכדאי להם.

לכן יוסף נשאר בבית הכלא של מצרים (המצרים) שנתיים לפי שאמר פעמיים "וזכרתני". ויצא אחרי שתיקן הפגם הזה, על ידי יום הזכרון האין סופי והבלתי תלוי של ראש השנה.

 

יצחק

  • (מניטו)למה זוכרים דווקא את יצחק מבין שלושת האבות ביום הדין? הלא יצחק הוא איש הדין. היינו מעדיפים שיבוא אברהם איש החסד כדי להעיבר אותנו מהדין הזה אל הרחמים!

אלא שרק איש הדין יכול לבקש רחמים באמת כי מי שהוא בעולם החסד, כשהוא נתקל בדין, אז הוא חסר אונים! רק מי שמתנהג לפי הדין, יכול לבקש רחמים!

  • נראה לי להוסיף בעניין אחר: קוראים את פרשת לידתו של יצחק כי היא הלידה של היהודי הראשון. לידה נגד הטבע. לידה שדורשת תפילות וניסים. כמו שלידתו היתה בנס, כך חייו המשיכו בנס כי הוא נדרש למות בעקידה וניצל משם בזכות המלאך. אם כן, לידתו והעקידה מזכירים לנו שהחיים שלנו ניתנים לנו במתנה ושעלינו לזכות בהם בכל רגע ובמיוחד בשעת הדין. האם אנו ראויים לחיים האלה שניתנו לנו במתנה? זה מדרבן אותנו להיות יותר טובים!

 

קום מכיסא הדין ושב בכיסא הרחמים

למה ה' נמצא באותו היום בכיסא הדין?

הרבי מסוכטשוב אומר שככל שה' נמצא בדין באותו היום,, כך הוא יוכל להתנהג איתנו ברחמים! כלומר, מידת הדין שהוא יושב בה, עוזרת למידת הרחמים!

כמו שהסברנו לעיל: כגודל הזכרון והקושי בהתמודדות איתו, כך יוטב עם האדם בסופו של דבר!!

כגודל מידת הדין, כך גדלה מידת הרחמים!!!